מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

31.10.18

יצירתו של גאורג גלצר, הבאה לידי ביטוי בין השאר בספריו: פרפר ופרח, שנכתב בקשר עם מרה פרידריך, אלפא ואומגה והזרם הקריסטלי הינה ייחודית בכך, שהיא צומחת מתוך ה’מוניזם הדינמי’ שפיתח ר. שטיינר בספרו הפילוסופיה של החירות, ומתפתחת בצורת התבטאות ‘אינספירטיבית-מוזיקלית’, בשונה מרוב כתביו של ר.שטיינר, שתוכנם בא לידי ביטוי בצורה ‘אימגינטיבית-תמונתית’.

בהקדמה לספר ‘פרפר ופרח’, כותב צבי מדר, מתרגם הספר לעברית: “בשנת 1977 הוזמן גאורג גלצר להורות בשנת היסוד ללימוד האנתרופוסופיה שבגיתהאנום, דורנאך. שם ריכז את הלימודים משנת 1980 עד 1999. מטרת פעילותו בקורס ובפרסום ספריו: פיתוח ידע אדם-עולם מה’אני’, כפי שהוא מתגלה מחדש במאורע עמנואל שהחל במאה העשרים ועדיין נמשך. גאורג גלצר פועל מתחום החיים האנתרופוסופיים. לא ייפלא איפוא אם קורא שלא צומח מחיים אלו ייתקשה בקריאה. אך גם אנתרופוסוף שלא אמון על המוניזם הדינמי שפיתח ר. שטיינר בספרו הפילוסופיה של החירות, עשוי להתקשות במעבר לצורת ההתבטאות ה’אינספירטיבית-מוזיקלית’ שבספר, בשל היותו מורגל לצורת ההתבטאות ה’אימגינטיבית-תמונתית’ המופיעה במרבית עבודותיו של שטיינר.”

לאור דברים אלו שכותב צבי מדר, עשוייה להישאל השאלה: איזה תהליך הכנה נדרש לעבור אדם המבקש לפתח את כישוריו כדי לרכוש ידע אדם-עולם מה’אני’, כפי שהוא מתגלה מחדש במאורע עמנואל שהחל במאה העשרים ועדיין נמשך? תשובה בהירה ומעשית לשאלה זאת עשוייה לסייע לאלו המבקשים לצעוד בדרך זו לעשות זאת, וכן, למנוע את הסכנה שייחודה של הדרך ייגרום לחברים הצועדים בה להתבדל מסביבתם, ולו בשל הסיבה שהשפה הרוחנית שאותה ‘הם דוברים’ אינה מוכרת בסביבתם, ושהמאמץ והזמן הנדרשים כדי לצעוד בנתיב זה, יוצרים קושי אמיתי לפנות זמן נוסף ומשאבים נפשיים-רוחיים הדרושים כדי ליצור קשר פורה ומזין עם הסביבה האנושית ‘שאינה דוברת שפה ייחודית זאת’.

ייתכן שהתכוונות רצינית וכנה לצעוד בדרך חיים ‘להיות אדם בקהילה’, בנתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית, עשוייה לסייע באופן משמעותי להביא לידי זיקה מפרה ומזינה, מאזנת ומשלימה, בין לימוד יסודי ומעמיק של מדע הרוח האנתרופוסופי ותהליך אימון ותרגול רציני בדרך לקניית דעת העולמות העליונים המתואר בכתביו של שטיינר, ובין תהליך פיתוח ידע אדם עולם מן ה’אני’, כפי שהוא מתגלה מחדש במאורע עמנואל שהחל במאה העשרים ועדיין נמשך.

דרך החיים ‘להיות אדם בקהילה’ היא אמנות, אמנות חברתית. נקודת המוצא הביוגרפית-אמנותית לדרך זו עשוייה לסייע לטפח ידע אדם עולם מן ה’אני’, מתוך המהלך הביוגרפי האינדיבידואלי וזאת, במרחבי היצירה העיקריים בהם האדם חי, פועל ויוצר.

בפתח המבוא לספר ‘פרפר ופרח’ שנכתב עם מרה פרידריך כותב גלצר: “משברים הם תמרורים להתעוררות, אך בראש וראשונה להתעוררות אל מה שהיה. כשם שמנקודת המבט שלנו, כוכבי הלכת עושים לולאות ותפניות במהלכם לאחור, כך שואף האדם, ממעמקי הווייתו, להתבונן בדברים שעל פניהם חלף בחוסר תשומת לב, בשינה. שכן, הואיל ודרך החיים אינה אלא ההווייה העצמית הנפרשת בזמן, הרי גם מה שהושאר בצידי הדרך הוא תמיד חלק מעצמיותנו, והניסיון להוסיף ולהתקדם בלי להעלות לתודעה את מה שפעולתו נמשכת בסתר מאיים לקרוע את האדם לשניים.

הרצועה האלסטית הסמויה, הקושרת בדרך זו את האדם הסובייקטיבי עם המציאות המודחקת, בולמת כל שאיפה, אם אין האדם כולל מציאות זו במטרתו. עם זאת, רצועה זו מתבטאת גם בכמיהה לחוויית מציאות מלאה, כמיהה הניזונה מניחוש הלב כי רק בהדרגה אפשר להעלות לתודעה את העמוק ביותר בהתרחשות מסויימת – כמו שקרה לתלמידים בין יום התחייה (איסטר, פסחא) ובין חג השבועות (פנטקוסט) המקוריים. ואולם, המשבר המעורר הוא הגורם לה לכמיהה להיעשות לשאלה דוחקת”.

גלצר מפנה אותנו במילותיו, בדבריו, לצורך לפעול כאדם, כאינדיבידואל אנושי מתוך קרקע המציאות, שבה עשוי להיווצר ‘מפגש כיוון והתכוונות מוזיקלי ממשי’ בין מוטיבים לפעולה הקיימים בישויות העולם הגדול הפועלות במקרוקוסמוס, לבין מוטיבים לפעולה העולים מתוך רוחו ונפשו של האדם, מתוך המיקרוקוסמוס. וכאשר נוצר מפגש אינדיבידואלי בין מוטיבים אלו, מפגש המוצא אל הפועל באמצעות אינטואיציה מוסרית ייחודית, אינדיבידואלית, אזי, בפועל, הופכים מוטיבים ‘עמנואליים’ לאנושיים, מוטיבים אנושיים ל’עמנואליים’.

היצירה הביוגרפית-אמנותית בדרך ‘להיות אדם בקהילה‘, הצעידה בדרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית הינה בעצם צעידה ב’דרך הוויית עמנואל’, ב’זרם חיים ואור הכרה’, במרחב יצירה קהילתי אנושי. ויצירת השתלבות מודעת ויזומה זו של האדם במרחבי יצירה קהילתית אנושית, תוך פיתוח ידע אדם עולם מן ה’אני’, כפי שהוא מתגלה מחדש במאורע עמנואל שהחל במאה העשרים ועדיין נמשך, עשוייה להעניק תנופה של ממש לתהליך התחדשות עמוק ויסודי של התרבות האנושית בזמננו.

בהמשך המבוא לספר ‘פרפר ופרח’, ממשיך וכותב גלצר: “בהרצאה איך אני מוצא את כריסטוס מתאר רודולף שטיינר כיצד מוצאים את הדרך אל מעיין השמש של החיים רק מתוך חוסר האונים. מצבי חוסר האונים שאנו חווים כיום הם עדיין רק הקדמה קלושה למה שעתיד לבוא על האנושות. ואף על פי כן, דווקא המבחנים הכואבים בהווה, הם שיעוררו בנו את היכולת לקלוט בחווייה המודעת את מאורע השמש של המאה העשרים, שאותו תיאר רודולף שטיינר כ”הופעתו המחודשת של כריסטוס בעולם האתרי.” בשתי דרכים מתקרב האדם להתעוררות זו: אפשר לקרוא להן “הדרך מן החכמה אל האהבה,” הטבועה בחותם העבר, ו”הדרך מן האהבה אל החכמה” הנפתחת מן העתיד באופן בלתי אמצעי. (הגן ביזנט תיאר את שתי הדרכים האלה כ”דרך יוחנן” ו”דרך מרים המגדלית,” אך אפשר לקשרן גם עם אינדיבידואלים אחרים. באופן כללי אפשר לתאר את הדרך השנייה כ”דרך מרים”, ועם זאת יש לשים לב להבדל שבין הפעילות שהיא (דרך מרים) מאפיינת, ובין הפעילות של תאודורה בדרמת המסתורין הראשונה מאת רודולף שטיינר, כי גם בדרך זו, “דרך מרים” מדובר תמיד בשאיפה מתוך עירנות מלאה).

וגלצר ממשיך: “הדברים שלהלן אמורים לשמש גירוי למאמץ לאפשר לשתי הדרכים להצטלצל באחדות שממנה נבעו: שתי צורות הווייה של התנסות בעולם נפגשות כמו פרפר ופרח. התנסות נפשית עמוקה ואינטימית ומחקר הכרת האדם הקוסמולוגית מתאחדים לכלל שלמות, כי האחד כולל גם את האחר באופן פעיל, על-אף נקודות המוצא השונות זו מזו, שייכים שני הצדדים לעולם אחד של שאיפה רוחנית: לתחום חיי האנתרופוסופיה. אף-על-פי-כן, אפשר לראות במצלולם המשותף גם רמז לאפשרות שיתוף פעולה נרחב בין זרמים רוחניים נבדלים, שיתוף שרודולף שטיינר הצביע עליו כעל תנאי להתקדמות של התרבות בהתאמה לרוח בסוף המאה העשרים. באופן כללי אפשר לתפוס את אופני השאיפה המתקיימים בקרב האנושות, שהתפצלו לזוגות מקוטבים רבים, ככיווני תנועה המצטלבים חלקית במבנה האדם.

תמונה חשובה מבחינת חיפוש האחדות אנו מוצאים גם במטה מרקור, שבו שני זרמים מתפתלים סביב זרם המקור שלהם ושואפים מעלה, לפרישה אחדותית של כנפי הרוח.”

שלושה נושאים חיוניים משתקפים ובאים לידי ביטוי במילים אלו המצוטטות כאן.

הנושא הראשון – חוסר האונים כתנאי למציאת הדרך אל מעיין השמש. כאן עשוייה להישאל השאלה: איך ממשיכים אנו לתפקד כראוי בחיי היומיום, כאשר בו זמנית, בנתיב הנפשי-רוחי שבו אנו צועדים, חווים אנו חוויית חוסר אונים שהולכת ומתעצמת? ושאלה נוספת, המתמקדת בקוטבית שבין ‘פעילות קשובה’ ל’הקשבה פעילה’: איך לומדים אנו לפעול מתוך חוויית מעיין השמש, להשריש את שורשי פעילותינו במרחב ‘אדם עולם’ זה?

הנושא השני – ‘הדרך מן החכמה אל האהבה’, ‘הדרך מן האהבה אל החכמה’, הצטלצלותן של שתי הדרכים באחדות שממנו נבעו: שתי צורות הווייה של התנסות בעולם נפגשות כמו פרפר ופרח. נושא זה מעורר שאלות מעשיות, באשר לדרכים השונות הפתוחות בפני כל אדם והקשר המפרה ביניהן.

הנושא השלישי – האפשרות לראות במצלול משותף זה, השייך לעולם אחד של שאיפה רוחנית, לתחום חיי האנתרופוסופיה, רמז לשיתוף פעולה נרחב בין זרמים רוחניים נבדלים, שיתוף פעולה ששטיינר הצביע עליו כעל תנאי להתקדמות של התרבות בהתאמה לרוח בסוף המאה העשרים. כאן עשוייה להתעורר השאלה: כיצד יוזמים שיתוף פעולה זה בין זרמים נבדלים? מהו המכנה המשותף העשוי לאפשר מפגש זה?

מטרת הצגת תרומתו הייחודית של גאורג גלצר להתחדשות היצירה התרבותית האנושית בזמננו, באמצעות הנושאים והשאלות המובאים כאן היא להביא להפרייה הולכת ומעמיקה בין אותם אנשים היוצרים בהשראת מפעלו הרוחני-תרבותי, פרי יצירתו החיונית כל כך בזמננו, לבין אנשים שאינם פועלים מתוך הדרך שפילס יחד עם מרה פרידריך ושותפים רבים נוספים, שודאי יתעשרו וייזכו לתמיכה ותנופה של ממש בחייהם השוטפים, במגוון פעילויותיהם ותחומי יצירתם מעצם המפגש החי והאנושי עם פירות עסיסיים ובריאים אלו.