תוצאות מחקר הרוח
רודולף שטיינר
GA62
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 1
31 באוקטובר 1912, ברלין
כיצד להפריך את מחקר הרוח?
כמו בחורפים הקודמים, אקח לעצמי את החירות לתת במקום זה, במהלך סמסטר החורף הנוכחי, סדרת הרצאות על מדע-הרוח. התוכנית תתגבש כך שהרצאות אלו יכסו תחילה את מה שיש למדע-הרוח לומר על שאלות החיים מנקודת מבטו, ולאחר מכן יתבצע המעבר להארת כמה תופעות תרבותיות חשובות, עובדות תרבותיות בולטות ואישים בולטים מהעבר, כמו רפאל ולאונרדו דה וינצ'י, ולבסוף יואר הקשר בין מדע-הרוח לתופעות שונות בחיי הרוח בהווה המיידי. הרצאות אלו יתחילו היום בצורה מיוחדת במינה. לא אציג בתחילה את מה שניתן לומר כתמיכה ואישור של מחקר רוח זה, אלא להיפך, את מה שניתן לומר כהתנגדויות אפשריות ומשמעותיות יותר למדע-רוח זה.
מטבע הדברים שמחקר רוח זה מושך התנגדות רבה בזמננו, בשל מצב התרבות שלנו כיום ובשל עובדות רבות אחרות. אין דבר פחות ראוי למדע רוח שכזה מאשר ליפול לקנאות ולרצות לראות רק את מה שניתן לתמוך בו מנקודת מבטם של נציגיו. הקנאות קיימת ואנו נראה מאיזה סיבות היא זרה לחלוטין למחקר הרוח. לכן, יותר ממה שאולי נחוץ מכל נקודת מבט אחרת, על מדע הרוח לשאוף להבין את התנגדויות מתנגדיו; למעשה, במובן מסוים עליו כמעט לסבול אותן, וצריך להיות מובן לו שמספר לא מבוטל של מחפשי אמת כנים בני זמננו אינם יכולים להצטרף אליו. היה זה מנהגי – ואלה שכיבדו אותי בנוכחותם בהרצאותיי הקודמות יהיו מודעים לכך, ואמשיך לפעול לפי נוהג זה – לקחת בחשבון התנגדויות אפשריות במקביל להצגת טיעוניי. כיום צפויות התנגדויות משמעותיות וכבדות יותר. שכן ההתנגדויות, למה שניתן לומר מנקודת מבטו של מחקר הרוח, אינן נובעות רק מהמתנגדים, אלא במרדף המצפוני אחר מחקר הרוח, הנפש המסורה למשימה כזו מתמודדת עם התנגדויות אפשריות אלה בכל צעד ושעל. מכיוון שאמיתות מחקר הרוח צריכות להינצל ויש להילחם עליהן בנפש שחייבת במובן מסוים להיות שווה ליריב בכל הנוגע להתנגדויות כאלה העולות בנפש עצמה. אם יהיה ברור מן ההתחלה למה ניתן להתנגד, אזי יושג תהליך טוב בהרבה בתחום זה.
אין בכוונתי לעסוק כעת בהתנגדויות או בהפרכות לכאורה שניתן למצוא ברחוב, אם אפשר לומר כך, או להמציא יש מאין. במקום זאת, אתבונן בהתנגדויות שאדם יכול להעלות, ובמידה מסוימת חייב להעלות, כאשר הוא מחפש בזמננו בכנות את האמת בהתבססו על ההשכלה והיסודות הרוחניים של תקופתנו הנוכחית. כמו כן, לא אעסוק בהתנגדויות של אלה המכנים את עצמם לעיתים קרובות חוקרים רוחניים או תיאוסופים; שכן יש להודות כבר בהתחלה שחלק ניכר ממה שנמצא כיום תחת השם "תיאוסופיה" אינו ראוי להתייחסות רצינית. אך את מה שאנו תומכים כאנתרופוסופים יש לקחת בחשבון בהתנגדויותיי כיום. אם ברצוננו לעסוק בהתנגדויות כאלה, אזי יש להעלות לנגד עינינו בקצרה הרבה ממה שכבר נאמר במהלך המחזורים הקודמים ואת מה שיידון בהרצאות הבאות. לכן, הבה נסכים בקצרה על מהי משמעות מחקר הרוח מבחינת תוכנו ומקורותיו כפי שהוא ניתן כאן. ראשית, ניתן לאפיין את מדע הרוח באופן כללי מאוד באומרנו שמדע הרוח נוקט בדעה שעליו ללכת מעבר לכל מה שהאדם תופס דרך חושיו, מעבר לכל מה שהוא מסוגל להבין בעזרת מדע המבוסס בעיקר על החושים ועל האינטלקט, אשר שואב את מסקנותיו מהחושים. שעליו ללכת מעבר לכל זה אל הסיבות הרוחניות של העובדות החושיות שניתן לחקור על ידי התודעה, כך שהוא לא רק מניח, אלא ינסה להוכיח את עולם הרוח שמאחורי עובדות חושיות אלה, עולם רוח שבו טמונות הסיבות לכל מה שהחושים יכולים לראות והתודעה יכולה לחקור.
מדע רוח זה, שונה מאסכולות מחשבה רבות אחרות בהווה ובעבר, בכך שהוא אינו טוען באופן כללי והיפותטי, שקיים עולם רוח מעבר לתודעה ולחושים, אלא שהוא מניח שהאדם מסוגל לאמן ולפתח את כוחות ההכרה והנפש שלו במידה כזו, שהם יהיו מסוגלים לראות לתוך עולם הרוח – דבר שהם אינם מסוגלים לעשות ללא התפתחות זו. לכן, לא רק האפשרות של עולם רוח, אלא יכולת ההכרה של עולם רוח זה היא המאפיין הייחודי של מחקר רוחי זה, או האנתרופוסופיה, אם נרצה לקרוא לו כך. כבר מלכתחילה האנתרופוסופיה מודה שכוחות הנפש ותכונות כוחות ההכרה, כפי שהם באדם בשימושו היומיומי הרגיל, אינם כאלה המאפשרים לו לחדור לעולם הרוח. אך מדע הרוח טוען שניתן לפתח את כוחות הידע הללו, שהם יכולים להתפתח כדי להביט אל תוך עולם הרוח לאחר פיתוחם לנקודת מבט גבוהה יותר זו, בדיוק כפי שהעיניים מביטות אל תוך העולם החושי. בכך אנו כבר נמצאים במקורות מחקר רוח זה.
מקורות אלה מתגלים לנפש כאשר דרך עבודה פנימית, דרך התפתחות פנימית – השיטות של התפתחות פנימית זו, הוזכרו כאן לעיתים קרובות – נפש זו עושה את דרכה מעלה לנקודת מבט גבוהה יותר. לאחר מכן, מדע הרוח מראה שיש עולם אחר, עולם רוח, לצד עולם החושים המקיף אותנו, ומעולם רוח זה נובעות הסיבות האמיתיות לכל התופעות בעולם החושים.
דרך חקר עולם הרוח אנו רואים את האדם כישות מורכבת הרבה יותר מאשר מבחינה תפיסה חושית או אינטלקטואלית רגילה. אנו רואים את האדם כישות בת ארבעה חלקים. מה שנקרא גוף פיזי נתפס על ידי מחקר הרוח רק כחלק מהישות האנושית כולה. גוף פיזי זה ניתן לצפייה על ידי חיי החושים הרגילים וניתן לתפוס אותו על ידי האינטלקט. המדע הרגיל מתעסק בגוף חושי זה. עבור חלק גדול מהשקפתנו הנוכחית אודות העולם, גוף פיזי זה הוא מכלול האדם. עבור מחקר מדע הרוח זהו רק איבר אחד מבין ארבעה איברים של ישות אנושית זו.
מעבר לגוף פיזי זה, מחקר הרוח מבחין במה שנקרא גוף אתרי או גוף חיים, אשר משולב בגוף הפיזי. אך מחקר הרוח אינו מדבר על גוף אתרי או גוף חיים זה באותו אופן כאילו היה נגיש לתודעה, אלא באופן כזה שכוחות הנפש המפותחים מסוגלים לראותו, כשם שהעין המפותחת יכולה לראות את הצבעים כחול או אדום, בעוד שעינו של עיוור הצבעים אינה יכולה לראות צבעים אלה. מחקר הרוח טוען שהמסקנה ההכרחית העולה היא שהגוף הפיזי, באמצעות הכוחות הטבועים בו, מתפרק באופן טבעי במוות, משום שהכוחות השייכים לגוף הפיזי גורמים להתפוררותו ומוחזקים יחד רק על ידי הגוף האתרי, שהוא לוחם מתמיד נגד התפוררות הגוף הפיזי ומשולב בגוף הפיזי במהלך תקופת החיים שבין הלידה למוות. רק לאחר ההפרדה מהגוף האתרי, המתרחשת ברגע המוות, הגוף הפיזי עוקב אחר כוחותיו שלו אשר פועלים בדרכם שלהם וגורמים לפירוקו. גופו הפיזי של האדם משותף עם כל העולם המינרלי, הדומם. הגוף האתרי משותף עם כל היצורים החיים ועם כל עולם הצמחים.
מדע הרוח לא יכול לעצור בנקודה זו. הוא מכיר באיבר שלישי באדם שהוא עצמאי כמו הגוף הפיזי. אין צורך להיעלב מהביטויים; הם יוסברו וכבר הוסברו חלקית. האיבר השלישי הוא הגוף האסטרלי. הוא זה שמכיל בפועל את התשוקות, הרצונות, האינסטינקטים והרגשות. במילים אחרות, את כל מה שאנו מכנים חיי הנפש שלנו, המתרחשים בתוכו. במחקר הרוח אנו מבחינים גם בין הנושא בפועל של ה'אני' לבין גוף אסטרלי זה. בעוד שהאדם חולק את הגוף האסטרלי עם כל מה שיש לו רגשות ותשוקות בעולם החי, ויכול לפתח חיים פנימיים של דמיון, לאדם יש את ה'אני' כאיבר הרביעי של הווייתו עבור עצמו, ככתר האינדיבידואליות שלו. מחקר הרוח מגלה שישותו של האדם טמונה בתחילה בגוף הפיזי, בגוף האתרי או גוף החיים, בגוף האסטרלי ובנושא ה'אני'. יתרה מכך, אלה המסוגלים לחדור לעולם הרוח, מבינים כיצד חלק גדול מתנאי החיים, שאנו כפופים להם, שונה מהחיים הרגילים, דהיינו חיי השינה. עבור חוקר הרוח, השינה שונה מחיי הערות בכך שאצל בני אדם ישנים, ה'אני' והגוף האסטרלי של האדם מופרדים מגופו האתרי ומגופו הפיזי. שני האחרונים נשארים במיטה במהלך השינה, כמו צורה צמחית, בעוד שנושא ה'אני' עם הגוף האסטרלי – עם הרגשות, הדחפים, הדמיון וכן הלאה – יוצאים מהגוף הפיזי ומהגוף האתרי במהלך השינה; ואז פורשים את חייהם בעולם רוח הקיים בפני עצמו. עבור האדם הממוצע כיום, כאשר ה'אני' והגוף האסטרלי נמצאים לבדם במהלך השינה, חיים רגילים בלתי אפשריים מכיוון שלגוף האסטרלי הזה ול'אני' אין איברים לתפיסת הסביבה, אין להם עיניים ואוזניים כמו לגוף הפיזי. לכן בלתי אפשרי לגוף האסטרלי ול'אני' לתפוס את העולם שבו הם נמצאים.
ההתפתחות הגבוהה יותר של הנפש טמונה דווקא בכך שהגוף האסטרלי וה'אני' מפתחים איברים כדי לתפוס את סביבתם, שדרכם יכול להיווצר עבור חוקר הרוח מצב שבו הוא תופס את עולם הרוח; כך שבנוסף למצב הערות ולמצב השינה, יש לו מצב שינה ער, אם נוכל לקרוא לו כך, שהוא בדיוק המצב שבו חוקר הרוח יכול לתפוס את עולם הרוח שאליו שייך האדם לפי מקורו האמיתי. לכן מנסה מדע הרוח על סמך עובדות רוחיות להסביר את המעבר של האדם בין ערות לשינה במשך עשרים וארבע שעות.
יתרה מכך, מדע הרוח ניגש לחידה הגדולה של חיים ומוות; במילים אחרות – לשאלה המניעה את לב האדם: שאלת נצחיות האדם. מדע הרוח מגיע למסקנה שהמהות הרוחית האמיתית של האדם אינה רק תוצאה של האורגניזם הפיזי, אלא ישות עצמאית השייכת לעולם הרוח, ובונה את הגוף הפיזי הקיים לפני הלידה, אפילו לפני ההתעברות. מהרגע הראשון שבו האדם נכנס לקיום כתא זרעי, הוא משפיע על בניית האורגניזם שלו. במילים אחרות, זוהי הנפש הרוחית שהיא למעשה פעילה, בונה ומארגנת את האדם לאורך כל חייו, נושאת את פירות חוויות חייו דרך שער המוות שדרכו היא עוברת לעולם הרוח כדי לחוות חוויות נוספות, ואז מארגנת גוף פיזי חדש לחיים נוספים, כדי לעבור חיים חדשים ובמחזוריות לחזור על התהליך.
במילים אחרות, מדע הרוח מדבר על חיים חוזרים ונשנים על פני האדמה, כך שניתן להביט לאחור מההתגשמות הנוכחית שלנו בתוך הקיום החושי, אל התגשמויות אחרות בעבר, אך גם מביטים אל העתיד אל התגשמויות עתידיות של הווייתנו. אנו מחלקים את חייו הכוללים של אדם לחיים מסוימים בין לידה למוות ולחיים אחרים, אשר פועלים באופן רוחי בלבד עבור החושים ועבור התודעה, בין המוות ללידה הבאה. אך מדע הרוח אינו רואה זאת באופן חוזר ונשנה לנצח, אלא באופן שהוא מזהה רק מצבי ביניים בחזרות אלה. מדע הרוח עוקב אחר חייו הכוללים של האדם, חזרה למצב רוחי מקורי שקדם לכל החיים, במיוחד אלה שעל פני כדור הארץ שלנו; כך שהחיים הראשוניים על פני האדמה היו כאשר האדם יצא מקיום רוחי בלבד. ולאחר שהתנאים יתמלאו, האדם ייכנס שוב למצבים רוחיים בלבד, אשר יכילו בתוכם את פירות כל מה שהאדם עבר דרך החיים הארציים השונים.
זהו, כמובן, רק מתווה, אשר ימולא בצבעים אינדיבידואליים בהרצאות הקרובות, אך אשר יוכל להראות את התוצאות אליהן מגיע מחקר מדע הרוח. אם נדמיין את כל התמונה הזו לנגד עיני רוחנו, אזי יש לומר שעבור חלק גדול מהאנושות החושבת כיום, תמונה זו לא רק תכיל משהו בלתי נתפס, בלתי ניתן להוכחה, אלא אולי אפילו משהו פוגעני, משהו שאף עשוי לעורר אירוניה, בוז ולעג. אפילו כאשר מדברים על טבעו של מדע הרוח, אדם הרוצה לקשר את כל מה שחשוב לו, על בסיס המדע הנכון, חייב להעלות התנגדויות רציניות. אדם העומד על בסיס מדע זה, חייב לשאול את עצמו: מה משמעותם של כל ההישגים הגדולים, לא רק האישיים, של המדע, אל מול טיעון כזה? מה משמעותן של שיטות מדעיות, מה משמעותן של רצינות, כבוד, דיוק אל מול מחקר הרוח, מה משמעותם של כל המאמצים שהמדע עשה במאות ובעשורים האחרונים כדי להשיג ודאות אובייקטיבית? מחקר הרוח אינו רוצה לפעול נגד המדע, כפי שהודגש לעיתים קרובות, אלא להיות בהסכמה מלאה עם המדע. לכן, עליו להיות מודע למה שיש למדע לומר כהתנגדות, לא רק מבחינת תוכנו, אלא במיוחד מבחינת רצינותו והישגיו במאות האחרונות.
ניתן לומר בצדק כי מדע הרוח מצביע על כך שהמקורות של מחקר הרוח טמונים בהתפתחות מסוימת של הנפש, בכך שהנפש עוברת תהליכים פנימיים מסוימים של תפיסה, רגש ורצון. הנפש עוברת תהליך הנקרא מדיטציה, כך שיש לה חוויות פנימיות המוגבלות, כמובן, אך ורק לנפשו של האדם עצמו, ואף אחד לא יכול לשלוט בהן מלבד האדם שחווה אותן. ואז מוצג משהו כזה כתוצאה מדעית על עולמות הרוח, שלא ניתן לאמת. היכן נכנס כאן המדע? המדע יכול לומר מהו בדיוק ההישג היפה ביותר שלו, שכן באמצעות מחקרי המאות האחרונות, הוא מקבל רק את מה שניתן לאמת על ידי כל אדם, באופן אובייקטיבי, בכל מקום ובכל עת. הייחודיות של ניסויים ותצפיות חיצוניים היא, שכל אחד יכול לגשת אליהם. לא כך הדבר לגבי מה שמושג ונלחמים עליו בפנים. כאשר אנו מסתכלים על אנשים החווים דברים בצורה זו, בתוך עצמם, האם המגוון הרב של הדברים הסותרים שהם מבטאים ללא הרף, אינו מראה עד כמה לא ודאיות החוויות הניתנות דרך תודעה הספוגה במיסטיות? לעומת זאת, רואים כיצד ניתן לאמת את המחקר הנערך על ידי חוקרים בודדים במרפאה, במעבדה וכן הלאה! יצוין כי הדבר לא יכול להיות אחרת, כך שמה שחווים באופן סובייקטיבי, נתפס כלא מדעי, וזאת משום שאף אחד אחר לא יכול לבדוק זאת, שכן לא ניתן להסתכל לתוך נפשו של חוקר הרוח המדובר.
האם אין לחוויות הנפש הללו דמיון מוחלט לכל דבר שניתן להוכיח כנובע ממצב פתולוגי כלשהו, מהגזמות של הנפש, מאקסטזה וכן הלאה? אם חוקר הרוח מתנגד ואינו מוכן לקבל כל חזון המתרחש בנפש כתוצאה מחקרית, אלא שהוא פועל לפי שיטות מסוימות, אז עדיין ניתן להתנגד, והתנגדות זו נראית מוצדקת לחלוטין. כן, אך האם לא נראה בכל מה שאנשים חווים באמצעות חזיונות, הזיות וכן הלאה שאנשים כאלה, כאשר הם נחשפים למצבי נפש כאלה, מפתחים אמונה גדולה בהרבה ברעיונות הקבועים שלהם, בהזיות ובחזיונות שלהם מאשר במה שחושיהם נותנים להם באופן חיצוני, או במה שתודעתם כופה עליהם? כאשר מתבוננים באמונה הנוקשה והבלתי מתפשרת של אנשי האשליות, עלינו לפקפק במה שחוקר הרוח רוצה להעלות ממעמקי נפשו כמשהו שאינו אשליה, שאמור להיות בעל קיום אובייקטיבי בעולם הרוח. אפשר לומר שיכול להיות משהו שיש לו קיום אובייקטיבי בעולם הרוח, אבל בנוגע לתוקפו של ניסוי נפשי כזה, יש לומר שלאמן האשליות יש אותה מידה של ביטחון באשליות שלו, כמו שיש לחוקר הרוח ביטחון בתוצאות המחקר שלו, שהוא חייב למה שעולה ממעמקי נפשו.
רק מי שלא עקב אחר התפתחות המחקר האובייקטיבי, שאפשר לומר שהוא המדע היציב של המאות והעשורים האחרונים, יכול לחייך למשמע התנגדות כזו. היא כבדת משקל יותר ממה שחושבים בדרך כלל, ובדרך כלל חושבים עליה אלה המגיעים לתוצאותיהם המדעיות-רוחיות מכיוון חד-צדדי. יש לומר למשל, בהתייחס למה שמועבר בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים?,[1] שם ניתנות אינדיקציות מסוימות לנפש האינדיבידואלית, שאם הנפש מתמסרת לחלוטין לחוויה כזו, אין לה נקודת ייחוס כדי לשלוט בחוויה זו. כל זה מראה שיש להתמודד עם התנגדות כזו, שעשויה להיראות – אפילו טריוויאלית לחוקר רוח שטחי – בצורה הרצינית ביותר. נאמר כל כך הרבה על טבעם של רעיונות לא נכונים, שמה שנאמר נגדם ניתן ליישם גם על מדע הרוח כשאומרים: כל מה שאתם מציגים כשיטות לחינוך הנפש הוא רק יכולת מתוחכמת יותר ליצור אשליות והזיות.
במיוחד מדע הרוח, נראה אז לא במקום, בהשוואה למדע רציני וניתן לאימות, כאשר הוא מצביע על התוצאות האינדיבידואליות. מחפש האמת המצפוני של ימינו, שהתוודע להתפתחויות של השנים האחרונות, עשוי לומר: האם אינך יודע דבר על כל מה שקרה? אתה מדבר על גוף אתרי או גוף חיים שאמור להיות בעל קיום עצמאי מהגוף הפיזי. האם אינך יודע דבר על העובדה שעד המאה ה-19 אנשים האמינו במשהו שנקרא כוח החיים, ושמאמצים מדעיים רציניים הפריכו סוף סוף את האמונה בכוח החיים הזה? האם אינך יודע דבר על העובדה הבאה: במאות הקודמות נאמר שתהליך כימי מתרחש בטבע הדומם בין החומרים הכימיים האינדיבידואליים שבחוץ. אך כאשר אותו שילוב של חומרים נכנס לאורגניזם האנושי, אזי הוא נתפס על ידי מה שנקרא כוח חיים; אז, תחת השפעת כוח החיים, החומרים האינדיבידואליים אינם מקיימים אינטראקציה, כפי שאנו לומדים בכימיה ובפיזיקה, אלא החומרים האינדיבידואליים מקיימים אינטראקציה תחת השפעת כוח החיים. זו הייתה התקדמות גדולה כאשר כוח חיים זה נזרק החוצה, כאשר אנשים ניסו לומר שכוח חיים זה, אינו עוזר כלל, אלא שיש להמשיך באופן כזה שאת מה שניתן לחקור בעולם הדומם אפשר לחקור וחייבים לחקור עוד יותר באורגניזם החי, שיש לקחת בחשבון רק את הדרך המורכבת יותר שבה החומרים מקיימים בגוף אינטראקציה, ושאין צורך להשליך זאת לביצת כוח החיים.
כוח החיים נדחה כ"מעוז מדעי" שכזה, כאשר הוכח כיצד יעילותם של חומרים מסוימים, שבעבר ניתן היה לחשוב עליהם רק כמושפעים מכוח החיים, ניתנת להשגה גם במעבדה. ומכיוון שהעתיד יביא מחקרים נוספים, המדע עדיין חייב להציב לעצמו את האידיאל הנעלה של התחשבות גם בהרכב החומרים כפי שהם נוכחים בתא הצמח, ואסור לו לשכב על מצע כוח החיים כשמדובר בחקירת אופן פעולתם של החומרים והכוחות באורגניזם.
כל עוד לא ניתן היה לייצר הרכבים מסוימים של חומר במעבדה, היה מוצדק לומר שהם נוצרו רק כאשר החומרים הבודדים נלכדו על ידי כוח החיים. אך מאחר שהצלחנו – במיוחד באמצעות ליביג [Liebig] ו-וולר [Wöhler] – לייצר חומרים מסוימים ללא עזרתו של כוח חיים מיוחד, מאחר שאיננו מאמינים עוד בכוח החיים, יש לומר שגם הצירופים המורכבים יותר באורגניזם האנושי אינם דורשים עוד את עזרתו של כוח חיים מיוחד. לפיכך, במהלך המאה ה-19, המדע התמודד עם האידיאל הנעלה שרוב החוקרים מחזיקים בו, גם אם ישנם "ניאו-ויטליסטים". אידיאל זה יתגשם: לזהות את הקשרים החומריים, כפי שהם מתאספים באורגניזם החי, ולייצר אותם ללא עזרתו של כוח חיים מעורפל ומיסטי, אשר כפי שטען תמיד המחקר המדעי הרציני של המאה ה-19, אינו מועיל כלל משום שאינו תורם דבר לידע האובייקטיבי של הטבע.
כל מי שמכיר בעובדות אלה ומעל הכול, הרואה את הרצינות והכבוד הטמונים בהתפתחות המדע הזה, עשוי בהחלט להתנגד. האם זה אמין שמספר אנשים מופיעים כעת כחוקרי רוח כביכול, אשר בדימוי שלהם של הגוף האתרי, או גוף החיים, מחיים את כוח החיים הישן? האם זה לא סימן לחובבנות מדעית? הם עשויים 'להאמין' שאינם יודעים דבר על האידיאלים של המדע; אך חוקר המדע עצמו, אינו יכול להיתפס על ידי מה שיכול להיראות רק כחידוש של כוח החיים. לכן ניתן לומר שמדע הרוח פועל באופן חובבני, תוך התעלמות מכל מה ששייך לאידיאלים היפים ביותר של המדע המודרני. הוא משתמש רק בעובדה שהמדע טרם הצליח לייצר במעבדה חומרים מסוימים המצויים באורגניזם החי, כדי להיות מסוגל לטעון, לעת עתה, שגוף אתרי או גוף חיים מיוחד נחוץ כדי ליצור חיים. ניתן לומר שהמדע המתקדם יגרש בסופו של דבר את הגוף האתרי או גוף החיים הזה מהאדם. כל עוד המדע, בצעדת הניצחון שלו, טרם הצליח להראות שאין גוף אתרי וכי ניתן לייצר גם את שילוב החומרים של האורגניזם החי במבחנה, כל עוד התיאוסופים, או חוקרי הרוח, עושים עניין מהגוף האתרי, שהוא רק חזרה על כוח החיים הישן! ניתן להעלות כבר בהתחלה תוכחה זו כעובדה לחובבנות.
אם מדע הרוח אומר כעת על חיי השינה: רגשות, דחפים ותשוקות של האדם קשורים לגוף אסטרלי מיוחד, והוא עולה מהגוף האתרי ומהגוף הפיזי, כאשר השינה גוברת על האדם ומנהל קיום משלו, אז אפשר לומר שקל מאוד לדבר על חיי נפש פנימיים, אם מפשטים את הדברים בכך שלא מקבלים את חיי הנפש הפנימיים הללו, עם כל הקשיים והחידות המציגים את עצמם בפני המדע, אלא כשאומרים: יש גוף אסטרלי, ומה שקורה בתוכו קשור אליו. אפשר גם להתייחס להתקדמות המדע ולשאול: מה לגבי ההתקדמות הגדולה שנעשתה, במיוחד בעשורים האחרונים, כדי להסביר את תופעות חיי השינה וחיי החלום במונחים מדעיים גרידא? זה ייקח הרבה זמן אם ארצה להציג בפניכם את כל מאמצי המדע – שיש להתייחס אליהם ברצינות רבה ובכבוד רב – כדי להסביר את חיי השינה ואת חיי החלומות. זה ייקח הרבה זמן במיוחד משום שמספר רב של פרויקטים מחקריים צצו לאחרונה, שניתן לדון בהם. די להתבונן בנקודת מבט אחת שיכולה להראות עד כמה קשה למחפש האמת הרציני של ימינו, להצהיר על מה שעשוי להיראות בתחילה כקביעה: ה'אני' והגוף האסטרלי של האדם נסוגים מהגוף הפיזי והגוף האתרי בעת ההירדמות.
אם נבחן הסבר כולל של חיי השינה, המסכם מספר רב של השערות והצהרות שונות לגבי חיי השינה, נאמר שכדי להסביר את חיי השינה, כל מה שצריך הוא מבט אובייקטיבי על התופעות של האורגניזם האנושי או החייתי. מבט זה יראה שחיי ערות מורכבים מתופעות של הסביבה היוצרות רושם על איברי החישה, מכך שהם מפעילים גירויים על המוח. לאורך כל היום פועלים גירויים כאלה. כיצד הם משפיעים על המוח ומערכת העצבים של האדם? הם הורסים את החומר שממנו מורכבת מערכת העצבים. לאורך כל היום, כך אומר מדע הטבע המודרני, אנו מתמודדים עם העובדה שצבעים חיצוניים, צלילים וכן הלאה חודרים לנפשנו; כלומר, לחיי המוח שלנו. זה גורם לתהליכי התבלות, כלומר, תהליכי הרס. תוצרים מסוימים נשמרים.
כל עוד תהליכים אלה מתרחשים, האדם אינו מסוגל לחולל את התהליך ההפוך, זה של בנייה מחדש של האורגניזם שלו. לכן, בכל פעם שאנו מתעוררים, חיי הנפש הפנימיים שלנו נהרסים במידה מסוימת, כך שבזמן שאנו מתעייפים אנו הורסים את האורגניזם שלנו והוא אינו יכול עוד לפתח חיי נפש פנימיים; הם נפסקים. איננו צריכים להניח דבר מלבד שחומרי עייפות שוקעים באורגניזם שלנו במהלך חיי היום. עלינו רק להניח את הבליעה של החומר האורגני שאינו מסוגל עוד לפתח את תהליכיו הפנימיים למשך זמן מסוים. אבל אז, הגירויים החיצוניים אינם פועלים עוד, והתוצאה היא שהאורגניזם הפנימי מתחיל כעת לפתח את תהליכי התזונה שלו, ההפוכים מתהליכי ההטמעה, וכעת הוא משקם את החומר האורגני שנהרס, וכך מתבצעת שנת הלילה. לאחר שהחומר האורגני שוקם, גם חיי הנפש הפנימיים משוקמים, וכך החיים הערים יכולים שוב להפעיל גירויים חדשים עד שהעייפות שוב מתחילה. לפיכך, אנו עוסקים במה שנקרא ויסות עצמי של האורגניזם.
האם לא נוכל להודות שחוקר האמת המצפוני, המכיר את תוצאות המדע של ימינו, חייב לומר: אם ניתן להסביר היטב את חילופי הערות והשינה על ידי הוויסות העצמי של האורגניזם, אזי לא רק מיותר, אלא גם באופן ישיר זה מזיק לעכב את התקדמותו של מדע אנושי כזה, באמירה שאין ויסות עצמי, אלא שמשהו מגיע מחוץ לאורגניזם מכיוון שהאדם עצמאי. מכיוון שניתן, על ידי האורגניזם, להסביר לחלוטין שחילוף השינה והערות מתרחש, מיותר ומזיק להניח שהתודעה היא משהו מיוחד היוצא מהאורגניזם כדי לפתח חיים מיוחדים במהלך הלילה. שוב, ניתן לציין שמצד מדע הרוח ישנה חובבנות נוראית, שבה רק אלה שאינם מכירים את דרך המדע הרגיל עצמו, מאמינים במדע הרוח כדי להסביר את האורגניזם מבפנים.
כאשר אנשים מדברים על עצמאות חיי הרוח, על כך שיש לנו את האורגניזם האנושי כגוף פיזי דרך החושים שלנו, וחוקרים באמצעות שיטות המדע כיצד הפיזי מתרחש, בעוד שהרוח עדיין שם, זה משהו שהודגש לעיתים קרובות, למשל, על ידי דו בואה-ריימונד [Du Bois-Reymond] וגם על ידי אחרים שאינם מצהירים בקלות על חומרנות. לדוגמה, קחו כל ייצוג מוחי: אם תגדילו את המוח האנושי במידה כזו – לייבניץ [Leibniz] כבר אמר זאת – שתוכלו להסתובב בו, הייתם רואים בו רק תהליכים חומריים. אבל חיי הרוח הם עדיין משהו מיוחד, וזה מעיד על כך שמדובר בחיי רוח הנפרדים מתהליכי החיים הפיזיים. אם זה מוצדק, אז מה שאומר בנדיקטוס [Benedict] למשל, מראה זאת: עובדת קיום התודעה אינה שונה בעצם מעובדת השפעת הכבידה בקשר לחומר. כי אנו רואים למשל, את החומר הפיזי של גוף שמיימי. על פי הנחות המדע הפיזיקלי, פועל בו כוח הכבידה, והוא נמשך למשל, על ידי השמש. בעבר, השפעות כאלה בין השמש לכדור הארץ או לירח, נחשבו למשהו על-טבעי. אבל זה בדיוק אותו הדבר כאילו יש לנו חתיכת ברזל רך, ובנוסף לה, כוח חשמל או מגנטיות. כאשר יש לנו את המוח מולנו, עם רעיונותיו, תשוקותיו, רגשותיו וכן הלאה, זה בדיוק אותו הדבר כמו העובדה שכוח המשיכה וכוחות אחרים שוררים סביב כדור הארץ החומרי. כאשר תהליכים פועלים סביב המוח, האם זה יהיה שונה מהאפקט של תהליכים המתרחשים באותו אופן כמו תהליכי הכבידה סביב כדור הארץ החומרי? כדור הארץ הקשור לכוח המשיכה ולכוחות בלתי נראים אחרים הפועלים סביבו, אינו שונה ממה שפועל סביב המוח בצורה של רגשות, רעיונות ותהליכים אחרים. כיצד יכולה להיות לאדם הזכות לדבר על עצמאות חיי הרוח, כאשר הוא אינו מייחס לעצמו את הזכות לדבר על העובדה שכוח המשיכה מופעל גם כאשר אין גוף מושך? ואפשר להמשיך ולומר: כשם שאין זכות לדבר במקרה כזה, במרחב החופשי של היקום, על גוף עולמי המפתח כוח משיכה, כך אין זכות לדבר על נפש מיוחדת שאינה קשורה לקיום חומרי במוח.
צריך להיות ברור לכל חוקר רוח רציני שאין לפטור עניינים כאלה בקנאות לא מדעית.
אם כבר ישנן התנגדויות רציניות להנחה הרוחנית-מדעית על חיי השינה והערות, על עצמאות התודעה באופן כללי, כיצד יכול אדם, הלוקח את השיטות המדעיות של ההווה ברצינות, להשלים איכשהו עם מה שמדע הרוח אומר על חיים ארציים חוזרים ונשנים, על קיומה של הליבה האנושית של הווייתנו, אשר ממשיכה להתקיים לאחר המוות; אשר עוברת חוויות בזמן שבין המוות ללידה חדשה, ואז מופיעה שוב בחיים ארציים פיזיים חדשים! התנגדות לכך אינה רק מצד אלה המסתמכים על עובדות מדעיות, אלא גם מצד אלה הרוצים כיום להיות מדעני רוח בעצמם במובנים רבים: מצד פסיכולוגים, מצד חוקרי הנפש של ימינו. נשאלת השאלה: מהו המאפיין ההכרחי להמשך קיומו של האדם? הפסיכולוג של ההווה אינו יכול למצוא זאת אלא בעובדה שהתודעה האנושית זוכרת את התנאים שעברה במהלך החיים. המשכיות התודעה היא מה שהפסיכולוג של ההווה מתמקד בו במיוחד. הוא אינו יכול להתעסק במה שאינו נמצא בתודעת האישיות האנושית, והוא תמיד יצטרך להסתמך על העובדה שלמרות שלאדם יש זיכרון של מצביו הספציפיים בחייו בין לידה למוות, לא ניתן להראות שום דבר מקביל לקיומו של האדם שמקורו בחיים ארציים קודמים. מחפשי אמת רציניים רבים כיום, יוכלו להתנגד לדברים רבים אחרים שיוצגו במהלך סדרת הרצאות זו. ניתן לומר: אכן ניתן להעלות את הרעיון שדברים מסוימים בחיי האדם מופיעים באופן שלא ניתן להסביר אותם על ידי אירועי החיים האינדיבידואליים, אך יש להניח שאדם מביא איתו דרך הלידה יכולות, כישרונות מסוימים וכן הלאה, כך שניתן להניח שהנפש כבר קיימת לפני הכניסה לחיים הפיזיים. אך כל זה נותר בגדר השערה נועזת בלבד. כל זה נותר לא מספיק לנוכח מחקר הנפש המודרני, בכך שהאחרון שוב נוקט בנתיב שנראה כי הוא מכוון בצורה מצפונית למדי לעבר אידיאל.
את מה שמוצג כאן, ניתן לאפיין באופן הבא: כל מי שמסתכל בצורה אובייקטיבית על חיי האדם, על האופן שבו הם מתפתחים, עם תשוקות כאלה או אחרות, עם גוון כזה או אחר של רגש, עם נטייה לרעיונות כאלה או אחרים, אם יעמיד את עצמו, ללא היסוס רב, בנקודת המבט של מדע הרוח, יאמר: השכלתנו אכן השיגה דברים רבים בעבורנו; אך היא אינה יכולה להסביר הכול, כי מביאים אנו איתנו מלידה משהו המגיע משלבים מוקדמים יותר של קיומנו על פני האדמה. אבל, עשוי המדען הרציני לענות: האם לא התחלנו לחקור את חיי הילדות הראשונים, חיי הילדות שלא זכורים מאוחר יותר?
מדען הטבע המודרני או הפילוסוף עשויים לומר: כאן חוקר הרוח רוצה להסביר אדם גאון, כמו פקסרבך [Fexzerbach] למשל, באומרו שהוא הביא איתו כוחות מסוימים מחייו הקודמים וכי זה אִפשר לו לעבוד באופן אמנותי. אבל עכשיו מתגלית התגלית הבאה: צייר כזה מצייר בהלך נפש של צבע מיוחד מאוד, מעדיף הבעת פנים מסוימת וכן הלאה, בכיוון ספציפי מאוד. אם ממשיכים הלאה, מגלים שלמשל, בשנותיו הראשונות כילד הוא ראה פסל בחדרו וכי דרך מסוימת, שבה האור תמיד נפל עליו, חרטה את עצמה בנפשו של הילד. זה מופיע שוב מאוחר יותר, ואז מתברר שרשמים כאלה הם בעלי השפעה עמוקה ומשמעותית. ניתן להסביר הרבה באמצעות זה. מדע הרוח רוצה לעקוב אחר הכול בהתייחס לחיים הקודמים על פני האדמה, בעוד שאולי ניתן להסביר את הכול על ידי תצפית ומחקר מדוקדקים על הילדות המוקדמת.
לאחר מכן ניתן להצביע על מדע הטבע המודרני, אשר מראה באמצעות החוק הביוגנטי כיצד האדם באמת עבר דרך צורות החיות, אשר מניחים שהן עברו דרך הגזע האנושי במצבים מוקדמים יותר על פני כדור הארץ, במצב טרום לידתי, כך שיש הצדקה להראות זאת. בהמשך לכך ניתן לומר: היכן מצביע מדע הרוח על משהו דומה, החוזר על עצמו בחיים האינדיבידואליים שהאדם עבר בחייו הקודמים על פני כדור הארץ? יהיה צורך לדרוש זאת, אם כמחפש אמת לגיטימי בהווה, יש להאמין שבמובן זה מדע הרוח מיישם את אותה רצינות וכבוד הקיימים בטענה דומה על בסיס מדע הטבע. וכך קרה – ובצדק מסוים ניתן לומר – שברגע שנרכש מעט ידע מדעי על חיי האדם, חיי בעלי החיים וגם על החיים הפלנטריים, הנגישים לנו דרך האסטרונומיה, ניתן לתת דרור לדמיון, להסיק מסקנות ולהמציא כל מיני עולמות אחרים המשאירים רושם חזק מאוד של המציאות. כמובן, מי שאין לו ידע במדעי הטבע יסתבך במהרה בסתירות, ובורותו תתגלה במהרה כשהוא מקרין כל מיני דברים שאינם תואמים את תוצאות מדעי הטבע. אבל כל מי שמכיר את מדעי הטבע, יוכיח שהרעיונות שלו משתלבים יפה מאוד עם מה שמדע הטבע מראה. אז לא ניתן יהיה להפריך אותו. אך מי שבמדע הרוח מתעקש על כך, ניתן לשאול אותו שוב: איך נדע שמשהו כזה לא הוקרן מתוך טענות כאלה ללא הצדקה, ואז פּוּתח בצורה פנטסטית? מי מבטיח שאנו נוקטים בעמדה שרק מה שניתן להיחקר על ידי כולם צריך להיות תקף? לכן, נצטרך לאמץ זאת מהסיבה הפשוטה שאנו רואים כיצד משהו שצץ במאה ה-19 מופיע גם במדע הרוח המודרני.
ראינו שבמאה ה-19, בחיים האינטלקטואליים הגרמניים והצרפתים, באו לידי ביטוי הדברים שמדע הרוח טוען לגביהם. בשנת 1854 פרסם ריינו [Reynaud] יצירה, "Terre et ciel" [אדמה ושמיים], ופיגייה [Figuier] פרסם יצירה על מה שקורה לאדם לאחר המוות. היו מתנגדים רבים בעלי השכלה מדעית שאמרו: כן, מה עדיף, שתמציא עובדות המבוססות על מדעי הטבע, אודות מספר רב של חיים אנושיים על פני כדור הארץ, על חיים לאחר המוות וכן הלאה, או שמא עדיף לקבל השערה בדיונית לא פחות לגבי דברים אלה? כאשר מועלות התנגדויות כאלה, וכאשר הן אינן מועלות בצורה שטחית, אלא אך ורק על בסיס חיפוש רציני אחר האמת, אזי יש לומר שהן אינן התנגדויות הנובעות רק מרוח התנגדות, אלא שעל אחת כמה וכמה על נפש האדם להרים את עצמה. וזאת משום שמצד שני רואים שוב כמה מעט מצפוניות קיימת מצד אלה הרוצים לטפח את מדע הרוח, כאשר מוצגות "הוכחות" לכך שחיי האדם הם חיים אינדיבידואליים ונאמר שאי אפשר למצוא הסבר לתופעות כמו מצפון אנושי ותחושת אחריות, אלא אם כן רוצים להניח נטיות מסוימות מחיים קודמים עלי אדמות. ישנם אנשים האומרים: אם אני מרגיש אחראי, אזי בוודאי רכשתי את הנטייה לכך. מכיוון שלא רכשתי אותה בחיים אלה, היא בוודאי הייתה בחיים קודמים.
נאמר גם שמצפון אנושי הוא תופעה המוכיחה שמדבר אלינו קול פנימי שאיננו יכולים להפיק מחיים אלה, ולכן עלינו להפיק אותו מחיים קודמים. אחר כך נאמר גם: אתם מסתכלים על הילדים השונים של אותם הורים, יש להם מאפיינים רוחניים שונים מאוד. אבל אם הכול אמור לעבור בתורשה מההורים לילדים, כיצד ניתן להסביר הבדלים כאלה, כפי שהם מתרחשים אפילו אצל תאומים? לכן, ניתן להסיק – כך אומרים אנשים – שלילדים של אותם הורים יש אינדיבידואליות שונה, שלא ניתן לקבל דרך התורשה, אלא בוודאי נמשכו מחיים קודמים לחיים הנוכחיים.
מחפש האמת המצפוני יתנגד: האם אינכם מתחשבים בעובדה שהאינדיבידואליות של אדם, כפי שהיא מופיעה לפנינו, נובעת מתערובת של היסודות האבהי והאימהי, ולכן התערובת חייבת להיות שונה עבור כל ילד בנפרד? אפילו לתאומים, מכיוון שיש להם תערובות שונות, האם לא אמורות להיות תכונות אינדיבידואליות שונות אם הן מוסברות רק על ידי תורשה?
התנגדות זו אינה מופרכת, אלא כזו הנובעת מהעניין עצמו. אם שוקלים הכול, מוצאים כמובן לחלוטין שאלה שתמיד דורשים מדע "ניתן לשליטה", אינם כוללים את מדע הרוח משום שהוא אינו ניתן לשליטה; ואם מתבוננים בזה שליריבים כאלה יש משהו משמעותי, אזי מבינים אותם. יש להם משהו אחר מלבד הרוח הביקורתית של זמננו. רוח ביקורתית זו, בהחלט נוכחת. וכאשר מדע הרוח אומר משהו, הוא קורא מייד ליריביו, אשר לא רק מגורים מבחינה לוגית, אלא גם זועמים במובן המוסרי על כך שתיאוריות כאלה מוצגות. יריבים כאלה מיד מופיעים, וביקורת היא משהו שאנו רואים צץ בכל מקום. ומכיוון שמדע הרוח ורעיונותיו מהווים זעזוע לזמננו, ביקורת כזו מובנת למדי.
אך לצד הרוח הביקורתית, חיה בזמננו גם האמונה הרודפת אחרי כל מי שטוען משהו ממדע הרוח. הכמיהה לקבל דברים בצורה כזו שאפשר גם להבין אותם, לא נוכחת כל כך אצל אנשים, היא נוכחת מעט באותה מידה שהרוח הביקורתית והאמונה נוכחות באופן חזק. לפיכך אנו רואים שדרך האמונה, דרך קבלת סמכות על ידי ציבור תמים, המקבל כל מיני דברים ממדע הרוח, הדרך סלולה בדיוק למה שתמיד נטען כנגד מחקר רוח אמיתי ורציני, דהיינו, שרלטנות. זהו אתגר לשרלטנות כאשר אנשים רצים בתמימות אחרי הכול. וזהו פיתוי גדול עבור אנשים המאמינים בכל מיני דברים, כאשר הם משוחררים מהקושי להצדיק באמת את הדברים האלה בפני פורום המדע, בפני פורום רוח התקופה. מה שמוזכר כאן נפוץ מדי גם בזמננו. אנו רואים כיצד האמונות הטפלות הבוטות ביותר משתוללות. כמעט ואין שני דברים אחרים בעולם הקשורים זה לזה כמו מדע הרוח ושרלטנות. אם אי אפשר להבחין בין שתי הדרכים, אם מקבלים הכול רק על סמך אמונה עיוורת בסמכות, כשם שמטבע הדברים יש לקבל דברים מסוימים על סמך סמכות, וזה לעיתים קרובות המצב בזמן הנוכחי, אז מזמינים את מה שמבוקר בצדק על ידי מחפשי אמת רציניים: השרלטנות הקשורה כל כך למדע הרוח. מובן שמישהו שאינו מסוגל להבחין בין השרלטן לבין חוקר הרוח עשוי להתנגד לכך שזו חייבת להיות שרלטנות.
קל לעבור לתחומים המוסריים והדתיים. נוכל לאפיין את ההתנגדויות העולות בתחומים אלה מהר יותר משום שקל יותר להבין אותן.
אפשר לומר: רק: תראו איך מה שחייב להיות העניין האינטימי ביותר של נפש האדם, מה שאדם יכול למצוא לעצמו כאמונה, כאמונתו הסובייקטיבית, מתנפח למדע לכאורה! אפשר להתנגד למדען הרוח ולומר: אם אתה מציג זאת כאמונתך, נעזוב אותך בשקט. אבל אם אתה רוצה לכפות על אחרים את מה שאתה מציג כתורה מהעולמות העליונים, אז זה מנוגד לטבע ולאופי של האופן שבו חייו הפנימיים של האדם צריכים להתייחס לעולמות הרוח ולחיים הדתיים בכלל. אם רוצים להראות גם את הפירות בהקשר זה, אפשר לומר: מסתכלים על אנשים שבחוגים מדעיים-רוחניים למשל, הפכו את רעיון החיים הארציים, החוזרים ונשנים, לאמונה שלהם; אפשר לראות בהם כיצד השקפת העולם המוסרית מוכנסת לאגואיזם הבוטה ביותר דווקא באמצעות השקפת עולם מדעית-רוחנית. ניתן להשוות את תוצאות מדע הרוח עם המטריאליזם של המאה ה-19 כשאומרים: אנשים רבים שהיו מסוגלים להתעלות מעבר לתהליכים חומריים גרידא, בעזרת תודעתם, אמרו: אני לא רואה את המוסריות הגבוהה שלי בהתייחסות לעולם הרוח לאחר מותי, כדי להתקבל על ידו ולהמשיך לחיות שם, אך כשאני עושה משהו מוסרי, אני עושה זאת ללא תקווה לעולם רוח, אלא משום שהחובה מצווה עליי לעשות זאת, משום שאני נותן בשמחה את מה שהוא האגואיזם שלי.
היו רבים שעבורם המוסר הנצחי היה רק מוסר אנוכי. מוסר זה נראה להם כפחות טוב בהרבה מזה המאפשר לכל מה שנעשה, לעבור לחיי העולם הכלליים עם מותו של האדם. בניגוד לכך עומד המוסר של אלה האומרים שלא יהיה הגיוני אם מה שהם עושים לא ימצא את פיצוייו בחיים הבאים על פני האדמה. חוק הקארמה הזה, יכולים כעת מתנגדי מדע הרוח לומר, מעדיף רק את האנוכיות האנושית; מלבד אנשים כאלה, שאולי אף אומרים: אני מזהה חיים רבים בעתיד. אז מדוע עליי להפוך לאדם הגון עכשיו? יש לי חיים רבים לפניי, וגם אם אשאר טיפש בהווה, אני עדיין יכול להפוך לחכם ופיקח בחיים הבאים. כך שאפשר לומר שחיים חוזרים ונשנים על פני האדמה הם הזמנה לחיות חיים נוחים וחסרי דאגות. כל זה מראה שהרעיון של חיים חוזרים ונשנים על פני האדמה הוא שאנוכיות, הרוצה לשמר את העצמי, רחוקה מאוד ממוסר חסר אנוכיות.
ניתן להעלות התנגדות להשקפתו של פרידריך שלגל על חיים ארציים חוזרים ונשנים, כפי שמניחים אותם ההודים: השקפת חייו של האדם, הממהרת מהתגשמות להתגשמות, מובילה לניכורו מהתערבות פעילה וישירה במציאות, כך שהוא מאבד עניין בכל מה שהוא יכול לפתח. קל להבחין באקסצנטריות מסוימת שאינה עולמית, אצל אלה השוקעים במדע הרוח. כתוצאה מכך, אנוכיות רוחנית מסוימת, דוקטרינה לא עולמית מסוימת מפותחת. ואכן, ניתן לראות שאנשים כאלה אומרים: לאחר לימוד מדע הרוח במשך תקופה מסוימת, אני מאבד עניין במה שאהבתי בעבר. זוהי תופעה שכיחה, אך היא מראה שההתנגדות נלקחת ברצינות, שעל האדם לפעול בעולם שאליו הוא מוצב! זוהי התנגדות רצינית שמדע הרוח לא צריך להרחיק אנשים מהחיים הישירים והחזקים של המציאות, לא צריך להפוך אותם לאקסצנטריים הנותנים לכל דבר להשתגע.
ועכשיו לחיים דתיים! אפשר לומר: מהו הפרח היפה ביותר, הפרח המפואר ביותר של חיים דתיים אלה? הוא טמון במסירות חסרת אנוכיות של האינדיבידואליות האנושית לאלוהי שמעבר לאנושי. האובדן העצמי של התודעה, מסירות מתוך הקרבת התודעה לאלוהי שמעבר לאנושי, מייצרת את מצב הרוח הדתי בפועל. אבל עכשיו מגיע מדע הרוח ומסביר לאדם שיש בו ניצוץ אלוהי המתבטא תחילה באופן קטן בחיים ארציים מסוימים, אך לאחר מכן מתפתח והופך למושלם יותר ויותר, כך שהאל באדם מתחזק יותר ויותר. זוהי אלילות עצמית במקום מסירות חסרת אנוכיות לאלוהות החוץ-אנושית.
כן, אפשר להתנגד עם הצדקה מסוימת, אם לוקחים ברצינות את התפיסה הדתית שעל ידי חיים בטבע האלוהי של האדם, אם הוא מתממש דרך הגלגולים השונים, ניתן להרוס את הרגש הדתי האמיתי, וכך גם את חיי האהבה. אם אדם אינו מרגיש צורך לחיות במסירות אוהבת ישירה, אלא חושב שהוא יפצה על כך בחיים מאוחרים יותר על פני האדמה, אז הוא אוהב רק במטרה להשלים את האיזון. האדם הדתי יכול לומר: בתפיסת העולם של מדע הרוח, החיים הדתיים מבוססים על האגואיזם שלאדם אין אלוהים מחוץ לעצמו, אלא בתוכו. התנגדות זאת מוצדקת: איזו כמות של יהירות, גאווה והאלהה עצמית יכולה להתבסס בנפש האדם כתוצאה מכך!
אלה שיש להם התנגדויות כאלה, אינם צריכים לדמיין אותן. ניתן לראות מכאן כיצד חסידים חולמניים של מדע הרוח, יכולים להגיע שוב ושוב לגאווה כזו ולהאלהה עצמית כזו. זוהי הסיבה שאנו מוצאים במערב מרד כזה נגד קיומו של הניצוץ האלוהי באדם, נגד קיומה של המהות האנושית לפני הלידה. אין להקל ראש בכך שניתן למצוא אצל חוקר אמת רציני, התנגדות כזו לחיים ארציים חוזרים ונשנים, בניגוד לתנאי התורשה.
התנגדות אחת, שאקרא אותה – ולא אדבר עליה עוד, כדי לא להחלישה – נמצאת אצל יקוב פרוהשמר [Jacob Frohschammer], שניתן לראותו כסוג של אדם היכול להתנגד במובנים רבים להנחת קיום מוקדם של הנפש:
"… נפש האדם אינה יכולה לראות את עצמה כמהות אלוהית או כחלק מאלוהים, לא כל כך בגלל הדאגה התומיסטית לאחדות האל, שכן עדיין יכולים להיות בה רגעים שבהם היא לא פוגעת באחדותו, וזאת בגלל התודעה והעדות של נפש האדם עצמה, אשר אינה יכולה לראות את עצמה או את העולם כביטוי ישיר של שלמות אלוהית או כהגשמת רעיון האל עצמו. כמי שמגיעה מאלוהים, ניתן לראותה רק כתוצר או יצירה של דמיון אלוהי; שכן נפש האדם, כמו העולם עצמו, חייבת במקרה זה לבוא מכוח ומפעילות אלוהית (שכן שום דבר לא יכול לבוא מכלום גרידא), אך כוח ופעילות אלה של אלוהים, חייבים, כמו ביצירת מודל, להיות גם יעילים בהגשמתם ובשימורם; כך ככוח מעצב (לא רק באופן פורמלי, אלא גם באופן ממשי), לכן כדמיון, כלומר ככוח או עוצמה הממשיכים לפעול וליצור בתוך העולם כדמיון עולמי – כפי שכבר נדון קודם לכן. באשר לדוקטרינת הקיום מראש של הנפשות (של נפשות הנחשבות נצחיות או שנבראו באופן זמני, אך כבר בהתחלה ובבת אחת), אשר כפי שצוין, התגלתה מחדש בתקופה האחרונה, ונחשבת מתאימה לפתרון כל מיני בעיות פסיכולוגיות, היא קשורה לדוקטרינת גלגול הנפשות וכליאת הנפשות בגופים ארציים. לפי תיאור זה, כאשר ההורים נולדים, לא מתרחשת בריאה אלוהית ישירה של הנפשות וגם לא ייצור יצירתי של טבע אנושי חדש, על ידי גוף ונפש, אלא רק קשר חדש של הנפש עם הגוף, ובכך סוג של התגשמות או טבילה של הנפש בגוף, לפחות באופן חלקי, כך שהיא חלקית מחובקת וכרוכה על ידי הגוף, חלקית היא משתרעת מעבר לו ושומרת על עצמאות מסוימת כרוח, אך עדיין אינה יכולה להימלט ממנו עד שהמוות שובר את הקשר ומביא שחרור וישועה לנפש (לפחות מקשר זה). במצב זה נאמר כי ביחס לגוף רוח האדם דומה לאותן נפשות מסכנות בכור המצרף כפי שהן מתוארות בדרך כלל על לוחות קודש, על ידי ציירים כושלים, כגופות שקועות למחצה בלהבות הבוערות, אך כאשר החלק העליון (כנפשות) בולט ונחווה! רק תחשבו איזה מיקום ומשמעות שהשקפה זו תיתן לניגוד המיני, לטבעו של המין האנושי, לנישואין וליחסים בין הורים לילדים! הניגוד המיני הוא רק אמצעי לכליאה, הנישואין נעשים מוסד לביצוע משימה יפה זו, ההורים הם משרתים של מעצר וכליאת נפשות הילדים, הילדים עצמם חייבים את הכליאה האומללה והמפרכת הזו להורים, בעוד שאין להם שום דבר אחר במשותף איתם! כל מה שקשור ליחסים אלה מבוסס על הונאה אומללה!"
אם אתם מדעני רוח פנאטיים, אתם רשאים לחייך לדבר כזה, אבל פנאטיות צריכה להיות זרה למדע הרוח. על מדע הרוח להבין ולסבול באמת את מה שהנפש מורדת נגדו. מסיבה זו, ניתנה הרצאת מבוא זו, לא כ'הצדקה' אלא כ'הפרכה' של מחקר מדע הרוח. אבל מה שיוצג בהרצאה הבאה, "כיצד להצדיק את מחקר הרוח?", יהיה מוצק עוד יותר, אם נוכל להצדיק את ההתנגדויות בעצמנו. אתם רשאים בהחלט להאמין שאני לא באמת רוצה להפריך את מחקר הרוח!
יכולתי למנות כאן רק מספר קטן מאוד של התנגדויות. ניתן להעלות התנגדויות רבות כאלה; חלקן אעשה בעתיד הקרוב, וההפרכה תבוא מייד. אבל מכל האמור, ניתן לראות כיצד האדם, על ידי ביצוע מחקר רוחי, נקרא מבפנים לשדה קרב, כיצד עולים לא רק הדברים המדברים על חיים ארציים חוזרים ונשנים, על מעברו של האדם בעולם הרוח וכן הלאה, אלא גם כיצד כל הטיעונים הנגדיים יכולים לצוץ ממעמקי הנפש האפלים. טוב שאדם העוסק בשקט במחקר הרוח יכיר גם את טיעוני הנגד הללו. אז הוא יוכל גם לגלות סובלנות נכונה כלפי מתנגדיו. העיסוק במדע הרוח או עצימת עין או הצחוק מההתנגדויות, לעולם לא יכולים להיות דרכו של חוקר הרוח. העובדה שאין לכך השפעה מיטיבה הוכחה כבר במקרה מסוים במאה ה-19, שאותו ברצוני לספר כאן.
בשנת 1869 פורסם הספר "הפילוסופיה של הלא מודע" של אדוארד פון הרטמן [Eduard von Hartmann]. גם אם לא מסכימים איתו, עדיין ניתן לומר שזה היה ניסיון טוב ללכת מעבר לנקודת המבט החושית. לכן, אדוארד פון הרטמן נאלץ להתנגד לחלק ניכר ממה שהתפתח כאידיאל מדעי באותה תקופה, במיוחד למה שבא מהתפתחות הדרוויניזם. כך אנו מוצאים הרבה ב"פילוסופיה של הלא מודע" שלא היה צריך להפוך לאופנתי לנוכח הדרוויניזם. אך הדבר היחיד המשותף לכל אלה מהצד של הדרוויניזם, היה שהם לא יכלו להצהיר על עצמם כמסכימים עם ספר זה, והם קמו נגד אדוארד פון הרטמן כמי שלא הכיר את מה שנובע ממדעי הטבע העכשוויים. שטף של הפרכות הופיע. תהיה זו טעות לחשוב שהתשובות הללו לא הכילו דבר מלבד שטויות; חלקן נכתבו על ידי אנשים מצטיינים בתחומם; למשל, על ידי ארנסט הקל, הזואולוג אוסקר שמידט ואחרים. בין כתבים אלה היה גם חיבור שנכתב בעילום שם, תחת הכותרת "הלא מודע מנקודת מבט של פיזיולוגיה ותורת הירידה", בו הועלו מספר טיעונים משכנעים כדי להראות עד כמה דברים רבים ב"פילוסופיה של הלא מודע" אינם יכולים להתקיים וכיצד מחברו הוכיח בכך שהוא לא יותר מחובבן בתחום מדעי הטבע. אנשים רבים התפעלו לטובה מהחוכמה הנמרצת שבה תקף סופר אנונימי זה את נושאו, ואוסקר שמידט, אז באוניברסיטת ינה, חשב שמנקודת המבט של מדעי הטבע, זה היה הטוב ביותר שניתן לומר נגד ה"פילוסופיה של הלא מודע". היו שאמרו: הוא קורא לעצמו אנחנו, כי הוא אחד מאיתנו; וארנסט הקל אמר שהוא עצמו לא יכול היה לכתוב דבר טוב יותר נגד "הפילוסופיה של הלא מודע".
לכן, אין פלא שהמהדורה הראשונה של יצירה זו, "הלא מודע מנקודת מבט של פיזיולוגיה ותורת הירידה", אזלה עד מהרה מהדפוס. מהדורה שנייה הופיעה, וכעת המחבר חשף את עצמו: זה היה אדוארד פון הרטמן! כעת חדלו הקולות שאמרו קודם לכן: הוא קורא לעצמו אנחנו, הוא אחד מאיתנו. אבל הדבר המשמעותי הושג: הרטמן הראה שהוא יודע כל מה שהיריבים הרציניים ביותר יכלו להביא נגדו. אחת ולתמיד, הוכח כי אין להאמין שאם ניתן לומר משהו נגד השקפת עולם [Weltanschhauung], מחבר השקפת עולם זו לא היה יכול לומר זאת בעצמו.
זוהי שאלה חיונית עבור מדע הרוח. לא יכולתי לומר לכם כיום כל מה שניתן לומר. אבל מדע הרוח חייב לדעת אילו התנגדויות ניתן להעלות נגדו, ויהיה רצוי רק אם חלק מאלה המאמינים שהם יכולים לגייס ידע מעמיק כדי להפריך את מדע הרוח, בעזרת סיבה מדעית טובה ומדויקת, כזו או אחרת, יוכלו לשקול לפעמים עד כמה האדם שנגדו מועלית ההתנגדות מכיר את העניין טוב יותר מהאדם שמעלה אותה. כך הדבר עם חוקר רוח מצפוני. כמובן, הוא לא יכול לשעמם את קהל שומעיו בכך שהוא מזכיר תמיד את כל הטיעונים האפשריים הנגדיים. אך כאשר משהו נאמר לטובת מדע הרוח, וכאשר עולים מתנגדים רבים, אז על האחרונים לשאול את עצמם תחילה האם מה שהם אומרים לא יכול להיאמר גם על ידי אלה המייצגים את מדע הרוח.
משימת ההרצאה הבאה תהיה להעלות את השאלה: כיצד על הנפש להתייחס בצורה נכונה לטיעונים הנגדיים העולים ממעמקיה? האם באמת נכון שמכיוון שניתן להתנגד כל כך הרבה למדע הרוח, האדם באמת צריך למקם את עצמו כך – אם לנסח זאת בצורה מעט פיגורטיבית – שבסופו של דבר גתה גורם לפאוסט שלו לומר: "האם אוכל להסיר את הקסם מדרכי"? האם הטיעונים הנגדיים של מחקר הרוח זהים לגישתו של פאוסט כלפי הטיעונים הנגדיים של הקסם? האם הם כאלה שפילוסוף כמו ג'ופרואה דה סן-הילאר צודק כשהוא אומר: אל מול תצפית העולם, יש באמת רק את הדבר הבא: אנו רואים שהאדם חלש במובנים רבים. מדוע לא נודה בחולשה זו בפני עצמנו, ומדוע היא לא צריכה להיות חוזקה דווקא כאשר אדם מתמודד עם חולשתו? כיצד האדם חייב להודות שהוא חלש כנגד רוח ומזג אוויר, כנגד כוחות געשיים ואסונות טבע! כיצד האדם חייב להודות שהוא חלש נוכח מה שהטבע כופה עליו כשהוא זורע את הזרע באדמה ומזג האוויר הלא נוח אינו מאפשר לו להבשיל, מה שרק מאפשר לרעב לצוץ מחריצותו! אם האדם חייב להזכיר לעצמו לעיתים קרובות את חולשתו, מדוע שלא יאמר מתוך כנות: אף על פי שהנפש יכולה להתעלות מעל עצמה בדרכים רבות, היא גם חלשה ומוגבלת ואינה יכולה לעשות דבר בקשר למה שהטבע כופה עליה; לכן היא אינה יכולה להכיר דבר בטבענו – עלינו לוותר לעצמנו!
אם הסיבות שהוצגו כעת היו כה כבדות משקל עד שלא ניתן היה לתת את ההרצאה הבאה, לא היה נותר דבר מלבד השלמה כזו, שחשים לא רק ג'ופרואה דה סנט-הילאר, אלא רבים אחרים, מנפש כנה ואוהבת אמת, אשר מאמינים שעליהם להגן על הרעיון שהאדם אינו יכול לחדור לעולם הרוח. מכיוון שהטיעונים הנגדיים נובעים לא מרוח של סתירה, אלא מטבע הדברים עצמם, המחלוקת על טבעם וערכם של הטיעונים הנגדיים של מדע הרוח, אינם רק עובדה תיאורטית, אלא משהו שחייב לצוץ משדה הקרב של הנפש, שם דעות מנהלות מלחמה מוצדקת לכאורה, פחות או יותר, נגד דעות, ושבו רק באמצעות מאבקים קשים ניתן לזהות איזו מהסיבות הללו יכולה להישאר שם כמנצחת. אם מתמודדים עם המאבק הפנימי של הנפש בגלוי וללא סייג, ויכולים לומר מה מדבר בעד ומה נגד ידיעת עולם הרוח, אזי לא הופכים לנציגים פנאטיים של עיקרון מומצא או מלאכותי זה או אחר, אלא דבקים בעיקרון זה, ובונים שכנוע רגוע על בסיס של סיבות אשר נטענות רק אז, ולעולם לא קודם לכן, לאחר שהן גירשו את כל הטיעונים המנוגדים משדה הנפש.
כאשר מחפש האמת מחפש להשתכנע בדרך זו, הוא יכול להתקדם בביטחון אל ההתפתחות העתידית של חיי הרוח, כי מה שאמר מחפש האמת הרציני הוא אמת: כל מה שאינו נכון, לא משנה כמה פעמים הוא יחזור על עצמו, יודח החוצה על ידי השאיפה המתפתחת ללא הרף לאמת באנושות. אבל מה שנכון וצריך להילחם על קיומו, כנגד טיעונים מנוגדים, כפי שאנו יכולים לראות באירועי ההיסטוריה העולמית, מוצא את דרכו בהתפתחות האנושות בצורה כה מיוחדת, עד שאפשר לעמוד מול התפתחות זו של האמת אל תוך מאות ואלפי השנים ולומר: לא משנה כמה עטיפות רשמים נערמות, כלומר דעות קדומות וסתירות, האמת תמיד תמצא סדקים וחריצים כדי לטעון את עצמה, כדי לטעון את עצמה לטובת הקידמה ולשימוש האנושות.
——————————————————————–
- יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑