מכתמי שמש ועד תותי שדה – 01

מכתמי שמש ועד תותי שדה

האבולוציה של כדור הארץ והאדם והשפעת הכוכבים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

14 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 ביוני ל-24 בספטמבר 1924

GA354

הרצאה מספר   1

30.6.1924

בריאת העולם והאדם – שבתאי, שמש וירח שלבים בהתפתחות האדמה

רודולף שטיינר: בוקר טוב רבותיי. האם מישהו חשב על שאלה?

מר דולינגר: אני רוצה לשאול אם ד"ר שטיינר יכול לדבר שנית אודות הבריאה של העולם והאדם. יש כאן הרבה חדשים שעדיין לא שמעו זאת.

רודולף שטיינר: האם אני יכול לדבר שוב על הבריאה של העולם והאנושות, מכיוון שיש כאן פועלים חדשים רבים? אני אעשה זאת על ידי תיאור המצבים הראשונים של האדמה, אשר הובילו מצד אחד לכל מה שאנו רואים סביב לנו ומצד שני לאדם.

האדם הוא באמת יצור מאוד מאוד מורכב. אם אנשים חושבים שהם יוכלו להבין אותו על ידי ניתוח גוויה אנושית, הם טועים, כי באופן טבעי הם לא יגיעו להבנה אמיתית, בדיוק כפי שכה מעט הם יכולים להבין את העולם הסובב אותנו אם כל מה שהם יעשו זה לאסוף אבנים וצמחים ולבחון אותם באופן נפרד. אנו צריכים לקחת בחשבון את העובדה שמה שאנו בוחנים אינו מראה לנו בראיה ראשונה את מה שהוא באמת.

אתם רואים, אם אנו מביטים בגוויה, אולי מייד אחרי שהאדם מת – יש לו עדיין אותה צורה, אולי קצת יותר חיוור – אנו יכולים לראות שהמוות אחז בו, אבל עדיין יש לו את אותה צורה כשהיה חי. אבל עכשיו חישבו: כיצד גוויה זו נראית בסופו של דבר אם איננו שורפים אותה, אלא נותנים לה להירקב? היא נהרסת. אין יותר שום דבר שיכול לבנות אותה שוב, היא מתפרקת.

אנשים לעיתים קרובות מגחכים כשהם קוראים את ההתחלה של התנ"ך, והם עושים זאת בצדק אם הם מבינים שפעם אל כלשהו יצר אדם מתוך העפר. אנשים מעריכים זאת כבלתי אפשרי ובדרך הטבע הם צודקים. שום אל לא יכול לבוא לבדו וליצור אדם מתוך גוש של אדמה. זה לא יהיה יותר אדם מפסל, עד כמה שזה יהיה דומה בצורתו – לא יותר מאשר איש-בוץ או איש-שלג שהילדים עושים. למעשה הוא לא יוכל ללכת. ובכן אנשים צודקים שהם מחייכים לרעיון שאלוהות מסוימת עשתה את האדם מגוש של אדמה.

גוויה זו שאנו מביטים בה למעשה, אחרי זמן מסוים, היא רק גוש כזה של אדמה, המתפרקת ונמסה בקבר. להאמין שאדם יכול להיעשות ממה שיש לפנינו זו פשוט טיפשות גדולה.

אתם רואים, מצד אחד אנשים טוענים היום שזה לא נכון לשער שהאדם יכול להיווצר מגוש של אדמה. מצד שני אדם מורשה להאמין שהוא מכיל רק אדמה. אם אדם רוצה להיות הגיוני, אז האחד אינו טוב יותר מהשני. לאדם צריך להיות ברור שבעודו חי, משהו נותן לו צורה ותבנית, וכאשר זה לא נמצא יותר בתוכו הוא לא יכול יותר לשמור את צורתו. הכוחות של הטבע אינם נותנים לו צורה זו, אלא פשוט שוברים אותה מטה, הם אינם נותנים לה לצמוח. ובכן אנו צריכים במקום זאת, להביט בנפש וברוח של האדם, אשר באמת תופסים שליטה ככל שהוא חי.

כשאנו מביטים באבן חסרת חיים, אם אנו מדמיינים שהיא תמיד היתה אותו הדבר כמו היום, זה כמו שאנו אומרים שגוויה היתה תמיד כפי שהיא אפילו מתי שהאדם היה חי. האבנים שאנו רואים היום בעולם שבחוץ, הסלעים, ההרים, הם בדיוק כמו גוויה. למעשה, הם גוויה! הם לא היו תמיד כמו היום. בדיוק כפי שגוויה אנושית לא היתה תמיד כפי שהיא מאז שהנפש והרוח הלכו, כך, מה שאנו רואים בחוץ לא היה תמיד במצבו הנוכחי. העובדה שהצמחים גדלים על גוויה חסרת חיים, כלומר, על הסלעים, לא צריכה להפתיע אותנו, כי כאשר גוויה אנושית נרקבת, כל מיני צמחים זעירים ובעלי חיים זעירים צומחים ממנה.

כמובן, מה שנמצא בחוץ בטבע נראה יפה, ומה שאנו רואים על גוויה כאשר כל מיני צמחים טפיליים צומחים מתוכה לא נראה יפה. אבל זה רק בגלל שהאחד הוא ענק בגודלו והשני הוא קטן. אם לא היינו בני אדם אלא חיפושיות קטנות מזדחלות על גוויה נרקבת ויכולים לחשוב כמו בני אדם, היינו מעריכים את העצמות של הגוויה כסלעים. היינו מעריכים את מה שנרקב כחצץ ואבנים. היינו – מכיוון שהיינו חיפושיות קטנות – רואים יערות גדולים במה שגדל על הגוויה. היה לנו עולם שלם להעריץ ולא היינו חושבים שזה מבחיל ומעורר סלידה כפי שאנו חושבים כעת.

בדיוק כפי שאנו צריכים לחזור לאחור בחייו של אדם לפני שמת, כך במקרה של האדמה וסביבתנו שלנו. אנו צריכים לחזור לאחור בכל מה שאדם חי, שהיום הוא חסר חיים, לפני שהאדמה באמת תמות כולה. אם האדמה כולה לא היתה מתה לא היו יכולים להיות בני אדם. בני אדם הם פרזיטים, כפי שהם, על האדמה הנוכחית. האדמה כולה היתה פעם חיה. היא היתה יכולה לחשוב כפי שאתם חושבים כעת. אבל רק כאשר היא נהייתה לגוויה היא היתה יכולה להצמיח את הגזע האנושי. זהו משהו שאנו כולנו יכולים להבין אם אנו חושבים עליו. אבל אנשים היום אינם רוצים לחשוב. ועדיין אדם חייב לחשוב אם הוא רוצה להגיע לאמת.

אם כן, אנו צריכים לדמיין שמה שהיום סלעים מוצקים עם צמחים צומחים וכן הלאה, היה במקורו שונה מאוד. במקור זה היה גוף קוסמי חי וחושב – גוף קוסמי חי וחושב!

מה אנשים מדמיינים היום? הם מדמיינים שבמקור זה היה ערפל ענקי, שערפל ראשוני זה הסתובב בהתחלה, שכוכבי הלכת נפלטו ממנו, שהשמש נהייתה למרכז. מלמדים כך ילדים מוקדם מאוד, וניסיון קטן נעשה כדי להראות שהכל באמת התחיל בדרך זו. כמה טיפות של שמן מונחות בכוס של מים. נותנים לטיפות השמן לצוף על המים. חתיכת קרטון עם עפרון תקוע דרכה ואז מישהו גורם לחתיכת הקרטון להסתובב. טיפות שמן קטנות נפלטות, הולכות הלאה ומסתובבות, ומערכת פלנטרית קטנה נוצרת למעשה עם השמש במרכז.[1]

טוב עכשיו, זה למעשה ממש יתרון אם מישהו יכול לשכוח את עצמו, אבל במקרה זה המורה אינו צריך לשכוח! כאשר הוא עושה את הניסוי, הוא צריך לומר לתלמידים: "שם בחוץ ביקום יש מורה ענקי שעושה את הסיבובים!"

לסיכום, יש בזה חוסר מחשבה של מישהו – לא בגלל העובדות המאלצות מישהו להיות חסר מחשבה, אלא בגלל שמישהו רוצה להיות כזה. אבל זה לא עוזר למישהו להגיע לאמת.

אם כן, אנו צריכים לדמיין מורה בית ספר כמו אל, שהיה שם וסובב את ערפל העולם, אלא שהיה משהו בערפל העולם עצמו שהיה מסוגל לזוז וכן הלאה. בעשותנו כך, אנו חוזרים למציאות, לכוחות חיים, אם אנו רוצים להסתובב, איננו צריכים מסמר שתקוע בתוכנו ומורה שמסובב אותנו. זה לא עבורנו. אנו יכולים לסובב את עצמנו. מגוון זה של חדרי כיתה של הערפל הקדמוני צריך להיות מסובב על ידי המורה. אבל אם הוא חי ויכול להרגיש ולחשוב, אז הוא לא צריך מורה קוסמי, הוא יכול לגרום לסיבוב בעצמו.

ובכן אנו צריכים לציין לעצמנו שמה שהיום הוא חסר חיים סביבנו היה פעם חי, היה רגיש, היווה ישות קוסמית. אם נביט הלאה, היה אפילו מספר גדול של ישויות קוסמיות שחיו בכל. המצב המקורי של העולם שייך לעובדה שהיתה רוח בתוך החומר.

אם כן, מה מונח ביסוד כל מה שהוא חומרי? דמיינו שיש לי מנורה של עופרת בידי, בעולמות אחרים זהו חומר מוצק, חומר מוצק לגמרי. אם אני מניח עופרת זו על ברזל אדום לוהט או כל דבר אדום לוהט, על אש, זה הופך לנוזל. אם אני עובד על זה עדיין עם אש, העופרת כולה תיעלם. היא תתאייד, ואני לא אראה דבר ממנה. זה אותו דבר עם כל החומרים. במה זה תלוי שהחומר יהיה מוצק? זה תלוי במידה של החום שהוא מכיל. ההופעה של חומר תלויה רק בכמה חום יש בו.

אתם יודעים, היום אפשר להפוך את האוויר לנוזלי, ואז יש לכם אוויר נוזלי. האוויר שיש לנו סביב לנו הוא אוורירי, גזי, כל עוד הוא מכיל כמות מוגדרת של חום. ומים – מים זה נוזל, אבל הם גם יכולים להפוך לקרח ומכאן למוצק. אם תהיה טמפרטורת קור מסוימת בכל מקום על האדמה שלנו אז לא יהיו מים, אלא רק קרח. כעת בואו ונבחן את ההרים שלנו. שם אנו מוצאים גרניט מוצק או סלע אחר מוצק. אבל אם יהיה חם שם מאוד, לא יהיה שם גרניט מוצק. הוא יהיה נוזלי ויזרום הלאה כמו מים בנחלים שלנו.

אם כן, מהו היסוד המקורי שעושה דברים מוצקים או נוזלים או גזים? זהו החום! ואם לא היה חום במקום הראשון, שום דבר לא היה יכול להיות מוצק או נוזל. אם כן, אנו יכולים לומר שחום או אש מונחים ביסוד הכל, בהתחלה.

זה נראה גם בחיפוש של מדע הרוח או אנתרופוסופיה. מדע הרוח מראה שבמקור לא היה ערפל בראשיתי, ערפל חסר חיים, אבל חום חי היה שם בהתחלה, חום חי פשוט. כך אני משער גוף קוסמי בראשיתי שהיווה חום חי [ראה ציור – אדום] בספרי 'מדע הנסתר'[2] קראתי למצב חום זה מצב שבתאי. זה נקרא כך מזמנים עתיקים, וגם אם צריך לתת שם, זה לא השם שחשוב. יש לזה קשר עם כוכב הלכת שבתאי, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

במצב קדום זה, לא היו עדיין גופים מוצקים ולא אוויר, רק חום. אבל החום היה חי. כשאתה קופא היום, זה האגו שלך שקופא. כאשר אתה מזיע היום, זה האגו שלך שמזיע, שנהייה לגמרי חם. אתם תמיד בטמפרטורה מסוימת. משהו חם, לפעמים קר, אבל תמיד בסוג מסוים של טמפרטורה. למעשה, אנו עדיין יכולים לראות היום שהאדם חי בחום. האדם חי לחלוטין בחום.

D:\Pictures\19240630p01_01.gif

כאשר המדע המודרני אומר שבאופן מקורי היה חום גדול, במובן מסוים זה נכון. אבל כשהוא חושב שחום גדול זה, היה חסר חיים, אז הוא טועה. ישות קוסמית חיה היתה קיימת, ישות קוסמית חיה לגמרי.

הדבר הראשון שקרה לישות-חום זו היתה התקררות. דברים התקררו בהדרגה. ומה קרה כשמה שהיה חום בלבד התקרר כעת? הופיע אוויר, המצב הגזי. כי כשאנו הולכים ומחממים אובייקט מוצק, נוצר גז בחום. אבל כשמשהו שעדיין אינו חומר מתקרר מלמעלה למטה, נוצר אוויר תחילה. אנו יכולים לומר שהמצב השני שמופיע היה גזי, ללא ספק אווירי [בציור – צבע ירוק].

במה שנוצר כגוף קוסמי שני, הכל הוא אוויר. אין שם עדיין שום מים, וגם שום דבר מוצק. הוא מכיל רק אוויר.

ובכן, כעת יש לנו את המצב השני שיצר את עצמו במהלך הזמן. אתם רואים, במצב שני זה התפתח משהו אחר ליד מה שכבר היה שם. קראתי למצב שני זה 'שמש' בספרי מדע הנסתר. זו לא היתה השמש הנוכחית אבל מצב דמוי שמש, אוויר מעורפל וחם. השמש הנוכחית, כפי שאמרתי לכם, אינה כזאת, איננה מה שהיתה באופן מקורי גוף קוסמי שני זה. ובכן אנו משיגים גוף פלנטרי שני שנוצר מתוך הראשון. הראשון היה חום טהור, השני היה אוויר בטבעו.

כעת, הנפש האנושית יכולה לחיות בחום. חום משפיע רגשית על הנפש ואינו הורס אותה. אך הוא הורס את הגוף. אם אושלך לתוך האש גופי ייהרס אבל לא נפשי. (אנו נדבר על כך יותר במפורט בשלב מאוחר יותר, כי באופן טבעי בשאלה זו צריך לדון בזהירות). מסיבה זו האדם יכול לחיות כנפש במשך המצב הראשון, שבתאי. האדם היה יכול לחיות אז, החיות לא, כי כשגוף של חיה נהרס היסוד הנפשי גם כן מושפע. לאש יש השפעה על נפש החיה. במצב הראשון האדם נוכח אבל לא החיה.

כאשר מתרחש השינוי אשר נותן צמיחה למצב השמש [ראה ציור], גם האדם וגם החיה היו כאן. זוהי העובדה החשובה. זה לא נכון שהחיות היו שם באופן מקורי והאדם התפתח מהן. האדם היה שם באופן מקורי ורק לאחר מכן התפתחו החיות מתוך מה שלא היה יכול להתפתח כאדם. באופן טבעי האדם לא הלך על שתי רגליים כשהיה רק חום – כמובן שלא. הוא חי בחום והיה יצור צף. היה לו רק מצב של חום. ואז, כשזה שינה צורתו לגוף של אוויר-חום, החיות נוצרו והופיעו לצד האדם. כך החיות באמת שייכות לאדם, אבל הן התפתחו רק מאוחר יותר במהלך התפתחות העולם.

וכעת, כיצד המשיכו הדברים? החום פחת והלך, וכשהוא פחות בהדרגה, לא רק אוויר נוצר, אלא גם מים. וכך יש לנו גוף קוסמי שלישי. [ראה ציור – צהוב] קראתי לזה 'ירח' בגלל שזה היה קצת דומה לירח הנוכחי שלנו, גם אם הוא לא היה הירח שלנו. זה היה גוף מיימי, גוף מיימי לחלוטין. אוויר וחום נשארו באופן טבעי, אבל כעת הופיעו מים שלא היו נוכחים במצב השני. אחרי הופעת המים, האדם והחיות התחברו עם הופעת הצמחים למעלה מחוץ למים. צמחים במקורם גדלו במים, לא באדמה. אם כך יש לנו אדם, חיה וצמח.

אתם רואים, צמחים נראים כגדלים מתוך האדמה, אבל אם האדמה אינה מכילה מים, שום צמח לא יגדל. הם צריכים מים לצמיחתם. יש גם, כידוע לכם, צמחי מים, ואתם יכולים לחשוב על הצמחים המקוריים כדומים להם. הצמחים המקוריים שחו במים. גם את החיות אתם צריכים לצייר כחיות שוחות, ובשלב השני אפילו כחיות מעופפות.

משהו בכל זאת נשאר מכל מה שהיה שם בהתחלה. במשך מצב השמש, כשרק האדם והחיות התקיימו, כולם היו צריכים לעוף, ומשום שהאוויר נשאר ועדיין קיים, ליצורים מעופפים אלה יש צאצאים. הציפורים הנוכחיות שלנו הן צאצאיות של החיות המקוריות שהתפתחו במשך מצב השמש. אך בזמן ההוא הן לא היו כמו היום. יצורים חייתיים אלו התקיימו רק באוויר. הן היו עננים אוויריים. מאוחר יותר [מצב ירח] היה בהן מים. הבה ונביט בציפור של היום. בדרך כלל ציפור נצפית ללא מחשבה. אם עלינו לצייר את החיות כפי שהתקיימו במשך מצב השמש, עלינו לומר שהן הכילו רק אוויר. הן ריחפו מעל ענני אוויר. כשאנו מסתכלים בציפור היום, אנו צריכים להבין שהיו לה עצמות חלולות מלאות באוויר. זה מעניין מאוד לראות שבציפור הנוכחית יש אוויר בכל מקום, אפילו בעצמות, בכל מקום! חישבו היכן אין אוויר ותקבלו ישות אוויר-הציפור. אם לא היה לה אוויר זה, היא לא היתה יכולה לעוף כלל. יש לה עצמות חלולות. בתוכה זוהי ציפור-אוויר, היא מזכירה לנו מצבים קודמים. שאר הגוף נבנה סביב לזה בזמנים מאוחרים יותר. הציפורים הן באמת צאצאים של מצב השמש.

הביטו באדם המודרני: הוא יכול לחיות באוויר, אבל אינו יכול לעוף. הוא כבד מידי בשביל לעוף. הוא לא יצר עצמות חלולות עבור עצמו כמו ציפור. אחרת הוא גם כן היה יכול לעוף. אז לא היו לא רק עצמות שיכמה, אלא עצמות השיכמה שלו היו נמתחות החוצה ונהיות לכנפיים. לאדם עדיין יש יסודות של כנפיים שם למעלה בעצמות השכמה שלו. אם אלו היו גדלים החוצה, הוא היה יכול לעוף.

כך האדם חי באוויר הסובב אותו. אבל אוויר זה צריך להכיל אדים. האדם אינו יכול לחיות באוויר יבש לחלוטין, הוא צריך נוזלים.

אך יש מצב שבו האדם אינו יכול לחיות באוויר: זהו המצב האנושי הקדום ביותר, העובר. צריך להביט בדברים אלה נכונה. במשך התקופה העוברית הנבט האנושי או העובר מקבל אוויר וכל מה שהוא צריך מגוף האם. הוא צריך להיות סגור במשהו חי.

אתם רואים, ככה זה. אם העובר האנושי מורחק על ידי ניתוק מגוף האם, הוא אינו יכול עדיין לחיות באוויר. במשך המצב העוברי האדם צריך להיות מוחזק בסביבה חיה. בזמן שבו אדם, חיה וצמח היו קיימים, אבל לא אבנים או מינרלים כפי שאנו מכירים אותם היום, הכל היה חי והאדם היה מוקף בכל מה שהיה חי כמו שעכשיו אנו חיים כעובר בגוף האם. באופן טבעי הוא גדל יותר. חישבו על כך: אם איננו צריכים להיוולד ולחיות באוויר ולנשום בעצמנו, אזי משך חיינו יגמר בלדתנו. כעובר אנו יכולים לחיות רק עשרה חודשי ירח. למעשה, יש יצור כזה שחי רק 10 חודשי ירח. הוא לא מגיע לאוויר החיצוני, אלא מקבל אוויר מסביבה חיה פנימית. כך זה היה עם האדם לפני זמן רב. הוא לבטח התבגר, אבל לעולם לא עזב את היסוד החי. הוא חי במצב זה כל הזמן. הוא לא התקדם לעבר הלידה. הוא חי כעובר. בזמן ההוא לא היו עדיין מינרלים ולא סלעים.

אם הגוף של האדם מנותח היום תמצאו בעצמותיו אותו סידן פחמתי שאתם מוצאים כאן בהרי היורה. יש עכשיו חומר מינרלי בתוך הגוף שלא היה קיים במצב אבולוציוני קדום. גם בעובר, במיוחד בחודשים הראשונים, אין משקע של מינרל. הכל עדיין נוזלי, רק קצת מתעבה. וכך זה היה רק סחוס. באדם שכזה אנו נזכרים היום רק דרך העובר האנושי. מדוע העובר האנושי אינו יכול לצאת החוצה מיד מגוף האם? בגלל שהעולם היום הוא שונה. כל עוד הירח הקדום נמשך – אני קורא לו כעת ירח קדום, משום שאינו הירח הנוכחי, אלא מצב קודם של האדמה – כל עוד נמשכה תקופת הירח הקדום, האדמה כולה היתה רחם, חיה בתוכה, רחם אמיתי. לא היה עדיין שום דבר מהאבן או המינרל. הכל היה רחם ענקי, ואנו יכולים לומר שהאדמה הנוכחית שלנו באה מרחם ענקי זה.

מוקדם יותר, רחם עצום זה לא היה קיים כלל. מה הוא היה אז? טוב, למעשה, בשלב מוקדם יותר היה קיים משהו אחר. בואו ונתאר את מה שהיה לפני כן. אתם רואים, אם אדם צריך להתפתח בגוף האם, אם הוא צריך להיות עובר, הוא צריך תחילה לעלות על הדעת. העיבור מתרחש. אבל האם משהו מקדים את העיבור? מה שמקדים את העיבור הוא המחזור החודשי של האישה. זה מה שבא תחילה. תהליך מאוד מיוחד מתרחש באורגניזם הנקבי שקשור עם ההרחקה של הדם. אבל זה לא הכל. זהו רק האספקט הפיזי. בכל פעם שדם זה נפלט החוצה משהו מהטבע הרוחי-נפשי נולד באותו זמן, וזה נשאר. זה לא נהיה פיזי, בגלל ששום עיבור לא מתרחש. היסוד הרוחני-נפשי נשאר מבלי להיות גוף אנושי פיזי. מה שאדם צריך לפני עיבור היה שם גם במשך המצב הקוסמי של השמש! השמש כולה היתה ישות קוסמית שמזמן לזמן פלטה משהו רוחי. כך אדם וחיה חיו במצב דמוי אוויר, נדחף החוצה, מורחק על ידי גוף זה. בין מצב אחד (שמש) למצב אחר (ירח) האדם נהיה ישות פיזית במים. קודם הוא היה ישות פיזית רק באוויר. במשך מצב ירח זה היה לנו משהו דומה לעיבור, אבל עדיין שום דבר דומה ללידה. מה היה הטבע של עיבור זה במשך מצב הירח הקדום?

הירח היה שם, ישות נקבית לחלוטין, ובקוטביות לה אין ישות זכרית, אלא כל מה שהיה מחוץ לגופה הפלנטרי בזמן ההוא. מחוץ לה היו גופים פלנטריים רבים שהפעילו השפעתם. כעת מופיע ציור שכבר עשיתי פה.

ובכן גוף פלנטרי זה היה שם וסביבו הגופים הפלנטריים האחרים, מפעילים את השפעתם בדרכים שונות ביותר. זרעים באו לכאן מבחוץ והפרו את כל ירח-אדמה. ואם הייתם יכולים לחיות בזמן ההוא ולהניח רגלכם על גוף קוסמי קדום זה, לא הייתם אומרים כשהייתם רואים כל מיני טיפות באות פנימה: "יורד גשם", כפי שמישהו אמר היום. בזמן ההוא הייתם אומרים: "האדמה מופרית". היו עונות שבהן הזרעים המופרים הגיעו מכל הכיוונים, ועונות אחרות שבהן הם הבשילו ולא הגיעו יותר. כך בזמן ההוא היתה הפרייה קוסמית. אבל האדם עדיין לא נולד, רק הופרה. הוא רק נקרא קדימה על ידי התעברות. האדם בא מתוך הגוף של האדמה, או גוף-הירח כפי שהיה אז. באותה דרך הפרייה של חיות וצמחים באה מכל הסביבה הקוסמית.

מאוחר יותר, דרך התקררות נוספת, באה התקשות של כל מה שחי אז כאדם, חיה וצמח. שם, במצב הירח, הכל עדיין מים, למרות שמאוחר יותר התרחשה התקשות מסוימת דרך התקררות. כאן על האדמה הופיע המוצק, המינרלי. כעת יש לנו מצב רביעי [ראו ציור]: זוהי האדמה שלנו כפי שהיא היום, והיא מכילה את האדם, החיה, הצמח והמינרל.

בואו ונביט במה שהציפור, למשל, נהייתה על האדמה. במשך זמן זה [מצב השמש] הציפור היתה עדיין סוג של שק אוויר. היא לא הכילה דבר מלבד אוויר, מסה של אוויר צפה קדימה. ואז במשך זמן זה [מצב הירח] זה נהיה מיימי, משהו מיימי מעובה, והוא ריחף כמין ענן – לא כמו העננים שלנו, אלא כמו משהו המכיל צורה. מה שעבורנו הוא רק מבנה מיימי חסר צורה היה בזמן ההוא בעל צורות שונות. היתה צורה של שלד, אבל זה היה נוזלי. אבל עכשיו בא היסוד המינרלי, וזה התאגד למעין מבנה מיימי. משקה מוגז של ליים, ליים זרחתי, וכן הלאה שנוצרים ליד השלד, יוצרים עצמות מוצקות. כך תחילה יש לנו ציפור – אוויר, ואז ציפור-מים, ולבסוף ציפור אדמה מוצקה.

זה לא יכול להיות אותו הדבר במקרה של האדם. אדם אינו יכול בפשטות לשלב בתוכו את מה שרק צמח כמינרל במשך תקופתו העוברית. הציפור יכולה לעשות זאת – מדוע? אתם רואים, הציפור משיגה את האוויר שלה מכאן [מצב השמש]. היא חיה אז דרך מצב המים. זה חשוב עבורה לא לתת למינרל לבוא קרוב מידי אליה במשך המצב הבראשיתי שלה. אם המינרל מתקרב אליה מוקדם מידי, אז הוא רק נהיה למינרל ומתקשה. הציפור במשך התפתחותה היא עדיין קצת מיימית ונוזלית. המינרל מנסה להתקרב. מה הציפור עושה? טוב, היא דוחפת את זה, היא עושה משהו סביב עצמה, היא עושה את קליפת הביצה סביב עצמה! זהו היסוד המינרלי. קליפת הביצה נשארת כל עוד הציפור צריכה להגן על עצמה באופן פנימי מהמינרל, כל עוד היא צריכה להישאר נוזלית. וזוהי הסיבה לכך שהציפור מקורה רק במשך המצב השני של האדמה. אם היא היתה במשך המצב הראשוני, היא היתה היום הרבה יותר רגישה לחום מאשר עכשיו. מכיוון שהיא לא היתה בזמן ההוא, היא יכולה ליצור עכשיו את קליפת הביצה הקשה מסביבה.

האדם היה כבר נוכח במשך המצב הראשוני של האדמה, מצב החום, ולכן הוא אינו יכול כעת להחזיק את המינרל כל עוד הוא במצב עוברי. הוא לא יכול לבנות קליפת ביצה. הוא צריך להיות מאורגן באופן שונה. הוא צריך לקחת את היסוד המינרלי מהרחם, וכך יש לנו תצורה מינרלית כבר בסוף ההתפתחות העוברית. האדם צריך לספוג מינרל כלשהו מהרחם. מכאן הרחם צריך תחילה להכיל את המינרל שצריך להיספג. אם כן, במקרה של האדם, היסוד המינרלי מתאחד באופן שונה. לציפור יש עצמות מלאות אוויר. לנו בני האדם יש עצמות מלאות מח-עצם, שונות מאוד מעצמות הציפור. דרך העובדה שיש לנו מח-עצם זה האֵם האנושית יכולה לספק חומר מינרלי לעובר שבתוכה. אבל מרגע שהחומר המינרלי מסופק, האדם אינו יכול יותר לחיות בסביבת הרחם וצריך להיוולד בהדרגה. הוא צריך תחילה להשיג מרכיב מינרלי. אצל הציפור זה לא עניין של היוולדות, אלא יציאה מקליפת הביצה. אדם נולד ללא קליפת ביצה. מדוע? בגלל שהאדם נוצר מוקדם יותר ולכן הכל יכול להיעשות דרך חום ולא דרך אוויר.

מכאן אתם יכולים להבין את ההבדל שעדיין קיים ועדיין אפשר לראות אותו היום. ההבדל בין 'ביצה-חיה' וישות כמו האדם, וגם היונקים הגבוהים יותר, טמון בעובדה שהאדם הרבה יותר מבוגר מאשר, למשל, מיני הציפורים, הרבה יותר מבוגר מאשר המינרלים. מכאן, כאשר הוא מתפתח במשך המצב העוברי ברחם, הוא צריך להיות מוגן מהטבע המינרלי ונתון רק למינרל המוגן שבא מהאם. למעשה, היסוד המינרלי שמוכן בגוף האם צריך עדיין להינתן לו לתקופה מסוימת אחרי הלידה בחלב האם! בעוד הציפור יכולה להיזון בחומר חיצוני, האדם והיונקים הגבוהים יכולים להיזון במה שגוף האם מספק.

מה שאנו מקבלים היום, במצב האדמה הנוכחי, מגוף האם, קיבלנו במשך מצבים קוסמיים קודמים מהאוויר, מהסביבה. מה שהיה מסביבנו במשך כל חיינו היה כמו חלב. האוויר שלנו היום מכיל חמצן וחנקן ובאופן יחסי מעט פחמן ומימן ובמיוחד מעט מאוד גופרית. הם נעלמו. במשך מצב הירח זה היה שונה. באוויר הסובב לא היה רק חמצן וחנקן, אלא גם מימן, פחמן וגופרית. זה עשה סוג של דייסה חלבית סביב הירח, מעין דייסת-חלב שבה התקיימו החיים. היום אדם עדיין חי במין דייסת-חלב שבה מתקיימים החיים, הוא חי באבקת-חלב דקיקה לפני שהוא נולד! כי רק אחרי לידתו החלב מתנקז לתוך השדיים. לפני הלידה הוא עובר לחלקים אלו בגוף האם שבהם מונח העובר האנושי. זה דבר מדהים, שתהליכים באורגניזם של האם ששייכים לרחם לפני הלידה עוברים אחרי כן לחזה. וכך מצב הירח עדיין נשמר באדם לפני שהוא נולד, ומצב האדמה הממשי בא רק ברגע הלידה, עם טבע הירח שעדיין קיים בחלב החזה.

כך צריך להסביר את הדברים הקשורים עם מוצא האדמה והאדם. אם אנשים אינם מוצאים דרך רוחית-מדעית של התבוננות בדברים, הם פשוט אינם יכולים לפתור את המיסתורין מדוע ציפור יוצאת החוצה מביצה ויכולה בה בעת להיזון מחומרים חיצוניים, בעוד האדם אינו יכול להחליק החוצה מביצה וצריך לצאת החוצה מרחם ולהיות ניזון מחלב אם. מדוע זה כך? זה בגלל שהציפור מקורה מאוחר יותר ולכן היא ישות חיצונית. האדם מקורו קדום יותר, וכאשר הוא עבר את מצב הירח, הוא לא היה עדיין כה קשה כמו הציפור. מכאן, גם היום הוא עדיין לא כה נוקשה. הוא צריך להיות יותר מוגן, כי יש בתוכו הרבה יותר מהמצבים הראשוניים.

מכיוון שאנשים היום ככלל אינם יכולים כבר לחשוב כמו שצריך, הם אינם מבינים את מה שקיים על האדמה כצמח, חיה ואדם. המטריאליזם הדרוויניסטי הופיע, אשר מאמין שהחיות היו שם ראשונות והאדם פשוט התפתח מהחיות. זה נכון שבצורתו החיצונית האדם שייך לחיות, אבל הוא היה קיים מוקדם יותר, והחיות באמת התפתחו מאוחר יותר אחרי שהעולם עבר דרך טרנספורמציה. וכך אנו יכולים לומר שהחיות שאנו רואים עכשיו שייכות לשלב מאוחר יותר של מצב מוקדם יותר כשהן היו באמת קרובות יותר לאדם. אבל לעולם אל לנו לדמיין שמתוך החיות הנוכחיות צמח האדם. זהו רעיון מוטעה לחלוטין.

כעת הבה ונתבונן לא במיני הציפורים אלא בדגים. מיני הציפורים התפתחו עבור האוויר, מיני הדגים עבור המים. לפני מצב הירח היו ישויות-ציפור דמויות אוויר שהשתנו במצב הירח בדרך כזו עד שהיו כמו דגים – בגלל המים. לישויות דמויות הציפור נוספו הדגים. אפשר לומר שהדג הוא ציפור שנהייתה מימית, ציפורים שהתקבלו על ידי המים. אתם יכולים להסיק מכך שהדגים הופיעו מאוחר יותר מהציפורים. הם הופיעו כאשר היסוד המימי היה שם, כלומר, תקופת הירח הקדום.

ועכשיו לא תהיו מופתעים יותר שכל דבר ששחה במצב המימי במשך הירח הקדום נראה כמו דג. הציפורים נראו כמו דג במקום לעוף באוויר ולהיות קלות יותר. הכל היה כמו דג. זה מעניין מאוד: אם אנו מביטים היום בעובר אנושי ביום ה-21 או 22 אחרי ההתעברות, כיצד זה מופיע? שם זה שוחה ביסוד הנוזלי בגוף האם, וזה באמת נראה כמו דג זעיר! האדם באמת היתה לו צורה זו במשך תקופת הירח הקדום ועדיין יש לו אותה בשבוע השלישי של ההריון. הוא שימר אותה.

אתם יכולים לומר שהאדם פיתח עצמו מתוך צורה זו של הירח הקדום, ואנו עדיין יכולים לראות מצורת הדג שיש לו בעובר כיצד הוא התפתח. כשאנו מביטים בעולם כפי שהוא היום אנו יכולים לראות כיצד הכל היה מלא בחיים, בדיוק כפי שאנו יודעים שגוויה היתה פעם חיה. ובכן היום תיארתי בפניכם את המצב הקדום יותר של מה שהיה על האדמה כמינרל. אנו מסתכלים בגוויה ואומרים שהיא אינה יכולה יותר להזיז את רגליה, את ידיה, לא עוד לפתוח את פיה או עיניה – הכל נהיה חסר תנועה. ועדיין זה מוביל אותנו חזרה למצב אנושי שבו הכל היה יכול לזוז – רגליים, זרועות, ידיים – כאשר העיניים יכלו להיפתח. בדיוק באותה דרך אנו מביטים סביבנו בגוויה של האדמה, השרידים של גוף חי, שבו אדם וחיה עדיין משוטטים, ואנו מביטים לאחור אל הזמן שבו האדמה כולה היתה חיה.

אבל יש משהו נוסף. אמרתי שבתפיסת הפוטנציאל של הגוף הפיזי האנושי, התפתח בהדרגה העובר. תיארתי גם מה שקרה לפני כן, התהליך באורגניזם הנקבי, מה שנפלט בתקופת המחזור החודשי, וכיצד גם יסוד רוחי נדחף החוצה. כעת בתהליך זה יש תמיד משהו מטבע החום, אפילו אצל אישה נורמלית לחלוטין. זה בגלל שהיא מייצגת מצב של חום. זהו מצב החום שנשמר מהמצב הקדום הראשון שבציור שאותו כיניתי שבתאי. מצב חום זה עדיין נמשך.

אפשר לומר שכל האבולוציה שלנו התקדמה מסוג של מצב חום של האדמה שלנו, שההתקררות הביאה אותו לבסוף אל סופו. רוב האנשים היום אינם יותר חמים, אלא לגמרי יבשים ועובדתיים. ועדיין אפילו עכשיו, כשיש משהו שלא נגרם על ידי חום חיצוני, אלא מופיע באופן פנימי כחום, ונותן לנו משהו דומה לחיים פנימיים, גם עכשיו יש לנו מצב של חום.

ככה זה, רבותיי: אפשר לראות הכל במצבים של האדם הנוכחי כיצד ניתן ללכת לאחור למצבים של העבר. היום אמרתי לכם כיצד אדם, חיה, צמח ומינרל מתפתחים בהדרגה כמו הגוף הפלנטרי כולו שעליו הם מתפתחים וגדלים יותר ויותר מוצקים.

אנו נדבר יותר על כל זה, היום יום שני, ביום רביעי בתשע בבוקר.[3]

  1. 'הניסוי הקטן של פלאטו' בוצע על ידי הפיזיקאי ג', או, פלאטו 1883-1801. השווה את התיאור של ווינסנט קנואר בהרצאותיו, 'הבעיה העיקרית של הפילוסופיה', וינה ולייפציג 1892: "אחד מהניסיונות הנחמדים ביותר של פלאטו: תערובת של מים ואלכוהול הוכנה, בעלת המשקל המדויק של שמן זית טהור. לתוך זה נמזגת טיפה גדולה של שמן. זה לא צף על פסגת הנוזל אלא שוקע לאמצעיתו, בצורת כדור. דיסק קטן של קרטון מנוקב באמצעו על ידי מחט ארוכה ומונח בזהירות לאמצע של כדור השמן, כך שהשפה של הקרטון נהיית ל'קו המשווה' של הכדור. הדיסק נכנס כעת לתנועה, תחילה לאט, ואז יותר ויותר מהר. באופן טבעי התנועה מועברת לכדור השמן, וכתוצאה מהכוח של התנועה, חלקים של טיפת השמן נפרדים וממשיכים את התנועה באופן נפרד לזמן מה, תחילה במעגלים, ואז מסתובבים כמו כדורים זעירים. בדרך זו מופיע משהו מפתיע באופן מוכר למערכת הפלנטרית שלנו: במרכז הכדור הגדול ביותר, כמו השמש שלנו, ונעים סביבו כדורים קטנים יותר וטבעות, כמו הפלנטות שלנו עם הירחים שלהם." [שימו לב ששטיינר בז לניסוי זה כי שוכחים את זה שמסובב – ראו בהמשך ההרצאה הנוכחית – המתרגם].
  2. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  3. הרצאה זו נדחתה ליום שני, 7 ביולי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *