צבעים ונפש האדם – הקדמה

צבעים ונפש האדם

גלאדיס מאייר

תרגום מאנגלית: דניאל זהבי

המאמר המלא מופיע בספר: צבעים ונפש האדם – הוצאת חירות

אודות המחברת

 גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה.  בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית.

****

מה זה צבע? משהו זריז וחומקני, חולף וקצר ימים, מתנועע ולא יציב; משתנה תמיד ועם זאת בתוך עצמו תמיד נשאר אותו דבר. הצבע נותר תעלומה מיסתורית אם אנו מנסים להבין אותו במונחים פיזיקאליים.

מהו הדבר המצמיד את הצבע לחומר? מה משחרר אותו? הצבע בתוך עצמו הוא תמיד אותו דבר: ירוק הוא ירוק כל אימת שאנו נתקלים בו. צהוב הוא צהוב. אך כאשר מצמידים אותו לחומר, הירוק של היום עשוי להיות צהוב מחר. הצהוב הופך לאדום, לחום ולאפור – הצבע של הניוון.

הצבע נצמד לחומר בעולם הטבעי, אך הוא נצמד כל כך על נקלה עד שהוא עשוי להשתנות מרגע לרגע, משעה לשעה. הוא עולה במקום אחד ודועך במשנהו. הוא נותר יציב במשך שנים, למשל במינרלים, או משתנה מיום ליום, כמו בצמחים. הצבע הצמוד לעולם הטבעי הוא ארעי, בר-שינוי, פועל כאילו הוא רוכב על גבי החומר ולא מובנה עמוק בתוכו ועם זאת, במהותו ובתוך תוכו הוא בלתי משתנה, חסר זמן.

אם נתבונן בטבע ובמוצא הצבע נוכל להפיק תועלת מהתרשמותנו מזוהר הצבע ברקיע בזריחה או בשקיעה ומהיופי האתרי של הקשת הזוהרת על רקע שמים אפורים סוערים. מדוע הזריחה והשקיעה צובעים את השמים בצבעי פלא באופן שהנוגה הטהור של קרני השמש ביום לא מצליח לעשות? מדוע הקשת מופיעה בצורה הברורה והבהירה ביותר על רקע שמים אפלוליים?

תיאוריית הצבעים של גיתה נותנת את התשובה לבעיה זו באופן שמתיישב עם התחושות והחוויות האמנותיות. הפיזיקה המודרנית מספקת הסבר אחר שאינו מתיישב כלל עם חוויה אמנותית, אך יכולה להיות לו חשיבות ומשמעות במישורים אחרים. התיאוריה של גיתה נדחתה בביטול על ידי הפיזיקאים, אך רודולף שטיינר מוכיח בדרך ניסיונית שהתיאוריה של גיתה מבוססת היטב במציאות והוא אף מוכיח בצורה היסטורית שאצל גיתה נולדה מחדש חכמה רוחית עתיקה הנוגעת לטבע הצבע. חכמה אשר אריסטו הצליח לשמר שריד אחרון שלה והיא כמעט אבדה בתקופות שחלפו בין אריסטו לגיתה. החכמה הקדומה הזו לימדה שהצבע בעולם החיצוני ובחיי הנפש הפנימיים, מבצבץ דרך העירוב של חושך ואור.

על פי תורה זו, הצבע אינו רק פיצול לרסיסים של מרכיבי אור אלא הוא ערבוב פעיל של כוחות החושך והאור. החושך, במקרה זה, איננו, כפי שמקובל בפיזיקה המודרנית, רק העדר אור, אלא הוא בתוך תוכו ובמהותו ממשות. האור והחושך נפגשים, פועלים הדדית ומתוך פעולת הגומלין שלהם נובע ופורץ הצבע.

גיתה מנסח זאת כך: "הצבעים הם מעשיו וסבלותיו של האור". האור סובל מהחושך. צבעי הזריחה, המבריחים את החושך וצבעי השקיעה, כאשר החושך מתקרב.

הידע האנתרופוסופי של רודולף שטיינר מקרב אותנו עוד יותר למסתורין של הצבע ואנו מתחילים להבין לא רק את טבעו ומוצאו של הצבע, אלא גם את חשיבותו ומשמעותו עבור עצמנו. מה משמעות הצבע? האם זה רק עניין של סימפטיה ואנטיפתיה? את הצבע הזה אני אוהב ואת ההוא לא? האם זה רק עניין של תחושה סובייקטיבית או משהו מעבר לזה?

האנתרופוסופיה מראה לנו שהצבע הינו, וכך היה תמיד, צורך חיוני לנפש. אנו לא רק חיים את חיי הרגש שלנו בצבע, אלא, כפי שרודולף שטיינר ניסח זאת, למעשה האגו הוא צבע. בתוכנו פנימה אנו חיים לגמרי בצבע עד כי אי אפשר להבחין בינינו לבין הצבע. הצבע הוא הלבוש הממשי של היצור הרוחי, אשר הכיסוי החיצוני ביותר שלו הוא הגוף הפיזי האנושי. הצבע הוא האלמנט הגלוי לעין שבו בא לידי גילוי הבלתי נראה. דבר זה הוא נכון בכל מכלול העולם הפיזיקאלי. הרוח הקורנת בחומר לוקחת את הצבע בתור הגילוי הסמוי והאינטימי ביותר שלו.

הצבע עבור חיי הרוח ממלא את התפקיד שממלאים המזון, האוויר והמים עבור החיים הפיזיים. כפי שאלה מזינים את גופנו, כך מזין הצבע את הנפש והרוח.

רודולף שטיינר מצייר עבורנו את כדור הארץ שואף ונושף את נפשו בצבעים שזורים; שאיפת הצבעים הקורנים עליו מהכוכבים ונשיפתם שוב בצבעי החיים האסטרליים של נפשות על כדור הארץ. הצבע הוא מתנת הכוכבים לארץ. הוא נלכד בחוזקה במינרלים, חולף בצמחים ובפרחים שהם מעין השתקפות-מראה של הכוכבים.

בחיי האדם הצבע נשאף וננשף ללא הרף באופן תת-מודע. כשאנו ערים, הצבע נשאף באמצעות חוש הראיה ומביא לנו כוחות חיים וריפוי לרוח. כשאנו ישנים, ישותו הרוחית והאסטרלית של האדם נשאפת בצבע מתוך גופו הפיזי הישן כדי להתפשט לעולם הכוכבים, כלומר העולם האסטרלי של הצבע. לתודעת רואה הנסתר, צורת ישותו האסטרלית של האדם היא רק צבע – שזור, משתנה, זוהר ושקוף.

דמיינו את מה שקרה. בימים קדומים רוח האדם, שחיה בחסות רוחות חסד אלוהיות והתמלאה ברוח משאיפה של חומרי החכמה האלוהית, חיה כמו בן האל שאין בו רוע כלל. היא ירדה מגבהים רוחניים, עטופה בלבוש מופלא של אור בצבעי הקשת, מתנת הכוכבים שממנה באה. על כדור הארץ השתחרר האדם מן ההשגחה האלוהית, הוא זכה באינדיבידואליות וחופש, החופש ללמוד לאהוב והחופש לטעות. ההרמוניות, הקצבים והצבעים הקוסמיים שהיו בו הופרעו ואת מקומם תפסו דיסהרמוניה, אי-ודאות, אי-סדר וטומאה. כדי להבין עד היכן חדרה ההפרעה הזאת יש להתבונן בכל יצירה ספונטנית של אינדיבידואל, ביצירת אמנות של ילד, או תלמיד או אמן, כי האמנות נותנת תמונה חיה לא רק של נפש היוצר אלא גם של מצב הנפש של העולם שבו הוא חי, של הנפש של הגזע שלו ושל תקופתו. ככל שהאמן מתקדם, התמונות שלו חדלות להיות תמונות של נפשו והופכות למראה של נפש-עולם. אך בכל המקרים התמונות משקפות, כמו מראה, את החיים האלה בצבע אשר האדם ירש מהכוכבים, מלבד לאה שאי-הסדר התגנב אליהם.

כעת, באמצעות התודעה, באמצעות האמנות, יכול האדם מתוך רוחו החופשית להתחיל להטמיע בתוכו את החוקים וההרמוניות הקוסמיות. הוא יכול להתחיל לחדש את ההרמוניה האלוהית בישותו הארצית באמצעות המעשה החופשי שלו. זוהי האמנות במהותה הצרופה: לחתור להבין ולחדש את ההרמוניות האלוהיות בחומר הארצי, להכניס אור לתוך החושך, לשזור את האלוהי והארצי ביחד להרמוניה חדשה, עתירת צבע.

כיצד האדם אמור לעשות זאת?

נפנה שוב אל גיתה וניוטון ונשווה את השקפותיהם בעניין הצבע. שניהם החזיקו בהשקפות אופייניות לזרמים שאותם ייצגו.

ניוטון, בהשפעת הרוח המדעית אנליטית ששררה בתקופתו, יצר את תיאוריית הצבע שלו בתור אור מתפצל בהתבוננות בקרני השמש החודרים דרך חרך צר בחלון מוצלל; הוא, כביכול, הצר את שדה הראיה שלו.

גיתה, המשורר שניגש אל המדע שלו מתוך תחושת האמן שלו שהשתוקקה לאחדות מכלול החיים, במשמעות האוניברסלית שלו, הגיע למסקנות שונות למדי אודות האור והחושך. הוא הרחיב את שדה הראיה שלו והשיג תוצאות שונות. ההשקפה שלו על צבע כשיזור פנימי של אור וחושך היא התוצאה.

מה עשוי לקרות לחוש הצבע שלנו אם נתבונן בו דרך החרך הצר של הטעם האישי, של האישיות? הטעויות הקטנות וההפרעות של חיי הנפש שלנו, של הגוף האסטרלי הבלתי מווסת שלנו, עלולות להעכיר ולטשטש את חוש הצבע הקוסמי שלנו. אך אם נרחיב את תפיסת הצבע שלנו מעבר למישור של חיבה וסלידה אל הבנת הצבע בטבעו הממשי, כי אז נתחיל להטמיע את תמצית הרמונית-הצבע בתוך ישותנו, בתוך חיי הרגש שלנו.

כדי לרכוש את ההבנה הזאת של הצבע בצורה אמיתית וחיה, חשוב להיכנס בצורה מודעת ומלאה לתוך החוויה שהחושים שלנו נותנים לנו לגבי העולם הפיזי כפי שהוא נגלה לעינינו – יצירה של צורות, תנועה וצבע – ולהגיע לתוך העולם הפנימי של האימגינציה אשר קיים כמעט אצל כולם בחלומות, עם ההשתנות המהירה של צורות וצבעים זוהרים נפלאים המשוחררים מתוכן חומרי.

עבור האמן, הצבע הוא הנתיב להתנסות בעולם בלתי-חומרי, בתחום של מציאות רוחית שהיא המקור האמיתי של צורות ממשיות של העולם הפיזי הנתפס בחושינו ושל הצורות הבלתי-חומריות החולפות באופן אקראי בתודעת החלום שלנו, או הנבנות במודע על פי חוק של צורך פנימי בתוך יצירת האמנות.

כדי להבין את החוקים השולטים ביצירה האמנותית אין אנו פונים אל העולם הפיזי ומעתיקים אותו בנאמנות, כפי שנטו לעשות באמנות בעבר, אלא מנסים להבין את מה שמעבר לצורות הנתפסות בחושים אשר עדיין לא מצאו ביטוי, אלה שהעולם הפיזי חותר ליצור, אשר עדיין לא יצר ויכול להיווצר רק באמצעות המכשיר של האינטליגנציה האנושית, כלומר הרוח הפועלת בתודעת האדם.

אם נתבונן למשל, בצמח גדל, נבין בחושינו את הצמח בשלב הגדילה שבו הוא נמצא. אך בעזרת דימיון או אפילו זיכרון אנו עשויים להיזכר בצמח כפי שהיה בשלבי הגדילה הראשונים שלו, כיצד הניצנים הירוקים הראשונים הבקיעו את דרכם מהאדמה הכהה וכאשר אנו נזכרים בזאת ובשאר השלבים המובילים לשלב שבו אנו רואים את הצמח עתה, אנו מתחילים להבין שהדבר אשר נגלה במציאות לחושים לגבי הצמח הוא רק סוג של תמונה של רגע חי, תהליך של גדילה, התפשטות, מטמורפוזה – אשר אינו נפסק לעולם ולו אף לרגע ואשר חושינו הרגילים לא מסוגלים לתפוס ולהבין.

זוהי למעשה המציאות בעולם הצומח, אשר הטבע חושף בפנינו בסדרה של דימויים ותמונות הבאים זה אחר זה. הראיה האימגינטיבית יכולה להחזיק בתהליך עצמו ובכך להתקרב אל מקור היצירה החיה.

קשה יותר להבין את הצבע באופן דומה כי הצבע הוא באמת התנסות של הנפש אשר עשויה להיות שונה באורח אישי עד כדי כך עד שייראה כאילו יש לה בסיס מעורער מאוד במציאות האובייקטיבית. אי-הממשות הזאת בצבע היא בדיוק הסיבה שמכשירה אותו להיות כלי עזר חשוב עבורנו במעבר מהעולם הנתפש בחושים להתנסות המושגת מעבר לתפיסות-החושים הרגילות.

אם נמשיך באותה שיטה שצוינה לעיל, נוכל להתנסות בחוויה של האור החודר לתוך החושך, למשל זריחה, אם באופן אימגינטיבי או בעולם הפיזי. אנו יכולים לדמיין את כל הרקיע החשוך מעלינו, אפור לפני השחר, משתנה לצבע כחלחל עם תחילת הפצעת קרני האור דרך הרקיע. אנו יכולים לראות את הנצנוץ הזהוב החיוור של האור המבקיע את האופק בעוד הורדרד והארגמן מעל מכניס חיים לתוך הכחול האפלולי. ואז כל הכוח והזוהר הכתום-אדום-זהוב של השמש בוקעים דרך מעטה הערפילים ומאירים את החושך הקר של הארץ. אנו יכולים להתבונן בתהליך המתרחש בטבע וליצור אותו מחדש בזיכרון, או שאנו יכולים ליצור את התהליך באמצעות אימגינציה פנימית. בכל אחד מהמקרים, אנו מתחילים לחדור בצורה חיה למקור הצבע.

הצבע זורח דרך השיזור הפנימי של אור וחושך. מה שניתן לתפוס בעולם הפיזי בתור חווית חושים, למשל צבע העולה כאשר האור זורם לתוך החושך, אפשר לתפוס גם בחיים הפנימיים של הנפש בתור חוק הטבע שלו עצמו. הצבע, בחיי הנפש, מתאפשר רק כאשר האור זורם לתוך החושך או החושך לתוך האור.

המקצב והאיזון של הרגש הפועל בין האור של החשיבה המודעת לבין הכוחות האפלים הלא מודעים של הרצון, מציג את עצמו בחיי הנפש בצבע. לו היינו יצורים של מחשבה בלבד, אזי אור קר וצלול המאיר את הכל היה אופייני לחיינו הפנימיים. לו היינו יצורים של רצון בלבד, היתה הנפש מבטאת את עצמה באפלה שחצנית.

בין שתי הקיצוניות האלה, הנפש המרגישה מבטאת את עצמה בחמימות וצבע ביצירות האמנות האימגינטיבית. במישור הזה של יצירה אימגינטיבית, יכולה הנפש לעבד את החוקים הרוחיים של ההרמוניות הקוסמיות, האוניברסאליות, היא יכולה לתת אותן שוב בתור סוג מסוים של תהודה של הצורות, ההרמוניות והמקצבים העצומים והנשגבים של עולם השמש והכוכבים. הנפש יכולה לעשות זאת בצורה מודעת, כי אותם חוקים חיים בישותנו כפי שהם חיים בשמש ובכוכבים. לילה אחר לילה כאשר ההכרה המצומצמת של חווית-היום נסגרת עם עצימת עפעפינו, מתפשטות הנפש והרוח האנושית לכיוון עולם הפלנטות, השמש, הירח וכוכבי השבת ומתנסות בכך כחלק מהווייתן. ולכן אין מדובר כאן בתהליך בלתי ידוע אשר עלינו להעלות באוב כאשר אנו מחפשים את ההרמוניות האוניברסאליות, אלא מדובר כאן במציאות הנחווית וקיימת בתוך ישותנו בצורה סודית. הצבע, עבור התודעה האימגינטיבית, הוא דרך לזכות מחדש בחוויה הזאת בצורה מודעת.

באחת מסדרות ההרצאות של רודולף שטיינר, אודות הבשורה של לוקס, הוא מתאר בצורה ברורה כיצד אפשר להגיע להבנת העולם האימגינטיבי בנתיב הצבע, כאשר נקודת ההתחלה היא העולם הנראה לעין. שטיינר טוען שהעולם האימגינטיבי נוצר בדרך שניטיב להבינה אם נציב לפנינו מצח שממנו אנו יכולים למשוך קדימה כל דבר שחוש הראיה מסוגל לתפוס אותו בתור 'צבע', כך שהוא צף כצורה בעלמא, חופשי באוויר. לו יכולנו לעשות רק את הדבר הזה, כלומר למשוך קדימה צבעים מהצמח, היינו רואים לפנינו צורת צבע חסר חיים, אך עבור רואה הנסתר צורת הצבע הזו אינה נשארת תמונת צבע חסר חיים, כי כשהוא מושך קדימה מן החפץ את מה שנמצא בתוכו בתור צבע, אזי, הודות להכנה שהוא עבר, תמונת הצבע הזו מתחילה להתמלא בחיים על ידי הרוח, בדיוק כפי שבעולם החושים הצמחים מופרים על ידי החומר. ואז לא תופיע מולו צורת צבע חסרת חיים אלא אור צבעוני הצף בחופשיות, מחליף צבע ומבזיק במגוון אופנים, רווי בחיים פנימיים, כך שכל צבע הוא ביטוי של יצור נפשי ורוחי בלתי נתפס על ידי עולם-החושים. כלומר, עבור רואה הנסתר הצבע הופך לביטוי של יצורי נפש ורוח.

עתה נסו לדמיין עולם מלא בצורות צבע אלה, המקרינות באופנים שונים ומשונים, המשנים ומחליפים צורה כל העת ואין אתם מגבילים את התבוננותכם לצבעים כפי שאתם נוהגים לעשות כאשר אתם מתבוננים בציור שיש בו השתקפויות צבע – אלא דמיינו את כל זה כביטוי של יצור של נפש ורוח, כך שאנחנו יכולים לומר לעצמנו: "כאשר תמונת צבע ירוק מופיעה זהו לגבינו הביטוי של משהו אינטלקטואלי הנמצא מאחוריה. או כאשר צבע אדום צלול מופיע זה משמש עבורנו ביטוי של תשוקה". כעת נסו לדמיין את הים העצום הזה של צבעים שזורים, או במילים אחרות, את המסה של תחושות הדדיות או תחושות של טעם וריח, כי הרי כל אלה הם ביטויים של יצורי נפש ורוח הניצבים מאחורי הביטויים – ויש לנו את העולם 'האימגינטיבי' וזה אינו דומה כלל למילה 'דימיון' בשימוש הרגיל שלה. זה לא משהו דימיוני – זהו העולם האמיתי. מדובר בסוג אחר של השגה, הבנה שונה מההשגה של החושים.

בתוך העולם האימגינטיבי הזה אנו כוללים כל דבר השוכן מעבר לעולם החושים, אך אינו נתפש על ידי החושים הפיזיים. אם אנו מסוגלים להתעלות ולהבין את עולם הצבע החי הזה, המכונה בפי רודולף שטיינר "העולם האימגינטיבי", במידה כזו שנוכל לחוש את המציאות של עולם זה, אזי נשאל כיצד זה זורע אור על הבעיה שיש לנו עם הצבע ועל החיים בצבע שהם הדרך של האמנות אל התודעה הרוחית?

בתמונות שאנו חווים בשלב של בין שינה להתעוררות ובחלומות אשר נושאים אותנו מחוץ לעולם הפיזי לעבר חוויה צבעונית ובהירה הרבה יותר ממה שחווינו אי פעם בחיי החושים, אנו כבר מקבלים רמז אודות עולם הצבע הזה השוכן מעבר לחלומות. אך זהו חיזיון תעתועים של עולם הנעלם מיד ברגע שמתנסים בו ואשר קשה לנו מאוד להפיק ממנו משהו בעל ערך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *