רודולף שטיינר

GA62

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

7 בנובמבר 1912, ברלין

כיצד ניתן להצדיק את מחקר הרוח?

בדברים הקודמים הרשיתי לעצמי לצטט מספר התנגדויות והפרכות של מחקרי הרוח או האנתרופוסופיה. תהיה זו אי הבנה אם מישהו יאמין שההרצאה שאתן היום נועדה להפריך התנגדויות אלה, שכן יש לציין כבר מן ההתחלה שזה לא משחק מחשבתי, וגם לא משחק דיאלקטי עם נימוקים ונימוקים נגדיים. מחקר הרוח שיידון כאן ותמיד נדון, נועד לפעול בהרמוניה מלאה עם המדע והחינוך של ימינו. לכן, התשובות שהוזכרו לאחרונה לא צוטטו במובן שניתן בקלות לפסול אותן על הסף, אלא הן צוטטו במובן שהן אכן במידה מסוימת, עולות באופן לגיטימי בנפש של ימינו, בנפש הלוקחת בחשבון את הישגי מדע הרוח שלנו ואת התקדמות התרבות הרוחנית שלנו עד ימינו. הן הועלו, לא כהתנגדויות לא מוצדקות, אלא כהתנגדויות מוצדקות בגבולות מסוימים. יש לעורר את התחושה של הרצינות שבה מחקר הרוח רוצה לעבוד, ואת המודעות לכך שהוא יכול לקחת אחריות מלאה על עצמו ממקורותיו, מעצמו, למרות שמחקר רוח זה מבין לחלוטין – יש לומר זאת בעיקר עם התנגדויות אלה – שהוא תלוי רק בעצמו, במה שאפשר לכנות הניגוד העיקרי מבין שלושה, העומד בפניו.

התנגדות אחת נובעת מהמדע העכשווי, או לפחות מאותו מדע שלעיתים קרובות מאמין שהוא בנוי ללא סתירה על מדע עכשווי זה. ההתנגדות השנייה נובעת מזרמים דתיים שונים, והשלישית נובעת מהתודעה הרגילה של התקופה, אשר באופן אינסטינקטיבי מורדת במובנים רבים במה שיש למדע הרוח ולמחקר הרוח לומר.

זה בקלות נראה כאילו השאלה מוצדקת: כיצד מחקר הרוח מוכיח את טענותיו כנגד ההתנגדויות שהועלו? כיצד הוא מוכיח את מה שיש לו לומר? במהלך הרצאות החורף הללו נשמע רבות על תוכן מחקר הרוח הזה, על התוצאות בפועל של המחקר אודות העולם העל-חושי. בשתי ההרצאות הראשונות הללו, יש לאפשר לי לדבר באופן שאנשים מסוימים עשויים למצוא כקשה להבנה או לא מעניין, למרות שהוא אמור להיות מופשט. כי גם אם לא ניתן לעקוב אחר כל דבריי בהרצאה הראשונה והשנייה, עדיין ניתן לקבל את התחושה שמחפשים בסיס טוב באמת למחקר רוח זה. לכן, ייתכן שיועלו היום כמה שאלות העשויות להימצא לא מעניינות, על ידי אלה שיתעניינו יותר בקבלת סיפור זה או אחר באופן מיידי מהעולם העל-חושי. ניתן לשאול: האם בכלל ניתן ליישם, על יסודות השקפת עולם, את מה שנקרא בדרך כלל הוכחה במובן שבו מאמינים בה לעיתים קרובות? האם ניתן לראות בהוכחה משהו שכאשר היא קיימת, היא כוללת את הכורח של כל אדם להשתכנע?

כל מי שמצהיר ברצינות על השקפת עולם כלשהי, מאמין בדרך כלל שהוא יכול להוכיח אותה, והוא בוודאי יצטט את הוכחותיו להשקפת עולם זו, אם הוא רוצה שיתייחסו אליו ברצינות. לנוכח אמונה רווחת זו, ברצוני לצטט בהתחלה משפט של פילוסוף גרמני נמרץ ואנרגטי, דבריו של יוהאן גוטליב פיכטה שאמר: "הסוג של הפילוסופיה שיש לאדם תלוי בסוג האדם שהוא."

אם ברצוננו להגיע לשורש דבריו של פיכטה, אם ברצוננו לשאול במילים אחרות למה הוא התכוון, עלינו לומר לעצמנו: זו לא רק שאלה של ראיות, אלא אילו ראיות מחשיבים כמכריעות, אילו ראיות הן בעלות משקל עבור אדם, בהתאם להתפתחות נפשו, אם הוא רוצה לקבל תובנה לגבי דבר זה או אחר. לפיכך, אפילו פילוסוף כמו פיכטה מצביע על נפש האדם בכל הנוגע להערכת ראיות. נדרש שהאדם, באמצעות התפתחות נפשו, ירכוש את היכולת להבין את משקלן של ראיות. במילים פשוטות, ברצוני לומר: מה התועלת בכל הראיות הללו, בסופו של דבר, למי שאינו יכול להאמין בהן? במקרים רבים אנחנו יכולים לראות מה המקרה עם מה שנקרא הוכחות, על ידי לימוד השיטות של תפיסות עולם מסוימות הנראות בנויות כולן על בסיס איתן של עובדות מדעיות.

כשאני אומר משהו כמו מה שאני עומד לומר עכשיו, עליי להוסיף תמיד בהתחלה: אני לא מאמין שמישהו יכול לכבד ולהכיר יותר בהתקדמות מדעי הטבע בזמננו מאשר חוקר רוח אמיתי. היום אני רוצה להוסיף במיוחד שכל ההתנגדויות שהועלו לפני שמונה ימים תוארו באופן כזה שהן מוצדקות, בכך שההתנגדויות המיידיות של חוקר הרוח למה שנאמר לפני שמונה ימים יהיו בלתי מוצדקות. שכן חוקר הרוח אינו מכחיש את מה שמדען הטבע בצדק טוען. הוא מכיר בכך במלואו. יש לקחת בחשבון גם עובדה זו.

מחקר הרוח נתקל כל הזמן בהתנגדות מצד מדעי הטבע; מצד שני, מחקר הרוח עצמו אינו מתנגד כלל למדעי הטבע, אם מסוגלים להעריך את מצב העניינים האמיתי. אך ישנן עובדות מדעיות רבות המשמשות כיום אסכולות מסוימות באופן כזה, ולכאורה מוצגות באור כזה, שאפשר להסכים לחלוטין עם העובדות, אך לא עם האופן שבו תפיסות עולם מסוימות רוצות לפעמים להוכיח משהו על סמך עובדות אלה. העובדות העולות ממדעי הטבע מאושרות בעיקר על ידי מחקר הרוח, וניתן לומר שיגיע הזמן שבו מה שמוצדק בדרוויניזם, ובתורת האבולוציה המודרנית, ימצא את ההערכה הנכונה דווקא באמצעות מחקר הרוח.

כך ניתן גם להיות ברור, בפרט באמצעות מחקר הרוח, שנפש האדם, כדי להוכיח את יעילותה בעולם הפיזי החיצוני, חייבת להשתמש בתפקודים רוחניים מסוימים של חלקים מסוימים במוח, כשם שחייבים להשתמש בתנועות ידיים. כשם שהיד מיועדת לפעילויות אנושיות מסוימות, כך גם חלקים מסוימים במוח מיועדים להיות כלי לחוויית הנפש. מחקר הרוח יאפשר לנו לראות את המשמעות והחשיבות האמיתיות של קשר זה, ואין סתירה בין מחקר הרוח לבין השקפות מדעי הטבע בהקשר זה. מצד שני, ההוכחות המובאות כביכול, נראות לעיתים קרובות שבריריות מאוד לכל מי שמבין את ערך הראיות. לדוגמה, כאשר נאמר שוב ושוב שחלקים מסוימים במוח מעורבים בחיים הנפשיים, וכי מחלתם של חלקים אלה במוח מכבה את הפעילות הנפשית המדוברת, ולכן לא ניתן לתפוס שהנפש מבצעת משימות מסוימות, כגון דיבור, כי מרכז הדיבור כבוי. עבור אלה המבינים את ערכן של ראיות, ראיות כאלה באמת עונות על התנגדותו של פרופסור שלאוכרל [Schlaucherl] המפורסם, אשר כפי שחלקכם אולי יודעים, רצה להוכיח כיצד צפרדע מרגישה. לשם כך, הוא הניח צפרדע על שולחן הניסויים ודפק על השולחן, והנה, הצפרדע קפצה משם – כך שהיא שמעה זאת. כעת הוא תלש את רגלי הצפרדע ודפק שוב על השולחן. כעת הצפרדע לא קפצה משם משום שרגליה נתלשו. אך מהעובדה שלא יכלה עוד לקפוץ משם, פרופסור שלאוכרל הסיק שהצפרדע שומעת עם רגליה, משום שאם אין לה רגליים ניתן להראות שהיא לא יכולה לשמוע.

כאשר דבר כזה נאמר, כמובן שיש להתנצל. אך מבחינה הגיונית ומתודית זה תואם למדי את מה שמצוטט לעיתים קרובות כיום, למטרות ראייתיות, שאסור לפקפק בהן כהוא זה, על ידי מדע הרוח. אך הראיות המצוטטות לעולם לא יוכלו לשכנע באמת את אלה המסוגלים לשפוט הצהרות אנושיות חד-משמעיות.

בהתייחסות למה שנאמר בהרצאה הקודמת, ראינו התנגדות כבדת משקל שניתן להעלות במובן המדעי, על ידי חוקרים רציניים וראויים של מדעי הטבע העכשוויים, לגבי מה שאנשים בעבר הגיעו אליו בנושא של הבנת כוח החיים כשניסו להסביר את כל מה שקורה בגוף החי על סמך כוח חיים זה. אך המאה ה-19 הראתה כי כוח חיים זה, אינו יכול לשמש לשום דבר, וכי אם מניחים רק את הכוחות הרגילים בחומרים מסוימים, ניתן להראות, ברגע שמתקדמים בעבודה במעבדה, כיצד חומרים מורכבים מסוימים אשר בעבר האמינו כי נוצרים רק באורגניזם החי, על ידי כוח החיים, ניתן לייצרם במעבדה ללא כוח חיים זה. כך שהאידיאל של המדע חייב להיות להניח שיום אחד ניתן יהיה לייצר חומרים מורכבים יותר של החיים בדרך זו. כעת באים חוקרי הרוח וטוענים כי קיים באורגניזם החי גוף חיים מיוחד או גוף אתרי הנחוץ להתרחשותן של תופעות החיים. אך אין זה אלא חזרה על כוח החיים הישן. זה יכול היה להגיע רק מנפשות מנוונות, אשר מתוך נוחות, מחפשות עיקרון להסבר במקום בו אינן יודעות כיצד לקחת בחשבון את התקדמות המדע האמיתי עקב חוסר ידיעתן.

ראשית, ברצוני להסביר, באמצעות מעין עדות היסטורית, כיצד כל המסקנה הזו משפיעה על נפש שאינה מוטה על ידי ההתקדמות המוצדקת של המדע, ואינה נכנעת בקלות למסקנותיו. ברצוני להראות זאת תחילה באמצעות משהו היסטורי. מאמינים כי ההנחה של גוף אתרי או גוף חיים הופרכה על ידי הטענה שיש לראות את הרכבת החומר החי מהחומרים האינדיבידואליים במעבדה כאידיאל של המדע; לכן, אי אפשר עוד להאמין בבסיס לחיים באמצעות משהו על טבעי, אלא יש לראות זאת כהשפעה בחומר הטהור כאשר עובדים במעבדה ומשלבים את החומרים המורכבים מהחומרים הפשוטים.

היה זמן שבו אנשים באמת האמינו, יותר ממה שמדענים רציניים של היום מעזים להאמין, שניתן להרכיב במעבדה לא רק חומר חי יחיד, אלא גם את היצורים החיים הנמוכים ביותר, אפילו בן אדם זעיר, את ההומונקולוס הידוע. בתקופה שבה אנשים האמינו בתוקף שניתן ליצור את ההומונקולוס במעבדה, הם לא ראו באמונה זו כלל שמשמעותו שהטבע העל-טבעי של תופעות החיים בוטל; להיפך, דווקא אז אנשים באמת האמינו בטבע העל-טבעי של תופעות החיים. זוהי התנגדות היסטורית לטענה כי אין זה תואם לחשיבה אנושית להאמין במקור העל-חושי של החיים ובו-זמנית לתמוך באופן מלא בדעתו של מדען הטבע שניתן לשכפל חיים במעבדה. שני הדברים תואמים, וכדי להוכיח שהם תואמים, אולי צריך שוב להציג קו מחשבה טריוויאלי למדי, אך זה לא פחות משמעותי עבור אלה שלא רק שאינם מרשים לעצמם להיות מהופנטים או מושפעים מתפיסת עולם מדעית, אלא מסוגלים להגיב לכל המבנה של נפש האדם.

אנו רואים חומרים מסוימים לפנינו. אנו מחברים אותם יחד. אנו רואים – אנו משערים – כיצד נוצר מהם חומר חי. האם יש הצדקה להסיק שממה שראינו על החומרים האינדיבידואליים שלפנינו, החיים של אותו חומר אכן נוצרו? לא, אין הצדקה! ואין הצדקה עוד לעשות זאת מרגע שאנו מודים שהזבובים, המופיעים לאחר זמן מסוים, לא התפתחו משאריות המזון בחדר. אם אנו רואים חדר מלא בזבובים, אנו יכולים לומר שהזבובים הללו נמצאים שם משום שהחדר נמצא באי-סדר ושאריות מזון נותרו מאחור. שאריות המזון הללו היו התנאי, אך הן לא יצרו את הזבובים. הזבובים תמיד יופיעו כאשר התנאים קיימים, וכאשר התנאים קיימים, יופיעו חיים. אך איש אינו יכול לטעון שהם צמחו מכך, אלא רק שהם היו הסיבה להופעת החיים.

ניתן להניח תהליך על-טבעי גם כאשר דברים משתלבים יחד לצורה בסוג של מעבדה. לכן, יהיה זה שגוי למדי מצד מחקר הרוח אם ירצה להתבסס על כך שהוא רוצה להתעלות, באופן אירוני או גאוני פחות או יותר, מעל למה שהמדע שואף אליו כאידיאל שלו. הוא מסכים לחלוטין עם זה. אבל זה לא פוגע בחשיבותו של מה שמחקר הרוח תורם להבנה האמיתית והשלמה של הדברים.

ניקח כדוגמה נוספת את ההתנגדות, שהועלתה בהרצאה הראשונה, כנגד מחקר הרוח המסביר את תופעות השינה והעֵרות באומרו שיש משהו על-חושי באדם, העולה מהגוף הפיזי ומהגוף האתרי, כאשר הוא נרדם, ונכנס לעולם רוח מיוחד ואז שוקע שוב לתוך העולם הפיזי כשהוא מתעורר. הזכרנו את ההתנגדות החשובה והמשכנעת לחלוטין של מדע הטבע המנסה להסביר את תופעת השינה על ידי הדגמת סוג של ויסות עצמי של האורגניזם, כשהוא מציג כיצד הגירויים המופעלים על ידי רשמי חיי היום, הורסים, או שאפשר לומר – צורכים את החומר האורגני, כך שמגיעה נקודה שבה חומר אורגני זה, חומר החיים, חייב להיות משוחזר. בזמן שהוא משוחזר, עמימות מכסה את התודעה, וכאשר השיקום הושלם, הגירויים החיצוניים יכולים להשפיע שוב. כלומר, עוסקים כאן בוויסות עצמי של האורגניזם ולכן אפשר לומר: מה הצורך במחקר הרוח שמתמסר לתיאור מיוחד של מה שאמור לצאת מאדם במהלך השינה כדי להיות בעולם אחר – כאשר ניתן להסביר את תופעת השינה מגוף האדם עצמו?

ההתבוננות הבאה מראה את המשקל שיש לייחס לתיאור המדעי הנכון בגבולות מסוימים. גם אם ניתן לתאר רק את העובדות הבודדות שאני מציג, הן תואמות, אולי לא בכל הפרטים, אך לפחות עם הרוח הכללית של המחקר המדעי של ימינו.

מה קורה כאשר האורגניזם נמצא במנוחה במהלך השינה, אפילו לפי התפיסה המדעית? לפי התפיסה המדעית עלינו לומר שהחומרים האורגניים שנצרכו על ידי רשמי החושים, ועל ידי רשמים חיצוניים אחרים, מתוקנים. לכן יש תהליך פנימי, תהליך שנקבע כולו על ידי טבעו ומהותו של גוף האדם, של האורגניזם האנושי, וכמובן אנחנו יכולים להסביר מה קורה באופן פנימי, רק ממה שטמון בחוקי גוף האדם, בחוקי האורגניזם. אבל חוקי האורגניזם הללו לעולם לא יוכלו, בהווה או בעתיד, לתת לנו משהו מלבד מה שהריאות למשל, נותנות לתהליך הנשימה. כל מי שחוקר את תהליך הנשימה האנושי, יוכל להבין אותו לחלוטין מחוקי חיי הריאות. אבל מה שהאדם לא יוכל להבין הוא: את טבעו והשפעתו של החמצן. יש לחקור אותו מחוץ לריאות, הוא חייב להיכנס תחילה לריאות מבחוץ, וכל מי שחושב שעל ידי חקר הריאות הוא יכיר את טבעו של החמצן, יטעה בגדול.

את התהליך המתרחש באורגניזם הריאות, ניתן לחוות מתוך חיי הריאות. כדי להבין את כל תהליך הנשימה, יש צורך שנצא מחיי הריאות ונבין את טבע החמצן מחוצה להן, ואין לנו מושג על טבע החמצן מתהליך חיי הריאות. כך גם איננו רוכשים ידע על כל מה שמתרחש בתודעה הערה מהבוקר ועד הערב, שבה עולים ויורדים דחפים, תשוקות, רגשות, אידיאלים וכן הלאה, על ידי בחינת מה שקורה באורגניזם במהלך השינה. כשם שחיי הריאות אינם זהים לטבע החמצן, כשם שחמצן חייב להיכנס לריאות מבחוץ, כך ודאי שכל מה שכלול בתופעות התודעה, חייב להתאחד עם מה שנכנס לתוכה מבחוץ, שאותו נוכל ללמוד ולצפות באופן פנימי במהלך תהליך השינה כתהליכים גופניים פנימיים.

לא ניתן יהיה לראות דרך שרשרת מחשבות כזו באופן מיידי. אבל אם תעקבו אחריה, זו אינה אנלוגיה גרידא; זה יותר מזה: זהו סוג של כלי חינוכי להתבוננות אמיתית בדברים שאנו נתקלים בהם בתופעה המאופיינת בחיים משותפים. כל מי שבאמת יבין את הקשר בין חמצן, הנמצא בחוץ ונכנס לריאות, לבין מה שקורה בריאות, ילמד ממושג כזה, מרעיון כזה, כיצד להתייחס למה שנמצא מחוץ לאורגניזם הפיזי במהלך השינה ולתהליכים המתרחשים באורגניזם הפיזי במהלך השינה. כשם שיש להוסיף חמצן לתהליכים האורגניים הפנימיים של הריאות, אם תהליך נשימה אמור להתרחש בצורה חיונית באמת, כך יש להוסיף תודעה אם רוצים לחוות זאת.

הדברים שניתן לכנות "ייסוד מדע הרוח" אינם פשוטים כלל כפי שלעיתים קרובות חושבים. מכיוון שאינם כאלה, לעיתים קרובות נראה שניתן להפריך אותם בקלות. במובן של פיכטה, ההכרה בסיבות ובסיבות הנגדיות בתחום זה, היא למעשה עניין של איזה סוג אדם הוא, כלומר, איזה מצב נפש הוא מביא איתו כדי לראות את הדברים באורם האמיתי. באיזו תדירות אנו שומעים אנשים אומרים: אה, הנה באים חוקרי הרוח או האנתרופוסופים ואומרים שהאדם, הנתפס כישות מאוחדת ושעבורו קיבלנו את התובנה שהוא ישות מאוחדת, מחולק לאיברים או חלקים שונים: לגוף פיזי, גוף אתרי או גוף חיים, גוף אסטרלי ו'אני'. כן, ניתן לסווג הכול. אבל הנקודה אינה לחלק כלל, אלא לבצע שיטות מחקר כאלה, בהתאם לדרישות המוצדקות של חשיבה שבאמת חודרת לתוך הדברים. אם למישהו יש מים מולו, הוא לא יטעה אם יסכים עם הכימאי האומר לו: כל עוד אתה נותן לזה להיות "מים", לעולם לא תוכל לקבוע מהם המרכיבים הכימיים של המים האלה; לשם כך, עליך לפרק אותם למימן וחמצן.

כל עוד נשארים באזור ספציפי שכזה, אולי לא תשמעו את ההתנגדות הבאה: אתם חוטאים חטא קיצוני נגד המוניזם, כי מים הם מונון. אסור לכם לחלק אותם למימן וחמצן, אחרת אתם הופכים לדואליסטים בעלי אמונות תפלות. בתחום ספציפי שכזה, ייתכן שלא תשמעו התנגדות כזו, כי כאן הצורך בחלוקה כזו ברור. מהו המאפיין העיקרי המצדיק חלוקה כזו, בהתחשב לא רק במים, אלא בכל התחום הנבחן כאן? הדבר המהותי הוא שחמצן יכול להיות לא רק במים, אלא כפי שיודע הכימאי, גם בחומרים אחרים שאיתם הוא יכול להתחבר לחלוטין, וכי מימן יכול גם להתחבר לחומרים אחרים. כך שניתן לחלק מים והחלקים הבודדים יכולים להיכנס לשילובים שונים לחלוטין ולקיים את גורלם המיוחד בשילובים אלה.

אם מטרת מחקר הרוח הייתה רק להבחין בין מה שמציג את עצמו כאדם, נניח הגוף האתרי והגוף הפיזי, מבלי להזכיר את השני, אז אפשר היה לומר: אתם רק עושים חלוקה. אבל כשעוקבים אחר מחקר הרוח – לא הכל ניתן להזכיר היום – זה בדיוק אותו דבר כמו בכימיה, למשל. אנחנו לא מפרקים את האדם לגוף פיזי ולגוף אתרי משום שנוח לנו להפריד בין סוגי התופעות בצורה זו ביחס לאדם זה, אלא משום שעלינו להראות: כשם שמימן וחמצן, כאשר הם מופרדים ממצבם המימי, עוברים גורלות שונים בחומרים שונים, כך גם הגוף הפיזי עובר גורל משלו במוות, וכך גם הגוף האתרי, וגם הגוף האסטרלי נכנסים לקשרים אחרים. כשם שהכימאי, העוקב אחר המים, לא מתייחס אליהם כמונדה, אלא מבין אותם כדואליות של מימן וחמצן, ומראה שמימן יכול ללכת בדרכים שונות לחלוטין מחמצן, כך גם חוקר הרוח, עוקב אחר נתיבי הגוף הפיזי, הגוף האתרי או גוף החיים, הגוף האסטרלי וה'אני' בתחומי החיים המגוונים ביותר. זה מזכה אותו לדבר על חלוקה של ממש. האמירה של אלה המתנגדים ואומרים שהוא מפר את המוניזם, תהיה שקולה לאמירה שכל מי שמפריד מים למימן וחמצן מפר את המוניזם.

לכן, באמצעות תובנה אמיתית של העובדות, עולה השאלה של יכולת האדם להבין את הערך וההצדקה של ההתנגדויות וגם את גבולותיהן. אלה העוסקים במדע רוח אמיתי ורציני, יכירו בכך שהוא אינו דוחה בקלות את ההתנגדויות, אלא שהוא מנסה למצוא את המושגים לתוצאותיו דווקא על ידי בחינה מדוקדקת של היתרונות והחסרונות. אך אם כבר צוין שוב ושוב היום שפיכטה אמר: "יש לאדם פילוסופיה הנובעת בהתאם לטבעו של האדם כאדם", אז אפשר גם לומר את מה שנאמר לפני שמונה ימים: הכול נעוץ כאן במקור סובייקטיבי פנימי, וכוח השכנוע מגיע לא ממה שניתן חיצונית, אלא מהאופן שבו האדם יכול להתייחס לתופעות העולם. לאחר מכן נגיע לדיון אודות מה שצוין בהרצאה הראשונה: מקורות הידע של מדע הרוח. נאמר שמקורות אלה נובעים דרך האבולוציה של נפש האדם. נדבר שוב על איך מתרחשת אבולוציה זו, באילו נתיבים על הנפש לצעוד כדי להתעלות באמת לידע ולתובנות של העולם העל-חושי. היום רק נאמר שעל הנפש לעבור תהליך פנימי המתייחס לריכוז של החיים הפנימיים, למשל דרך מדיטציה. מה מושג באמצעות תהליכים כאלה?

אם מישהו, שבאמת רוצה להפוך לחוקר רוח, רוצה להפוך את נפשו למנגנון למחקר הרוח, אם אפשר לומר כך, עליו ליצור בתוך עצמו באופן מלאכותי מצב דומה לזה המתרחש במצב שינה. כלומר, עליו להיות מסוגל באופן מלאכותי, באמצעות ריכוז חד של הרצון, לגרום למה שמתרחש רק כמצב שינה דרך עייפות. עליו להיות מסוגל להוציא את כל הרשמים החיצוניים, עליו גם להיות מסוגל לדכא את כל החשיבה הקשורה למוח, ובכל זאת עליו להימנע מאותו מצב שאם לא כן מתרחש במהלך השינה: ריקנות מוחלטת של התודעה. הוא נמנע מכך על ידי הקדשת עצמו לרעיונות ספציפיים מאוד – נאפיין אותם בהמשך – המתאימים לריכוז כוחות נפשו ולדחיסתם כך שהם נהיים חזקים יותר ממה שהם בדרך כלל. במהלך השינה, כאשר הם עוזבים את הגוף הפיזי, הם כביכול, רזים ולכן אינם מסוגלים לתפוס דבר מעצמם או מהעולם, כוח התפיסה הפנימי שלהם חלש מדי. לעומת זאת, באמצעות מדיטציה וריכוז הם הופכים חזקים וצפופים יותר. האדם נסוג אז מחשיבה רגילה אך לא עד כדי כך שהוא לא יודע דבר על עצמו, כמו שקורה בשינה רגילה, אלא כך שהוא יכול להחזיק את עצמו באופן מודע, ובאמצעות טבעו של מצב זה לחוות: עכשיו אינך שומע דבר דרך האוזניים, לא רואה דבר יותר דרך העיניים, לא חושב עוד דרך החשיבה הכבולה למוח, אלא כעת אתה חווה את עצמך ברוח הטהורה ואתה במציאות של הרוח הטהורה.

התנגדות רגילה ומוצדקת לטענה כזו של מחקר רוח היא: באמצעות התפתחות כזו של הנפש, למשל, ניתן להגיע לעולמות פנימיים של אימגינציה, הנחשבים כביטוי של עולם על-חושי. ניתן גם להחזיק בדעה, בהתבסס על האופן שבו רעיונות מסוג זה עולים, שהם מצביעים על משהו אמיתי. אך ניתן לומר שידוע שאדם שיש לו הזיות, אשליות וחזיונות מאמין גם הוא בכל כוחו בהזיות אלו, ולכן בלתי אפשרי לחלוטין למצוא הבחנה אמיתית בין הזיות, אשליות וכן הלאה, לבין מה שעולה אצל חוקר הרוח. מדוע לא נתפוס את מה שחוקר הרוח מגיע אליו בדרך זו גם כהזיה מעודנת יותר, אך עדיין הלוצינציה? וזאת מלבד העובדה שניתן לומר שמה שנחווה באופן פנימי הוא סובייקטיבי בלבד ואינו ניתן לבדיקה על ידי מישהו אחר בשום זמן, כפי שקורה למשל, בניסוי פיזיקלי.

כעת יש לציין שזה כלל לא בטבען של כל האמיתות שניתן למצוא אותן או אפילו לאשר אותן על ידי אירועים חיצוניים. ניתן לומר שמושגי המתמטיקה יכולים להיות משכנעים במובן מובהק עבור כל מי שרק רוצה לחשוב, משום שהם מושגים באופן פנימי. כדי להבין זאת, עלינו רק להתייחס לדימוי המנטלי הרגיל של שלוש כפול שלוש שווה תשע. כדי להבין זאת, כל מה שצריך הוא דימוי מנטלי פנימי של הנפש, וזו לא יותר מאשר חושיות כאשר מישהו, למשל, מדמיין דרך שלוש כפול שלוש אפונים ששלוש כפול שלוש הם תשע. זה תלוי בהתפתחות הפנימית של הנפש, כשמישהו מבין ששלוש כפול שלוש הם תשע, והוא לא צריך לאשר זאת תחילה באמצעות תהליך חיצוני. הוא יודע מה הוא חווה, הוא יודע זאת ללא כל שליטה חיצונית. לכן יש חיפוש נפש פנימי שעבורו שליטה חיצונית אינה יותר מאשר המחשה שמוצאה במה שמודגם, וניתן לראות שחוויה פנימית זו היא אמיתית.

באופן דומה מאוד, רק ברמה גבוהה יותר, ניכר ההבדל בין טעות לאמת בעולם העל-חושי. חוקר הרוח חייב לרצות לעבור על כל הדברים היכולים להוביל אותו לידע: היכן מסתיימות הזיות, חזיונות ואשליות, והיכן מתחילה המציאות העל-חושית. ניתן להבין היכן האחד מסתיים והשני מתחיל, באופן דומה לאופן שבו ניתן להבין אמיתות מתמטיות. כל מי שהוא חוקר רוח אמיתי ומכיר את הטבע שבאמת מוביל למחקר הרוח, לא יבדר את העולם בחזיונותיו, ואם תמצא מישהו שמבדר אנשים על העולם העל-טבעי, על ידי שיתוף חזיונותיו, תמיד תוכל להניח שהוא רחוק מאוד מלהיות חוקר רוח אמיתי. כי חוקר הרוח האמיתי יודע שכל החיים, הדמיון והחזון הידועים בעולם החיצוני, אינם אלא ייצוג של חיי הנפש של האדם עצמו, שהם אינם מייצגים אלא השלכה של נפש האדם אל המרחב שלו עצמו. לא במרחב הזה, לא במה שמתכוונים אליו בפועל, כשמדברים על אימגינציות של חוקר הרוח כלא-ידועות, טמון מה שהמדע שלו מבוסס עליו, אלא במה שנמצא רק מאחורי המרחב המשוער הזה. וזאת לאחר שעבר את תהליך האובייקטיביזציה של חיי נפשו ופרץ את החומה העולה לראשונה כהשתקפות של תהליכי הנפש הפנימיים שלנו.

דווקא זה מה שחשוב לחוקר הרוח: לזהות את טבען של הזיות, חזיונות ואשליות בקשר שלהן לחיי הנפש הפנימיים ולהיות מסוגל לומר לעצמו במשך זמן רב: מה שמופיע בצורה זו, אינו צריך להיות מובן כגורם אובייקטיבי קובע, אלא אך ורק כתהליכים פנימיים של הנפש. וזו כלל לא הדרישה של הכשרה אמיתית במדע הרוח, אלא להשתמש בתרגילים מסוימים, עליהם ניתן לקרוא בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", כדי לגרום לנפש לחוות חוויות חופשיות מהגוף, לצאת מהגוף. חשוב יותר שהנפש תשיג שיפוט נכון לגבי חוויות אלה מחוץ לגוף הפיזי, ברוחי הטהור.

מנקודה מסוימת ואילך, הנפש יודעת ממה שהיא חווה שהיא כבר לא חווה תהליכים סובייקטיביים, אלא שהיא השילה את הסובייקטיביות שלה ונכנסה למציאות אובייקטיבית שהיא אובייקטיבית עבור כולם, כשם שמתמטיקה היא אובייקטיבית למרות שניתן לחוות את תוקפה רק באופן פנימי. הטעות שעושים אנשים, המאמינים באשליות שלהם, היא שהם לא יכולים לשמור על התנגדותם לעולם האשליה לאורך זמן ארוך מספיק, כך שהם מאמינים מוקדם מדי במה שהם חווים. הם לא אומרים לחוויות שלהם ולא אומרים לעצמם מספיק זמן: זה נראה בתחילה רק כהשתקפות של עצמך, ורק לאחר שהסרת כל דבר סובייקטיבי, כפי שעושים במתמטיקה, נכנסים לתחום המציאות האובייקטיבית.

זה גם מבטל את ההתנגדות שאדם מתמודד עם משהו סובייקטיבי בחוויות מחקר רוחיות. אדם מתמודד עם משהו סובייקטיבי בדיוק כמו שהוא מתמודד עם משהו סובייקטיבי כשמדובר באמיתות מתמטיות. כאשר מלמדים את מדע הרוח, זה לא באמת עניין של מתן ראיות. אם זה עניין כזה, אז מעל לכל צריך להבין את טבע ההוכחה. אם זה מעולם לא קרה בעולם שמישהו ראה לווייתן, איש לא היה מסוגל להוכיח שלווייתן אכן קיים. הוא לעולם לא היה יכול להוכיח את קיומו של לווייתן מכל הידע שיש לו, כי לווייתן הוא עובדה, ועובדות לא ניתנות להוכחה, אלא יש לחוותן. נאמר כאן משהו רב משמעות בצורה יוצאת דופן על היגיון, אבל תחילה צריך להשתכנע במשמעות הזו.

מנקודת מבט זו, המסרים של מחקר הרוח אינם עוסקים באספקת ראיות על העולם העל-חושי, או למשל, לאלמוות של הנפש, אלא במשהו שונה לחלוטין. אלה המשתתפים בעבודה האמיתית של מחקר הרוח, במשך תקופה ארוכה יותר, ישתכנעו בכך. אין מדובר בספקולציה לוגית, אלא בהיכרות ובהעברה של עובדות על-חושיות. כאשר חוקר הרוח, דרך ההתפתחות הנפשית שכבר תוארה, הגיע להבנת החיים שבין המוות ללידה הבאה, מדובר אז בהעברה של העובדות שעליו להציג לגבי חיי הנפש, בזמן שבין המוות ללידה הבאה, בהעברה של מה שהוא חווה בעולם העל-חושי. במקרה הראשון, מדובר בהעברה של חוויות ועובדות שהוא נתקל בהן בנפשו.

במקרה השני, ניתן לומר שזה נובע מהעברה זו. כאשר מוצג כיצד הנפש נשארת סגורה בתוך עצמה, כאשר חלקי הגוף מתפרקים, כיצד הנפש עוברת לאחר מכן תהליכים מסוימים, כיצד היא חווה משהו בעולם על-חושי גרידא ואוספת את הכוחות לחיים חדשים כדי להיכנס שוב לקיום פיזי בגוף, כאשר זה נאמר בכל פרטיו, אז אכן מוצג כיצד הנפש חיה לאחר שעברה את שער המוות. אז מתייחסים לעובדות. מדובר בהתייחסות כזו לעובדות, בהעברה כזו של עובדות, ולא בהוכחה מופשטת.

כעת ניתן לומר: אבל אז היכרות כזו עם העובדות המתאימות תהיה בעלת משמעות רק עבור מישהו שיכול לראות לתוך עולם הרוח, שיש לו נפש מפותחת. התנגדות כזו נראית משכנעת ביותר, ואין להכחיש זאת. אבל כל מי שמכיר את חיי הנפש האמיתיים, יהיה לו גם יחס שונה לחלוטין להתנגדות זו ממה שרבים מאמינים. כאן עלינו לשאול את השאלה: האם אנו משוכנעים בכלל בנפשנו בחיים הרגילים, על ידי מישהו שמספק הוכחות מופשטות? בואו ניקח דוגמה. בואו ניקח תמונה, למשל, המדונה הסיסטינית. מישהו שאין לו מושג מה טמון בתמונה כזו עומד לפניה. אדם אחר עומד לידו ומתחיל להוכיח לו מה יש בה. המאזין אינו מבין כלל על מה האדם השני מדבר. הוא יכול "להוכיח" באריכות שיש משהו מיוחד בתמונה הזו; המאזין אינו יכול להאמין להוכחות שלו. כי העובדה שמישהו מספק הוכחות עדיין אינה המהות, אלא המהות היא שלמאזין יש אפשרות להאמין בהוכחות אלה. אחר עומד לפני תמונה זו; אדם שני ניגש אליו ומדבר אליו, ולמאזין יש כעת הזדמנות לקלוט משהו האמור לבוא לידי ביטוי על ידי התמונה. לאחר מכן, דרך מה שהוא זיהה, האדם האחר מגרה בו את מה שהוא מאמין שנמצא בתמונה. ייתכן שהוא לא ידבר דרך הדגמה. הוא מתאר רק את מה שפועל בו, מתאר רק את מה שמדבר בו, וברגע שהמאזין תפס בנפשו על מה האדם האחר מדבר, ואז מסתכל על התמונה, הוא רואה את האדם האחר בתמונה, וזה פועל בצורה כזו שהוא יודע: זה בתוך התמונה. זה לא תלוי בהוכחה מופשטת, אלא בעובדה שמישהו ניגש אליו ויודע מה נמצא בתמונה, ושהוא באמת יכול לקלוט את מה שיש בתמונה, אם הוא רוצה לקבל תובנה לגבי מה שיש בה.

כך זה כאשר אדם נתקל בעולם ובתופעות אנושיות, וחוקר הרוח ניגש אליו. אם חוקר הרוח ירצה להשתמש בטיעונים מופשטים, אזי אדם שאינו מסוגל להחיות מחדש בנפשו את מה שחוקר הרוח אומר, לעולם לא יוכל להשתכנע על ידי שום טיעון. חוקר הרוח נוהג כפי שעשה פרשן התמונה, עליו דיברתי לאחרונה. הוא מסביר את מה שעלה בנפשו, אותה הפך תחילה לכלי לאמיתות רוחיות. כעומד ברקע החיים הרוחיים והאנושיים, הוא נותן את העובדות שחווה. אם האדם האחר מסוגל לקלוט את המושגים והעובדות הללו לתוך כל חיי נפשו, הוא יראה כעת את העולם באופן כזה שמה שיש לחוקר הרוח לומר, עולה כשביעות רצון של נפשו דרך מה שיש לחוקר לומר.

כמובן, זה לא תמיד יכול להיות המצב. אם חוקר הרוח או תלמיד הרוח מגיע למאזין עם טענות רחוקות מאוד, העשויות להיות אמיתות של חוויה עבורו, אם הוא מספר לו – ולא משנה כמה הוא חווה בעולם הרוח – אילו סוגי ישויות קיימות ומה הן עושות, אז כמובן שהמאזין, כשהוא שומע זאת בפעם הראשונה, לא חייב להאמין לְמה שהוא שומע. הוא לא יאמין לזה ולא יכול להאמין לזה. מדוע הוא לא יכול להאמין לזה? כי המרחק בין מה שנחווה בנפש לבין מה שרואה רוחי כזה חווה בנפש גדול מדי.

באותה מידה, יהיה זה לא מוצדק שמישהו יאמין שהוא יכול לומר שבעוד שלושים שנה יבוא מושיע או משיח שיוביל לעולם חדש, שניתן לחכות לו ושימסור אמיתות גדולות ומיוחדות מאוד. טענה כזו יכולה להיעשות רק על ידי מישהו שאין לו כבוד לנפש האדם ולהישגי התרבות האנושית, ויכול להעלות אותה רק מי שלא מוכן לכך. אבל יש דרך לעשות הכול באופן שונה, על ידי אימוץ מה שכל אחד עם נפש אובייקטיבית יכול ללכת אחריו בצורה מסוימת. לכן, יש לומר שוב ושוב שזאת לא התנגדות מוצדקת לומר שמחקר הרוח חל רק על אלה שבאמצעות נפשם המפותחת יכולים להיכנס בעצמם לעולם הרוח. זה לא נכון. אפשר לחקור את עולם הרוח רק אם הופכים נפש זו לכלי תפיסה בעולם הרוח. אבל את מה שאדם חווה שם, הוא מחויב לשלב במושגים כאלה שניתנים להבנה על ידי כל נפש אובייקטיבית, בהתאם לפרק הזמן הרלוונטי, אם היא פשוט מקדישה את עצמה להם ללא פניות ואינה מתנגדת להם בשום דבר, למשל, באמצעות ידע משוער או שקרי. לכן חשוב הרבה יותר כיצד עובדות תודעת הראייה הרוחית מועברות לתקופה כלשהי, מאשר שעובדות כאלה מועברות בכלל.

לדוגמה, כל מי שרק קרא ספר יכול להיתפס כמי שמאמין שבאמצעות מחקר רוחי הוא השיג שיפוט ולכן מוצדק לגביו לומר: חוקרי רוח אלה תמיד מתחילים להשתמש במילה "אזוטרי" כאשר נגמרים להם המונחים. אבל אולי גם יכול להיות שכאשר מישהו אומר משהו כזה, המילה אזוטרי תמיד גורמת לסוג של ריקנות במושגים שלו, כך שהמילה אזוטרי משפיעה עליו כמוחקת מושגים. לכן, כאשר מישהו מתנגד בצורה זו ואינו קורא למה שנמצא בנפשו כדי לתת לתוצאות מחקר הרוח להשפיע עליו, אז, כפי שראינו לפני שמונה ימים, טבעי שההתנגדויות הבסיסיות ביותר למחקר הרוח יעלו. אך כאשר הנפש מקדישה את עצמה למחקר הרוח בתודעה פתוחה, אז השכל הישר, החשיבה הבריאה ונטולת הדעות הקדומות, מספיקים כדי לחוות – לא את מה שאבד לנפש הלא מאומנת, אלא את מה שניתן להבין באמצעותה. כיצד מתייחסת כל נפש אנושית לנפשו של חוקר הרוח, אשר גיבש דעה על עובדות קונקרטיות מסוימות של העולם העל-חושי משום שנכנס לתוכן? כל נפש מתייחסת לנפשו של חוקר הרוח כפי שנבט חיים מתייחס לחיים מפותחים לחלוטין. כמו שנבט החיים, למשל ביצה, כבר מכיל את היצור החי השלם, כך כל נפש מכילה בתוכה את מה שרק חוקר הרוח של אותה נפש יכול אי פעם לומר. כשם שניתן להראות בנבט החיים הלא מפותח, כיצד האדם יוצא ממנו, כך הנפש האינדיבידואלית, כאשר היא מקבלת את תוצאות מחקר הרוח, יכולה לקבל תובנה, לגבי עולמות הרוח, בצורה נבטית, אך עם שכנוע ותובנה מלאים.

לכן, לעולם אין זה מוצדק לגעור באדם שאינו מסתמך רק על כוחו האינטלקטואלי וחשיבתו הלוגית, אלא על כל כוח נפשו, כאשר עליו להיות אדם תמים ולאמץ את מה שיש לחוקר הרוח לומר. האינטלקט לבדו לא יוכל להבין זאת; אך הנפש כולה תוכל לקבל זאת. לכן, בחינה אמיתית של מחקר הרוח אפשרית, תמיד הייתה אפשרית ותמיד תהיה אפשרית. אין מדובר בקבלת סמכות.

יש לציין שלא קראתי להרצאה של היום "כיצד להוכיח מחקר רוח?" אלא "כיצד ניתן להצדיק את מחקר הרוח?", כלומר, מהיכן להשיג אותו וכיצד יכולה נפש האדם ליצור קשר אליו? אכן יהיה קשה למצוא קשר זה עבור אנשים רבים, מהסיבה שהתנגדויות רבות למחקר רוח זה נראות כבעלות משקל. כיצד ייתכן שלא יהיה משקל – וכאן אני חוזר לנקודה שבה עליי לדבר במונחים מופשטים ולא מעניינים יותר – כאשר מישהו אומר: חוקר הרוח טוען שבתודעתו העל-חושית הוא יכול לעקוב אחר הנפש חזרה לזמן שלפני הלידה או ההתעברות, כיצד היא חיה בין המוות ללידה הבאה, וכיצד היא חיה לאחר מכן אל תוך החיים הנוכחיים. כעת, ניתן להראות, למרות שניתן להתנגד לכך, כיצד מוזרויות מסוימות שהנפש מפתחת, במהלך החיים, מתוכננות מראש בילדות או מתוכננות מראש ברחם האם לפני הלידה! אולי בין ההתנגדויות למחקר הרוח, עבור רבים, אין דבר בעל משקל כמו התנגדות כזו. אלה ששמעו הרצאות כאלה לעיתים קרובות, ידעו שגם אני עצמי מעלה התנגדויות כאלה, למשל, שכמה מוזיקאים גדולים וקטנים חיו במשפחת באך, כך שניתן להצביע, בצדק מסוים, כיצד האדם מקבל אך ורק בקו התורשה הפיזי את מה שהופך אותו למוזיקאי. כך ניתן להצביע כיצד, באמצעות תורשה או באמצעות ניכוס, האדם מציג מאוחר יותר במהלך חייו את מאפייניו המיוחדים, ככל שהאינדיבידואליות שלו מגיעה אליהם. התנגדות כזו משמעותית מאוד כאשר אדם עוסק בה, כאשר אדם נכנע לכוחה הסוגסטיבי, וכל חוקר רוח יבין שיש אנשים שלא יכולים להתחמק מהתנגדויות כאלה, ומושפעים חזק מאוד מכוח העובדות שניתן להביא כראיה.

יש משהו נוסף הכרוך בכניעה לכוח כזה של ראיות, דהיינו, להכיר בכך שסיבות, סיבות נכונות, יכולות להיות נוכחות ועדיין לא באמת להיות הסיבה, לא באמת ההזדמנות שמשהו אכן יתקיים. אני אומר משהו שנראה פרדוקסלי מאוד, ולכל מי שנותן למשקל העובדות של מדע הרוח לפעול על נפשו, אין צורך כלל להיכנס לזה. אבל כאן מדובר בכניסה לזה ביחס לתקופה, כדי להצביע על מה שיכול להראות, מנקודת מבט פילוסופית, שסיבות יכולות להיות שם, ועדיין לא לגרום לכלום.

מדוע לתרנגולת יש נוצות, מקור או מאפיין גופני כזה או אחר? אפשר בהחלט לומר: היא ירשה את אלה מהתרנגולת ההורה שלה, וכך לגבי הצורה המסוימת של המקור וכן הלאה. המאפיינים התורשתיים הם הסיבות שאנו מוצאים בתרנגולת שממנה הגיעה התרנגולת המדוברת. אך כעת צריך להכיר בכך שמשהו מיוחד נחוץ אם התכונות של הנוצות, של מקור מסוים וכן הלאה, הקיימות אצל האם, אמורות להופיע גם אצל הבת; משהו יכול להיות סיבה נכונה לחלוטין, אבל זה הכרחי שנבט מסוים יתפתח, מתחת לדברים מסוימים, כדי שהסיבות יהפכו ל"סיבות". מה שחשוב הוא לא להצביע מהסיבות הבאות אל הסיבות הברורות, אלא שנראה כיצד הסיבות יכולות גם להפוך לסיבות.

הגענו כעת לנקודה שבה מדע הרוח יכול להשתמש בעובדות שלו, כדי לפתח קשר, למשל, עם הדרוויניזם. אין מי שהוא חוקר רוח סקרן אך רציני שיחלוק על העובדות והטיעונים הרציניים של דרווין והדרוויניסטים. הוא אפילו יסכים כאשר דרווין ישאל: מדוע החתלתול מתכרבל כך כשאדם מתקרב אליו? המדען מציין שהוא כבר מתכרבל כך עם אימו, ומכאן ניתן לראות כיצד המאוחר קשור למוקדם יותר. אפשר להצביע על הסיבות לכך שלאדם יש מאפיין כזה או אחר, שאולי קיבל מאימו לפני שנולד. אפשר להצביע על כך, אך לא נאמר דבר על איך הסיבות הפכו כעת לסיבות. כל מה שניתן לומר על השקפת עולם, הנראית מבוססת היטב על מדע, שניתן להסביר אותה על ידי תכונות תורשתיות וכן הלאה, מתקבל בקלות על ידי מחקר הרוח, ואלה שמעלים התנגדויות מנקודת מבט זו, חיים בדרך כלל תחת ההנחה שהן לא יתקבלו. הן תתקבלנה, אך האחרים לא נכנסים לעובדה שסיבות חייבות קודם כל להפוך לסיבות, כך שזה משהו הרבה יותר עמוק ממה שחושבים עליו. בדרך כלל זהו המצב כיום, שמה שמחקר הרוח מבקש לשאוב ממעמקי הקיום, נשפט תמיד רק על פי פני השטח שאדם מסוגל לסקור בעצמו. אם זה לא היה קורה תמיד, אז למשל, מאמר עיקרי כמו זה שהופיע ב"Berliner Tageblatt" ביום ראשון האחרון, לא יכול היה להיכתב. אני רק רוצה לשאול מה יאמרו לאדם שגיבש דעה סופית על כימיה, למשל, על סמך ספר אחד בלבד? אבל זה מה שעושים בני זמננו. אפשר לומר שלמחקר הרוח עדיין יש סיבות כבדות משקל להרגיש מוצדק בהווה.

עבור אלה שהאזינו להרצאותיי זמן רב, אוכל לומר שכבר נאמר כאן הרבה מתוך ההתפתחות הפילוסופית. אלה המכירים זאת, עשויים אולי להגיע למסקנה שפילוסופים רבים סיפקו ראיות לאלמוות של הנפש האנושית. אני עצמי חייב להודות שמעולם לא הרגשתי בנוח לחלוטין עם ההוכחות לאלמוות של הנפש או לעולם על-חושי, שהוצגו על ידי הפילוסופים, שכן לפילוסופים בדרך כלל יש בראשם רק את מושגי הדברים. לכן, אפילו לגבי ה'אני' האנושי, לפילוסופים יש רק את מושג ה'אני'. אך צריך להיות ברור לכולם שלא ניתן להסיק שום דבר ממשי ממושג ה'אני', כשם שברור שלא כל צייר יכול לצייר תמונה. כמו כן, צריך להיות ברור שדימוי ה'אני' אינו אומר דבר לגבי ה'אני' עצמו. כל מי שעוסק במדע הרוח יראה שההכרה במציאות ה'אני' מושגת באמצעות משהו שונה לחלוטין, כלומר באמצעות כל הדרך שבה ה'אני' ממשיך לחיות לאחר המוות.

לכן, אי אפשר להרגיש בנוח עם מה שמציגים בכיוון זה פילוסופים בעלי כוונות טובות. אבל לעומת מה שהמתנגדים מרבים להתלונן עליו, מי שרואה את הדברים לעומק, מקבל הוכחה טובה למדי לטבעו של ה'אני'. שכן ישנם פילוסופים האומרים שהם יכולים לתפוס את ה'אני' רק כסיכום של כל הפעילויות הפיזיולוגיות האפשריות וכו'. אנו רואים שחוקרים אלה מציגים כל מיני ראיות, אך את מה שהם מציגים לא ניתן לקשר ל'אני'. בכך הם באותו מובן, רק הפוך, האסכולה המבקשת להסביר את תופעות החיים באמצעות כוח החיים. כי כשם שכוח החיים הוא הגלגל החמישי בעגלה, כך גם ההסברים המסופקים לחיי הנפש, לא רק שלא מסבירים דבר, אלא אף מיותרים למדי כשמדובר בחקירה אמיתית של הנפש. אז נראה שהסברים כאלה באמת משאירים את הנפש ללא מגע ואינם מתקרבים אליה כלל, כך שהנפש נשארת לבדה ומוכיחה שהיא משהו שהסברים חיצוניים אינם יכולים להתקרב אליו. רק כאשר מתעוררת בתודעת התקופה התחושה שלא ניתן לשפוט את מחקר הרוח באופן שטחי, אלא רק על ידי כניסה לעומק שלו, רק אז לא יוכל להיות מכריע שום שיפוט שמגיע מחוץ למחקר הרוח.

דבר דומה חל על ההתנגדויות שהועלו בהרצאה הראשונה מנקודת מבט מוסרית או דתית, בדומה להתנגדויות המדעיות שהועלו נגד מחקר הרוח. אם, למשל, נאמר שיש ערך רב יותר כאשר מישהו מתוך חוסר אנוכיות טהור, עושה טוב אפילו לנוכח הסיכוי למות, רק מתוך התובנה והרצון שהוא עובר לטוב הכללי – כאילו הוא עשה זאת במטרה שיפוצה על כך בחיים עתידיים, אזי שיפוט כזה הוא נכון לחלוטין ואין להכחישו. זה נכון כאשר נאמר שאדם עושה מעשה טוב רק מתוך אנוכיות, אם הוא מאמין שהקארמה תגמול לו אז במעשה טוב בחייו הבאים, או אם הוא נמנע מרע משום שזה יכול להתבטא כמעין עונש בחייו הבאים. ודאי שניתן לראות קביעה כזו כמצדיקה אנוכיות, ולכן ניתן לומר בצדק מלא: דווקא באמצעות מה שיש למחקר הרוח לומר על האדם, שמטופחת אנוכיות בקרב בני אדם. שופנהאואר אמר פעם, ואתם יודעים שאני לא מסכים איתו על הכל: "קל להטיף מוסר, אבל קשה לייסד מוסר". מה המשמעות של לייסד מוסר? פירושו להגיע למצב תודעה שבו ניתן לפעול באופן מוסרי. כל מי שמכיר את חיי האומות יודע שהטפת מוסר היא לא רק קלה, אלא לרוב חסרת תועלת; כי אפשר בהחלט להכיר עקרונות מוסריים טובים למדי, ולפעול בצורה גרועה למדי. אם היה מדובר רק בהאזנה לדרשות, בוודאי היו יכולים להיות הרבה יותר אנשים מוסריים ממה שיש כיום.

מישהו עשוי לומר, למשל, שזוג הורים יעשה כל שביכולתו כדי להבטיח שילדיו יהפכו לאנשים הגונים וחרוצים. כי כפי שאומרים ההורים, אם נהפוך אותם לאנשים ראויים וחרוצים, הם יוכלו לפרנס אותנו בזקנתנו ונוכל לקבל מהם את כל מה שאנחנו צריכים. אם ההורים יחנכו את ילדיהם מנקודת מבט זו, אין ספק שזוהי נקודת מבט אנוכית ביותר. אבל בואו נניח עכשיו שהילדים יצליחו, כך שהם יהיו אנשים חרוצים כשיגדלו. אז ההורים אכן עשו משהו אנוכי, אך הם לא הטיפו למוסר, אלא הצדיקו מוסר, ויכול להתברר שאם הם יהפכו את הילדים לאנשים טובים והאחרונים יציגו מאוחר יותר משהו שונה לגמרי ממה שדמיינו, הם עדיין עשויים להגיע לנקודת מבט אתית שונה לגמרי. אז גם המוסר יהיה מוצדק עבור ההורים, ולא הטפה.

הבה נניח שלאדם אין הזדמנות לחשב את הפיצוי על מעשים רעים בחייו הבאים על פני האדמה. אך על ידי ביצוע מעשים, תחת השפעת תפיסה כזו של הקארמה, תתפתח בהדרגה תפיסת עולם מוסרית. היא תתבסס על הטבע האנושי. מישהו שעדיין נמצא ברמה מוסרית נמוכה יותר, בוודאי יפעל מתוך השקפה אנוכית יותר של קארמה. אבל מי שהגיע לנקודת מבט גבוהה יותר ולכן גם לתפיסה גבוהה יותר של הקארמה, ימלא בתוכו דרישה מוסרית חסרת אנוכיות.

לכן, הנקודה אינה להצביע על משהו באופן מופשט, על ידי כינוי רעיון הקארמה כאנוכי, אלא להראות כיצד הוא מוביל את האדם מעלה להתפתחות גבוהה יותר. ניתן להסביר זאת עוד יותר ולהראות כיצד מחקר הרוח מגיע אל האמיתי והממשי של הטבע האנושי. אם מישהו היה מעלה התנגדות נוספת שרבים היו יכולים לומר לעצמם: יש לי עוד חיים לפניי, אז אני רק צריך להפוך לאדם ראוי בחיים המאוחרים יותר; עכשיו עדיין יש לי זמן, עכשיו אני עדיין יכול להיות אדם לא ראוי – זו תהיה התנגדות שניתן להפריך גם באופן תיאורטי. אולם כדי לנקוט בגישה הנכונה כלפי זה, עליכם להכיר את הנסיבות המעשיות. עליכם לדעת שמי שחושב שהוא לא צריך להיות אדם מסודר בחייו הנוכחיים, שהוא רוצה להפוך לכזה רק בחיים הבאים, ישלב זאת לחייו הבאים באמצעות כוונה כזו. אם הוא לא יחליט עכשיו להפוך לאדם מסודר, אז לא יהיו לו את היסודות הדרושים לכך גם בחיים הבאים. אז הוא כבר מונע מעצמו את היכולת להיות אדם הגון בהמשך; הוא גוזל מעצמו את הכוח לעשות זאת. בדרך זו, ניתן היה לדון בהתנגדויות המוסריות המוצדקות חלק אחר חלק.

גם ההתנגדות הדתית נלקחה בחשבון. נאמר: מחקר הרוח חייב להסביר כאן שיש ניצוץ של אלוהי בכל נפש, וכי מחיים לחיים האדם מפתח את הניצוץ האלוהי הזה יותר ויותר. הניצוץ האלוהי ממוקם בחזה האנושי.

כיצד אדם מרגיש לגבי עניין זה, כאשר הוא יודע כיצד להציב אותו בפרספקטיבה הנכונה, ניסיתי להראות בסצנה הראשונה של דרמת המסתורין שלי 'מבחן הנפש'. כמובן, אפשר לומר שבמבט כזה, מה שניתן לכנות העיקרון הדתי, הולך לאיבוד בתחושת התלות באלוהי, שהאדם עומד מולו מבחוץ, בהתבוננות הילדותית אל האלוהי הזה, הנמצא מחוצה לו. אבל כעת קחו את מה שיש לומר מנקודת מבט אחרת, שהאדם מבין במלואו שהאלוהי הציב בו ניצוץ, אותו עליו לחוות ולהגשים; שהוא למעשה מסוגל לממש: אתה נושא ניצוץ אלוהי בתוכך, ואם אתה משאיר אותו לא מפותח, אתה מאפשר לו לקמול! ההיות ביחד עם האלוהי, ושוב ההכרח לפתח תחילה את הניצוץ הזה, זהו דחף בעל עוצמה גדולה לאין שיעור מכל דחף דתי אחר.

כל מי שעוסק במדע הרוח יראה שהוא אינו מתנגד לאף אמונה דתית. מכיוון שאמונות דתיות נוטות כל כך מהר לפנות נגד מדע הרוח האנתרופוסופי, אנשים מאמינים שמדע הרוח יפנה כעת נגד אמונות דתיות. אבל בדיוק כמו עם ההתנגדויות המדעיות, שאופיינו קודם לכן, דווקא עם התנגדות דתית זו, מדע הרוח אינו עומד בדרכו של אף וידוי דתי, משום שהוא קשור ליחס של נפש האדם לעולמות העל-חושיים, בעוד שהדת קשורה ליחס לנפש האינדיבידואלית.

אלה שבאמת מסוגלים לראות, יראו כיצד בהחלט אפשרי לאדם לעסוק במחקר רוח תוך הישארות מלאה באמונה הדתית הטבעית לו. אך הבסיס האמיתי של מחקר הרוח, כאשר הוא מתקבל על ידי העולם, יוכל לתת לאדם את מה שניתן לכנות הבנה עמוקה יותר של חיי הנפש, הן של חיי הנפש האינדיבידואליים והן של חיי הנפשות יחד. כל מי שיכול להיות משוכנע, אפילו במעט, שכל דו-קיום אנושי חיצוני יכול להיות רק דימוי חיצוני של האופן שבו הנפשות מתייחסות זו לזו, יבין את גודל מה שעולה עבור הנפש כשמדובר בהבנה כיצד הנפש האינדיבידואלית מתייחסת לאחרת, כיצד הנפש האינדיבידואלית יכולה להתייחס לאחרת כאשר היא תפסה נכון מהם גורלותיה של הנפש האינדיבידואלית ביחס לנפש האחרת, בחיים שבין המוות ללידה הבאה, מהם גורלותיה של הנפש האינדיבידואלית, מה פירוש ההפרדה מנפש אחרת, מה פירוש ההכרה בקשר חדש עם הנפש המנוחה, אם הנפש שנשארה כאן תוכל לדעת משהו על העולם העל-חושי. אור חדש יימזג על כל הידע האנושי, ועל כל שאר ההיבטים של חיי האדם, אם מה שניתן להביא ממעמקי העולם העל-חושי עבור כל נפש אינדיבידואלית יוכל להיטמע בנפש. חיים אל תוך, לא רק חשיבה אל תוך, שייכים להכרה, להתבוננות ולהבנה של אמיתות רוחיות.

הדבר לא רק הוכר דרך מחקר הרוח של הזמנים המודרניים, אלא למעשה תמיד הוכר בכל מקום בו דיברו מתוך ידע אמיתי של עולם הרוח. איני רוצה לומר את מה שיש לי לומר על מעמדו של מחקר הרוח ביחס לאלה הדוחים אותו מבלי לדעת זאת באמת, אך ברצוני לומר זאת על יוהאן גוטליב פיכטה. אם יש באמירה זו הרבה דברים חמורים, אולי אפילו פוגעניים עבור חלק, יש לזכור שהיא מגיעה מאדם, אשר מלא התלהבות ממחקר הרוח, רצה לפרוק את כעסו על כל אלה, אשר מבלי לרצות באמת לקבל תובנה לגבי מחקר הרוח, דוחים אותו ומרגישים שעליהם להילחם בו. פיכטה צועק אליהם:

"הם אינם יכולים שלא להתרעם בזעם על אותו שכנוע מביש ב'עצמי' הגבוה של האדם ועל כל התופעות המבקשות לאשר שכנוע זה; עליהם לעשות כל שביכולתם כדי להרחיק תופעות אלה ולדכא אותן; הם נלחמים על חייהם, על השורש המשובח והאינטימי ביותר של חייהם, על האפשרות להחזיק מעמד. מראשית העולם ועד היום, כל הקנאות וכל הביטויים הזועמים שלה – מקורם בעיקרון: אם המתנגדים היו צודקים, אז הייתי אדם אומלל. אם הקנאות הזו יכולה להשיג אש וחרב, אז היא תוקפת את האויב השנוא באש וחרב; אם אלה אינם נגישים לה, אז יש לה (יש לומר גם את האחרון לזמננו) את הלשון, שגם אם היא לא הורגת את האויב, היא יכולה לעיתים קרובות מאוד לשתק את פעילותו ויעילותו כלפי חוץ. אחד הטריקים הנפוצים והאהובים ביותר של לשון זו, הוא לצרף שֵם שבדרך כלל שנוא, למטרה ששנואה רק על ידם, כדי להשמיץ אותה ולחשוד בה." מאגר הטריקים והשמות הללו הוא בלתי נדלה וגדל ללא הרף, ויהיה זה חסר תועלת לשאוף לשלמות כאן. אזכיר רק את אחד המונחים הנפוצים והשנואים ביותר: האמרה שתורה זו היא מיסטיקה.

שימו לב כאן, ראשית כל בנוגע לצורת האשמה זו, שאדם חסר דעות קדומות היה עונה: ובכן, הבה נניח שמדובר במיסטיקה ושהמיסטיקה היא דוקטרינה שקרית ומסוכנת. הוא עדיין עשוי להציג את טיעונו, ואנחנו נקשיב לו; אם הוא טועה ומסוכן, זה כנראה יתגלה באותו אירוע. אזי אלה אשר על פי ההחלטה הקטגורית, שבאמצעותה הם מאמינים שדחו אותנו, היו צריכים לענות: אין עוד מה לשמוע; כבר מזמן המיסטיקה נגזרה ככפירה ונאסרה בהחלטות פה אחד של כל מועצות הביקורת שלנו.

כך יוהאן גוטליב פיכטה. דבריו של פיכטה עדיין, פחות או יותר, רלוונטיים כיום, כאשר בוחנים את הקשר בין מחקר הרוח לבין, נניח, אלה הרוצים רק לסמוך על חושיהם ורוצים שהעולם יהיה מאורגן לפי מה שחושיהם אומרים להם. פיכטה משווה אנשים כאלה – אם כי ייתכן שהשוואה זו אינה מוצדקת לחלוטין – הרוצים לסמוך רק על חושיהם ואינם רוצים להודות שיש ידע קרוב יותר של האמת, עם חירשים-אילמים ועיוורים, שגם הם אינם רוצים להודות בצלילים ובצבעים, כאשר מדברים אליהם הרואים. כעת, אי אפשר להשוות את אלה שנולדו עיוורים וחירשים עם אלה שאינם רוצים לקבל את מה שניתן לתת באמצעות מחקר הראייה הרוחית, משום שכל נפש מסוגלת להתייחס לאמיתות על-חושיות. אבל פיכטה אומר:

"העובדה שמטפלים גם בחירשים-אילמים ובעיוורים ושפותחה דרך להביא להם הדרכה, ראויה לכל התודות מצד החירשים-אילמים והעיוורים. אך אם שיטת הוראה זו הייתה הופכת לשיטת הוראה כללית, כולל עבור הרואים, כי תמיד עשויים להיות ביניהם חירשים-אילמים ועיוורים, אז יהיה זה בטוח שדאגו לכולם; אם השומע, ללא כל התחשבות בשמיעתו, היה לומד לדבר באותו מאמץ ולזהות את המילים על פי תנועות השפתיים, כמו החירש-אילם, והרואה, ללא כל התחשבות בראייתו, היה קורא את האותיות על ידי נגיעה בהן, הדבר היה ראוי להכרת תודה מועטה מאוד מצד הבריאים; למרות זאת, המוסד היה כמובן נוצר ברגע שמוסד החינוך הציבורי היה תלוי בדעת החירשים-אילמים והעיוורים."

אם רוצים להתנגד לאמירה זו של פיכטה, אולי אפשר לומר שזה אפילו לא יהיה כך עבור עיוורים וחירשים-אילמים. אבל אם זה היה תלוי באלה, המסתמכים רק על חושיהם ותבונתם, לקבוע כיצד יש לעצב את העולם, הם לא היו מעצבים אותו באופן שבו הרואים תופסים אותו. הם אכן היו מתקוממים ומורדים כנגד כל פרשנות רוחית של העולם על ידי אחרים, אבל הם היו מכריזים על עצמם כנטולי שגיאות בכל הנוגע למה שהם יודעים על העולם. הם היו צוחקים בבוז אם היו דורשים שרק אלה היודעים על העניין ידברו עליו, ושאלה שאינם יודעים עליו דבר לא יגידו עליו דבר. הסיבה העיקרית לכל אלה, המכחישים את מחקר הרוח, היא רק שהם לא יודעים עליו דבר. באופן הגיוני, הדרישה הראשונה תהיה שרק אלה היודעים משהו ידברו על העניין. אבל סיבות כאלה להכחשת משהו, שאין לדעת עליו דבר, משמשות רק כדי לדחות בזמננו את השקפת העולם של מדע הרוח. כל מי שיכול להחיות מחדש בנפשו את מה שנאמר בהרצאה הראשונה, שאינו צריך לחכות להתנגדויות שהוא יכול לחוות בתוכו ומסוגל להבין בחיי הרוח שלו, תמיד ימצא דרך להצדיק את מחקר הרוח. מה שאמרתי גם בסצנה הראשונה של "מבחן הנפש" יכול לסכם, בכל מבנה התודעה, מה ידיעת העולמות העל-חושיים יכולה לתת לתקווה שלנו בחיים, לכוח שלנו בחיים, לביטחון שלנו בחיים, לכל מה שאנחנו צריכים לקיום אנושי מכובד. כל מה שניתן לומר, שניתן לומר כעולה בנפש, כפי שנחווה ומורגש בנפש, ניתן לסכם במילים: אינך לבד עם החשיבה, הרגש והרצון שלך. כשם שאתה חי עם גופך בחומרים הפרושים ברחבי היקום, כך אתה חי עם החשיבה, הרגש והרצון שלך במשהו הפרוש ברחבי הקוסמוס, במרחבי החלל. כלומר, האמירה שאמרתי במקום המיועד, בדרמת המסתורין שלי, יכולה להפוך להוכחה:

"במחשבה שלך חיים מחשבות עולם,

ברגש שלך אורגים כוחות עולם,

ברצון שלך פועלים ישויות עולם.

אַבֵּד את עצמך במחשבות עולם,

חווה את עצמך דרך כוחות עולם,

צור את עצמך מישויות רצון.

אל תסיים במה שרחוק מהעולם

דרך משחק מחשבות-חולמניות;

התחל במרחבי התודעה

וסיים במעמקי נפשך:

מצא מטרות אלוהיות,

זהה את עצמך בתוך עצמך."