פלאי העולם – 05

פלאי העולם – 05

פלאי העולם

רודולף שטיינר

GA129

מבחני הנפש התגלויות הרוח

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 5

המיזוג בין הזרם העברי הקדום לזרם היווני הקדום בזרם הכריסטוס. דיוניסוס זגראוס ודיוניסוס הצעיר

מינכן   22 באוגוסט 1911

לקראת סוף ההרצאה של אתמול התחלנו לדבר על דיוניסוס, וסיימנו בשאלה לגבי טבעו. כפי שכולכם יודעים, דיוניסוס היא אחד מאלֵי יוון העתיקה, ובוודאי עלתה בכם שאלה לגבי טבעם של האלים היווניים ככלל. כבר ניסיתי לתאר מנקודות מבט שונות דמויות כמו פלוטו, פוסידון ואפילו זאוס עצמו. לאור מה שנאמר אתמול אודות התפקיד של ההיררכיות העליונות בהדרכה הרוחית של האנושות, אולי תרצו לשאול לאיזו קטגוריה של ההיררכיות העליונות ייחסו היוונים הקדומים את האלים שלהם.

אמרנו אתמול שבשונה מהתנאים בתקופות הקודמות – בתקופה הפרסית ובתקופה המצרית-כלדאית – בתקופת התרבות היוונית-לטינית, המושכות של ההדרכה הרוחית מלמעלה שוחררו במידה מסוימת. את העובדה שהיוונים היו מודעים לקשר חופשי יותר בין הישויות האלוהיות לבני האדם ניתן לראות בצורה ברורה באופן בו הם תיארו את האלים שלהם, ונתנו להם תכונות אנושיות לחלוטין, אפשר לומר אפילו חולשות אנושיות, תשוקות אנושיות, סימפתיות ואנטיפתיות אנושיות. מכל זה ניתן להסיק שהיוונים ידעו שכשם שבני האדם כאן למטה, במישור הפיזי, צריכים להתאמץ כדי להתקדם, כך גם האלים מעליהם – גם הם מתאמצים להתגבר על חולשותיהם. למעשה, האלים היוונים היו צריכים להתקדם באבולוציה שלהם עד כדי כך, בהשוואה עם האלים של מצריים או פרס, שהם לא טרחו להתעסק כל כך הרבה בבני האדם! מכאן גם האופי הכל כך אנושי של התרבות היוונית, שעומדת באופן עצמאי על הרגליים שלה. הקשר בין האלים לבני האדם היה הרבה יותר רופף מאשר אי פעם בעבר. היוונים יכלו לתאר את האלים שלהם כאנושיים כל כך מפני שהם היו מודעים למציאות זו. לאור עובדה זו, עלינו לשאול איפה הציבו היוונים את האלים שלהם בדרגות של ההיררכיות. ללא כל ספק – התכונות שלהם עצמן מראות זאת באופן ברור – עלינו לשייך את כולם ללא יוצא מן הכלל לשורות של הישויות הלוציפריות. אם נשאל את עצמנו מה הניע את האלים האלו, איזו תועלת הם התכוונו להשיג דרך השתתפותם באבולוציה הארצית, לא יכול להיות לנו כל ספק שהם לא הצליחו להשלים את אבולוציית הירח שלהם, ושהיוונים ידעו זאת. הם ידעו שהאלים חייבים להשתמש באבולוציה הארצית בדיוק כמו בני האדם. המסקנה מכך היא שהיוונים ידעו היטב שעולם האלים שלהם חדור כולו בעיקרון הלוציפרי.

התפיסה היוונית לגבי האלים שלהם נמצאת בניגוד חד עם תפיסתו של עם אחר. אנו יודעים על עם אחד שפיתח בדרגה גבוהה מאוד מודעות לישות בהיררכיה האלוהית, ישות שבהתפתחותה השיגה במלואו את היעד של אבולוציית הירח. כל מי ששמע את סדרת ההרצאות שנתתי לפני שנה כאן במינכן, וכל מה שאמרתי אז על האלוהים, ועל השיא של האלוהים בדמות יהווה, לא יכול להטיל שום ספק בכך שהעם העברי ידע שהאלוהים, יהווה, שייכים לאלים שלא יכלו להיות מושפעים ישירות מהעיקרון הלוציפרי על האדמה, מפני שהם השלימו את התפתחותם המלאה על הירח. זה הניגוד הגדול בין שני עמים אלה. הייחודיות הזו של המודעות העברית הקדומה לאלוהים מתוארת נפלא באותה אלגוריה דרמטית רבת-עוצמה ששופכת את אורה עלינו מהזמנים הקדומים הרחוקים, ושמשמעותה תהיה מובנת בהדרגה שוב רק כאשר מדע הרוח יכין את הקרקע בשבילה. מה הייתה התפיסה של העברים הקדומים לגבי האדם לאור האמונה העמוקה שלהם בכך שכל אחד מבני העם העברי נמצא תחת הדרכתן והשגחתן של ישויות רוחיות שהגיעו ליעד המלא של האבולוציה שלהן על הירח? הם בוודאי חשו: "ההתמסרות לעולם אלוהי זה בכל עוצמת כוחות הנפש היא זו שתוביל את בני האדם למעלה אל הרוח ביקום. באופן בלתי נמנע, כל חיבור לכוחות אחרים, כל חיבור לכוחות שעדיין שייכים לעולם החומרי, מרחיק את האדם מעולם הרוח." זאת המשמעות של הטקסט, של אותו משפט אפיגרמטי, שהגיע אלינו מספר איוב, המשפט שאשתו של איוב אומרת לבעלה המיוסר: קלל אֱלֹהִים, וָמֻת."[1] יש משהו נהדר ועוצמתי בדברים אלו, ובוודאי גם רמז משמעותי לכך שהאיחוד עם יהווה, כתמצית של האלוהים, מהווה חיים, והאיחוד עם כל היררכיה אחרת תהווה התרחקות מהעיקרון הפרוגרסיבי של האבולוציה האנושית, תהווה מוות מבחינת האבולוציה האנושית. בשביל העברי הקדום, לא להיות חדור בסובסטנציה של האלוהים, או של יהווה, משמעותו למות.

זה רק רמז לכך שבעבר הרחוק הייתה קיימת תודעה רוחית העומדת בניגוד חד לתודעה אותה אנו פוגשים מאוחר יותר אצל היוונים. בתודעה היוונית מגיע לבשלות האלמנט האנושי בחיים הארציים. התודעה היוונית מנסה להביא לתוך האנושיות את כל מה שיש לאדמה להציע. כתוצאה מכך היא מובלת על ידי היררכיה רוחית ששואפת להשתמש באלמנטים של החיים הארציים למען התפתחותה שלה, ולכן מפעילה כמה שאפשר פחות שליטה על בני האדם. התודעה השנייה, התודעה העברית הקדומה, מתמסרת לגמרי לעיקרון של האלוהים, מתמוססת לגמרי בתוך יהוה. אלה היו שני הקטבים הגדולים של התרבות האנושית הקדומה.

אמרתי אתמול שהישויות הלוציפריות, המלאכים שנשארו מאחור במהלך אבולוציית הירח, יכולות עדיין להתגשם על האדמה, יכולות עדיין להתהלך בין בני האדם, להבדיל מהישויות שסיימו את האבולוציה שלהם על הירח. אך לא נאמר לנו שהאלים היווניים התגשמו ישירות בצורה אנושית! נדמה שיש כאן סתירה מסוימת. סתירות מדומות כאלו הן בלתי נמנעות, כי מדע הרוח הוא נרחב ומורכב מאוד. השבילים של האמת הרוחית הם באמת מסובכים, ויוכל ללכת עליהם רק מי שצועד בסבלנות דרך המבוך – כפי שנאמר במחזה המיסתורין שלי מבחן הנפש.[2] סתירות כאלה ניתן לפתור רק צעד אחר צעד, וכל מי שמחכה להגיע לפתרון ללא מאמץ לא יוכל לחדור בקלות אל האמת.

היוונים בוודאי היו מודעים לכך שבתקופתם הישויות של ההיררכיות האלוהיות שלהם לא יכלו להתגשם ישירות על האדמה. אבל הישויות הנפשיות שהיוונים ראו אותן כאלים שלהם כן התגשמו למרות זאת בגופים פיזיים, וזה קרה בתקופת אטלנטיס. כשם שבגיבורים היווניים אנו פוגשים את ההתגשמויות המאוחרות יותר של מלאכים שנשארו מאחור באבולוציית הירח, שמתהלכים על האדמה בגופים אנושיים, ונושאים בתוך עצמם ידע בעל טבע לוציפרי, על-אנושי, כך באלים היווניים אנו פוגשים ישויות שעברו את התגשמותן בבשר בגופים של אטלנטיס. אם כן, ניתן לומר שהיוונים ראו את האלים שלהם כישויות לוציפריות אמיתיות, שכבר עברו דרך התגשמותן האנושית באטלנטיס. עלינו להבין זאת ברור אם ברצוננו להבין את כל עולמם של האלים היווניים.

אך אולי תבחינו בסתירה מדומה נוספת. אולי תאמרו: "הכול טוב ויפה, אבל בהזדמנות אחרת אמרת לנו שזאוס נמצא בחוץ, בעולם, כנציגם המקרוקוסמי של הכוחות האסטרליים הפועלים באדם, פוסידון כנציגם המקרוקוסמי של הכוחות הפועלים בגוף האתרי, פלוטו כנציגם המקרוקוסמי של הכוחות של הגוף הפיזי… כך שעלינו לחשוב על כוחות אלה כמשתרעים ברחבי המרחב!" את ההערה שכוחות אלה פועלים בחוץ במרחב, מבלי שיתאספו ביחד ויתרכזו בצורות אנושיות נפרדות, יכול להשמיע רק מישהו שעדיין לא הבין איך מתרחשת האבולוציה, ומה היא משמעותה המלאה. עבור התודעה המודרנית די קשה להתוודע למושגים הנכונים. קשה לדמיין שמה שפועל בחוץ במרחב כחוק טבע יכול בו-זמנית להתהלך על האדמה בגוף אנושי. אך זה כן יכול להיות כך. מבחינת המדען של היום, היה זה מגוחך לחלוטין אילו מישהו היה אומר: "קח את כל הכוחות שהכימאי מכיר, את כל הכוחות הכימיים המתוארים בספרי הלימוד, את כל הכוחות הפועלים כאשר מפרידים או משלבים את כל חומרים, ואז נסה לחשוב על כל הכוחות הללו מרוכזים בזמן נתון בגוף אנושי, שמתהלך, ומשתמש בידיים וברגליים"… אדם מודרני היה רואה בזה שיא השיגעון! באותה המידה, הוא לא היה יכול לדמיין גם, שמה שמקביל במקרוקוסמוס לכוחות הפועלים בגוף האסטרלי שלנו, מה שמשתרע במרחב, היה פעם נפש אנושית, מרוכזת באדם אחד, אדם שהתהלך כזאוס על האדמה באטלנטיס, כשם שהיום נפש אנושית מתרכזת בישות אחת. ואותו הדבר נכון לגבי פוסידון ופלוטו. באנשי אטלנטיס אלה שהתודעה היוונית נתנה להם את השמות של פלוטו, זאוס, פוסידון, התגשמו פלאי העולם שנקראים גם חוקים. אז נסו לדמיין לעצמכם אדם ממשי, בצורת אנשי אטלנטיס, מתהלך באטלנטיס בדיוק כמו אנשי אטלנטיס אחרים, ודמיינו צופה הניחן בתודעה מלאה מתבונן בנפשו של תושב זה של אטלנטיס שהיה זאוס… צופה כזה היה אומר לעצמו: "נדמה כאילו נפש זו של זאוס, המתהלך על האדמה כמו איש אטלנטיס, הינה מרוכזת בגוף אטלנטי, אך זו אשליה, זו מאיה. זה רק נראה כך. האמת היא שהנפש הינה המכלול של כל הכוחות המקרוקוסמיים הפועלים בחוץ כמקבילים לכוחות הנפש המרוכזים בגופים האסטרליים שלנו." אילו היינו מתבוננים באדם זה שהוא זאוס בראייה רוחית, היינו אומרים: "כאשר אני צופה בנפש זו, היא נעשית יותר ויותר גדולה, היא מתרחבת, והיא למעשה המקבילה המקרוקוסמית של כוחות הנפש בגוף האסטרלי האנושי." אותו הדבר היה נכון לגבי אנשי אטלנטיס אחרים שהיו למעשה אלים יווניים. העולם כפי שהוא פוגש אותנו במישור הפיזי הוא כולו מאיה. היות שלאדם המודרני אין כל מושג על כך, הוא נתקל בקשיים כה גדולים כאשר הוא מנסה לתפוס את ישותו של ישוע כריסטוס עצמו. כי אם אנו מתבוננים בנפש שהייתה בישוע כריסטוס לאחר הטבילה בירדן, אנו מוצאים את אותו המצב. הבהרתי זאת בספר ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות.[3] בספר זה אנו מגיעים להבנה שכל עוד הרואה הרוחי, או האדם בכלל, יכול לחשוב שנפש זו מוגבלת לגוף אנושי אחד ויחיד, הוא קורבן של מאיה. למעשה, נפש זו חודרת את כל המרחב, ומפעילה את השפעתה מהמרחב כולו, למרות שעבור החשיבה הלכודה בעולם החושים נראה שהיא פועלת דרך הגוף של ישוע מנצרת. בעוד שלאחר הטבילה בירדן עלינו לראות את הקוסמוס כפועל דרך הגוף של ישוע, באלים היווניים, בתקופה בה הם היו באופן זמני בני אדם באטלנטיס, עלינו לראות כוחות ספציפיים שמקומם בקוסמוס. הם שהו באופן ממשי במישור הפיזי, והיו, במונחים של מאיה, אנשי אטלנטיס אמיתיים.

אך זה כבר לא יפתיע אתכם אם אתם מתבוננים באדם הרגיל של היום. בבסיס הוא גם מאיה, וזוהי אשליה לחשוב שהנפש האנושית מוגבלת למרחב הסגור בתוך גופו. ברגע שהאדם רוכש ידע על העולם העל-חושי, הוא אינו רואה עוד את גופו הפיזי כמשהו שבתוכו מוגבל האני שלו. הגוף הפיזי הוא משהו שהוא מביט בו מבחוץ, שהוא מרוכז בו, והוא מרגיש את עצמו, ביחד עם האני שלו כאילו זורם לתוך המרחב הקוסמי. הוא למעשה מחוץ לגופו, מאוחד עם הישויות של העולם הסובב, שקודם הוא רק מתבונן בהן. במובן מסוים כל נפש משתרעת בכל המקרוקוסמוס, כל נפש נמצאת שם בתוך היקום הגדול. יתרה מכן, כאשר האדם עובר דרך שער המוות, ומנתק את מהותו הנפשית מהחלק הגופני שלו, ברגע שמתרחש המוות, הוא מייד מרגיש עצמו זורם החוצה לתוך המקרוקוסמוס, הוא חש עצמו אחד עם המקרוקוסמוס, מפני שאז נכנסת המציאות לתודעתו ותופסת את מקומה של המאיה.

ניסיתי להבהיר מה חווה התודעה כאשר היא משתחררת מהגוף, כשהיא מתבוננת בגוף הפיזי כביכול מבחוץ, כשהיא חיה בעולם הרוח במקום בגוף, כשהיא מתחילה להרגיש בבית במקרוקוסמוס. ניסיתי להבהיר זאת בסצנה מספר 10 של המחזה שלי מבחן הנפש, במונולוג של קפזיוס, כאשר הוא חוזר לתודעה הרגילה לאחר שצלל לתוך הצורה הקוסמית, ההיסטורית של גלגולו הקודם. במונולוג זה, עובר בנפשו מה שהוא חווה בעודו חי את גלגולו הקודם. לא רק נאמר בצורה יבשה שהוא ראה את אחד מגלגוליו הקודמים, אלא אם עוקבים אחרי המונולוג מילה במילה, שורה אחר שורה, ניתן למצוא תיאור אמיתי של החוויה שלו. תמצאו שם הכול, מתואר באופן לגמרי מציאותי. ממונולוג זה תוכלו לקבל מושג לגבי מה שקורה באמת כאשר מתבוננים לאחור בכרוניקה האקשית בתקופות קדומות של האבולוציה הארצית, שבהן עברנו גלגולים קודמים. תהיה זו טעות גדולה שנתעלם אפילו ממילה אחת ממנו. תהיה זו טעות גם בקשר לקטעים אחרים, אבל בייחוד במונולוג זה תהיה זו טעות גדולה לא להבין שהוא מתאר בצורה מציאותית, בכל הפרטים, חוויות נפשיות ממשיות. נאמר שם אפילו שהאדם חייב לשאול את עצמו האם כל מה שנמצא שם בחוץ במרחב לא נרקם מהחומר של הנפש שלו עצמו! קפזיוס חש באופן ממשי כאילו שמה שהוא פגש מחוץ לעצמו עשוי מתוך החומר של הנפש שלו עצמו. מוזר להרגיש את עצמך כחלק מדברים אחרים, להרגיש שאתה מתרחב לתוך הקוסמוס, להרגיש שאתה מרוקן לחלוטין, כאילו ממש רעב לישות שלך, שהפכה לתמונות העומדות בפניך, תמונות שאתה רואה דווקא מפני שהן מלאות בחומר של הנפש שלך עצמך. אם תיקחו את כל זה בחשבון, תתחילו להבין שליוונים היה ביטחון מלא באופן בו הם יצרו את הדמויות של עולם האלים שלהם.

אם כן, בתקופת אטלנטיס אלים אלו היו בני אדם, עם נפשות בעלות משמעות מקרוקוסמית, ודרך אבולוציה זו התאפשר להם להתקדם כך שהם יכלו לפעול בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, אך לא לאחוז חזק במושכות בהדרכתם הרוחית של האנושות. כאלים הם כבר לא היו צריכים להתגשם כמו קקרופס, תזאוס וקדמוס, שבהם התגשמו נפשות לוציפריות שנשארו מאחור בזמן אבולוציית הירח, כי הם השלימו את כל מה שההתגשמות הארצית יכלה לתת להם בהתגשמויות האטלנטיות שלהם. עם זאת, אם אנו בוחנים את הדברים באור נכון, אנו רואים שלא משנה כמה עוד יכלו להעניק לאנושות האלים היוונים, דבר אחד הם לא יכלו לתת. הם לא יכלו לתת את תודעת-האני שהאדם היה צריך לרכוש. מדוע לא? מכל ההרצאות הקודמות שלי בוודאי הבנתם שתודעת-האני הזאת הייתה חייבת להיווצר דווקא על האדמה. אנו כמובן יודעים שבמהלך אבולוציית הירח האדם פיתח קודם את הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי שלו. תודעת-האני לא יכלה למצוא כל אחיזה על הירח הקדום. לא הייתה תודעת-אני בשום דבר שנברא על הירח, בשום ידע שהאלים היוונים למדו שם על עיקרון הבריאה. הם לא יכלו להעניק לבני האדם תודעת-אני מפני שתודעת-האני הייתה תוצר ארצי. הם יכלו לעשות הרבה למען הגופים הפיזיים, האתריים והאסטרליים של בני האדם, מפני שהם הכירו היטב את החוקים השולטים בגופים אלו מאז התקופות של אבולוציית שבתאי, אבולוציית השמש הקדומה ואבולוציית הירח הקדום, כי הם בעצמם השתתפו בהן ברמה גבוהה יותר. אך מאחר שהם אלה שנשארו מאחור, הם לא יכלו להפוך ליוצרים של תודעת-האני. במובן זה הם בניגוד חד לאלוהים, ליהווה, שהוא הבורא הייחודי של תודעת-האני. לכן כל חיי הנפש המודרניים יכלו להתפתח רק דרך הערבוב בין שתי ההשפעות הקוטביות בהתפתחות הרוחנית של האנושות – ההשפעה העברית הקדומה, שמטרתה הייתה לעורר את כל הכוחות בנפש האדם שמובילים לתודעת-אני, וההשפעה השנייה שהזרימה לתוך נפש האדם את כל הכוחות שהגופים הפיזיים, האתריים, והאסטרליים של בני האדם היו זקוקים להם כדי שהאבולוציה הארצית תוכל להתקדם בדרך הנכונה.

אך ורק דרך ההתמזגות של שתי השפעות אלו, ההשפעה העברית וההשפעה היוונית, התאפשרה הופעתה של תודעה מאוחדת זו, שלאחר מכן יכלה לספוג את אימפולס הכריסטוס, את עיקרון הכריסטוס. כי בתוך הכריסטיאניות ניתן למצוא את שתי ההשפעות האלו, מתמזגות כמו שהמים של שני נהרות מתמזגים לנהר אחד. לכן, כשם שלא ניתן לתאר את חיי הנפש בתרבות המערבית המודרנית ללא השפעתה של יוון העתיקה, כך אי אפשר לדמיין אותם גם ללא האימפולס אותו העניקה התרבות העברית העתיקה. אך מההיררכיה שזאוס, פוסידון ופלוטו היו שייכים אליה, לא הייתה כל אפשרות שהאדם יקבל את תודעת-האני הארצית שלו. ליוונים הייתה קליטה ברורה מאוד לגבי עובדה זו, והיא באה לידי ביטוי באופן בו הם תארו את דמותו של דיוניסוס. לגבי הדמות הזו של דיוניסוס, הנפש היוונית התבטאה בבהירות נפלאה כל כך, שלא נותר לנו אלא להתבונן בחוכמת המיתולוגיה היוונית בתדהמה ובהתפעלות.

המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על דיוניסוס קדום יותר, דיוניסוס זגראוס. היוונים תיארו את דמותו של דיוניסוס קדום זה כך שהיא ביטאה את התחושה שלהם שלפני שהאדם רכש תודעה אינטלקטואלית, הייתה קיימת תודעה קדומה, המבוססת על ראייה רוחית. כמובן, תחושה זו לא באה לידי ביטוי במחשבות כמו שלנו, אלא הייתה לגמרי עניין של רגש. התודעה הקדומה המבוססת על ראיה רוחית לא הייתה מוגבלת על ידי המאיה, או האשליה, או התעתוע, כמו התודעה המאוחרת יותר של האנושות. כאשר בני האדם עדיין ניחנו בראייה רוחית, הם לא האמינו שהנפש סגורה בגוף, שהיא מצומצמת למה שסגור בין גבולות העור. אפשר לומר שהמרכז של האדם היה עדיין מחוץ לגוף. האדם לא האמין שהוא רואה דרך העיניים באמצעות גופו הפיזי, אלא ידע: "עם התודעה שלי אני עומד מחוץ לגוף הפיזי שלי." הוא ראה את הגוף הפיזי כרכוש השייך לו. אם נשתמש בהשוואה, נוכל לומר שהאדם המודרני דומה למישהו שיושב בצורה נוחה ויציבה על כיסא בביתו ואומר: "אני בתוך ביתי. אני מוקף על ידי הקירות של ביתי!" האדם הקדום שניחן בראייה רוחית לא ישב בביתו בצורה זו, אלא היה יותר דומה לאדם שיוצא דרך דלת ביתו, עומד בחוץ ואומר: "שם נמצא ביתי, אני יכול ללכת סביבו, אני יכול להתבונן בו מנקודות מבט שונות." במקרה זה יש לאדם ראייה הרבה יותר רחבה של הבית מאשר כשהוא נמצא בתוכו. כך הייתה התודעה הקדומה המבוססת על ראייה רוחית. האדם הסתובב מחוץ לצורתו הגופנית, וראה בגוף אך ורק רכוש של תודעתו, התודעה הנמצאת מחוץ לגופו הפיזי. כאשר אנו מתבוננים במהלך האבולוציה הארצית מלמוריה הקדומה דרך התקופה האטלנטית ועד לתקופות הפוסט-אטלנטיות, אנו יודעים שההתפתחות של התודעה הארצית התרחשה בהדרגה. במהלך התקופה הלמורית, התודעה הייתה במובנים רבים דומה לזו שבמהלך אבולוציית הירח. האדם לא כל כך שם לב לגופו, הוא עדיין השתרע במרחב. רק באופן הדרגתי הוא חדר לתוך גופו עם האני שלו. בתקופת אטלנטיס, התודעה שלו הייתה במידה רבה מחוץ לגופו.

אם כן, התודעה הזו החלה לחדור לגוף הפיזי רק באופן הדרגתי. כל הכיוון של האבולוציה של האדמה מעידה על כך, וגם היווני היה מודע לכך. הוא חש באופן אינטואיטיבי את קיומה של תודעה קדומה יותר, תודעה המבוססת על ראייה רוחית. על אף הופעתה של תודעה זו במהלך האבולוציה הארצית, עדיין הייתה בה נטייה חזקה לתודעת הירח, לאותה תודעה שהתפתחה כשהגוף האסטרלי היה המרכיב הגבוה ביותר של האדם. ניתן לתאר שלב זה באבולוציה של האנושות כך: עד לתקופה בה האדמה נכנסה לאבולוציה הנוכחית שלה, האדם כבר פיתח את הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי, ונשא בגופו האסטרלי כוחות-זאוס. במהלך האבולוציה של האדמה, התווסף לכך כל מה שנועד להוביל לאני. אלמנט חדש התאחד עם כוחות-זאוס האסטרליים. לכוחות-זאוס חבר אלמנט חדש זה, שקודם היה לו קשר מעורפל כלשהו איתם, אך הוא הפך יותר ויותר לישות-אני עצמאית שהתווספה לכוחות-זאוס. האני העצמאי התבטא קודם בראייה רוחית, ורק מאוחר יותר מצא ביטוי אינטלקטואלי. אם באסטרליות אנו רואים את כוחות-זאוס, ובמה שמופיע שם בהתחלה בצורה של ראייה רוחית אנו רואים את מה שכינינו פרספונה, אז ניתן לומר: "לפני שהאדם איבד את התודעה המבוססת על ראייה רוחית, חייתה בתוכו פרספונה, לצד הכוחות של זאוס שחיו בגופו האסטרלי." האדם הביא את הגוף האסטרלי הזה, שהיה בזיקה חזקה עם הכוחות של זאוס, מהירח הקדום. על האדמה האדם פיתח חיי נפש, אותם אנו מקשרים לפרספונה. זה היה האדם החי על האדמה בזמנים הקדומים! הוא חש: "יש לי בגוף האסטרלי שלי את כוחות-זאוס, ויש לי בתוכי את פרספונה." בזמנים הקדומים, האדם עדיין לא היה יכול לדבר על אני אינטלקטואלי, כמו היום, אלא היה מודע למשהו שנולד בתוכו כתוצאה משיתוף הפעולה בין כוחות-זאוס המעוגנים בגופו האסטרלי לבין הכוחות של פרספונה. התוצאה של האיחוד בין השניים, בין זאוס לפרספונה, הייתה האני שלו עצמו. היה זה משהו שרק היבט אחד ממנו הוענק לו על ידי זאוס. להיבט זה התווסף הצד השני, שעליו לזאוס כשלעצמו לא הייתה השפעה ישירה. מהותה של פרספונה כבתה של דמטר הייתה מחוברת לכוחות של האדמה עצמה. פרספונה הייתה בתה של דמטר, ישות אלוהית שהזיקה שלה לזאוס הייתה רק העובדה שהיא נחשבה לאחותו, היא הייתה נפש שעברה אבולוציה שונה מזו של זאוס, היא הייתה קשורה לאדמה, ומהאדמה הייתה לה אפשרות להשפיע ולפעול על האדם, ובכך על העיצוב של תודעת-האני שלו.

אם כן, מהתקופות הקדומות מאוד האדם נשא בתוכו את גופו האסטרלי מצד זאוס ואת פרספונה מצד האדמה. אנשי יוון העתיקה היו מודעים לכך שהם נשאו בתוכם משהו, שאת מקורו לא היה ניתן לגלות על ידי התבוננות למעלה, להיררכיות של האלים העליונים. לכן הוא ייחס את מה שהוא נשא בתוכו למה שהוא כינה האלים התת-אדמתיים, האלים שהיו קשורים למקור האדמה, בו האלים העליונים לא שיחקו כל תפקיד. "אני נושא בישותי משהו שאני חייב לו את התודעה הארצית שלי, משהו שאותו העולם של האלים העליונים, העולם של זאוס או פוסידון או פלוטו, לא יכול היה להעניק לי ישירות, משהו שהם יכלו אך ורק לקחת בו חלק! אם כן, קיים על האדמה משהו שהוא מעבר לכוחותיהם המקרוקוסמיים של זאוס, פוסידון ופלוטו, משהו שזאוס רק יכול להתבונן בו, אבל הוא עצמו אינו יכול ליצור." עקב כל הדברים הללו, יש למיתולוגיה היוונית סיבה טובה לתאר את דיוניסוס זגראוס, את דיוניסוס הקדום, כבנו של זאוס ופרספונה. במבט מיקרוקוסמי, של פנימיות האדם, כל הכוחות הארציים שבזמנים הקדומים קידמו את התפתחות תודעת-האני של האדם המהווים את התודעה הקדומה המבוססת על ראייה רוחית. כאשר רואים אותם מההיבט המקרוקוסמי, באופן בו הם חודרים את האלמנטים הארציים, הם דיוניסוס הקדום.

אם כן, כאשר לאדם עדיין לא היה האני של היום עם כוח האינטלקט שלו, אלא אני שהיה המבשר של האני הנוכחי שלנו, כאשר לאדם הייתה התודעה הקדומה, שכעת הפכה לתת-מודע שלנו, הוא הביט החוצה אל הכוחות המקרוקוסמיים המזרימים לתוכנו את כוחות-האני, וקרא להם דיוניסוס זגראוס, דיוניסוס הקדום. אך ליווני היה רגש מיוחד לגבי מה שדיוניסוס הקדום יכול היה להעניק לו. אחרי הכול, הוא כבר חי בתרבות אינטלקטואלית, אם כי הייתה זו תרבות חדורה באנרגיה החיונית של הדמיון, דמיון תמונתי לחלוטין. במסגרת הלך הנפש התמונתי הזה, התרבות של יוון הייתה כבר תרבות אינטלקטואלית. רק הזמנים הקדומים ביותר עדיין רומזים על תרבות של ראייה רוחית. כל מה שהגיע מיוון דרך ההיסטוריה עד לתקופות המאוחרות יותר מעיד על ציוויליזציה אינטלקטואלית, גם אם היא חדורה בדמיון ובדימויים. כך למעשה היווני הביט לאחור לזמן קדום, עתיק יותר, לזמן שאליו היה שייך דיוניסוס הקדום, לזמן בו הוא החדיר לטבע האנושי את האני שעדיין ניחן בראייה רוחית. והיווני חווה זאת כאירוע טרגי כשהוא אמר לעצמו: "האדמה שלנו כבר אינה יכולה לשמר תודעת-אני כל כך עתיקה." לרגע נסו להעמיד את עצמכם באהבה בתוך נפש יוונית כזו. היווני הביט לאחור, כאילו זוכר את הזמנים הקדומים הללו, ואמר לעצמו: "בזמן ההוא הייתה אנושות שחיה עם התודעה שלה מחוץ לגוף הפיזי. היה זה זמן בו הנפש הייתה עצמאית, לא תלויה במרחב הקטן הסגור בין גבולות עור, היא חיה בחוץ, באחדות עם העולם של המרחב הקוסמי. אך זמנים אלו חלפו, הם שייכים לעבר. מאז, תודעת האני של האנושות התפתחה כך שלמעשה האדם אינו יכול שלא להרגיש שהוא סגור במרחב המוגבל על ידי העור שלו."

הדבר היה קשור לעובדה נוספת. נסו לדמיין לרגע שכאילו בדרך נס, יכול היה לקרות שכל אחת מהנפשות שלכם, שכעת נמצאות בתוך גופכם הפיזי, הייתה עוזבת את גופכם, הייתה מתפשטת במרחבי העולם… אז הנפשות שלכם היו מתמזגות אחת בשנייה, הן לא היו מופרדות עוד. הנפשות הרבות יכלו אז להצביע אל רכושן כאל נקודות שונות רבות כמספר הראשים היושבים כאן. אך בחוץ, שם למעלה, הנפשות היו מתמזגות והיו יוצרות אחדות. אבל אם הנפשות היו נסוגות מהתודעה הנשגבה הזאת וחוזרות שוב אל הגופים התואמים… מה היה קורה לאחדות זו? היא הייתה מתפרקת ומתחלקת שוב לחלקים כמספר הגופים היושבים כאן. דמיינו לעצמכם את התחושה הזאת. חישבו על כך שהיוונים ידעו בנפשם שפעם הייתה קיימת תודעה שבה הנפשות היו מאוחדות זו עם זו, ויצרו אחדות, תודעה בה נפש האדם ריחפה מעל האדמה, ואף נפש לא יכלה באמת להיבדל מהשנייה כישות אני. ואז הגיע הזמן בו האני הזה איבד את אחדותו, וכל נפש אינדיבידואלית זרמה לתוך גוף. הדמיון היווני מציג את הרגע הזה בתמונה מרשימה, התמונה של דיוניסוס המבותר.

בהבחנה רגישה מאוד, המיתולוגיה היוונית שָזְרה בתוך הסאגה של דיוניסוס את דמותו של זאוס מצד אחד, ואת דמותה של הרה מצד שני. ראינו שזאוס הוא הכוח המרכזי של הכוחות המקרוקוסמיים שמקבילים לכוחות הנפש המעוגנים בגוף האסטרלי. כוחות נפש אלה הגיעו מאבולוציית הירח הקדום. למעשה, גם זאוס בא מאבולוציית הירח, כך שהוא משתתף בבריאה של דיוניסוס, שבהתחלה, כדיוניסוס הקדום, הוא הבן של זאוס ושל פרספונה. התרומה של זאוס בבריאתו של דיוניסוס חבויה בעיקרון של אחדות, של הומוגניות, של הוויה שעדיין אינה מפורקת. הדמות הנשית אותה אנו פוגשים בהרה עברה התפתחות שונה. היא עברה התפתחות הרבה יותר מתקדמת מבחינה רוחנית מאשר זאוס. הרה נוטה יותר לכיוון האדמה, בעוד שזאוס נשאר מאחור בשלב מוקדם יותר. בעוד שזאוס, שנשאר בשלב של אבולוציית הירח, היה אחוז בשלב ההתפתחות הירחית, הרה המשיכה לקחת אל תוך עצמה מוטיבים מסוימים שניתן להשתמש בהם על האדמה. הרה שייכת לקטגוריה של אותן ישויות לוציפריות שפועלות על מנת להשיג את ההפרדה של האדם, את האינדיבידואליזציה של האדם. לכן, לעתים קרובות מאוד היא מתוארת כקנאית. במקום בו שולטת התודעה של אחדות, לא יכולה להופיע קינאה. הרה שייכת לאותם האלים שמטפחים הפרדה, אינדיבידואליזציה, בידוד. לכן יש להרה תפקיד פעיל בביתור של דיוניסוס, כאשר דיוניסוס הוא התוצאה של האיחוד בין זאוס ופרספונה. בזמן בו האדם הקדום ניחן בתודעה של ראייה רוחית כתודעה אוניברסלית, הרה, האלה של האינדיבידואליזציה – תפקיד שמתבטא באופן סימבולי בקנאה שלה – מופיעה וקוראת לטיטאנים, האלים המרוכזים בכוחות האדמה, לרסק לחתיכות את התודעה האחדותית הקדומה, כדי שהיא תחדור לגופים אינדיבידואלים מופרדים. כך גורשה והורחקה מן העולם התודעה האוניברסלית הזאת, המודעות להוויה אחת.

היווני הקדום הביט לאחור עם תחושה של טרגדיה אל אותה תודעה של ראייה רוחית ששכנה מחוץ לגוף הפיזי וחוותה את עצמה כאחת עם כל הדברים ביקום; כי הוא היה יכול רק להביט לאחור על כך, כדבר השייך לעבר. אילו שום דבר אחר לא היה קורה, אילו היה רק המעשה של הרה, בני האדם היו מתהלכים על האדמה, אחד לצד השני, כל אחד כלוא בין הגבולות הצרים של אישיותו. אנשים לעולם לא היו מבינים אחד את השני. אך הם לא היו מבינים גם את סביבתם, את האלמנטים של האדמה, ושל הקוסמוס. הם היו רואים את גופם כרכושם, ומרגישים את עצמם סגורים בגופים שלהם כמו בתוך בית. אולי היו מרגישים את סביבתם הקרובה ביותר כשייכת אליהם, כשם שחילזון חש שהקונכייה שלו שייכת לו, אך האני שלו לעולם לא היה מתרחב יותר מזה. האדם לעולם לא היה מתרחב ומשיג תודעת עולם, תודעה קוסמית. זה מה שהרה רצתה. היא רצתה להפריד לחלוטין בין בני האדם, בין אחד לשני, כשכל אחד סגור באינדיבידואליות שלו.

אז מה הציל את האדם מבידוד זה? איך זה קרה שהאני הזה – למרות שהוא קיבל צורה אינטלקטואלית – הגיע מאוחר יותר ליכולת ליצור תמונת עולם דרך תודעה אינטלקטואלית ולא דרך ראייה רוחית? מהיכן זה בא שהאני יכול להתעלות מעבר לעצמו, ויכול למצוא קשרים בין דבר אחד לדבר שני?

בעוד שהראייה הרוחית תופסת את כל העולם במבט אחד, הראייה האינטלקטואלית מוגבלת. היא חייבת לעבור מחפץ לחפץ, לקשר בין הפריטים המופרדים, וליצור מהם, דרך ידע אינטלקטואלי, דרך מדע אינטלקטואלי, תמונה כללית של העולם, תמונה של השלם. לא רק הפעולה של הרה המשיכה להתפתח, גם האינטלקטואליות של האני הגיעה להתפתחות שלמה ביציאתה החוצה. למרות שהאדם אינו יכול עוד, כמו דיוניסוס זגראוס, לחיות בדברים דרך ראייה רוחית, הוא לפחות כן מסוגל ליצור תמונות אודות העולם באמצעות חשיבתו, והוא יכול לפתח דימוי של העולם כשלם. עבור היוונים, הכוח המרכזי מאחורי תמונת עולם זו, מאחורי המחשבות והדימויים שבעזרתם אנו תופסים את העולם, היה מיוצג על ידי פאלאס אתנה.

למעשה, התמונה השכלתנית של העולם, התבונה האינטלקטואלית, הייתה זו שחילצה את דיוניסוס המבותר, הייתה זו שהצילה את התודעה המאוחדת הקדומה, שנסוגה לתוך הגופים של בני האדם. היא כיוונה את התודעה האנושית שוב החוצה. מכאן החוכמה העדינה של הסאגה של דיוניסוס, שמספרת איך פאלאס אתנה, לאחר שהטיטנים ביתרו את דיוניסוס עקב ההסתה של הרה, חילצה את ליבו והביאה אותו לזאוס. זה מהווה בסיפור היבט מלא בחוכמה ורגישות מופלאה, שנמצא בהרמוניה מוחלטת עם "פלאי-העולם" שמדע הרוח שוב חושף כיום ונותן את המפתח להבנתם. אנו מתבוננים בעוצמות אלו ביראת כבוד והערכה גדולה. הסיפור על ביתורו של דיוניסוס ועל כך שפאלאס אתנה חילצה את ליבו ולקחה אותו לזאוס אינו אלא התמונה המקבילה המקרוקוסמית למשהו שמתרחש באופן מיקרוקוסמי בתוכנו.

אנו בוודאי יודעים שהדם שמניע את הלב הוא הביטוי הפיזי של האדם הארצי. מה היה קורה אילו ההתרחבות האינטלקטואלית של האני – שיצרה את התפתחותה של התפיסה האינטלקטואלית של העולם – לא הייתה מחלצת אותו מלהיות כלוא בתוך גוף האדם? מה היה קורה אילו פאלאס אתנה לא הייתה מצילה את הלב של דיוניסוס המבותר ולא הייתה לוקחת אותו לזאוס? בני האדם היו מתהלכים כל אחד כלוא בתוך צורתו הגופנית שלו, כל אחד סגור באותם כוחות מיקרוקוסמיים של גופו שמבטאים רק את הדחפים האנוכיים הנמוכים, שדרכם האדם נוטה להתנתק כישות מבודדת, סגורה בעורה. לאדם יש בתוכו את הכוחות שהובילו לפירוקו של דיוניסוס. הם הדחפים הנמוכים בטבע האדם, הדחפים שפועלים באופן חייתי, אינסטינקטיבי, ושמהווים את הבסיס לאנוכיות האדם. מדחפים אלו מתפתחות הסימפתיה והאנטיפתיה, האימפולסיביות, כל דבר בעל טבע אינסטינקטיבי, החל מהרעב ואינסטינקטים דומים אחרים ועד לאינסטינקט הרבייה, אשר כשלעצמו שייך במיוחד לקטגוריה של האינסטינקטים הנמוכים. אילו זה היה תלוי בהרה בלבד, אילו פאלאס אתנה לא הייתה מתערבת ומצילה את האדם, הוא היה מפתח אך ורק מה שנובע מדחפים נמוכים: תיאבון לאוכל, דחף לרבייה, בקיצור רק תשוקות ודחפים המבוססים על האינסטינקטים הנמוכים.

אז מה קרה כדי לאפשר לאדם להתגבר על האנוכיות הזו, המרוכזת אך ורק בטבעו הנמוך? האינסטינקטים הנמוכים הללו אכן מהווים חלק מתוך האני שלו, אך בטבע האדם קיים משהו שמרומם אותנו מעליהם. מה שמרומם אותנו מעל לכל האימפולסים הללו היא העובדה שבלב שלנו אנו יכולים לפתח התלהבות מסוג שונה מהתשוקות האנוכיות – שונה מהרעב הדוחף אותנו לשמר את החיים והאינסטינקט המיני שדוחף אותנו לשמר את המין האנושי. אחרי הכול, הדחפים הללו עדיין משאירים את האדם שקוע בתוך אנוכיותו. על האופי האנוכי, על ההיצמדות לגוף, שנובעים מתוך דחפים אלו ניתן להתגבר במידה מסוימת אך ורק מפני שמשהו אחר מתערבב בהם. קיים אלמנט גבוה יותר שקשור ללב, ובמיוחד למחזור הדם, שמפתח התלהבויות נעלות יותר. כאשר הלב שלנו פועם בשביל עולם הרוח ובשביל האידיאלים הגדולים שלו, כאשר הלב שלנו מתלהב ממשהו הקשור לעולם המחשבות שלנו, כאשר אנו מרגישים את אותו החום כלפי עולם הרוח כמו שהאדם חש באינסטינקטים הנמוכים שלו בחיים הארוטיים, אז טבע האדם עובר תהליך של טיהור, ועולה למימד הרוחני, באמצעות מה שפאלאס אתנה הוסיפה למעשה של הרה. ייקח זמן עד שהאנושות תוכל להבין אמת עוצמתית ונשגבה זו, כי כעת קיימים מכשולים רבים בטבע האדם שסותרים אותה. כמה פעמים אנו שומעים דברים מסוג: "ישנם אנשים מוזרים, שמתלהבים מכל מיני דברים שלא קיימים באמת! הם מתרגשים מכל מיני דברים מופשטים, מסתם רעיונות, בדיוק כמו שאנשים אחרים מתלהבים מהחיים האמיתיים!" – וכשהם אומרים "חיים אמיתיים," הם מתכוונים לסיפוק של הרעב ושל אינסטינקטים נמוכים אחרים. אבל אלה שמסוגלים לפתח התלהבות כל כך חמה כלפי העל-חושי, כלפי דברים שאינם קשורים בשום אופן לאינסטינקטים הנמוכים, עד כדי כך שהם יכולים לחוש שהעולם העל-חושי הוא מציאות, הם מתמסרים למה שפאלאס אתנה הוסיפה לעבודתה של הרה. זה הדימוי המיקרוקוסמי המקביל לכוחות השולטים ביקום, שאותם המיתולוגיה היוונית מתארת בתמונה כל כך נפלאה כאשר היא מספרת איך פאלאס אתנה חילצה את הלב של דיוניסוס המבותר ולקחה אותו לזאוס שהחביא אותו בחֲלָצַיִו. לאחר שהתודעה הקדומה של ראייה רוחית חדרה לתוך האדם, היא התמזגה עם טבעו הגופני. הדבר מתבטא בצורה נפלאה במיתוס היווני בעובדה שהטבע של דיוניסוס מוחבא בחלציו של זאוס; מפני שלכול מה שהיה נובע מדיוניסוס המבותר הייתה לו מקבילה מיקרוקוסמית במה שנובע מהטבע הגופני הנמוך של האדם. אך אנו רואים איזו התאמה נפלאה יש בין מה שניתן בתמונות הנהדרות של הסאגה העתיקה של דיוניסוס לבין הידע של מדע הרוח.

אך מסופר לנו איך התודעה הקדומה המבוססת על ראייה רוחית, אותה מייצג דיוניסוס הקדום, המשיכה להתפתח בדיוניסוס הצעיר, והפכה לתודעה המאוחרת יותר, תודעת-האני הנוכחית שלנו. כי המקבילה המקרוקוסמית של תודעת-האני העכשווית שלנו, עם התרבות האינטלקטואלית שלה, עם כל מה שנובע מהחשיבה הרציונאלית שלנו, ובכלל מהאני שלנו, היא למעשה דיוניסוס השני, שנולד מפני שניתן לסמלה, אישה בת-תמותה, שיקוי-אהבה, שהוכן מהלב הניצל של דיוניסוס המבותר, והתוצאה הייתה האיחוד שלה עם זאוס – עם כוחות הגוף האסטרלי. וכך, מי שכבר הפך לאדם שונה מתאחד עם מה שהגיע מאבולוציית הירח הקדום, ומאיחוד זה יוצא האדם של היום, אשר הישות שמקבילה לו במקרוקוסמוס הינה דמותו של דיוניסוס הצעיר, הבן של זאוס ושל סמלה. מה עוד מסופר על דיוניסוס הצעיר הזה?

אין ספק שאם דיוניסוס הצעיר הוא הדמות המקבילה במקרוקוסמוס לכוחות האני האינטלקטואלים שלנו, אז הוא חייב להיות האינטליגנציה שקיימת על האדמה כולה, שמשתרעת בחוץ בעולם, ברחבי המרחב. אם היווני חש נכון את האמת, הוא בוודאי ראה את דיוניסוס הצעיר, הישות המקבילה המקרוקוסמית לאני האינטלקטואלי שלנו, כאינטליגנציה שמקיפה את האדמה. הוא בוודאי תיאר לעצמו שבחוץ, בעולם, קיימת ישות שהיא כמו אינטליגנציה העוברת מארץ לארץ! ובאופן מופלא באמת, חברים יקרים, אנו אכן מוצאים במיתולוגיה היוונית את האגדה היפיפייה של דיוניסוס השני, שיצא למסע מאירופה להודו הרחוקה, ובכל מקום לימד את בני האדם את אמנויות החקלאות, את גידול הגפן, וכו'. אנו מגלים איך הוא עבר לאחר מכן לחצי האי ערב, וחזר שוב דרך מצריים. כל מה שקיים כתרבות אינטלקטואלית נובע מהמסעות של דיוניסוס החדש. את מה שמכונה ההתפשטות של התרבות האינטלקטואלית בשפה היבשה והמופשטת המאפיינת אותנו, המיתולוגיה היוונית תיארה בצורת המסעות של דיוניסוס החדש, שלימד את בני האדם חקלאות, לימד אותם איך לגדל גפן, בנוסף לכך שהוא לימד אותם מדע, אמנות הכתיבה ודברים דומים אחרים, במהלך המסעות שהביאו אותו לכל רחבי האדמה. שתי התפיסות, התפיסה אודות דיוניסוס הקדום והתפיסה אודות דיוניסוס הצעיר, משתלבות באופן מופלא. הן תמונות של האנושות המתקדמת מהתודעה הקדומה, המבוססת על ראייה רוחית, שהדימוי המקרוקוסמי המקביל לה הוא דיוניסוס הקדום, הזקן, לתודעה האינטלקטואלית הצעירה והחדשה יותר, שמקבילתה המקרוקוסמית הינה דיוניסוס הצעיר.

נפנה שוב למחשבה שהתחלנו בה את ההרצאה הנוכחית, הרעיון שהאלים היוונים הקדומים היו אנשי אטלנטיס. על דיוניסוס הקדום, תוכלו להרגיש לגביו שבתור בנם של פרספונה וזאוס הוא עדיין קרוב מאוד לאלים מההיררכיה של זאוס, למרות שהוא כבר הפנים לתוכו אלמנטים של האדמה דרך הטיטנים. הוא בנם של זאוס ושל פרספונה, ישות על-חושית. דיוניסוס קדום זה, מעצם היותו הבן הן של זאוס והן של פרספונה – דמות על-חושית מהתקופה הפוסט-אטלנטית – הוא קשור בכל ישותו, מעצם טבעו, להיררכיה של זאוס. מסיבה זו, התודעה של יוון העתיקה חשה ברור מאוד, והאגדה משקפת זאת היטב, שדיוניסוס הקדום הזה, דיוניסוס זגראוס, כמו שאר האלים היווניים, חי כאדם באטלנטיס, והתהלך על האדמה בין אנשי אטלנטיס. אך כאשר נכנסים לרוח הסאגה אודות דיוניסוס החדש, שכבר קרוב יותר לאדם, מאחר שנולד מאימא אנושית, רואים שהמיתוס מודע לכך שהוא יותר קרוב לאדם מאשר לאלים. לכן האגדה מספרת את העובדה האמיתית שדיוניסוס החדש נולד למעשה ביוון העתיקה בזמנים קדומים רחוקים, התגשם וחי בגוף פיזי, בגוף של התקופה הפוסט-אטלנטית. התרבות האנושית האינטלקטואלית שמתפשטת במרחב, המקבילה המקרוקוסמית הרוחית של האני האינטלקטואלי שלנו, התגשמה פעם, בתקופה הפוסט-אטלנטית, בערך בתקופה של יוון הפרה-היסטורית, כדיוניסוס שחי באמת, כלומר בדיוניסוס החדש, הצעיר, כשם שלפני כן הכוחות של זאוס התגשמו בזאוס האטלנטי. דיוניסוס צעיר יותר זה חי בצורה ממשית ביוון, כשהוא אחד הגיבורים היווניים. הוא גדל ביוון, יצא למסע לאסיה, והגיע עד להודו. מסע זה התרחש באמת! וחלק גדול מהתרבות ההודית – לא אותו חלק ששרד ממה שלימדו הרישים הקדושים, אלא חלק אחר – נובע מדיוניסוס הצעיר הזה. ואז, מלווה בחברתם של יצורים ארציים הוא הגיע לחצי האי ערב וללוב, ובחזרה שוב לתראקיה. מסע פרהיסטורי עצום זה אכן התרחש באמת. אם כן, דיוניסוס שבאמת חי כאדם, מלווה בחבורה משונה של יצורים שהלכו אחריו, המתוארים במיתולוגיה כסאטירים, סילנוס ויצורים דומים אחרים, באמת ערך את המסע לחצי האי ערב, לוב, תראקיה ובחזרה ליוון. כאשר הגיע זמנו למות, הוא הזרים את נפשו לתוך התרבות האינטלקטואלית של האנושות.

אם כן, מוצדקת השאלה: האם דיוניסוס הצעיר עדיין חי היום? כן, חברים יקרים. תלכו לאן שתרצו בכל העולם, תתבוננו במה שחי בעולם כתרבות אינטלקטואלית, דמיינו לעצמכם את התוכן הנפשי/הרעיוני אותו מתארים ההיסטוריונים המודרניים בצורה כל כך יבשה ואפורה תחת השם "המסורת של ההיסטוריה" או איזה שם אחר בדיוני/הזוי באותה המידה, דמיינו תוכן זה במציאותו המוחשית.

תחשבו על האלמנט המקרו-ארצי הזה שמקיף את האדמה כמו מעטה רוחי, שעובר מעידן לעידן, שלא רק חי בכל ראש, אלא גם מקיף את כל בני האדם בחייהם היומיומיים כמו אטמוספרה של תרבות אינטלקטואלית – שם חי דיוניסוס הצעיר! באם תפנו למה שמלמדים באוניברסיטאות שלנו, או להשכלה האינטלקטואלית שמוצאת את יישומה בטכנולוגיה, או תתבוננו בסוג החשיבה שהגיע לעולם ומהווה את האטמוספרה החשיבתית של מערכת הבנקאות ושל המערכת הפיננסית בכל העולם, בכל אלה חיה הנפש של דיוניסוס הצעיר. מאז מותה של האישיות של דיוניסוס הצעיר שיצאה למסע הגדול, נפשו זרמה בהדרגה לתוך התרבות האינטלקטואלית של כל האדמה.

הערה

בסוף משתלט זאוס ובורא את הכול מחדש, בולע את פנס ומזדווג עם קורה) פרספונה.( הזוג מוליד את זרגאוס-דיוניסוס. המיתוס של זגראוס-דיוניסוס: כאשר זאוס הציע לזגראוס להיות שליט העולם, הטיטנים כעסו כל-כך עד אשר החליטו לבתר ולטרוף את הנער. האלה אתנה התערבה, והצליחה להציל את לבו של זגראוס. לאחר מכן הביאה אותו לזאוס אשר באותו רגע בלע אותו. כך נולד זגראוס-דיוניסוס השני שהצליח להביס את הטיטנים באמצעות ברק. לפי המיתולוגיה היוונית, מתוך אפר הטיטנים צמח הגזע האנושי שחולק לשניים, חלק אלוהי ושמיימי בעקבות דיוניסוס וחלק רשע ומושחת בעקבות הטיטנים. האספקט הכפול הזה של הגזע האנושי, חיוני להבנת האורפיזם. לאחר שהתינוק דיוניסוס גדל, שלחה הרה טיטאנים (ענקים) שיקרעו את גופו לגזרים. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה.

——————————————————————————-

  1. בעצם בתנ"ך כתוב "בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת." היה כאן תיקון סופרים. החליפו את המילה "ברך" ב"קלל".
  2. יצא בעברית בהוצאת חירות.
  3. יצא בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *