פלאי העולם – 04

פלאי העולם – 04

פלאי העולם

רודולף שטיינר

GA129

מבחני הנפש התגלויות הרוח

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 4

דיוניסוס כנציג של כוחות-האני. הכניסה של אימפולס הכריסטוס לאבולוציה האנושית והפעילות של האלים הפלנטריים

מינכן 21 באוגוסט 1911

ההרצאה של אתמול אפשרה לכם לראות למה התכוונתי כשאמרתי בתחילת הסדרה שהיוונים חוו את הטבע כולו כחדור ברוח, ושלא הייתה להם את אותה התפיסה לגבי הטבע כמו שיש לנו היום. בוודאי הבנתם זאת מהדרך בה ניסיתי לתאר את מקומם של שלושת האלים הגדולים, זאוס, פוסידון ופלוטו, בחיי הרוח של יוון העתיקה. ראינו שעלינו לחשוב על הכוחות המיקרוקוסמיים הנמצאים בגוף האסטרלי של האדם כמועתקים במרחב הקוסמי. אם אנו חושבים על המנהיג העליון של כוחות אלו, על מרכז השליטה שלהם, כעל-אנושי, על-אישי, אז אנו מגיעים לתחושה אותה חוו היוונים בקשר לשם זאוס. בדומה לכך, אם אנו חושבים על כוחות הגוף האתרי שלנו כמועתקים למרחב הקוסמי, יש לנו את מה שהיוונים קישרו עם השם פוסידון. ושוב, אם אנו חושבים על הכוחות של הגוף הפיזי שלנו כמועתקים למרחב הקוסמי, יש לנו את מה שהיוונים חיברו לפלוטו.

וכעת בוודאי תשאלו: "מה לגבי המרכיב הרביעי של ישות האדם?" כי, כמובן, בעידן שלנו עלינו להכיר את האדם השלם כמורכב מגוף פיזי, אתרי, אסטרלי וגם מהאני, או זה שנושא את האני. היות והאני הזה נמצא במקום כל כך ייחודי ביחס לשאר המרכיבים של האדם, ברור שגם ביקום הכוחות המקבילים לאני חייבים להיות במקום ייחודי. על הכוחות של הגוף הפיזי ניתן לומר שכאשר הם מועתקים למרחב הקוסמי, הם נשלטים על ידי הכוח המרכזי של פלוטו. באופן דומה, הכוחות של הגוף האתרי נכנסים לספירה של פוסידון, והכוחות של הגוף האסטרלי לספירה של זאוס. אך כאשר אנו חושבים על האני עצמו בחיינו, אנו מגלים שהוא קשור בקשר אינטימי עם כל מה שקורה סביבנו. אנחנו נמצאים בתוך העולם עם האני שלנו. כל הגורל שלנו, האושר והאומללות שלנו תלויים במה שמתרחש בעולם סביבנו. אם רק נהרהר קצת בכך, נוכל להרגיש שכוחות האני שלנו בוודאי שונים מאוד מהכוחות של פלוטו סביבנו במרחב. כשם שהגורל של האני קשור בקשר הדוק עם הסביבה, כך עלינו להבין שכוחות האני קשורים גם לכוחות הרוחיים-אלוהיים המקבילים שנמצאים בחוץ במרחב, כמו ששאר הכוחות הרוחיים-אלוהיים מקבילים לכוחות הנפש שבתוכנו. חישבו איזה קשר הדוק יש בין החוויות של האני שלנו והסביבה שלנו! איזה הבדל בין האופן בו האני מרגיש אם אנו מרימים את מבטנו ומרשים לו לצלול אל תוך השמיים המלאים בכוכבים, או להתבונן בשעת השחר או בין הערבים על השמש העולה או השוקעת! כמעט ובלתי אפשרי לנתק את האני שלנו מכול זה! אנו כל כך קשורים למקרוקוסמוס שבחוץ! עם האני שלנו, אנחנו כאילו מתרוקנים ומתמזגים עם הסביבה שלנו. מה שמקרין אלינו מבחוץ, קרני השמש הזהובים, העולם הנפלא של הכוכבים, הוא ברגע אחד משהו אובייקטיבי בחוץ במקרוקוסמוס, וברגע אחר רעיון או דימוי בתוך נפש האדם, בתוך המיקרוקוסמוס. בחיים במציאות בקושי ניתן להבחין בין השניים. הם מתמזגים זה בזה. מהאופן הישיר בו אנשי יוון העתיקה חוו את העולם ואת פלאיו, ניתן לצפות שהם יתפסו את האלוהות המייצגת עבורם את כוחות האני השולטים בחוץ בעולם כקשורים בקשר הרבה יותר הדוק עם האדם מאשר שאר האלים – שאותם הם חוו כרחוקים מאוד מהטבע האנושי. לכן, כנציג של כוחות האני בעולם בחוץ, אנו מוצאים דמות אלוהית בעלת דמיון מסוים לטבע האנושי, דמות שגורלה וכל חייה נראים אנושיים למדי במובן מסוים. האל הזה הוא דיוניסוס. כשם שעלינו לתפוס את פלוטו כמייצג הכוחות של הגוף הפיזי, את פוסידון כמייצג הכוחות של הגוף האתרי, ואת זאוס כמייצג את כוחות הגוף האסטרלי כאשר כוחות אלה מועתקים ליקום, כך עלינו לתפוס את דיוניסוס כנציג המקרוקוסמי של כוחות הנפש החיים באני שלנו. האופן בו היוונים ראו את דיוניסוס, את אותה דמות העומדת בפני האני שלנו באופן כל כך ייחודי במיסטריה של אלאוסיס, יתבהר לנו במלואו רק אם קודם נלמד משהו על האופן בו פועלים הכוחות הרוחיים והישויות הרוחיות בקיום הארצי שלנו, בפלאים שמהווים את קיומנו האנושי.

הרבה מהדברים שאומר כעת ניתן למצוא בספר הקטן שסיימתי לא מזמן, ושבעיקרו מביא את ההרצאות שנתתי בקופנהגן לפני זמן קצר. הספר נקרא ההדרכה הרוחנית של האדם והאנושות.[1] אתייחס לקטעים מסוימים מהספר, קטעים שקשורים למטרה שלנו בהרצאות אלו. קודם נצטרך לחשוב על כך שהאנושות, באופן בו היא מתפתחת על האדמה וקובעת את גורלה, באופן בו היא מעצבת בהדרגה את תקופות התרבות שלה, מקבלת הדרכה מישויות שעלינו לתאר כעל-אנושיות, ישויות שאינן נגישות לקליטה החושית של האדם, אלא נמצאות בעיקר בעולם העל-חושי, וניתן להגיע אליהן רק דרך ראייה רוחית. אם נתייחס לקטגוריה הכי קרובה לאדם מבין הישויות הדואגות להדרכת האנושות, אנו מוצאים את הישויות שבמיסטיקה של המזרח מכונות דהיאני (Dhyani), ובטרמינולוגיה נוצרית מלאכים, או אנג'לוי. דיברנו לעתים קרובות על ישויות על-אנושיות אלו מהקטגוריה הראשונה, ואתם מכירים את הקשר שיש להן איתנו. אנו יודעים שבנסיבות חיים שונות לחלוטין גם הן היו פעם בשלב האנושי שלהם. זה היה בתקופת אבולוציית הירח, בזמן בו האדמה שלנו הייתה בהתגשמותה הקודמת. בזמן ההוא, ישויות אלו, שהיום משתתפות בהדרכת האנושות, עברו בעצמן את השלב האנושי שלהן. לכן, בתחילת האבולוציה הנוכחית של האדמה הם הגיעו לדרגה אחת יותר גבוהה מאשר הדרגה בה עומדת האנושות. בסוף האבולוציה הארצית, החלק מהאנושות שיגיע למטרת האבולוציה של האדמה הנוכחית יתקדם עד לדרגה בה היו המלאכים בסוף אבולוציית הירח. אם כן, ישויות אלו מתאימות במיוחד להיות אחראיות על הדרכה זו בנקודה בה היא הקרובה ביותר לאדם. הן פועלות בתוך האבולוציה האנושית שלנו.

אנו מגלים כעיקרון באבולוציה שדבר אחד לעולם אינו דומה לגמרי לדבר אחר, שאף תקופה לא חוזרת על עצמה באותה הצורה, וכאשר אנו אומרים שהמלאכים היו המנהיגים הקרובים ביותר לאדם, גם את הדבר הזה אין להבין כבעל תוקף אוניברסלי. לכן, אף אחד לא צריך לומר: "אם כך הדבר, המלאכים היו המנהיגים של האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, בתקופה הפרסית, בתקופה המצרית-כלדאית, וכו'." אמירה כזו תעיד על חשיבה מופשטת מאוד. הדברים אינם מתרחשים כך בעולם האמיתי. יש כל מיני הבחנות והבדלים. למעשה, יש רק שתי תקופות פוסט-אטלנטיות שבהן המלאכים מחזיקים בהנהגה עצמאית ישירה של האנושות: התקופה השלישית, המצרית-כלדאית, והתקופה שלנו, החמישית. בתקופה המצרית-כלדאית המלאכים היו בפועל המנהיגים של התקופה. איך הם הגשימו את הנהגתם?

בנקודה זו, נוכל לצטט את ההיסטוריון היווני הרודוטוס. כשהמצרים הקדומים נשאלו מי הם המנהיגים הגדולים שלהם, הם ענו: "האלים". בשפת העידנים הקדומים, במילה "האלים" האנשים התכוונו לישויות מלאכיות אלו, והמצרים הקדומים שידעו דברים מסוג זה אמרו ברצינות גמורה שהמנהיגים של האנושות בתקופה ההיא לא היו אנשים רגילים, אלא ישויות בעלות טבע על-אנושי, ישויות שכבר סיימו את השלב האנושי שלהם במהלך אבולוציית הירח. אבל מנהיגים אלה של האנושות בתרבות מצרית-כלדאית לא יכלו להופיע ישירות בגוף אנושי. הגוף הפיזי שלנו הוא מוצר ארצי, תלוי לחלוטין בתנאי קיום ארציים. ורק לישויות שעוברות את האבולוציה האנושית שלהם על האדמה – כלומר רק לנו, לבני האדם – יש את מבנה הנפש המסוגל לחיות את חייהן במעטה הזה של הגוף הפיזי האנושי. מאחר שהמלאכים עברו את השלב האנושי על הירח הקדום, לא מתאפשר להם ללבוש מעטה כמו הגוף הפיזי האנושי. לכן הם לא יכלו לרדת להתגשמות בגוף פיזי, של בשר. אותם מנהיגים של התקופה המצרית-כלדאית לא התהלכו על פני האדמה בצורה אנושית. אך היו בני אדם שניחנו בראייה רוחית, שהיו רגישים ופתוחים להשראה מעולמות הרוח. ברגעים שהם היו פתוחים במיוחד להשראות אלו, הם יכלו לראות מולם את הישויות המדריכות הללו ונהיו חדורים בסובסטנציה שלהן. רואים רוחיים קדומים אלו העניקו את הגוף שלהם לישויות המדריכות. הם כביכול אמרו להן: "ראי את גופי. היכנסי לתוכו, החדירי בו רוח, הביאי לו השראה." כך בתקופה המצרית-כלדאית התהלך על פני האדמה אדם רגיל, אבל הוא היה אדם שסיים את התפתחותו האנושית על הירח. כך הונהגה התקופה המצרית-כלדאית, והנהגה זו השתדלה במיוחד להדריך את האנושות לאורך הקו הישר של האבולוציה, לקדם את התפתחותה החופשית לקראת היעד של האדמה. אם כן, המלאכים, שסיימו את השלב האנושי שלהם על הירח, החדירו בהשראתם את הרואים הרוחיים הנשגבים ביותר של התקופה המצרית-כלדאית, ובאמצעותם הפכו להיות מלאכים וכוהנים, שהיו האישיויות המובילות של התקופה.

לצד ישויות מנהיגות אלו היו גם ישויות אחרות. לשווא היינו מחפשים את הישויות המובילות האלו בגוף אנושי. אבל היו אחרות, במצב שונה. הן היו ישויות מלאכיות הנמצאות בשלב הנמוך ביותר של התפתחות לוציפרית, ישויות שלא סיימו את התפתחותן בירח הקדום, שלא השיגו את יעד האנושות הירחית, ישויות שכאשר החלה האבולוציה הארצית לא היו בשלב המתקדם בו יהיו בני האדם בסוף האבולוציה הארצית אם הם יגיעו להתפתחותם המלאה. גם ישויות אלו החדירו את כוחותיהן לתרבות המצרית-כלדאית. אך בדיוק מהסיבה שהן עדיין לא סיימו את השלב האנושי שלהן, כן הייתה להן היכולת להתהלך על האדמה בגוף אנושי של בשר. הם התגשמו בגוף אנושי והתערבבו עם שאר האנשים כמו בני אדם אמיתיים. ניתן למצוא אגדות בקרב כל העמים לגבי אינדיבידואלים כאלה, לא רק בכלדאיה ובמצרים, אלא בקרב כל העמים של התקופה. האגדות מספרות על אנשים שחיו על פני האדמה, אבל, מבחינת מהותם הנפשית הפנימית, הן היו למעשה ישויות מלאכיות מהירח הקדום. לאינדיבידואלים אלה התכוונו היוונים כשהם דיברו על הגיבורים שלהם – למשל קקרופס וקדמוס. למעשה, אף אחד מהמנהיגים הגדולים של הציביליזציה לא היה בן אדם (אינני מדבר כעת על הישויות שהחדירו השראה בבני אדם, אלא על אלה שבאמת שכנו בגופים פיזיים בקרב בני האדם). הצורה האנושית שלהם הייתה מאיה. הם היו, לאמיתו של דבר, ישויות ירח שנשארו מאחור. אינדיבידואלים אלה היו הגיבורים, ישויות על-אנושיות מהדרגה הנמוכה ביותר של צבאות לוציפר. מה הייתה משימתן של ישויות אלו? באבולוציה העולמית הכללית נגזר בחוכמה שיש משימות לגיטימיות לא רק לישויות שמכוונות את האבולוציה על פי דרך ישירה של התקדמות; אילו האדם היה נתון רק להדרכה הרוחנית של הישויות המפותחות באופן נורמלי, הוא היה מתקדם באבולוציה שלו מהר מדי, עם פחות מדי משקל, עם פחות מדי גרביטציה או כוח משיכה לאדמה. האבולוציה זקוקה למעכבים, כדי שהקצב הנכון יוכל להישמר. האבולוציה זקוקה למשקל מסוים. הכוחות הפרוגרסיביים מקבלים עוצמה רק כשהם פוגשים בהתנגדות. הישויות שעל פי ההכוונה החכמה של העולם התעכבו ונשארו מאחור במהלך האבולוציה של הירח הקדום קיבלו את המשימה להביא לאבולוציה משקל-נגד.

אמרתי שתהיה זו טעות אם ניישם ביחס לכל תקופות התרבות את מה שתיארתי כעת לגבי התקופה המצרית-כלדאית. הדברים היו שונים בתקופה הפרסית. בתקופה הפרסית המלאכים לא היו אלה ששיחקו את התפקיד העיקרי בהדרכת האנושות; אז האנושות הייתה כפופה בצורה יותר ישירה לארכי-מלאכים או מלאכי עליון. אפשר לומר שאת התרבות הפרסית, התרבות של זרתוסטרא, הדריכו ארכי-מלאכים, כשם שהתרבות המצרית-כלדאית הייתה תחת ההדרכה הישירה של המלאכים. וכשם שהמלכים והכוהנים המצריים בעלי ראייה רוחית קיבלו השראה מהמלאכים, כך זרתוסטרא ותלמידיו קיבלו השראה מהארכי-מלאכים, האמשספאנדים (Amshaspands). אם אנו חוזרים לאחור אל התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, לציביליזציה שממנה הגיעו אלינו הדים מעטים דרך כתבי-הוֵודות, אנו מגיעים למורים הגדולים של הודו, הנקראים הרישים הקדושים. הרישים הקדושים קיבלו השראה מהיררכיה עוד יותר גבוהה, רוחות האישיות, הארכאי, שכמובן השתמשו בארכי-מלאכים ובמלאכים בתור הכלים שלהם, אבל הייתה להם השפעה הרבה יותר ישירה מאשר מאוחר יותר.

אם כן, עלינו להבין את ההתקדמות הרציפה של האנושות מהתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה ולאורך התקופות שלאחר מכן, כמתרחשת עקב התערבותן בהדרכה הרוחית של האנושות של היררכיות יותר ויותר נמוכות: קודם, בתקופה ההודית, של הדרגה הגבוהה ביותר, הארכאי או רוחות האישיות, לאחר מכן בתקופה הפרסית של ההיררכיה הנמוכה יותר של הארכי-מלאכים, ובתקופה המצרית של הישויות בדרגה מייד מעל האדם, המלאכים. בתקופה היוונית, הנסיבות היו מיוחדות במינן. מנהיגי האנושות היו אז הישויות שמכל הישויות העל-אנושיות היה להם גם הצורך הגדול ביותר בעצמאות. לכן המנהיגים של התקופה היוונית-לטינית העניקו לבני האדם את האוטונומיה ואת החופש הגדול ביותר, מפני שדרך הנהגתם הם קיוו להשיג עבור עצמם את מה שבני האדם יכלו להשיג דרכם. מהסיבה הזאת, בתקופה היוונית-לטינית רואים כתופעה נפלאה שנדמה שהאנושות צריכה להסתדר דרך המשאבים שלה בלבד, שהאנושות עומדת ברשות עצמה. לא הייתה כל תקופת תרבות מאז הקטסטרופה באטלנטיס שבמהלכה היה כל כך חשוב שהאדם יעמוד על רגליו שלו, שישים את עצמו בחזית, ושיביע את עצמיותו הייחודית, כמו בתקופה היוונית-לטינית. לכן אנו רואים איך כל דבר שנוצר בתקופה ההיא מבטא את האינדיבידואליות האנושית בצורתה הטהורה ביותר. אפשר לומר שדבר זה קרה מפני שההיררכיות המדריכות שיחררו את הרסן, מפני שבתקופה ההיא האדם נשאר לרוב לבד.

בתקופה שלנו, שבאה אחרי התקופה היוונית-לטינית, שוב אנו מוצאים משהו ייחודי מאוד. אותן הישויות שהנהיגו את האנושות בתקופה המצרית-כלדאית מתערבות שוב. אם בתודעה רוחית אנו עולים לנוכחותם של מנהיגי האנושות, מופיעות בפנינו כמנהיגינו הרוחיים אותן הישויות שהדריכו את האנושות גם בתקופה המצרית-כלדאית, הן אלו שבתקופה ההיא היו רק בני אדם שפעלו תחת השראה, והן המלאכים שהגיעו ליעדם המלא על הירח הקדום, והן הגיבורים, המנהיגים שהתגשמו בבשר, כלומר הישויות הלוציפריות, שלא הגיעו להתפתחות מלאה על הירח. כל הישויות הללו מופיעות שוב. אך עלינו לזכור שהן כולן עברו התפתחות נוספת משל עצמן. כשם שהאדם היום נמצא בשלב אחר מאשר בתקופה המצרית הקדומה, כך גם המלאכים האלה והמלאכים הלוציפריים נמצאים בדרגות אבולוציה אחרות. העבודה אותה השקיעו בהדרכת האנושות בתקופה המצרית-כלדאית העלתה אותם לדרגת אבולוציה גבוהה יותר. אם אנו פונים בראייה רוחית לכרוניקה האקשית, ומתוודעים לאיך נראו הישויות המדריכות האלו בתקופה המצרית-כלדאית, אנו מגלים שהן השיגו אז דרגת התפתחות מסוימת. כעת הן מופיעות שוב מתוך הדמדומים של הקיום, ומתערבות שוב באבולוציה האנושית, לאחר שבינתיים השיגו דרגת מושלמות יותר גבוהה. אך גם כאן יש הבדל אחד.

נתעלם לעת עתה מהישויות שבזמן ההוא היו מלאכים לוציפריים, ונפנה את תשומת הלב למלאכים הנורמליים, שבמהלך התקופה המצרית-כלדאית ניווטו את האבולוציה בקו ישר של התקדמות. במהלך התקופה ההיא, חלקם הגיעו ליעד הנורמלי של התפתחותם, אך היו ביניהם גם כאלה שנשארו מאחור. אם כן, היו מלאכים שלמרות שהם הגיעו להתפתחות הרגילה על הירח הקדום, ולכן נכנסו לאבולוציה הארצית שלנו כמלאכים, בתקופה המצרית-כלדאית לא הצליחו להשיג את כל מה שהיה ביכולתם להשיג על האדמה. בנקודה זו בזמן הם נשארו מאחור. אם כן, בקרב הישויות שעדיין התקדמו בקו ההתפתחות הנורמלי בתקופה המצרית-כלדאית עלו שוב שתי קבוצות, ויש באמת הבדל אדיר בין שתי קבוצות מלאכים אלו. ההבדל קשור בסוד הנשגב ביותר של האבולוציה האנושית, ויש חשיבות עליונה לכך שנבין אותו. אני כבר נגעתי בו בספר ההדרכה הרוחנית של האדם ושל האנושות. כדי להסביר הבדל זה עלינו להתייחס לשם של כריסטוס, ישות הכריסטוס שקשורה בקשר כל כך הדוק לאבולוציה הארצית כולה.

אנו יודעים שמבחינת ההתפתחות הארצית במישור הפיזי, כריסטוס התגשם במשך שלוש שנים בגופו של ישוע מנצרת. אנו יודעים שהתגשמות זו חלה פעם אחת לתמיד, מאחר ולא הייתה התגשמות קודמת, ולא תהיה בעתיד עוד התגשמות שדומה לה. מה שכריסטוס עשה כאשר הוא שהה במשך שלוש שנים בגוף אנושי היה הכרחי עבור בני האדם עלי האדמה. היה זה הכרחי עבור בני האדם כישויות ארציות חושיות שכריסטוס יהיה בקרבם פעם אחת גם כישות חושית. אבל במהות ישותו, כריסטוס איננו מוגבל לפועלו במשך שלוש שנים במעטים של ישוע מנצרת; הוא המנהיג של כל הישויות של ההיררכיות העליונות. הוא ישות אוניברסלית, קוסמית, חובקת-עולם. כשם שדרך המיסטריה של גולגותא הוא נכנס לאבולוציה האנושית, כך גם עבור הישויות של ההיררכיות העליונות חלו אירועים מקבילים. זה אומר שעם הזמן כריסטוס נהיה משמעותי עבור כל הישויות של ההיררכיות העליונות. כיצד זה קרה?

אמרנו שבמהלך התקופה המצרית-כלדאית, המלאכים עברו אבולוציה שאיפשרה להם לקחת לידיהם את ההנהגה של האנושות היום כישויות מפותחות בדרגה גבוהה יותר. מה איפשר להם להגיע לדרגת אבולוציה יותר גבוהה? הדבר קרה מפני שהם עצמם, בעודם מדריכים את נפשות בני האדם בתקופה מצרית-כלדאית, הפכו לתלמידים של כריסטוס בעולם הרוחי, העל-חושי. במהלך התקופה המצרית-כלדאית, כריסטוס היה המורה של המלאכים. האימפולס שלו ירד לתוכם בתקופה זו, ואם הם כעת מופיעים בדרגת התפתחות גבוהה יותר, זה מפני שבינתיים אימפולס הכריסטוס חדר לתוכם. אם בתחילת התקופה היוונית-לטינית היינו מתבוננים בישויות אלו שהיו קודם המנהיגים הרוחיים של התקופה המצרית-כלדאית, היינו רואים שהישויות המפותחות ביותר מביניהן, אלה שהיו מוכנות בצורה המיטבית לפעול בתפקיד מוביל בתקופה החמישית שלנו, קיבלו לתוכן בתחילת התקופה היוונית-לטינית את אימפולס הכריסטוס, שקודם לא היה להן, ושבתור ישויות שהתמלאו בכריסטוס הן כעת משפיעות על האנושות מלמעלה, מהעולמות העליונים. באופן דומה, הארכי-מלאכים, שעדיין לא קיבלו את כריסטוס כאשר הם פעלו כישויות המביאות השראה לזרתוסטרא ולתלמידיו, הפנימו בינתיים את אימפולס הכריסטוס, ובתקופת התרבות השישית, שתבוא אחרי התקופה שלנו, הם יהיו המנהיגים הרוחיים של האנושות. אך להבדיל ממה שהם היו בתקופה הפרסית, בתקופה השישית הם יופיעו כישויות מלאות בכריסטוס. הארכאי, רוחות האישיות, שהביאו השראה לרישים הקדושים של התקופה ההודית, גם הפנימו בינתיים את אימפולס הכריסטוס, והם יהיו המנהיגים של התקופה הפוסט-אטלנטית השביעית. אז יתגשם על פני האדמה, במימדים הרבה יותר נרחבים, בתפארת ובתהילה גדולה, כל מה שנאמר פעם לאנושות דרך הקול של הרישים הקדושים, אך אז, בתקופה הפוסט-אטלנטית השביעית, אימפולס הכריסטוס יאיר, יצית, ילהיט את הכול אצל האנשים המתקדמים ביותר. הרישים הקדושים יקומו שוב לחיים בזוהר של שמש הכריסטוס באנושות של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השביעית. אם כך, אנו רואים שעבור הישויות של ארבע היררכיות אלו – לא רק עבור האדם, אלא גם עבור המלאכים, הארכי-מלאכים והארכאי – אירוע הכריסטוס מסמן את החוויה הגבוהה ביותר שעליה אנו יכולים לדבר באבולוציה הקוסמית שלנו.

מדוע נשארו מאחור ישויות מסוימות? הדבר קרה מפני שהם דחו את אימפולס הכריסטוס. אם כן, יש לנו כעת קבוצה אחת, קטגוריה אחת, של ישויות מדריכות שקיבלו את כריסטוס, אך אין למצוא שום סימן של אימפולס הכריסטוס בפעילותה בתקופה שלנו של קבוצה אחרת, של הישויות המלאכיות שנשארו מאחור. הם לא קיבלו את כריסטוס. בעוד שהמלאכים, שמאז התקופה המצרית-כלדאית התמלאו באימפולס הכריסטוס, מחדירים לאבולוציה של האנושות את הכוחות שמובילים אותה למעלה, לחיים רוחניים, הישויות האחרות, שדחו את אימפולס הכריסטוס, מנסות לתת לאנושות השראה לכל מה שניתן לכנות תרבות מטריאליסטית ומדע מטריאליסטי. מכאן הבלבול השולט בימינו בין ההשראה הנובעת מאימפולס הכריסטוס הטהור ביותר, שצריך לכוון את האנושות למעלה אל הרוח – ולכך אנו מקדישים את עצמנו כאשר אנו פועלים רק על פי המטרה של מדע הרוח – וההשראה הנובעת מהישויות האחרות שהפנו את גבן לכריסטוס ועסוקות בלהכניס את האלמנט המטריאליסטי לתוך התרבות האנושית. שתי המגמות הללו מתערבבות בתקופה שלנו. אנו יכולים להבין את התקופה שלנו רק אם אנו מודעים לכך שהיא נשלטת על ידי שני הזרמים האלה של מנהיגות רוחית. כל עוד איננו יכולים להבחין ביניהם, וכל עוד אנחנו תומכים באופן פנאטי באחד מהם, איננו נמצאים במקום בו נוכל להבין ברור את מהלך התרבות שלנו. היום, תחת המנהיגות של המלאכים שדחו את אימפולס הכריסטוס, יש לנו מדע לגמרי מופשט, לא רוחני. יש לנו את הדחף להתרומם לרוח מפני שהמלאכים מהסוג השני שתיארתי זוכים לאחיזה יותר ויותר חזקה במנהיגות האנושות. כל הישויות הרוחיות הגדולות שמובילות את האנושות קדימה, בין אם הם מלאכים, ארכי-מלאכים או ארכאי, נפתחו לאימפולס הכריסטוס מתישהו מאז אטלנטיס, כשם שהאדם שנמצא בדרגה הנמוכה ביותר היה פתוח אליו דרך המיסטריה של גולגותא. זוהי המשמעות של אימפולס הכריסטוס באבולוציה האנושית.

כמובן, עלינו להבין בצורה ברורה מאוד שהישויות שהתקדמו לכיוון הרוח במידה העוצמתית ביותר לא יכלו להתגשם בגוף פיזי אנושי גם בתקופה מצרית-כלדאית. וזה עוד פחות אפשרי בזמן שלנו. גם היום עלינו לחפש אחרי המנהיגים הרוחיים הבולטים של האנושות בעולם הרוח דרך עיניים רוחיות, דרך ידע מדעי-רוחי. תהיה זו טעות לצפות למצוא בגופים אנושיים את המנהיגים הגבוהים ביותר של האנושות, את המנהיגים המתקדמים ביותר ובעלי הסמכות. מבחינה מסוימת, כריסטוס מהווה יוצא דופן מהחוק האוניברסלי שהישויות המדריכות האמיתיות אינן מתגשמות בגוף אדם בזמן האבולוציה הארצית, מאחר שהוא התגשם בגוף אנושי במשך שלוש שנים. מה היא הסיבה לכך? הסיבה היא העובדה שישות הכריסטוס בכל כוחותיה, בכל האימפולסים שלה, הינה במהותה ישות גבוהה יותר מכל הישויות בהיררכיות שתיארנו – אינדיבידואליות גבוהה יותר אפילו מהארכי-מלאכים והארכאי, ישות שאיננו מסוגלים להיות מודעים לגדולתה אלא במידה קלושה מאוד. הכוחות והאימפולסים החזקים הללו אפשרו לאינדיבידואליות זו למלא תפקיד שאנו נלמד להבין יותר לעומק. הם אפשרו לו ללבוש מעטה אנושי של בשר כהקרבה למשך שלוש שנים. אבל עוד משהו קשור לעובדה שכריסטוס לקח על עצמו מעטים גופניים אנושיים שלאחר מכן הובילה למיסטריה של גולגותא – משהו שחשוב מאד שנבין.

רק כאשר נהרהר בגורם נוסף זה נוכל לתפוס לא רק את המהות של כריסטוס עצמו, אלא גם את מהותה של דמות אחרת, עליה אנו יודעים שהוא ממלאת תפקיד משמעותי מאוד באבולוציה האנושית, דמות שכבר התייחסנו אליה הרבה בהרצאות שלנו, אבל שאפשר לתארה במלואה רק באופן הדרגתי. הכוונה היא ללוציפר. נחשוב כעת על שתי דמויות אלו, כריסטוס מצד אחד ולוציפר מהצד השני. נתחיל רק במאפיין אחד של כריסטוס – שהוא ירד פעם אחת לאדמה רחוק עד כדי התגשמות בגוף פיזי אנושי, שהוא שהה בגוף כזה במשך שלוש שנים. אם כן, מה היא התוצאה של האירוע שהגיע לשיאו במישור הפיזי במיסטריה של גולגותא?

התוצאה הייתה שכעת הספירה האתרית והספירה האסטרלית של האדמה נעשו חדורים במידה ניכרת על ידי ישות הכריסטוס. בעוד שקודם הישות אותה אנו מכירים כעת ככריסטוס לא הייתה שם, עכשיו היא חדרה את הספירה האתרית ואת הספירה האסטרלית במלואן. עובדה זו מופיעה כרמז בדבריה של תיאודורה במחזה המיסתורין שלי שער ההתקדשות.[2] כל מי שהופך להיות רואה רוחי כמו פאולוס הקדוש רואה לתוך הספירה האתרית של האדמה ורואה שם את כריסטוס, דבר שקודם לא התאפשר אפילו לרואה הרוחי המתקדם ביותר, דבר שהתאפשר בפעם הראשונה עקב המיסטריה של גולגותא. אתם יודעים שבמאה ה-20, ממש בזמן שלנו, מספר בני אדם ישחזרו את האירוע של דמשק ויזהו את כריסטוס. דרך המשך התפתחותם, אנשים יעלו יותר ויותר למקום בו יוכלו לזהות את כריסטוס האתרי. זה מראה לכם שזו תכונה מהותית באבולוציה של כריסטוס שלאחר המיסטריה של גולגותא, לא משנה כמה נחפש במישור הפיזי, לא נוכל למצוא שם התגשמות של הסובסטנציה של כריסטוס. ועם זאת, האדמה רוויה בסובסטנציה של כריסטוס מפני שהיא מגיעה למטה עד לספירה האתרית של ההאדמה, ויהיה תמיד ניתן למצוא אותה שם, למרות שהיא לעולם לא תתעבה עד לרמה הפיזית, בגוף של בשר. היום מה ששייך למימד הפיזי עלי אדמות הוא כמו קליפה של חילזון, שיום אחד, כשהאדמה תגיע ליעד האבולוציה שלה, ינשור מכל הנפשות האנושיות, כשם שהגוף הפיזי נושר כעת מהנפש האינדיבידואלית במוות. יחול מוות של האדמה לאחר שהיא תשיג את יעד האבולוציה שלה. כשם שהיום הנפש האינדיבידואלית משילה את הגוף הפיזי ונכנסת לעולם רוחי כאשר האדם עובד דרך שער המוות, כך במוות של האדמה כל הנפשות האנושיות יעברו לספירה רוחית, בה ישילו כפסולת, כקליפה, את מה שהיום מהווה האלמנט הפיזי של האדמה. איפה תהיה הסובסטנציה של כריסטוס כשהאדמה תעבור מוות ארצי?היא תחדור ותמלא את כל נפשות בני האדם, שיעלו מתוך הגווייה של הארץ, מתוך הפסולת הארצית. ישות הכריסטוס, ביחד עם כל הנפשות האנושיות, עולה הלאה אל תוך עולמות הרוח, כדי שמאוחר יותר יבואו להתגשמות הבאה של הארץ, שבמדע הרוח אנו מכנים יופיטר. זוהי המהות של ישות הכריסטוס, שבצורה רוחית לחלוטין ממשיכה להוביל את האנושות בהתפתחותה. כריסטוס אינו נכנס לכל סוג של התגלמות פיזית, אלא לעת עתה נשאר קרוב למימד הפיזי, אבל רק עד למות האדמה. הוא נשאר קרוב לפיזי, בכך שהוא חודר את האתרי, אבל כאשר האדמה תגיע ליעד האבולוציה שלה, היא תשיל את הפיזי כמו גווייה. מאז המיסטריה של גולגותא, כריסטוס לא שימר שום דבר שיכול היה לעורר בו את התשוקה ללבוש כל סוג של גוף פיזי. הוויתור שלו על כל סובסטנציה פיזית הוא וויתור מוחלט.

זהו הסוד הגדול שקשור למיסטריה של גולגותא, שבהקרבה של שלוש שנים בגוף פיזי, ישות הכריסטוס גרמה לכך שלא יישאר ממנה בקליפת האדמה דבר שינשור במות האדמה. מפני שלמרות שכריסטוס חודר את הסובסטנציות הפיזיות של האדמה, מאז המיסטריה שלגולגותא הוא אינו מתאחד איתן, ולא נשאר במהותו שום דבר שיכול היה להביט לאחור בכמיהה אל הקליפה שנשרה במות האדמה. קליפה זו תושלך, תהיה נוצצת מרחוק כמו כוכב, ויראו אותה הישויות השוכנות על הפלנטות החיצוניות כשהן יביטו אל המרחבים השמיימיים.

האם לא רק כריסטוס והישויות השייכות לו, אלא גם ישויות אחרות יפסיקו להיות בקשר עם הכוכב הזה שיושלך כמו פסולת במות האדמה? בכלל לא. דיברתי, למשל, על אותן ישויות שדחו את אימפולס הכריסטוס בתקופה המצרית-כלדאית. חלק מהן ימשיכו לדחות אותו. בנסיבות מסוימות, אפילו בתקופות הבאות, ישויות אלו אולי תתגשמנה בגופים פיזיים ותתהלכנה עלי אדמות כבני אדם. הם תהיינה אלה שבמובן מסוים ירגישו כמיהה לכוכב שהושלך לאחר מות האדמה, לכוכב שיקרין בהוד והדר שם בחוץ בחלל. לאחר מות האדמה כל הנפשות השייכות לכריסטוס יתפלאו מיופיו של הכוכב הזה, אבל הם לא יחושו כמיהה אליו, הם לא יאמרו: "הכוכב ההוא ביתנו." לא יתגעגעו לכוכב זה לא הנפשות האלו ולא הנפשות של הישויות של ההיררכיות הגבוהות, כשם שהנפשות על האדמה אינן מתגעגעות למאדים. הן מרימות את מבטן למאדים, מקבלות את השפעתו המיטיבה, אבל הן אינן נכספות אליו.

אם כן, מה היה קורה אילו ישות הכריסטוס לא הייתה נכנסת לאבולוציה של האדמה? היה אז הבדל עצום בגורל האנושות. נניח לרגע שכריסטוס לא היה נכנס לאבולוציה האנושית. האדמה היתה עדיין מתה, בני האדם וההיררכיות הגבוהות יותר היו עדיין ממשיכים בהתפתחותם בעולמות הרוח, אבל הם היו נושאים אל עולמות אלה את הכיסופים התמידיים לאותו כוכב, קליפת האדמה, שקורנת אל היקום בזוהר כה מופלא. ללא כריסטוס, בני האדם היו מביטים למטה מיופיטר בכיסופים טרגיים אל הכוכב המורכב מפסולת ארצית, ולא רק שהיו מתפלאים מיופיו, אלא היו אומרים בגעגוע עמוק: "זה ביתנו, וקשה מאוד שעלינו להיות כאן, קשה מאוד שאיננו יכולים לחיות בביתנו האמיתי על הכוכב ההוא." זה ההבדל במהלך האבולוציה אילו אימפולס הכריסטוס לא היה מתאחד עם האדמה. לשחרר את בני האדם מהאדמה, להפוך אותם לחופשיים ועצמאיים למען האבולוציה שתבוא בעתיד, זאת הייתה השליחות של כריסטוס על האדמה. אנו רואים את המשמעות העצומה של אירוע הכריסטוס, אנו רואים שעקב העובדה שכריסטוס שכן על האדמה, האנושות תהיה בשלה מספיק כדי להתפתח לקראת המבנה העתידי של הפלנטה.

האם ישנם מקרים כאלה שישויות פועלות על פלנטה אחרת ומתגעגעות לגוף שמיימי אחר כאילו שהוא הבית האמיתי שלהן? כן, יש דוגמאות לכך. ניקח אחת מהן ונשווה אותה לכריסטוס. במהלך אבולוציית הירח היו ישויות עוצמתיות, ישויות נעלות, שמבחינה מסוימת לא השיגו את היעד של האבולוציה שלהם על הירח. בין הישויות הנעלות הללו הייתה קבוצת ישויות תחת מנהיג משלהן, שלא השיגו את היעד של האבולוציה שלהן כאשר אבולוציית הירח הסתיימה והחלה האבולוציה של האדמה. קבוצה זה של ישויות נכנסה לאבולוציית האדמה, והשתתפה בהדרכת האנושות, אבל תמיד עם הכיסופים הטרגיים לכוכב קוסמי שנשלך מאבולוציית הירח, כפי שתיארתי בספר מדע הנסתר.[3] בתוך האבולוציה הרוחית של האדמה ישנן ישויות מלאות עוצמה, משמעותיות מאוד, ביחד עם מנהיגן, שהיות והיה עליהן לעזוב את הירח ולהמשיך לאדמה מבלי להגיע לדרגת ההתפתחות המלאה שלהן, באמת חוות את הגעגוע הזה לכוכב בקוסמוס שבו הם רואים את ביתם האמיתי, אבל שאין ביכולתן להגיע אליו. הכוונה היא לצבאות של לוציפר. לוציפר עצמו משתתף באבולוציית האדמה עם הכיסופים התמידיים בתוכו אל ביתו האמיתי, הכוכב וונוס בחוץ, בקוסמוס. זאת התכונה המהותית והבולטת ביותר של לוציפר מההיבט הקוסמי. התודעה המבוססת על ראייה רוחית לומדת להכיר את מה שטבוע בכוכב וונוס כשהיא מתבוננת בנפש של לוציפר, ועל ידי כך חווה מהאדמה את הכיסופים הטרגיים של לוציפר, את הגעגועים הקוסמיים המופלאים אל הבית, אל הכוכב פוספורוס,[4] לוציפר או וונוס. כי מה שלוציפר השיל כמו קליפה, כל מה שבמוות של הירח נשלך מתוך הישויות הלוציפריות, כמו שהגוף הפיזי נשלך על ידי נפש האדם במוות, זוהר בשמיים ככוכב וונוס.

הבאתי לפניכם מההיבט הקוסמי משהו שקשור הן להאדמה שלנו והן לפלנטה השכנה שלנו, וונוס. כמובן, היוונים לא חוו זאת באופן בו תיארתי זאת, אבל זה כן חי בתחושות וברגשות שלהם. כאשר היווני פנה אל הכוכבים, ובמיוחד כשהוא פנה לכוכב וונוס, הוא חש בנפשו את הקשר הפנימי של כוכב זה לישויות מסוימות המלהיטות ומביאות השראה במישור הפיזי. כשהיווני הקדום חש מה הוא לוציפר עבור האדמה, הוא כאילו אמר: "העיקרון הלוציפרי מרחף בקיום הארצי שלנו." הוא הביט אל הכוכב וונוס ואמר: " שם נמצאת הנקודה הנודדת במרחבי השמיים שאליה מופנים הכיסופים של לוציפר."

זה נותן לכם את התחושה אותה חוותה הנפש היוונית לגבי אחד מ"פלאי העולם", וממחיש באופן ברור מאוד שהיווני לא הביט בחלל כמו האסטרונומים המודרניים שלנו, המתארים את וונוס ככדור פיזי בלבד. אז מה היה הכוכב וונוס עבור הנפש היוונית? הוא היה האזור בחלל שהנפש היוונית זיהתה כאשר היא התבוננה דרך ראייה רוחית בתוכן הרוחי של נפשו של לוציפר. כי בנפשו של לוציפר היא הבחינה בכיסופים גדולים שמנסים להגיע כמו גשר חי מהאדמה לוונוס. הנפש היוונית חשה שאותם הכיסופים שהיא זיהתה כשייכים ללוציפר היו שייכים גם לסובסטנציה של וונוס. היווני לא ראה רק את הפלנטה הפיזית, אלא משהו שנותק מישותו של לוציפר, כשם שהגוף הפיזי נותק מהאדם כאשר הוא עובר דרך שער המוות, והגווייה של האדמה תנותק כאשר האדמה תגיע ליעד האבולוציה שלה. אבל יש הבדל. הגוף הפיזי אמור להתפרק, בעוד שהגוף של לוציפר אמור, כאשר הוא ינותק מישות הנפש, לזהור כמו כוכב במרחבי השמיים. במה שאמרתי כרגע לגבי וונוס, אני תיארתי גם את מהותם של הכוכבים מבחינה רוחית. במבט רוחי, מה הם הכוכבים – פלאי עולם אלה, פלאי טבע אלה – אם לא גופים של אלים? מה שיצא אל החלל מתוך הגופים של האלים הפך לכוכב. כאשר היווני התבונן בעולמות של הכוכבים, כך הוא ראה את הפלנטות ואת הכוכבים הקבועים. הוא אמר לעצמו: "הישויות הרוחיות אותן אנו מעריצים כאלים היו פעם שם בחוץ בחלל. הן עברו התפתחות. כשהן הגיעו לנקודה שבשבילן מקבילה למה שמהווה המוות עבור האדם בזמן קיומו הארצי, אז הסובסטנציה הפיזית שלהן נטשה אותן והפכה לכוכב."

הכוכבים הם הגופים של האלים, האלים שהנפש שלהם ממשיכה לפעול בעולם בדרך אחרת, בלתי תלויה בגופים הללו – כשם שלוציפר נהיה בלתי תלוי בגופו וממשיך לפעול באבולוציית האדמה שלנו. כדי לתפוס זאת, עלינו לפתח תפיסה רוחנית של הטבע ושל העולם. כמובן אין לתפיסה זו כל קשר עם הפנתאיזם המעורפל שטוען שכל הטבע חדור באלוהות אחידה. אמירה כזו אינה מספקת. אי אפשר להגדיר את הכוכבים פשוט באופן מופשט זה, כגופים שדרכם פועלים האלים. כשמתבוננים אל העולמות הרחוקים הללו, עלינו להבין שהכוכבים הם גופים שהאלים נטשו, לאחר שהם התקדמו לשלבי אבולוציה אחרים. אבל בכך אנו מוצאים את ההבדל בין כל האלים הפלנטריים לכריסטוס. כפי שהסברתי, עם המוות של האדמה, כריסטוס אינו משאיר מאחור שום כוכב פיזי כזה, שום שארית שלא חדורת רוח, אלא עובר בשלמותו לתוך עולם הרוח, וכישות רוחית הוא עובר ביחד עם הנפשות האנושיות לקיום יופיטר החדש. זה אחד ההבדלים המהותיים בין הרוחות הפלנטריות ורוח הכריסטוס. יש חשיבות עצומה לכך שנזכור הבדל זה, מפני שהוא מראה שכל המשמעות של המיסטריה של גולגותא הייתה נעלמת אילו, לאחר האירוע ההוא, הישות שאנו מכנים בצדק כריסטוס הייתה מתגשמת שוב בגוף פיזי. כי אילו, לאחר המיסטריה של גולגותא, הרוח אותה אנו מכנים בצדק כריסטוס הייתה מתגשמת שוב בגוף פיזי, סובסטנציה פיזית זו הייתה מהווה את הנבט הראשוני שאליו הייתה נדבקת סובסטנציה אחרת כדי ליצור כוכב שבעתיד יישאר מאחור, והמשמעות העמוקה, המטרה העמוקה של המיסטריה של גולגותא לא הייתה מושגת. אילו כריסטוס היה רוצה לסתור את עצמו, ולבטל את המשמעות העמוקה של המיסטריה של גולגותא, כל מה שהיה עליו לעשות הוא להתגשם בגוף פיזי. אז הוא היה יוצר נקודת משיכה בעלת אופי חומרי, שאליה היה נדבק חומר נוסף. אז היו צריכים להתרחש התגשמויות נוספות של אותה הישות. באופן זה היה נוצר כוכב שהאדם היה נכסף אליו לתמיד. ישות הכריסטוס אינה אמורה לגרום לנוסטלגיה כזו. לכן, לאחר המיסטריה של גולגותא, אין שום הצדקה לקשור לשם של כריסטוס כל התגשמות בגוף של בשר. לעשות כך היה מסמן או שימוש לרעה בשם של כריסטוס, או חוסר הבנה מוחלט של המיסטריה של גולגותא.

חשוב מאד להבין דברים אלה. כי רק כך ניתן לקשור בצורה נכונה את הטבע האוניברסלי של הכריסטוס עם האבולוציה האנושית. הכוחות שייווצרו בחלק מנפש האדם דרך המחיקה של הגעגועים אל האדמה, כוחות אלה, כמו כוחות אחרים, זקוקים לחיזוק על ידי התנגדות. לכן, ההדרכה החכמה של העולם חייבת לוודא ששוב נשארות מאחור ישויות שכמו במקרה של המלאכים המובילים בתקופה מצרית-כלדאית, של הארכי-מלאכים של התקופה הפרסית, והארכאי המובילים של התקופה ההודית, אינן מוחדרות באימפולס הכריסטוס, ולכן ימשיכו להדריך את האבולוציה בלעדי אימפולס זה גם בעתיד. באבולוציה העתידית הן יהיו האלמנט שדרכו ישאר עדיין געגוע מסוים ואפילו קשר מסוים עם מה שיהיה שם בחוץ ביקום כשארית פלנטרית, ככוכבים, ויהיה אפשר לראות אותו מיופיטר, כמו שניתן לראות מהאדמה את וונוס, את מאדים ואת יופיטר שלנו. אם כן, יהיה זרם אנושות שונה וזרם היררכיות שונה שימשיכו להתגעגע להשפעה המופעלת על האנושות של יופיטר מהשכנות הפלנטאריות העתידיות שלה. יש להבדיל באופן ברור בין שני דברים אלה, ואז האמת הגדולה ביותר תשפוך אור על הפרטים הקטנים יותר. שני הזרמים הללו מתערבבים בכל מקום. בכל מקום אנו רואים את ישות הכריסטוס המתקדמת, שתדריך את בני האדם לחזון גבוה יותר לגבי עצמה. מצד שני, אנו רואים את הכוחות המעכבים, שאסור לנו לקרוא להם בשם כריסטוס, כוחות שאף מתגשמים בגופים אנושיים. גם כוחות אלו יכולים לרכוש ידע אודות כריסטוס, אך הם לא יכולים להשיג את אימפולס הכריסטוס כמו שיש למלאכים שסיימו את האבולוציה שלהם בתקופה המצרית-כלדאית. הם ישויות שגם בתקופות עתידיות יוכלו לרדת להתגשמות פיזית.

עלינו להבחין בין שני הזרמים באופן ברור. החשיבה המטריאליסטית של זמננו נובעת כולה מהישויות שמעכבות, שעוצרות את ההתקדמות. הציפיה שהישועה של האנושות תבוא רק מישויות שיכולות להתגשם בעתיד בגוף פיזי הינה מחשבה שנובעת מהרוחות המעכבות הללו, כי מדובר בעקרון מטריאליסטי. הוא מסיט את בני האדם מהדרך העולה לקראת הראייה של הרוח. הוא מרכז את תשומת ליבם של בני האדם על ישויות שמתגשמות בגופים פיזיים שעליהן הם יכולים לסמוך רק מפני שניתן לראות אותן בחושים פיזיים.

לאנשי יוון הקדם-כריסטיאנית לא הייתה תובנה ברורה לגבי כל מה שאמרתי על כריסטוס, מפני שהמיסטריה של גולגותא עדיין לא התרחשה. אך כן הייתה להם תפיסה רוחית של לוציפר והקשר שלו עם הפלנטה וונוס, ושל הקשר של אלים אחרים עם כוכבים אחרים. כל התחושות והרגשות הללו שהיוונים קיבלו מחוכמה בראשיתית שכזו מהווים הכנה לקראת הרעיונות, הרגשות, ואימפולסי הנפש שהתעוררו בנפש היוונית הקדומה כאשר נאמר השם דיוניסוס. לכן מה שנאמר היום מהווה הכנה הכרחית שתאפשר לנו להיכנס מחר לאותם פלאים של העולם, לאותם נפלאות של הטבע, שעליהם חשבו היוונים כאשר הם דיברו על דיוניסוס. זה ישמש כגשר למשהו שמעניין את האדם עוד יותר. זה יוביל אותנו לטבעו הפנימי של האדם, למבחני הנפש שלו.

——————————————————————————————————————-

  1. יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל והאנושות.
  2. יצא בעברית בהוצאת סופיה.
  3. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  4. ביוונית Phosphorus, פוספורוס, "מביא האור", תורגם ל- Lucifer הלטיני (מילולית "נושא אור"), שם נוסף שניתן לוונוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *