עכשיו זה זמן הישראליות, תמונות מתוך ביוגרפיה ישראלית

עכשיו זה זמן הישראליות,

תמונות מתוך ביוגרפיה ישראלית

מאת: אורי בן דוד

2018

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

****

משנה: מסע חקר פיוטי אל לב הביוגרפיה הישראלית שעובר דרך כתבי הרצל, הקמת המדינה, התהוותה, כור ההיתוך שלא אחת שרף ובידל מתוכו אוכלוסיות שלמות, כתבי אהוד לוז, יאיר אסולין זלי גורביץ' ויוסף שריג, המחאה החברתית של 2011 ובית שאן של 2018. אורי בן דוד מתבונן על חמש תמונות בתולדות הישראליות, ומבקש לקרוא לה בשמה.

תמונה ראשונה – במקום פתיחה

בפתח מאמרו לעיתון הארץ, שהתפרסם לאחרונה תחת הכותרת: עכשיו זה זמן הישראליות, כותב יאיר אסולין: "עכשיו, על רקע העיר בית שאן, בחום החורפי הזה, אחרי שיטוט, אחרי דיבור עם אנשים, אחרי שקיעה פנימית אל תוך המרחב המתעתע, זה שמצד אחד כאילו אבוד ומצד שני מבעבע בתוך עצמו, בתוך עולם המושגים שלו, עכשיו, למרות הכל וכו', הגיע זמן הישראליות. זמן המחשבה המשותפת, זמן ההסתכלות מתוך המקום, השפה, החוויות הקיומיות הבסיסיות ביותר, הריחות, הטעמים, מתוך הבנת הגורל המשותף, מתוך ההבנה שהגשם, כשיורד, יורד על כולנו. כך גם טילים".

מאמרו של יאיר אסולין, שבו הוא מתאר ומבטא בפשטות ובבהירות, דבר המתרחש "הרחק מעיני המצלמות", אך הינו ממשי ומוחשי, עורר בי שמחה, השראה ותקווה. "הדברים החשובים באמת, סמויים מן העין", לימדו אותנו סנט אקזופרי והנסיך הקטן.

כן, גם אני מרגיש שעכשיו זה זמן הישראליות. המחאה החברתית בקיץ 2011, הביאה לידי ביטוי עוצמה אנושית איכותית ועזה, רוחנית ותרבותית, מוסרית, חברתית וייחודית, שמאפיינת היטב את שורשי היצירה התרבותית הישראלית בעת החדשה. ובאותו זמן ממש, היא, המחאה, הסתירה בעוצמתה התרחשות משמעותית ורלוונטית כל כך לימים אלו. מחאה איננה יצירה, אך היא מצביעה על רצון לשינוי, היא עשוייה ליצור מרחב חי ופורה להתחדשות.

מחאת ההמונים הסתירה, ובמובנים אחרים הגנה על מרחב "סמוי מן העין", בו מתקיימים מפגש ומעשה אנושיים בלתי אמצעיים, שמאפשרים את לידתה של התודעה הישראלית אל תוך זרם החיים הישראלי השוטף והקוצף, בו היא, הישראליות, משתקפת ובאה לידי ביטוי מעל, מתחת ומעבר לפני השטחיות והרדידות שמאפיינות את צילה האפל והמתעתע. עכשיו הוא זמן הישראליות, ובמהלך השנים האחרונות לומדים אנו יחדיו, מתוך הקשבה פעילה ופעילות קשובה, לעבור ממחאה ליצירה, מביקורת שאינה בונה ומהרגשת יאוש, להתחדשות.

התמונות המוצגות כאן יוצרות פסיפס ביוגרפי ישראלי, והן מבקשות לפתוח את מרחב השיח הישראלי בפניכם, הקוראים. אתם מוזמנים ליצור את תמונות הביוגרפיה הישראלית שחיות בכם, ולהצטרף לשיח, למפגש ולמעשה ישראלי, יחד עם עוד יוצרים, בהשראת תמונות אלו.

תמונה שנייה – תרבות עברית בכל הווייתה! גילוי שורשי הנשמה הישראלית בתנועה התרבותית והלאומית הציונית

"קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי… כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות, כפי שתופס אני אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

בניימין זאב הרצל, מתוך תקוותנו.

בפתח דבר לספרו כלים שלובים, שנושאו: מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי, כותב אהוד לוז: "מה שמאפיין יותר מכל את התרבות ואת התודעה של היהודי המודרני בהשוואה לתקופות קודמות, היא העובדה שכיום הוא ניזון משני סוגים שונים של מקורות רוחניים, ולפעמים אף מנוגדים: המקורות היהודיים והמקורות החוץ יהודיים של התרבות האירופית.

מטרתה התרבותית של הציונות היתה ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית, כלומר ליצור תרבות עברית בכל הווייתה. התרבות העברית היתה אופציה חדשה שנפתחה בפני היהודים שרצו להמשיך להיות יהודים, אך מתוך יושר פנימי, לא יכלו או לא רצו לקבל את הדת המסורתית. הם תפסו את המונח תרבות במובן הרחב ביותר שלו, כלומר לא רק כעניין של אליטה או כעניין ספרותי או אינטלקטואלי, אלא באמת כעניין של אורחות חיים במלוא המובן, המקיפים את האדם בכללו".

כמאה שנים חלפו מאז התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בו נוצרה תשתית רוחנית ותרבותית, מדינית וארגונית, שאיפשרה את ייסודה של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית. בין הגורמים שהאיצו ותמכו במהלך רוחני-היסטורי חריג ומופלא זה, היו תקופת ההשכלה, "אביב העמים" באירופה, פרעות ופוגרומים בקהילות היהודיות, משפט דרייפוס ועוד רבים נוספים, שונים ומגוונים.

התנועה הלאומית והתרבותית הציונית נוצרה מתוך מוטיבים רוחניים-אידאים, עמוקים ומהותיים, שנובעים משורש נשמתה של רוח האומה הישראלית, ושממש כמו ביצירתו של המלחין הצ'כי סמטנה מולדתי (שמתוכה "נאספה" מנגינת ההימנון הלאומי הישראלי "התקווה"), חברו יחדיו לניגון ישראלי רגיש ועצמתי, מלא באמונה ותקווה, בכמיהה, געגועים ומשאלת לב עזה, להגשים הלכה למעשה את חזון שיבת ציון.

ספריו של הרצל מדינת היהודים ואלטנוילנד, כמו גם קיומם של הקונגרסים הציוניים ופעילות ענפה נוספת, העניקו רוח גבית ותנופה משמעותית למהלך ביוגרפי-רוחני-היסטורי זה. ואולם מקור התנועה והיצירה הלאומית והתרבותית הציונית נבע מליבותיהם של בני אדם – לא המונים בשלבים הראשונים, איש איש ותחום פעילותו ויצירתו, שהגשימו את ייעודם ושליחותם הייחודית מתוך ובתוך מהלך יצירה מופלא ואנושי זה.

אין זה המקום לפרט את המגוון העשיר והרחב של יוזמות – לא פעם קוטביות, מנוגדות זו לזו – בכל תחומי החיים, אשר ללא "הוראות מלמעלה", פרצו כמעיין המתגבר מתוך המרחב הסמוי מן העין, לא כמחאה אלא כיצירה תרבותית עברית כבירה, ואיפשרו את הגשמתו של חזון שיבת ציון, בניית בית לאומי לעם ישראל, בארץ ישראל.

ואני שואל: האם נמצא אנו, יחדיו, את הדרך להמשיך ליצור ולחדש "ניגונים ישראליים", להביא להתחדשותם של מוטיבים עמוקים ושורשיים, ליצירת מנגינה ישראלית בת זמננו, הנובעת משורש נשמתה של רוח האומה הישראלית, שתפתח לבבות ונתיבים להגשמת חזון ישראלי, ברוח נביאי ישראל, חזונו של הרצל וחזון מגילת העצמאות?

תמונה שלישית – ייסודה של מדינת ישראל – חזון מגילת העצמאות

"המקום הישראלי הוא חדש, המצאה חדשה, אבל באותה עת הוא גם המשך, סיפור המתגלגל ומתהפך בזיכרון, בדימיון ובמעשה, ומתגבש בכל תקופה לידי נתון, מציאות, בעיה – פוליטית, מוסרית, יומיומית, אמנותית, פילוסופית, נפשית, תרבותית, לשונית, שיש לענות בה כל פעם מחדש".

זלי גורביץ', מתוך ספרו על המקום.

תהליך הקמתה של מדינת ישראל, איפשר את בנייתו של בית לאומי לעם ישראל; יצירת "ארץ ישנה חדשה", מדינה השותפה בעיצוב חיי התרבות באזור, חברה אנושית יוצרת ויצרנית, פתוחה לעולם, שמקיימת קשרים בכל תחומי החיים עם כלל אומות העולם.

שנים ספורות אחרי שהתרחשה השואה, יצרה ועיצבה המנהיגות הישראלית הצעירה חזון חדור תקווה ואמונה באדם, בו נכתב בין השאר: "מדינת ישראל תהייה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כלל תושביה."

אולם, למרות הכוונות הטובות, נסיבות הגורל שקדמו והובילו לייסודה של מדינת ישראל, הציבו קשיים אנושיים עצומים. יהודים מכל חלקי העולם עזבו את ארצות מוצאם, נתלשו מהסביבה הטבעית ומהקרקע החברתית והתרבותית שבה גדלו וצמחו. גם מושגים כ"כור היתוך" ו"קיבוץ גלויות", לא יכלו לסייע בפתרון בעיות אנושיות בסיסיות, יומיומיות וקיומיות.

אזרחים ערבים, תושבי הארץ, חוו את ייסודה והתפתחותה של מדינת ישראל כאיום על הזהות האישית והתרבותית שלהם. למרות עשייה חברתית במגוון תחומי החיים, בה היו מעורבים אזרחים ערבים ויהודים, מתוך רגש סולידריות אנושית, התקשה חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית להרגיש שותף ליצירה התרבותית חדורת האידאלים ורבת ההישגים. כילד שגדל בקבוץ עין דור של השומר הצעיר זכורה לי פעילות רבה של חברי הקבוץ והכפרים השכנים למען קיום ועשייה משותפים. זכורים לי מפגשים עם ילדים ערבים מהכפרים השכנים, משחקי כדורגל משותפים, ביקורים בבתים ועוד. לצערי, שיתופי פעולה ספונטניים אלו הלכו ודעכו עם השנים.

האופן שבו הממסד טיפל בגלי העלייה הגדולים שהגיעו מן המזרח בעקבות הקמת המדינה, יצר שסע חברתי, עדתי וכלכלי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, שסע שמשפיע עד היום על חיי החברה והתרבות בישראל. במקביל נפערו פערים עמוקים כתוצאה מחילוקי דעות בין פלגים שונים באוכלוסייה סביב נושאי דת ומדינה, ובאשר לאופיו וכיוונו של מתווה היחסים עם הפלסטינאים.

תהליכים אלו יצרו בקרב האזרחים חוסר אמון, שהלך והעמיק עם השנים, כלפי המערכת הפוליטית בישראל, וכלפי דרך התנהלותו של הממשל שהתקשה למצוא פתרונות ראויים לאיחוי הפערים והשסעים בין יהודים לערבים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, עולים חדשים ווותיקים, ובעצמה וקוטביות מתחדדת ומחריפה – גם בין עניים ועשירים.

עתה, בשנת השבעים למדינת ישראל, מתוך מבט מפוכח בנושאים הרבים והמהותיים שלא זכו לטיפול נאות עד כה, ניתן לראות בפליאה ובהשתאות את עצם קיומה של המדינה, ולשאוב קורת רוח רבה מהיצירה הרוחנית והתרבותית, החברתית והכלכלית שצמחה והיכתה שורשים במהלך תקופה קצרה זאת.

תמונה רביעית – תרבות ישראלית בכל הווייתה

הַשֶּׁקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּׁמֵי הָעֶרֶב

כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת

וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב

אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר.

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן

קָרֵב בַּסֵּתֶר כְּאוֹהֵב אֶל הַשְּׁכוּנוֹת.

וּמוּל פָּנָיו קְרִיצוֹת, רִבּוֹא עֵינֵי הָאוֹר הֵן,

לְפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלַי כְּנִפְעָמוֹת.

בְּדוּמִיַּת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶׁמֶת

וּבִקְטִיפַת שְׁחָקִים רְסִיס אַחֲרוֹן מַחֲוִיר

אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת

לְמַגָּעוֹ הָחָם הָרַךְ שֶׁל אוֹר צָעִיר.

יוסף שריג, אור וירושלים

אני חוזר לדבריו של אהוד לוז: "ליצור תרבות עברית בכל הווייתה". מדוע אמר: "תרבות עברית בכל הווייתה", ולא "תרבות ישראלית בכל הווייתה"?

אחת הסיבות לכך עשוייה להיות העובדה, שהתחדשות השפה העברית וההתחדשות התרבותית, שוייכו זו לזו, סיבה נוספת היתה ההקשר שנעשה בין המהלך הלאומי-התרבותי שהובילה התנועה הציונית לבין כיבוש הארץ, וזאת, מתוך זיקה עמוקה למיתוס התנ"ך. וכך מוצאים אנו את השמות: תרבות עברית או תרבות יהודית, אך לא את השם המתבקש: תרבות ישראלית.

וכאן, ראוי לדעתי להציע סיבה נוספת: הרצון לבדל את התרבות העברית או היהודית החדשה מתושבי הארץ הערבים. ואז, כאשר שואלים אנו מדוע לא לקרוא לאותה סינתזה בין המסורת היהודית למסורת האירופית "תרבות ישראלית", מתקבלת על פי רוב התשובה: "אבל גם הערבים הם ישראלים", ומייד מוסיפים: "מדינת כל אזרחיה".

באשר לאזרחי מדינת ישראל הערבים – הם אכן אזרחים ישראלים, אשר ברובם הגדול, איש-איש על פי דרכו ואמונתו, מגדירים את זהותם כערבית-פלסטינאית, ומן הראוי לאפשר להם לממש את יצירתם התרבותית תוך כדי כיבוד חוקי המדינה. אך המושג "מדינת כל אזרחיה", שהינו תקף וחשוב בכל הנוגע לזכויות אדם, לאידאלים ולערכים שבאים לידי ביטוי במגילת העצמאות בנוגע למיעוטים – עלול ליצור בלבול וטשטוש באשר לזהותה הרוחנית-אידאית הישראלית של מדינת ישראל. זהות ישראלית זו הינה ביטוי עמוק ועשיר ליצירה התרבותית העשירה והעמוקה של עם ישראל לאורך ההיסטוריה.

שורשיה הרוחניים והתרבותיים של הזהות הישראלית שונים, מטבע הדברים, מהשורשים הרוחניים והתרבותיים של התרבות הערבית והפלסטינאית. שיח רב-תרבותי יצירתי עשוי להיות פורה, מעשיר ומרפא, כאשר הזהויות ומקורות ההשראה השונים לא מטושטשים, אלא מאפשרים העשרה והעמקה הדדית, דווקא מתוך היסודות המקוריים והייחודיים לכל תרבות.

אי הבהירות באשר לשורשים הרוחניים והתרבותיים העמוקים של היצירה הישראלית בזמננו גורם לחוסר בטחון רוחני-תרבותי בקרב הציבור שמוגדר בהכללה כ"חילוני" או "חופשי", וחוסר בטחון זה מותיר את ההגמוניה על השורשים הרוחניים של התרבות הישראלית – ה"קולטורה הישראלית" עליה ניטשו עיקר המאבקים בקונגרסים הציוניים הראשונים – בידי הציבור המייצג נאמנה, על פי אמונתו, את הדת היהודית. החשש לומר: תרבות ישראלית בכל הווייתה, פוגע בשורשיה העמוקים של יצירה ייחודית זו, ויוצר את תדמיתה השטחית, חסרת השורשים והנהנתנית.

חזון מגילת העצמאות מאפשר, בתכניו ובאופיו, לקיים איזון יצירתי ובריא בין יסודות האמונה והיצירה הדתית-אמונית לבין יסודות היצירה הרוחנית והתרבותית הלאומית. ואני מאמין שהגיע הזמן לשוב וליצור, בהשראת חזון מגילת העצמאות, חזון ישראלי מעודכן לימים אלו, שיעניק השראה, כוחות חיים וכלים מעשיים ליצירת תרבות ישראלית בכל הווייתה, ברוח חזון הצדק והשלום הלאומי והאוניברסלי של נביאי ישראל.

בחודשים הקרובים יציינו אזרחי מדינת ישראל שבעים שנה לייסודה. אירוע ביוגרפי משמעותי זה עשוי לעורר בנו רצון ועניין להכיר ולהבהיר לעצמנו את מאפייני זהותה של הישות הישראלית, של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל. ולכן, ראוי לומר היום, שבעים שנה מאז הוקמה מדינת ישראל, במקום "תרבות עברית בכל הווייתה", תרבות ישראלית בכל הווייתה – עשירה בתכנים ומשמעות, מגוונת ורבת פנים.

תמונה חמישית – קדושת חולין ישראלית

"אני חושב על חיים גורי, על המוות שלו, על החיים, דווקא על רקע המרחב הזה, ואני חושב על האפשרויות שגורי – בחייו כמו במותו – מציב בפני המציאות הישראלית. אני חושב על ההזמנה שלו, בעצם הנוכחות שלו, בעצם הביוגרפיה, לחזור ולדבר על ישראליות, לחזור ולחשוב על המקום הזה, על הגורל שלו – שלנו – מתוך נקודת מבט משותפת, מתוך נקודת מבט של ייעוד, כזאת שמסרבת למחוק את הייחודיות של כל אחד, כזאת המקדשת את ערך הבירור ושאילת השאלות, אבל גם כזאת שמכוונת, בסוף, אל מרחב משותף, חיובי… אלא שעכשיו זה זמן הישראליות, זו צריכה להיות התודעה, משם זה צריך לצאת ולשם זה צריך ללכת."

יאיר אסולין, מתוך מאמרו: עכשיו זה זמן הישראליות.

יאיר אסולין מרגיש ומזהה את האפשרויות שחיים גורי – בחייו ובמותו – מציב בפני המציאות הישראלית, ואני מרגיש שהוא מבטא בדיוק וברגישות את הרגשתי, את תחושת ליבי, וגם את תקוותי, שניקח בשתי ידיים את ההזדמנויות הנקראות בדרכנו וניתנות לנו, להמשיך ולהיות שותפים פעילים ביצירה התרבותית הישראלית בת זמננו, איש איש על פי דרכו, אופיו, אמונותיו והאפשרויות העומדות בפניו.

אפילוג – חזון "שיח ישראלי"

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז" – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…"

תהילים ל"ד

יוזמת "שיח ישראלי" היא יוזמה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל.

נקודת המוצא להתחדשות זו היא ההתחדשות האינדיבידואלית של כל אדם, החל בשיח היצירתי שהוא מקיים עם עצמו, המשך בשיח, במפגש ובמעשה במרחב הזוגי-משפחתי, במרחב השכונתי, החינוכי, הקהילתי ובמקום העבודה, ועד למרחב המחוזי, הארצי ואף הבינלאומי.

רוח היצירה השורה על התהליך היא מהלך יצירת תרבות אזרחית ישראלית, המביאה להתחדשות של ממש במגוון הרחב והעשיר של תחומי החיים.

את השיר "קדושת חולין" כתבתי בהשראת תהליך ייסוד יוזמת "שיח ישראלי" בשבע השנים האחרונות, והוא מביא לידי ביטוי את הקדושה האנושית שאני חווה בישראליות היומיומית.

חזון "שיח ישראלי" והשיר קדושת חולין הם ביטוי צנוע וראשוני שלי ליצירה ישראלית, מתוך התודעה שאליה, להרגשתי, מכוון יאיר אסולין.

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידאלים וערכים,

"מן הכלל אל הפרט" בתהליך התגשמות.

"מן הפרט אל הכלל" בתהליך התחדשות,

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות המתרחש ונובע מתוכו, ממנו,

בהשתלבות הנוצרת בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בליבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה במרווח שבין קהילות ישראליות מקוריות וייחודיות,

וכאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית,

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *