העולם האסטרלי והדוואכן
רודולף שטיינר
GA88
חלק ב'
19 הרצאות ו-4 שיעורים פרטיים
ברלין
1903-1904
חלק ג' – שיעורים פרטיים (2)
הרצאה מספר 12
שיעור שני מתוך ארבעה שיעורים פרטיים למרי פון זיברס, אולגה פון זיברס
ומריה פון שטראוך-שפטיני, ברלין-שלכטנזה, קיץ 1903
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל
ברלין, 18 באוגוסט 1903
תקציר: הבהגווד גיטה. שיחה בין ארג'ונה לקרישנה. מהי דהרמה? החלוקה לקסטות בהודו הקדומה. הבהגווד גיטה מכילה בלבוש פיוטי את התורה הנשגבה ביותר בקשר לערכי המוסר של תפיסת העולם ההינדית. היא מהווה פרק עצמאי מאחד האפוסים ההרואיים המפורסמים והעתיקים ביותר מבין שני האפוסים הגדולים של ההודים, המהאבארטה, שמשמעותה המלחמה הגדולה. המהאבארטה מייצגת בשביל העם הסנסקריטי את מה שהפואמות של הומרוס מייצגות עבור היוונים, וסאגת ניבלונגן עבור העמים הגרמאניים. במרכזה עומדים שירי מלחמה עתיקים וסאגות גבורה מתקופת הנדידה הגדולה וקרבות הכיבוש על נהר הגנגס. השירה הזו באה במקור מהמאות 10-11 לפני הספירה, והיא מציגה תמונה מוסרית נאמנה של התקופה ההרואית ההודית העתיקה ביותר. כמו בשירי עם אחרים, גם בבסיס תמונה זו עומדות עובדות ודמויות היסטוריות המוצגות בלבוש פואטי.
***************************************
במרכז עומדת מלחמת האחים בין בני קורו לבני פאנדו, מלחמה המסתיימת בדעיכת העידן ההרואי של בני קורו. הבהגווד גיטה מכילה שיחה דתית ופילוסופית נפלאה בין הגיבור ארג'ונה, בנו של פאנדו, לקרישנה, האל אשר התגשם בבשר ודם. תורות החוכמה הזוהרות והנעלות, יחד עם הרגישות ויכולת ההבחנה העדינה בשאלות האתיות המורכבות ביותר, לא רק מרמזות על כך שלאבות אבותינו השבטיים הייתה תרבות שאין שנייה לה בתחום זה, אלא גם נראות כהתגלויות ישירות של הרוח האלוהית. וילהלם פון הומבולדט התרגש כל כך מהיופי והעומק היחיד במינו של פואמה זו, עד שהכריז בהתלהבות: "שווה לחיות זמן ארוך כל כך כדי להכיר שירה כזו."[1] בהתחלה, עומדים שני צבאות האויב זה מול זה, מוכנים לקרב. ארג'ונה הגיבור נוסע במרכבתו המוזהבת, הרתומה לסוסים לבנים, אל מרכז שדה הקרב, כדי לראות מקרוב את האויבים הצמאים לקרב. אך כאשר הוא מגלה בשורותיהם קרובי דם, אבות, בנים, נכדים, בני דודים ואחים, אשר רוצים להרוג זה את זה בזעם, ליבו האציל רועד בצער אינסופי, הוא מתמלא ברחמים, והקשת שהוא כבר שלף נופלת מידו. הוא מצטמרר מהמחשבה על שפיכות דמים, הוא מעדיף לוותר על התהילה והשלטון מאשר לקחת על עצמו את החטא הזה; הוא מעדיף למות בידיהם מאשר להיות אחראי למותו של אחד מקרוביו. אך קרישנה ניגש אל הגיבור המיואש ומיישב את הקרב הפנימי בתוכו בכך שהוא מבהיר לו את חובותיו כלוחם, את הדהרמה שלו. ארג'ונה הגיבור הוא בן האדם, והווייתו הפנימית היא שדה הקרב שבו מתנהלים הקרבות הקשים של הנפש. אנו קרועים בין החלק הארצי לבין החלק השמיימי בחיינו הרגשיים, לכודים ברגשות סותרים, ומיוסרים בספקות מעוררי חרדה, ולעיתים קרובות איננו יודעים לאן לפנות, ומהי חובתנו. כי לכל ישות ייחודית יש את החובה המיוחדת שלה, הדהרמה שלה, שהיא חייבת להכיר.
מהי המשמעות של "דהרמה" אצל ההינדים? לדהרמה יש משמעויות רבות, אך הן משלימות זו את זו וכולן קשורות זו לזו. הדהרמה קשורה באופן הדוק לקארמה; הן קשורות זה לזה כמו פרי וזרע. הדהרמה היא מה שמתהווה, תוצאה של קארמה מהעבר, של פעילות מהעבר, והדהרמה היא העיקרון היוצר הנוכחי שבתוכנו, ויוצרת שוב את הקארמה של העתיד. הדהרמה היא הכוח המנחה של מחשבותינו ומעשינו, האמת האישית שלנו. היא מייצגת את טבענו הפנימי, המאופיין במידת ההתפתחות שהושגה; היא החוק הקובע את הצמיחה לתקופת ההתפתחות הבאה, החוט המתמשך של החיים. כמו חוליה אחרי חוליה, גלגול בא אחרי גלגול, כשרשרת רציפה. הדהרמה היא בו-זמנית העבר, ההווה והעתיד שלנו, ופועלת בתוכנו כאב, אם ובן. האב כישות-על, כעצמי גבוה יותר, כאמת וחוֹק של האדם; האֵם כישות המתפתחת והבן כישות עתידית. גלגול אחד הינו חסר ערך ואבוד, אם הוא אינו הופך באמצעות פעילות לשלב מַעֲבָר להתפתחות גבוהה יותר; חסרת תועלת באותה מידה היא גם השאיפה או הכמיהה לשלמות שלא נרכשה באמצעות פעילות קודמת. אין קפיצות מדרגה בהתפתחות; אנו אורגים בסבלנות, על נול הזמן, בגד אַחַר בגד.[2] מה שתרגלנו בשלב קודם, הופך לנטייה בשלב עתידי, ופעילות בתקופה מוקדמת יותר, הופכת למיומנות בשלב מאוחר יותר.
תמיד קשה לנו למצוא את הדהרמה שלנו, את חוק קיומנו האישי, למלא את המצווה "דע את עצמך". לוקח זמן רב להתרגל לשקוע בשקט בעצמנו, מבלי להיות מושפעים מהדברים של עולם החושים, מהתשוקות שלנו וממודלים לחיקוי שאנו מעריצים, כדי שנוכל להקשיב לקול הפנימי המראה לנו את הדרך של חובתנו, החובה המוטלת עלינו דרך המעמד שלנו, מערכות היחסים שלנו, המעגל שאליו נולדנו. כאשר אנו מזהים נכון את שלב קיומנו, את מידת חוסר השלמות שלנו, כאשר אנו יודעים בצורה ברורה מהי האמת והחובה בשלב ההתפתחות שלנו, אז הידיעה העצמית אינה משרתת את האנוכיות שלנו, אלא היא הדהרמה, שכן הדהרמה היא ציות לחוק במובן של ידיעה עצמית אמיתית. אנו מוצאים אז את הקול האישי שלנו ואנו יכולים לגרום לו להדהד בעוצמה בהרמוניה הנצחית של העולם. עלינו ללמוד להבין את הקשר האינטימי שלנו עם הקוסמוס, כחלק ממנו; הרטט שלנו חייב להיות בהרמוניה עם התנועה הריתמית של הקוסמוס. עוול וחטא אינם אלא חוסר הרמוניה, כאשר הרטט הבלתי סדיר שלנו גורם לשיבושים ולהפרעות במהלך החוקי של אירועים קוסמיים. ככל שנרגיש יותר מאוחדים עם הקוסמוס, אחד עם הקוסמוס, כך הוא יגלה לנו יותר. אז תדבר אלינו רק הרוח, שאותה למדנו להבין. לפי מידת הידע שלנו, אנו נקבל השראה אלוהית ויתגלה לנו העצמי העליון, שהוא בעל טבע אלוהי.
אנחנו יכולים להכיר רק חלק מהאמת הגדולה הנצחית הזו, בהתאם למידה ולהיקף שאנו הבאנו להתגלות האמת הזו דרך הפעילות שלנו עצמנו, דרך הקארמה שלנו. גלגול אחרי גלגול, היקף זה הולך וגדל בתהליך ההתפתחות שלנו, אנו מתקדמים בידע ובתובנה, כי גורלנו הוא לספוג לתוכנו בהדרגה את כל תוכן הרעיונות של עולמנו, של הקוסמוס שלנו. לא נוכל לעשות זאת לעולם מבלי לחוות בתוכנו, שלב אחר שלב, את מלוא העושר של עולם התופעות. הטבע חי בתוכנו כשאנחנו תופסים אותו במלואו. שקט, שלווה וסיפוק מגורלו בחיים ממלאים את נפשו של כל מי שמבין בצורה ברורה שהוא נולד למעגל שהוא התכונן להגיע אליו דרך הקארמה שלו מהעבר, מעגל שעליו להשלים כעת בנאמנות ובשלמות דרך הפעילות שלו עצמו. הוא רכש תחום ידע דרך התנסויותיו וחוויותיו האישיות, וכעת פועל כדי להרחיב תחום ידע זה בנתיב הייחודי שלו, כדי ליצור עבור עצמו תנאי קיום גבוהים וטובים יותר בעתיד. הוא יושיט את ידו בהבנה מלאת אהבה גם לאָחָיו המנסים לטפס מתחתיו בסולם הישויות, כי לפני זמן קצר הוא עצמו עמד על אותה מדרגה כשהוא מתאמץ לעלות למעלה והושיט את ידו לקבלת עזרה מאחיו שכבר עלו מעלה לפניו.
כך אנו רואים שלכל אחד יש חובות משלו, שונות מאלו של כל אדם אחר, ושעלינו ללמוד להבחין ביניהן בצורה ברורה, כדי לא לסטות מדרכנו, כדי לשמור על האיזון שלנו, כדי לציית לחוקים שלנו. מתוך חזון מלא חוכמה, המנהיגים הנעלים והמלכים המוארים חילקו את העם ההודי למעמדות, לקאסטות. ישנה משמעות עמוקה בבסיס ההגבלה הנוקשה הזו, אם כי היא עלולה להיראות אכזרית במערב, שבו אנו רגילים לחופש ולבחירה בלתי מוגבלת. החלוקה לקאסטות של ההודים הקדומים תואמת לחלוטין את החלוקה הטבעית של המין האנושי. כל אחד נולד לקאסטה המתאימה לו בהתאם לקארמה שלו, והוא חייב למלא את כל שורת החובות בתוך אותה קאסטה, לפני שהוא בשל להתגשמות חדשה בקאסטה הבאה, הגבוהה יותר. כל עוד השיפוט האישי של האדם עדיין לא מפותח, ונמצא ברמה הנמוכה יותר, הוא חייב ללמוד ציות, ולרכוש באמצעות שירות את המידות הטובות של נאמנות ומסירות. הקאסטה הנקראת שודרה (Shudra) היא בית הספר לציות ולכניעה ללא תנאי. כאשר מְתַרְגֵּלים מעלות אלה, הן מאפשרות שליטה עצמית, הגדרה עצמית, ומנהיגות אוהבת ומתונה.
במעמד השני, בקאסטה ויישיה (Vaishya), האדם העוסק בחקלאות ובגידול בעלי חיים, ייכנס לקשר אינטימי ביותר עם הטבע סביבו. הוא ילמד לעבד את האדמה בזיעת אפיו, הוא יזרע ויקצור, ובדרך זו ייצר מזון עבור אָחָיו; הוא יְתַרְגֵּל את כל המעלות של החקלאי. לאחר מכן הוא יהפוך לסוחר, יעסוק בייצור ובמסחר, יצבור עושר, ובמעמד זה, יצטרך להתמודד עם החטאים הרבים של מעמדו. לעיתים קרובות, רק דרך אנוכיות ותאוות בצע הוא ילמד כלכלה נבונה ושימוש נכון בעושר שלו לטובת בני אדם אחרים ולמען רווחתם. אם בשלב זה הוא ילמד את השיעור שלו במלואו, הוא ייוולד בגלגול הבא למעמד הלוחמים, בקאסטה הנקראת קשטרייה (Kshatriya). במעמד זה, עליו להקדיש את יכולותיו לשמירה ולהגנה על מולדתו; דרך אומץ, גבורה והתמסרות, עליו לצבור כוח כדי להתמודד עם כל סכנה. הוא יכול לעשות זאת רק אם הוא מוכן בכל רגע להקריב את חייו למען חובתו. הלוחם חייב לוותר על חייו הפיזיים, ואז נפשו מקבלת את רוח הביטול העצמי ונהיית היוצרת של אידיאל. הגוף הפיזי מיועד אך ורק לסייע בהתפתחות החיים הפנימיים; הוא חייב להיעלם כאשר הנפש זקוקה לגוף חדש, כלומר, ללבוש מתאים יותר להמשך התפתחותה. המלחמה היא בית הספר שיש לעבור דרכו כדי להיכנס למעמד הגבוה ביותר, לקאסטה של הברהמינים, אשר עבורם – בשלב ההתפתחות והידע שלהם – להילחם ולהרוג הוא חטא חמור ביותר. "הרוג את אויבך" היא מצווה עבור הלוחם במעמד של קשטרייה, אך הלוחם יודע שהוא לעולם לא יכול להרוג באמת את אחד מאחיו, והוא לא יכול גם להיהרג באמת בידי אחד מהם, כפי שקרישנה אומר לארג'ונה כדי לנחם אותו.
רק ההשגה של השלמות הגבוהה ביותר, בכל החובות של הקאסטות הנמוכות יותר, מכשירה את האדם להיכנס לקאסטה של הברהמינים או הכוהנים. הברהמין חייב להימנע מסכסוכים וממלחמות, הוא צובר את הרכוש הנעלה ביותר של האנושות ושומר עליו. הוא המדריך והמורה הרוחני של בני האדם. הוא מעניק שלום, חוכמה וידע לאחיו החלשים, ובתוכו שוכנים כל החוויות של מאות השנים שעברו, כיכולת להוביל את האנושות לגורלה הנצחי.
כך אנו רואים שכל שלב התפתחות חייב להגשים את הדהרמה שלו. פעולה הנחשבת לטובה בשלב אחד, תהיה פעולה שיש להימנע ממנה כרוע ברמה אחרת. לטוב ולרע יש את מקומם בסדר העולמי הנצחי; בסדר העולמי הנצחי, הם מאבדים את המשמעות שאנו מייחסים להם. הם הכרחיים, כי הם הקטבים של ההתפתחות, והם צמחו ממקור אחד. טוב ורע, השפעה והשפעת נגד, פעולה ותגובה, מהווים תנאי זה לזה ומשלימים זה את זה, כמו שינה וערות, כמו מנוחה ופעילות, כמו אור וצל, כמו אור וחושך, והם שייכים זה לזה כמו הרוח והחומר. זוהי אטמה (Atma) כאור הטהור ביותר, המקור הקדמוני של כל הקיום, ואטמה כדמות מראה, הנקודה האפלה ביותר וזרע הצמיחה בחומר הצפוף ביותר, אשר נותן את הדחף להתפתחות ולזיקוק החומר בשינויי צורות אינסופיים, עד שהניגודיות, הדואליות, עולה אל מקור האור של הרוח ומתאחדת מחדש בנירוונה עם נקודת התחלתה. מתוך האחדות הבראשיתית של ההרמוניה הקוסמית, הבסיס הנצחי של כל הדברים, של הקיום, משתחררת הדואליות – ההתהוות הנצחית של החומר, אשר מתפתח מתוכו עצמו וכלפי מעלה להגשמה באינספור צורות משתנות, כדי להתמזג מחדש מתוך ריבוי התופעות לאחדות אחת, המועשרת באינספור החוויות של היחידות הנפרדות. עם הנירוונה, נסגר המעגל: היציאה והחזרה לרוח הקדמונית הנצחית.
עבור השקפת העולם המערבית, אשר רואה את המטרה העליונה בהתפתחות הקיום הנוכחי, משמעות הנירוונה היא אין, כלום. מצד שני, בנירוונה לא קיים שום דבר ממה שעל פי השקפת העולם הזו נחשב כישות מושלמת. נירוונה היא האין של הקארמה; שום קארמה לא יכולה להיווצר עוד, כי הדהרמה התגלתה.
בעבר, תפיסות העולם התבוננו במה שעדיין אינו קיים, והקיום הנוכחי היה עבורן מעבר לא מושלם למשהו גבוה יותר. הם ראו בכל מצב חוליה מקשרת, שלב ביניים, בין חוסר השלמות לשלמות המוחלטת בנירוונה. המטרה והאידיאל עבורם היו מצב של ישות אשר חשפה את כל הדהרמה שלה ובכך שרפה את הקארמה שלה, וכעת נכנסת לנירוונה.
—————————————————————–