רודולף שטיינר

GA12

ספר זה מהווה המשך של הספר:

כיצד קונים דעת העולמות העליונים?

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא לאור בהוצאת חירות והוא כולל גם הקדמה של מארי שטיינר – לספר ראו כאן

תוכן עניינים

פרק ראשון:   ארבעה אופנים לידע.

פרק שני:     תפקודיה האוקולטיים של השינה.

פרק שלישי:   התלמיד ומורהו.

פרק רביעי:    אינספירציה.

פרק חמישי:    אינספירציה ואינטואיציה.

פרק ראשון

ארבעה אופנים לידע

בפרקים שקדמו לפרק זה הגענו בנתיבנו לנקודת הפגישה עם שני שומרי הסף. כעת תתואר הזיקה בה ניצבת הנפש בפני העולמות השונים בטפסה בהדרגה בשלבי הידע. זה כולל בו מה שניתן לכנותו: ‘לימודי מדע הנסתר’.

לפני שהאדם נכנס לנתיב הידע העליון הוא מכיר אך ורק את הראשון מבין ארבעת השלבים. שלב זה הוא זה שבחיים הרגילים משתייך במישרין לעולם החושים. על כל שקרוי ‘מדע’ לעסוק אך ורק בשלב ידע ראשון זה, כי מדע כזה עוסק בידע שגרתי בלבד ובדרך מפורטת ומבוקרת. באמצעות מכשירים כגון המיקרוסקופ והטלסקופ, מגביר המדע את תפעול החושים וחושף לפניהם את מה שלא היו יכולים לחוש בלעדיו. אך עדיין מצוי הוא באותו מישור ידע בין אם רואה הוא עצמים ענקיים בעין בלתי מזוינת או צופה בעצמים ובתופעות זעירות בסיועו של המיקרוסקופ. אף בשימוש במחשבה לגבי עובדות ודברים, שוהה עדיין מדע כזה בשדה החיים היומיומיים. האדם מסדר את העצמים, מתאר ומשווה אותם, מבקש לדמות לעצמו את השוני שביניהם וכן הלאה. במישור זה הנטורליסט השקדן ביותר אינו עושה דבר ביסודיות, מלבד לערוך, באמנות נפלאה, את שיטות המחקר הנוגעות בחיי היומיום. הידע שלו מתרחב, נהיה מורכב יותר והגיוני יותר אך אין הוא מתקרב ולו גם בצעד אחד לאורח השגת ידע שונה.

במדע האוקולטי קרוי שלב ידע ראשון זה – הדרך החומרית להשגת ידע. לאחריו באים שלושה שלבים גבוהים יותר, וישנם עוד מעליהם. הללו יוסברו כאן לפני המשך תיאורו של נתיב הידע. כשאנו מתחילים בשיטה השגרתית של השגת הידע המדעית דרך תפיסת החושים, יהיה עלינו לסווג את ארבעת השלבים הבאים:

1. 1. ידע חומרי.
2. 2. ידע אימגינטיבי.
3. 3. ידע אינספירטיבי הקרוי גם: ‘ידע טבעו של הרצון’.
4. 4. ידע אינטואיטיבי.

אודות השלבים הבאים לאחר הללו ידובר מאוחר יותר.

עלינו להבהיר לעצמנו היטב במה עוסקים אנו באופני השגת ידע שונים אלה. בידע הרגיל המגיע דרך החושים יש לתת את הדעת לארבעה יסודות:

1. 1. העצם המטביע רושמו על החושים.
2. 2. הדימוי שיוצרים אנו מעצם זה.
3. 3. האידיאה שבאמצעותה מגיעים אנו לתפיסה רוחנית מקיפה של העצם או של ההתרחשות.

4. 4. ה’אני’ המעצב לעצמו את הדימוי ואת האידיאה המבוססים על ההתרשמות מן האובייקט.

לפני שיוצרים אנו לעצמנו דימוי או ייצוג צריך להיות אובייקט הגורם לכך. אין אנו יוצרים את האובייקט. אנו רק חשים בו, והדימוי נוצר על יסוד האובייקט. כל עוד מביטים אנו באובייקט – עוסקים אנו בדבר זה בלבד. ברגע בו פונים אנו ממנו הצידה – ברשותנו דימויו בלבד. האובייקט נעזב ונעלם אך הדימוי נשאר ‘קבוע’ בזיכרון.

אך האדם אינו יכול להיעצר בשלב הדימוי, עליו להמשיך אל האידיאות. יש צורך נחרץ באבחנה שבין ‘דימוי’ לבין ‘אידיאה’ אם ברצוננו להבהיר היטב לעצמנו נקודה זו. למשל נצייר לעצמנו עצם, שצורתו מעוגלת, ואז נפנה מעמו ונעלה תמונה של העיגול בזיכרון. אך עדיין לא נמצאת ברשותנו ‘השגת’ העיגול במושג. נגיע לכך אך ורק אם נאמר לעצמנו: “מעגל הינו צורה בה כל הנקודות מצויות במרחק שווה מן המרכז.” מגיעים אנו לידע דבר מסוים אך ורק ביוצרנו אודותיו מושג. קיימים מעגלים רבים – קטן, ענק, אדום, כחול וכן הלאה. אולם קיים מושג אחד בלבד: ‘מעגל’. בדבר זה נעסוק יותר בשלמות ככל שנתקדם. לעת עתה נמסור בקווים כלליים בלבד את הנחוץ לאבחנה של ארבעת השלבים הראשונים בידע.

אנו שבים בעיוננו ליסוד הרביעי בהשגה החומרית של הידע, כלומר, ה’אני’. בזה מוצא לפועל איחוד הדימויים והאידיאות. האני מאחסן את הדימוי בזיכרון שלו. אילו לא היה הדבר כך לא היו אפשריים שם חיים פנימיים מתמשכים. הדימוי של העצמים היה נשאר אך ורק כל עוד קיימת היתה השפעה כלשהי מצידם של העצמים על הנפש. אך החיים הפנימיים תלויים בקשר חולייתי שבין מושג אחד למשנהו. האני מוצא נתיבו בעולם היום הואיל וביחס לאובייקטים מסוימים מופיעים שוב ושוב דימוייהם של אובייקטים דומים.

ברור הדבר שלא ייתכנו חיי נפש לו, יכולים היינו להעלות דימויו של דבר רק כל עוד היה ניצב הדבר עצמו לפנינו. אף ביחס לאידיאות מהווה האני גורם מלכד, הוא מצרף את רעיונותינו ובאורח זה עורך סקירה, כלומר, מגיע להבנת העולם. צירוף חולייתי זה של רעיונות מתחולל כשאדם ‘יוצר חוות-דעת’. מי שברשותו מושגים פזורים בלבד אינו מוצא בנקל את דרכו בעולם. כל פעילותו של האדם תלויה בכושרו לצרף מושגים. היינו – ‘ליצור חוות-דעת’.

אורח השגת הידע החומרי כולל בו קליטה דרך החושים של רשמי דברים הכוללת ייצוגים מן העולם החיצוני. לאדם הכושר לתחושה או ל-חישה. ההתרשמות הנקלטת ‘מבחוץ’ קרויה גם ‘תחושה’. ועל-כן יש לתת את הדעת ב’השגת ידע חומרי’ לארבעה יסודות: תחושה, דימוי, השגה ואני. בשלבי הידע הגבוהים שלאחר מכן נושרת ההתרשמות הנעשית על-ידי החושים הפיזיים, כלומר, ‘התחושה’.

לא יהיה קיים עוד אובייקט-חישה חיצוני. יישארו אך ורק שלושה מן הגורמים שאליהם רגיל האדם בידע השגרתי: דימוי, השגה ואני. ידע שגרתי בפרט הבריא אינו יוצר שום דימוי ושום רעיון כשלא קיים שום אובייקט בפני החושים החיצוניים. היוצר דימויים מעצמים הניתנים ל-חישה שאינם קיימים ממשית – חי בדמיונות פנטזיה.

תלמיד הנסתר רוכש עצם כושר זה של יצירת דימויים אף כשלא נוכח שום אובייקט-חישה חיצוני. משהו אחר בו צריך ליטול את מקומם של העצמים החיצוניים. עליו להיות מסוגל להעלות דימויים כאשר שום אובייקט אינו משפיע על חושיו. על משהו אחר למלא מקומה של התחושה. דבר זה הוא האימגינציה.

בשלב זה מופיעים דימויים לתלמיד הנסתר כאילו היה עצם בר-חישה מטביע את רושמו בו. חיים הם ואמיתיים כדימויי-חישה ועם זאת אין מוצאם מעולם ה’חומר’ אלא באים הם מעולם הנפש והרוח. אז שרויים החושים באי-פעילות מלאה. ברור וגלוי הדבר שכושר זה של יצירת-דימויים-מלאי-משמעות בלעדי רשמי חישה -יש לרוכשו תחילה.

דבר זה מוצא אל הפועל על-ידי מדיטציה, ודרך האימונים המתוארים ב’כיצד קונים דעת העולמות העליונים’. האדם התָחום על ידי עולם החושים חי בגבולות ספירת הדימויים הנעשית ברת-גישה עבורו דרך החושים. אך לאדם בעל האימגינציה יש עולם דימויים אותם הוא דולה ממקור עליון יותר.

אימון קפדני ביותר נדרש על-מנת להבחין בין ההזיה לבין המציאות בעולם דימויים עליון יותר זה. כשנכנסים דימויים כאלה לראשונה לראשו של אדם נוטה הוא לומר: “אה! זהו דמיון בלבד, נביעה ותו לא של דמיוני שלי”. דבר זה מובן בהחלט, כי האדם בימינו רגיל לכנות כ’ממשי’ רק אותו דבר בלבד שללא מאמץ מצידו מוצא הוא לו ביסוס וודאי בעדותם של חושיו. עליו להרגיל עצמו תחילה לקבל בתור ‘ממשי’ דברים הנגרמים באורח שונה לחלוטין.

 בעניין זה לא יהיה לאל-ידו להיות זהיר מדי כדי לא ליפול ברשת הדמיון. הכושר להחליט באזורים עליונים אלה, מהו ‘ממשי’ ומהי ‘הזיה’ בא תוך כדי התנסות בכך. ועל ההתנסות הזאת להירכש על-ידי חיים פנימיים שלווים וסבלניים. עלינו להיות נכונים לגלות שבתחילה ההזיה מערימה עלינו בתעתועים מצערים.

בכל מקום צצה האפשרות שיופיעו דימויים המהווים תוצאה של הזיה כלשהי של החושים החיצוניים, או של חיים בלתי נורמליים. יש לסלק ולחסל תחילה את כל האפשרויות הללו. עלינו לשים קץ תחילה לחלוטין לריחוף הדמיון, ורק אז יעלה בידינו לבצע את האימגינציה. כשמגיע אדם עד הנה – יהיה לו ברור שהעולם אליו נכנס כך, לא רק שממשי הוא כמו עולם החישה, אלא הרבה יותר מכך.

בשלב הידע השלישי הדימויים אינם מופיעים עוד. ענייננו נתון כעת לגבי ההשגה והאני בלבד. בה בשעה שבשלב השני קיים היה עדיין עולם של דימויים מסביבנו שהיה מזכיר לנו את פרק הזמן בו זיכרון מלא חיים מעלה היה רשמים של הרף-עין מן העולם החיצוני מבלי שאנו עצמנו נקלוט רשמים כאלה – הרי שבשלב השלישי נעדרים אף דימויים כאלה.

האדם חי בעולם רוחי בלעדי. הללו הרגילים להגביל עצמם אל החושים נוטים יהיו להעלות סברה שעולם זה חיוור הנהו וחסר גוון. אך אין זה כך כלל ועיקר. אף לעולם הדימויים של השלב השני אין דבר חיוור או צללי לגביו. על אף שכך המצב לגבי דימויי הזיכרון בחלקם המירבי בהיעלם העצמים הפיזיים. אך תמונות האימגינציה שוקקות חיים ומלאות העולות פי כמה וכמה על תמונות הזיכרון הצלליות של העולם החושי ואף על העולם הפיזי עצמו ההדור והמשתנה ללא הרף. אפילו עולם זה מהווה צללית בלבד לעומת ממלכת האימגינציה.

אולם כיצד נתאר את העולם של שלב הידע השלישי? שום דבר בעולם החישה אינו עשוי למסור מושג כלשהו אודות גודש העושר והשפע שבו. זה אשר היווה תחושה בשלב הראשון, אימגינציה בשני, נעשה כאן ל’אינספירציה’. האינספירציה מוסרת את ההתרשמות, והאני יוצר את ההשגה. אם ניתן להשוות דבר כלשהו מספירת החושים לעולם זה – הרי זה אותו חלק הנפתח לעברנו באמצעות חוש השמיעה – עולם הצלילים. אך כעת עלינו לעסוק לא בצליליה של המוזיקה הארצית, כי אם בלחן רוחי בלעדי.

אדם מתחיל ‘לשמוע’ מה שמתחולל בליבם של הדברים. האבן, הצמח וכן הלאה מהווים לו ‘מילים רוחיות’. העולם מתחיל לבטא את מהותו האמיתית לנפש. הדבר נשמע כלא ייאמן, אך זוהי האמת כמו שהיא, שבשלב ידע זה ‘שומע’ אדם ברוח את גדילת העשב. תבנית הגביש מושגת כצליל. הפריחה הבוקעת ‘דוברת’ אל האדם. האדם שבאינספירציה מסוגל להיווכח בממשות טבעם הפנימי של הדברים, נפשו רואה את תחייתם של כל הדברים בתבנית חדשה. דובר הנהו בשפה השייכת לעולם שונה, אך היא לבדה עשויה לתת משמעות ומובן לעולם של חיי היומיום.

ולבסוף – בשלב הידע הרביעי חדלה אף האינספירציה. ממספר הגורמים, שהאדם הורגל להתייחס אליהם בידע יומיומי, נותר האני לבדו. השגת שלב זה על-ידי התלמיד האוקולטי מסתמנת על-ידי התנסות פנימית מוגדרת מאוד. התנסות זו מגלה עצמה בתחושה שאין הוא ניצב עוד מחוץ לדברים ולהתרחשויות אותן הוא מכיר, אלא נמצא הוא בפנימם. דימויים אינם עצמים, אלא הביטוי להם בלבד.

אני חוזר: מה שמוסרת האינספירציה אינו האובייקט עצמו, כי אם הבעתו בלבד. כי הנה מה ששוכן כעת בתוך הנפש הוא באמת האובייקט עצמו. האני מתמזג בכל המהויות, הוא מטמיע עצמו בהן. חיי המהויות בנפש מהווה עתה אינטואיציה. וכאשר אומרים אנו על האינטואיציה ש”באמצעותה נשפך אדם אל כל הדברים” – זוהי האמת לאמיתה.

בחיים הרגילים לאדם ‘אינטואיציה’ אחת בלבד, כלומר, זו של האני עצמו. כי את האני לא ניתן להשיג בחוש מבחוץ, ניתן אך לחוותו בפנים. עיון פשוט בדבר יבהיר עובדה זו וזוהי עובדה שהפסיכולוגים אינם עומדים עליה די הצורך. על אף שאין היא נראית רבת-ערך, הרי שחשיבותה רבה לאין ערוך להללו המבינים אותה במלואה.

והריהי כדלהלן: בעולם החיצוני רשאים להשתמש הכל באותו שם לאותו דבר. כל אדם רשאי לכנות את השולחן בשם ‘שולחן’, את הצבעוני בשם ‘צבעוני’. או לפנות למר מילר: ‘מר מילר’. אך קיימת מילה אחת שכל אדם רשאי להשתמש בה כלפי עצמו בלבד, זוהי המילה: ‘אני’.

אף איש זולתי אינו יכול לומר לי: ‘אני’. לכל אדם זולתי מהווה הנני: ‘אתה’. כן הדבר, כי כל אדם שוכן לא מחוץ ל’אני’ כי אם בפנימו. ואכן, דרך התודעה האינטואיטיבית שוכן האדם בכל הדברים. השגה זו של האני מהווה אפיונו של כל הידע האינטואיטיבי. ועל-מנת להיכנס כך לכל הדברים עלינו להתחיל באופן חד-משמעי על-ידי יציאה מתוך עצמנו. עלינו להיעשות ‘חסרי עצמיות’ לפני שיהיה לאל ידנו למזג את העצמיות, את האני בישות זולתנו.

מדיטציה והתרכזות מהוות את השיטה הבטוחה שבאמצעותה ניתן להשיג שלב זה – כמוהו כמו את קודמיו. אולם חשוב מאוד שהללו תתורגלנה באורח שלוו וסבלני. אדם המדמה לעצמו שיהיה עשוי לטפס בכוח ובתוקפנות אל העולמות העליונים טועה הוא מאוד. מי שסבור כך אף טעות בידו לצפות מן הישויות של האזורים העליונים שתקרבנה אליו באורח זהה לדרך גישתן של הללו שמעולם החושים.

עד כמה שעשירים ושוקקי-חיים הם העולמות אליהם עשוי האדם לטפס, הרי שאינם בהישג יד בנאצלותם ולא בנקל ניתן לתארם בעדינותם, בה בשעה שעולם החישה מגושם הוא וגס. הדבר החשוב ביותר שיש ללמוד הוא שעלינו להרגיל עצמנו לראות כ’ממשי’ דבר שונה לחלוטין ממה שהיינו מגדירים בתור כזה בספירת החושים. ואין זה קל כל עיקר.

בזה מצוי הטעם מדוע נפחדים כה רבים מאלו שרוצים היו לצעוד בנתיב האוקולטי, בצעדים הראשונים. מצפים הם לפגוש דברים כשולחנות וככיסאות, ומוצאים במקומם של הללו – ‘רוחות’, והואיל ו’רוחות’ אינן כמו שולחנות וכיסאות סבורים הם לגביהם שהזיות הינן. הסיבה נעוצה בכך שאין הם מורגלים בהן. עלינו לרכוש תחילה את הגישה הנאותה לגבי העולם הרוחי, או אז לא רק נראה את הרוחי אלא אף נכיר אותו. וחלק מירבי של ההתאמנות האוקולטית נוגע בהכרה נאותה זו ובהערכה נכונה כלפי הרוחי.

פרק שני

תפקודיה האוקולטיים של השינה

בהמשך עלינו לתת דעתנו למצב השינה אם בחפצנו להגיע להבנה כלשהי אודות הידע האימגינטיבי. כל עוד אין האדם מגיע לשלב גבוה יותר מאשר הדרך החומרית להשגת ידע אין נפשו מסוגלת – על אף שבאמת חיה היא במהלך השינה – לחוש דבר בעולם בו שוכנת היא אז. מצויה היא באותו עולם כאדם עיוור בעולם החומר. אדם כזה חי בלב אור וגוון אך אינו יכול לחוש אותם. מאיברי החישה החיצוניים: העין, האוזן, הפעילות הרגילה של המוח וכן הלאה – פורשת הנפש בשינה. אין היא קולטת כל רשמים דרך החושים. אם כן, מה עושה היא במהלך השינה?

עלינו להכיר בדבר בבירור שבחיי העירות מצויה הנפש במצב של פעילות מתמדת. קולטת היא את רשמיהם של החושים החיצוניים ועובדת עליהם – זהו עיסוקה. דבר זה חדל במשך השינה, אך אין הנפש בטלה אז מפעילות. בזמן השינה פועלת היא על גופה. גוף זה מתבלה על-ידי פעילות היום והדבר בא לידי ביטוי בעייפות. במהלך השינה מעסיקה עצמה הנפש בגוף שלה על-מנת להכינו לפעילות ערה נוספת.

רואים אנו מזה מה חשובה היא שינה טובה לאחזקת בריאות גופנית. אדם שאינו ישן דיו, אינו מניח לנפשו לבצע בגוף את העבודה ההכרחית של חידוש, ואכן, תוצאת הדבר תהיה הרעת מצבו של הגוף. הכוחות בהם פעילה היא על הגוף בשינה הם אותם הכוחות בהם פועלת היא במצב העירות, אלא שבמצב העירות שימושם בקליטת רשמים מהחושים החיצוניים ובעבודה עליהם.

והנה, כאשר מתעוררת באדם השגת-ידע אימגינטיבית, חלק מהכוח המופעל על הגוף בשינה מועבר לשימוש בדרך אחרת. על-ידי כוחות אלה נוצרים אותם איברי חישה רוחיים המאפשרים לנפש לא רק להתקיים בעולמות העליונים אלא אף להגיע לידיעה לגבי המצוי בהם, וכך – במשך השינה – אין הנפש פועלת אך ורק על הגוף אלא גם על עצמה. דבר זה נסב על-ידי מדיטציה, התרכזות וכן על-ידי אימונים אחרים.

דבר זה הודגש תכופות בספרים אחרים משלי המוסרים את השיטות להשגת הידע העליון, ושההכוונות המיוחדות לאימונים אלה נמסרות אך מאדם לאדם. אל לו לאדם ליטול על עצמו לבצע אימונים כאלה מדעתו הוא. כי רק הללו שניסיון להם בהרחקת פעילות הנפש מהגוף ובהכוונתה למטרה עליונה יותר, רשאים לשפוט מה תהיה התוצאה בכל אדם ואדם.

מדיטציה, התרכזות ואימונים אחרים גורמים לנפש לפרוש למשך זמן מה מזיקתה לאיברי החישה. משתקעת היא אזי בעצמה ופעילותה מופנית כלפי פנים. בשלבים הראשונים של הינתקות זו אין פעילותה הפנימית שונה בהרבה מפעילותה היומיומית. יש להשתמש באותן הבהרות מושגים, רגשות ותחושות הפעולה הפנימית כבמהלך החיים הרגילים. אך ככל שמרגילה היא את עצמה להיות עיוורת וחרשת במידת-מה אל הסובב אותה באופן פיזי וככל שחיה היא יותר בתוככי עצמה – כן נעשית היא תואמת יותר לביצועיה הפנימיים. זה המוצא אל הפועל על-ידי מדיטציה נושא תחילה פירות במצב השינה.

 כשהנפש משוחררת מהגוף בלילה, ממשיך לפעול בה זה שהואץ על-ידי אימוני היום, נוצרים בה איברים שבאמצעותם עשויה היא לבוא במגע עם סביבותיה העילאיות כפי שבאה היא כבר במגע עם העולם הפיזי דרך  איברי החישה החיצוניים. מתוך האפלה של הסביבה הלילית מופיעים חזיונות אור מהעולמות העליונים. שיג ושיח זה הוא בתחילה מאוד עדין ואינטימי. יש לתת את הדעת לכך תכופות שלמשך זמן רב מעתה ואילך תטיל מיד פעילות היקיצה, לאורו של יום, מסך כבד על פני התנסויות הלילה. ההיזכרות של ראיית משהו במשך הלילה תבצבץ ותעלה אך לאט לאט ובהדרגה. כי התלמיד אינו לומד בנקל להסב שימת לב לדימויים העדינים של נפשו אשר מתחילים, במהלך התפתחותו, להתמזג בהתרחשויות השגרתיות של חיי החישה היומיומיים. בתחילה דומים דימויים אלה למה שמכנה אדם הרשמים המקריים שנקבצו על-ידי הנפש. הכל תלוי ביכולת הלימוד שלו להבחין בין מה שנובע מהעולם הרגיל לבין זה המציג עצמו דרך ישותו כהתגלות מהעולמות העליונים. עליו לרכוש אבחנה זו בחיי רוח שלווים ומופנמים. נדרש שיפַתֵח תחילה חוש ערכיות ומשמעות לגבי דימויי נפש אינטימיים אלה אשר, כרשמים המקריים, מתמזגים הם בחיים היומיומיים – אך המהווים באמת היזכרויות של השיג ושיח הלילי עם העולם העליון. בתפוס אדם דימויים אלה באופן המגושם ובתתו להם קנה-מידה של חיי החישה, מסתלקים הללו ונעלמים להם.

ברור ממה שנאמר, שכתוצאה מפעילות זו בעולם העליון צריכה הנפש לחסר מן הגוף חלק מהפעילות שלפני כן העניקה לו בדאגה רבה, היא משאירה אותו לבדו עד למידה מסוימת, והגוף זקוק לתשתית תמורת מה שעשתה עבורו הנפש לפני כן. אם אין הוא רוכש תשתית כזאת, עלול הנהו ליפול טרף לכוחות מחוללי רע. כי עלינו להכיר בדבר שהאדם חשוף ללא הרף להשפעות הסובב אותו. למעשה מחזיק הוא את עצמו בחיים אך ורק באמצעות שיתוף פעולה שבינו לבין הסובב אותו. בין הללו הסובבים אותו עלינו להסב שימת לבנו תחילה לממלכתו של הטבע הנראה לעין. האדם עצמו משתייך לטבע נראה לעין זה. אילו לא היו קיימים ממלכות המינרלים, הצמחים, בעלי-החיים וכן שום ישויות אנוש סביבו – כי אז לא היה יכול לחיות.

אם ניתן לדמות אדם אחד כניתק מן האדמה ומורם אל החלל הסובב, כי אז ייכחד בהכרח מיד בתור ישות פיזית כשם שנכחדת יד כשנכרתת היא מהגוף. אשלייתה של יד שמדמים שתוכל להתקיים בלעדי הגוף אינה רבה יותר מאשלייתו של אדם הטוען שיהיה לאל ידו להתקיים כישות פיזית בלעדי ממלכות המינרלים, הצמחים, בעלי-החיים ושאר האנושות. אך מלבד הממלכות שנזכרו לעיל, קיימות עוד שלוש החומקות בדרך-כלל משימת לבו של אדם. אלה הן שלוש הממלכות האלמנטריות המצויות במשמעות מסוימת מתחת לממלכת המינרלים. אלה הן ישויות שאינן מתמצקות אל תנאי הקיום המינרליים אך אף על פי כן הן קיימות ומפעילות השפעתן על האדם. אם כן, האדם חשוף להשפעות שנובעות מממלכות טבע שבמשמעות מסוימת יש לכנותן בלתי גלויות לעין.

 (אינפורמציה נוספת המתייחסת לממלכות אלמנטריות אלה ניתן למצוא בספרי ‘אטלנטיס ולמוריה’ ובהערות אודותיהן בספרי ‘גוף נפש רוח’.) [הערת העורך: בעברית: ‘מן הרשימות האקשיות’. וכן בסדרות ההרצאות בשם: ‘האדם כסימפוניה של מילת הבריאה’ ו-‘רוחות הטבע’].

והנה, כשעובדת הנפש על הגוף כולל בו חלק ניכר מפעילותה ויסות השפעתן של הממלכות האלמנטריות באורח כזה שהופך אותו לתועלתו של האדם. אך ברגע בו הנפש מסירה מהגוף חלק מפעילותה, עלולים לאחוז בו כוחות פוגעים מן הממלכות האלמנטריות. בזה נעוצה אחת מן הסכנות של ההתפתחות העליונה.

אם כן, יש לנקוט באמצעים שהגוף עצמו יהיה בר-גישה אך ורק להשפעות הטובות של העולם האלמנטרי וזאת מיד עם פרישת הנפש ממנו. אם לא יינקטו אמצעים כאלה ייפגע האדם הרגיל עד למידה מסוימת, פיזית ומוסרית, על אף שרכש לו גישה אל העולמות העליונים.

בִּשְכּוֹן הנפש באזורים העליונים מתגנבים כוחות זוממי רע אל הגופים המעובים יותר – הפיזי והאתרי. זוהי הסיבה שבעטיה עלולות תכונות רעות מסוימות, שלפני התפתחות עליונה זו הוחזקו בשליטת כוחה המייצב של הנפש, להתגלות עתה, בחסרונו של כוח כזה.

בני-אדם שהיו לפני כן בעלי התנהגות מוסרית טובה עלולים לגלות, בנסיבות כאלה, בהיכנסם לעולמות עליונים, כל מיני נטיות שפלות, כגון: אנוכיות קיצונית, אי-יושר, רגשות נקם, כעס עז וכיו”ב. אל ייבהל אדם מעובדה זו ואל ייעצר מלהעפיל אל העולמות העליונים. אך יש לנקוט באמצעים למניעת התרחשותם של דברים כאלה. יש לבצר את טבעו הנמוך של האדם ולעשותו נטול גישה להשפעות האלמנטריות הרות הסכנה. ניתן להסב לכך על-ידי טיפוח מודע של מעלות מסוימות. מעלות אלה מובהרות בספרי-עזר אנתרופוסופיים העוסקים בהתפתחות רוחנית, וכאן לפנינו הטעם מדוע יש לבקש אחריהן בדקדקנות.

והנה הן המעלות: ראשית צריך התלמיד, תוך שיקול דעת ובהתמדה, להכיר את הבלתי נכחד, את המתמשך בכל הדברים, להבחין בו מזה שמתכלה. עליו להסב תשומת לבו לזה. בכל הדברים ובכל ההוויה עליו להבחין בדבר הממשיך להתקיים כאשר נעלמת התופעה החולפת. בראותי צמח, צופה אני בו תחילה כפי שמציג הינו את עצמו לחושים ואל יתרשל איש לעשות זאת. לא יוכל אדם לגלות את המתמיד בדברים אלא אם נתוודע תחילה אל האספקט הנכחד שבהם.

הללו החוששים כל העת שאם ימקדו את תשומת לבם לרוחי ולנצחי תאבד להם רעננות החיים וטבעיותם, אינם מבינים עדיין אודות מה מדברים אנו בעצם. בהביטי בצמח באורח זה ייתכן ויתברר לי שקיים בו דחף חיים קבוע שיופיע שנית בצורה חדשה כשהצמח שניצב לפני התפורר מזה זמן רב והיה לאבק. על גישת נפש זו לדברים להיצמד לפני ולפנים טבענו. לאחר מכן עלינו למקד לבנו בכל דבר הראוי להערכה ושאמת כלולה בו, ונלמד להעריכו בצורה גבוהה יותר מאשר את החולף ועובר ואת זה שחשיבות אין לו. בכל רגשותינו ופעולותינו עלינו להתבונן בערכו של דבר אחד בזיקתו אל הכל. שלישית, עלינו לטפח שש תכונות: שליטה במחשבות, שליטה בפעילויות, כוח סבל, הגינות, אמון בסובב אותנו ואיזון פנימי.

שליטה בעולם המחשבה

ניתנת להשגה אם טורחים אנו להיאבק באותה נדידת מחשבות ורגשות המטלטלות את האדם הרגיל אנה ואנה. בחיי היומיום אין האדם אדון למחשבותיו. הוא מונהג על ידן. ולמעשה לא ייתכן אחרת, כי החיים עצמם מושלים באדם וכאדם עמל עליו להיכנע ללחץ החיים. בחיים הרגילים צריך להיות כך. אך אם בחפצו של האדם להעפיל לעולמות עליונים, עליו להקדיש לפחות פרקי זמן קצרים ומסוימים בהם יעשה מעצמו אדון לעולם מחשבותיו ורגשותיו.

או אז, מתוך חירות פנימית מלאה, יציב מחשבה במרכז נפשו, בה בשעה שבדרך-כלל היו הרעיונות מגיעים לתוכה מבחוץ. עליו להשתדל לשמור בטווח-מרחק את כל שאר המחשבות והרגשות ולא להוסיף דבר אל המחשבה הראשונה, אלא את מה שהוא עצמו, מתוך רצונו, יניחו להיכנס בה. לאימון כזה השפעה ברוכה על הנפש ודרכה על הגוף כולו. הוא מביא את הגוף למצב הרמוני כזה, בו מסלק הנהו השפעות מזיקות אף כשהנפש אינה פועלת עליו במישרין.
שליטה על פעילויות

כוללת בה וויסות דומה של הללו באמצעות חירות פנימית. התחלה טובה לכך נעשית כשאנו ממריצים את עצמנו לעשות דבר-מה באורח קבוע שלא נזדמן לנו לעשותו עד כה בחיינו הרגילים. כי בחייו הרגילים נדחף האדם לפעילויות מבחוץ. אך פעילות פעוטה ביותר אותה נוטלים אנו על עצמנו מתוך יזמתנו הפנימית ביותר פועלת יותר למעננו בכיוון אודותיו מדברים אנו, מכל מה שיהיה לאל ידנו לעשותו בלחץ החיים מבחוץ.

כוח סבל

כולל בו שחרור מאותם מצבי רוח שניתן לתארם כמתחלפים בין ‘עליצות עד לגבהי השמיים’ לבין ‘יגון עד שערי מוות’. האדם מיטלטל אנה ואנה בין כל מיני מצבי רוח. ההנאה משמחת אותו, הכאב מדכדך אותו. לדבר זה צידוקו שלו. אולם אדם המבקש את הנתיב אל הידע העליון צריך להיות מסוגל למתן הן את שמחתו והן את צערו. עליו להיעשות יציב. עליו להיות מסוגל לעצור בעד עצמו באמצע חוויות רבות-עונג או רבות-סבל, עליו לשאת את עצמו בשלווה ובכובד ראש כאחד – בשתי הנסיבות.

לעולם לא ירפה אומץ לבו ולעולם לא תאבד שליטתו העצמית. אין פירושו של זה חוסר רגש, אלא אך זאת, שעל האדם לכונן לעצמו מרכז קבוע בין זרמי החיים הגואים ומשתפלים חליפות מסביבו. הוא שולט בעצמו תמיד.

דחף אל החיובי

תכונה נוספת חשובה היא דחף אל החיובי. אדם יוכל לפתח זאת לעצמו בשימו לב בכל הדברים אל הטוב שבהם, אל היפה ואל קווי האופי המועילים. ולא – בראש ובראשונה אל הראוי לגינוי, אל המכוער ואל המושחת. מצוי סיפור בין האגדות הפרסיות המיוחס לכריסטוס[1], המדגים משמעותה של תכונה זו. כלב מת רובץ היה בדרך וכריסטוס היה בין העוברים ושבים. כל האחרים פנו הצידה מן המראה המושחת של החיה, אך כריסטוס נעצר בדרכו על מנת לדבר בהערצה על שיניה היפות. ניתן לראות את כל הדברים בדרך זו, ואדם המבקש באמת ימצא אף באובייקט הדוחה ביותר משהו הראוי להערכה. העיקרון המפרה בכל דבר, אינו במה שחסר בו אלא במה שמצוי בו.

הגינות

וכן חשוב לטפח תכונת הגינות. לכל אדם יש את ניסיונות חייו וכל אחד מעצב מהם מספר מסוים של חוות דעת שבהן מווסתים חייו. כשם שמובן מאליו מצד אחד שיש לנהל את החיים בהתאם לניסיון החיים, אין זה חשוב פחות שאדם המתקדם רוחית בידע העליון ינצור בו דעת בלתי משוחדת לגבי כל דבר חדש ולא ידוע לו עד כה, הנפגש על דרכו. הוא יזהר ככל האפשר בחריצת משפט, כגון: בלתי אפשרי הדבר, או: לא ייתכן דבר כזה. תהיה דעתו אשר תהיה מהתנסויותיו הקודמות, עליו לוותר על כל עדיפות לגבי חוות-דעתו האישית.

כאשר נרכשו כבר כל חמש התכונות, או אז תצטרף מעצמה השישית, היינו:

  האיזון הפנימי

האיזון הפנימי הוא ההרמוניה שבין הכוחות הרוחיים. על התלמיד למצוא בתוכו מרכז יציבות רוחי שיעניק לו יציבות ובטחון בין כל זה העשוי למשכו אנה ואנה בחיים. אך אל לו לחמוק מלקחת חלק בחיים שמסביבו ומן ההשפעות שתגענה עדיו. התבצרות פנימית אינה מתהווה על-ידי בריחה מכל פעילויות החיים המושכות אותנו לכל הכיוונים, אלא להיפך, בהתמסרות מלאה לחיים ועם זאת בעת ובעונה אחת, להנְחות ביציבות ובביטחון את ההרמוניה והאיזון הפנימיים.
ולבסוף, על החוקר להציב לפני עצמו את השאיפה לחירות. ירכוש זאת אותו אדם המוצא בפנימו תשתית ותמיכה לכל דבר שמבצע הוא. קשה לרכוש תמיכה כזאת כי נדרשת החזקת איזון מושלם בין פקיחת החושים לכל דבר נעלה וטוב לבין סירוב, באותו זמן, לכל כפיה. אומרים אנו כה בקלות: “החירות אינה חופפת להשפעה מבחוץ”. אך העיקר הוא כי תהיה השלמה בין השתיים בתוך הנפש. כשמספר לי אדם דבר-מה שאני מקבל בתוקף סמכותו – אין אני חופשי. אך אינני חופשי יותר אם נועל אני את עצמי בפני הטוב שעשוי אני להשיג בדרך זו. כי אז פועל ה’פחות טוב’ בנפשי כמעצור בדרכי.

משמעותה של חירות איננה רק זאת שחופשי אני ממעצורים של סמכות שמחוצה לי אלא, ויותר מכל, שחופשי אני מדעותיי הקדומות, מחוות-הדעת שלי, מתחושותיי ומרגשותיי. הדרך הנאותה להשגת חירות איננה דרך כניסה עיוורת למה שמקבלים, אלא על-ידי פקיחת עצמנו לאימפולס הנובע מזה, על-ידי קליטת הדבר ביושר פנימי כך שנהיה עשויים להסכים לו מתוך חירות. סמכות חיצונית רשאית להשפיע עלינו עד כדי יכולתנו לומר: “חירותי קיימת כאשר נוטל אני את הטוב ממנה ועושהו שלי.” סמכות המיוסדת על חכמה אוקולטית לעולם לא תפעל אלא בדרך זו. מוסרת היא מה שיש לה למסור אך לא כדי לרכוש עמדת כוח לגבי המקבל, אלא אך ורק כדי שייעשה עשיר יותר וחופשי יותר באמצעות מתת זו.

כבר עמדנו על החשיבות של תכונות אלה בדברנו על ‘פרחי הלוטוס’.[2] שם הראינו את זיקתן להתפתחות פרח הלוטוס בעל 12 עלי הכותרת שבאזור הלב ולזרמי הגוף האתרי הקשורים בכך. המשמעות הכוללת של מה שנאמר כבר היא, שתכונות אלה מאפשרות לחוקר להחזיק מעמד ללא אותם כוחות שלפני כן העניקו מתמיכתם לגוף הפיזי במהלך השינה ואשר כעת, בשל התפתחותו, צריכים לפרוש בהדרגה מתפקיד זה.

פרק שלישי

התלמיד ומורהו

בלתי אפשרי הדבר להתקדם באורח ממשי במשימת החדירה לעולמות העליונים ללא צעידה דרך שלב הידע האימגינטיבי. אין משמעותו של זה כלל ועיקר שבמהלך ההתאמנות האוקולטית כפוי האדם להישאר במשך זמן נתון בשלב האימגינטיבי כמו היתה זו כיתת לימוד בבית-ספר שדרכה מוכרח הוא לעבור. זה יהיה נחוץ במקרים מסוימים, אך לא בכולם. דבר זה תלוי כולו בניסיון שיש לתלמיד האוקולטי מהזמן שלפני שהתחיל את ההתאמנות. יוכח במהלך ניתוח זה שסביבתו הרוחית של התלמיד היא בעלת חשיבות באשר לנקודה זו ויותר מזה, שבהתאם לזיקתו לסביבתו הרוחית יש לכונן שיטות שונות מאוד לצעידה בנתיב הידע.

הבנת הפרטים הבאים עשויה להיות בעלת חשיבות מירבית לאדם המתכונן להיכנס לנתיב ההתאמנות האוקולטית. אין לראות את הללו כמייצגים תיאוריה מעניינת, ותו לא, אלא כדבר שבאמצעותו ניתנות להירכש נקודות-ראות שונות ביותר וגם מעשיות לכל אדם השואף באמת ובתמים אל ‘שביל הידע העליון’.

ניתן תכופות לשמוע מפי הללו המבקשים אחר התפתחותם העליונה באומרם: ברצוני לשכלל את עצמי מבחינה רוחית, בחפצי לפתח בפנימי את ה’עצמיות העליונה’, אך אינני משתוקק כל עיקר לגילוייו של העולם האסטרלי. דבר זה הוא די מובן כשקוראים אנו את התיאורים של העולם האסטרלי בספרים הדנים בדברים כאלה, כי מדובר בהם אודות מראות וישויות הממיטים על בני-האדם כל מיני סכנות. נאמר תכופות שבהשפעתם של יצירים כאלה עלול האדם להיפגע די בנקל הן מוסרית והן שכלית. מוסבר היטב לקורא שבאזורים אלה עובי המחיצה החוצצת בין הנתיב הטוב לבין הרע כעוביו של קור עכביש ושהשקיעה לתהומות לאין קץ והתדרדרות מוחלטת מצויות בקרבה מידית-מירבית. פשוט לא ניתן לסתור טענות אלה.

ועם זאת אין נקודת-הראות הננקטת במקרים רבים באשר לצעידה בנתיב האוקולטי נכונה כלל ועיקר. נקודת-הראות ההגיונית היחידה היא זו המאפשרת לנו לומר שלא צריך אדם להירתע מלהיכנס לנתיב הידע העילאי עקב הסכנות המזדמנות משם, אלא שבכל מקרה ומקרה יש להיזהר ולהישמר בקפדנות שסכנות אלה תימנענה. ייתכנו מקרים רבים שבהם תינתן עצה לאדם, המבקש זאת ממורה אוקולטי בעניין ההתאמנות, לדחות את התאמנותו המעשית למשך זמן מה ולעבור תחילה בהתנסויות מסוימות של החיים הרגילים או ללמוד דברים מסוימים שיש ללומדם בעולם הפיזי. יהיה זה אז מתפקידו של המורה האוקולטי לתת למבקש את ההוראות הנכונות שתאפשרנה לו לאסוף ניסיון מספיק וללמוד את הדברים הדרושים.

ברוב המקרים ייווכח התלמיד לדעת שהמורה האוקולטי צועד בדרך זו. ואם התלמיד הסב שימת לב מספקת למה שמתרחש עמו, לאחר שבא במגע עם המורה האוקולטי, הרי שיגיע להתבוננויות מגוונות ביותר. הוא ייווכח לדעת שמכאן ואילך מתרחשים עמו דברים מוזרים כמו במקרה, ושנפלו בחלקו הזדמנויות להתבוננות במאורעות שלעולם לא היה נפגש בהם ללא קשריו עם המורה האוקולטי. אם אין התלמידים שמים לבם לכך ונעשים אי-סבלניים, הרי זה בשל כך שאין הם נותנים שימת-לב מספקת למה שמתרחש איתם. אין לדמות שהשפעתו של המורה על התלמיד תוכיח עצמה כפעילות קסם הנראית לעין בבירור. השפעה זו אינה כך, אלא עניין אינטימי ביותר. מי שיחקור את טבעה ואת מהותה בלי שהגיע תחילה לשלב מסוים בהתאמנות האוקולטית, לבטח ייפול לטעות.

התלמיד פוגע בעצמו בכל מקרה בו הוא נהיה חסר סבלנות, הואיל ועומד הוא למבחן, התקדמותו לא תואץ עקב זה. להיפך, התקדמותו תואט אם יתחיל מוקדם מדי את ההתאמנות שאליה משתוקק הינו בחוסר סבלנות כה רב.

אם התלמיד מניח לתקופת המבחן או לעצות ולרמזים הניתנים לו על-ידי המורה האוקולטי להשפיע עליו נכונה, הרי שמכין הוא את עצמו למעשה לעמידה בפני ניסיונות וסכנות מסוימים שיפגוש בהתקרבו לשלב הבלתי נמנע של האימגינציה. שלב זה בלתי נמנע הוא בשל הסיבה הבאה: כל אדם המבקש תקשורת עם העולמות העליונים מבלי שיעבור בו, יוכל לעשות זאת ללא מודעות בלבד ונגזר עליו, כשיגיע אליהם, לגשש דרכו באפלה. עשוי אדם להשיג תחושה עמומה של עולמות עליונים אלה ללא אימגינציה, יכול אדם להגיע לבטח בלעדיה לתחושת היותו מלוכד עם ‘אלוהיו’ או עם ‘עצמיותו העליונה’. אך אין אדם יכול להגיע לידע אמיתי במודעות מלאה ובאופן בהיר וצלול.

על כן, כל מה שנאמר ממסקנה שההנחיות המתייחסות לעולמות ה’נמוכים’ (האסטרלי והדווכאן) חסרות תועלת הן ושהדבר היחידי הנדרש הוא שעל האדם ‘לעורר את האלוהים בקרבו’, מטעה הינו לחלוטין. כל מי שנעצר בנקודות-ראות כאלה אל נא יופרע בשאיפותיו, אך אף שוחר של מדע הנסתר לא יבקש לעשות כך. לאוקולטיזם אמיתי אין דבר עם שאיפות כאלה וכן אין הוא מזמין, מצד שני, הישר, כל אדם להיעשות לתלמיד. אך עבור אדם המשתוקק ליטול על עצמו את אורח חייו הקפדני של האוקולטיסט יעורר בו אורח זה לא השגה עמומה בלבד של ‘אלוהותו’, אלא אף יתאמץ לפקוח את עיניו הרוחיות אל זה הקיים ממשית בעולמות העליונים.

כמובן ש’העצמיות האלוהית’ קיימת בכל ישות אנוש ולא רק באדם לבדו, כי אם בכל הברואים. באבן, בצמח ובבעל-החיים שוכנת ופעילה ה’עצמיות האלוהית’. לא חשובה כאן כל כך ההכרה בעובדה זו, אלא הכניסה המעשית להתלכדות עם הגילויים של ‘עצמיות אלוהית’ זו. כשם שאין אדם יודע דבר אודות העולם הפיזי כל עוד הוא יכול לחזור ולומר ללא הרף רק זאת: “עולם זה מכיל בו את ‘העצמיות האלוהית’ כשזו נסתרת ועולה בתוכו”, כך אין האדם, המבקש אחר ה’ממלכות האלוהיות של הרוח’, יודע דבר אודות העולמות העליונים כמשהו כללי ומעורפל ובלתי מוגדר. עלינו לפקוח את עינינו ולראות את ההתגלות האלוהית בהוויות של העולם הפיזי – באבק ובצמח ולא להתרפק על חלומות המתארים כל דבר כ’תופעות’ בלבד שמאחריהם שוכנת חבויה דמותו הממשית של אלוהים. לא ולא, אלוהים מגלה את עצמו בברואיו ומי שבחפצו לדעת את האלוהים עליו ללמוד לדעת את טבעם האמיתי של ברואים אלה.

על-כן עלינו ללמוד לראות בצורה מעשית מה מצוי ומה מתרחש בעולמות העליונים אם ברצוננו לדעת את ה’אלוהות ומהותה’. התודעה ש’האדם האלוהי’ שוכן בפנימנו יכולה להוות לכל היותר התחלה בלבד, אך אם תחווה תודעה זו באורח נכון עשויה היא להיות כוח מניע לעליה וודאית אל העולמות העליונים. דבר זה יתגשם באמת אך ורק כשיתפתחו החושים הרוחיים הדרושים. כל נקודת-ראות אחרת הינה רק: “אשאר כפי שהנני ואגיע אך ורק לזה המצוי בטווח אותם כוחות שכבר פיתחתי”. אם מגמתו של האוקולטיסט היא להיעשות לישות שונה על-מנת לראות ולחוות דברים בעלי טבע שונה מן הללו בחיים הרגילים, עליו, לשם מטרה זו עצמה, להתנסות בשלב הידע האימגינטיבי. נאמר כבר שאין להסתכל על שלב אימגינטיבי זה כעל כיתה בבית-הספר שאדם צריך לעבור בה. יש להבין את הדברים כך: ישנם רבים, ובמיוחד בדור הנוכחי, המביאים עמם תנאי חיים כאלה המאפשרים למורה הנסתר להבחין בהם בעת ובעונה אחת, או כמעט כך – ידע אימגינטיבי, אינספירטיבי ואינטואיטיבי. אך אל לנו להבין מכך שבמקרהו של כל פרט ופרט ניתן להסתדר מבלי לעבור דרך השלב האימגינטיבי.

ביחס לסיבה הגורמת לסכנות הנמצאות בידע האימגינטיבי נרמז כבר בפרקים הקודמים. דבר זה נעוץ בעובדה שבכניסתו לעולמות על-חושיים רואה האדם, במשמעות מסוימת, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. אותה מהות שנתנה לו ביטחון בעולם הפיזי נעלמת כביכול. בחושנו דבר-מה בעולם הפיזי שואלים אנו את עצמנו: מאין נובעת חישה זו? ברוב המקרים עושים אנו זאת ללא מודעות. אך מרוצים אנו בהחלט ‘ללא מודעות’ שהגורמים ל-חישה זו הינם עצמים ‘שמחוצה לנו בחלל’. צבעים, צלילים וריחות נובעים מעצמים אלה. אין אנו רואים צבעים הצפים בחלל, או שומעים צלילים אליהם משתייכים הצבעים כתכונות ושמהם נובעים הצלילים. הכרה זו שנגרמים הם על-ידי עצמים וישויות נותנת לתחושות הפיזיות, ועל-ידי כך לאדם עצמו, חוש ביטחון ואחיזה בטוחה. כשלמישהו יש תחושות ללא גורם חיצוני – הן קרויות הזיות, הלוצינציות וחזיונות-תעתועים.

והנה, ראשית כל, מנקודת-ראות חיצונית בלעדית כולל בו עולם הדמיונות כולו הלוצינציות, חזיונות-תעתועים והזיות כאלה. כבר הצבענו והראינו בספר ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ בפרק ‘הדרך להתקדשות’, כיצד נוצרים דמיונות כאלה באופן מלאכותי באמצעות התאמנות אוקולטית. על-ידי מיקוד התודעה בזרע או בצמח קמל, צצים ועולים בנפש אורות מסוימים אשר בתחילתם אין הם אלא הלוצינציות.

‘יצירת הלהבה’ שדובר עליה בהיותה נוצרת בנפש על-ידי התבוננות בצמח או בעצם אחר ואשר לאחר זמן מתבדלת לגמרי מן הצמח, עליה להיחשב, מנקודת הראות החומרנית, כבעלת טבע של הלוצינציה. כך הדבר בעולם האימגינטיבי בהיכנסנו להתאמנות אוקולטית. דבר זה שהורגלנו לראותו כנובע מעצמים בחוץ במרחב, כצמוד לתכונות כגון: צבעים, צלילים, ריחות וכן הלאה – מרחף כעת בחלל או מעופף בנבדל.

כאן יודעים אנו לבטח שלא ההשגות הללו יוצרות את הדברים שרואים אנו לפנינו אלא שאנו ‘עצמנו’ יוצרים אותם. וכך נסב הדבר שהאדם נראה כ’מאבד משען כף רגלו’. בחיים הרגילים, בעולם הגשמי, עלינו לעמוד על המשמר כנגד התמונות הללו שאינן נובעות מעצמים ושהינן ללא תשתית כביכול. אך למען הגעה לידע האימגינטיבי הדבר החשוב בתחילה הוא לחוש צבעים, צלילים, ריחות וכן הלאה, שבהיותם מנותקים מכל דבר, מרחפים ללא תלות בחלל.

השלב הבא אל הידע האימגינטיבי הוא למצוא יעד חדש להשגות נעות אלה. ועל הדבר הזה להיעשות באותו עולם העומד להתגלות. יעדים וישויות חדשים רוכשים להם לקניין את התמונות האלה. בעולם הפיזי נצמד הצבע ה’כחול’, למשל, אל הדגנית ובאורח דומה, בעולם האימגינטיבי עליו לדבוק במשהו ממשי. כמו אץ-רץ הנהו לעבר ישות מסוימת וכמו שלפני כן היה מרחף תחילה ללא צמידות, נעשה הוא כעת לביטויה של אותה ישות. משהו מדבר דרכו אל המתבונן, שיכול הוא לראותו בעולם האימגינטיבי בלבד.

כך מתקבצות תמונות מרחפות אלה מסביב מרכז מסוים ויודעים אנו שישויות מדברות אלינו דרכן. וכפי שבעולם הפיזי מוצאים אנו עצמים וישויות ממשיים אליהם צמודים צבעים, צלילים, ריחות וכן הלאה, או שמהם נובעים הם, כך עתה מגלים אנו ישויות רוחיות המבטאות עצמן דרך צבעים, צלילים וכן הלאה.

‘ישויות רוחיות’ אלה, המצויות למעשה תמיד, מרחפות הן סביבנו ללא הרף. אך אין הן יכולות לגלות עצמן אלינו אם איננו נותנים להן את ההזדמנות לעשות זאת. ויהיה לאל ידנו לתת להן הזדמנות זו אך ורק אם נעורר בעצמנו את הכושר להעלות צבעים, צלילים וכן הלאה בנפשנו. אף אם עצם פיזי כלשהו אינו מסב להם.

שונות לחלוטין מן העצמים והיצורים של העולם הפיזי הן ‘העובדות והישויות הרוחיות’. אין זה קל למצוא בדיבור הרגיל דרך הבעה שתוכל לתאר אף בריחוק את השוני הזה. ייתכן שנוכל להתקרב לכך באורח הטוב ביותר אם נאמר שבעולם הרוחי דובר הכל לאדם כמו ישירות אל האינטליגנציה שלו. בה בשעה שבעולם הפיזי עשויה האינטליגנציה לגלות עצמה בעקיפין בלבד דרך הממשות. דבר זה הוא המעניק כושר תנועה ואי-תלות לעולם האימגינטיבי. האיבר המתווך, כלומר, העצם החיצוני חסר והרוחי יכול לשכון מידית בגוונים, בצלילים וכן הלאה, המעופפים חופשית.

והנה, אחת הסכנות המאיימות על האדם בעולם זה נעוצה בעובדה שהוא רואה התגלויות אלה של ‘ישויות רוחיות’ אך לא את הישויות עצמן. כך הדבר כל עוד נשאר הנהו בעולם האימגינטיבי בלבד, ואינו עולה לעולם גבוה יותר. אינספירציה ואינטואיציה הן המוליכות אותו בשלבים אל הישויות עצמן. אך אם יעורר המורה האוקולטי את הללו לפני בוא המועד הנאות, מבלי שהביא את התלמיד להתוודעות מלאה לספירת האימגינציה – יהיה עבורו העולם הגבוה יותר הווית קיום צללית ומתעתעת. כל הדר תפארת התמונות שבו, המתגלה בהווית קיום זו בהיכנס האדם אליה, באמת הולך לאיבוד. בזה נעוצה הסיבה מדוע זקוק תלמיד הנסתר ל’מדריך’ או ל’גורו’, כפי שקרוי מדריך זה במדע הנסתר.

עבור התלמיד מהווה בתחילה העולם האימגינטיבי עולם של תמונות בלבד, שבמידה מרובה אין הוא מכיר את משמעותן. אך ה’גורו’ יודע לאילו מהויות וישויות בעולם העליון מתייחסות תמונות אלה. אם התלמיד נותן בו אמון ידוע, ידע שחוליות מקשרות, שלעת-עתה אין הוא מסוגל להבחין בהן, תתגלינה אליו מאוחר יותר. בעולם הפיזי היו העצמים שבמרחב – מדריכיו. הוא היה בעמדה שהיה לאל-ידו להוכיח את דיוק מושגיו. המציאות הממשית היא ה’סלע’ שעליו מתנפצות כל ההזיות וההלוצינציות. סלע זה נעלם מיד בהיכנסנו לעולם האימגינטיבי. על כן צריך ה’גורו’ עצמו להיעשות לממלא מקומו. על המורה לממש עבור תלמידו את אקטואליות העולם החדש. מכאן שנוכל להעריך מה רבה צריכה להיות אמונתו של התלמיד בגורו בכל התאמנות אוקולטית ראויה לשמה. אם מפסיק הוא לתת אמון בגורו, דומה הדבר כמו היה נשלל לפתע בעולם הפיזי מכל דבר שעליו היה בונה את אמונתו לאור הממשות של תפיסותיו.

מלבד זאת קיים קושי נוסף העשוי לבלבל את התלמיד אם מבקש הוא להיכנס לעולם האימגינטיבי בלעדי הדרכתו של מורה. כי התלמיד האוקולטי צריך בראש ובראשונה ללמוד לדעת את עצמו כנבדל מכל הישויות הרוחיות זולתו. בחיים הגשמיים לאדם רגשות, תשוקות, געגועים, תאוות, רעיונות וכן הלאה משלו. הללו נגרמים, אכן, על-ידי המהויות וההוויות של העולם החיצוני, אך האדם יודע בתכלית, שהן מהוות את עולמו הפנימי והוא מכיר בהן כמשהו המתחולל בנפשו פנימה, בנבדל מן העצמים של העולם שמחוצה לו.

ברם, עם התעוררותה של החישה האימגינטיבית, חדל לחלוטין כושר אבחנה זה. תחושותיו, מושגיו, תשוקותיו וכיו”ב של האדם יוצאות ממנו, פשוטו כמשמעו, ולובשות צורה, צליל וצבע. גישתו ביחס אליהם זהה להתייחסותו לעצמים וליצורים הזרים לו לגמרי בעולם הפיזי. קל להבין מה רבה עלולה להיות המבוכה כשזוכרים אנו מה נאמר בנקודה זו בפרק הקודם, שדן כולו בתיאור כיצד מציג עצמו העולם האימגינטיבי למתבונן. כי שם נראה הכל בצורה הפוכה כבראי. זה ההולך ומתרחק מן האדם נדמה שמתקרב אליו מבחוץ. משאלה שמטפח הנהו משתנה ולובשת צורה כמעין חיה, למשל, בעלת מראה דמיוני. או אולי אלי תבנית יצור אנושי. זה נראה לו כמתנפל עליו או כעומד להתקיפו או כגורם לו לעשות כך או אחרת. עלול לקרות שנדמה לאדם שמוקף הוא על-ידי עולם של דמויות דמיוניות מעופפות שלעיתים הן חינניות ומפתות ולעתים איומות.

למעשה אין אלה בלתי אם מחשבותיו שלו, משאלותיו ותשוקותיו המשתנות לתמונות אותם הוא רואה. תהיה זו טעות רבתי לשער שקל להבחין בין תמונות אלה של העצמיות שעברה שינוי לבין עולם רוחי אמיתי. בתחילה בלתי אפשרי לחלוטין לתלמיד להגיע לאבחנה זו, כי התמונה הדוברת לאדם ייתכן שתהיה בדיוק אותה תמונה שבפנים נפשו שלו, ושלעולם לא ילמד להבחין נכונה בין השתיים. נדרש בעניין זה שהוא יתרגל כאן זהירות רבה ביותר.

המבוכה גוברת עוד על-ידי העובדה שהמאוויים והתשוקות של נפשו מלבישים עצמם בדימויים בעלי אופי הפוך לגמרי למהותם שלהם. נשער, למשל, שדבר הבל בא לפנינו כתמונה באורח זה: זה עלול להיראות, אולי, כדמות חמודה המבטיחה דברים נפלאים ביותר אם נוציא לפועל את פקודותיה. הצעותיה נראות כמבטיחות דבר טוב ונעים, אך אם נמלא אחריהן, יסב הדבר לחורבננו המוסרי וכיו”ב. באורח מהופך עשויה תמונה טובה לעטוף עצמה בלבוש בלתי מושך. רק לאדם היודע באמת ניתן להבדיל בין זו לבין זו. אך ורק אישיות שאינה מסוגלת לכזב בשאיפתה אל המטרה הנכונה בטוחה הינה כנגד הכוח המסית והמדיח של דימוי נפשה שלה.

כשאנו לוקחים כל זאת לתשומת לבנו ייראה אל נכון מה נחוצה הדרכתו של מורה אשר מפנה, בשיפוט שאינו טועה, את שימת לבו של תלמידו אל ההזיות ואל הממשות שבתחום זה. אך אל לנו לשער שעל הגורו יהיה לעמוד תמיד מאחורי התלמיד. נוכחותו הקרובה של המורה אינה הדבר החשוב ביותר עבור תלמיד הנסתר. כמובן שישנם רגעים בהם ‘הימצאות יחדיו במרחב’ נחוצה היא ואפילו כאלה בהם נחוצה היא בהחלט. אך מצד שני מוצא המורה האוקולטי אמצעי הישארות במגע עם התלמיד אפילו כשהמרחק מפריד ביניהם. ומלבד זאת יש לתת את הדעת לכך שהרבה ממה שעובר בין המורה לבין התלמיד בהיפגשם עשוי תכופות להיות רב השפעה למשך חודשים וייתכן אף למשך שנים לאחר מכן.

קיים דבר אחד, בכל אופן, העלול לנתץ חוליה נחוצה זו שבין המורה לבין התלמיד וזאת ללא איחור. דבר זה מתחולל כשהתלמיד מאבד אמונו במורהו. דבר זה הוא גרוע במיוחד אם נפרץ אמון זה לפני שלמד התלמיד להבחין בין הבבואות ההזויות של נפשו שלו לבין המציאות האמיתית.

עלולים, אולי, לומר כאן: “כן, אך אם נוצר קשר עם הגורו באורח זה יאבד תלמיד הנסתר כל חירות ועצמאות. הוא כמו מוסר עצמו לידיו של הגורו”. אך אין הדבר כך. קיים בוודאי שוני בין השיטות השונות של התאמנות אוקולטית בהתייחסות לתלות זו בגורו. התלות עשויה להיות רבה יותר או מועטת יותר. באורח יחסי רבה היא יותר בשיטות שהאוקולטיסטים המזרחיים עובדים ולומדים לפיהן עד עצם היום הזה. תלות זו פחותה היא יחסית בהתקדשות הקרויה התקדשות נוצרית, ולמעשה בטלה היא לחלוטין באותו נתיב ידע הידוע מאז המאה ה-14 במדרשת האוקולטיזם של הרוזנקרויצריזם. בזה לא בטל הגורו כל עיקר, דבר זה בלתי אפשרי הוא, אך חדלה התלות המלאה בו.

כיצד מתבצע הדבר ייראה בפרקים הבאים. שם נסביר בדקדקנות מהו השוני בין שלושת ‘נתיבי ידע’ אלה – המזרחי, הנוצרי והרוזנקרויצרי. בזה האחרון לא קיים דבר שיהיה עשוי להתערב בכל דרך שהיא בחוש החירות של האדם המודרני. כך אף ייראה כיצד עלול לקרות שאדם זה או אחר כתלמיד מדע הנסתר עשוי לצעוד אפילו היום באירופה המודרנית, שלא בנתיב הרוזנקרויצרי אלא בנתיב המזרחי או בנוצרי הקדום, על אף שעבור העת הנוכחית הנתיב הרוזנקרויצרי הינו הטבעי ביותר. ודרך זו, כפי שייראה מיד, אינה בלתי נוצרית כלל ועיקר. יכול אדם לצעוד בנתיב זה מבלי לסכן את נוצריותו, ויכול לצעוד בו אפילו אדם המאמין שאימץ לעצמו אותה תורת עולם שניתן לזהותה עם המדע המודרני.

אולי יש להבהיר נקודה נוספת. יתכן ויעלה בנו הפיתוי לשאול האם לא ניתן לחסוך מתלמיד מדע הנסתר את חווית הבבואות ההזויות של נפשו? אך אם יתרחש דבר שכזה אזי לעולם לא יגיע התלמיד לאבחנה-שללא-תלות שכה רצויה בשבילו. כי בשום אמצעים אחרים לא ניתן להכיר בטבעו המיוחד של העולם האימגינטיבי אלא על-ידי התבוננותו של האדם בנפשו. תחילה מכיר האדם את החיים הפנימיים של נפשו מצד אחד בלבד, כאן הוא מתחיל בהימצאו בפנימם. ואת הדבר הזה צריך התלמיד ללמוד, לא רק להתבונן בדברים מבחוץ, כי אם להשקיף עליהם כמו היה הוא עצמו בתוך כולם.

והנה, אם עולם המחשבה שלו מופיע לעומתו כמשהו זר – לומד הוא להכיר אספקט חדש של זה שמלפני כן הכירו בצידו האחד. עליו להשתמש בעצמו במשמעות מסוימת, בתור הדגם הראשון לאורח ידע זה.

כאן בעולם הפיזי מורגל הוא למשהו שונה לחלוטין. כל עוד נשאר הוא בעולם הפיזי אין הוא יכול לראות מתחת לפני השטח של הדברים, ולעולם אין הוא יכול לצאת אל מחוץ לעצמו – ‘לחמוק מתוך עורו’, כביכול, על-מנת להשקיף על עצמו מבחוץ. ודבר זה מוטל עליו, פשוטו כמשמעו, לפני כל דבר אחר בהתאמנות האוקולטית, בסיוע דבר זה לומד הוא להתבונן מתחת לפני השטח של העובדות וההוויות החיצוניות.

פרק רביעי

אינספירציה

תיאור כושר האימגינציה מראה לנו כיצד, באמצעות כושר זה, עוזב תלמיד מדע הנסתר את אזור חוויות החישה החיצוניות. כך הדבר בדרגה גבוהה הרבה יותר באינספירציה. כאן ההשגות תלויות במידה פחותה יותר במה שניתן לכנותו מעורר חיצוני. על הפרט למצוא בפנימו את הכושר שיאפשר לו ליצור השגות הנוגעות לדברים. עליו להיות פעיל בפנימו במידה רבה יותר מאשר ביחס לידע חיצוני. בזה האחרון מתמסר הוא כך פשוט לרשמים מבחוץ והללו מסבים לרעיונות בפנימו.

התמסרות זו חדלה בהגיענו לאינספירציה. מכאן ואילך אין העין מספקת גוונים, האוזן – צלילים וכן הלאה. על כל תכולת הרעיונות להיווצר, במשמעות מסוימת, על-ידי פעילות אינדיבידואלית ועל-ידי תהליכים רוחיים ונפשיים בלעדיים. ועל ההתגלויות של העולם העילאי הממשי, להטביע עצמן על מה שהאדם יוצר בפעילותו הפנימית.

 סתירה מוזרה נראית כמו מעורבת הינה בתיאור כזה של עולם השגת הידע העילאית. על הפרט להיות היוצר, במשמעות מסוימת, של רעיונותיו שלו. ועם זאת אל להם לרעיונותיו להיות אך ורק מיצירתו שלו, אלא תהליכים של עולמות עילאיים הצריכים לבטא עצמם באמצעותם, כשם שההתרחשויות של העולם התחתון מבטאות עצמן באמצעות חישת העיניים, האוזניים ושאר איברים.

סתירה כזאת בלתי נמנעת היא בכל תיאור שהוא באורח השגת ידע זה. כי זהו זה בדיוק הדבר אותו צריך תלמיד הנסתר לבצע בנתיב האינספירציה, עליו להגיע בפעילותו הפנימית לאותו דבר שאליו נאלץ הוא להגיע בחיים הרגילים – מבחוץ. מדוע אין הדימויים של החיים הרגילים נוטלים נתיב שרירותי? כי על הפרט לתקן גישתו לעבר העצמים החיצוניים באמצעות הרעיונות שהללו נותנים לו. כל בחירה מצידו של האני נדחקת הצידה הואיל והעצמים אומרים: כאלה אנחנו או כאלה. העצמים עצמם מחליטים כיצד יובנו, לאני אין שום פתחון פה בדבר.

אדם שאינו מתאים עצמו לעצמים אינו מבין אותם כהלכה ועד מהרה יחוש מה מועטת הצלחתו בעולם. גישה נחוצה זו של הפרט אל הדברים של העולם החיצוני ניתן להגדירה בנתיב השגת הידע כ’חסרת עצמיות’ לגבי הדברים. העולם החיצוני מהווה מורהו ומדריכו בחוסר עצמיות זה. הוא שולל ממנו כל אשליות, דמיונות וחוות-דעת בלתי הגיוניות ואת כל הטפל – בשימו פשוט את הדימוי הנכון לפני חושיו.

אם עומד אדם להכין את עצמו עבור אינספירציה, עליו לפתח תחילה את טבעו הפנימי עד לנקודה כזאת שחוסר עצמיות זה יהיה לו טבעי אפילו כשאינו כפוי עליו מבחוץ. עליו ללמוד ליצור באורח פנימי, אבל באופן כזה שהאני לא ישחק בשום תפקיד שרירותי ביצירה כזאת.

הקשיים שיש לקחתם בחשבון בהשגת דרגה כזאת של חוסר עצמיות נעשים ברורים יותר ויותר בהעמיקנו לראות מהם כוחות הנפש הנדרשים במיוחד עבור אינספירציה. מכירים אנו שלושה כוחות יסודיים בחיי הנפש: אידיאה, רגש ורצון. בהשגת הידע הרגילה שעל-ידי החושים, מתהווים הרעיונות על-ידי עצמים חיצוניים. אידיאות אלה, המתעוררות באופן חיצוני, קובעות את הכיוון שייטלו הרגש והרצון.

למשל, רואה אדם דבר המעניק לו הנאה והוא מתחיל להשתוקק לדבר הנדון. ההנאה מושרשת ברגש ודרך הרגש מתעורר הרצון כפי שהתעורר הרגש על-ידי דימוי הדבר. אך העצם החיצוני מהווה גורם בסיסי לאידיאה, לרגש ולרצון. טלו דוגמה נוספת. אדם רואה מקרה המפחיד אותו. הוא בורח משדה ההתרחשות. גם כאן מהווים המאורעות החיצוניים את הגורם הראשוני, הם מוחשים באמצעות החושים, נוצרים דימויים, הללו גורמים לרעיונות, תחושת הבהלה עולה והרצון מתבטא בבריחה – שהיא התוצאה.

באינספירציה כבר לא קיים אובייקט חיצוני מן הסוג הזה. אין עוד צורך בחושים כדי לחוש. ועל כן אין הם יכולים להוות את הגורם לרעיונות. מן הצד הזה שום השפעה אינה פועלת על התחושה ועל הרצון. ועם זאת הרי דווקא מן השניים הללו, ומקרקע הולדתם, מזנקים כלפי מעלה רעיונות באורח אינספירטיבי וכמו צומחים. ואם קרקע ההולדת בריאה הינה, יהיו הרעיונות העולים אמיתיים, אם בלתי בריאה, כי אז יהיו הם כזבים ואשליות.

כשם שאינספירציות המושרשות בתחושות וברציות בריאות עשויות לבטח להיות התגלות מעולם עילאי, כן נובעים כזבים, הזיות וטעויות, הנוגעים בעולם עליון מתחושה ורציה בלתי תקינות. בבחינה זו נוטלת על עצמה ההתאמנות האוקולטית את התפקיד להצביע על הדרך שבאמצעותה יוכל אדם להטעין את תחושותיו ואת דחפי רצונו בפוריות בריאה עבור האינספירציה.

כמו בכל ענייני ההתאמנות האוקולטית עלינו לעסוק כאן בוויסות ובעיצוב אינטימיים של חיי הנפש. ראשית כל צריך התלמיד לפתח תחושות מסוימות הידועות מעט מאוד בחיים הרגילים. כמה מתחושות אלה נזכיר כאן. אחת מן החשובות ביותר מכילה בה רגישות הולכת וגוברת לגבי ה’אמיתי’ וה’כוזב’. וכן לגבי ה’נכון’ וה’שגוי’. אמת הדבר שלאדם רגיל תחושות דומות, אך על תלמיד מדע הנסתר לטפחן למדרגה גבוהה הרבה יותר.

נניח שמישהו טועה טעות לוגית. מישהו אחר רואה את הטעות ומתקן את הטעון תיקון. ניווכח לדעת מה רב חלקם של שיפוט ושל ההבנה בתיקון כזה ומה מועטת תחושת ההנאה לגבי האמיתי והסלידה לגבי הכוזב. תנו דעתכם לכך, שאין אנו טוענים כלל ועיקר שהנאה וסלידה החופפות לדברים לא היו כל עיקר. אך המדרגה בה מצויות הן בחיים הרגילים צריכה לגבור לאין גבול בהתאמנות האוקולטית. התלמיד צריך להפנות את שימת לבו באורח שיטתי ביותר לחיי נפשו, ועליו לשאת התאמנות זו לנקודה כזאת שטעות לוגית תהווה לו מקור כאב שאינו נופל מכאב פיזי, ולעומת זאת על ה’נכון’ להסב לו שמחה והנאה של ממש.

כך, בה בשעה שאדם אחר מתפקד כרגיל בשיפוטו ובהבנתו, על תלמיד מדע הנסתר ללמוד לחיות במלוא סולם הרגשות, מצער ועד התלהבות, וממתיחות רווית צער ועד נחשולי הנאה בקניית האמת. בעצם עליו ללמוד לחוש משהו כשנאה לדבר שהאדם ‘הנורמלי’ מביט עליו בקרירות ובאדישות כ’בלתי נכון’. עליו לפתח אהבת-אמת כזאת הנושאת אופי אישי לגמרי, אופי אישי וחם כמו שחש האוהב את יקיריו.

אכן, שומעים אנו המון בחוגינו ה’תרבותיים’ אודות אהבת האמת. אך הכוונה הטמונה בזו אין להשוותה למה שעל תלמיד הנסתר להשיגו בכיוון זה באמצעות עבודה פנימית לחלוטין בנפשו. כמבחן עליו לשים בפני עצמו באופן מתמשך וסבלני דבר אמיתי זה או אחר ודבר ‘כוזב’ זה או אחר ולהתרכז בכך ולא רק למען האימון של שיפוטו ושל היכולת להבחין ללא התרגשות בין ה’אמיתי’ לבין ה’כוזב’, אלא כדי לרכוש יחס אישי לחלוטין לכל זה. אין ספק שבתחילת התאמנות כזאת עלול התלמיד להתדרדר לרגישות-יתר. חוות-דעת מוטעית, המובעת בטווח שמיעתו, סתירה וכולי עלולות לגרום לו כאב שכמעט ואין לשאתו.

אם כן, יש לנקוט בתשומת לב מירבית במהלך ההתאמנות באשר לעניין זה, אחרת עלולה להיווצר סכנה מרובה לאיזונו הנפשי של התלמיד. יש להשגיח בדבר היטב שהאופי יהיה יציב וקבוע, ואם תתחוללנה סערות בחיי הנפש – שתהיה לאדם העוצמה לנווט את עצמו בהרמוניה אל העולם החיצוני. תהיה זו שגיאה בעניין זה להניח לתלמיד הנסתר להגיע לעימות עם העולם החיצוני, כך שימצא שאין לשאתו, או אף יחפוץ להימלט ממנו. אין לטפח את עולם הרגישה העליון על חשבון עבודה ופעילות מאוזנות היטב בעולם החיצוני. על כן יש להעמיד כאיזון-נגד: התעצמות כושר ההתנגדות לרשמים חיצוניים מול ההתרוממות הפנימית של חיי הרגישה.

התאמנות אוקולטית מעשית מנחה את התלמיד לא ליטול על עצמו את התרגילים שנזכרו לעיל בפיתוח ספירת הרגישה מבלי שיחנך עצמו בעת ובעונה אחת כך, שילמד מה דורשים החיים מבני האדם בעניין הסובלנות. עליו להיות מסוגל לחוש בכאב חריף ביותר כשמביע אדם חוות-דעת שגויה ועם זאת להיות, בעת ובעונה אחת, סובלני לחלוטין כלפי אדם זה, הואיל והמחשבה השוכנת ברוחו בהירה היא, ש’אדם זה נאלץ לשפוט את הדברים כך, ויש לחשוב את חוות-דעתו כעובדה’.

אמת הדבר כמובן, שטבעו הפנימי של חוקר מדע הנסתר נעשה מעורב יותר ויותר בחיים כפולים. התנסויות עשירות יותר ויותר מִתְחיוֹת בנפשו במהלך מסעו בחיים והעולם האחר נהיה בהדרגה יותר ויותר בלתי תלוי במה שיש לעולם חיצוני זה לתת. הווית קיום כפולה זו היא שתהיה פורה ביותר במעשיות כנה של החיים. מה שינבע מזה תהיה מהירות השיפוט וביטחון בלתי שוגה בהחלטה. בה בשעה שעל האדם, שזר הינו ללימוד כזה, לעבור אימוני מחשבה ארוכים בהיותו נהדף אנה ואנה בין החלטיות לבין מבוכה, הרי שחוקר מדע הנסתר סוקר במהירות את תנאי הקיום של החיים ומבחין ביחסים צפונים שאינם נראים למבט הרגיל. לעתים קרובות נזקק הוא לסבלנות רבה על-מנת להיכנס לשיטות הפתלתלות שבאמצעותן מתבהר משהו לאדם זולתו, בה בשעה שהבנתו שלו מהירה הינה כחץ מקשת.

עד כה מדברים היינו על אותן התכונות בלבד שיש לפתחן בחיי הרגישה על-מנת שאינספירציה תתחיל באורח הנאות. השאלה הבאה היא: כיצד תעשינה הרגשות פוריות על-מנת להסב לרעיונות אמיתיים המשתייכים לעולם האינספירציה? אם רוצה אדם לדעת איזו תשובה נותן מדע הנסתר לשאלה זו, עליו להתוודע לעובדה שלחיי הנפש של האדם מלאי של רגשות שמעל ומעבר לאלו שמתעוררות על-ידי חישת החושים. הפרט חש הרבה יותר ממה שהדברים מאלצים אותו לחוש. אך שפע רגשות זה שבחיים הרגילים כיווּנו כזה שההתאמנות האוקולטית צריכה להמירו באחר.

טלו למשל, תחושת פחד או דאגה. במקרים רבים קל לראות שהפחד או הדאגה גדולים הרבה יותר ממה שעליהם להיות אילו עומדים היו בפרופורציה נכונה להתרחשות החיצונית התואמת. נתאר לעצמנו שהתלמיד פועל על עצמו ברוב מרץ במגמה שבאף מקרה שהוא לא יחוש יותר פחד ודאגה ממה שמוצדק הדבר לגבי ההתרחשות החיצונית. והנה פחד או דאגה מערבים בהם בזבוז כוח נפשי. כוח זה אובד בעצם כשמתהווים פחד או דאגה.

למעשה, התלמיד חוסך כוח זה, כשהוא מונע מעצמו פחד, דאגה, או רגשות מכלים-כוח מדי. כוח זה נשאר לרשותו למטרה מסוימת אחרת. אם חוזר הוא על התהליך תכופות, ירכוש מלאי פנימי של כוח נפשי זה הנאגר באורח מתמשך והולך. ועד מהרה יכיר בדבר שמתוך חסכונות-תחושה כאלה יעלו הנבטים של אותם רעיונות שיעניקו ביטוי להתגלויות של החיים העילאיים. לא ניתן ‘להוכיח’ דברים כאלה במשמעות רגילה, ניתן אך ורק לייעץ לתלמיד מדע הנסתר לעשות דבר זה או אחר, ואם הוא מוציא את ההנחיות לפועל, הרי שיראה עד מהרה את התוצאות שללא ספק תתהווינה.

מנקודת-ראות ארעית לגבי מה שתואר זה עתה, עלול להיראות בנקל כסתירה עצמית לומר שמצד אחד נחוצה העשרת עולם התחושה – הואיל ויש לעורר תחושות הנאה או כאב שאילולא כן מתעוררות על-ידי שיפוט אינטלקטואלי בלבד – ושמצד שני, כך נאמר, יש צורך בחיסכון בתחושה. סתירה זו נעלמת מיד אם נותנים את הדעת לכך שהחיסכון צריך להיעשות באותן תחושות המתעוררות על-ידי החושים החיצוניים. כל מה שנחסך בכיוון זה משרת כהעשרה בעניין החוויות הרוחיות. והדבר מסתכם בכך שהתחושות הנחסכות כך בעולם החישה לא רק משתחררות בספירה אחרת אלא אף מוכיחות עצמן כפוריות באותה ספירה. הן מספקות את התשתית לאותן אידיאות שבאמצעותן מתגלה העולם הרוחי.

כמובן שלא נרחיק לכת ביותר אם נהיה מרוצים אך בחיסכון זה, כפי שצוין. נדרש הרבה יותר כשמעוניינים להשיג תוצאות חשובות. מלאי רב יותר של העוצמה המסבה לתחושה צריך להיות מועבר אל הנפש מכפי שניתן הדבר באמצעים אלה לבדם. כמבחן עלינו להתייצב בפני התרחשות המעוררת באורח ‘נורמלי’ את הנפש ולאסור על עצמנו בתכלית האיסור להתרגש ממנה. ניתן לעשות דבר זה הן בהתהוות מעשית של התרחשות כזאת והן בהתחוות בה בדימיון בלבד. התהליך האחרון אפילו יותר טוב להתאמנות אוקולטית הנושאת פרי.

כשעובר התלמיד התקדשות לכושר האימגינציה, אם לפני התכוננותו לדרך האינספירטיבית ואם בד-בבד עמה, עליו להיות למעשה במצב בו יוכל להציב התרחשות לפני רוחו באותה עוצמה כמו מתחוללת היא לפניו. אם מוסר התלמיד את עצמו בעמל פנימי וממושך יותר ויותר להשפעתם של דברים ומאורעות ועם זאת מסיר מעצמו את התחושות הנורמליות החופפות להם – מכוננת בזה הקרקע לאינספירציה בנפשו. יש להעיר כאן כבדרך-אגב שאדם המתאר התאמנות כזאת לאינספירציה יש לו צידוק מלא ביותר לכך, על אף שעלולות לעלות התנגדויות רבות בשל כך מנקודת השקפתה של הציביליזציה של ימינו. ולא רק התנגדויות תעלינה כי אף חיוך מאנשים, חיוך מתנשא שאומר: “אך לא ניתן ללמד אינספירציה באורח כה מייגע, מהווה היא מעלתו הטבעית של הגאון.”

לדון במלואה בהתפתחות שהתרבות לא תודה שעשויה היא להסבירה, עלול להיראות כמעט מצחיק, מנקודת-ראותה של התרבות המודרנית, אולם תרבות כזאת אינה מכירה בדבר מה מעט היא יכלה להמשיך עד לסופם ההגיוני את תהליכי המחשבה שלה. ומי שדורש מתלמיד התרבות הזאת להאמין שחיה מפותחת מאוד לא התפתחה באיטיות, אלא הופיעה פתאום, ייאמר לו במהירות שאף אדם מתורבת, במשמעות המודרנית של המונח, לא יוכל להאמין בנס כזה. אמונה כזאת תהווה ‘אמונה טפלה’.

ועם זאת מהווה אדם כזה קרבן לאמונות טפלות גרועות בענייני חיי הרוח, אף באשר לדרך חשיבתו שלו. כלומר, לא יורשה שיקרה כזאת שנפש מושלמת יותר אף עליה להתפתח לאט – שהדבר לא צץ פתאום כמתת מן הטבע.

כמובן, שבאורח חיצוני מופיעים גאונים רבים הנולדים לפתע מ’אי-שם’, בדרך מסתורית, אך כך נראה הדבר בחישוביה של האמונה הטפלה החומרנית. חוקר מדע הנסתר יודע שמקרהו של הגאון, הבוקע ועולה בחיי האדם כמו מן האין, מהווה, פשוט, תוצאת התאמנותו בנתיבים אינספירטיביים במהלך חיים קודמים-יותר עלי אדמה.

האמונה הטפלה החומרית די גרועה היא בהיותה על קרקע תיאורטית, אך גרועה היא שבעתיים בהיקף מעשי כגון זה. כפי שמשוער שבכל הדורות על הגאון ‘ליפול מהשמיים’, לא יהיה להללו מה לומר לאיזו שהיא ‘שטות אוקולטית’ או ‘מיסטיות דמיונית’ המהווה הכנה לאינספירציה.

באורח זה רואה האמונה הטפלה של המטריאליסט את הקידמה הממשית של האנושות, אין הוא מטריד את עצמו בגין הכושרות החבויים המתפתחים בנפש האדם. במציאות הרי שדווקא הללו המכנים עצמם הוגי דעות פרוגרסיביים וליברליים הם אויביה של ההתפתחות המתקדמת באורח של ממש. אך זאת, כפי שנאמר כבר, הינה הערה שבדרך-אגב נחוצה לגבי הזיקה שבין מדע הנסתר לבין תרבות ימינו אנו.

והנה, כוחות הנפש הנאגרים בטבעו הפנימי של התלמיד על-ידי הימנעות עצמית מן התחושות הרגילות שצוינו לעיל, יועברו ללא ספק לאינפורמציה גם אם אף סיוע נוסף לא ניתן להם. ובנפש תלמיד תורת הנסתר יעלו דימויים אמיתיים של התרחשויות המתחוללות בעולמות העליונים. ההתקדמות תתחיל בחוויות הפשוטות ביותר של התרחשויות על-חושיות שבעקבותיהן תבואנה בהדרגה הללו, שהאספקט שלהן עילאי יותר ומסובך יותר אם יתמיד התלמיד לחיות בפנימו באורח שתואר לעיל.

אך למעשה בהתאמנות אוקולטית כזאת אין מתאמנים כיום מעשית. כשאדם עורך עצמו בכובד ראש לעבודה, לעולם אין הדבר מגיע עד לתוצאותיו. כלומר, אם ברצונו של התלמיד לפתח מתוך טבעו הפנימי כל דבר ודבר שהאינספירציה עשויה לתת, כי אז יוכל ללא ספק ‘לטוות אל מחוצה לו’ – מפנימו כל שנאמר, למשל, אודות טבעו של האדם, אודות חיים לאחר המוות, על האבולוציה של האנושות, וזו של כוכבי הלכת וכן הלאה. אך תלמיד כזה זקוק יהיה לזמן רב ללא ערוך לכל זה. יהא זה כמו ירצה האדם לארוג את כל הגיאומטריה מתוך עצמו מבלי להתחשב במה שבוצע בשדה זה לפניו. כמובן שלהלכה יהיה לאל-ידו בהחלט לעשות זאת, אך לבצע זאת מעשית יהיה שטות. וכן אין זו שיטת מדע הנסתר. העובדות שהיו לקניין האנושות בזכותם של בעלי השראה הועברו מדור לדור על-ידי מורה. על מסורת כזאת לספק למעשה תשתית לאינספירציה אינדיבידואלית.

 זה שניתן היום בהרצאות ובכתבים משטחו של מדע הנסתר עשוי לספק תשתית כזאת לאינספירציה. מצויים, למשל, הלימודים אודות מרכיביו השונים של האדם (הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וכן הלאה), הידע המתייחס לחיים אחרי המוות ועד להתגשמות חדשה, ועוד ועוד, שיצא בכותרת: ‘הרשימות האקשיות’ (ראה: ‘אטלנטיס ולמוריה’).

כלומר, עלינו לתפוס בבהירות את העובדה שנדרשת אינספירציה כדי לגלות ולחוות את האמיתות העילאיות, אך לא להבנתן. מה שמגיע לידיעתנו ב’אטלנטיס ולמוריה’ לא ניתן לגלותו ללא אינספירציה תחילה. אולם בהגיעו לידיעתנו ניתן להבינו בכושר תבונה רגיל. אף אחד לא יטען שמצויות שם עובדות שלא ניתן להבינן באופן לוגי ללא אינספירציה. בני-אדם אינם רואים בהן עובדות בלתי ניתנות להבנה מפני שהם עצמם לא הגיעו לאינספירציה, אלא מפני שאין הם חושבים די אודותיהן.

נוסף על כך, כשקולט אדם אמיתות המתקשרות כך, מעוררות הן אינספירציה בנפשו מעוצמתן שלהן. אם רוצים אנו ליטול חלק באינספירציה כזאת, אל לנו לקלוט את הידע באורח הגיוני ועובדתי בלבד, אלא לפקוח עצמנו להינשאות במעוף הרעיונות לכל מיני חוויות שברגש. ומדוע לא ייתכן הדבר? היוכלו הרגשות להישאר פסיביים כשעובר לפני מבטה של הרוח תהליך ההתפתחות של האדמה, מהירח, השמש ושבתאי? או כאשר במעמקים הבלתי נדלים של טבע אנוש חודר הידע אודות גופיו האתרי, האסטרלי וגופים נעלים יותר של האדם?

רשאים אנו כמעט לומר שייחשב הדבר לחולי לגבי אדם המסוגל להעמיק בהתבוננותו בתבניות מחשבה כאלה כששום רגש לא נעור בקרבו. הואיל ואם אין הוא מתייחס לגביהן בחוסר רגש אלא מתנסה בכל המתח וההרפיה של הרגשות, בכל הפסגות והמשברים, בכל ההתקדמויות והנסיגות, בכל האסונות וההתגלויות שניתן לחוות – או אז תכונן, אכן, הקרקע לאינספירציה בנפשו. אמת הדבר, החיים הרגשיים הנחוצים החופפים לתקשורות כאלה שמעולם עילאי, ניתנים להתגשם במלואם אך ורק על-ידי תרגולים מהסוג שציינתי.

דיווחים מעולם כזה ייראו כחוות-דעת צחיחות וכתיאוריות דלות תוכן לאדם המפנה את כל כוחות הרגש שבו אל עולם החישה החיצוני. לעולם לא יוכל להבין מדוע מתחמם לבו של אדם מלבדו בהקשיבו למה שנמסר על-ידי מדע הנסתר, בה בשעה שדביר ישותו שלו נשאר צונן.

בני-אדם רבים מפחיתים מערכה של העוצמה של השוכן חבוי בתקשורות אלה העשויות לבוא מעולם עילאי בלבד. ובהקשר זה עולה ערכן על כל מיני תרגילים ואימונים אחרים. ‘איזו תועלת תצמח לי מזה?” – אומרים הם – “לשמוע מאחרים כיצד נראים העולמות העילאיים? ברצוני להביט בהם אני עצמי.” אנשים כאלה ברובם הגדול חסרי סבלנות הם להתרכז שוב ושוב בדיווחים כאלה מהעולמות העליונים. אילו היו עושים כך, כי אז נוכחים היו לדעת איזה כוח מעורר-חיים מצוי בדיווחים עירומים אלה וכיצד עשויה להתעורר באדם אינספירציה משמיעת דיווח מאשר אינספירציה של אחרים.

אמת ונכון הדבר שאימונים אחרים צריכים להשלים את הלמידה גופא, אם ברצונו של התלמיד להתקדם מהר בחוויית העולמות העילאיים, אך אל לו למישהו להפחית מערכה של החשיבות העצומה של למידה כזאת. ומכל מקום, אין לתלות שום תקוות להגיע לכיבושים מהירים בעולמות העילאיים, אלא כשמחליט התלמיד בעת ובעונה אחת לתהות בלי לֵאוּת על קנקן של התקשורות הנמסרות, בסידרן הנאות, ממקור אמין, באשר להתרחשויות ולישויות של העולמות העילאיים.

וכעת כשתקשורות כאלה נעשות בהרצאות, בספרות וכן הלאה, וציונים ראשונים ניתנים לגבי האימונים המובילים לידע העולמות העליונים (כמו, למשל, בספרי: ‘הדרך להתקדשות’), נתאפשר ללמוד דבר שלפני כן נמסר אך ורק במדרשות אוקולטיות בהשגחה קפדנית. כפי שנאמר כבר, הרי זה הודות לתנאים המיוחדים של תקופתנו שדברים אלה רואים אור בדפוס וכך צריך להיות. אולם עלינו להדגיש שוב נקודה זו, שעל אף שנעשו הקלות לרכישת ידע אוקולטי, הרי שלא ניתן להסתדר בימינו בלעדי השגחה ראויה לשמה של מורה אוקולטי מנוסה.

אורח הידע האינספירטיבי מוליך לחוויה של ממש של תהליכים בעולמות שאינם גלויים לעין, כמו למשל האבולוציה של האדם ושל האדמה ושל התגשמויותיה הקודמות (‘ירח’, ‘שמש’ ו’שבתאי’). אך כאשר בעולמות עילאיים אלה לא רק תהליכים כי אם ישויות באות בחשבון, או אז אורח ידע אינטואיטיבי צריך להיכנס. מה שמתחולל באמצעות שליחותן של ישויות כאלה ניתן לאבחנה על-ידי האימגינציה כמו בתמונה. חוקים ותנאי קיום ניתנים לאבחנת האינספירציה, אך אם יש להתקרב אל הישויות עצמן, כי אז נחוצה אינטואיציה.

אנו נדבר לאחר מכן על הדרך בה ערוכה האינספירציה בעולם האימגינציה, כיצד חודרת היא לעולם זה כמוזיקה רוחית ונעשית על ידי כך לאמצעי ביטוי לישויות שניתן להתוודע אליהן באמצעות האינטואיציה. נטפל אז אף באינטואיציה עצמה. ברצוננו אך להצביע כאן שהמונח הידוע במדע הנסתר כ’אינטואיציה’ אין בינו דבר לבין זה המקבל תכופות שם זה בדיבור המקובל. חוות-דעת ספקנית פחות או יותר מושמת שם בניגוד להבנה בהירה, שניתן להגיע אליה דרך השכל. אינטואיציה במדע הנסתר אין בה מן המעורפל או מן המפוקפק, אלא שיטה מרוממת להשגת ידע, מלאת בהירות זוהרת ביותר וביטחה שאינה מוטלת בספק.

פרק חמישי

אינספירציה ואינטואיציה

כשם שלאימגינציה ניתן לקרוא ראיה רוחית, כן ניתן לקרוא לאינספירציה שמיעה רוחית. צריך להיות לנו ברור בהחלט שבביטוי ‘שמיעה’ מדובר על צורת השגה רחוקה מאוד מן השמיעה החושית שבעולם הפיזי כפי ש’ראיה’ בעולם האימגינטיבי או האסטרלי רחוקה מראיה דרך העיניים הפיזיות.

רשאים אנו לומר אודות תופעות האור והצבע של העולם האסטרלי המתהוות כמו מתבלטים פני השטח המוארים וצבעיהם של עצמי-חישה מעצמים אלה, ובהינתקם מהם, מרחפים הם בחלל ללא תלות בהם. אך דבר זה מוסר מושג שבקירוב בלבד, כי ה’חלל’ שבעולם האימגינטיבי אינו זהה כלל ועיקר לזה שבעולם הפיזי. תהיה זו לכן טעות להאמין שרואים אנו דימויי-צבע שהתווה אותן הכושר האימגינטיבי בשעה שמסתכלים אנו על כתמי גוון מנותקים המרחפים בחלל הרגיל. על-כל-פנים עיצובם של דימויי צבע אלה היא הדרך לחיי האימגינציה.

מי שמשתדל לצייר לעצמו פרח, ואז מרחיק מן הדימוי כל דבר שאינו מהווה צבע, כך שתמונת פני השטח הניתקים של הפרח מרחפת לפני נפשו, עשוי לרכוש בהדרגה את הכושר האימגינטיבי באמצעות אימונים כאלה. אין זו התמונה האימגינטיבית עצמה, אלא תמונת דימיון מקדימה פחות או יותר. אימגינציה – המהווה חוויה אסטרלית אמיתית – מתהווה לא רק כאשר הכיוון ניתק מהתרשמות החושים, אלא כאשר המרחב התלת-המימדי נעלם כליל.

ניתן להיווכח שדבר זה קורה על-ידי סוג תחושה מיוחד שניטיב לתארו אם נאמר שהאדם אינו חש עוד את דימויי הצבע ‘בחוץ’ אלא ‘בפנים’, ויש לו תודעה שנוטל הוא חלק בבריאתה. כל עוד חסרה תחושה זו, כשנראה לנו שמסתכלים אנו בציור – בצבע פיזי, או אז איננו עוסקים עדיין באימגינציה אמיתית, אלא במשהו שעל טהרת הדימיון.

אך אין לומר שתמונות דימיון אלה חסרות ערך הן לחלוטין. עשויות הן להיות, למשל, דימויים אתריים, כמו-צלליות של עובדות אסטרליות אמיתיות, ובתור כאלה ערך להן בהתאמנות האוקולטית. עשויות הן להוות גשר לחוויות אימגינטיביות אסטרליות אמיתיות, אך כלולה בהן מידה מסוימת של סכנה למתבונן שעל תחום זה שבין החושים לבין ההגיוני, אלא אם כן מביא הוא עמו שיפוט בריא ומלא. אין לצפות שתינתן לכל אדם אבן בוחן שאינה מכזיבה שבאמצעותה יהיה לאל ידו להבחין במציאות מן ההזיות, ממראות התעתועים ומן הדמיונות שבתחום זה. אמת-מידה כללית כזאת תהיה לבטח נוחה לשימוש, אך נוחיות הינה מילה שעל תלמיד הנסתר למחוק מאוצר המילים שלו.

ניתן אך לומר שמי שחפץ לרכוש אבחנה ברורה בספירה זו עליו לטפח בראש ובראשונה את האבחנה בחיים הרגילים של העולם הגשמי. אדם שאינו טורח לחשוב באורח נחרץ ובהיר בחיים הרגילים עלול ליפול קרבן לכל מיני הזיות בעלותו לעולמות העליונים. עלינו אך להסב את שימת לבנו כיצד סוגרות מכל עבר מלכודות רבות על השיפוט בענייני השגרה. באיזו תכיפות קורה שבני-אדם אינם רואים בשלווה מה קיים, אלא מה שברצונם לראות! במקרים כה רבים מאמינים הם בדבר לא מפני שהבינו אותו, אלא הואיל ונעים להם להאמין בכך! ואילו טעויות בוקעות ועולות היות ואנשים אינם ממצים דבר עד שורשיו, אלא יוצרים חוות-דעת נחפזת!

כל גורמי הטעות הללו בחיים הרגילים עלולים להכפיל עצמם בכמה וכמה מונים. אילו תחבולות מוערמות על השיפוט הבריא על-ידי רגש, תשוקה ודעה קדומה על ידי אנשים שונים! אם מפריעות טעויות שיפוט כאלה בחיים הרגילים, ויש תכופות חשיבות מרובה לתוצאותיהן, מהוות הן סכנה רבה ביותר – שניתן להעלות על הדעת – לשפיותם של החיים העל-חושיים. לא ניתן לתת לתלמיד שום כלל כולל להדרכתו בעולמות העליונים, בלבד ההנחיה לעשות ככל האפשר לפיתוח כושר בריא ובלתי תלוי.

כשהמתבונן בעולמות העליונים יודע אל נכון מהי לאמיתו של דבר האימגינציה, כי אז רוכש הוא עד מהרה את השכנוע העצמי שהדימויים של העולם האסטרלי אינם דימויים בלבד, אלא התגלויות של ישויות רוחיות או נפשיות כשם שמשתייכים הגוונים הפיזיים ליצורים או לעצמים פיזיים. באשר לפרטים יהיה עליו ללמוד, כמובן, הרבה. עליו ללמוד להבחין בין תמונות צבעוניות שאינן מעבירות אור והללו שהן שקופות למדי וכמו-מוארות מבפנים. למעשה הוא יראה מספר דימויים שדומה כמו יוצרים הם באורח מתמשך והולך את אור גוונם מבפנים ועל כן לא רק שמוארים הם באור מלא ושקופים, אלא מקרינים אורה סביבם ללא הרף. הוא ייחס את הדימויים האטומים למערך נמוך של בריאה ואת השקופים לישויות ביניים, בה בשעה שהללו הקורנים אור מתוכם, יש לייחסם להתגלויות של ישויות רוחיות עילאיות יותר.

אם נגיע לאמת אודות עולם האימגינציה, אל לנו ליצור תפיסה צרה מדי לגבי הראיה הרוחית. כי באותו עולם מצויות לא רק השגות אור וגוון שניתן להשוותן לחוויות-ראיה שבעולם הגשמי, אלא אף רשמי חום וקור, טעם וריח, ועוד חוויות נוספות של ‘חישה’ אימגינטיבית שאין דומה להן בעולם הפיזי. רשמי קור וחום מהווים בעולם האימגינטיבי או האסטרלי התגלויות של רצונן ומטרתן של הישויות הנפשיות והרוחיות. כשישות כזאת היא בעלת כוונה טובה או רעה, ניכר הדבר בתוצאה של חום ושל קור. את הישויות האסטרליות ניתן אף ‘לטעום’ או ‘להריח’. זה שמרכיב במשמעות ממשית את היסוד הפיזי של הצליל והגוון חסר הינו כמעט לגמרי בעולם האימגינטיבי האמיתי, במובן זה שוררת כאן דממה מוחלטת.

אך לעומת זאת מוצע כאן דבר-מה שונה לחלוטין לאדם המתקדם בהתבוננות רוחית, דבר-מה שניתן להשוותו לצליל ורטט הצליל, לדיבור וללחן בעולם החושים. ומשהו עילאי זה נכנס אך ורק כאשר כל קול וכל צליל מהעולם הפיזי החיצוני מודמם כליל, ולמעשה כאשר ההד הנפשי הקל ביותר של שמץ משהו בעולם החיצוני מודמם אף הוא. או אז באה אל ההתבוננות מה שניתן לכנותה – הבנת המשמעות של החוויות האימגינטיביות.

אם ברצוננו להשוות את מה שמוחש כעת למשהו בעולם הפיזי, נוכל להצביע, כהדגמה, על משהו שאינו מצוי שם. אילו יכולנו לדמות לעצמנו שהיינו יכולים לחוש את מחשבותיו ואת רגשותיו של אדם מבלי לשמוע את מילותיו באוזן הפיזית, כי אז ניתן היה להשוות תחושה כזאת לאותה הבנה ישירה שעל-ידי הכושר האימגינטיבי, המוגדרת כשמיעה במשמעותה הרוחית.

באותו עולם מהווים רשמי הצבע והאור – דיבור. בהתבהר או בהתעמעם הדימויים בגוונם מתהוות הרמוניות או דיסהרמוניות המגלות את התחושות, המושגים והמחשבות של יצורים נפשיים ורוחיים. וכשם שצליל מתפתח אל דיבור באדם הפיזי כשנטבעת בו המחשבה, כך באות לידי גילוי הרמוניה ודיסהרמוניה של העולם הרוחי בתור מחשבותיהן של ישויות אלה. וכמובן שתרד אפלולית על העולם החיצוני, אם מחשבה כזאת תתגלה במישרין.

החוויה הבאה מציגה עצמה כך: רואים אנו את הצלליות הבהירות של גוון-אדום, צהוב ותפוז, כשהן מתעמעמות והעולם העליון הולך ומחשיך, דרך הירוק ועד כחול וסגול, ובעת ובעונה אחת חשים אנו התעצמות של כוח הרצון בעצמנו. חווים אנו חירות מוחלטת לגבי הזמן והמרחב, חשים אנו שאנו בתנועה. מודעים אנו לתבניות ולצורות קוויות שאין הן כמו-היינו רואים אותן מצוירות בחלל, אלא כמו-היינו אנו-עצמנו עוקבים אחר כל תפנית וצורה על-ידי האני שלנו בתנועה מתמשכת.

 למעשה חשים אנו שהאני הוא המשרטט והוא החומר שבו מצוירות הן, וכל פניה של הקו, וכל שינוי של מקום, מהווים אף הם חווייתו של האני. לומדים אנו להכיר בדבר שאנו, באני שלנו הערוך בתנועה, קשורים בכוחות הבריאה של העולם. חוקי העולם אינם מהווים כבר דבר שמחוצה לנו, המושג על-ידי האני, אלא נימים ממשיים של הפלאים שמסייע הוא לטוות. מדע הנסתר משרטט עבורנו כל מיני ציורים ותמונות סימבוליות. כשהללו מתואמים באורח ממשי לעובדות ואינם מהווים דימויי המצאה בלבד, מתבססים הם על התנסויותיו של המתבונן בעולמות העליונים הנראים באופן שתואר לעיל.

כך נוטל עולם האינספירציה את מקומו בתוך העולם האימגינטיבי. בהחל הדימויים לגלות למתבונן את משמעותם בלשון דוממת, נפקח עולם האינספירציה בפנימו של העולם האימגינטיבי.

העולם הפיזי מהווה התגלותו של אותו עולם בו חודר הרואה הרוחי באורח זה. חלק זה של העולם הפיזי הניתן להשגה על-ידי החושים ועל-ידי ההבנה התחומה על ידם, מהווה למעשה צידו החיצוני של זה.

ניטול דוגמה אחת: צמח, כפי שנסקר על-ידי החושים וההבנה הפיזיים, אינו מהווה את ישותו הטוטלית של הצמח. מי שיודע את הצמח הפיזי בלבד, דומה לאחד המסוגל לראות את ציפורן אצבעו של אדם, אך אין לו גישה לאדם עצמו. את טבעה ואת המבנה של ציפורן האצבע ניתן להבין אך ורק בהיותה מוסברת על-ידי הישות האנושית כולה.

כך מובן למעשה הצמח בהבנה מקיפה כשמתוודעים אל המשתייך אליו, כשם שהאדם כולו משתייך אל ציפורן האצבע. את זה המשלים את הצמח כולו לא ניתן לגלות בעולם הפיזי. ראשית כל קיים משהו יסודי בצמח שניתן לגלותו אך ורק על-ידי הכושר האימגינטיבי בעולם האסטרלי, ומשהו נוסף העשוי להתגלות דרך אינספירציה בעולם הרוחי. אם כן, הצמח מהווה, כאורגניזם פיזי, התגלותה של ישות שניתן להבינה באמצעות אימגינציה ואינספירציה.

מוכח ממה שעברנו בו עד כה שנפקח נתיב בפני המתבונן בעולמות העליונים שתחילתו בעולם החישה. כלומר, הוא יכול להתחיל בעולם הנפשי ולעלות מהתגלויותיו אל הישויות שמאחריהן. אם מתחיל הנהו מממלכת בעלי-החיים, יכול הנהו להתרומם אל העולם האימגינטיבי.

אם הצמח מהווה נקודת יציאתו – תוליך אותנו התבוננות רוחית דרך אימגינציה אל עולם האינספירציה. אם נמשיך בנתיב זה, תמצאנה בתוך שני העולמות האלה ישויות ועובדות שאינן מתגלות כל עיקר בעולם הגשמי. אל לנו לחשוב שבדרך זו מתוודעים אנו לאותן ישויות בלבד של העולמות העליונים שלהן התגלויות בעולם הגשמי. אדם הנכנס לראשונה לעולם האימגינטיבי בא במגע עם מספר רב של ישויות והתרחשויות שהמתבונן בפיזי בלבד לעולם אינו חולם אודותיהן.

קיימת שיטה אחרת שאינה נוטלת את העולם הפיזי כנקודת-מוצא שלה, ואשר אף עושה מהאדם רואה רוחי במישרין באזורים העליונים. לאנשים רבים עשויה שיטה זו להיות מושכת יותר מאשר זו שצוינה לעיל, אך בתנאי החיים של זמננו יש לבחור בנתיב העולה מהעולם הגשמי. דבר זה גורם למתבונן לוותר על עצמיותו כנדרש כשעליו להסתכל ראשית כל מסביבו בעולם הפיזי ולאסוף ידע משם, ובמיוחד, יותר ניסיון חיים מסוים משם. ואכן, בכל מקרה זוהי השיטה ההולמת ביותר את תנאי הציביליזציה של ימינו אנו.

הדרך האחרת דורשת כתנאי רכישה של תכונות נפש הקשות בקיצוניותן להשגה בתנאי החיים המודרניים. על אף שהודגש חזור והדגש בעוצמה ובבהירות לגבי תוקפן של תכונות אלה בכתיבה אודות נושא זה, הרי שלרוב האנשים אין שמץ של מושג, או לכל היותר מושג מאוד בלתי מדויק, לגבי טווח השתרעותן של תכונות אלה (לדוגמה, חוסר אנוכיות ואהבה שמתוך הקרבה עצמית) שיש לרכשן כששואפים להגיע אל העולמות העילאיים מבלי להתחיל בקרקע הבטוחה של הפיזי. אם מתעורר אדם בעולמות העליונים מבלי שהשיג במידה הנחוצה את תכונות הנפש הנדרשות – הרי שהתוצאה תהיה סבל שאין לתארו במילים.

אין לחשוב כל עיקר שניתן להסתדר בלעדי התכונות הנזכרות לעיל במקרים בהם נעשית ההתחלה מהעולם הפיזי, תהיה זו הסקת מסקנות בלתי נכונה לדמות כך. אך התחלה כזאת מאפשרת רכישה הדרגתית של תכונות אלה ברמה – ומעל לכל בצורה – שמעשיות הן בתנאי החיים של ימינו.

בהקשר זה יש לקחת בחשבון דבר נוסף. אם מתחילים אנו מהעולם הפיזי באורח שצוין, נשארים אנו, על אף עלייתנו אל העולמות העליונים, במגע קרוב אל המישור הפיזי. שומרים אנו בשלמותה על מלוא הבנתנו בכל שמתרחש בו ואת כל מרצנו לפעולה בו. למעשה גדלים הבנתנו ומרצנו באורח מסייע ביותר כתוצאה של ידיעתנו בעולמות העילאיים. בכל מגזר ומגזר של החיים, אף במה שנראה פרוזאי ביותר או מעשי ביותר, יפעל בו ידע העולמות העליונים טוב יותר ובאורח מועיל יותר מאשר האדם המתעלם מהם, אם רק הקפיד הראשון על מגע חי עם העולם הפיזי.

אותו אדם המקיץ בעולמות העליונים מבלי שהתחיל בפיזי, מתנתק בנקל מידי מהחיים החיצוניים, הוא נעשה מתבודד, ומתייצב בפני בני דורו ללא הבנה או אהדה. ואכן תכופות יקרה שאנשים המתפתחים באורח פגום בדרך זו (כמובן שלא הללו המתפתחים כהלכה), מביטים מטה בבוז מסוים על ההתנסויות של העולם הגשמי ורואים עצמם נעלים עליהן. תחת הגבירם את אהדתם אל העולם, מקשים אנשים אלה את עצמם ונעשים אנוכיים במשמעות הרוחית של המילה. הפיתוי לעשות זאת אינו קטן כל עיקר, והללו השואפים להגיע אל העולמות העילאיים ייטיבו לעשות אם יעמדו על המשמר כנגד זה.

מהאינספירציה עשוי המתבונן הרוחי לעלות אל האינטואיציה. במינוחו של מדע הנסתר מציינת מילה זו במובנים רבים את היפוכו הגמור של זה שמתכוונים אליו תכופות בחיים הרגילים. אנשים מדברים על אינטואיציה כמו היתה להם במוח אידיאה כלשהי המוחשת בעמעום כאמיתית, אלא שחסרה היא אישור בהיר ומדוקדק. נראית היא כשלב הכנה לידע יותר מאשר הידע עצמו. רעיון מסוג זה עשוי – לפי הגדרה זו – להאיר אמת גדולה כהבזק ברק, אך יהווה ידע אך ורק בהיותו מאושר על-ידי שיפוט מדויק.

ושוב, על-ידי אינטואיציה מצוין בדרך כלל משהו ה’מוחש’ כאמת ושלגביו משוכנע האדם למדי, אך לא יכריע את הכף לטובתו בשיפוט אינטלקטואלי. אנשים הרוכשים את ידע מדע הנסתר אומרים תכופות: היה ברור לי תמיד דבר זה ‘אינטואיטיבית’. אך עלינו לשים כל זאת הצידה אם ברצוננו לקבוע את שימת לבנו במשמעות האמיתית שמתכוון לה כאן המונח: אינטואיציה. בהקשר זה מהווה האינטואיציה אורח השגת ידע שאינו נחות כל עיקר בבהירותו מידע אינטלקטואלי ועוד עולה עליו בהרבה.

החוויות של העולמות העליונים מגלות את משמעותן דרך אינספירציה. המתבונן חי בתכונות ובפעילויות של הישויות המשתייכות לעולמות אלה. בעוקבו באני שלו, כפי שתואר לעיל, בכיוון קו, או צורתה של דמות, יודע הוא בו-ברגע שאין הוא מצוי בתוך הישות עצמה אלא בתכונותיה ובפונקציות שלה. הוא כבר חווה בידע האימגינטיבי את תחושת הישות לא עוד מבחוץ כי אם בתוך דימויי הגוון, אך בעת ובעונה אחת הבין בבהירות שאינה פחותה, שדימויי גוון אלה אינם מהווים בעצמם ישויות בלתי תלויות, אלא אך ורק התכונות של ישויות כאלה. באינספירציה מודע הוא להתמזגותו עם פועליהן של ישויות כאלה ועם התגלויות של רצונן.

באינטואיציה, וזו לראשונה, משקיע הוא את אישיותו שלו באישיותן של ישויות בעלות תכונות עצמיות. דבר זה עשוי להתחולל באורח נאות אך ורק כאשר מתרחשת ההתמזגות שלא דרך המחיקה, אלא בנצירה מלאה של ישותו שלו. כל ‘איבוד עצמו’ בישות זולתו מוטעה הוא. ועל כן אך ורק אני המתחזק בפנימו לרמה עליונה מסוגל לצלול, ללא פגיעה בחירותו, אל ישות זולתו.

משהו מתבהר אינטואיטיבית לראשונה כשבוקעת ועולה התחושה המתייחסת לדבר זה, שמשהו מוצא הבעתו כאן אם טבעו זהה לטבע האני של האדם. האדם המשקיף על אבן בחושיו החיצוניים ומבקש להבין את תכונותיה בתבונתו ובשיטות המדעיות הרגילות, מגיע לידיעת חיצוניותה בלבד של האבן. כרואה רוחי ממשיך הוא אז לידע אימגינטיבי ואינספירטיבי. אם שוכן הוא בזה האחרון באורח פנימי, עשוי יהיה להגיע להשגה נוספת שניתן לתארה באופן כדלהלן על-ידי השוואה. נניח שרואים אנו אדם ברחוב, שבתחילה משאיר עלינו רושם חולף בלבד. לאחר מכן מגיעים אנו לדעתו טוב יותר, ואחר-כך מגיעה העת בה נעשים אנו לידידים טובים כאלה שנפש מגלה עצמה לרעותה. להתנסות כזאת, כשמסכי הנפש מוסטים ואני אחד רואה את משנהו פנים אל פנים, יכולים אנו להשוות את מה שקורה כשהאבן מופיעה לראשונה אל הרואה הרוחי בהופעתה החיצונית בלבד, ולבסוף מגיע הנהו למהות אליה משתייכת האבן, כשם שציפורן האצבע משתייכת אל הגוף האנושי, ואשר חיה את חייה שלה כאני באותו אורח כמו עצמיותנו הפנימית שלנו.

סוג הידע שנוטל אותנו אל דביר מהותן של הישויות מושג לראשונה באינטואיציה. דבר-מה נאמר כבר ביחס לאינספירציה באשר לשינוי שיש להסב לו במצב הנפשי הפנימי של הרואה הרוחי אם ברצונו להגיע לאורח השגת ידע זה. נאמר, למשל, שמסקנה בלתי מדויקת צריכה להשפיע לא רק על האינטלקט, כי אף על הרגשות ועליה לגרום לכאב ולצער. ועל הרואה הרוחי לטפח באורח שיטתי אורח זה של חיים פנימיים. כמובן, שכל עוד נובע כאב זה מן הסימפטיות ומן האנטיפטיות בלבד של האני ומחוסר הגינות ויושר, הרי שלא ניתן לדבר עליו כעל הכנה מדוקדקת לאינספירציה. מגעים שכליים כאלה רחוקים מאוד מאוד מן האהדה הפנימית שעל האני לחוש לאמת טהורה בתור האמת, אם ברצונו להשיג את היעד הנדון.

לא יהיה זה משום הדגשה יתירה מדי לומר שכל הצורות של גילוי התעניינות השוררות בחיים הרגילים כהנאה, או ככאב ביחס לאמת או לטעות, יש תחילה להשתיקן. לאחר מכן צריכה לחדור פנימה התעניינות שונה בתכלית, החופשית לחלוטין מ’חיפוש עצמי’ אם שואפים לרכוש שמץ מן הידע האינספירטיבי.

על כל פנים, תכונה זאת של החיים הרוחיים הפנימיים מהווה רק אחד מאמצעי ההכנה לאינספירציה. יש להוסיף מספר רב של אמצעים אחרים. וככל שירבה המתבונן הרוחי לטהר את עצמו בדברים העושים שירות למענו לקראת אינספירציה, כן יהיה עשוי להתקרב יותר לאינטואיציה.

————————————————————————————

[1]  אותו הסיפור קיים גם בתרבות המזרח ומיוחס לבודהה.

[2]   ראו בספרו של רודולף שטיינר: כיצד קונים דעת העולמות העליונים?