הטבע של הצבע – 02

הטבע של הצבע – 02

הטבע של הצבע

רודולף שטיינר

7 הרצאות שניתנו במקומות שונים

GA291   דורנאך   7.5.1921

תרגום מאנגלית ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מספר 2

דימוי וזוהר

חברים יקרים,

אתמול ניסינו להבין את הטבע של הצבעים מאספקט אחד מיוחד, שהוביל אותנו לארבעת הצבעים: שחור, ירוק, צבע פריחת-האפרסק ולבן. מצאנו שאנו יכולים לתאר את הצבעים כקיימים בעולם באמצעות הדימויים האופייניים. הראינו כיצד מופיע דימוי אופייני זה כאשר צורת קיום כלשהי מתבטאת בצורת קיום אחרת. לדוגמא, על החיים לחדור לתוך חסר-החיים כדי שהירוק – הדימוי של החיים – יופיע.

ברצוני להתקדם עם ההתנסות שערכנו אתמול, ואעשה זאת תוך הדגשת ההבדל בין 'הנותן' 'למקבל', בין האלמנט שבו הדימוי הוא בעל צורה לבין סיבת הדימוי, ואז אוכל לפתח את המבנה הבא עבורכם.

אפתח בהבחנה בין מטיל-הצל לבין המאיר. הניסויים שאנו עורכים עתה יובנו היטב אם נזכור את התנסותנו מאתמול.

מטיל-הצל               מאיר                  דימוי

הרוח                     חסר-החיים            שחור

חסר-החיים             החיים                   ירוק

החיים                    הנפש                   פריחת-אפרסק

הנפש                     הרוח                   לבן

אם הרוח היא המטילה את הצל, הרוח תקבל את מה שהוטל על זה, ואם חסר-החיים מאיר (זה מופיע כניגוד, אך במציאות אין בכך כל ניגוד) נוצר שחור. בירוק קיים הדימוי של החיים, אם חסר-החיים הוא מטיל הצל, והחיים הם הגורם המאיר, אזי יופיע ירוק, כמו בצמח. אם החיים הם מטיל הצל, וטבע הנפש מאיר, אזי נוצר דימוי בצבע פריחת-האפרסק. אם הנפש מטילה את הצל והרוח מאירה, יופיע הלבן כדימוי.

יש לנו, אם כך, ארבעה צבעים שהם דימוי באופיים. אנו יכולים לומר, שבכל אחד יש אלמנט אחד שמטיל-צל ואלמנט אחד שמאיר והשניים יחדיו יוצרים תמונה (או דימוי). מצאנו ארבעה צבעים (יש לקחת בחשבון את השחור והלבן כצבעים) עם דימוי באופיים: שחור, ירוק, צבע פריחת-האפרסק ולבן. יש, כמובן, צבעים אחרים ועלינו לגלות את טבעם המהותי. ננסה שוב לעשות זאת דרך רגישות מסוימת להתרשמויות שאנו מקבלים ולא דרך מושגים מופשטים, ואז תיווכחו שאפשר להשיג הבנה מלאת רגש בעזרת המבנה הבא:

דמיינו לעצמכם לבן שלוו, אשר לתוכו נחדיר שני צבעים שונים מצדדים מנוגדים, מצד אחד צהוב ומצד שני כחול. עליכם לדמיין את הלבן הרוגע הזה – למשל משטח לבן חלק שאנו מאפשרים לצהוב ולכחול לשחק בתוכו משני צדדיו: כך השגנו ירוק. עלינו לראות בדיוק מה קורה. אנו לוקחים לבן שקט, נותנים לצהוב ולכחול לשחק מכל צד, ואלה נתנו לנו ירוק, אותו כבר גילינו מנקודת ראות די שונה. אם נכנס בחיוניות לתוך הדרך שבה צבעים באים לידי הוויה, לא נוכל לחפש את טבעו של צבע פריחת-האפרסק כפי שחיפשנו אחר הירוק, עלינו לנסות למצוא אותו בדרך שונה: דמיינו שציירתי כאן שחור, מתחתיו לבן, וכאן קצת יותר שחור, ומתחתיו שוב לבן, שחור, לבן… וכן הלאה, אתם חייבים לדמיין שהשחור והלבן אינם דוממים אלא נמצאים בתנועה, כלומר חודרים זה לתוך זה. זהו המצב שראינו בדוגמא הראשונה של לבן עם צהוב וכחול המשחקים מימין ומשמאל בכוחות מתמידים. כעת אני לוקח שחור ולבן, כמובן שאינני יכול לצייר זאת, לכן אתם חייבים לדמיין אותם נעים זה לתוך זה, כפי שהצהוב והכחול נעו לתוך הלבן, ומאפשר לתנועה משתזרת זו של שחור ולבן להיות מוארת דרך ועל ידי אדום.. אם הייתי בוחר בגוון הנכון, אזי באמצעות משחק פנימי זה של שחור ולבן לתוך התחום שהאדום מאיר, אקבל את צבע פריחת-האפרסק. הבחנתם שעלינו להשתמש בשיטה שונה במקצת. במקרה הראשון לקחנו לבן שלוו, אחד מצבעי הדימוי בסדרה שלנו, ומחקנו אותו באמצעות משחק של שני צבעים חדשים בתוכו. במקרה השני, לקחנו שניים מהצבעים שכבר הכרנו מהסדרה, שחור ולבן, ושמנו אותם בתנועה, ובשלב הבא לקחנו צבע חדש, אדום, ואיפשרנו לו להאיר דרך השחור והלבן. תגלו דבר דומה אם תראו את הירוק החי שאתם מוצאים בטבע; אך צבע פריחת-האפרסק (אתמול הצבעתי על כוונתי) יתגלה רק ביצור אנושי בריא שרוחו מצויה בתוך האורגניזם הפיזי שלו. כבר אמרתי אתמול שלא קל ליצור צבע זה, אפשר ליצור אותו רק תוך כדי תנועה של שחור ולבן, אשר אדום זורח דרכם. כדי להגיע לצבע זה חייב להתרחש תהליך, תהליך אשר קיים גם באורגניזם האנושי הנמצא בתנועה מתמדת ללא מנוחה; הוא תמיד בתנועה והיא האמצעי דרכו מתגלה הצבע שאנו דנים בו, צבע פריחת-האפרסק. כאשר אנו מציירים אפשר להגיע לצבע זה רק בעקיפין, וזו הסיבה שרוב הדיוקנים שאנו מציירים הם לא יותר מאשר מסכות, כי אפשר רק לרמוז לצבע האמיתי, החי המוצג בצבע עור הפנים. את הצבע האמיתי אפשר להשיג רק על ידי שיזור תמידי בין שחור ולבן המוארים על ידי אדום. הצבעתי כאן, דרך הטבע המהותי של המקרה, על מרחק מסוים ביחס לצבעים, וכיצד אנו יכולים להשתמש בשני צבעי דימוי ולהגיע לתוצאות: במקרה אחד אנו לוקחים רק לבן שאינו בתנועה, נכנסים לתוכו עם שני צבעים חדשים ומקבלים צבע דימוי אחר – ירוק. ובמקרה אחר, לוקחים שני צבעי דימוי, שחור ולבן הנמצאים בתנועה מתמדת פנימה והחוצה, ומאירים אותם על ידי צבע נוסף כדי להשיג צבע דימוי שלישי, צבע פריחת-האפרסק. כלומר, הגענו לירוק ולצבע פריחת-האפרסק בדרכים שונות למדי. במקרה הראשון נעזרנו בשני צבעים מאירים – צהוב וכחול, ובמקרה השני בצבע מאיר אחד – אדום.

כעת אנו מסוגלים לעבד את מה שנודע לנו אתמול אודות טבעם של הצבעים, תוך התחשבות באספקט אחר. אנו יכולים לומר: ירוק, מטבעו, מרשה לנו להגביל אותו בתוך גבולות, לתחום אותו. במידה מסוימת, ירוק מרשה לעצמו להיות מוגדר. לא יצרום לנו אם נמרח ירוק על שטח וניתן לו גבולות ברורים. אך חשבו לעשות זאת עם צבע פריחת-האפרסק!! צבע פריחת-האפרסק מכיל בתוכו גבולות – אמירה זו לא תעלה בקנה אחד עם רגשותיו של האמן. עם צבע פריחת-האפרסק אפשר באמת להתעסק כסוג של מצב רוח, במקום שבו כל מחשבה על גבולות מוגדרים היא מחוץ לתחום. זהו ניסיון של ממש לכל אדם בעל רגש לצבע. חשבו לדוגמא, על משהו ירוק, שולחן קלפים עם הכיסוי הירוק שלו, למשל. משחק הוא דבר מוגדר ובעל חוקים קפדניים, ולכן אנו יכולים בקלות לחבר אותו עם חדר שבו יש מספר שולחנות ירוקים. לעומת זאת, הזמנה לשחק קלפים על שולחנות בצבע הלילך תהיה עילה מספקת לגרום למישהו לברוח! מצד שני, חדר בצבע לילך ומרוהט בצבעי לילך, יכול בהחלט להתאים לשיחות מיסטיות – במובן הטוב או הרע!

התברר לנו שהדברים זורמים מעצם טבעם של הצבעים, מהאפיון הפנימי שלהם. אפשר להגביל את הירוק בתוך גבולות מוגדרים, בעוד שלילך או צבע פריחת-האפרסק, צבע עור האדם, תמיד ייעלמו לתוך משהו לא מוגדר.

ננסה עתה להבין מנקודת ראות דומה, צבע שפסחנו עליו אתמול, הצבע הצהוב. ניקח צהוב במהותו, באיכותו הפנימית ונפרוס אותו על משטח. יתברר לכם שמשטח צהוב עם גבולות מוגדרים הוא דבר דוחה, ובמידה מסוימת בלתי נסבל מבחינת רגשות האמן. הנפש אינה יכולה לסבול משטח צהוב סגור בגדר. חובה עלינו לעשות צהוב בהיר יותר בקצותיו, מאשר במרכז. כלומר, הצהוב צריך להיות עז במרכז וזורח החוצה לתוך צהוב בהיר. אם אנו מעוניינים להתנסות בטבע הפנימי שלו, לא נוכל לדמיין צהוב בשום דרך אחרת.

צהוב חייב לזרוח כלפי חוץ.

הוא חייב להיות עמוק וקורן במרכז, ולהתפזר החוצה, להיות פחות מרוכז ככל שמתרחקים מן המרכז. לתכונה הזאת אני קורא 'הסוד של הצהוב'. כאשר מנסים לגדר אותו בגבולות, הדבר דומה לניסיון ללגלג על טבעו של הצהוב, כי הגבולות הם דבר שהאדם כופה. הצהוב חסום כשהוא סגור, כי הוא לא רוצה להיות ממוסגר אלא לקרון לכל הכיוונים. מיד נראה מקרה שבו הצהוב מסכים להיות מגודר, אבל עצם הדוגמא תוכיח עד כמה הדבר נוגד את טבעו – הצהוב רוצה לקרון.

לשם הניגוד, נדון עתה בכחול. דמיינו משטח שעליו מפוזר כחול באופן שווה. דבר זה מוביל אותנו הרחק מהאנושי הטהור. כאשר פרה אנג'ליקו[1] צייר את המשטחים הכחולים האחידים שלו, הוא הועיד אותם כמשהו אלוהי לעולם הארצי. הוא הרגיש שהוא יכול לצייר כחול אחיד רק כאשר הוא רצה להביא משהו אלוהי לעולם הארצי, והוא לא הרשה לעצמו לעשות זאת למצב אנושי טהור, כי כחול, עקב טבעו ואופיו, לא מוכן להיכנע להיותו שטוח, משטח אחיד. התערבות האלוהי דרושה כדי לפזר את הכחול באופן אחיד. כחול בטבעו הפנימי דורש את ההיפך המדויק של הצהוב, הוא חייב לזרוח פנימה מהיקפו – הוא דורש להיות מלא בקצוות ולהתמעט ככל שמתקדמים פנימה. כחול הוא באלמנט האמיתי שלו, אם נעשה אותו מלא בחיצוניותו וחלש במרכזו, וזה מה שעושה אותו כה שונה מהצהוב. הצהוב רוצה להיות עז במרכז ובהיר בשוליים, והכחול מקים לעצמו סכר מסביב, וזורם ביחד כגל הסוכר על הכחול הבהיר שבמרכז. רק אז הוא מגלה את טבעו המהותי.

כחול מאיר בתוכו.

אנו חוזרים שוב ושוב להרגשה ולצורך העולים בנפש דרך התנסויותיה בצבעים, ואם אלה אמורים להתמלא, והצייר אכן מגיב על פיהם, אם הוא מצייר בהתאם לדרישות של הצבעים עצמם, אזי הוא צריך להתחיל לחשוב: איך טבלתי את הנשימה שלי בירוק, איך אני נותן לירוק קו חיצוני חד, או איך אני מצייר צהוב, אני חייב לתת לו לקרון, אני חייב לדמיין עצמי רוח זוהרת, או שוב, בציירי בכחול, אני מצייר לפנימיות העמוקה שלי ומתוך סוג מסוים של סגירה היקפית סביב עצמי, כך שאני חייב לצייר את הכחול על ידי כך שאתן לו קרום מסוים. כך יחיה הצייר בתוך צבעיו ויצייר את ציוריו בהתאמה עם חווית הנפש כשהיא קולטת את האיכות הפנימית של הצבעים. כמובן, ברגע שאנו מתחילים ליצור בצורה אמנותית, נכנסים לפעולה גורמים המשנים את המצב כולו.

כעת אצייר למענכם שלושה מעגלים ואמלא אותם בצבעים על פי הרגשתי את הצבעים. כמובן שאני יכול להשתמש בצורות אחרות.

                                                                    כחול                                                    אדום                                                      צהוב

אני יכול לדוגמא להתחיל עם צהוב המשתרע על שטח קטן למדי, ואז לפזר אותו החוצה, לאפשר לו לזרוח החוצה בצורה שונה מאשר בשטח הקטן במרכז. צהוב חייב תמיד לקרון מעל משהו, אך בכחול חייבים תמיד להתעסק כך שהוא יוכל לסגת, כביכול, לתוך עצמו.

לעומת זאת על אדום ניתן לומר שהוא המאזן בין השניים. אפשר לשמור על אדום כמשטח ללא קושי. אפשר להבין זאת היטב אם נבין עד כמה שונה האדום מצבע פריחת-האפרסק שבה הוא מופיע, כפי שכבר ראינו, כמאיר. הניחו את שני הצבעים האלה זה ליד זה. אם תרשו לאדום לגרום לכם להתרשמות, הוא יגרום לכם לומר: "האדום משפיע עלינו דרך חוסר התנועה שלו". עם צבע פריחת-האפרסק השואף להתפזר החוצה, המצב שונה. בין אדום לצבע פריחת-האפרסק יכול להשתרע מרחק ניכר. צבע פריחת-האפרסק מנסה להיעלם ולהחוויר עד שהוא מתנדף לגמרי. אדום מתקיים ויוצר את השפעתו – כמשטח, הוא אינו רוצה לקרון ולא להיות מורם ומכוסה בקרום, אלא שיניחו לו בשקט להיות אדום, הוא לא רוצה להתנדף, הוא עומד על דעתו. לילך, צבע פריחת-האפרסק או צבעים חיוורים, אינם עומדים על דעתם, אלא עוסקים כל הזמן בהנחת צורות חדשות כי הם רוצים להיעלם. זהו ההבדל בין שני הצבעים האלה – צבע פריחת-האפרסק, שכבר עסקנו בו, ואדום שהוא חדש לגבינו.

למעשה יצרנו כעת קבוצה של שלושה צבעים: צהוב, כחול ואדום. אתמול דנו בקבוצה אחרת: שחור, ירוק, צבע פריחת-האפרסק ולבן. היום ניסינו להרגיש את דרכנו לתוך הצהוב, הכחול והאדום, ולראות כיצד הם משחקים לתוך הצבעים האחרים. אפשרנו לאדום לשחק לתוך השחור והלבן בתנועה, ולצהוב והכחול לשחק לתוך לבן שקט. בכל מקרה בעזרת ההתנסות הפנימית הבנו בקלות את ההבדלים. אתמול לא יכולנו ליצור מרחק כה גדול כפי שעשינו עם הצבעים צהוב, כחול ואדום. ראינו שכדי ליצור את צבע פריחת-האפרסק עלינו לאפשר לשחור וללבן לנוע פנימה והחוצה זה אל זה, כשכל אחד מזכיר את עצמאותו. לעת עתה אין אנו יכולים לעשות עימם יותר ממה שעשינו, שחור ולבן הם צבעי דימוי היכולים לנוע אחד לתוך השני, וכך חייבים להשאיר אותם. עלינו להניח גם לצבע פריחת-האפרסק. הוא צבע שנוטה להיעלם מעצם אופיו. אנו לא יכולים לעשות איתו דבר, ואין אנו יכולים לשלוט באיכות המרחפת שלו. הוא אינו מסוגל לעשות דבר מעצמו – טיבעו להיעלם. ירוק תוחם את עצמו, זה טבעו. אבל לצבע פריחת-האפרסק אין כל תשוקה להיות מובדל, או להיות אחיד כמו אדום, הוא מעדיף לאבד את עצמו ולהיעלם. נסו לדמיין את צבע פריחת-האפרסק עם ריכוז בתוכו – זה יהיה מבעית! הריכוז ייעלם מיד כי הצבע יתאמץ להיות אחיד, לקראת מצב רוח אחיד. בירוק המצב שונה: כי גוון ירוק אחד יכול להיות ממוקם בתוך ירוק אחר, כי הירוק רוצה להתפזר בצורה אחידה ולהישאר בגבולות מוגדרים. אי אפשר לדמיין ירוק קורן. אנו יכולים לדמיין כוכב זוהר, אך לא צפרדע עצית זורחת! זריחה היא תכונה מנוגדת לצפרדע עצית, וזהו גם המצב עם צבע פריחת-האפרסק וירוק.

אם אנו רוצים להביא שחור ולבן יחד, עלינו לתת להם לזרום זה לתוך זה כדימויים, אם כי כדימויים בתנועה. אבל לגבי שלושת הצבעים שגילינו היום, המצב שונה.

ראינו שטבעו של הצהוב הוא רצונו לקרון ולהחוויר כלפי השוליים. כחול רוצה להתכנס לתוך עצמו, ואדום שואף להיות במדים אחידים ללא גבולות וללא תנועה אך באחידות; האדום שואף להשפיע על הכל אך לא לקרון ולא להתכנס, הוא רוצה לשמור על איזון בין קרינה והתכנסות, בין זרימה החוצה לבין התכנסות פנימה.

מתברר, שיש הבדל יסודי בין שלושת הצבעים האלה. יש שקטים כמו הירוק, ויש מתנועעים כמו צבע פריחת-האפרסק, יש מבודדים כמו שחור ולבן – ובכל מקרה, כאשר אנו מצרפים את הצבעים לקבוצה זה חייב להיות כדימויים. ראינו שהפעילות הפנימית, התנועה הפנימית של אדום, צהוב וכחול מובדלת מהתנועה של צבע פריחת-האפרסק הנוטה להיעלם – זו איננה תנועה פנימית, אלא שאיפה להתנדף. נכון שאדום הוא שקט, מדובר כאן בתנועה שנעצרה, אבל כשאנו מתבוננים באדום, אין אנו יכולים לרכז את מבטנו בנקודה אחת, אנו חשים כי אדום צריך להיות משטח אחיד, אבל ללא גבולות. ראינו עד כמה הצהוב והכחול שונים בתכולתם. אדום, צהוב וכחול כקבוצה שונים למדי משחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק. להבדיל מהצבעים שיש להם איכות של דימוי, לצהוב, אדום וכחול יש איפיון אחר, ואם ירדתם לסוף דעתי, תהיו מוכנים לקלוט את המונחים שאשתמש בהם עתה כדי לאפיין את ההבדל. לשחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק קראתי תמונות או צבעי דימוי. לכחול, אדום וצהוב אקרא 'בורקים' – צבעי זוהר.

שחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק מוגדרים כדימויים, אך עצמים בעצם מוארים על ידי צהוב, כחול ואדום, וכשהם מציגים את שטחם הם נוצצים וזורחים. כאן טמון הטבע המהותי של הצבעים וההבדל העקרוני בתוך עולם הצבע:

לשחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק יש אופי דימויי – הם 'תמונות' של משהו; הם תמיד רק השתקפות של דימוי, תמיד משהו צלליתי (צבעי צל).

לצהוב, כחול ואדום יש אופי זוהר – משהו זורח מהם; הם אספקט חיצוני של מציאות פנימית.

לכן אנו יכולים לומר, שבמובן הרחב, שחור, ירוק, לבן וצבע פריחת-האפרסק הם צבעי-צל יסודיים. הצל של הרוח בנפש הוא לבן. הצל של חסר-החיים על הרוח הוא שחור, הצל של החיים על חסר החיים הוא ירוק, הצל של הנפש על החיים הוא צבע פריחת-האפרסק. צל ודימוי קרובים מאוד זה לזה.

בכחול, אדום וצהוב, לעומת זאת, יש משהו קורן, לא צלליתי, משהו שמצהיר כלפי חוץ את התכונות הפנימיות שלו. כך שמצד אחד, יש לנו דימויים או צללים, ומצד שני, באדום, כחול וצהוב יש לנו שינויים של משהו שזורח. לכן קראתי להם 'זוהר'. דברים קורנים וזורחים בדרך מסוימת. מהות הטבע של צבעים אלה טמון בתכונת הקרינה שלהם: צהוב קורן החוצה, כחול קורן פנימה – לקראת עצמו, ואדום, המאזן ביניהם, קורן במידה שווה פנימה והחוצה.

כשהאדום בקרינתו האחידה, מאיר לבן ושחור בתנועה, מופיע צבע פריחת-האפרסק. כאשר צהוב מגיע מצד אחד, וכחול מצד שני על לבן שלוו, מופיע ירוק. יש לנו כאן דברים שהושלכו יחד בפיזיקה בצורה די לא מסודרת (וזה כולל כל מה שנאמר כיום אודות הצבעים). זהו ציון הצבע בלבד כמו בצבעי הקשת: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול. לא נזכר דבר ממה שהם מכילים בתוכם. נעבור במהירות על פני כל הסקלה: נתחיל עם צבע הזוהר – האדום, איכות הזוהר קטנה בהדרגה עד שנגיע לצבע הדימוי או 'הצל' – ירוק. ואז אנו מגיעים לצבע זוהר מהכיוון השני – כחול, הזוהר שנסכר. בנקודה זו עלינו לנטוש את המציאות הפיזיקלית וצבעי הקשת הרגילים במטרה למצוא את מה שמוצג בתנועה: צבע פריחת-האפרסק שהוא צבע המופיע כאשר לבן ושחור מוארים דרך אדום.

כאשר אנו מתבוננים בדיאגרמה שנמצאת בפיזיקה, כל מה שיש לכם זה אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול. אם נרצה להציג את התרשים לא כפי שהוא מופיע ברמה הפיזית אלא כפי שהוא נראה רמה אחת מעליו, צריך יהיה לכופף את הצד הקר ואת הצד החם של הקשת עד שזה ייראה כך: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו. אם הייתי מכופף את מקבץ הצבע שנמתח החוצה בקו חזרה על עצמו, יתקבל בקצה העליון צבע פריחת-האפרסק. שוב הגעתי חזרה לצבע דימוי.

צבע דימוי 1 למעלה ו- 2 למטה, זוהר 3 משמאל ו- 4 מימין. עתה נותרו חבויים רק שחור ולבן. אם אביא את הלבן למעלה מלמטה זה יישאר בירוק, אך אז מגיע השחור מלמעלה למטה לפגוש אותו והם מתחילים לזרום אחד לתוך השני ויוצרים בעזרת ברק האדום את צבע פריחת-האפרסק. עלי לדמיין לבן ושחור נשזרים זה בזה.

בדרך זו אני משיג סידור מורכב של צבעים אשר חושפים יותר מטבע הצבע, מאשר אפשר למצוא בספרים או בפיזיקה. דיברנו על צבעי זוהר/ברק, וזה אומר שמשהו זורח, מהו אם כן הדבר הזורח? לגבי צהוב עליכם להתחשב רק במה שיתואר (יש לחשוב על זה ברגש ולא רק בהבנה מופשטת). אינני יכול להימנע מהרושם שמותיר עלי הצבע הצהוב שממשיך לחיות בתוכי. נסו לשער עד כמה הצבע הצהוב גורם לשמחה וממלא את הנפש בחיוניות. באמצעות הצהוב אנו נעשים מכוונים יותר ל'אני' שלנו, במילים אחרות, אנו מתמלאים ברוח. אם תיקחו את הצהוב במצבו הייחודי, כשהוא הולך ומתבהר כלפי השוליים ונעלם החוצה, ותחשבו שהוא זורח בתוככם כרוח, כי הוא צבע 'זוהר', תגיעו למסקנה: צהוב הוא הזוהר של הרוח. הכחול מתכנס פנימה, נסגר בתוך עצמו, הוא הזוהר של הנפש. האדום ממלא את השטח בצורה אחידה, הוא הזוהר של החיים.

צהוב הוא הזוהר של הרוח.

כחול הוא הזוהר של הנפש.

אדום הוא הזוהר של החיים.

ירוק הוא הדימוי של החיים, והאדום הוא הזוהר של החיים. אם נתבונן בצבע אדום חזק על משטח לבן, ונסיט את מבטנו במהירות הצידה, תראו זאת בבירור. אתם תראו ירוק כדימוי של אחרי, אותו המשטח יופיע כדימוי של אחרי – כירוק. האדום זורח לתוכך ויוצר אצלך את הדימוי שלו. אך מהו הדימוי של החיים פנימה? כדי לקבל את הדימוי עליך להשמיד את החיים. הדימוי של החיים הוא ירוק. אכן זהו פלא קטן, שהזוהר אדום כשהוא זורח לתוכך, יוצר כדימוי את הירוק. המסקנה היא שיש שני סוגים שונים של צבעים, האקטיבי והפסיבי. יש צבעים שזורחים, למרות שיש גם ביניהם שוני פנימי של איכות, ויש צבעים שהם דימוי שקט. לדבר זה יש מקבילה ביקום. ביקום יש הבדל בין תמונת הכוכבים הנייחים של גלגל-המזלות ובין הפעילות השונה של כוכבי הלכת, אמנם זוהי רק השוואה, אולם במהותה היא עובדתית.

אפשר לומר שלשחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק יש השפעה משקיטה, אפילו כאשר אחד מהם נשזר בשני בתנועה, כמו שחור ולבן בתוך צבע פריחת-האפרסק. זה עדיין נשאר רגוע ושקט באופן פנימי. בשלושת הצבעים: אדום, כחול וצהוב יש תנועה פנימית, איכות של כוכבי לכת. משהו מאיכות הכוכבים הקבועים (כוכבי-שבת) בא לידי ביטוי בשחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק. משהו מכוכבי הלכת חי בצהוב, כחול ואדום. צהוב, כחול ואדום מגוונים את הצבעים האחרים. כאשר לבן נצבע על ידי צהוב וכחול הוא הופך ירוק. כשאדום קורן דרכם, לבן ושחור לובשים גוון פריחת-האפרסק.

כאן עומד לפנינו יקום-צבע ברור. אנו רואים את העולם כצבעים נשזרים, עלינו לגשת לצבעים עצמם במטרה להבין את החוקיות השולטת בהם. אסור לנו לסטות לדרכים אחרות, אלא להיצמד לצבעים עצמם. כשיש לנו תפיסה נכונה של הצבעים, נראה בצבעים עצמם את היחסים ההדדיים שלהם, ואת מה שמייצר את הקרינה שלהם, את 'איכות הזריחה' או 'הצלליות' – את תמונת ה'דימוי' הטבעית.

חישבו על משמעות הדבר עבור האמנות. האמן יודע, שכאשר הוא מטפל בצהוב, אדום וכחול, הוא חייב ליצור בתמונתו משהו המבטא איכות פנימית דינמית, שמעניקה אופי כשלעצמה. אם הוא עובד עם שחור, לבן, ירוק וצבע פריחת-האפרסק, כאן הוא יודע, שאיכות של דימוי כבר קיימת בצבע עצמו.

במדע כזה של הצבע יש חיוניות פנימית כה רבה, עד שהוא מועבר באופן מיידי מחוויית הנפש אל האמנות. אם אתם תופסים את טבע הצבע בדרך כזו, שהצבעים עצמם מגלים את איכויותיהם, אם אתם מבינים שלצהוב יש צורך להיות עז יותר במרכז ולהחוויר בשוליים, כי זה טבעו, אזי כשתצבעו צבע צהוב כמשטח אחיד, תצטרכו לעשות איתו משהו! מה יהי הדבר הזה? יש להחדיר משהו לתוך הצהוב אשר ישלול ממנו דבר מה מאופיו הייחודי, את הרצון שלו. הצהוב צריך להיות מלא במשקל. כאשר מוסיפים משקל לצהוב הוא הופך לצבע זהב. בעשותנו כך אנו נוטלים מן הצהוב את ה'צהובות', למרות שנשארת מידה מסוימת של צהוב, נשלל ממנו טבעו האמיתי. אם אתם מציירים תמונה בעלת רקע זהב, הרקע צריך להיות מרוח בצורה אחידה על פני השטח, אתם נתתם לצהוב משקל פנימי, לקחתם ממנו את רצונו העצמי וקיבעתם אותו. הציירים של העת הקדומה, היו בעלי רגש טבעי לדברים כאלה, הם חשו את זוהר הרוח בצבע הצהוב. בצהוב הם הביטו למעלה לכיוון הרוח, לזוהר הרוח, אלא שהם רצו לתת לרוח ביטוי ארצי. הם היו צריכים לתת משקל לצהוב, כאשר, כמו צ'ימבואה,[2] הם ציירו רקע זהב, הם נתנו לרוח משכן על האדמה; הם הגשימו את השמיימי בתמונותיהם. הדמויות יכלו לעמוד בשטח הצהוב-זהב ולגדול ממנו החוצה כיצירה של הרוח. בכל הדברים האלה יש סדר פנימי וחוקיות. מזה אנו יכולים לראות שאם אנחנו מטפלים בצהוב בהתאם לטבע שירש, כצבע הוא נהייה חזק יותר במרכז ומתפזר ממנו והלאה. אם הוא צריך להיקבע כמשטח אחיד, הוא חייב להפוך למינרלי.

אנו מגיעים עתה למינוח של צבע מינרלי, של צבע שנקבע בחומר, אשר נדבר עליו מחר.

צבעים חייבים להיתפס בראש וראשונה במלא ניידותם לפני שאפשר להבין את איכותם הפיזית השייכת לחפצים חיצוניים. מחר נתמקד באספקט הייחודי הקשור לצבעים בחומר שאדם רגיל – וגם בלתי רגיל, למען האמת! מקשר לצבעים.

בצבע מתחשבים רק כאשר הוא מופיע על חפץ מוצק וזה אינו מאפשר לרכוש הבנה לגבי הניידות שלו. הקשת הפיזית נמתחת בלי סוף משמאל לימין ללא גבולות, אך בעולם הרוח והנפש דברים קשורים זה לזה, עלינו לאמן את עצמנו לראות לא רק את צבע פריחת-האפרסק, לדוגמא, אלא גם את הניידות של צבע עור-האדם. אם נרגיל את עצמנו לכך שהצבע לא רק מצביע על דבר אנושי, אלא משהו שאנו חיים בתוכו, אזי נהיה מודעים לדרך שבה הנפש חיה בגוף הפיזי כצבע של עור האדם.

זהו המבוא, השער המוביל לעולם הרוח. צבע יורד לתוך השטח של עצמים פיזיים אך הוא גם מגביה אותנו מהחומריות הטהורה ומוביל אותנו לרוחני.

——————————————————————————————-

  1. פרה אנג'ליקו – צייר פלורנטיני מתקופת הרנסנס. היה נזיר דומיניקני וכל אמנותו היתה דתית.
  2. Cimabue – 1272-1302 צייר פלורנטיני. המורה של ג'וטו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.