מסתורין מיכאל: האינטליגנציה האנושית, התהום והמסתורין של שנת 2013
מאת: אדריאנה קוליאס
Adriana Koulias ©
5.6.2012
תרגום מאנגלית לעברית על-ידי בן-ציון פורת,
בהסכמת ובברכת המחברת.
תיקונים: דניאל זהבי
חלק שני
בהרצאה האחרונה בחנו את נפילת רוחות האופל ביחס לתהום, עבודתה של ההיררכיה השלישית והחשיבה ככל שזה מתייחס לשלושת הצורות של האינטליגנציה: האינטליגנציה הקוסמית, האינטליגנציה האנושית והבינה המלאכותית.
הגענו להבנה של האתרים הגבוהים והארציים ביחס לעמיתיהם הצלליים, האתרים התת-ארציים, וחקרנו את נפילתנו הלאה ביחס לאתרים האלה ואת נפילת המלאכים הנורמליים שלנו.
דנו בקיצור באופייה של מחלת הנפש, אשר זיהמה את האנושות מאז שנת 1879, באמצעות המלאכים האפלים והאינספירציות שלהם. הלילה נדון בטיפול.
ראשית נסתכל על משימתו של מיכאל. מהי?
בשבוע שעבר דנו בכך שלפני ההקרבה של האינטליגנציה הקוסמית על-ידי מיכאל, הקשר של האדם לחשיבה היה שונה ממה שאנו חווים כיום.
באותם הזמנים הקדומים בני האדם היו מאוחדים עם הרצון הרוחני של העולם. לכן הייתה איכות אוניברסלית לחשיבה, זה היה רצון, והאגו האנושי חי במהות של האינטליגנציה הקוסמית, הרצון הקוסמי. בני האדם לא הרגישו שהם מייצרים מחשבות, אלא שבמידת מה ברגעים של חסד, ישות הייתה נכנסת לתוך הנפש ורוצה שם את חייה העצמאיים, ומעוררת בהם השראה לפעולות. נפש האדם אמרה זאת לעצמה:
"למטה בעולם נפשי מרגישה, וככל שהיא מרגישה את עצמה, זהו 'עצמי'. מעלי עם זאת, חי עצמי אחר הטווה ברצון של העולם, בקרב המחשבות של האלים. ישנם רגעים שבהם המלאך שלי יורד, נושא חלק מהעצמי הזה לתוכי, אני יכולה לראות את הרצון שלו 'חושב בתוכי' ואני מקבלת השראה לעשות דברים מסוימים עם רצוני על-ידי המלאך הזה, דברים הנחוצים להתפתחות הנפש שלי ולאבולוציה של העולם."
מהו האני הגבוה הזה? זהו האגו הגבוה.
אבל אתם יכולים לשאול, האם לא קיבל האדם את מהות האגו מאלוהים-יהוה בתקופת למוריה?
כן, אבל רודולף שטיינר אומר לנו שזה היה רק האגו של הנפש הקבוצתית ועדיין לא האגו האישי. האגו האישי ריחף מעל בני אדם. האגו היה יורד רק בהדרגה ראשית לתוך החלק המרגיש של הנפש – נפש התחושה אשר מחוברת יותר לעצבים והחושים (הגוף האסטרלי/הריאות) ולאחר מכן לאותו החלק של הנפש שאנו מכנים הנפש השכלית, החלק המחובר יותר לדם (הגוף האתרי/הלב).
נפש התחושה – הגוף האסטרלי – הריאות.
הנפש השכלית – הגוף האתרי – הלב.
הירידה הזו של האגו אל השכל הייתה הכרחית כדי שבני האדם יתחילו לחשוב לעצמם, אולם היא באה על חשבון ראיית הרוח. כל עוד בני האדם היו יכולים לראות את פעולתו של העולם הרוחני במחשבותיהם הם נותרו תלויים בישויות רוחניות. כך שחשיבה יצירתית עצמאית הייתה יכולה להתרחש רק אם נוצרה הפרדה בין בני האדם לבין האינטליגנציה האוניברסלית.
ההפרדה הזו גרמה לניכור מן האלים, 'לנפילה', והנפילה הזאת הגיעה לעומקה הרב ביותר במהלך תקופת התודעה הפוסט-אטלנטית הרביעית. באותו הזמן בני האדם איבדו את היכולת לעלות בכוחות עצמם, באמצעות רצונם. הם נפלו הרחק מדי לתוך החומר כי הניתוק שלהם מהאגו ומהאינטליגנציה הקוסמית הביא לכך שרצונם נתפס על-ידי אהרימן. נפשות בני האדם היו נופלות לתוך ניוון אילולא היה יורד מרצונו החופשי אל, כדי לאחד את האגו הגבוה שלו עם עולם החומר ומוריד למעשה את האגו למטה, את הממלכה למטה, ומציל את יכולת החשיבה האנושית. האל הזה, ישות שמש, עמנואל, נכנס לתוך הגוף והנפש האנושיים של ישוע מנצרת ובאמצעותו מת מוות ארצי בגולגולתא כדי להציל את בני האדם מנפילה מלאה בהשראת אהרימן.
מיסטריית גולגולתא יצרה את התנאים המתאימים למהותו של האגו של עמנואל, כלומר, לדחף עמנואל, האגו האמיתי שלו, להיכנס לאדמה וכך גם לגוף האתרי של כל בני האדם. זה יצר יכולת של ייחוד אישי של האגו בנפש, אשר יכול להוביל, יום אחד, ליכולת של הנפש כולה לחוות לא רק את תחום החומר באמצעות חשיבה מתוך רצון-עצמי, אלא גם להתנסות שוב ברוח.
זוהי הנקודה שבה, אומר לנו רודולף שטיינר, החל מיכאל להקריב את האינטליגנציה הקוסמית שלו לאנושות. כעת כאשר האפשרות לאגו החופשי התקיימה על האדמה, האינטליגנציה הקוסמית הייתה יכולה להיכנס לתוך הנפש, לתוך היסוד האישי. היסוד האישי הזה הפך להיות בולט מאז תחילת עידן נפש התודעה. הרנסנס ראה את האינטליגנציה הזו נהיית יותר ויותר אישית ואנחנו יכולים לעקוב אחריה בהוגים, אמנים, מדענים ותיאולוגים מאז הימים ההם. מה שעושה אותנו שונים מהעמיתים הקודמים שלנו הוא האישיות שלנו.
האוניברסלי הפך לאישי. האינטליגנציה הקוסמית נהייתה אינטליגנציה אנושית.
הזכרנו בשבוע שעבר שהענקת הייחוד האישי הזאת מתרחשת בתחומו של אהרימן, בתחום העצבים והחושים של הישות האנושית. זה היה הכרחי לעצמאותנו. אבל במחצית המאה התשע-עשרה, כפי דנו בשבוע שעבר, ההשפעה של המלאכים האהרימניים האלה בעצבים והחושים הייתה מונעת מהאינטליגנציה הקוסמית לרדת לתוך הנפש ללא רבב, ואז מיכאל הדף אותם אל הדם, אל התהום. רודולף שטיינר אומר לנו שהקרב הזה נמשך מהשנים 1840/1 עד שנת 1879.
רק אז יכלו דחפים חדשים מהעולם הרוחני להגיע אל בני אדם מבלי להיות 'צבועים' כאהרימניים. אבל המלאכים המפגרים האלה שכנו עכשיו בחלק הלא מודע של האדם – בגוף האתרי – וזה יצר בעיות חדשות. כאן ביסוד הרצון, היסוד של חיים ומוות, הם יכלו להשפיע בעורמה על האינספירציות השמימיות ולגרום להיפוכן. אנו רואים את זה כיום בטכנולוגיה המפרידה את היסוד הרוחני באדם מהחיים, במיכון בן האדם; אנחנו רואים זאת במלחמות, באי-השקט הפוליטי המתנגד לדחפים לאחווה; אנו רואים את זה באהרימניות של התרבות אשר הותירה ישויות אנושיות בלתי-חופשיות לנהוג לפי נתיביהן הקארמתיים; בהשפלה ההדרגתית של בני האדם באמצעות סמים, משחקי מחשב, טלוויזיה וקולנוע אשר מרחיקים אותם מן הרוח בעולם. אהרימן גורר את האנושות בשערות, בקפיצות ודילוגים לתהום, לתחום של התת-מודע, ואנחנו לוקחים אתנו את המלאכים שלנו ואת ישויות היסוד-האלמנטליות אשר היינו צריכים להציל מאהרימן.
אז איך נגיח שוב מן התהום? איך אפשר להיות מודעים וכיצד מיכאל עוזר לנו במשימה הזו?
ראשית נסתכל על התודעה מה היא באמת.
התודעה הרגילה:
כאן למטה על האדמה בני האדם קיבלו את האינטליגנציה הקוסמית שנכנסה לנפש, אשר, מאז התקופה המצרית, הפכה לתחומו של אהרימן, במיוחד תחום העצבים והחושים. כאן בעצבים והחושים, הגוף האסטרלי, אהרימן מעורר השראה בישות האנושית להשקפת עולם חומרנית, מדע של הטבע, אבל רצונו הוא לעבוד בתחום של הדם, הגוף האתרי, והוא נכנס לגוף האתרי דרך הנפש השכלית. כך הוא עושה את החשיבה לגשמית – כלומר, גוזל ממנה את החיים – וזה הופך את הגוף האתרי למינרלי, יוצר חומר עכור הפועל כמראה המשקפת את המחשבות המתות אל המוח הפיזי. לכן החשיבה נקראת לעתים קרובות 'השתקפות'.
בואו ונסתכל על התהליך הזה יותר מקרוב:
מה שאנו רואים בעולם באמצעות החושים שלנו אנחנו ממירים למחשבה, כלומר, לאינטליגנציה האנושית; בנקודה הזאת, בנקודה שבין התפישה ויצירת זיכרון, אהרימן תופס את האינטליגנציה וממיר אותה למחשבה מתה כך שיכולה להיות לנו תודעה אישית, תודעה עצמאית מהאלים.
איך?
אנו חשים את עולם החומר כי יש לנו חושים פיסיים, אבל אנחנו לא רואים את מה שחי מעבר לעולם הזה של החומר, ישויות רוחניות והשפעות שמאחורי החומר, משום שאין לנו חושים רוחניים. זכרו שנאלצנו להינתק מהראייה העל-חושית שלנו. בימינו, למרות זאת אנו צריכים לפתח את איברי החושים הרוחניים האלה בחירות. למעשה רבים מאתנו כבר פיתחו את האיברים האלה, וחוצים את הסף כל הזמן, אבל אנחנו לא יודעים את זה, כי אהרימן רוצה שנהיה ישנים ברצוננו.
רודולף שטיינר אומר לנו שהמשימה של מיכאל היא:
"הוא משחרר את המחשבות מאזור הראש; הוא פותח דרך חופשית עבורן ללב".
כדי:
"…להוביל את האדם בחזרה בנתיבי הרצון, למקום שממנו הגיע לראשונה, כאשר בנתיבי החשיבה הוא ירד ממימוש העולם העל-חושי אל מימוש העולם החושי בתודעתו הארצית."[1]
מה זה לשחרר את המחשבות שלנו ולפתוח את הדרך אל הלב ולהיפך, כדי להוביל אותנו בחזרה דרך השבילים של הרצון?
זאת אומרת, שהוא עוזר לנו כאשר אנו מתחילים לשחרר את מחשבותינו מהמוח שלנו, כך שהן יכולות לעבור למרחב של הלב, למישור הרצון, כדי שהן תוכלנה להתעורר בחיי רצון ולקום שוב.
בימינו אנו חושבים, חשים ופועלים (רצון) – בנפרד, באופן אישי. אנחנו אומרים, אני חושב, אני מרגיש, אני רוצה. עם זאת התחושה שלנו היא באמת מאד חלומית, והרצון שלנו הוא באמת ההיבט חסר המודעות ביותר של נפשנו.
החיים של המחשבה = תודעה ערה.
החיים של הרגשות = תודעת חלום.
החיים של הרצון = תודעת שינה ללא חלומות.
למה אנחנו ישנים ברגשות וברצון? מכיוון שהיינו צריכים לוותר על תודעת הרגשות שלנו והרצון שלנו כדי להיות מסוגלים לחשוב בבהירות. בעידן נפש התודעה אנו חייבים לפתח תודעה בהיבטי הרגשות והרצון של הנפש באמצעות מחשבה ברורה והגיונית. רק רצון בהכרה מלאה בתיווכה של מחשבה, יכול להחזיר אותנו לידע של טבעו האמיתי של העולם.
• אני בנפש התחושה – תודעה בחיי התחושה = חישת העולם.
• אני בנפש השכלית – תודעה בחיי החשיבה = הבנת העולם.
• אני בנפש התודעה – תודעה בחיי הרצון ולכן בכל הנפש =
הכרת טבעו האמיתי של העולם.
אבל איך התודעה או החשיבה יעזרו לנו להתחבר מחדש לרוח?
אנחנו צריכים להתחיל עם החושים, אשר קיימים בגוף הפיזי ועל-כן קשורים לחיי הרצון.
אנו רואים, אנחנו חושבים על מה שאנחנו רואים ואז פועלים על מה שאנחנו חושבים.
הבה ונביט על החושים. אנו תופסים את תמונת עולם החומר בכל מגוון צבעיו ותמורותיו כי יש לנו עיניים פיזיות. נפש התחושה, אשר עובדה בתקופה המצרית, עוזרת לנו להפנים את התפישות האלה, כך שאנחנו מרגישים משהו ביחס למה שאנחנו רואים. אנחנו מביאים את התמונה של מה שאנו רואים לתוך נפשותינו; זה מאפשר לנו להרגיש אהדה או סלידה ביחס למה שאנו רואים ואנו מפתחים תחושה של עצמאות ביחס למראה עינינו. מאז התקופה היוונית-הרומית והתפתחות הנפש השכלית, אנחנו לא רק מרגישים משהו ביחס למה שאנחנו רואים, אלא מטביעים את ההרגשה הזאת עמוק יותר, לתוך הגוף האתרי שלנו, לתוך זיכרון ה'מראה', כדי שנוכל לחשוב על זה מאוחר יותר. אנחנו חושבים כי אנחנו יכולים לזכור את מה שראינו אתמול ולהשוות את זה למה שאנו רואים היום. כלומר, זיכרון משתקף אל המוח הפיזי של מה שראינו אתמול, בדיוק כפי שראינו אותו. אם אנו רואים ורד אדום אנחנו זוכרים אותו אדום. זה משום שהחשיבה והזיכרון קשורים כך וגם כי החשיבה מחוברת לגוף האתרי – הפועל כמראה.
אנו רואים – אנחנו מרגישים – אנו זוכרים – אנחנו חושבים.
תהליך החשיבה הרגיל הזה מתאפשר על-ידי לוציפר העולה מספירת הפעולה שלו בדם שלנו אל נפש התחושה ואהרימן היורד מתחום הפעולה שלו בעצבים והחושים לנפש השכלית. לוציפר עולה כדי להביא את התמונות של העולם שאנו רואים לתוך הנפש, להטביע את חותמן לתוך הגוף האתרי, אבל אהרימן יורד כדי למנוע מאתנו להיות מודעים לתהליך הזה ומה שמסתתר מאחורי מראת הזיכרון, כלומר, הוא מונע מאתנו לתפוס את עצמנו בשעת המעשה של החתמת התמונות של העולם – ראיית הצעד האמיתי הראשון בתהליך החשיבה. חשיבה אמיתית.
רודולף שטיינר מרבה לדבר על החשיבה הנכונה, החשיבה האינטואיטיבית, התפישה המוסרית וכו'. והן נראות קשות מאוד לתפיסה, אבל האם זה כך?
הנה המנגנון של החשיבה האמיתית:
מהו זה באמת שאהרימן אינו רוצה שנראה?
אנו רואים את עולם התמונות החיצוניות ואנחנו מטביעים אותן על הגופים האתריים שלנו אבל אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו גם מטביעים את מה שמסתתר מאחורי התמונות האלה, את המשלימים המוסריים והרוחניים שלהן.
אתן לכם דוגמא: הסתכלו על הנקודה הכחולה בעיניים לא ממוקדות ולאחר מכן הסתכלו על השטח הריק הסמוך לה, מה אתם רואים? האם אתם רואים צבע-משלים? נקודה כתומה שנוצרה מתוך האור?
מהו הצבע המשלים הזה?
מדעי טבע אומרים לנו שבבואות-הגרר נגרמות על ידי תאים מותשים ברשתית המגיבים לאור. אם אתם בוהים בצבע הכחול במשך שלושים שניות או יותר למשל, התאים ברשתית שלכם המגיבים לכחול יתעייפו וישתלהבו פחות. כאשר אתם עוברים למבט מעל למשטח הלבן, עיניכם מחסירות את הכחול ואתם רואים את הצבע המשלים שלו – הכתום.
במדע הרוח אנו יודעים שזהו ההיבט הפיזי בלבד.
"בטבע אנו רואים עצמים אשר ניתן לספור, לשקול ולמדוד; בקיצור, חפצים שעוסקים בהם בפיסיקה. הם מופיעים בצבעים שונים. הצבע, למרות זאת – זה צריך להיות ברור לחלוטין לאנתרופוסופים – הצבע הוא משהו רוחני. עכשיו אנחנו רואים צבעים טבעיים מסוימים בישויות שאינן רוחניות; כלומר, במינרלים. לאחרונה הפיסיקאים הפכו את העניינים ליותר קלים עבורם באומרם שצבעים לא יכולים להיות חלק טבעי ואינטגרלי מחומרים מתים כי צבעים הם נפשיים; הם קיימים בשכל בלבד; בחוץ, אטומי חומר רוטטים בחומר מת ומשפיעים על העין, העצבים, ומשהו אחר בלתי ידוע; כתוצאה מכך הצבע מתעורר בנפש.
"ההסבר הזה מראה שהפיזיקאים אובדים בכל הנוגע לבעיית צבע."[2]
אז אם הצבע הוא משהו רוחני מהי בבואת-גרר?
רודולף שטיינר אומר את הדברים הללו:
"כאשר אנו נכנסים לעולם הדוואכאני העולם האסטרלי נשאר נוכח במלואו; אנו שומעים את הדוואכאני, ואנחנו רואים את האסטרלי, אבל בהיבט שונה, המציע לנו מחזה מדהים. אנחנו רואים את הכול בתשליל, כאילו דרך לוח צילום. היכן שקיים חפץ פיזי, אין שום דבר; מה שהוא אור בעולם הפיזי מופיע כהה, ולהיפך. אנחנו רואים דברים, גם-כן בצבעיהם המשלימים: צהוב במקום כחול, ירוק במקום אדום".[3]
"התפיסה החושית של העולם החיצוני היא, אם כן, ציור פנימה של הנפש האנושית. ציור ללא צבעים; ציור בהתמלאות-רוח ובהתמעטות-רוח. כמו שבטבע הקשת באה והולכת ואינה משאירה אחריה עקבות, כך גם כל תפישה-חושית באה ונעלמת, מתוך עצמה – מהטבע משלה – ואיננה מותירה זכר אחריה. אבל עם כל תפישה, יש במקביל תהליך אחר היוצא אל הפועל בין נפש האדם לבין העולם החיצוני. זהו תהליך המתמשך ברקע, באזורים המרוחקים יותר של חיי הנפש – שם, היכן שכוחות הצמיחה, דחפי-החיים בעבודה. ובחלק הזה של חיי הנפש, לא חולפת רק תמונה ארעית, אלא שנוצר עותק אמיתי ובר-קיימא המוטבע עם כל פעולת תפישה."
אפשר לומר אז שבבואת-הגרר והצבעים-המשלימים הם ההיבט הרוחני האמיתי של האור הפיזי והצבע הפיזי ויש להם קשר, כפי שהם, עם העולם האתרי, בפרט עם אתר האור ואתר הצליל או הכימי. אפשר גם לומר שאנו רואים אותם, כי רצוננו, החי בגוף האתרי שלנו, עולה כדי לפגוש את הרצון בעולם.
מהו הרצון בעולם? הרצון של העולם הוא מהות המחשבה של האלים, מהות החיה מאחורי כל הדברים – ו'רוצה אותם' – בעולם האתרי.
מה שקורה כאשר אנו מבחינים בצבעים המשלימים ובבואות-הגרר האלה זה שאנו תופשים את מה שמוטבע בנו, בגוף הזיכרון שלנו הגוף האתרי, של הרוחניות האמיתית של העולם האתרי, כי אנחנו עולים אל מחוץ לגוף הפיזי כדי לפגוש את העולם האתרי. בדרך כלל הרצון שוכן בלב, באזור של מקלעת השמש, התפיסה הזו של חשיבה מהותית חיה פירושה עליה של התודעה, האגו מ'הלב' אל ה'ראש'. זה מה שרודולף שטיינר התכוון אליו כשהוא אמר שהיינו צריכים להיעשות למודעים לחשיבה שלנו. חשיבה אודות חשיבה. הצורה הזו של החשיבה היא תפיסה והוא קובע זאת במדיטציית אבן היסוד:
תרגלי ראיית-רוח במנוחת מחשבות – ואז באמת תחשבי.
זוהי חשיבה מיכאלית וכאשר אנו עוסקים בה הוא מגיע לפגוש אותנו בתודעתנו ביסוד האור-הרצון של החשיבה החיה – אור היום הקורן בעולם!
"אלה שיש להם עיניים לדברים כאלה לא יכלו שלא להיות מודעים למהפכה שהתרחשה ביחס לחיי-החשיבה של בני האדם בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה. לפני כן, האדם היה יכול רק להרגיש את המחשבות שהתעוררו, קורמות עור וגידים מתוך ישותו בלבד. מאז, הוא יכול להתעלות מעל לישותו היחידה, הוא יכול להנחות את שכלו לתחום הרוח; ושם מיכאל פוגש אותו – מיכאל אשר מקדמת דנה היה האדון של כל אריגת-מחשבה. הוא משחרר את המחשבות מאזור הראש; הוא פותח עבורן נתיב חופשי ללב; הוא משחרר את מעיינות הלהט הרוחני מלבבותיהם של בני אדם, כך שאדם יכול לחיות במסירות נפש מלאה לכל מה שהוא יכול ללמוד באור של החשיבה."[4]
בדרך כלל, ברגע שהמחשבות האלה גוועות בנו, (אשר זה מה שהן צריכות לעשות, אחרת היינו נופלים לתוך הפיתוי של לוציפר)[5] הן עולות כתמונות ראי לנפש השכלית. בתוך הנפש השכלית הן מתות, מרוקנות מחיים, רוחות רפאים, גופות – אנו רואים זיכרון של פני העולם. לכן אנו רואים את הוורד האדום כאדום ולא כירוק המשלים. האדום הוא דימוי מת של הוורד החומרי; המשלים הירוק הוא עמיתו הרוחני, הרוח החיה בוורד.
"בכך – כלומר, שאדם, במעשיו הרגעיים של תפישה נפשית (בעיצוב דימויים נפשיים) חי לא בקיום אמיתי, אלא רק בהשתקפות של קיום ממשי. בקיום תמונתי, טמונה האפשרות להתפתחות החירות. לכל קיום ממשי בתודעה יש כוח כופה. רק תמונות לא יכולות להכריח. כל דבר שיכול להתרחש באמצעות רושם אשר נוצר באמצעות תמונה בלבד יהיה עצמאי לגמרי מהתמונה עצמה. האדם נהיה חופשי, כאשר עם הנפש השכלית שלו הוא מרומם את עצמו החוצה מתחום הקיום האמיתי ומגיח בתחום-תמונה שאינו-קיים."[6]
עכשיו אנחנו מבינים למה אהרימן, אלוהי המוות רוצה לפטור את בבואות-הגרר האלה כמצבי מחלה, כי הוא רוצה שנבחין רק ברוחות הרפאים שהוא יוצר בגופים האתריים שלנו, המחשבות השכלתניות והמוקשחות אשר הן כמו תמונות-מראה נטולות חיים העולות לנפש השכלית.
אפשר לשים לב לכך שאת הצבעים המשלימים ובבואות-הגרר האלה ניתן לראות כל הזמן, מסביב לעצים, אנשים וכו'. זהו האתרי, החיים האתריים, היסוד הרוחני של כל הדברים הפיזיים.
התצפית הזו מסמנת שאנחנו כבר חוצים את הסף לעולם האתרי. אנו עושים זאת בכל רגע של היום, אבל אנחנו לא מודעים לכך. כאשר אנחנו נעשים מודעים לזה אנו מבינים שאנחנו לא מאבדים את העולם הפיזי, אלא שמשהו חדש מתווסף, הרוחני שמסתתר מאחורי העולם. זה לא גורם לניכור של הנפש מהעולם, אלא שהעולם הרוחני מתווסף לעולם הפיזי וכעת מתחיל להשיב על החידות שהעולם הפיזי הציג לישות האנושית.
הסכנה טמונה רק בחוסר המודעות שלנו של התהליך הזה, כי כאשר יש חוסר מודעות מלאכי האופל יכולים לעבוד בצורה יעילה יותר, מבלי שנדע שהם עושים זאת, ביצירת חשיבה חומרנית אשר מרחיקה את האדם מן הרוחני. מן הצד השני, התעוררות התודעה הזאת של הרוחני למרות זאת, התעוררות של חשיבה במעשה החשיבה, היא כמו טיפוס מעבר לתהום אל הצד השני.
"ביחס לקיום אמיתי, בן האדם, בעת עיצוב תפיסה נפשית, בוטח לחלוטין במה שהוא הפך להיות במרוצת העבר הקוסמי הארצי שלו. באבולוציה האנושית, הנתיב מצביע כאן לעבר אותה התהום של לא-כלום אשר מעליה האדם מדלג ברגע היותו ישות חופשית. הפעולה של מיכאל ודחף-עמנואל עושים את הקפיצה הזאת לאפשרית."
עמנואל עשה את הקפיצה הזאת לאפשרית על-ידי השארת הקוסמוס מאחוריו וההבאה אל האדמה של האגו הגבוה. מיכאל עשה זאת לאפשרית על-ידי הוויתור על האינטליגנציה הקוסמית לאנושות כך שבאמצעות הישות האנושית האגו הגבוה החי בנו, עמנואל, יכול ליצור קשר לרצון של העולם ברצון שלנו. האינטליגנציה הקוסמית יכולה להתאחד שוב עם עמנואל רק באמצעות האינטליגנציה האנושית – כלומר דרך הרצון האנושי, הכוח המפותח של התפישה הרוחנית.
היעשותנו מודעים לבבואת-הגרר (האתרית) ולצבע-המשלים (האסטרלי הזורח לתוך האתרי) היא רק הצעד הראשון. אנחנו משתמשים בגוף האתרי, שבו שוכן מה שהיינו פעם בחיים קודמים, האגו הגבוה שלנו, לא האני המשתקף אלינו על-ידי השכל במקלעת השמש, אלא האגו הגבוה האמיתי אשר עולה כעת לאיבר החדש של תפיסה שבין הגבות. זהו ההבהוב הראשון, הצעד הראשון.
מה בא הלאה?
כדי להבין מהו הדבר הבא עלינו לחקור את שני הכוכבים של היקום הפנימי שלנו, את מזל תאומים (קַסְטוֹר ופּוֹלוּקְס) של השמים הפנימיים שלנו – בלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח.
המדע אומר לנו את הדברים האלה אודות בלוטת האצטרובל:
בלוטת האצטרובל היא איבר קטן במרכז המוח שמייצר סרוטונין והנגזר שלו מלטונין, הורמון המשפיע על הכוונון של דפוסי ערות/שינה ופעולות עונתיות ויש לו השפעה על הרבייה המינית. צורתו דומה לאצטרובל זעיר (ומכאן שמה). בלוטת האצטרובל אוספת משקעי סידן לאורך זמן – הנקראים חול המוח. כאן אנו רואים את תהליכי המינרליזציה שדיברנו עליהם בהרצאה האחרונה כמשימה של הארכאי.
בלוטת האצטרובל מייצרת שני הורמונים המעניינים אותנו: סרוטונין ומלטונין.
על קצה המזלג:
האור הראשון המגיע לעינינו בבוקר מתגלה על-ידי הרשתית שלנו והמידע שהיא אוספת מגיע לבלוטת האצטרובל, אשר מייצרת סרוטונין.
חוסר אור שמש פירושו נפילה ברמות של סרוטונין, אשר מובילה לדיכאון, דכדוך, מחלות לב ובעיות שינה.
יותר מדי סרוטונין מוביל לטשטוש הקו המפריד בין חלום לערות, לפסיכוזה ולכמה צורות של סכיזופרניה. למעשה זה יכול להיגרם גם על-ידי לקיחת ל.ס.ד., אשר מהווה אגוניסט-מתחרה – כלומר, ממריץ את הפרשת הסרוטונין בבלוטת האצטרובל. תרופות נוגדות דיכאון גם הן מגבירות את הסרוטונין וגם מניעת שינה באמצעות רעש ואורות בוהקים (צורה של עינויים שביצעו סוכני ה – CIA והצבא). מינון גבוה מדי של סרוטונין מונע התעוררות מחלום; אי אפשר להבדיל בין הרוחני לפיזי. אפשר לומר שסרוטונין עוזר לנו להתעורר כדי להיכנס לעולם הפיזי. זהו מתג 'הפעל'. אנו ערים בעולם האמיתי בגלל סרוטונין.
כאשר האור פוחת הרשתית מזהה זאת, והמידע מגיע לבלוטת האצטרובל, אשר ממירה סרוטונין למלטונין. מלטונין מיוצר בחושך והוא נבלם על-ידי אור. הפרעה מובילה אותנו להיות ישנוניים בזמן הלא נכון, כלומר, מקצבי היממה שלנו משובשים – יעפת – 'ג'ט לאג', למשל. אפשר לומר שמלטונין, המופרש בלילה, עוזר לנו ליפול לשינה, זהו כפתור הכיבוי שלנו שעוזר לנו להיכנס לעולם הרוח.
אנחנו עוברים ממצב שינה וחלום לתודעה ערה בגלל הסרוטונין. אנחנו עוברים מתודעה ערה לתודעת חלום ולתודעת שינה בגלל המלטונין.
יחסי הגומלין של ההורמונים האלה לרוחניות ידועים כבר זמן רב. מסופר שהמרובינגנים, מלכי גאליה בתחילת ימי הביניים, שתו את הדם של קרוביהם שנפלו בקרב על מנת לשפר את כושר הראייה העל-חושית שלהם. נאמר שבדם הזה היו הורמונים מסוימים, יחס של סרוטונין למלטונין. מאוחר יותר היה זה דמן של נשים בעלות ראייה על-חושית אשר המרובינגים שתו. אלה היו נשים אשר הותאם בדמן היחס של רמת הסרוטונין לרמת המלטונין באמצעות הידע המדוקדק של פעולת המחזור החודשי הנשי ובלוטת האצטרובל אצל אלו שחיו בלילה וישנו ביום (אפשר לראות כאן קשר עם התרבות העממית של הערפדים).
מה לגבי בלוטת יותרת המוח?
בלוטת יותרת המוח ממוקמת בבסיס הגולגולת בין שני עצבי ראייה ומחוברת לתת-הרמה במוח (הִיפּוֹתָלָמוּס). היא מייצרת ומפרישה הורמונים הקשורים לצמיחה, רבייה מינית ומסדירה את המקצבים הגופניים המביאים אותנו מילדות לבגרות מינית, כמו גם את ויסות חום גופנו, לחץ הדם והדופק שלנו. היא עושה זאת כי ההיפותלמוס חש את הסביבה ושולח אותות לבלוטת יותרת המוח. בסיכום הכללי היא מגיבה לסביבה החיצונית אשר בה אנו חיים ומסדירה את תפקודי הגוף שלנו כדי לאזן אותנו. היא נקראת הבלוטה הראשית כי היא שולטת על כל-כך הרבה תפקודים.
אז מה אומר לנו רודולף שטיינר על בלוטת יותרת המוח במיוחד?
"בדיוק כשם שהאיבר המקביל לאוזן הוא איבר הדיבור, כך האיבר המקביל לחמימות הלב הוא בלוטת יתרת המוח, ההיפופיזה. הלב לוקח את החמימות מבחוץ, כפי שאוזן עושה עם הקול. כך הלב תופס את חמימות העולם. האיבר התואם, אשר אנחנו חייבים שיהיה לנו, כדי להיות מסוגלים לייצר חום במודע, הוא בלוטת יותרת המוח בתוך הראש, אשר בעת הנוכחית נמצאת בתחילת התפתחותה. בדיוק כמו שמבחינים עם האוזן ויוצרים עם הגרון, כך לוקחים את החמימות של העולם בלב ומאפשרים לה לזרום שוב דרך בלוטת יותרת המוח. לאחר שהיכולת הזו הושגה, הלב יהפוך להיות האיבר שנועד להיות. ישנה התייחסות לכך בספר 'אור על הנתיב': 'לפני שהנפש יכולה לעמוד בנוכחות המורים הרוחניים, הרגליים שלה חייבות להישטף בדם של הלב' (ספר בסיס של החברה התאוסופית מאת מייבל קולינס, יצא לאור בשנת 1885 – המתר'.). אז הדם של הלב שלנו זורם החוצה כמו שהמילים שלנו זורמות כיום החוצה אל העולם. בעתיד, חמימות הנפש תציף את האנושות."[7]
ועל בלוטת האצטרובל?
"יש איבר אשר יהפוך גם-כן לאיבר פעיל של הראייה העל-חושית. הוא נוכח כיום בצורה עוברית בבלוטת האצטרובל, האפיפזה (קצה העצם באנטומיה – Epiphysis), האיבר אשר ייתן מציאות לתמונות אשר מיוצרות כיום על-ידי העין. שני איברים אלה, בלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח כאיברים פעילים, חייבים להתפתח לאיבר הראיה (עין) והאיבר של החמימות (לב). כיום הדמיון הוא השלב הראשוני המוביל לכוח יצירה מאוחר יותר. עכשיו יש לאדם לכל היותר כוח יצירת דמיונות. מאוחר יותר יהיה לו כוח קסום."[8]
רודולף שטיינר גם אומר לנו שהבלוטות, היסוד ה'נוזלי' בישות האנושית כמו הדם והלימפה, הן התחום הפיזי (הגוף האתרי) של פעולת המלאכים, שהיו בשלב בני האדם על הירח הקדום. יש קשר עמוק בין הירח למוח, אשר התפתח באותה עת.
בספרו על המתכת כסף והאורגניזם האנושי אומר יוג'ין קוליסקו תלמידו הגדול של רודולף שטיינר שבמוח, "פעילויות ירח מודעת ובלתי-מודעת חייבות להישמר באיזון. אם אנחנו לא יכולים לשמור את האיזון הנכון בין שתי ההשפעות האלה, אנחנו חולים ומוכנעים על-ידי הירח."
רודולף שטיינר אומר:
"המוח הקטן-הצרבלום שלנו הוא שריד של שלב הירח באבולוציה; הוא נמצא שם כסימן של הקרבות שהאלים נלחמו בשבילנו. המוח הקטן הופיע ממה שהיה חשיבה על הירח הקדום. לא היו אז שגיאות במחשבותינו, הכוחות האלוהיים חשבו עבורנו והנחו את מחשבותינו. לאדם לא הייתה עדיין חירות; ישויות אלוהיות ניהלו אותו. עכשיו כאשר הוא הפך להיות עצמאי הוא חייב להיות אחראי למה שהוא חושב. ישנם גם שרידים של הירח הקדום בבלוטות האצטרובל ויותרת המוח של המוח הגדול; על הירח הישן הן היו מה שהריאה והלב הם באדם כיום. ומה שאדם עושה עכשיו יעצב את המוח הגדול שלו על צדק-יופיטר. מה שהוא חושב בקשר עם המוח הגדול שלו עכשיו יעצב את המוח הקטן שלו על צדק-יופיטר. האדם חייב לשאת בתוצאות של החשיבה שלו עכשיו כאשר הוא נהיה חופשי, והמוח הקטן יושב בחלק האחורי של ראשו כמו שופט, כי הוא ייקח את ההשפעות של כל מה שהוא חשב עלי אדמות אל יופיטר."[9]
ואז הוא ממשיך ואומר את הדברים הללו:
"הגענו מהירח שבו היינו עדיין בחיק האלים: Ex Deo nascimur. אנחנו מאחדים את עצמנו עם עמנואל עלי אדמות ומתים לתוכו: ב … morimur. אז רוח הקודש תוביל אותנו אל התגשמותה של האדמה – יופיטר: .Per Spiritum Sanctum reviviscimus"[10]
אנחנו יודעים שירדנו מחיק אלוהי האב, ועמנואל מת כדי להציל את כוחות החשיבה שלנו על-ידי הבאה למטה של מהות האגו הגבוה, אם כך איך מובילה אותנו רוח הקודש הלאה אל הסיכום של הירח הקדום, אל צדק-יופיטר, ומה הקשר של זה לבלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח והקשר שלהן אל האינטליגנציה הקוסמית?
אם בלוטת יותרת המוח הייתה הלב על הירח הקדום ונועדה להיות הלב החדש, הלב האתרי על צדק-יופיטר, ובלוטת האצטרובל הייתה הריאות על הירח הקדום ואמורה להיעשות איבר הראייה החדש על יופיטר, (נוכל לראות כיצד הראייה קשורה קשר הדוק, הן פיזית והן רוחנית, לנשימה), ואם שתי אלה קשורות למה שהאדם חושב עכשיו, אנחנו יכולים להגיד שזה קשור ישירות לאינטליגנציה הקוסמית; האיברים האלה יתפתחו ככול שהאדם יוכל להתחיל 'לחשוב עם הלב שלו', עם כוח-רצונו בנפש העולה אל הראש. זה בדיוק אותו הדבר כמו התפישה הרוחנית של מה שמאחורי הטבע שדברנו עליה. כעת אנחנו רואים את הקשר עם רוח הקודש.
בדיוק כשם שהריאות נושמות אוויר פנימה והחוצה, כך גם איבר הראייה האתרי החדש נושם אור פנימה והחוצה ואנו יכולים אז לומר את הדברים האלו:
כל מה שאנחנו רואים נעשה למחשבות, ואנחנו יכולים לחשוב רק כי אנו יכולים לנשום פנימה אוויר. אנחנו הורגים משהו באוויר כדי לראות ולחשוב. אנחנו הורגים את הרוח כדי שיהיו לנו תפיסה רגילה וחשיבה. 'ההריגה' הזאת היא פעולה של רוחות האופל שנכנסות לתוכנו, אל תוך הגוף האתרי ובגוף האתרי הן מעוררות השראה ליצירת מושגים מתים – רעיונות, באמצעות הזיכרונות המתים שלנו. מאז שבני האדם החלו לראות רק את פני השטח של העולם ולחשוב באופן מופשט, האוויר כבר לא מכיל את הרוח החיה.
"ההנפשה של האוויר השייכת לישות האנושית אינה קיימת עוד. ולכן הישויות שעליהן דיברתי אתמול – הייתי מכנה אותן הישויות האנטי-מיכאליות – מסוגלות לחדור לאוויר ודרך האוויר לתוך האדם, ובדרך הזו הן נכנסות לתוך האנושות, כפי שתיארתי את זה אתמול. אנו יכולים להבריח אותן משם רק אם אנחנו מציבים במקום יוגה את מה שמהווה הדבר הנכון להיום. אנו חייבים לחתור לכך. אנחנו יכולים לחתור רק לדבר הנכון להיום אם אנו נעשים מודעים לקשר ההרבה יותר עדין של האדם אל העולם החיצוני, כך שביחס לגוף האתרי שלנו מתרחש משהו אשר חייב להיכנס לתודעתנו יותר ויותר, הדומה לתהליך הנשימה שלנו. בתהליך הנשימה, אנו שואפים חמצן טרי ונושפים פחמן שאי אפשר להשתמש בו. תהליך דומה מתרחש בכל התפישות החושיות שלנו. רק תחשבו, חברי היקרים, שאתם רואים משהו – הבה ניקח מקרה קיצוני – נניח שאתם רואים להבה. שם, מתרחש תהליך שניתן להשוות אותו עם שאיפה, אלא שהוא הרבה יותר עדין. אם בשלב הזה תעצמו את העיניים – ואתם יכולים לעשות ניסויים דומים עם כל אחד מהחושים שלכם – יש לכם את בבואת-הגרר של הלהבה, אשר משתנה בהדרגה – דועכת, כפי שגתה אמר. מלבד ההיבט הפיזי לחלוטין, הגוף האתרי של האדם במהותו עוסק בתהליך הזה של קבלת רושם האור והתפוגגות שלו לבסוף. משהו מאוד משמעותי כלול בתהליך הזה: הוא מכיל את היסוד הנפשי אשר, לפני שלושת אלפים שנה, היה נשאף פנימה וננשף החוצה עם האוויר. ואנחנו חייבים ללמוד להבין את תהליך התחושה, החדור על-ידי היסוד הנפשי באופן דומה להבנתנו את תהליך הנשימה לפני שלושת אלפים שנה."[11]
התוצרת הפיזית של המוות הזה נראית בכך שחמצן הופך לפחמן דו-חמצני. דם אדום מלא חיוניות הופך לדם כחול. זה מת ומגורש שוב על-ידי הריאות. האוויר שאנו נושמים הוא נטול רוח והוא מת והורג.
כאשר אנו רואים את הרוח החיה מאחורי העולם, אנו עוקפים את התהליך הזה הכבול למוח ועולים מתחום האוויר לתחום האור. אנחנו לא הורגים מאומה. אנחנו מגרשים פחות ופחות פחמן דו-חמצני כי אנחנו נושמים אור פנימה והחוצה לתוך העולם האתרי. העולם הזה חי. כך נכנס אור רוח הקודש יותר ויותר לתוך האדם, דרך האיבר החדש שנוצר במצח (צ'אקרת שני העלים).
בפרק ו' בבשורה על-פי מתי (פסוק כ"ב) נאמר:
"נר הַגּוּף הָעָיִן וְאִם־עֵינְךָ תְמִימָה כָּל־גּוּפְךָ יֵאוֹר."
האם העין הזאת היא איבר הראייה החדש שנוצר על-ידי בלוטת האצטרובל?
איך נוצר האיבר הזה?
בלילה אנחנו נרדמים עקב המלטונין המיוצר על ידי בלוטת האצטרובל, מרימים את הגוף האסטרלי והאגו שלנו ומותירים את הגופים הפיזי והאתרי על המיטה.
רודולף שטיינר אומר לנו שבלילה הגוף האסטרלי והאגו שלנו מגלים עניין רב מאוד באיכות האוויר אשר גורש כאשר נשפנו במשך היום וכמה אור כלול בו. אנו תופשים אותו ואנו שופטים אותו וכך גם המלאך שלנו החולק את האוויר הזה, בשל הקרבה שלו עם הגוף האסטרלי. אם האוויר הנפלט שלנו, המאוחד עם הגוף האסטרלי שלנו, מלא במוות ונטול אור, המלאך שלנו איננו מסוגל לעקוב אחרינו אל השינה, כי זה יזהם אותו.
אבל לעומת זאת, אם אנו תופשים את אור הרוח שמאחורי כל הדברים ביום, וככל שהתהליך הזה נכנס דרך הגוף האסטרלי שלנו לתוך גופנו האתרי ולתוך הדם, כך שמתחילות להיות לנו מחשבות חיות 'יצירתיות' – אנחנו לא הורגים. הצורה הזו של החשיבה שאיננה צריכה את המוח, מאפשרת לאור של הרוח להיכנס לדם והחום/אור הזה אשר הופך לרוחני בדם נכנס לנשימה ליצירת לב-אתר-חום חדש, את איבר החשיבה החדש, אשר קשור לבלוטת יותרת המוח. הלב שחושב.
עכשיו, האוויר הנפלט שלנו, המלא בחום ואור שנהיו רוחניים, יכול להיות מוערך על-ידי המלאך שלנו כחומר שהוא יכול להיכנס לתוכו וזה אומר שהוא יכול ללוות אותנו כעת לתוך השינה על מנת ליצור תמונות בגוף האסטרלי שלנו, כדי לחבר אותנו עם ההיררכיות הגבוהות, הארכנגלוי והארכאי. זה מקדם את התפתחות רוח העצמות.
"…על-ידי אריגה ביסוד האווירי אינך שייך לאדמה אלא להיררכיית הארכאי, ארכנגלוי, אנגלוי."[12]
"זה בדיוק כמו בחיים הפיזיים – אתם נושמים; האוויר אשר יש לכם עכשיו בתוך עצמכם היה מחוץ לכם לפני זמן קצר, זה היה האוויר-של-העולם; כעת זהו האוויר שלכם. לאחר זמן קצר תשיבו אותו לעולם. אתם מאוחדים עם העולם. האוויר עכשיו מחוץ לכם, כעת בתוככם. לא הייתם כלל בני אדם, אם לא הייתם מאוחדים כל-כך עם העולם, עד שיש לכם לא רק את מה שבתוך העור שלכם, אלא גם את מה שבו אתם מחוברים לכול האטמוספירה הסובבת סביבכם. וכמו שאתם מחוברים בצד הפיזי, כך זה גם בחלק הרוחני שלכם: ברגע שאתם יורדים לאזור התת-המודע הבא – האזור שמתוכו מתעורר זיכרון – אתם מחוברים עם מה שאנו מכנים ההיררכיה השלישית: אנגלוי, ארכנגלוי, ארכאי. כשם שאתם מחוברים דרך הנשימה עם האוויר, אתם גם קשורים עם ההיררכיה השלישית באמצעות ארגון-הראש שלכם, במיוחד ארגון-הראש התחתון. זה אשר מכוסה רק על-ידי האונות החיצונית של המוח, שייך אך ורק לאדמה. מה שבדיוק למטה מחובר עם ההיררכיה השלישית: אנגלוי, ארכנגלוי, ארכאי."[13]
הציטוט לעיל מתייחס במפורש לאותו חלק של המוח שמכיל את בלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח.
התפישה והחשיבה האלו ביום משפיעות גם על הגופים הפיזיים והאתריים שלנו, אשר אנו מותירים שוכבים על המיטה בלילה.
בלוטת האצטרובל;
רודולף שטיינר אומר כך:
"כשאדם עומד לפנינו היום במצב הערות שלו ואנו צופים בו בראייה על-חושית, קרני אור מסוימות נראות זורמת ללא הרף מהלב לכיוון הראש. אם אנחנו רוצים לשרטט את זה בקווים כלליים, עלינו לשרטט את אזור הלב כאן ולהראות את הזרימה הרצופה משם למוח, זורמת בראש סביב האיבר הידוע באנטומיה כבלוטת האצטרובל … הזרימות האלה נובעות מכך שדם האדם, שהינו חומר פיזי, הולך וממוסס את עצמו ללא הרף לתוך חומר אתרי."
הוא אומר:
"ברגע הנוכחי של האבולוציה הקוסמית, האופן שבו ישויות-הרוח האלוהיות האלה פועלות הוא החתמת תוכן-העולם המוסרי על הגוף האסטרלי והאני במהלך מצב השינה. כל תהליכי-העולם באדם בעת השינה הם תהליכים מוסריים אמיתיים – לא דומים כלל לתוצאות של פעולה בטבע החיצוני. תהליך-העולם המוסרי הזה, בתוצאותיו בהמשך, מועבר על-ידי האדם ממצב השינה שלו לתוך מצב הערות שלו. ההמשכיות של הפעולות נותרת במצב של שינה. זה כי האדם מתעורר רק באותם החיים אשר מופנים לתחום המחשבה. מה שבאמת קורה בתוך ספירת הרצון, נשאר אפילו בשעות הערות, מצועף על-ידי אותה האפלה עמומה כמו כול חיי-הנפש שלו במהלך השינה. אבל בחיי הרצון הישנים האלו, רוח-העולם האלוהי ממשיכה לארוג במצב הערות שלו. אדם הוא מוסרית טוב – או רע – עד כמה שהוא יכול להיות, עד כמה שהוא יכול להתקרב אל הישויות האלוהיות-הרוחניות בשנתו. והוא מתקרב או נשאר רחוק מהן, על-פי היותם של החיים הארציים הקודמים שלו בכיוון מוסרי."[14]
כך יש לנו שני קטבים, האתריזציה של כל מה שחשבנו, העולה מהלב אל הראש ביום כי יש לנו סרוטונין ומה שזה פוגש בלילה בירידה מן העולמות הרוחניים של סדר העולם המוסרי – רצון – בלילה בגלל המלטונין.
כך, ביום כאשר בלוטת האצטרובל שלנו מייצרת סרוטונין, אנחנו עושים לאתרי את כל מה שאנחנו רואים וחושבים ומרגישים, לאור הנאסף בבלוטת האצטרובל היכן שנוצר מלטונין.
בלילה כאשר אנו נרדמים בגלל המלטונין, והגופים הפיזי והאתרי שלנו שנמצאים במיטה, משהו זורם למטה מהחלל הקוסמי לתוך הגופים הפיזי והאתרי שלנו. אלו הן האיכויות המוסריות שהישויות הגבוהות רוצות שתהיינה לנו, הישויות הגבוהות שהגוף האסטרלי והאגו שלנו מחוברים אליהן למעלה בקוסמוס בתיווכם של המלאכים שלנו. התכונות המוסריות שיכולות רק לזרום לתוכנו תלויות בדם אשר נהיה אתרי שהן פוגשות בבלוטת האצטרובל. על-פי רודולף שטיינר מתרחשות או הרמוניה או דיסהרמוניה בבלוטת האצטרובל, בין מה שנמצא באוויר למעלה לדמנו אשר מתחת – כלומר בין המוסריות האישית שלנו לסדר העולם המוסרי האוניברסלי. איכות דמנו אשר נהיה אתרי, נשפטת עכשיו אם היא תואמת או לא תואמת את הדחפים המוסריים היורדים.
משמעות הדבר היא:
בלילה, האוויר המגורש שנהיה רוחני אשר עולה עם הגופים האסטרליים והאגו שלנו מאפשר למלאכים שלנו לעזור לנו לפתח את כוחות החשיבה הטהורים של רוח העצמות, שיכולים לעורר את סגולת האימגינציה. תפישה מוסרית.
בדם שנהיה אתרי העולה מהלב אל הראש ביום, חיים כוחות הרצון של האלים אשר נכנסו לתוך הגופים האתריים והפיזיים בלילה, הכוחות המיכאליים, הדחפים המוסריים של האלים. אם אלה עולים עם הרצון לתוך המחשבות שלנו (זכרו שזאת היא משימתו של מיכאל לעשות את זה לאפשרי), אנו יכולים להתחיל להתעורר לסגולת האינטואיציה – הצעד הראשון לקראת מה שרודולף שטיינר מכנה חשיבה אינטואיטיבית, המובילה שוב להרחבת התפיסה המוסרית.
עכשיו אנחנו מבינים את זה!
תפישה מוסרית היא היכולת להיות בעל תודעה בתחום מוסריות העולם הרוחני – תודעה אימגינטיבית. מיכאל פוגש אותנו כאן כשהרצון שלנו עולה ממקלעת השמש אל הראש, אל צ'אקרת המצח, ככוח תפיסה המתאחד עם החשיבה האמיתית של האלים בעולם החיצוני.
החשיבה האינטואיטיבית היא היכולת להיות בעל תודעה של הדחפים המוסריים של האלים אשר ירדו אלינו בלילה – התודעה האינטואיטיבית. מיכאל מנקה עכשיו את הנתיב לכוח החשיבה כדי לרדת לעולם האתרי הפנימי, על מנת להבחין שם בדחפים המוסריים של האלים.
ובתווך זה שיוצר הרמוניה ומאחד את השתיים ב'שכל' הוא עמנואל המתאחד עמנו בתהליך הזה של איחוד ראש ולב.
התפישה המוסרית הזאת (האמגושים החדשים) והחשיבה האינטואיטיבית הזו (הרועים החדשים) מובילות אותנו בסופו של דבר אל עמנואל.
זרם הדם שלנו שנהיה אתרי הופך להיות כל-כך מטוהר עד שהוא יכול להתאחד עם הדם האתרי של עמנואל, הזורם ביחד עם הדם שלנו מהלב אל הראש ולבסוף מבלוטת יותרת המוח אל בלוטת האצטרובל. כך אנו מחברים את ההוויה של עמנואל שוב עם ההיררכיות, אשר הוא עזב מזמן בעת ירידתו אל האדמה.
"איחוד של שני הזרמים הללו יכול לבוא עם זאת, רק אם האדם מסוגל לגלות הבנה של מה שכלול בדחף עמנואל."[15]
במילים אחרות, אנחנו מתאחדים עם מהות האגו של עמנואל, עם הדחף שלו, עד לדרגה שבה אנו יכולים לאחד את האינטליגנציה הקוסמית, את רצון האלים עם האינטליגנציה האנושית שלנו, כך שנוכל להבין את עמנואל. זהו האיחוד עם סדר העולם המוסרי המאחד אותנו עם עמנואל וזהו עמנואל אשר נותן לנו השראה להתחיל לפעול עם אידיאלים מוסריים אוניברסאליים או הטוּב של העולם. זאת באמת דרך אחרת לומר שאנו מפתחים איבר מצפון כך שנוכל להבחין ולהתאחד עם עמנואל.
ההתפתחות של נפש התודעה מצריכה הכרה מלאה של מה שחי ברצון. נפש התודעה היא נפש מוסרית, נפש שיכולה לראות את המוסר בעולם ומבדילה אותו מהיפוכו. המעבר מנפש התודעה אל הנפש הרוחנית מצריך איחוד של הרצון ורצון עמנואל, האגו האנושי עם אגו עמנואל.
רק בנפש הרוחנית נוכל להתחיל לומר בהבנה – לא אני אלא עמנואל שבי.
כך אנו פוגשים את עמנואל בעולם האתרי ועמנואל בהוויה הפנימית, בתוך הגוף האתרי הפנימי.
 | המצרים הבינו באופן טבעי את הקשר הזה בין האיבר שנוצר על ידי בלוטת האצטרובל (הנחש) באזור הגבות והאיבר שנוצר על ידי בלוטת יותרת המוח בחלקו האחורי של הראש. ראו את הקו הנע מסביב מהיכן שבלוטת יותרת המוח עתידה להיות אל המקום שבו יהיה הלב האתרי. |
התמונה הזו של היחס בין בלוטת האצטרובל ובלוטת יותרת המוח מתוארת להפליא באגדת הנחשה הירוקה והחבצלת היפה, רודולף שטיינר אומר את הדברים הללו:
"העצמי של האדם הפך חסר-לאנוכיות (מתרומם מתוך העצמי), הנחשה (עצבים וחושים) הופכת לאבן יקרה, אשר מהווה את הסוללות של הגשר (חושים רוחניים חדשים). ועכשיו אנשים יכולים ביתר חופשיות ללכת הלוך ושוב מעולם החושים לעולם הרוח. האיחוד בין התחושה והרוח נגרם על-ידי האדם, כשהוא הופך לבלתי-אנוכי, על ידי הקרבת עצמו (הרמת עצמו מתוך החושים), כפי שנעשה על ידי הנחשה, אשר הציעה את עצמה כגשר מעל הנהר של התשוקות (הגוף האסטרלי). לפיכך המקדש עלה מבקיעי האדמה והוא נגיש כעת לכל מי שחוצה את הגשר, לאלו שנוסעים עליו כמו גם להולכי רגל."[16] – שימו לב שהוספתי הסברים בסוגריים.
בתרשים לעיל יש לנו משהו שנראה כמו עין שנוצרה על-ידי הגשר והשתקפותו בנהר הנפשות. בלוטת האצטרובל, העין השלישית, איבר הראייה הרוחנית, יכולה להיות מדומיינת כאן, והמקדש המכיל את שלושת המלכים – היכולת לרוח העצמות, רוח חיים והאדם הרוח – שלתוכו הצעיר, האגו המודע הנכנס, יכול להיראות כמו בלוטת יותרת המוח.
אפשר לראות את האיבר החדש הזה באזור הגבות, מגולם בפסל נציג האנושות בדורנאך, אשר נוצר על ידי רודולף שטיינר. גם לציירי האיקונין יש מושג אודותיו ואנחנו יכולים לראות כיצד קווצת שיער נופלת על המצח בצורה כמעט זהה.
הידע של בלוטת יותרת המוח ובלוטת האצטרובל ואפילו הלב האתרי בחלקו האחורי של הראש כבר היה קיים באופן אינסטינקטיבי ויכול להראות בכל התרבויות כפי שהוא מתואר במצנפת האפיפיור, בכתרים מלכותיים ובשביסים.
מהו זה אשר האדם מביא לעולמות הרוח שאין להם עדיין? האדם נושא חירות לתוך העולם המוסרי של ההכרח ומביא בחזרה תודעה מוסרית וזאת היא התודעה המוסרית המחוממת במלואה באהבה שמכירה את עמנואל. לכן יוחנן המטביל היה מבשרו של עמנואל, כי הוא פיתח את התפישה המוסרית, התודעה של העמיתים המוסריים של כל דבר בעולם. לכן המצפון הוא איבר התפיסה להכרת הישות עמנואל.
כעת אנו מגיעים למשמעות המיוחדת של שנת 2013. שנת 2013 היא השנה ה – 600 מאז תחילתו של עידן מיכאל, תקופת נפש התודעה. לכן יש לה קשר מספרי עם התקופה השישית. משמעות הדבר היא שתהיה חלוקה 'קטנה' לטובים ולרעים, אלה שנפלו כבר לתהום ואלו העולים ממנה עם כל הצרות והשמחות הקשורות לכך. אחווה, חירות ושוויון – יהיה צורך באיכות התמונות שהמלאכים יצרו בנו עבור התקופה השישית. לכן אין זה צירוף מקרים שנחגוג את יום השנה של פסטיבל של ידע באותה השנה, היות שזה יהיה גם יום השנה המאה של הענקת הבשורה החמישית[17] לעולם על-ידי רודולף שטיינר. רודולף שטיינר נתן לנו את הבשורה הזאת כדי לתמוך בנו, כדי לעזור לנו להבין טוב יותר את הדחף של עמנואל, כי הוא היה המבשר של עמנואל האתרי באותה הדרך שיוחנן המטביל בישר את התגשמות הראשונה של ישוע הפיזי.
הבשורה החמישית היא מתנה אינטימית ביותר ויקרה, כי כשלעצמה היא מהווה דוגמא כיצד דחף עמנואל, האינטליגנציה הקוסמית של עמנואל נכנסה לתוך ישות אנושית מיכאלית, אשר הייתה אז מסוגלת להבין אותה ולחבר אותה שוב בנפשה עם ההוויה של עמנואל. הוא מתאר בה את נפילת האדם ואת נפילת האינטליגנציה הקוסמית בדיוק עם המילים שנאמרו על-ידי הבת הקול או סופיה האלוהית:
אום (AUM), אמן!
הרשעה השולטת בעולם,
היא העדות לאנוכיות שמשחררת את עצמה, (מהעולם רוחני)
האנוכיות משפיעה על-ידי אחרים,
ונחוות בלחם היומי, (הנפש אנושית)
אשר בו רצון השמים לא שולט,
כי האדם הפריד את עצמו מממלכתכם, (האגו הגבוה)
ושכח את שמותיכם, מתוך הצורך הזה
אתם האבות שבמרומים.
הבשורה החמישית היא צוהר מוסרי שבאמצעותו אנו יכולים להביט באבולוציית התודעה שלנו, אשר הצריכה שעמנואל ייוולד, יחיה וימות בישוע, כדי להעניק לנו את האגו וכוח החשיבה שלנו על-מנת שנוכל להתחבר שוב עם האינטליגנציה הקוסמית.
אבל עלינו להתעורר שוב למשימה הזו כהשתקפות של מה שישוע עמנואל נתן לנו בתפילת האדון (הבשורה על-פי מתי פרק ו', פסוקים ט'-י"ג):
אבינו שבשמים,
יתקדש שמך, (אנחנו זוכרים עכשיו את שמך ומכבדים אותו)
תבוא מלכותך, (האגו הגבוה ירד לאדמה)
ייעשה רצונך
כאשר בשמים גם בארץ. (הרצון של האלים יתחבר שוב עם המחשבה האנושית)
את לחם חוקנו תן לנו היום, (עזור לנו לראות את הרוחני – מאנאס – מאחורי כל הדברים הפיזיים שוב)
ומחל לנו על חובותינו כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו. (סלח לנו על חוסר המוסריות שלנו)
ואל תביאנו לידי ניסיון, (של רוחות החושך)
כי אם תחלצנו מן הרע. (גאל אותנו מהן עד שנוכל להתאחד עם כוחות מוסריים)
כך אנו מגיעים להבנה שהתפילה הידועה בנצרות כתפילת "אבינו" היא התמרה, ההיפוך של קולה של בת-קול, בבשורה החמישית. זהו ידע רב חשיבות!
יהי רצון שנשאף לכבד את רודולף שטיינר ואת המתנה המיכאלית הזאת, חגיגת הידע הזאת, בשנת 2013. אשתדל לדבר על האירוע החשוב מאוד הזה ככול שנתקרב להתגלותו.
לסיכום – זאת היא המשימה של מיכאל לשחרר מחשבות מהראש (המוח הפיזי), כך שהן יוכלו להתחבר עם הרצון בנפש, עם כוחות הלב, כדי שיוכלו לעלות שוב אל הרצון בקוסמוס. אפשר לומר שהוא מנקה את הנתיב מבלוטת האצטרובל (האמגושים) לבלוטת יותרת המוח (רועים) כדי שנוכל לפתח את היכולת לראות את העולם הרוחני לשחרר את האגו מן הנחיצות של הרצון, כך שיוכל להתחבר עם עמנואל; אבל ראשית אנחנו צריכים לקחת את מיכאל לתוך הלבבות שלנו!
אני מותירה אתכם עם זה משחר עידן מיכאל – מסתורין מיכאל מאת רודולף שטיינר:
"עידן מיכאל הפציע. ללבבות מתחילות להיות מחשבות. המעיינות של הלהט הרוחני כבר לא זורמים מחשכת תחושה מיסטית בלבד, אלא מתוך זוהר נפש ברור – חשיבה-מודעת וחשיבה-מתמשכת. להבין זאת, זה לקבל את מיכאל ללב. מחשבות אשר מבקשות היום לתפוס את הרוח צריכות לנבוע מלבבות הפועמים עבור מיכאל, מלך-החשיבה הזוהר של היקום."
תודה ולילה טוב.
————————————————————————————–
- . מחשבות אנתרופוסופיות מנחות – מיסטריית מיכאל, רודולף שטיינר, 26GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר השלישית במחזור 'שליחותן של האמנויות', דורנאך, בשני ביוני 1923, 276GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר 'שלושת העולמות', ההרצאה השנייה במחזור 'בשערי עולם הרוח', שטוטגרט, בעשרים ושלישי באוגוסט 1906, 95GA. יצא לאור בעברית בהוצאת שוני תובל. ↑
- . 'שחר עידן מיכאל', המכתב הראשון שכתב רודולף שטיינר בכרך השני של אוסף המכתבים לחברי החברה האנתרופוסופית בשנת 1924, זמן קצר לפני פטירתו, באוסף 'מיסטריית מיכאל', 26GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . 'חירות האדם ועידן מיכאל', המכתב העשרים ושניים שכתב רודולף שטיינר בשנת 1924 לחברים זמן קצר לפני פטירתו, באוסף "מיסטריית מיכאל', (הכרך השני של אוסף המכתבים לחברי החברה האנתרופוסופית), 26GA. יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . שם. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר החמישית במחזור 'יסודות האזוטריות', ברלין, בשלושים בספטמבר 1905, .GA93a יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . שם. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר מהאוסף 'מתוך הכיתות האזוטריות', נורשפינג-שוודיה, הארבע עשרה ביולי 1914, 266GA.http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA266/English/UNK2000/EsoC03_index.html ↑
- . שם. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר 'תרבות היוגה הקדומה ורצון היוגה החדש, התרבות של מיכאל בעתיד', ההרצאה השישית במחזור 'שליחותו של מיכאל, התגלות סודות ישות האדם', דורנאך, בשלושים בנובמבר 1919, 194GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר בכנס היסוד של החברה האנתרופוסופית הכללית בחג המולד 1923/1924, 'קנאת האלים – קנאת הישויות האנושיות', דורנאך, בשלושים ואחד בדצמבר 1923 – בערב, 260GA. יצאה לאור בעברית בהוצאת תלתן בספר: עיונים אזוטריים – כרך א. ↑
- . הרצאתו השישית של רודולף שטיינר במחזור 'יחסים קארמתיים – לימודים אזוטריים – כרך ראשון, דורנאך, בשני במרס 1924, 235GA; יצא לאור בעברית בשם 'קארמה – כרך א' בהוצאת מיקרוקוסמוס, תרגום מאנגלית: עלי אלון. ↑
- . 'זיכרון ומצפון', המכתב העשרים ושישי שכתב רודולף שטיינר בשנת 1924 לחברים זמן קצר לפני פטירתו, באוסף "מיסטריית מיכאל', (הכרך השני של אוסף המכתבים לחברי החברה האנתרופוסופית), 26GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר 'האתריזציה של הדם – כניסתו של עמנואל האתרי לתוך האבולוציה של האדמה', באזל, בראשון באוקטובר 1911, 130GA. ההרצאה יצאה לאור בעברית בספר 'עיונים אזוטריים כרך 5', תורגמה מגרמנית על-ידי אלישע אבשלום. קישור לנוסח העברי באינטרנט. ↑
- . הרצאת רודולף שטיינר 'אגדת הנחשה הירוקה והחבצלת היפה', בראשון באפריל 1904. בעברית יצאו לאור שתי הרצאות של רודולף שטיינר בנושא, בתרגום ועריכה לשונית על-ידי תומר רוזן-גרייס וגם תרגום של האגדה עצמה מאת גיתה על-ידי שלמה טנאי, בספר 'מהות רוחו של גיתה בהשתקפותה באגדה הנחשה הירוקה והחבצלת היפה', בהוצאת חירות. ↑
- . הבשורה החמישית – שלוש עשרה הרצאות שנתן רודולף שטיינר בין הראשון באוקטובר 1913 לעשירי בפברואר 1914, באוסלו, ברלין וקלן, GA 148; הספר יצא לאור בעברית בתרגום חיה חצב בהוצאת חירות. ↑