רודולף שטיינר

7 הרצאות שניתנו במקומות שונים

GA291

תרגום מאנגלית ועריכה : דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה 1: דורנאך 6.5.1921

התנסות בצבעים, צבעי הדימוי

חברים יקרים,

צבעים, שהם הנושא שלנו לשלושת הימים הבאים, קשורים גם לפיזיקאים, אך אנו לא נדון בנושא זה עתה, והם קשורים גם, או אמורים לעניין, את הפסיכולוגים והמטפיזיקאים, אך מעל לכל הם צריכים לעניין את האמנים הציירים.

אם נתבונן סביבנו ונבחן את הרעיונות בני זמננו אודות הצבעים, נגלה שגם לפסיכולוגים יש מה לומר אודות ההתנסות הסובייקטיבית של הצבעים, והדבר יתרום מעט להבנתנו לגבי טבעם האובייקטיבי – נושא שהושאר לטיפולם הבלעדי של הפיזיקאים. יתר על כן, קיימת נטיה קלה לקבל את העובדה שלאמנות יש אמירה מוחלטת לגבי טבע הצבעים – לפחות לגבי הבנה אובייקטיבית של השימוש בצבעים.

בימינו אנשים רחוקים מאוד מלתפוס את המשמעות של דברי גיתה שאנו נוהגים לצטט לעיתים קרובות: "האדם, שאליו הטבע מתחיל לגלות את סודותיו הפתוחים, מרגיש צורך, שלא ניתן להתנגד לו, לתרגם זאת בצורה שוות ערך – לאמנות". לאדם בעל התנסות חיה באמנות, בדומה לגיתה, אין כל ספק שלדברי האמנים אודות הצבעים יש קשר עמוק עם הטבע האמיתי שלהם.

בדרך כלל נוטים לשייך את הצבעים בראש וראשונה למשטח הצבעים שאנו מרגישים, להתרשמות שאנו מקבלים מהצבעים של הטבע. אנו יכולים לייצר תחום מסוים של צבעים על ידי הניסיון הידוע במנסרה, ואנו יכולים לחפש בפנים בתוך ממלכת הצבעים גם בדרכים רבות אחרות, אבל עדיין מתייחסים לצבעים בראשונה כהתרשמות סובייקטיבית.

ידוע לכם שאצל הפיזיקאים, מזה זמן רב, רווח המנהג (אפשר לומר מנהג מגונה) לומר שעולם הצבעים שאנו רואים סביבנו מיוצג רק לחושינו, ושצבעים – אם מדברים בצורה אובייקטיבית – הם לא יותר מאשר תנודות מסוימות של הצורה הסופית של החומר הידוע כאתר. למי שחושב בצורה כזו של הגדרות והסברים, אין כל מושג, איך ההתנסות שלו בצבעים קשורה למעשה עם התנודות של האתר. אבל כאשר אנשים מדברים על האיכויות של הצבע עצמו, הם מתייחסים רק להתרשמות הסובייקטיבית, ואז הם מסתכלים סביב למצוא משהו אחר שהוא אובייקטיבי, וכשהם עושים זאת, הם נודדים הרחק מהצבעים. מכיוון שבאחיזת-עיניים זו של התנודות של האתר, דבר לא נותר מהחומר האמיתי של עולם הצבעים שלנו. כדי לתפוש צבעים באופן אובייקטיבי, אנו חייבים לנסות לשמור בפנים את עולם הצבעים עצמו ולא לעזוב אותו, ואז אנו יכולים לקוות לחדור לטבעו האמיתי.

הבה ננסה להטביע את עצמנו לחלוטין בתוך מה שאנו מקבלים דרך הצבעים, דרך העולם העשיר והמתחלף סביבנו. אנו חייבים להרגיש מה יש בתוך הצבע, אם אנו שואפים לחדור לתוך טבעו האמיתי ולהביאו פנימה לתוך רגשותינו. עלינו לחקור את הרגשות שלנו לגבי מה חי בתוך הצבעים שמקיפים אותנו. כדי להתחיל, עלינו להתנסות. נבחר בדוגמאות לא מורכבות במיוחד, אך בעלות אפיונים מפתיעים שיסייעו לנו להגיע לעיקר.

בואו ונתחיל בצבע הירוק, נפרוש אותו על שטח חלק בצורה סכמתית רגועה. אם ניתן עתה לרגש פשוט להגיב לצבע זה, נוכל להתנסות במשהו בירוק שאינו זקוק יותר להגדרות נוספות: אין איש היכול לפקפק בכך שיש לנו אותה התנסות מצבע זה, כפי שקורה הדבר כאשר אנו מתבוננים על האדמה המכוסה בצמחייה; אין לנו, כמובן, ברירה אחרת, כי זה ירוק. עלינו לא להתייחס לשאר המשמעויות שיש לצמחים עבורנו אלא להתבונן בירקרקות שלהם בלבד.

אנו יכולים להכניס את הצבעים המגוונים ביותר לתוך חלקת הירוק שלנו. אך אנו נגביל את עצמנו לשלושה צבעים מיוחדים. בחלקה הראשונה אני שם מעט אדום, בשנייה צבע פריחת-האפרסק, ובשלישית כחול.^[1] מההתרשמות המידית מדוגמאות אלה, תסכימו בוודאי, שבכל אחד מהמקרים קורה דבר מה שונה. אם אתבונן בצורה של האדום בתוך הירוק, או בצבע פריחת-האפרסק, או בכחול, תהיה לי הרגשה מסוימת מאוד מכל אחד מהם. הצעד הבא הוא לבטא מה מונח ברגשות שונים אלו כפי שנפשנו חווה אותם.

הגדרה מופשטת יכולה להשיג מעט מאוד, אנו חייבים לנסות להוציא החוצה את המאפיינים האמיתיים של התנסותנו הממשית. לכן הבה ננסה לחדור בצורה אימגינטיבית לתוך הצבעים שיש לנו: מהדוגמה הראשונה יכול להיווצר לנו הרושם של שדה ירוק שבו ציירתי צורות אדומות, אין הבדל אם אצייר אותן כאדום של פנים ועור, או כבגד אדום. בדוגמה ראשונה זו ציירתי צורות אדומות, בשנייה בצבע פריחת-האפרסק (הדומה לצבע עורו של האדם), ובחלקה השלישית של הירוק ציירתי צורות כחולות. אנו לא יוצרים תמונות אלא פשוט עושים סידרה מוגדרת של התרשמויות.

דמיינו שיש לפניכם את הסדרות הנ"ל: צורות באדום, או צורות צבועות כמו פריחת-האפרסק, או צורות בכחול, מהלכות על כר-דשא ירוק – בכל השלוש, התרשמויות די שונות! בהסתכלות על הראשון, אנו יכולים לומר: הצורות האדומות בתוך הירוק המקיף, מפיחות חיים בכל כר הדשא-הירוק, כר-הדשא הירוק נעשה כולו ירוק יותר בגלל הנוכחות של הצורות האדומות, הירוק נעשה עשיר יותר, חי יותר. יפריע לי מאוד, אם אותן צורות אדומות לא צוירו כצורות בתנועה. זה יורגש לא נכון בכל צורה אחרת, כלומר, זה לא יוכל להיות כך, אני צריך לעשות את אותן צורות אדומות כמו מאירות, הן חייבות להיות בתנועה. צורות אדומות נייחות בכר-דשא ירוק!! הצורות יפריעו בנייחותן. הצורות נעות בגלל עצם היותן אדומות, הן מביאות איתן משהו לתוך כר-הדשא שאי אפשר שיישאר נייח. עלינו להתנסות בתחום די רחב של רגשות, אם אנו רוצים לזכות בהבנה כלשהי.

התמונה השנייה היא הרמונית לגמרי, הצורות בצבע פריחת-האפרסק יכולות להישאר שם לנצח. יש לנו תחושה, שלצורות אלה של צבע פריחת-האפרסק אין כל יחסים מיוחדים עם כר-הדשא, והן לא משפיעות עליו על ידי עשייתו לירוק יותר, הן די ניטרליות, יכולות לעמוד היכן שהן רוצות מבלי להטריד אותנו, אין להן כל קשר פנימי עם כר-הדשא הירוק.

עתה, נתבונן בדוגמא השלישית, צורות כחולות בכר-הדשא הירוק. הירוק בוודאי שאינו נשאר ללא שינוי; הכחול מתחיל לפזר את כר הדשא הירוק. במקומות שצורותיו עומדות – ירקרקות כר-הדשא מתבטלת, הוא כבר אינו ירוק. הבה ננסה לתפוס בצורה אימגינטיבית מה קורה כאן. צורות כחולות מטיילות בכר הדשא הירוק, שחדל להיות ירוק כתוצאה מכך והפך לגוון כחלחל. כר-הדשא עצמו נהיה כחלחל וחדל להיות ירוק. אם אותן צורות כחולות אמורות להישאר לאורך זמן בכר-הדשא הירוק, אזי הכל יחמוק הרחק מאיתנו ואנו נמצא את עצמנו חושבים שהצורות הכחולות מנסות לסחוב את כר-הדשא ולסדר אותו באיזו תהום עמוקה. כר-דשא ירוק פשוט לא יכול להישאר כמו שהוא אם יש בו צורות כחולות, הן לוקחות אותו וגומרות איתו.

בצורה זו יכול האדם להתנסות בצבע. עלינו להיות בעלי יכולת להתנסות בצבעים, או שלא נתפוס כלל מהו עולם הצבעים. הדמיון הוא כלי טוב ויפה, אך אנו חייבים להתנסות בו, ואם אנו רוצים לגלות זאת לעצמנו, עלינו לשאול מה קורה לכר-הדשא הירוק שבו נעות צורות אדומות, האם הוא לא הופך לירוק עירני יותר, והירוק שלו אינטנסיבי יותר עד שהירוק מתחיל לבעור? הצורות האדומות גורמות לאקטיביות כה רבה בירוק המקיף אותן, עד שהן עצמן לא יכולות להישאר שקטות, הן חייבות לרוץ בתוכו. ואם אני רוצה לצייר בצורה הנכונה, אני לא יכול לצייר אנשים שעומדים בשקט כמו אדום, יהיה עלי לצייר אותם כאילו הם רוקדים בטבעת, טבעת של צורות אדומות רוקדות בכר-דשא ירוק יופיעו בצורה טבעית למדי.

מצד שני, צורות בצבע העור של האדם יכולות לעמוד בכר-הדשא הירוק בדיוק כמו שהן לנצח, הן די ניטרליות על גבי כר-הדשא והן נשארות בדיוק כפי שהן, ללא שינוי כלל, אפילו לא בצורה קטנה. יש לנו מסגרת די שונה עם הצורות הכחולות שמוחקות את כר-הדשא בכך שהן נוטלות ממנו את הירקרקות.

כדי לשוחח על ההתנסות האקטואלית שלנו בצבע, אנו זקוקים להשוואה. מצב של בערות ואי-הבשלה, כלל לא יאפשר לנו לחוות צבעים. אנו חייבים לערוך השוואה, אבל לא השוואה רגילה הנובעת מתוך בערות, כמו לדוגמא, כדור ביליארד אחד הדוחף כדור אחר. גם שור ותאו במצב דחיפה – אך לא כדור ביליארד בעובדה הממשית. עלינו לדבר על 'הדיפה' בפיזיקה, כי אנו זקוקים לגיבוי דרך אנלוגיה כדי לדבר, וזה עושה את ההתבוננות לתוך עולם הצבעים כפי שהוא – לבלתי אפשרית, ולכן עלינו לחפש בתוך עולם זה את הטבע האמיתי של הצבעים.

הבה וניקח צבע אופייני שכבר הסתכלנו עליו, הצבע הירוק, שאנו כה נהנים ממנו בתקופת הקיץ. אנו די רגילים לראות אותו כצבע המציין במיוחד את הצומח. אין ספירה אחרת שבה אנו חווים צבע באופן הכרוך בצורה כל כך אינטימית בטבע הפנימי של האובייקט, כפי שירוק הוא עם הצמח. אם קיימת חיה ירוקה, אין לנו תחושה שזה חייב להיות צבעה ולא אחר, אך לגבי הצמח אנו מתרשמים, שירוק שייך לצומח כמשהו מיוחד שלו. עתה נוכל לנסות, דרך הירוק של הצמח לחדור לטבע האובייקטיבי של הצבע, במקום להישאר בתוך האספקט הסובייקטיבי, כפי שקרה עד כה.

מדוע הצמח יכול לגלות לנו את הצבע הירוק בדרך כה מיוחדת? ממדע הרוח אתם יודעים, שהצמח חייב את קיומו לעובדה שחוץ מגופו יש לו גוף אתרי.^[2] זהו הגוף האתרי שהוא הכוח של החיים בצמח, אך הגוף האתרי אינו ירוק, מה שעושה את הצמח ירוק נמצא בגופו הפיזי. הירוק שייך לצמח בדרך אינטימית מאוד, אך אין זה טבעו המהותי של הצמח. אם לצמח לא היה גוף אתרי, הוא היה מינרל, וזה הטבע המינרלי של הצמח שמופיע כירוק. הגוף האתרי הוא בצבע די שונה, למרות שהוא מגלה עצמו בצמח דרך הירוק של היסודות המינרליים. אם נלמד את הירוק של הצמח ביחס לגוף האתרי, יהיה לנו בצד אחד את הטבע האמיתי של הצמח שחי בעולם האתרי, ובצד שני, הירוק שנלקח והופרד מהצמח. לקיחת הירוק מהצמח דומה לעשיית העתק של משהו. מה שהיה רוחני מהאתרי בירוק הוא באמת רק תמונה או דימוי של הצמח; דימוי זה שכה אופייני לצמח, יכול להיות רק ירוק.⁴ בירוק יש לנו את הדימוי של הצמח. אם מתייחסים לירוק כצבע העיקרי בצמח, אזי אנו חייבים גם להתייחס אליו כתמונה או דימוי של הצמח. בירוק אנו רואים את אופיו המיוחד של הצמח כדימוי.

נקודה זו מהותית ביותר. בגלריה של דיוקנים בארמון עתיק יהיה ברור, שהדיוקנים של האבות תלויים שם ולא האבות עצמם. באותה דרך, המהות של הצמח איננה בירוק יותר מאשר האבות נמצאים בדיוקנים שלהם. כאשר אנו מתבוננים בירוק, יש לנו רק הדימוי של הצמח. כעת נחשוב שנית כיצד הירוק כה ייחודי לצמח, ונזכור כיצד הצמח הוא מעל לכל הצורה האופיינית ביותר של החיים. בעלי החיים מכילים נפש, לאדם יש נפש ורוח, המינרל חסר-חיים. החיים הם מאפיין מיוחד לצמח. לבעלי החיים יש גם נפש (ממלכת המינרל היא ללא נפש), לאדם יש גם רוח בנוסף על איכויות אלה. אנו לא יכולים לומר על האדם, בעל החיים או המינרל, שהחיים הם האיכות העיקרית שלהם; לגבי כל אחד מהם זו איכות שונה. אם החיים הם האיפיון העיקרי של הצמח – הצבע הירוק הוא הדימוי של חיים אלה, לכן אנו יכולים לומר בצורה אובייקטיבית למדי:

ירוק מייצג את הדימוי חסר-החיים של החיים.^[3]

כעת נתקדם למסקנה הבאה, שכן הגענו עתה לנקודה שבה תיאור אובייקטיבי של הירוק הוא אפשרי. כפי שאפשר לתאר צילום כתמונה של מישהו או משהו, כך אפשר לתאר ירוק כדימוי חסר-החיים של החיים. אנו עוברים עתה מהתבוננות בודדת על התרשמות סובייקטיבית להבנה שירוק הוא הדימוי חסר-החיים של החיים.

ניקח כעת צבע אחר, צבע פריחת-האפרסק, או ליתר דיוק צבע עורו של האדם, אשר באופן טבעי שונה מאדם אחד לרעהו^[4] – אך זהו בדיוק הדבר אליו אני מתכוון כאשר אני מדבר על צבע פריחת-האפרסק – צבע האדם, או צבע עורו של האדם. מה טבעו העיקרי של צבע זה? בדרך כלל אנו מביטים עליו רק מבחוץ. האם אנו יכולים להיות ערים לזה, לדעת זאת מבפנים, כפי שניסינו לעשות עם הירוק של הצמח? נוכל, אם נעשה זאת בדרך הבאה:

אם האדם אכן ער לכך שהוא יצור בעל נפש וחושב על חיים פנימיים אלה של נפש כנוכחים בתוך צורתו הפיזית, אזי הוא יבין שהנפש חייבת להיות גלויה לשטח מסוים בצורה הפיזית. טבעה יתגלה בצבע עורו, באמצעות הדרך שבה הנפש זורמת לתוך צורתו הפיזית.

ניטיב להבין את הכוונה, אם נתבונן באדם שנפשו אינה נוכחת בשלמותה בעורו, שצורתו החיצונית אינה חדורה עוד בנפש. מה קורה לאדם כזה? הוא הופך ירוק; החיים עדיין שם, אך הוא הופך ירוק. אנו מדברים לעתים על אנשים 'ירוקים', ואנו מכירים את הירוק המוזר של צבע עור הפנים כאשר הנפש אינה נוכחת עוד בשלמותה. ההשפעה ניכרת בבירור בצבע עור פני האדם. לעומת זאת, ככל שפניו מקרינים יותר אדמומיות אנו ערים לאופן שבו הוא חי בתוכו. אם נתבונן באופי של אדם ירוק, ונשווה את פניו לאדם בעל עור פנים רענן, ניווכח כיצד הנפש חיה בצבע הממשי של העור. הדרך בה חווה כל אדם את עצמו קורנת בצבע עורו. לכן אפשר לומר שהצבע המופיע בעור הפנים האנושי הוא בעצם דימוי של הנפש. מכל שלל הצבעים סביבנו, צבע פריחת-האפרסק נבחר כצבע הקרוב ביותר לעור האדם. בציור אנו יכולים רק לחקות את צבע עורו של האדם על ידי תחבולות שונות של אמנים.

בעוד הצבע של היצור האנושי הוא אכן הדימוי של הנפש, ברור, שאין זו הנפש עצמה, כי אם הדימוי החי של הנפש. הנפש החווה את עצמה נמצאת בצבע העור האנושי, וצבע זה אינו חסר-חיים כמו הירוק של הצמח. רק כאשר הרוח מסתלקת מהאדם הוא הופך ירוק, אז הוא יכול להפוך לגופה, אך בצבע זה יש לנו משהו שהוא בחיים.

פריחת האפרסק מייצג את הדימוי החי של הנפש.

עד כה ראינו שני צבעים אשר היו 'דימויים' והשתדלנו להבין את הטבע האובייקטיבי של הצבעים, ולא רק לקחת את ההתרשמות הסובייקטיבית ולהמציא תיאוריה של גלי רגש כדי להסביר זאת כביכול בצורה אובייקטיבית. למעשה, יהא זה אבסורד להפריד בין חיי האדם וצבע עורו. זהו ניסיון פיזי שונה לגמרי להיות עם לחי ורודה או ירוקה וחיוורת. דרך הצבע מתגלה קיום פנימי יותר.

עתה ניקח צבע שלישי, כחול. אי אפשר למצוא דבר שאפשר לומר עליו שאיפיונו כחול, בדרך שבה ירוק אופייני לצמח. וכן אין אנו יכולים לדבר על כחול כפי שדברנו על צבע פריחת-האפרסק ועור האדם. בין החיות אי אפשר להצביע על צבע אחד אופייני לטבען, כפי שצבע פריחת-האפרסק אופייני לעור האדם, וכפי שהירוק אופייני לצמח. בצבע הכחול אין אנו יכולים לטפל כפי שטיפלנו בקודמיו, כלומר במה שמורגש באופן טבעי באמצעות החושים.

אם אנו רוצים להמשיך ולחשוף את טבע הצבעים, עלינו להניח לכחול ולפנות לצבעים בהירים יותר, למשל לבן, כאן נוכל להתקדם ביתר קלות ובמהירות. ראשית, אי אפשר לומר שהלבן אופייני ליצור כלשהו בעולם החיצון. אנו יכולים, כמובן, לפנות לממלכת המינרלים, אך עדיף להביט בכיוון אחר לחלוטין כדי למצוא רעיון אובייקטיבי של הצבע הלבן.

הבה נדמיין שלפנינו יש צבע לבן ואור המרצד עליו ומאיר אותו. כהרף עין נחוש בקירבה מסוימת בין הלבן והאור. בתחילה זו רק התרשמות, אך ברגע שאנו פונים לשמש עצמה, זה הופך להיות דבר מה שהוא יותר מהתרשמות, כי לשמש יש לבן מסוים בתוך אורה, שהוא הכוח שממנו זורמת כל ההארה הטבעית בכדור-הארץ. אמנם מה שאנו רואים כשמש או כלבן – עם קרבתו הפנימית לאור – אינו מופיע באותה דרך שבה מופיעים צבעים חיצוניים אשר מופיעים על אובייקטים. בשלב מאוחר יותר אתייחס לסוג הצבע שניתן לקרוא לו הלבן של הנייר או הגיר, אך לצורך כך יש לבצע עיקוף גדול למדי.

ראשית, כדי להבין מהו לבן, עלינו להניח ללבן להוביל אותנו לאור. כדי לחזק תחושה זו, עלינו לזכור שהיפוכו של הלבן הוא השחור. אין לנו כל ספק ששחור זו חשיכה. אנו יכולים לזהות בנקל לבן עם זוהר, עם האור. כלומר, כשאנו מאפשרים לרגש לדבר אלינו, אנו מוצאים קשר פנימי בין אור ולבן (במהלך הימים הבאים נמשיך בחקר הנושא). אם נתבונן בטבע האור, ולא נתפתה לרעיונות המוטעים של ניוטון, אלא נתייחס לדברים ללא דעה קדומה, אזי נאמר: יש קשר מיוחד בין לבן, המופיע כצבע, לבין אור. בשלב זה נשאיר לבן אמיתי בצד.

אנו מכירים את האור גם בהקשר לצבעים אחרים. האם אנו באמת מרגישים באור? אם לא נהיה במקום מואר, לא נראה צבעים כלל, האור גורם לכך שהצבעים נראים. אך אין אנו יכולים לומר שאנו מרגישים באור כפי שאנו מרגישים בצבע. האור בהחלט נוכח במרחב שבו אנו רואים צבע; טבעו של האור לגרום לצבע להיראות, אך אנו איננו רואים אור כפי שאנו רואים אדום, צהוב או כחול. בכל מקום בו יש זוהר – יש אור, אך אנו איננו רואים את האור. האור חייב ליפול על משהו אם אנו רוצים להרגיש בו; חייבים לצוד ולשקף אותו. הצבע קיים על פני השטח של האובייקט, אבל אין אנו יכולים לומר שהאור מחובר לאובייקט, האור נמצא תמיד בתנועה.

בהתעוררנו בבוקר אל האור השופע סביבנו ודרכנו, אנו נעשים מודעים לעצמנו מבפנים; אנו חשים קרבה בין האור והישות העיקרית שלנו. בלילה כשאנו מתעוררים במקום מאוד חשוך, אנו חשים שאין אנו יכולים לקלוט את הווייתנו. חזרנו לעצמנו לשטח מסוים אבל תחת תנאים כאלה אנו לא מרגישים באלמנט האמיתי, ואנו יודעים גם שאנו מקבלים מהאור 'הגעה לעצמנו'. (אין כל סתירה בעובדה שלעיוורים אין ניסיון כזה, הנקודה היא, שהאורגניזם שלהם תוכנן לכך).

היחס שלנו לאור דומה ליחס של ה'אני' שלנו לעולם, אם כי בהבדל אחד, שאיננו יכולים לומר: היות והאור ממלא אותנו אנו משיגים את ה'אני' שלנו. אך כדי שנשיג את ה'אני' הזה, בכל זאת אור הוא מהותי, אם אנו יצורים שנחנו בראייה.

מה מונח ביסוד עובדה זו? באור, המיוצג על ידי לבן (עלינו ללמוד עדיין את הקשר הפנימי בין השניים), אנו מוצאים מה שבאמת ממלא אותנו ברוח, מחבר אותנו עם הרוח שלנו. יש קשר מסוים בין ה'אני', הישות הרוחנית שלנו, והניסיון הזה באור הזורח דרכנו. אם נתפוס תחושה זו – כל מה שחי באור וצבע חייב להיתפס תחילה רגשית – נוכל לומר: יש הבדל בין אור וזה שמופיע כרוח ב'אני', האור נותן לנו משהו מהרוח שלנו. בדרך זו נהיה מסוגלים, דרך האור, לחוות איך ה'אני' נהיה מודע לעצמו על ידי המשמעות של האור.

לסיכום, אנו יכולים לומר שה'אני' הוא רוחני, אך הוא חייב לחוות עצמו בתוך הנפש, ואת זאת הוא עושה כאשר הוא חש עצמו מלא באור. אפשר לבטא זאת בנוסחה:

לבן או אור מייצגים את הדימוי הנפשי של הרוח.

עתה נמשיך לשחור או לחשיכה. ברור מדוע אני עוסק בלבן, זוהר ואור כי היחס ביניהם הוא כמו בין חשיכה לשחור. ננסה כעת לתפוס גם משהו מטבעם. אפשר למצוא בנקל דבר מה בטבע שהוא אופייני לשחור, כפי שהירוק אופייני לצמח. כל שעלינו לעשות הוא להביט בפחם. עלינו לזכור שפחם יכול להיות גם די בהיר ושקוף, יהלום למשל, ואז נוכל להבין את הקשר בין השחור לפחם. השחור כה אופייני לפחם, עד כי, במקום שבו הוא אינו שחור אלא לבן ושקוף, הוא יהיה יהלום. שחור הוא חלק כה אינטגרלי בפחם, כך שהאות הכתובה באמת חייבת את קיומה לשחור; פחם באמת מוצא את טבעו בשחור, בחשיכה שבה הוא מופיע. כפי שלצמח יש דימוי בירוק, כך לפחם דימוי בשחור.

כעת הטביעו את עצמכם בשחור, אתם מוקפים בשחור. בחשיכה שחורה זו היצור הפיזי אינו יכול לעשות דבר. החיים יוצאים מהצמח כאשר הוא נהפך לפחם, השחור מתגלה כזר לחיים, מתנגד לחיים. כאשר צמחים מתפחמים הם הופכים שחור, ואז אין החיים יכולים לעשות דבר בשחור. והנפש? חיי הנפש עוזבים אותנו כאשר אותו שחור נורא נמצא בתוכנו, אך הרוח פורחת, הרוח יכולה לשנות את השחור ולהעמיד עצמה בתוכו.

אנו יכולים ללמוד יותר אודות כך דרך האמנות של שחור ולבן, בשימוש באור וצל על גבי הנייר שלכם (נשוב לאספקט זה מאוחר יותר).^[5] אם אתם משתמשים בשחור על משטח לבן, אתם מחדירים רוח לתוכו; ההשפעה של שחור, של שטח שחור זה היא לעשות את הלבן רוחני. אתם יכולים להפיח רוח בשחור, אך זה כל מה שאפשר להביא לתוכו. נוכל לבטא זאת בנוסחה הבאה:

שחור מייצג את הדימוי הרוחני של חסר-החיים.

טבעי שאת הנוסחאות האלה צריך לפתח בתוך רגש טהור. עלינו לנסות לחדור כעת לעומקן, ואז ניווכח לדעת שיש בהן הרבה מאוד:

* ירוק מייצג את הדימוי חסר-החיים של החיים.

* צבע פריחת-האפרסק מייצג את הדימוי החי של הנפש.

* לבן או אור מייצגים את הדימוי הנפשי של הרוח.

* שחור מייצג את הדימוי הרוחני של חסר-החיים.

בכל צבע גילינו דימוי מסוג זה או אחר, אך הצבע עצמו איננו המציאות, כי אם דימוי. תחילה יש לנו דימוי של החיים, אחר כך של הנפש, הרוח, ולבסוף חסר-החיים. אם נארגן סכימה זו במעגל (ראה שירטוט בעמוד הבא) נגיע לדבר בעל משמעות אמיתית בלימוד הטבע האובייקטיבי של הצבעים. במעגל זה אנו יכולים לראות את היחסים בין צבעים עיקריים מסוימים: שחור, ירוק, צבע פריחת-האפרסק ולבן. את שם התואר המאפיין כל צבע ניתן למצוא בנקודה הקודמת לו במעגל: שחור הוא הדימוי הרוחני של חסר-החיים, ירוק הוא הדימוי חסר-החיים של החיים, צבע פריחת-האפרסק הוא הדימוי החי של הנפש, ולבן הוא הדימוי הנפשי של הרוח.

אם אקח את ממלכת הטבע בצורה זו, אני יכול להתקדם צעד אחר צעד, מחסר-החיים לחיים, אחר כך למציאות של ישויות נפשיות, ולבסוף עד לישויות רוחניות. בדרך דומה אני יכול ללכת משחור לירוק, לצבע פריחת-האפרסק וללבן, בדיוק כפי שאני יכול לטפס מחסר-חיים דרך החיים לישות עם נפש ורוח. כך שהעולם סביבי מופיע בדימויו, כאשר אני עובר משחור לירוק, לצבע פריחת-האפרסק וללבן. כפי שקונסטנטין, פרדיננד, פליקס וכו' הם אנשים אמיתיים ואני יכול לעקוב אחריהם כלפי מטה לאורך חוט השושלת שלהם, כך אני יכול במקום זה, להביט בדיוקנים שלהם ולראות את הדימוי של חוט השושלת שלהם.

העולם עומד לפניי עם ממלכת המינרלים שלו, הצמחים, החיות ועם המלכות הרוחנית שלו (מתוך תפיסת האדם כישות רוחנית). כאשר אני מטפס דרך מציאות זו, הטבע מגלה לי את דימוייו. הם השתקפות מושלכת על ידי הטבע. עולם הצבע הוא לא המציאות, אפילו הטבע עצמו הוא רק דימוי. הדימוי של חסר-החיים הוא השחור, של החיים ירוק, של הנפש – צבע פריחת-האפרסק ושל הרוח – לבן. באמצעים אלה אנו מגיעים לטבע האובייקטיבי של הצבע, עלינו לבסס זאת היום כדי שנוכל להמשיך ולהעמיק לחדור לטבעו המהותי והאמיתי של הצבע.

אין כל תועלת בכך שנאמר שהצבע הוא רושם סובייקטיבי – אין לזה כל משמעות לגבי הצבע. לירוק לא אכפת אם נלך ונבהה בו, אבל אין זה נכון לומר שאין כל חשיבות לעובדה שכאשר החיים סוגרים עצמם בצבעים האופייניים, זה יתבטא כלפי חוץ כירוק – כל עוד שאינו מגוון על ידי המינרל או צבע בפרח – זה עניין אובייקטיבי למדי. אם נבהה או לא, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אך העובדה שהחיים המופיעים ככאלה צריכים להופיע בדימוי הירוק – זוהי עובדה אובייקטיבית למדי.

1. ↑
2. ראו הסברים על כך בספרו של רודולף שטיינר: גוף נפש רוח – הוצאת מיכאל. ↑
3. הרחבה והבהרה לגבי נוסחה זו וכן יתר הנוסחאות של מעגל הצבעים של רודולף שטיינר, ניתן למצוא בספר – 'דרך הצבע' של דניאל זהבי. יצא בהוצאת חירות. ↑
4. ניתן פשוט להסתכל על צבע כפות הידיים, בכל הגזעים הם פריחת-אפרסק. – הערת המתרגם. ↑
5. רודולף שטיינר לימד בהמשך את טכניקת ההצללה האלכסונית בשחור ולבן. דרך זה הוא הראה את היחס של הבלטת הרוחני בלבן כאשר השחור משחק. יש בעברית ספר בנושא זה המהווה קורס שלם: רישום אלכסוני (רישום צללים בשחור ולבן) מאת דניאל זהבי – הוצאת חירות. ↑