התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם – 12

התאוסופיה של הרוזנקרויצריזם

רודולף שטיינר

סדרה של ארבע-עשרה הרצאות

מינכן: 22 במאי עד 6- ביוני 1907

99 GA

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

עריכה, תיקונים והקלדה: דניאל זהבי

ההתפתחות של המין האנושי על האדמה – II

הרצאה מספר 12 5.6.1907

התהליך שאותו תיארתי לכם, כהתפצלות המינים, היה בעל טבע כזה ששני המינים עדיין היו מאוחדים בחיה-אדם של הירח וגם בצאצאיה, בשחזור הירח של האדמה. ואז התרחש מין ביקוע של הגוף האנושי. הביקוע הזה התרחש דרך הידחסות. עד שממלכת המינרלים התבדלה לעצמה, כפי שהדבר כיום, לא היה יכול להתהוות הגוף האנושי, המייצג מין יחיד. האדמה והגוף האנושי היו צריכים להתמצק תחילה לטבע המינרלי הידוע לנו. בגופים האנושיים הרכים של הירח ובתקופות המוקדמות של האדמה, בני האדם היו בעלי מיניות כפולה, זכר-נקבה.

הבה וניזכר בעובדה שהאדם, במובן מסוים, שימר שריד מהמיניות הכפולה הקדומה. במידה שהגוף הפיסי הנוכחי של האדם הוא זכרי, הגוף האתרי הוא נקבי ובאישה, ההיפך הוא הנכון, משום שלגוף הפיסי הנקבי יש גוף אתרי זכרי. עובדות אלו פותחות פתח להתבוננות מעניינת לתוך חיי הנפש של המינים. היכולת להקריב קורבן בשירות האהבה, המתגלה אצל האישה, קשורה לזכריות של הגוף האתרי. מצד שני, השאפתנות של הגבר תוסבר, אם נבין את הטבע הנקבי של גופו האתרי. אמרתי כבר שההתפצלות למינים התהוותה מן העירוב של הכוחות שנשלחו אלינו מן השמש והירח. אצל הגבר, ההשפעה החזקה ביותר על גופו האתרי נובעת מן הירח וההשפעה החזקה ביותר על גופו הפיסי באה מן השמש. באישה, הגוף הפיסי מושפע מן הכוחות של הירח והגוף האתרי מאלה של השמש.

השינוי המתמיד של חומרים מינרלים בגוף האדם הנוכחי, לא היה יכול להתרחש, עד שהתהוותה ממלכת המינרלים. לפני כן, היתה צורה שונה למדי של הזנה. במשך תקופת השמש של האדמה, כל הצמחים היו חדורים במיצים חלביים. תזונתו של האדם היתה מתבצעת למעשה ע"י קליטת מיצי החלב מן הצמחים, כפי שהיום הילד יונק את מזונו מהאם. הצמחים שעדיין מכילים מיצי חלב הם, אחרוני המשתרכים מתקופה שבה כל הצמחים סיפקו את המיצים הללו בשפע. רק בזמנים מאוחרים יותר התזונה קיבלה את הצורה הנוכחית. כדי להבין את המשמעות של ההפרדה למינים, צריך שיהיה לנו ברור שעל הירח ובמשך החזרה על תקופת הירח על האדמה, כל הישויות נראו דומות למדי זו לזו. כפי שלפרה יש אותה הופעה כמו לבתה וכמו לפרות האחרות, משום שהנפש הקבוצתית עומדת מאחור, כך בני האדם בקושי נבדלו מאבותיהם, וכך זה נמשך רחוק לתוך התקופה האטלנטית. כיצד לפתע נהיו בני האדם שונים איש מרעהו?

זה קרה בגלל ההתהוות של שני מינים. מן הטבע הדו-מיני המקורי, נמשכה הנטייה בישות הנקבית ליצור צאצאים דומים. בזכר, ההשפעה פעלה באופן שונה. היא נטתה להביא שונות, אינדיבידואליזציה ועם הזרימה של הכוח הזכרי לתוך הנקבה, נוצר יותר ויותר שוני. כך, הכוח של התפתחות האינדיבידואליות חדר דרך ההשפעה הזכרית.

לדו-מיניות הקדומה היתה עוד תכונה מיוחדת. אם הייתם שואלים אחד מהתושבים הקדומים של הירח לחוויותיו, הוא היה מתאר אותן כזהות לחוויות של אבותיו הקדומים. כל דבר חי, הלאה דרך הדורות. הצמיחה ההדרגתית של התודעה שמשתרעת רק מן הלידה למוות, באה בעקבות האינדיבידואליזציה של הגזע האנושי ובו בזמן עלתה האפשרות של לידה ומוות, כפי שאנו מכירים אותם כיום. עבור ישויות הירח הקדומות, עם תנועת הציפה-שחיה שהיו תלויות בסביבה שאליה היו מחוברות ב"חוטים" שהוליכו דם, מותה של ישות לא היווה מוות של הנפש; זה היה רק מוות של איבר, כאשר התודעה נשארת מעל. זה היה כאילו ידכם, למשל, צריכה להיפרד מגופכם ויד חדשה צומחת במקומה. ובכן, בני אדם אלה, עם התודעה העמומה שלהם חוו את המוות רק כקמילה הדרגתית של גופיהם. הגופים הללו התייבשו וגופים חדשים צומחים בהתמדה. התודעה נשמרה בתודעה של הנפש הקבוצתית, כך שלמעשה היו קיימים מעֵין חיי נצח.

ואז התהווה הדם הנוכחי, אשר נוצר בגוף האנושי לבדו ואשר הלך יד ביד עם ההתהוות של שני מינים. וכאן, בא הצורך בתהליך ראוי לציון. הדם יצר ניגוד מתמשך בין חיים למוות וישות שיצרה דם אדום בתוכה, נהייתה לזירה למאבק תמידי, משום שדם אדום משתנה כל הזמן לדם כחול, לחומר של מוות. ביחד עם ההשתנות האינדיבידואלית של הדם, מתהווה החשכת התודעה מעבר ללידה ולמוות. עכשיו, בפעם הראשונה, עם התעוררות התודעה הנוכחית, איבד האדם את התחושה העמומה הקדומה של חיי נצח, כך שאי-האפשרות להתבונן מעבר ללידה ולמוות קשורה באופן אינטימי עם החלוקה למינים. ומשהו נוסף קשור עם זה.

כאשר היתה לאדם עדיין נפש קבוצתית, הקיום נמשך מדור לדור, שום הפרעה לא נגרמה בגלל לידה ומוות. ואז הופיעה ההפרעה הזו ועמה האפשרות לראינקרנציה. קודם, הבן היה המשך ישיר של האב, האב של הסב; התודעה לא פסקה. כעת, הגיע זמן שבו היתה חשכה מעבר ללידה ולמוות. שהות זמנית בקמלוקה ובדוואכאן נהייתה אפשרית בפעם הראשונה. החילופים הללו, השהיה הזו בעולמות העליונים, יכלו לבוא רק לאחר האינדיבידואליזציה, לאחר גירוש השמש והירח. רק אז, בזמן מצב ביניים זה, הופיעה מה שאנו מכנים כיום ראינקרנציה אשר שוב יבוא לקיצו יום אחד.

ובכן הגענו לתקופה שבה ראינו את האורגניזם הדו-מיני הקדום, המייצג מעֵין נפש קבוצתית, מתחלק לזכר ונקבה, כך שהדומה נוצר ע"י הנקבה ומה ששונה ובלתי דומה ע"י הזכר. אנו רואים באנושות שלנו את הנקבי כעיקרון שעדיין משמר את המצבים הקדומים של עם וגזע ואת הזכרי, אשר בהתמדה פורץ מבעד למצבים הללו, מבקע אותם וגורם לאינדיבידואליזציה של המין האנושי. במין האנושי יש עיקרון נקבי פעיל וקדום, כנפש הקבוצתית ועיקרון זכרי חדש כגורם לאינדיבידואליזציה.

יום יבוא שכל הקשרים של גזע ומשפחה יחדלו מלהתקיים. בני האדם יהיו יותר ויותר שונים זה מזה, קשרים בין בני אדם לא יהיו תלויים יותר בקשרי דם, אלא במה שקושר נפש לנפש. זהו מהלך ההתפתחות האנושית.

בגזע האטלנטי הראשון, היו קיימים עדיין קשרי אחדות חזקים ותת הגזעים הראשונים התקבצו בהתאם לצבע. הגורם הזה של הנפש הקבוצתית, עדיין קיים היום בגזעים בעלי צבע שונה. ההבדלים הללו ייעלמו יותר ויותר, כאשר ידו של הגורם האינדיבידואלי תהיה על העליונה. יבוא יום שבו לא יהיו יותר גזעים בעלי צבע שונה. השוני בין הגזעים יעלם, אבל מצד שני יהיה שוני גדול ביותר בין אינדיבידואלים. ככל שאנו הולכים לאחור לזמנים קדומים, אנו פוגשים יותר ויותר את יסוד הגזע. עקרון האינדיבידואליזציה האמיתי מתחיל רק בזמנים האטלנטיים המאוחרים. בקרב בני האדם האטלנטיים הקדומים של גזע מסוים, היתה אנטיפטיה עמוקה לבני גזע אחר. הדם המשותף גרם לתחושה של קשר, של אהבה. זה היה נחשב לבלתי מוסרי להינשא למישהו מגזע אחר.

אם, כרואים רוחיים, תרצו לבחון את הקשרים בין הגוף האתרי לגוף הפיסי אצל האטלנטים הקדומים, תגלו משהו יוצא דופן. אם באדם של היום הראש האתרי מכוסה למעשה ע"י הראש הפיסי ורק בולט מעט מעבר לו, באטלנטיים הקדומים הראש האתרי בלט הרחק מעבר לראש הפיסי. במיוחד הוא בלט בעוצמה באזור המצח. כעת, עלינו לחשוב על נקודה במוח הפיסי, באמצע, בין שתי הגבות, כסנטימטר נמוך יותר ועל נקודה שניה בראש האתרי התואמת לראשונה. באדם האטלנטי שתי הנקודות הללו היו עדיין רחוקות מאוד והאבולוציה מכילה בדיוק את העובדה ששתי הנקודות הללו התקרבו בהתמדה. בתקופה האטלנטית החמישית, הנקודה שבראש האתרי נכנסה לתוך המוח הפיסי ומשום ששתי הנקודות התחברו יחדיו, התפתחו כמה תכונות חשובות שיש לנו היום: חישוב, ספירה, היכולת לשפוט, הכוח ליצור רעיונות באופן כללי ואינטליגנציה. מוקדם יותר, לאטלנטים היה רק זיכרון מפותח מאד, אבל עדיין לא אינטלקט הגיוני. כאן יש לנו את ההתחלה הראשונה של התודעה, של ה"אגו". עצמאות ובטחון עצמי, לא היו קיימים באדם האטלנטי לפני ששתי הנקודות חפפו זו את זו. מצד שני, הוא חי בקשר הרבה יותר אינטימי עם הטבע. מקום מגוריו נבנה ממה שניתן ע"י הטבע. הוא צר את האבנים וקשר אותם יחדיו, עם העצים הצומחים. מקום מגוריו נוצר מתוך הטבע החי, מאובייקטים טבעיים ששונו. הוא חי בשבטים קטנים שהיו קשורים בקשרי דם שנשלטו ע"י אוטוריטה רבת עוצמה של החזקים, המנהיגים. הכל היה תלוי באוטוריטה שנכפתה בדרכים מיוחדות לזמן ההוא.

כאשר האדם נכנס לתקופה האטלנטית, לא היה יכול לבטא עדיין דיבור ברור. זה התפתח רק במשך התקופה האטלנטית. המנהיג, לא היה יכול לתת פקודות בדיבור, אבל מצד שני לאנשים אלה היתה יכולת להבין את שפת הטבע. לאדם של ימינו אין צל של מושג על כך, הוא צריך ללמוד זאת שוב. ציירו לעצמכם, למשל, מעיין של מים שמשקף את דמותכם בחזרה. כאוקולטיסטים, תחושה מיוחדת עולה בנפשותיכם. אתם אומרים – דמותי באה לקראתי מתוך המעיין, עבורי זו מזכרת אחרונה מסטורן, שבו כל דבר השתקף החוצה לחלל. הזיכרון של סטורן, עולה באוקולטיסט כאשר הוא מתבונן בהשתקפות שלו במעיין. ובהד שמחזיר הקול המדובר, עולה הזיכרון, כיצד על סטורן כל צליל שהדהד לחלל הקוסמי, חזר כהד. או כאשר אתם רואים פאטה מורגנה, מחזה תעתועים באוויר, כאשר האוויר נראה כמשקף בחזרה כל שהוטבע בו; כאוקולטיסטים, אתם רואים כאן זיכרון של תקופת-השמש, כאשר השמש הגזית לקחה פנימה, כל שבא אליה מהחלל הקוסמי, עבדה עליו ואז, נתנה לו לזרום בחזרה, ובו בזמן, העניקה לו מטבע-השמש שלה. על פלנטת השמש יכולתם לראות, כיצד הוכנו דברים כפאטה מורגנה, כמין מחזה תעתועים בתוך הגזים של מצב השמש. כך, מבלי להיות קוסם, אפשר ללמוד לתפוס את העולם מזוויות שונות. וזוהי מטרה חשובה לקראת ההתפתחות לתוך העולמות העליונים. בזמנים העתיקים, האדם הבין את הטבע באופן נעלה ביותר.

יש הבדל גדול בין חיים באטמוספירה הנוכחית, לבין האטמוספירה ששררה באטלנטיס. האוויר היה אז רווי ע"י מסות עצומות של אדים. השמש והירח היו מוקפים ע"י הילות עצומות של קשת בענן. היה זמן שבו מסות הערפל היו כה סמיכות ששום כוכב לא נראה, כאשר השמש והירח לא האירו. רק בהדרגה החל האדם לראותם. התהליך שבו החל האדם לראות את השמש, הירח והכוכבים, מתואר באופן כביר בסיפורי הבריאה. מה שמתואר כאן, באמת קרה ועוד דברים רבים נוספים.

ההבנה של הטבע הסובב, היתה עדיין חיה ביותר באנשי אטלנטיס. כל שבוטא בשכשוך המעיין, בסערת הרוחות, שהם קולות בלתי ברורים עבורכם היום, נשמע ע"י בני אטלנטיס כדיבור מובן. הרוח חדרה דרך האדים הרטובים של האוויר ודיברה אל האדם. התנ"ך מבטא זאת במילים: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". האדם שמע את הרוח מן האובייקטים הסובבים. מן השמש, ירח וכוכבים, הרוח דיברה אליו ואתם מוצאים במילים אלה בתנ"ך ביטוי ישיר למה שהתרחש בסביבת האדם.

ואז בא זמן שבו חלק מפותח במיוחד של הגזע האנושי, אשר חי באזור אשר נמצא כיום על קרקעית האוקיינוס, בשכנות לאירלנד הנוכחית, חווה לראשונה את האיחוד המסוים עם הגוף האתרי וכתוצאה מכך, את התפתחות האינטליגנציה. חלק זה של האנושות החל במסע מזרחה, תחת ההדרכה של המנהיג המתקדם ביותר, כאשר בהדרגה, כמויות עצומות של מים הטביעו את היבשת של אטלנטיס. החלק המתקדם ביותר של אנשים אלה, נדד ישר לתוך אסיה ושם ייסד את המרכז של ציביליזציה שאנו מכנים, התרבות הפוסט אטלנטית. ממרכז זה, הציביליזציה קרנה החוצה. היא התקדמה הלאה עם קבוצת אנשים זו שמאוחר יותר נעה הלאה למזרח. שם, במרכז אסיה, הם ייסדו בהודו את הציביליזציה הראשונה, אשר עדיין היה בה הד לתרבות שהושגה באטלנטיס. להודים העתיקים, לא היתה עדיין תודעה, כפי שיש לנו כיום. היכולת לתודעה זו התהוותה, כאשר שתי הנקודות של המוח שעליהן דיברתי, חפפו זו את זו. לפני האיחוד הזה, שררה עדיין תודעת-תמונות באנשי אטלנטיס שבה הם חוו ישויות רוחיות. בפכפוך המעיין, הם לא שמעו רק שפה ברורה, אלא גם אונדינה[1] שהתגלמה במים ועלתה לפניהם מתוך המעיין. בזרמי האוויר הם ראו סילפים.[2] בפצפוץ האש הם ראו את הסלמנדרות.[3]

את כל אלה הם ראו ומכאן צמחו המיתוסים והאגדות שנשתמרו באופן הטהור ביותר, בחלקים של אירופה שנשתמרו בהם שרידים של בני אטלנטיס שלא הגיעו להודו. הסאגות הגרמניות והמיתוסים, הם שרידים של מה שנראה עדיין ע"י האטלנטים הקדומים בתוך המסות של האד. הנהרות, הריין למשל, חי בתודעה של האטלנטים הקדומים כאילו החכמה שהיתה בערפילים של ניבלהיים הקדומה נשרה למטה לתוך מי הריין. החכמה נראתה להם קשורה בנהרות, חיה בהם כמו ה- RHINE NIXIES[4] או ישויות דומות.

ובכן, כאן, באזורים הללו של אירופה, חיו הדים של התרבות האטלנטית, אבל הלאה, בהודו, התהוותה תרבות אחרת שעדיין הראתה זיכרונות מעולם תמונות זה. עולם זה עצמו, שקע ונעלם מן העין, אבל הגעגועים למה שהתגלה בו, חיו הלאה בהודים. אם בן אטלנטיס שמע את קול חכמת הטבע, להודי נותרו הגעגועים לאחדות עם הטבע; וכך, האופי של התרבות ההודית העתיקה, מתבטא בתשוקה לחזור חזרה לזמן שכל אלה היו רכוש טבעי של האדם. ההודי הקדום היה חולם חלומות. לבטח, מה שאנו מכנים מציאות, היה מונח סביב סביב לו, אבל עולם החושים היה "מאיה"[5] בעיניו. מה שבן אטלנטיס הקדום עדיין ראה כרוח מרחפת, היה מה שההודי ביקש בגעגועיו עבור תכולה רוחית של העולם, עבור ברהמה (BRAHAMA). וסוג זה של הליכה לאחור לקראת תודעה דמוית חלום של האטלנטים, נשתמר בתרגילים המזרחיים שביקשו להשיב בחזרה את התודעה הקדומה הזו.

צפונה יותר נמצאים המדיים[6] (MEDES) והפרסים (PERSIANS), הציביליזציה הפרסית המקורית. אם התרבות ההודית פונה בחדות הלאה מהמציאות, הפרסי מודע לכך שהוא חייב לקחת את המציאות בחשבון. בפעם הראשונה מופיע כעובד, היודע שהוא צריך לא רק לשאוף לידע בכוחותיו הרוחיים, אלא עליו גם להשתמש בו, כדי לעצב את האדמה. בתחילה האדמה פוגשת אותו, כיסוד עוין שצריך להתגבר עליו וניגוד זה בא לידי ביטוי באורמוזד (ORMUZD) ואהרימן (AHRIMAN). האלוהות הטובה והאלוהות הרעה והמאבק ביניהן. בני האדם שאפו יותר ויותר לתת לעולם הרוחי לזרום לתוך העולם הארצי, אבל עדיין לא יכלו לזהות כל חוק, כל חוקי טבע בתוך העולם החיצוני. לתרבות ההודית הקדומה היה באמת ידע של העולמות העליונים, אבל לא על בסיס של מדעי הטבע, משום שכל דבר על האדמה נחשב למאיה. הפרסי למד לדעת את הטבע, כשדה פעולה.

כעת אנו מגיעים לכלדיים, לבבלים ולמצרים. כאן, האדם למד להכיר חוק בטבע עצמו. כאשר הביט למעלה אל הכוכבים, הוא חיפש מאחוריהם לא רק את האל לבדו, אלא הוא בחן גם את חוקי הכוכבים וכך התהווה המדע הנפלא שאנו מוצאים בקרב הכלדיים. הכהן המצרי לא הסתכל על הפיסי ככוח מתנגד, אלא שילב את הרוחי אשר מצא בגיאומטריה, לתוך אדמתו וארצו. הטבע החיצוני נחשב כמתאים לחוק. הידע החיצוני של הכוכבים אוחד, באופן פנימי, בחכמה הכלדית-בבלית-מצרית, עם ידע האלים אשר העניקו נפש לכוכבים. זה היה השלב השלישי בהתפתחות התרבות. רק בשלב הרביעי של ההתפתחות הפוסט-אטלנטית, האדם התקדם לנקודה שבה שילב בתוך הציביליזציה את אשר חווה בעצמו, כרוחי. זהו המצב בתקופה היוונית-לטינית. כאן, בעבודת אמנות, בעיצוב החומר, האדם הטביע את רוחו לתוך החומר, אם בפיסול ואם בדרמה. כאן אנו מוצאים גם את ההתחלה של תכנון ערים. ערים אלה שונות מאלו של מצרים בתקופה הטרום יוונית. שם במצרים, הכמרים הביטו למעלה בכוכבים וחיפשו את חוקיהם. ואת אשר התרחש בשמיים, הם העתיקו לתוך מה שבנו. כך שהמגדלים שלהם הראו את סיפור ההתפתחות בשבעה שלבים אשר האדם גילה קודם לכן בגופים השמיימיים. גם הפירמידות הראו פרופורציות קוסמיות מוגדרות. אנו מוצאים את המעבר מחכמת-כוהנים לחכמה אנושית אמיתית, מבוטא באופן נפלא, בסיפור הרומאי המוקדם על שבעת מלכי רומא. מיהם שבעת מלכי רומא?

אנו זוכרים שההיסטוריה המקורית של רומא חוזרת לאחור עד לטרויה העתיקה. טרויה מייצגת את התוצאה האחרונה של קהילות הכמרים, אשר ארגנו את המדינות ע"י חוקי הכוכבים. כעת בא המעבר לשלב הרביעי של התרבות. חכמת הכמרים הקדומה מתחלפת בפיקחות, בזריזות ובמיומנות האנושית, המיוצגת ע"י אודיסאוס הערמומי. שוב, זה מוצג ברור יותר בתמונה שיכולה להיות מובנת נכונה רק בדרך זו ואשר מייצגת כיצד חכמת-הכמרים צריכה לפנות את הדרך לפני כוח השיפוט האנושי. הנחש תמיד נחשב כסמל לחכמת אנוש והסיפור על לאוקון[7] ושני בניו, מתאר את המפלה של חכמת הכמרים של טרויה העתיקה, מידי הערמה והחכמה האנושית המסומלת בנחשים.

ואז, בעזרת האוטוריטות המכוונות, אשר פעלו במשך אלף שנה, התרחשו המאורעות שהיו צריכים להתרחש בהתאמה למהלך ההיסטורי ההכרחי. אלה שעמדו ביסודה של רומא, גזרו מראש את התרבות הרומאית בעלת שבעת הפנים, כפי שהיא כתובה בספרים הסיביליים.[8] חישבו על כך: אתם מוצאים בשמות של שבעת מלכי רומא, זכר לשבעת העקרונות. זה מרחיק לכת בעובדה שהמלך הרומאי החמישי, האטרוסקי, בא מבחוץ. הוא מייצג את העיקרון של מאנאס, הרוחי העצמי, אשר קושר את שלושת התחתונים עם שלושת העליונים. שבעת מלכי רומא מייצגים את שבעת העקרונות של טבע האדם, קשרים רוחיים חקוקים בהם. רומא הרפובליקנית, היא לא אחרת מאשר החכמה האנושית אשר תפסה את מקומה של חכמת הכוהנים העתיקה. כך, התקופה הרביעית צומחת בתוך השלישית. האדם שולח קדימה את אשר יש בנפשו לתוך העבודות הגדולות של האמנות, לתוך הדרמה ותורת המשפטים. מקודם, כל הצדק היה נגזר מהכוכבים. הרומאים נהיו לאומה של נותני-חוק, משום ששם בני האדם יצרו צדק, משפט, "JUS", בהתאמה לצורכיהם.

אנו עצמנו חיים בתקופה החמישית. כיצד המשמעות של המכלול של האבולוציה באה בה לידי ביטוי? הסמכות הישנה חלפה ונעלמה, האדם נהיה יותר ויותר תלוי בטבעו הפנימי. פעולותיו החיצוניות נשאו יותר ויותר את החותם של אופיו. קשרי גזע איבדו אחיזתם, האדם נהיה יותר ויותר אינדיבידואלי. זהו הגרעין של הדת אשר אמרה: "מי אשר לא יעזוב את אביו ואת אמו, אחיו ואחותו לא יוכל להיות תלמידי". זה אומר שכל אהבה, המיוסדת על קשרים טבעיים בלבד, סופה לגווע, בני האדם צריכים לעמוד איש בפני רעהו ונפש תמצא נפש.

עלינו מוטלת המשימה למשוך יותר ויותר מטה, אל המישור הפיסי, את אשר זרם מן הנפש בזמנים של יון ורומי. האדם נהיה בדרך זו לישות השוקעת עמוק יותר ויותר לתוך החומר. אם היווני, בעבודות האמנות שלו, יצר דמות אידיאלית של חיי הנפש שלו ויצק אותה לתוך צורת אנוש, אם הרומאי בתורת המשפט שלו, יצר משהו שעדיין רחוק מלציין צרכים אישיים, אזי תקופתנו שלנו מגיעה לשיאה במכונות שאינן אלא ביטוי מטריאליסטי לצרכים אנושיים גרידא. המין האנושי שוקע נמוך יותר ויותר מהשמיים ותקופה חמישית זו שירדה לעומק הרב ביותר, היא המעורבת ביותר בחומר.

אם היווני ביצירותיו הרים את האדם מעל לאדם בציוריו (משום שזאוס מייצג אדם שהתרומם מעל עצמו), אם אתם מוצאים שעדיין נותר במשפט הרומאי משהו שהולך החוצה מעבר לעצמו (משום שהרומאים החשיבו יותר היות אזרח רומאי מאשר היות אישיות ואינדיבידואל), אזי בתקופתנו שלנו, אתם מוצאים אנשים המשתמשים ברוח, כדי לספק את צורכיהם החומריים. כי לאיזה מטרה משמשות כל המכונות, אוניות הקיטור, מסילות הרכבת, כל ההמצאות המסובכות? הכלדיים העתיקים היו רגילים לספק את צורכיהם באוכל בדרך הפשוטה ביותר. היום, כמויות עצומות של חכמה, חכמה אנושית מגובשת, מבוזבזת על השקטת רעב וצמא. אל לנו לשקר לעצמנו אודות זה. החכמה שמנוצלת כך, יורדת אל מתחת לעצמה, לתוך החומר.

כל מה שהאדם משך למטה מלפנים, מהממלכות הרוחיות, צריך לרדת מתחת לעצמו, כדי להיות מסוגל לטפס מעלה שוב – ועם זה, תקופתנו מקבלת את שליחותה. אם באדם של תקופות קדומות זרם דם אשר קשר אותו עם שבטו, היום, האהבה שעדיין זרמה בדם הקדום מראה פיצול הולך וגדל. אהבה רוחית צריכה לתפוס מקומה ואז נוכל להתרומם לממלכות הרוח. יש לנו סיבה טובה לרדת מטה מגבהי הרוח, משום שהאדם צריך לעבוד מתוך כוחותיו שלו, דרך הירידה מטה, כדי למצוא את הדרך מעלה לרוחיות. השליחות של מדע הרוח, היא להראות לאנושות, את השביל למעלה.

עקבנו אחר התקדמות האנושות עד לזמן שבו אנו עומדים. כעת, עלינו להראות כיצד היא תתפתח הלאה וכיצד, מי שעובר דרך ההתקדשות, יכול אפילו היום להקדים שלב מסוים של האנושות בדרכה לידע ולחכמה.

———————————————————————————————————-

  1. פיות מים.
  2. פיות אוויר.
  3. פיות אש.
  4. NIXIE – רוח מים במיתולוגיה הצפונית, קטנה, טובה או רעה.
  5. מאיה – אשליה.
  6. בני ארץ מדאי.
  7. לאוקון, כהן טרויה, הפציר בטרויינים להשמיד מייד את סוס העץ שנתגלה לפני חומות העיר. הוא ושני בניו היו היחידים שפקפקו בסיפורו של סנון, שאם ישמידו הטרויינים את הסוס, יעוררו את חמת האלה אתנה עליהם. לפתע, הופיעו על פני הים שני נחשים ענקיים. בהגיעם ליבשה, התפתלו סביב לאוקון ושני בניו, עד שנפלו מתים. אז נעלמו הנחשים בתוך מקדש אתנה.
  8. אוסף נבואות בענייני דת ומדיניות של רומי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *