בשם צוות יוזמת שיח ישראלי:

עלי ברוק, אורי בן דוד, דניאל זהבי 

עריכה והגהות: דפני ליטמן

לספר ראו כאן

תוכן עניינים

הקדמה

 מאפייני יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית, פוליטית

ולאומית בישראל.

ביוגרפיה ישראלית .

תרבות ישראלית – מקורות השראה ומאפיינים עיקריים.

התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. חלק ראשון

חלק שני – התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית מן הפרט אל הכלל.

חלק שלישי – התחדשות מן הכלל אל הפרט, מן המדינה אל האזרח.

עכשיו זה זמן הישראליות

נספחים – נושאי ליבה, הנחות יסוד ומטרות.

רשימת ספרים שבהשראת תוכנם נכתב ספר זה

הקדמה

תכני ספר זה נוצרו ועוצבו במהלך ייסודה ופעילותה של יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל – יוזמה שקמה בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011. תכנים אלו נועדו להעניק השראה מעשית ולסייע בהתמודדות עם אתגרים רבים ומורכבים הנובעים מעצם מהלך יצירת התרבות הישראלית בזמננו.

החלק הראשון מוקדש לתיאור מאפייני יוזמת שיח ישראלי. מאפיין עיקרי של יוזמה זאת הוא הרצון של חבריה להיות שותפים ומעורבים בתהליך ההתחדשות המיוחל, תוך יצירת זיקה מפרה ומזינה, מאזנת ומשלימה בין האנשים הפעילים במרחבי היצירה השונים. מאפיינים נוספים יפורטו בהמשך.

אחת מהתובנות העיקריות שהתבהרו לנו במהלך ייסוד יוזמה זאת, היא חשיבות לימוד מהלך הביוגרפיה הישראלית, התנסות בתכני היצירה התרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. לאור תובנה זאת, מוקדש החלק השני שכותרתו “ביוגרפיה ישראלית” לתיאור תמצית מהלך היצירה התרבותית של עם ישראל, תוך התמקדות בפרק הזמן שמתחיל עם ייסודה של התנועה הציונית – התנועה הלאומית והתרבותית שהחייתה את התרבות העברית – ונמשך עד זמננו.

חשוב להדגיש – כתיבת תמצית המהלך הביוגרפי שמובאת כאן לא נועדה בשום אופן לבוא במקום כתיבה של ביוגרפיה ישראלית עשירה בתכנים ומקיפה, לה יהיו שותפים נציגי כלל הזרמים הרוחניים, הדתיים והתרבותיים בישראל, עדות וקהילות ישראל על מגוון הצבעים והייחוד של כל אחת ואחת מהן. היא נועדה לעורר ולעודד כתיבת ביוגרפיה רוחנית-תרבותית ישראלית כזו.

תכני החלק השלישי שכותרתו “תרבות ישראלית – מקורות השראה ומאפיינים עיקריים“, מביאים לידי ביטוי ניסיון צנוע לאפיין את השקפת העולם התרבותית העברית-ישראלית, שהשפעתה על אופייה ומהלך עיצובה של מדינת ישראל בעת החדשה הינה עמוקה ויסודית. גם כאן – העיקר הוא בעצם קיומו של שיח רציני ומתמשך בזיקה לנושא חיוני עד מאוד זה לעתידה של יצירת התרבות הישראלית בזמננו.

החלק הרביעי שכותרתו “התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל“, מציג מתווה להגשמת חזון ישראלי שיובא בהמשך. באמצעות תכני הספר נפתחות אפשרויות רבות ומגוונות עבור כלל אזרחי ישראל להצטרף, להשתלב ולהוביל מהלך התחדשות חיוני ומתבקש זה.

החלק החמישי מוקדש למאמר שכותרתו “עכשיו זה זמן הישראליות”. במאמר שנכתב על ידי אורי בן דוד, ממייסדי יוזמת שיח ישראלי, למגזין “אדם עולם” שיצא לאור לרגל ציון 70 שנות מדינת ישראל, מוצגות “תמונות מתוך ביוגרפיה ישראלית” ומוצע לכל אדם הרוצה בכך להצטרף למהלך יצירה זה – להוסיף את תמונותיו ל”גלריה ישראלית” עשירה בתכנים, צבעים ומופעים תרבותיים מגוונים.

ותוכנו של החלק השישי שכותרתו “נספחים”, מוקדש לנושאים חיוניים ורלבנטיים למהלך ההתחדשות שמתואר בספר זה ובהם: כמה מנושאי ליבת החברה הישראלית, הנחות יסוד שמן הראוי שייתמכו בתהליך וכן, מטרות שחשוב להתמקד במימושן.

ספר יוזמת שיח ישראלי יוצא לאור זמן קצר אחרי ציון שנת ה-75 לייסודה של מדינת ישראל, באחת התקופות הגורליות לקיומה מאז שנוסדה. עובדה זאת הופכת את תכני הספר לרלבנטיים מאוד. במובנים רבים ניתן לומר שמהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל הוא צורך קיומי ממש!

אנו מקווים שהתכנים הבאים לידי ביטוי ומשתקפים בספר זה יעוררו רצון בקרב יותר ויותר אנשים להצטרף למהלך התחדשות פני החברה בישראל.

מאפייני יוזמת שיח ישראלי

להתחדשות תרבותית, חברתית ופוליטית בישראל

יוזמת שיח ישראלי נוסדה מתוך צורך ממשי ומהותי להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. צורך חיוני זה מתעורר ועולה מתוך חיי היומיום ומבקש התייחסות רצינית ומעשית. מהלך ההתחדשות מתחיל “מן הפרט אל הכלל” – ביצירת חייו הייחודית של כל אדם במגוון מרחבי יצירה בהם הוא חי, פועל ויוצר – בביתו, בשכונה שבה הוא גר, בקהילה שבתוכה הוא משתלב. מכאן מעמיק ומתרחב התהליך במרחבי יצירה מקומיים-מוניציפליים ואזוריים, מחוזיים וארציים-לאומיים.

במקביל אנו פועלים ליצירת התחדשות מן הכלל אל הפרט, מן המדינה אל האזרח. מהלך זה מתאפיין בהכשרת קרקע פורייה להעברת מגוון תחומי אחריות מן השלטון המרכזי למחוזות (“קנטונים”) שאותם יש לייסד מתוך אימפולס אזרחי-פוליטי ובאמצעותם – לתמוך בערים, רשויות מקומיות ומועצות אזוריות, בקהילות ושכונות, בכלל האזרחים. ואכן, תכני ספר זה שנוצרו ועוצבו מתוך ובהשראת מהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי, מתארים בקווים כלליים תהליך התחדשות חיוני זה, מן הפרט אל הכלל, מן הכלל אל הפרט.

באמצעות הוצאת ספר זה לאור, רוצים אנו ליצור מרחב לשיח, מפגש ומעשה – מרחב יצירה המתאים לכל אדם – לכל אזרח המבקש להשתלב ולהיות שותף, בהתאם לדרכו הייחודית, במהלך הגשמת החזון.

חזון יוזמת שיח ישראלי 

“כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז” – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל הקהילתי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

“סור מרע ועשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…”

תהילים ל”ד

איך נולד השם “שיח ישראלי”?

השם “שיח ישראלי” מביא לידי ביטוי ומשקף דרך חיים בה שמור מקום עיקרי לתרבות השיח והמפגש האנושי שמתוכו ובהשראתו מתהווה ומתחדשת יצירה תרבותית ישראלית. שיח ומפגש אנושי אינם רק אמצעי המסייע לנו ליצור קשר אחת עם השני ולחיות זו עם זה. הם גם יוצרים קרקע פורייה לצמיחתה של הוויית חיים תרבותית וחברתית קשובה ומכילה החדורה ברגש סולידריות ואחווה.

מהות החזון ומאפייניו

חזון הינו תמונה חיה וממשית שאותה אנו יוצרים, רואים בעיני רוחנו ומבקשים להגשימה במציאות חיינו. הדרך להגשמת החזון נוצרת ומתעצבת בהשראת אידאלים העשויים לעורר התלהבות ורצון להגשימם. בבואנו להגשים את החזון, עלינו להביא, בעזרת יכולת הדימוי היצירתי שלנו, לידי מפגש פורה בין המציאות שאותה חווים אנו באמצעות חושינו וכושר השיפוט שלנו, ובין הדימוי החי של החזון. וזאת על ידי יצירתה ועיצובה של דרך להגשמת החזון. דרך החיים בה צועדים אנו במהלך מימושו של החזון היא בעצם נתיב כיוון והתכוונות יצירתי, בין המציאות לחזון, בין החזון למציאות.

יותר ויותר אנשים בזמננו רואים חשיבות רבה ביצירת חזון על ידי האדם כפרט, המעצב את חזונו האישי ואת הדרך למימושו במגוון התחומים של חייו, או בידי קבוצת אנשים המבקשת להגשים ולממש חזון בתחומי החיים השונים. ואכן, יצירת חזון ועיצוב דרך מעשית להגשמתו הכוללת מרחב אידאי, מישור ערכי, מרקם הנחות יסוד ומטרות שניתן לממשן על ציר הזמן, הינה מיומנות אנושית שהגיעה לרמה גבוהה והינה חיונית ורלבנטית מאוד בזמננו.

הוויית החזון

חזון יוזמת שיח ישראלי יוצר עמוד שדרה רעיוני וערכי, מצפן חברתי וקרקע פורייה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית. הוא נוצר ועוצב מתוך תובנה שאנו האזרחים נושאים באחריות לגורל חיינו וליצירת המרחב התרבותי-קהילתי, הפוליטי והלאומי שבו אנו חיים. אופייה של הדרך להגשמת החזון מאפשר לכל אדם לצעוד בה ולהיות שותף במימושו, בהתאם לרצונו ולנסיבות חייו. תהליך הגשמת החזון מעניק תנופה של ממש ליצירה התרבותית-קהילתית בישראל.

כיצד מתגשם החזון?

החזון מתגשם על ידי אזרחים הפועלים בהשראתו, לאורו. שלושה תחומים עיקריים ניצבים כעמודי תווך בבסיס מהלך הגשמת החזון:

האחד – לימוד, התבוננות והעמקה בתוכן הרעיוני והערכי שבהשראתו ולאורו אנו פועלים.

השני – טיפוח תרבות השיח והמפגש האנושי, בין השאר בהשראת תכני ספר זה, ברוח החזון.

השלישי – ייזום וקידום מפעלים תרבותיים, אמנותיים וחינוכיים, פוליטיים, חברתיים וקהילתיים, כלכליים ואקולוגיים – מיזמים המעניקים תנופה לתהליך שינוי פני החברה בישראל.

ההתחדשות שאותה יוזמים ומובילים אזרחי ישראל מתחוללת בתוך מעגלי החיים, בלב העשייה, במפגש ובשיח המתקיים בין בני אדם במהלך חיי היומיום במגוון עשיר של מרחבי יצירה. חברה אזרחית פעילה ואחראית יוצרת מפנה של ממש בהוויית החיים התרבותית, הפוליטית והלאומית.

ביוגרפיה ישראלית

פתיחה

נקודת המוצא לכתיבת חלק זה היא רצון ליצירת זיקה חיה ומפרה בין מהלך היצירה הרוחנית-תרבותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ובין תהליך התחדשות היצירה הישראלית בזמננו. מתוך תהליך לימוד ויצירה עשיר שעברנו במהלך הקמת יוזמת שיח ישראלי, מובאת כאן תמצית ביוגרפיה ישראלית שמתוכה ובהשראתה מתרחשת כאמור אותה התחדשות חיונית.

התבוננות ביוגרפית בישות הישראלית

ההתבוננות הביוגרפית בישות הישראלית מתחילה באברהם ‘העברי’ הניצב ‘מעבר’, לבד, כאשר שאר העולם ‘בצד השני’ – אברהם מייסד העבריות. אחר כך, דרך מורשתו הייחודית של יצחק מופיע על במת ההיסטוריה ‘יעקב אבינו’, אבי שנים-עשר השבטים, שבעקבות המאבק עם המלאך במעבר נחל יבוק, מקבל את השם ‘ישראל’. הוא, יעקב-ישראל ובניו נאלצים לרדת מצרימה, ‘להפוך לגוי גדול‘ ולסבול מעול העבדות תחת פרעה – נציג דור ‘שלא ידע את יוסף‘.

‘משה רבנו’ – גדול הנביאים והמנהיג הרוחני הבלתי מעורער של עם ישראל עולה גם הוא על אותה ‘במה מכובדת’ וזוכה לחוות את ‘הסנה הבוער שאינו מעוכל’ ודרכו, את ‘שם ההוויה’, המציג עצמו בשם ‘אהיה אשר אהיה’. וזאת, בהמשך לשאלתו של משה: “מה אומר כשישאלו אותי מי שלח אותך?”

ההמשך מוכר. בהנהגת משה יוצא עם ישראל ממצרים ובעקבות סדרת אירועים מכוננים-מכינים, מתרחש ‘מעמד הר סיני’, בו ניתנת התורה לעם ישראל. עם ישראל נולד, ועימו – זרע הזהות הישראלית.

בסיוע יתרו, אותו פוגש משה בהימלטו בעקבות הרג האיש המצרי שהיכה את אחד העבדים העבריים במצרים – יוצר משה, ביחד עם כוהנים, שופטים ושוטרים, מבנה שלטוני האמור לאפשר את הגשמתה של תרבות אנושית לאומית. וזאת, כאשר עשרת הדיברות והחוקים החברתיים הנלווים להם מהווים מצפן מוסרי לצורך מימושה של אותה תרבות אנושית חדשה ואף מהפכנית בהשוואה לתודעה האנושית באותה תקופה.

וכך, לאחר ‘ארבעים שנות נדידה במדבר סיני’, מגיע עם ישראל במבנה של שנים-עשר השבטים, בהנהגת יהושע בן-נון וכובש חלקים נכבדים מארץ כנען. גוש דן, המועצה האזורית זבולון, הרי אפרים ורמת יששכר מזכירים לנו את האזורים הגאוגרפיים בהם התיישבו השבטים.

לאור הקושי לשמר את המבנה השלטוני החברתי של שנים-עשר השבטים, פונה העם לשמואל ומבקש שימליך עליו מלך וזאת, למרות הזהרותיו החוזרות ונשנות באשר לסכנת השחיתות השלטונית הטמונה במבנה פוליטי מלוכני. כך נמשח שאול למלך ואחריו דוד ושלמה שבזמנו נבנה בית המקדש. בעקבות תקופת שלטונו של שלמה מתפצלת ממלכת ישראל בשל ‘מאבקים מבית’ ומלחמות עם אויבים מבחוץ לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. זמן לא רב אחר כך מוגלים עשרת שבטי ישראל, שייקראו מעתה ‘עשרת השבטים האבודים’.

בעקבות חורבן בית המקדש הראשון מוגלים שבטי יהודה בעיקר לבבל, שם הם יוצרים אט אט תרבות רוחנית עשירה, הבאה לידי ביטוי בין השאר בתכני התלמוד הבבלי. בעקבות הצהרת כורש המפתיעה בגישתה החיובית לגולים העבריים משבטי יהודה, שבים חלק מהם ארצה, ותחת מנהיגותם של עזרא ונחמיה מקימים את בית המקדש השני, הצנוע במידותיו בהשוואה לראשון.

המילה ‘יהודי’ מופיעה לראשונה בתנ”ך במגילת אסתר: “איש יהודי היה בבבל הבירה, מרדכי שמו”. ואכן, בעקבות גלות עשרת השבטים, חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל, ניתן לאפיין את התקופה הבאה בביוגרפיה של עם ישראל כתקופה היהודית וזאת בזיקה לממלכת יהודה.

‘התקופה היהודית’ תימשך כ-1,800 שנים, עד לייסודה של התנועה הלאומית הציונית ברבע האחרון של המאה ה-19 – מהלך המבשר את לידתה המחודשת של התרבות העברית. ובעקבות ההכרזה על ייסודה של מדינת ישראל באירוע מכונן בו הקריא דוד בן-גוריון את תכני חזון מגילת העצמאות, מתחדשת שוב היצירה הישראלית בארץ ישראל, במדינת ישראל.

לידת התנועה הלאומית והתרבותית הציונית

 “קראתי פעם לציונות אידאל אין סופי…כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות, כפי שתופס אני אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.” – בנימין זאב הרצל מתוך: “תקוותנו”, חודש מרץ 1904.

חזונו של בנימין זאב הרצל לייסודה של מדינת לאום לעם ישראל משתקף בין השאר בספריו מדינת היהודים ואלטנוילנד. במהלך חייו פועל הרצל ללא לאות למען הגשמת חזונו, ופעילות זו באה לידי ביטוי בין השאר בכינוס הקונגרסים הציוניים הראשונים תוך שמירה על קשר אישי עם הצירים המרכזיים המשתתפים באותם כנסים וכן, בפנייה למדינאים מרכזיים ולעשירי אותה תקופה להצטרף ולתרום להגשמת מהלך היסטורי כביר זה.

שני זרמים עוצמתיים פועלים בתהליך לידתה של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית: הזרם הראשון – זרם רוחני-ביוגרפי ‘פנימי’ המוביל ליצירת מפגש בין מגמות קוטביות בחברה היהודית ממרכז אירופה ובעיקר ממזרחה. מפגש ייחודי זה בין נציגי הציבור הדתי ונציגי הציבור החילוני מתרחש בין השאר במסגרת הקונגרסים הציוניים, סביב מאפייני החזון הציוני שבמרכזו עיצוב דרכים מעשיות להקמתה של מדינת לאום לעם ישראל ושאלת ה’קולטורה’ – אופייה הרוחני והתרבותי של ‘מדינת ישראל שבדרך’.

הזרם השני – התרחשויות על ‘במת ההיסטוריה’ שיצרו תנאים ייחודיים וחד-פעמיים במובנים רבים וכך אפשרו את הגשמתו של החזון הציוני להקמת בית לאומי לעם ישראל.

בפתח דבר לספרו כלים שלובים, שנושאו: מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי, כותב אהוד לוז: “מה שמאפיין יותר מכל את התרבות ואת התודעה של היהודי המודרני בהשוואה לתקופות קודמות, היא העובדה שכיום הוא ניזון משני סוגים שונים של מקורות רוחניים, ולפעמים אף מנוגדים: המקורות היהודיים והמקורות החוץ-יהודיים של התרבות האירופית.

מטרתה התרבותית של הציונות הייתה ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית, כלומר ליצור תרבות עברית בכל הווייתה. התרבות העברית הייתה אופציה חדשה שנפתחה בפני היהודים שרצו להמשיך להיות יהודים, אך מתוך יושר פנימי, לא יכלו או לא רצו לקבל את הדת המסורתית. הם תפסו את המונח תרבות במובן הרחב ביותר שלו, כלומר לא רק כעניין של אליטה או כעניין ספרותי או אינטלקטואלי, אלא באמת כעניין של אורחות חיים במלוא המובן, המקיפים את האדם בכללו”.

ומטרה תרבותית זו – ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית שנפתחה בפני היהודים בתקופת ההשכלה הייתה נועזת ושאפתנית. המשמעות המעשית של מימוש אותה סינתזה עברית היא יצירה של ישות לאומית תרבותית עברית-ישראלית חדשה – ישות שהיא ‘ירושלמית ואתונאית’, יהודית ודמוקרטית, שאופייה הייחודי ופורץ הדרך משתקף ובא לידי ביטוי בתכני חזון מגילת העצמאות של מדינת ישראל.

כמה מאפיינים של אותה יצירה לאומית ותרבותית חדשה וייחודית

א. טיפוח יצירה רוחנית, תרבותית ואמנותית, קהילתית, חברתית ופוליטית עברית-ישראלית, ששורשיה נטועים בתרבות היהודית והמערבית-אירופאית

בפרק החותם את הספר ירושלים ואתונה, בו מופיעים מבחר כתבים של הפילוסוף ליאו שטראוס, שאותם ערך אהוד לוז – פרק שכותרתו כשם הספר ‘ירושלים ואתונה’, כותב המחבר: “כל התקוות שאנו מטפחים בעיצומן של המבוכות והסכנות של ההווה מבוססות, לחיוב ולשלילה, במישרין או בעקיפין, על חוויות העבר הרחבות והעמוקות ביותר.

החוויות האלה, מבחינתנו כאנשי המערב, מצוינות על ידי שמות הערים ירושלים ואתונה. האדם המערבי נעשה למה שהוא, בעקבות המפגש בין האמונה המקראית ובין המחשבה היוונית. כדי להבין את עצמנו ולהאיר את דרכנו אל העתיד, דרך שלא עבר בה איש, שומה עלינו להבין את ירושלים ואתונה.”

המשמעות המעשית של אמירה כבדת משקל זו היא שמי שרוצה להיות שותף ביצירה העברית-ישראלית המתחדשת בזמננו צריך להיות נטוע בשתי תרבויות שורשיות אלו. חשוב להדגיש כדי למנוע אי-הבנות – המונח תרבות יהודית מכיל את כלל הזרמים המגוונים ואף הקוטביים במסגרת הדת והתרבות היהודית.

ב. חזרה לעבודת האדמה, ליצירה החקלאית

מילותיו של א.ד. גורדון, מתוך מאמרו עקירת שורשי הנשמה מן הטבע משקפות ומביאות לידי ביטוי התחדשות אימפולס רליגיוזי עברי-ישראלי בעקבות השיבה לעבודת האדמה, ליצירה החקלאית:

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול… והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בניינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית.”

ג. התחדשות אורחות חיי קהילה, חגים ומועדים

היצירה הקהילתית המפוארת שנוצרה בקיבוצים ובהתיישבות העובדת, היא ביטוי לאותה ‘תרבות עברית בכל הווייתה’ שאותה אפיין אהוד לוז. זוהי אחת הדוגמאות לשילוב מזין ומפרה בין יצירת התרבות הקהילתית היהודית ובין יצירה תרבותית ואמנותית, חקלאית, חברתית-פוליטית וכלכלית-אקולוגית שנוצרה מתוך ובהשראת התרבות המערבית-אירופאית.

ואולם, נראה שאימפולס רוחני-תרבותי חיוני זה לא השכיל ליצור לעצמו מסורת המתאימה לתכניו הייחודיים ולנסיבות החיים. עדיין לא מאוחר לעשות זאת. דווקא עתה, בימים מאתגרים אלו, ניתן להעניק תנופה מחודשת לאימפולס תרבותי עברי-ישראלי ייחודי זה.

ד. כתיבת חזון מגילת העצמאות – הכרזה על הקמת מדינת ישראל

תוכן חזון מגילת העצמאות נועד להיות מקור השראה ליצירה ישראלית מתחדשת, גורם מעצב ומייצב במגוון תחומים ומרחבי יצירה. האתגר שעמד בפני כותבי מסמך מכונן זה היה מורכב ביותר. הם נדרשו ליצור זיקה בין שלבי המהלך הרוחני-ביוגרפי של עם ישראל באופן שיאפשר לאותה קוטביות מובנית שמתקיימת בין ‘התורה לחיים’, בין הזרמים הדתיים והחילוניים שחברו יחדיו והצטרפו לתנועה הלאומית הציונית לחיות עם תכניה בשלום.

בפסקה השלוש-עשרה בחזון כתוב: “מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. היא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.”

לא ניתן להיכנס כאן לעובי הקורה של תכני פסקה זאת בפרט ותוכן חזון מגילת העצמאות בכלל, אך כאשר קוראים אנו את תכני פסקה שלוש-עשרה, ובעיני רוחנו רואים את המהלך הרוחני-ביוגרפי ששורטט כסקיצה בפתיחה, קשה שלא להתפעם מהצעד האמיץ שאותו צעדו אותם אנשים נחושים, שבשתי ידיהם ייסדו את התנועה הלאומית הציונית והנהיגו שינוי כיוון דרמטי בנתיב חייה של האומה הישראלית.

בפרספקטיבה של כ-75 שנים שחלפו מאז הוקרא חזון מגילת העצמאות, מאז נעשתה ההכרזה החגיגית על הקמת מדינת הלאום של עם ישראל, ניתן לומר שהקוטביות המובנית בפיזיונומיה של עם ישראל, שעליה ניסו לגשר תאודור הרצל ושותפיו – וכך גם תכני חזון מגילת העצמאות – שקוטביות זו מובילה שוב לקרע ולשבר, להקצנה המאיימת על המשך התפתחותו של אימפולס רוחני-תרבותי עשיר ועמוק זה.

וזאת, בין השאר לאור העובדה שחוויית הזהות הלאומית הישראלית, העוברת טלטלה עזה, יוצרת קרקע פורייה לצמיחת זרמים ‘פוסט-ציוניים’ ולהקצנה לאומנית שבחלקה מושתת על יסודות דתיים קיצוניים, וכך מותירה את הקוטביות המובנית ללא אידאל רוחני-לאומי ממשי ואמיתי היכול לגשר על הפערים.

התנועה הלאומית והתרבותית הציונית, העברית, התהוותה מתוך מהלך היצירה הרוחנית-תרבותית של עם ישראל, כפי שאופיין עד עתה. ואולם, תרבות עברית זו שנוצרה מתוך הסינתזה היהודית-אירופאית, הולכת ונעלמת בהדרגה, מבלי להותיר מקורות השראה, מעיינות חיים וכלים מעשיים לדורות הבאים – כלים מעשיים שיאפשרו את התמרת האימפולס הלאומי העברי לאימפולס תרבותי ישראלי עמוק ושורשי שאיננו ‘סינתזה’, אלא תרבות העומדת בפני עצמה ופתוחה למפגש יצירתי עם תרבויות אחרות. כאמור, עדיין לא מאוחר לשנות מגמה זו.

תרבות ישראלית

מקורות השראה ומאפיינים עיקריים

פתיחה

היצירה התרבותית הישראלית חובקת מגוון רחב ועשיר של מופעים ומרחבי פעילות המזינים ומפרים, מאזנים ומשלימים זה את זה. מאפייני יצירה תרבותית ייחודית זו החדורה ברוח יצירתם של נביאי וחכמי ישראל, של יוצרים ישראלים לאורך הדורות התבהרה והתבררה במהלך יצירת חזון ישראלי ועיצוב מתווה מעשי להגשמתו.

בשלב הראשון התמקדנו ביצירת חזון ישראלי, תוך קיום מפגשים עם אנשים במגוון רחב ועשיר של תחומים. המשכו של התהליך, בפעילות שהתמקדה בשני מרחבי יצירה קוטביים ומשלימים:

א. עיצובו של מתווה להגשמת החזון.

ב. מאמץ יצירתי לגילוי וחשיפת מקורות השראה רעיוניים (אידיאיים), שלאורם נוצר ועוצב החזון הישראלי.

מהלך יצירה זה הוביל תחילה ליצירתו ועיצובו של מתווה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית, בו מוצגת דרך פעולה להתמודדות יזומה ואחראית עם אתגרים רוחניים ותרבותיים, חברתיים ופוליטיים, כלכליים ואקולוגיים הניצבים בפני אזרחי ישראל. בהמשך, אט אט נכתבו תכני חלק זה. מובאים כאן אם כן מקורות השראה ומאפיינים עיקריים של יצירת התרבות הישראלית, של השקפת עולם ישראלית הבאה לידי ביטוי ומשתקפת בתכני ספר זה.

השקפת עולם אחדותית – מקור השראה ומעיין חיים ליצירת התרבות הישראלית

התנסות בהשקפת העולם האחדותית יוצרת קרקע פורייה ותשתית מתאימה להגשמת רעיון החירות, שהינו מקור השראה ואבן יסוד ליצירת התרבות של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. חג הפסח, התופס מקום מרכזי בהוויית החיים הרוחנית והתרבותית של עם ישראל, מוכר גם בשם חג החירות וזאת – לא רק כביטוי ליציאה מעבדות במצרים לחירות, אלא בשל המאפיין הרוחני שכרוך בהתנסות מהותית וחיונית זאת בחיי האדם והקהילה.

ביטוי להתנסות אנושית בהוויית האחדות ניתן לראות במילים הפותחות את חזון שיח ישראלי: “כל אדם הוא עולם ומלואו”. ובעקבות מילות פתיחה אלו באות המילים: “ישות ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה”. ישנה קוטביות שעשויה להיות מפרה בין הוויית האחדות לבין הייחוד האנושי המאפשר בחירה חופשית מתוך חוויית אחדות – אחדות העולם והאדם.

קוטביות זו מאפיינת גם את דרך החיים “להיות אדם בקהילה” בה צועדים כל אחת ואחד מאיתנו, ומטבע הדברים עשויה להישאל כאן השאלה: כיצד ניתן להביא לידי הפרייה הדדית בין יצירת חייו הייחודית של האדם למעשה היצירה הקהילתי, המגיע לשיאו בהגשמת האידאל האנושי “ואהבת לרעך כמוך”?

תכני ספר זה ובהם חזון יוזמת שיח ישראלי מציעים מתווה – דרך חיים מעשית הפוגשת ומתייחסת באופן צנוע ורציני לשאלת חיים זאת.

מרכזיותו של רעיון האחדות ביצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל משתקף ובא לידי ביטוי בין השאר, במילותיו של מרטין בובר, שאותן מצטט פרופ’ שמואל הוגו ברגמן בהקדמה לספרו של בובר ‘בסוד שיח’: “תהא נא הרשות נתונה לפתוח את דברי ההקדמה האלה לכתבים הדיאלוגיים (בסוד שיח) של מרטין בובר בדבר זכר אישי. במשך שלוש השנים 1909-1911 נאם בובר, והוא אז בן שלושים שנה בערך – בפראג עיר מולדתי, את “שלושת הנאומים על היהדות”: “היהדות והיהודים”, “היהדות והאנושות” ו”התחדשות היהדות”. שלושת הנאומים האלה, שעליהם חזר בובר לאחר מכן בערים אחרות של אירופה המערבית, גרמו לציונים צעירים רבים לשחרור פנימי עמוק, ולהתחברות פנימית מחודשת עם היהדות, שהשפיעה והכריעה באשר למהלך חייהם. בנאום השני, “היהדות והאנושות”, ניסה בובר להסביר מהו הדבר העושה את היהדות לתופעת בראשית של האנושות ועושה את שאלת היהודים לשאלה אנושית כללית.

וזה היה הסברו: “עובדה יסודית של הדינמיקה הנפשית של האדם בכלל היא, שהריבוי שבנשמתו נגלה לו מידי פעם בפעם בחינת שניות, כאילו מתעטף והולך בלבוש ובצורה דואליסטית. האדם חי את שפע ממשותו ואפשרויותיו הפנימיות בחינת סובסטנציה חיה, השואפת ונמשכת לשני קטבים מנוגדים זה לזה. ואף על פי שקוטביות זו היא מטיבם של כל בני האדם, אין לך כמו היהודי, שבו מתגלית צורה יסודית זו בחוזקה כזו, בתוקף כזה. השאיפה של אדם מישראל להגיע מן השניות הקוטבית אל האחדות היא העושה את היהדות תופעת בראשית של האנושות: השאיפה לאחדות באדם היחיד, לאחדות בין חלקי העם, לאחדות העמים, לאחדות האנושות וכל החי, לאחדות אלוהים והעולם.

מוצא אתה את הערך העיקרי של היהדות בשביל האנושות בכך, שאף על פי שמודעת היא היהדות בפנים פנימיותה על שניות שמבראשית, בכל זאת מכריזה על התהוותו של עולם בו תבוטל השניות הזאת. עולם אלוהי, השואף להתגשם בחיי הפרט ובחיי הכלל. עולם של אחדות.”

ניתן אם כן לראות, שהתנסות בהשקפת העולם האחדותית כמקור השראה לחירות היצירה האנושית וכהוויית חיים רוחנית שמתוכה מתאפשרת הגשמה של האידאל הקהילתי “ואהבת לרעך כמוך” – שהתנסות זאת הינה אבן יסוד ונקודת מוצא מהותית וחיונית ליצירת תרבות ישראלית עשירה בתכנים ומופעים תרבותיים מגוונים.

יצירה חזונית ישראלית

חזון וחזיונות נביאי ישראל באים לידי ביטוי בתמונות ודימויים עשירים ומגוונים, מתוארים לאורכו ולרוחבו של ספר התנ”ך. בתודעת זמננו, מתקשים אנו לשוב ולחוות את אותן תמונות ודימויים. אחת הדרכים אל הוויית החיים החזונית, הנגישה לנו יותר, היא דרך עולם הרעיונות, האידיאות, העשוי לעורר בנפשנו אידיאלים חיים ורצון להגשימם, בחיינו האישיים ובפעילותנו הציבורית.

עתה, ניתן לשאול: האם קיימת זיקה בין תמונות החזון ודימויי החיזיון, אותם רואים הנביאים בזיקה “לעתיד לבוא”, ובין האידיאלים הנשגבים המתעוררים, בין השאר בהשראת חזון עתיד זה של אחרית הימים? והאם מחזקות תמונות חזון אלו את הכשרים המוסריים-אנושיים שלנו, כאשר צועדים אנו, בחיי היומיום, לאורו של חזון זה? במבט ראשון, אין לשלול זיקה זו.

בחלק הראשון של ספר זה, בו תוארו מאפייני יוזמת שיח ישראלי, נכתב בין השאר תחת הכותרת מהות החזון ומאפייניו: “חזון הינו תמונה חיה וממשית שאותה אנו יוצרים, רואים בעיני רוחנו ומבקשים להגשימה במציאות חיינו. הדרך להגשמת החזון נוצרת ומתעצבת בהשראת אידיאלים העשויים לעורר התלהבות ורצון להגשימם. בבואנו להגשים את החזון, עלינו להביא, בעזרת יכולת הדימוי היצירתי שלנו, לידי מפגש פורה בין המציאות שאותה חווים אנו באמצעות חושינו וכושר השיפוט שלנו, ובין הדימוי החי של החזון. וזאת, על ידי יצירתה ועיצובה של דרך להגשמת החזון. דרך החיים בה צועדים אנו במהלך מימושו של החזון היא בעצם “נתיב כיוון והתכוונות יצירתי”, בין המציאות לחזון, בין החזון למציאות.”

כאשר קוראים אנו בתנ”ך את המשפט: “לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא יילמדו עוד מלחמה”, ניתן לומר, שהנביא מתאר את השלב השלם, המלא, שאליו חותרת אידיאת השלום, ואנו מנסים להירתם להשלים, להגשים עוד שלב בתהליך מימוש אידיאת השלום, בחיינו ובמרחב היצירה סביבנו.

כך גם לגבי הגשמת אידיאל הצדק החברתי עלי אדמות, אידיאל החירות, האחווה האנושית והשוויון – שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות עד כמה שניתן.

נבואה, אם כך, מתאפיינת ביכולת לראות תמונת עתיד של התגשמות אידיאית מלאה – תמונה, המעוררת בנפשנו אידיאל ועימו רגש ורצון להגשימו, ולו באופן חלקי, במהלך חיינו. ניתן לומר, שעם ישראל, החל מתקופת האבות אברהם, יצחק ויעקב – המשך במשה, במעמד הר סיני, וכך לאורך ההיסטוריה – מונחה רוחנית ומוסרית, לאומית ודתית מן העתיד, בהשראת חזון נביאי ישראל, כאשר הוא שואב את ביטחונו בחזון זה מתוך אותן התגלויות שחוו נביאי ישראל בעבר, ומנסה לעצב את דרכו בהווה, מתוך שיח ומפגש חי וחיוני זה.

ואכן, בכל דור ודור נדרשים אנו – כשותפים פעילים בהמשך יצירת התרבות הישראלית, להתאים את אופן תהליך מימוש החזון הנובע מהוויית החיים האחדותית, במהלך חיי היומיום השוטפים, בחיי הפרט והכלל.

חזון יוזמת שיח ישראלי יוצר כאמור עמוד שדרה רעיוני וערכי, מצפן חברתי וקרקע פורייה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית. הוא נוצר ועוצב מתוך תובנה שאנו האזרחים נושאים באחריות לגורל חיינו וליצירת המרחב התרבותי-קהילתי, הפוליטי והלאומי שבו אנו חיים. אופייה של הדרך להגשמת החזון מאפשר לכל אדם לצעוד בה ולהיות שותף במימושו, בהתאם לרצונו ולנסיבות חייו.

היסטוריוסופיה ישראלית

השקפת העולם האחדותית הינה כאמור מקור ההשראה ומעיין החיים להתנסות בחירות היצירה האנושית ולאפשרות הגשמת האידיאל הקהילתי “ואהבת לרעך כמוך”. בו זמנית יוצרת הוויית חיים אחדותית זאת קרקע פורייה ליצירה חזונית הפתוחה בפני כל אדם – ליצור תמונת עתיד של מציאות חייו, ולאפשר לתמונה חיה וממשית זאת להשפיע באופן בריא ופורה על יצירת חייו המתהווה ונוצרת בהווה, מיום ליום, משבוע לשבוע ומשנה לשנה.

כך מעניק האדם יסוד וחותם של חירות יצירה אנושי למהלך חייו הנוצר ומתעצב מתוך זיקה חיה למהלך יצירת התרבות הישראלית במקום שבו הוא חי ופועל, במגוון מרחבי יצירה שבה מתעצבת יצירת חייו. ומה באשר לזיקה שבין היצירה הביוגרפית הייחודית לכל אדם וקהילה ובין המהלך ההיסטוריוסופי שבו צועד עם ישראל לאורך ההיסטוריה, בדרך להגשמת חזון הנביאים וחזונות נוספים שנוצרו במהלך ממושך ומאתגר זה, דוגמת חזון מגילת העצמאות?

בספרו ‘כלים שלובים’, בפרק שכותרתו: ‘מיתוס וזיכרון היסטורי במשנתו של בובר, “זיכרון אורגני” והיסטוריה’, כותב אהוד לוז: “כיצד עשויה מסורת דתית קולקטיבית לסייע ליחיד להיפתח לאמונה? המענה לשאלה זו במסגרת הנחותיו הרוחניות של בובר ותפיסתו את האמונה, כפי שאומר בובר, הוא בהתקדשות, כלומר, בעצם הנכונות של האדם להתחייבות מוחלטת.

אולם, למה עלינו להתחייב? דבר זה לעולם אינו נתון לנו מראש. הוא ניתן לנו אך ורק בתוך הסיטואציה הקונקרטית של “התגלות”, כלומר של ה”פגישה” כאן ועכשיו. שהרי בכל התגלות שהיא, אין האדם מקבל תכנים או נורמות של עשייה, אלא “נוכחות בחינת כוח” בלבד. אף כי בטוחים אנו במשמע של התגלות זו בעבורנו, אין בידינו לפרט משמע זה, או להעבירו לזולת בחינת אמת אובייקטיבית בעלת תוקף כללי, אלא רק לעשותו, שכן רק בעשייתנו אנו שומעים.“

דברים אלו של בובר עשויים לסייע לכל אדם או קהילה אנושית, המבקשים להעמיק את זיקתם עם אוצרות התרבות שיצר עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ומתוך זיקה רליגיוזית חיה זאת, ליצור בהווה יצירה תרבותית ישראלית.

יוזמת שיח ישראלי נוסדה כדי לתמוך במהלך יצירה היסטוריוסופי זה – לחדש את מאפייני יצירת התרבות העברית שהובילו בין השאר לייסודה של מדינת ישראל ולכתיבת מגילת העצמאות ולהתאים מאפייני יצירה אלו לרוח מהלך יצירת התרבות הישראלית בזמננו, בימים אלו.

הפריה הדדית בין יצירות ביוגרפיות אנושיות-קהילתיות ייחודיות ובין אותם אוצרות רוח ותרבות, יוצרת מנוף ותנופה להתחדשות יצירת התרבות הישראלית הפרטיקולרית, על מאפייניה האוניברסליים העמוקים והרחבים.

אורחות חיי קהילות ישראל, חגים ומועדים

שלושת מרחבי היצירה הראשונים – האחדותי, החזוני וההיסטוריוסופי, יוצרים מקור השראה רעיוני (אידיאי) חי וממשי ליצירת התרבות הישראלית לאורך ההיסטוריה ובזמננו. עתה, פוגשים אנו את מרחב יצירת החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל – מרחב עשיר במופעי יצירה תרבותית ואמנותית מקורית.

החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל משתלבים כ’אורגניזם אחדותי’ בחוגת מהלך השנה ועונותיה, ברצף חיי היומיום. אירועים חגיגיים אלו הם ‘נקודות שיא’ וימים בעלי תוכן משמעותי וייחודי, האמורים להקרין איכות רוחנית ותרבותית אל תוך מהלך החיים השוטף, לטעון אותם ולהעשירם בתוכן ומשמעות. ואכן, עמוד השדרה הרוחני-תרבותי, מקור העוצמה המוסרית ולב היצירה החברתית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה היא הוויית החיים הקהילתית, המקרינה ומשפיעה על כל תחומי החיים.

החגים מהווים חלק חשוב בתרבות הישראלית. כך אמר למשל חיים נחמן ביאליק: “עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא (התעוררות) חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהייתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם.”

ברוח דבריו של ביאליק ובהשראת פועליו הרבים והמגוונים להתחדשות התרבות העברית-ישראלית, ניתן כאמור לראות בזמננו מגוון עשיר ביותר ומקורי של אופני עיצוב ויצירת חגים ומועדים בקרב כלל קהילות ישראל הפזורות ברחבי הארץ.

יצירה במרחבי עולם השפה

שורשי מהלך יצירת התרבות הישראלית נטועים עמוק במרחבי עולם השפה העברית המתחדשת – שזורים בהוויית הזמן והמרחב, מעשירים ומעניקים טעם ומשמעות לחיי החולין השוטפים. באמצעות עולם המושגים והרעיונות הרחב והעשיר מפרה השפה העברית את מהלך יצירת התרבות הישראלית על מגוון ביטוייה העשיר בחיי הפרטים היוצרים, בהוויית החיים הקהילתית ובכלל מרחבי היצירה.

תחיית הלשון העברית

באמצעות “ויקיפדיה” ניתן להרחיב מעט באשר לאופן תחייתה של הלשון העברית: “תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, שבמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים וספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב מערכתית ולאומית.

תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא. הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהלך הקמתה של התנועה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלו הביאו בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה עברית.

השם “תחייה” אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות, העברית לא הייתה “לשון מתה” לפני התהליך. נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות קודם לכן. עם זאת, תהליך התחיות השפה העברית הוא ייחודי.

הבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים, הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד.

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה “מהמקום שבו נפסקה חיותה”, הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים מן השפה העברית על כל תקופותיה, וגם מן השפות האירופיות, שעל הרקע שלהן התחולל התהליך, ובראש וראשונה – שפת היידיש. הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת זמננו.” עד כאן, הציטוט מויקיפדיה.

השימוש בשפה העברית המדוברת

השימוש בשפה העברית המדוברת לצורכי יומיום שוטפים – שימוש שנעשה בה לא פעם באופן משובש וחסר רגישות, מקשה על האפשרות להעצים, להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את ההשפעה המבורכת, המפרה והמרפאת שיש לה, לשפה, עלינו, בכל תחומי חיינו. מהלך התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה התאפשר בזכות מאמצים כבירים וממושכים של בני אדם, שיצרו ופעלו מתוך קשר עמוק ואמיץ לשפה זו. מהלך מופלא זה הכשיר קרקע פורייה להתחדשות היצירה התרבותית הישראלית בזמננו.

כדי לשוב ולחיות את תכני עולם השפה בכלל ואת תכני עולמה הייחודי של השפה העברית בפרט באופן מרבי, עלינו להציב כמטרה מרכזית בכל תחומי חיינו את השיבה אל מרחבי הוויית השפה החיה והמחיה, שדרכה ובאמצעותה אנו חיים ויוצרים, חושבים, מרגישים ורוצים, משוחחים, נפגשים.

קטע מתוך מאמר של אגי משעול – “ציפור רבת יופי”

יצירה ביסודה היא חוויה רליגיוזית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו של אותו ‘בית כנסת’ – לא בניין כי אם מקום מסוים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה’אניים’ של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה ‘בית כנסת’ כזה והתחייב לעבודה פנימית, לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו.

אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך:

‘ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום,

מילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום’.

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין, המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים.”

דברים שנשא מרטין בובר בקבלת פרס ביאליק

“התופעה הראשונית המאפשרת את התהוותם של אותם יצורים נדירים שראוי לכנותם בשם ‘שירים’, הרי היא שבנפשו של אדם מסוים מתרחש דו שיח בין הנצח ובין הרגע הזה. המשורר בחסד עליון מוסר את ליבו שיהא למקומו של דו שיח זה, ומוכן לסבול את כל הייסורים העלולים לבוא עליו מתוכו. עליו לקבל בלב נכון את שניהם – את אפלוליותו הבלתי חדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע הזה – ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעיתים אכזרי הוא מאד, המתרחש בליבו הכואב שלו, של המשורר. וממגע זה, ברטט הנפשי בין האינסופי לסופי, בין הקיום האישי לקיום העל אישי, נולד השיר האמיתי”.

יצירת שיח ומפגש אנושי

במובנים רבים, עמוקים ומגוונים, עשויה יצירת השיח והמפגש האנושי להגשים תכנים וצורות הבאים לידי ביטוי ומשתקפים במרחבי עולם השפה. מעיין החיים ומקור ההשראה ליצירתו של האדם עלי אדמות, לעיצוב נתיב חייו, היא הזיקה שאותה הוא מקיים עם הווית העולם הרוחני, עם בני האדם שעימם הוא חי ועם ישות הטבע ‘הבאה לקראתו מכל עבר’. ובהגשימו קשר עמוק זה ביצירה אישית וקהילתית, מממש הוא, הלכה למעשה את ייעודו הייחודי.

בהקדמה לספרו של מרטין בובר “בסוד שיח”, מתאר פרופסור הוגו ברגמן את דרך השיח והמפגש האנושי, את הזיקה “אני- אתה”, על ידי משלים משלוש רשויות: החיים עם הטבע, עם האנשים ועם המצויים הרוחניים. הוא מסכם תיאור מרגש זה בציטוט של בובר: “בשלוש הרשויות – רשות הטבע, האדם והמצויים הרוחניים אפשר לומר: חיי אמת הם פגישה. כיוון שפגישה זו היא אקט דו-צדדי, שוב אינה יכולה להיעשות מקוטב אחד בלבד. אתה פוגש אותי בחסד ולא ביגיעה. הזיקה היא היבחרות ובחירה גם יחד, נפעל ופועל כאחד.

האם האהבה בין איש ואישה, בין אדם לחברו פעילות היא או הפעלות? לא זו ולא זו או אם תרצו, גם זו וגם זו. דו-קוטביות היא זיקה, שדה כוח כביכול ששני האנשים נכנסים לתוכו בחינת חסד. אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות שוכנים בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה, מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני. היא שרויה בין האני לאתה.” עד כאן, דבריו של בובר.

ואכן, הזיקה שמתעוררת לחיים בין האני לאתה יוצרת מרחב אנושי אשר בו יכולים אנו לחוות את כוח האהבה כהוויית חיים ממשית ומוחשית. כך, מתוך השיח והמפגש האנושי, מתוך הזיקה החיה אני-אתה מתרחש תהליך הגשמת החזון במרחב התרבותי, בתחום האקולוגי-סביבתי ובמישור הקהילתי-חברתי.

השם “שיח ישראלי” מבטא את היותה של דרך השיח, המפגש והמעשה האנושי דרך חיים, נתיב ליצירה חברתית, להגשמה עצמית. נתיב זה לא נועד להיות רק אמצעי ראוי להגשמת מטרות ‘מעשיות’, אלא ביטוי של מהות ותכלית חיינו המשתקפת במהלך הגשמתם ומימושם של יעדים חשובים וחיוניים.

 נחתום חלק זה בציטוט מתוך כתבה של יאיר אסולין, שהתפרסמה בעיתון הארץ במהלך חודש אפריל 2018, תחת הכותרת ‘דרוש שיח ישראלי חדש’.

“בסוף, מציאות היא במידה רבה נגזרת של שיח, של תפישות עולם, של האופן שבו בני אדם מדמיינים את מה שהם מדברים עליו, את מה שהם רואים. וכן, גם את מה שאנחנו רואים – אנחנו עדיין גם מדמיינים. ככה זה. ושיח יוצר תודעה, שיח יוצר משקפיים שדרכם רואים את המציאות, שיח יוצר קצב, מושגים, אסתטיקה, יכולת לשפוט דברים, לבקר אותם, להעמיד אותם בסימן שאלה, לא לפעול שוב ושוב מתוך המובן מאליו.

שיח יוצר ערכים, שיח יוצר מערכת מושגים של טוב ורע. ושיח גם יוצר ביטחון, אתה יודע מה הם הגבולות. אתה יודע לאן לא תגיע.”

יצירה אקולוגית-חקלאית בת-קיימא

ראינו ששלושת מרחבי היצירה הראשונים – האחדותי, החזוני וההיסטוריוסופי יוצרים את מקורות ההשראה הרעיוניים (אידיאיים) של השקפת העולם הישראלית. שלושת מרחבי היצירה שמופיעים בעקבות “השלישיה הראשונה” – מרחב יצירתם ועיצובם של החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל, מרחב עולם השפה ומרחב השיח והמפגש האנושי, מאפשרים לאותם מקורות השראה להפוך ליצירה תרבותית ישראלית עשירה ומקורית.

עתה, מגיעים אנו ל”נקודת מפנה” – נקודת מוצא חדשה הנובעת ממרחבי היצירה הקודמים ומפגישה אותנו עם חוויית האחדות הדינמית והעשירה דרך מרחב היצירה האקולוגי-חקלאי החובק כל. תודעת ‘קיימות’ החדורה בתפיסה אקולוגית-חקלאית של המציאות, היא המשך טבעי ומתבקש, ביטוי מעשי ליצירה מתוך הוויית חיים אחדותית.

מושג הקיימות הוא חדש יחסית, וגם התפיסה האקולוגית של המציאות מתוך התודעה המודרנית של זמננו התפתחה באופן משמעותי רק במהלך העשורים האחרונים. וזאת, בין השאר ובעיקר בשל הסכנות הממשיות והמוחשיות המאיימות על המשך החיים של בני האדם ושאר ממלכות הטבע עלי אדמות.

מעשה יצירה חקלאית-אקולוגית בת קיימא מבטא גישה תרבותית עמוקה ושורשית, המשתקפת בהיבטים מעשיים, בריאים וחיוניים – קיומיים ממש, שהם הכרחיים על מנת לאפשר את המשך הקיום והיצירה האנושית עלי אדמות.

א.ד. גורדון מבטא, כפי שכבר ראינו, את השינוי העמוק הנדרש מהאדם כדי ליצור ולפעול מתוך תודעה חקלאית-אקולוגית בת קיימא:

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול…”.

החיבור המחודש והממשי להוויית החיים האקולוגית והחקלאית מביאה אכן להתחדשות כלל מרכיבי יצירת התרבות הישראלית! עבודת הקודש החקלאית לדוגמא, נהיית חדורה ברוח אנושית חיה וממשית, ברגש אהבה העשוי לצמוח ולהתפתח מתוך תשומת לב ממשית למרחב האקולוגי שבו אנו חיים ול”אמא אדמה” המעניקה לנו כל טוב וחסד במלוא מובנן של המילים.

יצירה מדעית ואמנותית, תרבותית וחברתית

עתה מופנית תשומת הלב למרחב היצירה המדעי והאמנותי, למעשי יצירה חברתית ותרבותית.

תהליך יצירת מרחבי התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה הוא ביטוי נשגב, מהותי ומוחשי לדחף היצירה הנטוע בנפשם של בני האדם המעצבים את חיי הרוח והתרבות, המדע והאמנות, שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה שבה הם חיים ופועלים.

מרחבי התרבות נוצרים, כפי שראינו, מתוך זיקה יצירתית שמקיים האדם עם הווית העולם הרוחני, עם ישות הטבע שוקקת החיים ועם בני האדם שעימם הוא חי ויוצר. ומה שמייחד מרחב יצירה זה היא העובדה ‘שאינו נוצר מעצמו’ אלא “ממתין בסבלנות” להתהוותו ועיצובו בידי בני האדם.

מתוך דחף ליצירה ולהכרה מעמיקה של העולם המתגלה ונחווה בתוכנו וסביב לנו, חוקרים אנו ומגלים כיצד להשתלב ולהיות שותפים פעילים ביצירת מרחבי תרבות אנושית שבה אכן יוכלו בני האדם להגשים את ייעודם הייחודי.

היצירה המדעית והאמנותית מתרחשת באמצעות לימוד והתנסות בחוקיות הפועלת במרחב הסובב אותנו ובנו – כאשר משתלבים אנו בתהליך היצירה וההתפתחות, בנשימה ובדופק החיים המתקיים בשיח האינטימי-רליגיוזי שבין בני האדם – בין בני האדם לעולם.

כאשר הוויית החיים החברתית נוצרת מתוך עשייה קהילתית עשירה ומגוונת, מתהווה קרקע פורייה לפעילות ולעיצוב המרחב הפוליטי באופן שמשרת את התפתחותם האינדיבידואלית של בני האדם, ומאפשר לחוות את היצירה הקהילתית כאמנות חברתית, החיונית כל כך בזמננו.

נתיב אימון ותרגול לצועדים במסע להתחדשות פני החברה הישראלית

צעידה בנתיב יצירת התרבות הישראלית ברוח תכני ספר זה – איש איש בהתאם ליכולתו, נסיבות חייו ורצונו, עשויה לקבל רוח גבית ותמיכה של ממש כאשר היא מלווה באימון ותרגול. דרך האימון והתרגול, בדומה לאופן שבו מתאמן המוזיקאי בנגינה על כלי ובהמשך – עם נגנים נוספים, מסייעת עד מאד ליצור את אותה זיקה מזינה ומפרה, מאזנת ומשלימה בין מרחבי היצירה השונים והמגוונים שבהם מתרחש מהלך ההתחדשות.

בהשראת חזון שיח ישראלי, מובא כאן מארג רעיוני (אידיאי) וערכי הבא לידי ביטוי ומשתקף במגוון מרחבי פעילות. כאמור, צעידה בנתיב האימון והתרגול המתואר כאן עשויה לסייע בהגשמתו, במימושו.

האמונה, יראת הכבוד והפליאה

לצד מילות החזון הישראלי מובאות המילים מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי: אני מאמין, המוכר גם בשם שחקי, שחקי: “כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז”.

ואכן, כוח האמונה הוא יסוד מרכזי ומהותי ביצירת התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. מקור עוצמה רוחנית זו הוא מעיין החיים להתחדשות המתמדת של יצירה מופלאה זו, ובכל דור ודור עלינו לגלות ולעורר מחדש בתוכנו את “מעיינות האמונה”, ובכוח חיוניותה והשראתה, להביא להתחדשות היצירה הקהילתית-תרבותית.

בנוסף לכוח האמונה, על האדם לעורר ולטפח בליבו יראת כבוד ורגש פליאה כלפי בני האדם, הוויית העולם הרוחני וישות הטבע. טיפוח רגשות אלו יאפשר לו, ברגעי חסד ובזמנים שבהם נושאת פעילותו האנושית היזומה פרי, לראות אכן בבני אדם בסביבתו עולם ומלואו, יצירה ייחודית.

כוח האמונה, הלך נפש של פליאה ויראת כבוד, אינם תמיד נגישים לנו ועלינו לטפחם בסבלנות ובהתמדה כדי ליצור בנפשנו קרקע פורייה, בה יעמיקו שורש, ושמתוכה תצמח, תפרח ותישא פירות הוויית חיינו האנושית.

האידיאל הביוגרפי

 כל אדם הוא יצירה ייחודית. כאשר נולד האדם ומצטרף אל משפחתו למסע ביוגרפי-קהילתי, הוא מביא עימו עולם ומלואו, זרע מופלא המעורר פליאה ויראת כבוד עמוקה. הבית המשפחתי-קהילתי שבו גדל ומתפתח האדם הוא הקרקע, האדמה שבתוכה נזרע הזרע האנושי הייחודי שמבקש לצמוח, להתפתח ולהגשים את האמיתי, היפה והטוב שבישותו. נתיב קורות החיים של האדם משתקף ובא לידי ביטוי מרבי בהוויה הקהילתית וכך, מעצים תהליך הגשמת היעוד האנושי הייחודי את המרקם החברתי ומעשיר אותו.

 כמו בביצוע יצירה תזמורתית, בה מנגנים חברי התזמורת יחדיו נושאים מוזיקליים שונים במגוון רחב של כלי נגינה המעשיר את ביצוע היצירה ומעניק לה את ייחודה, כך עשויים בני האדם להעצים את חיי הקהילה שבה הם חיים ויוצרים מתוך עצם הגשמת ייעודם, מימוש שליחותם הייחודית.

האידיאל המשפחתי

 התבוננות במרחב היצירה המשפחתית על מגוון התחומים העשיר שבו, מאפשרת לראות את גודל האתגר העומד בפני כל אדם המבקש להיות שותף ביצירה זו ואת האיכויות האנושיות והקהילתיות שהוא עשוי לטפח ולפתח במרחב ייחודי זה.

 התהליך החינוכי-ביוגרפי שעוברים הילדים והוריהם מעצב את הווית החיים המשפחתית. אירועים משפחתיים, חגים ומועדים מטביעים את חותמם ונהיים למרכיב מהותי ומרכזי ביצירה הקהילתית. אין פלא שמרחב היצירה המשפחתית עובר משבר עמוק בתקופתנו. מרחב זה מייצג אולי באופן החריף ביותר את הקוטביות שבין הרצון להגשמה עצמית והצורך להיות שותף פעיל ביצירה המשפחתית והקהילתית. מרחב היצירה המשפחתית יוצר קרקע פורייה ומעיין חיים להתחדשות חברתית ותרבותית במגוון הרחב והעשיר של תחומי הפעילות.

האידיאל החינוכי-קהילתי

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה שמתוכה עשויים לצמוח ולהתפתח הכישורים האינדיבידואליים-קהילתיים של הילדים, ההורים והסביבה האנושית שבה הם חיים. ואכן, דרך אמנות החינוך היא נתיב להתפתחות אישית וחברתית. מתוך העשייה המשותפת, המפגשים והשיחות צומחת ומלבלבת הווית חיים קהילתית.

 יצירה חינוכית המתהווה במרחב קהילתי בו פועלים האנשים מתוך כוונה ורצון להגשים את חזון שיח ישראלי, תעניק תנופה של ממש לחיי החברה והתרבות בישוב שבו היא מתקיימת. הורי הילדים, המורים, המחנכים וציבור רחב של אנשים התומך ביצירה זו הינו החברה האזרחית במיטבה וכאשר אנו, האזרחים, שותפים בהגשמת אידיאלים חברתיים, בעשייה חינוכית היוצרת את הווית החיים הקהילתית בישוב שבו אנו גרים, אזי מתרחשת הלכה למעשה התחדשות חברתית. אכן, התהליך החינוכי שיוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה ולהתפתחותה של חברה אזרחית שעשויה לעצב ולהוביל את החיים הפוליטיים בדרך אנושית.

האידיאל החברתי–פוליטי

התהליך החינוכי היוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של החברה האזרחית. לאור עובדה זו, ניתן לראות עד כמה חשוב להרחיב ולהעמיק את לימודי מקצוע האזרחות בהשראת החזון האנושי ובעיקר, את ההתנסות האזרחית במרחב החינוכי ובחיי הקהילה.

החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים המפרים זה את זה:

• הספירה הרוחנית-תרבותית
• המישור החברתי-פוליטי, גוף החובות והזכויות
• תחום החיים הכלכליים-אקולוגיים

בעידן המודרני לא מתאפשרת זיקה בריאה בין מרחבי פעילות אלו שצריכים להיות אוטונומיים על מנת לקיים קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותו של האורגניזם החברתי. כתוצאה מכך נוצרו מדינות אחדותיות אשר בהן נהרסת החלוקה של האורגניזם החברתי, עובדה המקשה על תהליך התחדשות חיי החברה והתרבות.

זיקה דינמית בין מרחבי פעילות אלו, תאפשר מפגש פורה עם מגוון רחב של צרכים אנושיים ושאלות קיומיות. בהשראתו של מפגש פורה זה תימצאנה תשובות מעשיות ועדכניות לאותם צרכים אנושיים, לשאלות חיים בוערות הממתינות “בקוצר רוח” להתייחסות ראויה.

הגשמת חזון ישראלי במהלך צעידה בדרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית

אחד האתגרים החיוניים העומדים בפנינו בתהליך הגשמת חזון יוזמת שיח ישראלי, היא הכרה עמוקה ומושרשת היטב בתודעתנו, שמדובר כאן במסע להגשמת חזון – מסע שהינו דרך חיים. יש לראות תובנה עמוקה ויסודית זאת כמרכיב מהותי ושורשי בהשקפת העולם הישראלית.

כדי להצליח אט אט לעשות זאת, עלינו לשלב בגישתנו הרוחנית, בהלך הנפש ובפעילות הגופנית שלנו, באמצעות אימון ותרגול כדרך חיים, בין הפרספקטיבה הרוחנית-רעיונית העמוקה והרחבה שמעוררת בנו השקפת העולם החזונית, ובין האתגרים שבאים לקראתנו במהלך יצירתו ועיצובו של נתיב חיינו.

אם נראה ונרגיש במהלך צעידה בנתיב ה’כיוון וההתכוונות’ בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון את הביטוי הייחודי שלנו, ובו זמנית נרגיש שיצירתנו הייחודית מתרחשת ונוצרת יחד עם חברינו בהשראת חזון אנושי-ישראלי משותף, אזי עשויים אנו לחוות את הזיקה האינטימית והרגשת ההמשכיות בין התודעה החזונית ששורשיה נטועים בחזון נביאי ישראל, הפרטיקולרי והאוניברסלי, ובין חזון שיח ישראלי, שנוצר ועוצב ברוח היצירה הישראלית בזמננו.

עתה עשויה לבוא לידי ביטוי ההפריה ההדדית בין היצירות הביוגרפיות הייחודיות לכל אדם ואלו הייחודיות לכל משפחה, לכל קהילה, לכל מרחב יצירה – מקצועי, פוליטי או אחר. כך, מן הפרט אל הכלל, מן האזרח אל המדינה, מתרחשת אט אט אותה התחדשות מיוחלת – התחדשות יצירת התרבות הישראלית.

התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל

הפרק שלהלן מורכב משלושה חלקים: חלק ראשון – פתיחה, חלק שני – מן הפרט אל הכלל, וחלק שלישי – מן הכלל אל הפרט.

חלק ראשון – פתיחה

היצירה הישראלית על עושרה הרוחני ומגוון צבעיה התרבותיים, צמחה מתוך חורבן, גלות וסבל. בתוך מסע ייסורים ותלאות, מצליח עם ישראל לשמור על ייחודו, תרבותו ושלמותו, על תמונת עתיד וערגה לציון. מתוך חוסר אונים תהומי, עולה ומתגלה במהלך המאה העשרים רוח גדולה, המחוללת שינוי מפעים וחסר תקדים, שמוביל להקמת המדינה וליצירת חברה חדשה.

אשר על כן, דווקא מתוך הכרה בפלא הגדול שנוצר כאן, אנו מרגישים צורך ממשי בהתחדשות פני החברה בישראל – התחדשות שתאפשר את המשך צמיחתה והתפתחותה של היצירה הישראלית הייחודית בזמננו.

תמונת עתיד – חזון החברה הישראלית המתחדשת, מדינת ישראל – מדינת כלל אזרחיה, שכונותיה וקהילותיה

בעיני רוחנו, רואים אנו אנשים שמחים, יוצרים ותוססים, לומדים וחוקרים, מחפשים תיקון אישי ותיקון עולם. אנשים אוהבים, הרואים את האחרות והאחרים, לומדים לכבדם ולשתף עימם פעולה.

אנו רואים חברה אנושית הוגנת ומוסרית, בה החזק תומך את החלש, בה הקהילות החזקות מוותרות ומעבירות לחלשות, בה הוויתור הוא תעודת כבוד, האיפוק זוכה בצל”ש והענווה, מקור אור וכוח היא.

בעיני רוחנו רואים אנו אלפי קהילות התומכות במסעם של היחידים החיים בתוכן, חברי קהילה המנסים לראות כל אדם החי, פועל ושזור במרקם הקהילתי, מבלי להשאיר “פצועים בשטח”.

רואים אנו חברי קהילות המושיטים יד לחברי קהילות אחרות, שמחים בשמחתם, עצובים וכואבים את כאבם. קהילות היוצרות יחדיו תרבות קהילתית משותפת, מארג של ערבות הדדית מקומית ואזורית גם יחד.

אנו רואים קהילות עירוניות עשירות בתוכן ומגוונות, המטפחות ויוצרות אמצעים ומשאבים המאפשרים להן לעצב מרחבי תרבות עשירים, פוריים וחדשניים גם יחד.

רואים אנו מרחבים עירוניים מטופחים, ירוקים, צבעוניים ואסתטיים, המשדרים אכפתיות אזרחית, שאיפה ליופי, לאמת ולעשיית מעשים טובים כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום.

אנו רואים גופים כלכליים, שבהם מבוססים ומושתתים יחסי העבודה על הדדיות, אחריות משותפת ומחויבות לקהילה ולחברה. עשייה כלכלית ששורת הרווח היא חשובה, אך בו זמנית כוללת בתוכה מרכיבים של בריאות, מעורבות חברתית, כללי משחק ותחרות הוגנים, שאיפה להבטחת תעסוקה ומנהיגות אמת.

רואים אנו עסקים המחויבים לקהילות בהן הם חיים, הרואים בחברי הקהילה סביב, שותפים אמיתיים להצלחתם ולא רק צרכנים ולקוחות. עסקים הלוקחים חלק בחיי הקהילה, לא בגלל יחסי ציבור, אלא מתוך הכרה שהם חלק מהקהילה ולא יוכלו להתקיים בלעדיה. עסקים הרואים בתרומה לקהילה השקעה ולא הוצאה, ביטוי לשותפות ולא כורח המציאות.

בעיני רוחנו רואים אנו חברה תוססת וגועשת, יצירתית ויצרנית, הפתוחה לחדשנות מחד, ולמסורות האנשים המרכיבים את מרקם הווייתה מאידך. חברה המקדשת את זכויות האזרח וחירותו, מעודדת ומטפחת חיי קהילה, מעורבות, אכפתיות ויזמות חברתית. חברה המסוגלת ורוצה להתבונן בחולשותיה, בעוולותיה, שחבריה שואפים באמת ובתמים לתיקון האדם והעולם.

העצמת פעילותם ומעורבותם של אזרחי ישראל במהלך התחדשות פני החברה

תנאי למימוש מהלך ההתחדשות התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל הוא העצמה משמעותית של אזרחי ישראל, של החברה האזרחית על מגוון מרחבי היצירה שבהם יוצרים ועובדים פעיליה. וזאת, על ידי תמיכה מעשית בפעילות האזרחית בשכונות ובקהילות, במרחב המוניציפלי, האזורי והארצי. החברה האזרחית הישראלית מובילה כבר עתה מהלך התחדשות מיוחל זה מתוך קשר בונה ושיתוף פעולה עם כלל הגורמים הרלבנטיים, למען האזרחים.

יוזמת שיח ישראלי נוסדה כדי לסייע ולתמוך בהגשמת המרקם הרעיוני הבא לידי ביטוי ומשתקף בחזון מגילת העצמאות – ברוח זמננו, בהתאם ולאור השינויים הרבים שהתרחשו מאז נוצר ועוצב.

יצירתו ועיצובו של חזון מגילת העצמאות – המסמך המכונן של מדינת ישראל, שתוכנו מביא לידי ביטוי ומשקף את מאפייני הישות הישראלית, הינו מעשה רוחני ותרבותי כביר שיצר קרקע פורייה להתחדשות היצירה הישראלית בזמננו.

חזון מגילת העצמאות

“בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה. ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, הקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכה וקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ”ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שהתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליוני יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי, ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות, לא חדלו מלהעפיל לארץ ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו מלתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השנייה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, בדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העצרת תבעה מאת תושבי ארץ ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו, במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת, ו אייר תש”ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה, בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת, לא יאוחר מ – 1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. היא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת ישראל תהיה מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947, ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו, ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים. אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול את חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו. אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה’ אייר תש”ח, 14 במאי 1948.”

חלק שני

התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית

מן הפרט אל הכלל

מהלך ההתחדשות התרבותית, הפוליטית והלאומית מתחיל מן הפרט – האזרח, אל הכלל – המדינה. וזאת, מתוך ובהשראת יצירת החיים הייחודית, שאותה יוצרים האזרחים במרחבים מגוונים עם שותפים ליצירתם. בעצם, כל אחת ואחד מאתנו צועדים בדרך חיים “להיות אדם בקהילה”, בנתיב ליצירה חברתית, להגשמה עצמית. מובא כאן עתה אפיון תמציתי של דרך חיים זאת, של נתיב יצירת החיים הייחודית לכל אדם.

להיות אדם בקהילה –

דרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית

“והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו ייתן בעתו,

וְעלֵהוּ לא יִבּוֹל,

וכל אשר יעשה, יצליח.”

                              תהילים פרק א’

במעמקי לבו של כל אדם מפעמת כמיהה להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, ולהיות שותף בעיצובם של מרחבי תרבות אנושית, שבהם יוכל להגשים את שליחותו הייחודית ולממש את האידיאל הקהילתי “ואהבת לרעך כמוך”. מעצם טבע בריאתו, מתוך המהות האנושית שטבועה ברוחו, במרקם חייו הנפשיים ובמבנה גופו, עשוי להתעורר בו הרצון לממש את כמיהתו “להיות אדם בקהילה”.

מקור ההשראה, קרקע הצמיחה ונקודת המוצא לדרך חיים זאת היא היצירה הביוגרפית, יצירת חייו של האדם, המתרחשת במגוון מרחבי הפעילות שבהם הוא פועל ויוצר. כמו עץ הנטוע בקרקע טובה ופורייה, משריש בה את שורשיו, ומתוך חיבור אמיץ, בריא ומזין זה צומח, מתפתח ומעניק פירות – כך גם האדם משריש שורשים במרחבי חייו, צומח ומתפתח, מניב פירות יצירה אנושית, בהתאם לכישוריו, ליכולות שטיפח, לאופיו ולנסיבות חייו.

המשמעות המעשית של צעידה בדרך החיים “להיות אדם בקהילה” — היא טיפוח היכולת להשתלב במרקם קהילתי, באופן המאפשר לאדם לסייע לחבריו להגשים את “ניגון חייהם הייחודי”, שמאפשר להם, בתורם, לסייע לו “לשיר את שירת חייו המקורית”.

מרחבי פעילות עיקריים בהם אנו מחוללים את יצירת חיינו הייחודית:

 א. מרחב היצירה האישי שלנו, ‘מרחב העצמיות’, אותו יוצרים ומעצבים אנו מתוך זיקה חיה אל כלל מרחבי הפעילות שיובאו בהמשך.

ב. מרחב היצירה המשפחתי, ה’גרעיני’ והרחב.

ג. מרחב היצירה המקצועי, מקום העבודה בו אנו משתלבים ומתפרנסים למחייתנו, מתוך תקווה להגשים את ייעודנו, אותו אנו רוצים לממש.

ד. מרחב היצירה האקולוגי – יצירת קשר ריתמי חי עם עולם הטבע הסובב אותנו, זיקה ממשית ומעשית ליצירת התרבות החקלאית.

ה. מרחב יצירה רוחני ותרבותי, שמתוכו ובהשראתו מעצבים אנו את יצירת חיינו הייחודית.

ו. מרחב היצירה הקהילתי-מקומי (מוניציפלי), בו אנו חיים, פועלים ויוצרים.

החלוקה למרחבי יצירה שונים לא אמורה ליצור הרגשה “מלאכותית” או לפגוע בספונטניות ובשמחת החיים, בחדוות היצירה ובהתלהבות – גם לא בגישה האינטואיטיבית ליצירת חיינו. להיפך – גישה זאת נועדה להביאנו לידי ריכוז והנכחה עצמית במרחבים אלו וכך, להפנות את משאבי גופנו, נפשנו ורוחנו ליצירה ולא לפעילות חסרת מיקוד, מפוזרת משהו…

כאמור, בקבצים הנוספים ישנה הרחבה והעמקה של תיאור ואפיון מרחבי יצירה עיקריים אלו. ובכל מקרה, כפי שכבר נאמר – תוכן הקבצים נועד לעורר רצון לשיח ומפגש אנושי פורה, רצון להצטרף למסע התחדשות זה.

הגשמתו ומימושו של ה”אבטיפוס החברתי” במרחב היצירה המוניציפלי

מהלך ההתחדשות “מן הפרט אל הכלל” מוביל מעצם טבעו להגשמתו ומימושו של ה”אבטיפוס החברתי” במרחב היצירה המוניציפלי. נקודת המוצא למהלך התחדשות תרבותית ופוליטית זה, המוביל בהמשך גם להתחדשות לאומית, היא “התהליך החינוכי יוצר הקהילה” – תהליך המוביל ליצירתה של תרבות אזרחית ולהתחדשות של אופי ההתנהלות הפוליטי במרחב המוניציפלי.

ניתן לאפיין ארבעה שלבים עיקריים במהלך הגשמת האבטיפוס החברתי במרחב היצירה המקומי-מוניציפלי:

א. התהליך החינוכי יוצר הקהילה.

ב. הוויית החיים הקהילתית יוצרת התרבות האזרחית.

ג. יצירת תרבות אזרחית, שהינה הקרקע והתשתית להתחדשות של ממש בהוויית החיים הפוליטית ברשות המקומית, במרחב המוניציפאלי.

ד. מהלך התחדשות הוויית החיים הפוליטית במרחב המקומי-מוניציפלי.

בחלק זה נביא כדוגמה למהלך הגשמה זה את האופן שבו הדברים מתרחשים בישוב קריית טבעון, כאשר החוקיות שתאופיין ותתואר באופן תמציתי בהקשר לנעשה בישוב זה חלה מטבע הדברים גם על כל מרחב מקומי-מוניציפלי אחר.

א. התהליך החינוכי יוצר הקהילה

מוטיב (נושא) חיוני אחד מתוך מגוון מוטיבים העשויים לצמוח ולהתפתח מתוך התהליך החינוכי יוצר הקהילה הוא מעורבותם של הורי הילדים כאינדיבידואלים, כפעילים חברתיים ביצירת הוויית החיים הקהילתית, מתוך התהליך החינוכי.

כאשר מתבוננים על המהלך הביוגרפי שעברה היוזמה החינוכית ‘שקד’ במהלך יותר משלושים שנה מאז נוסדה, ניתן לראות, שהוויית החיים הקהילתית במהלך שני העשורים הראשונים לייסודה התמקדה במרחב החינוכי, היוותה מעטפת תומכת לפעילות החינוכית השוטפת שהתרחשה בו.

מתחילת העשור השלישי, עם ייסוד יוזמת ‘תיכון שקד’ – יוזמה בעלת מאפיינים קהילתיים מובהקים, החל תהליך הפניית המבט הקהילתי אל המרחב התרבותי והחברתי בישוב קריית טבעון וסביבתו וזאת, מבלי להזניח את המשך התמיכה החיונית בהוויית החיים הקהילתית ביוזמות החינוכיות.

לקראת סוף העשור השלישי לפעילות היוזמה החינוכית ‘שקד’, נולד בשעה טובה “פסטיבל שייח’ אבריק” לתרבות אזרחית, בין השאר מתוך ובהשראת מהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי.

מייסדי הפסטיבל הם הורים לילדים בבית ספר שקד, שיחד עם ציבור אנשים מגוון ויצירתי בטבעון, הרים פסטיבל נפלא לתרבות אזרחית, לכאורה ‘יש מאין’, ובעצם, כפרי של פעילות חינוכית-קהילתית שהבשילה אלי יצירה תרבותית אזרחית, שפרצה כהר געש תרתי משמע, ברחבי קריית טבעון וסביבתה. בנוסף לנושאים אחרים, ניתן להצביע על שני דברים שנוצרו מתוך היוזמה החינוכית-קהילתית ‘שקד’:

הראשון – לידתו של מרחב יצירה קהילתי בלתי תלוי בהוויית החיים החינוכית שאותו מובילים הורים. כך ניתן לאפיין את אותה הוויית חיים קהילתית כ”קהילה ישראלית”.

השני – הכשרת קרקע פורייה ותשתית מתאימה ליצירה תרבותית אזרחית במגוון תחומי החיים, במרחב המקומי-מוניציפלי, שאפשרה לדוגמה את ייסודו של פסטיבל שייח’ אבריק ובעיקר – את קליטתו הנלהבת בלבבות האזרחים בקריה, ואלו שהגיעו בהמוניהם מרחבי הארץ.

ב. הוויית החיים הקהילתית יוצרת התרבות האזרחית

אם ננסה לעקוב אחר חוויית חירות היצירה האנושית, נראה שבמעבר מחוויית החירות בחיי הפרט, לחוויית החירות בחיי הקהילה וודאי שבמרחב המוניציפאלי, האזורי והלאומי, עלולים לחול שיבושים, בלשון המעטה.

ניתן לומר, שמשימתה של האמנות החברתית הינה לאפשר את הגשמתה של יצירה רוחנית ותרבותית מתוך חירות אינדיבידואלית, החדורה בהרגשת אחדות קהילתית, הנוצרת כאשר בני אדם יכולים להגשים את שליחותם הייחודית ולממש את האידיאל הקהילתי ‘ואהבת לרעך כמוך’.

חזון פסטיבל שייח’ אבריק משקף ומביא לידי ביטוי את האידיאל הקהילתי ‘ואהבת לרעך כמוך’, מציע דרך חיים מעשית להגשמתו, וכך מעניק רוח גבית ליצירתה של תרבות אזרחית אנושית.

המוטו בחזון של הפסטיבל פשוט ומעשי: כל אדם הרוצה בכך מביע משאלה באשר לנושא שאותו הוא רוצה לממש, ואנשים בסביבתו הקרובה נרתמים לסייע לו בהגשמתה, במימושה. כמובן שגם הוא בתורו נרתם לסייע לחבריו להגשים את משאלת ליבם. כך נפגשים מוטיב האחדות הקהילתית ואידאל החירות האינדיבידואלית, יוצרים קרקע פורייה ותשתית מתאימה לצמיחתה של תרבות אזרחית אנושית במרחב המקומי-מוניציפלי.

ג. יצירה תרבותית אזרחית, המביאה להתחדשות הוויית החיים הפוליטית ברשות המקומית, במרחב המוניציפאלי

קושי ממשי, המובנה בעצם מהותם של הדברים, עומד בפני כל אדם או קבוצת אנשים, המבקשים להביא להתחדשות של ממש בהוויית החיים הפוליטית במרחב מקומי-מוניציפלי, מתוך ובהשראת היצירה התרבותית האזרחית. קושי זה נובע בין השאר מאי-בהירות באשר לשני נושאים חיוניים:

הראשון – מי מייצג באופן רשמי את מרחב היצירה האזרחי במבנה הפוליטי המקומי?

שאלה זו עשויה לעורר את תשומת הלב לעובדה שלא קיים ייצוג כזה. וזאת, בין השאר, היות ויוזמות אזרחיות חיוניות, הפועלות במגוון רחב של תחומי חיים בישוב (קריית טבעון), אינן מתאגדות לצורך יצירת מבנה חברתי מתאים, שיאפשר בחירת נציגות לכל אחת מהן, ולכלל היוזמות במשותף – נציגות שתייצג את האזרחים החברים בהן בפני הגורמים התרבותיים, הפוליטיים והכלכליים-אקולוגיים ברשות.

השני – העובדה שהמרחב הציבורי אינו ממוקם במקום הראוי לו – בין מרחב הפעילות האזרחית ובין מרחב הפעילות הפוליטית.

כדי להביא להתחדשות תרבותית ופוליטית ברת-קיימא במרחב המקומי-מוניציפאלי יש לבצע ‘טיפול שורש’ בשני נושאים אלו, החיוניים כל כך לאותה התחדשות מיוחלת.

ד. התחדשות הוויית החיים הפוליטית במרחב המקומי-מוניציפלי.

התחדשות הוויית החיים הפוליטית במרחב המקומי-מוניציפלי מתרחשת באמצעות קשר פורה ומזין, מאזן ומשלים בין שלושה מרחבי פעילות על פי התיאור והאפיון הבא:

מרחב הפעילות האזרחית

כדי להבטיח שאכן יבוא לידי ביטוי מלוא פוטנציאל היצירה האנושי החי ופועם בליבות התושבים, יש ליצור ולעצב מרחב פעילות אזרחי, שיכלול את המגוון הרחב והעשיר של היוזמות האזרחיות בישוב. למרחב פעילות זה יש להעניק מעמד ציבורי ופוליטי ראוי ורשמי, הכולל התייחסות להיבטים תקציביים ואדמיניסטרטיביים מהותיים. ללא ייסוד של מרחב יצירה פעיל ומוכר זה, יהיה קשה מאד להביא להתחדשות עמוקה ויסודית בהוויית החיים הפוליטיים ברשות.

מרחב הפעילות הפוליטית –

 שני תחומי פעילות עיקריים יוצרים את מרחב הפעילות הפוליטית המקומית:

א. קשרי עבודה שיוצרים חברי הנהלת המועצה ועובדיה עם גורמים מחוץ לתחומי הישוב (קריית טבעון).

ב. פעילות שוטפת של חברי הנהלת המועצה ועובדיה במסגרת המועצה המקומית והישוב,

יצירת תקשורת אנושית ואדמיניסטרטיבית טובה בין כלל עובדי המועצה והשותפים להם, בראשותו של ראש המועצה, הינה משימה אנושית ומערכתית מורכבת וקשה המחייבת התמסרות, נכונות לצמוח ולהתפתח מתוך התפקיד שאותו ממלאים ובעיקר – הרגשת ייעוד ומימוש עצמי במתן שירות אנושי ואיכותי לתושבים. זהו בתמצית האתגר העומד בפני חברי המועצה ועובדיה במרחב היצירה הפוליטי.

מרחב הפעילות הציבורית –

מרחב הפעילות הציבורית נוצר ומתעצב מתוך מפגש מזין ומפרה, מאזן ומשלים, בין מרחב הפעילות האזרחית לבין מרחב הפעילות הפוליטית. שיתוף פעולה בריא ופורה נובע מתוך יוזמה אזרחית חופשית, שאותה מביאים ומציגים היזמים באופן תרבותי ומסודר, על פי כללים מוסכמים מראש, בפני חברי המליאה ובעלי התפקידים הרלוונטיים במועצה, ויחד מוצאים את הדרך והאמצעים המתאימים לקידום היוזמה, בברכת כלל הציבור.

מרחב הפעילות הציבורית נוצר אם כן מתוך שיתוף פעולה בין מרחב הפעילות האזרחית והפוליטית. עלינו לשלב כאן שני מרכיבים מתוך שתי תפיסות עולם תרבותיות, חברתיות וכלכליות, המוכרות כקוטביות: את היוזמה החופשית מהקפיטליזם, ואת דרך ההתנהלות הסוציאלית המפרה והמאזנת מהסוציאליזם.

יוזמה חופשית היא המוטיב המניע והמהותי ביצירה התרבותית האזרחית. ללא יוזמה חופשית הנובעת וצומחת מתוך הרגשת חירות, לא ניתן להביא להתחדשות ממשית ומשמעותית של מרחב היצירה הפוליטי והציבורי. וכן, חשוב לטפח גישה סוציאלית ויכולת הידברות בין נציגי המרחבים, כדי להביא ליצירה ציבורית איכותית, מקורית ומשמעותית לכלל התושבים.

יצירה תרבותית אזרחית במסגרת אשכולות רשויות ובמחוזות (קנטונים) העשויים להיווצר מתוך מהלך יצירה זה

בתיאור מהלך ההתחדשות מן האזרח אל המדינה הגענו עד לשלב שבו יצירת התרבות האזרחית מובילה להתחדשות ממשית של אופן ההתנהלות הפוליטית במרחב הפוליטי המקומי-מוניציפלי. עתה, יש לעשות צעד נוסף, ולהרחיב את הפעילות התרבותית האזרחית בכלל תחומי החיים במסגרת “אשכולות הרשויות” (איגוד ערים) שנוסדו בשנים האחרונות ברחבי הארץ.

אחד האשכולות שנוסדו הוא “אשכול העמקים והגליל” המונה 18 רשויות יהודיות וערביות. אזור זה – שבו חיות קהילות חילוניות, דתיות, חרדיות וערביות (נוצריות ומוסלמיות), המשתפות פעולה במגוון מרחבי יצירה אזרחיים – מהווה מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והוא עשוי לעורר השראה מעשית לתהליך הקנטוניזציה המיוחל.

היצירה התרבותית האזרחית במסגרת אשכולות הרשויות תיצור קרקע פורייה ותכשיר את התנאים המתאימים להרחבת הפעילות במסגרת המחוז (קנטון) כשיבשילו התנאים לכך. ומכאן ועד להשלמת מהלך יצירה תרבותי-אזרחי זה ברמה הלאומית קצרה הדרך.

אם במהלך השנים הקרובות יובילו אזרחי ישראל מהלך יצירה תרבותי אזרחי ברוח זאת – מהלך שיתחיל במרחב הקהילתי ויתמקד ברשויות ובמחוזות (קנטונים) השונים, אזי ניתן יהיה להביא לשינוי עמוק ויסודי באופייה של ההתנהלות הפוליטית בכל הרמות והמישורים.

בית הנשיא – ביתם של אזרחי ישראל, ביתה של החברה האזרחית

נחתום חלק זה המאפיין את תהליך ההתחדשות מן האזרח למדינה בתיאור אחד הצעדים שעשויים לתמוך בתהליך זה והוא: הפיכת בית הנשיא על צוותו, תקציבו וסדר יומו לביתם של אזרחי ישראל, לביתה של החברה האזרחית. יצירת זיקה ממשית בין מהלך ההתחדשות לחזון תרבותי אזרחי שיוביל בית הנשיא תביא לשינוי פוליטי מתבקש בכל הנוגע לתפקידו של הנשיא ולתרומת בית הנשיא להתחדשות התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל.

חזון חדש לתפקיד הנשיאות ולבית הנשיא ייכתב ברוח האידיאלים הבאים לביטוי במגילת העצמאות. מהלך זה יעניק משמעות רוחנית ומעשית לתפקיד הנשיא ולשליחותו של בית הנשיא, וכך, ישפיע באופן ישיר ועקיף על חיי הרוח והתרבות, על הוויית החיים החברתית-פוליטית ועל מרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי.

בעצם, יינתן מנדט רוחני-תרבותי מחודש למוסד הנשיאות, כנושא רוחה של הישראליות, של האידיאה הישראלית. דוגמה לפעילויות שניתן לקדם, בין השאר, לאור מהלך משמעותי ומעשי זה הם:

1. לימוד תכני מגילת העצמאות בבית הנשיא

 יש לחדש את הלימוד הרוחני-תרבותי שהנהיג בזמנו בן גוריון, וחידש באופן חלקי שמעון פרס. מוצע ללמוד את תכני מגילת העצמאות – בין השאר בהשראת הספר “תלמוד ישראלי” שאותו ערך דב אלבויים ומתוך תהליך לימוד זה, להתייחס באופן מעשי לסוגיות רלבנטיות בחיי מדינת ישראל, לנושאים אקטואליים עבור האזרחים החיים בה.

תהליך לימוד זה יקבל תנופה, כוחות חיים ושמחת יצירה החיוניים לצמיחתו והתפתחותו ממעגלי יצירה ושיח שיתקיימו ברחבי הארץ, שיהוו המשך למעגלי השיח שנוצרו במהלך ובעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011. חשוב שתתקיים זיקה מזינה ומפרה בין מעגלי השיח שיתקיימו ברחבי הארץ ולימוד תכני מגילת העצמאות בבית הנשיא.

2. כתיבת אמנה חברתית וחוקה לישראל, בין השאר בהשראת הלימוד במעגלי השיח ברחבי הארץ ובבית הנשיא

מבלי להיכנס כאן לפרטים, ישנה אפשרות להוביל מהלך של כתיבת אמנה חברתית והשלמת כתיבת החוקה, על ידי קבוצת אנשים מתאימים למשימה מורכבת וחיונית זאת. מהלך עמוק ורחב זה ילווה בפעילות תרבותית ואמנותית, ובפעילות אזרחית ענפה בתחומי החינוך, הקהילה והמרחב החברתי-פוליטי על מגוון תחומיו.

חלק שלישי – התחדשות מן הכלל אל הפרט, מן המדינה אל האזרח

 נקודת המוצא למהלך ההתחדשות “מן הכלל אל הפרט”, מן המדינה אל האזרח היא בעיצוב המבנה החברתי-פוליטי של המדינה באופן שיאפשר לישות הישראלית כפי שהיא באה לידי ביטוי ומשתקפת במהלך היצירה התרבותית העשירה והמשמעותית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה להתגשם באופן מיטבי, ברוח חזון מגילת העצמאות.

ניתן לומר שתהליך ההתחדשות מן הפרט אל הכלל, מן האזרח אל המדינה הינו תהליך יצירה אנושי-תרבותי-אזרחי – מהלך שאותו מובילה החברה האזרחית על מגוון יוזמותיה ופעילותיה העשיר. ואילו מהלך ההתחדשות מן הכלל אל הפרט, מן המדינה אל האזרח הינו מהלך יצירה פוליטי שנועד לתמוך ולשרת את יצירת חייהם של האזרחים, את היצירה הקהילתית הישראלית העשירה בתכנים ייחודיים.

הצעד הראשון המתבקש בהקשר ליצירת המבנה החברתי המתאים למהלך הגשמה מרבי של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית הישראלית הינו עיצוב תרבותי-פוליטי מחודש: חלוקת מדינת ישראל למחוזות (קנטונים) שאליהם יועברו רוב הסמכויות מהשלטון המרכזי. מהלך חיוני זה יעמיק וירחיב את שיתופי הפעולה והאחווה באזור. כל מחוז ייהנה מאוטונומיה רוחנית-תרבותית שתאפשר עיצוב שלושה מרחבי יצירה עיקריים העשויים להפרות זה את זה:

1. ספירת היצירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית
2. מישור היצירה הקהילתי, החברתי והפוליטי
3. מרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי

מהלך תרבותי-פוליטי זה יתרחש כפרי הפעילות האזרחית שתוארה, החל ממרחב היצירה המקומי-מוניציפלי ועד לאשכולות הרשויות ולמחוזות העתידיים.

כבר היום, בין השאר לאור ההתנסות הקשה בתקופת הקורונה, ברור מעבר לכל ספק שמי שבאמת יכול לתמוך באזרחים, לנהל את חיי היומיום ולהעניק רוח גבית ליצירה הקהילתית הם האנשים בתחום הרשות המופקדים על נושאים אלו.

שיתוף הפעולה בין הקהילות והרשויות מעמיק ומתרחב בין השאר מסיבות כלכליות, תרבותיות ואקולוגיות. לכן, פעילות אנושית-אזרחית רצינית וממוקדת תביא בעקבותיה שינוי מיוחל ומתבקש זה. כמובן שמהלך תרבותי-פוליטי זה – ייסוד של מחוזות והעברת רוב הסמכויות מהשלטון המרכזי אליהם – מחייב הכנה יסודית ושיתוף פעולה אזרחי ופוליטי רציני וממושך.

מטבע הדברים, קשה לדמות מצב שבו הפעילות הפוליטית ברשויות, במועצות האזוריות ובערים, במחוזות ובמסגרת השלטון המרכזי מתואמת עם העשייה האזרחית ומשרתת אותה בהתאם לאפשרויות ולנסיבות הייחודיות לכל רשות, מחוז וברמה הלאומית. ואולם נחישות, התמדה והבנה מתוך התנסות קשה באפשרות ההפוכה – שהפוליטיקאים מנהלים את חיי האזרחים – אלו ועוד, עשויים להפוך את ה”אם תרצו” ל”אין זו אגדה”.

עתה, יתואר באופן תמציתי אופיו של המבנה התרבותי-פוליטי המתחדש – כיצד מתרחשת הפריה הדדית בין מרחבי היצירה השונים.

1. 1. חירות יצירה בחיי הרוח – ספירת היצירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית

אנשים רבים נושאים ברוחם ובנפשם בחיות ובאופן יצירתי תכנים המשתקפים ובאים לידי ביטוי בספר זה ובפרט – בחלק שכותרתו “יצירה תרבותית ישראלית – מקורות השראה ומאפיינים עיקריים”.

לימוד, התנסות והעמקה בתכנים אלו, במקביל לפעילותם היוצרת, מעשירה ומפרה את יצירת חייהם המבורכת – מעניקה לה תנופה ומעוף.

תיאור ואפיון זה של ספירת היצירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית ממחיש את החשיבות הרבה בהשארתו חופשי מהתערבותם של גופים ממלכתיים ופוליטיים בעלי אינטרסים המנוגדים לחירות היצירה האנושית. תפקידם של הגופים הממלכתיים, הפוליטיים והכלכליים הפועלים באחריות המדינה הוא לתמוך ביצירה אזרחית חיונית זאת המתרחשת במגוון תחומי החיים על פי קריטריונים תרבותיים ואמנותיים ראויים ולא על בסיס שיקולים פוליטיים שבבסיסם – “טובת המדינה”.

2. שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות לכל אזרח – מישור היצירה הקהילתית, החברתית והפוליטית שנוצר מתוך מפגש בין הספירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית לבין מרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי שאליו נתייחס בהמשך

אם בלב ספירת היצירה הרוחנית, התרבותית והאמנותית מצויה חירות היצירה האנושית, הרי שבלב מישור פעילות זה ניתן לראות את זכויות האזרחים לחיים בכבוד ולהגשמה עצמית ראויה בהתאם לאופיים ולאפשרויות שיוצרות נסיבות חייהם. זהו מרחב יצירה פוליטי (חברתי) באופיו, שנוצר מתוך רגש השוויון והערבות ההדדית ומתעצב באמצעות חקיקה שבבסיסה קידום ושמירה על זכויות אדם ואזרח.

מהותי וחיוני לראות במישור פעילות זה מרחב יצירה אנושי לכל דבר! השפעתו על מהלך ההתחדשות התרבותית, הפוליטית והלאומית מכריעה ממש! נראה שמישור יצירה זה זקוק להתחדשות שמקורה בין השאר מאימפולסים אנושיים-יצירתיים העשויים להגיע מספירת חיי הרוח, התרבות והאמנות וממרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי הנוגע בין השאר בשורשי ההתנהלות המוסרית האנושית – מרחב יצירה שאותו נתאר ונאפיין עתה.

3. אחווה כלכלית-אקולוגית – מרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי בו מתקיימת פעילות עשירה ומגוונת של יוזמות בעלות אופי כלכלי-אקולוגי

לא ניתן להפריד בין מרחב היצירה הכלכלי ובין ספירת הפעילות האקולוגית. הבה נזכר שוב בדבריו המעוררים והמאירים של א.ד. גורדון, שכמו חזה שנים רבות מראש את המשבר האקולוגי שבו אנו מצויים ממש בימים אלו. אחד הגורמים העיקריים להחרפה המסוכנת כל כך היא פעילות כלכלית חסרת רסן המתעלמת לחלוטין מהצרכים האקולוגיים-אנושיים:

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול…”

כאשר מתבוננים אנו על שלושת מרחבי היצירה העשויים להזין ולהפרות, לאזן ולהשלים זה את זה, ניתן לראות עד כמה חשוב שמהלך ייסודן היזום והמודע עד כמה שניתן, יתחיל ביוזמה אזרחית שיזמיה אכן רואים לנגד עיניהם אך ורק את טובת אזרחי ישראל, את היצירה האזרחית העשירה והענפה. פעילות חיונית עד מאד זאת תוביל ליצירת קשר פורה עם הגורמים הממלכתיים, הפוליטיים והכלכליים הפועלים במסגרת המדינה וזאת, כאמור, לטובת כלל האזרחים, למען קידום היצירה התרבותית-קהילתית בישראל.

מאפייני התחדשות היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל

 שינוי יסודי בתפיסת תפקידה של המדינה בחיי הפרט והאזרחים הינו חיוני ובמובנים רבים הכרחי, כדי להביא להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית משמעותית ויסודית. לשינוי זה בתפקידה של המדינה עשויה לסייע ההתייחסות למדינת ישראל כ”מדינת כלל אזרחיה, שכונותיה וקהילותיה”.

לאורה של היצירה האזרחית התרבותית, החברתית, הכלכלית והאקולוגית בשכונות, בקהילות ובמרחב המקומי-מוניציפאלי, מתבהר אט אט תפקידם של הגורמים הציבוריים והפוליטיים ברשויות, במחוזות ובשלטון המרכזי – סיוע ותמיכה חיונית עד מאד בפעילות אזרחית זאת.

אזי מתברר מרחב היצירה המהותי והחיוני השמור לנבחרי הציבור במרחב המקומי, המחוזי והארצי-לאומי. התובנה העיקרית מתוך המחאה החברתית בקיץ 2011 לא הייתה אמורה להיות בקשת עוד ועוד תקציבים לנושאים חשובים מן המדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהמלצות ועדות טרכטנברג וספיבק-יונה.

התובנה העיקרית היא שאנו, האזרחים, נושאים באחריות לגורלנו ולגורל המרחב התרבותי, החברתי, הכלכלי והאקולוגי שבו אנו חיים, וקודם כל – במרחב המשפחתי והחינוכי, בשכונות, בקהילות ובמרחב המקומי-מוניציפאלי, ושעל הגורמים הפוליטיים והכלכליים לסייע לנו – בהגשמת חזון אזרחי ישראלי שאותו עיצבנו אנו, האזרחים.

ודאי שבמקביל יש להמשיך לפעול כדי למנוע עוולות המתרחשות בכל תחומי החיים ברמה הארצית – לתרום להתחדשות במרחב הלאומי, ברוח הדברים הבאים לידי ביטוי ומשתקפים בספר זה. אך תהליך התחדשות, מהלך התמרה עמוק ויסודי מתרחש “מלמטה למעלה”, מן הפרט אל הכלל – התמרה אינדיבידואלית-קהילתית, במובן העמוק והרחב של המושגים ‘קהילה’ ו’אינדיבידואל’.

מהי התחדשות לאומית?

 חוק הלאום העלה לסדר היום הציבורי, למרחב השיח הישראלי, את שאלת אופייה של הזהות הלאומית הישראלית על מגוון מרכיביה והיבטיה. אין זה המקום להעמיק בהיבטים הרעיוניים של שאלת הלאום – דת ולאומיות בהיסטוריה של עם ישראל, מאפייני התנועה הלאומית הציונית, נושאי דת ומדינה – נושאים שהתייחסנו אליהם בחלקים קודמים בספר זה.

אם כך, מהי המשמעות המעשית של התחדשות לאומית? ניתן לומר שבמובנים רבים, מגיעה כאן ההתחדשות התרבותית והפוליטית לשיאה, והוא: עיצובו של מרחב היצירה הלאומי במבנה קהילתי – “מדינת כל קהילותיה” – קהילה של קהילות.

במרחב זה, באים לידי ביטוי ומשתקפים היצירה המוסרית והערכית, הצבעוניות והמקוריות, המגוון העשיר והייחודי – מכלול מרכיבי היצירה של כלל קהילות ישראל.

משמעותה המעשית והעיקרית של ההתחדשות התרבותית היא התחדשות היצירה הקהילתית על המגוון הרחב והעשיר של קהילות ישראל, מתוך פעילות אזרחית יזומה ומודעת יותר. התחדשות פוליטית מתחילה ברשויות מקומיות, מתוך ובהשראת היצירה הקהילתית והאזרחית, וכאשר היא תתעצם במהלך השנים הקרובות, היא תביא להתחדשות פוליטית בישראל. התחדשות לאומית היא כאמור מבחינות רבות פרי ההתחדשות התרבותית והפוליטית.

ביטויה המעשי של ההתחדשות הלאומית הוא בכך, שמוסדות השלטון המרכזי, כולל בית הנשיא וגופים נוספים, משרתים ותומכים ביצירה הקהילתית והאזרחית וכך תורמים ליצירת מרחב תרבותי, פוליטי, כלכלי ואקולוגי בר-קיימא, שבו ודרכו תתגשמנה באופן מרבי, פורה ומרפא רוח האומה ונפש הלאום הישראלית.

מדינת ישראל תהייה ל”מדינת כלל אזרחיה, שכונותיה וקהילותיה” וכך תממש חזון פרטיקולרי-לאומי, חזון אוניברסלי אנושי ומוסרי, מתוך קשר יצירה בין-לאומי תרתי משמע, עם עמי האזור ועם כלל אומות העולם. יוזמת שיח ישראלי נוסדה כדי לתמוך ולקדם מהלך התחדשות זה.

התחדשות היצירה התרבותית, החברתית, הפוליטית והלאומית מתחוללת כאמור בתוך מעגלי החיים, בלב השיח, המפגש והמעשה האנושי, בליבת היצירה הקהילתית. מתוך תהליכי יצירה קהילתית מתעצמת ומתפתחת חברה אזרחית היוזמת ומובילה שינוי עמוק באופיים של החיים התרבותיים, הפוליטיים והלאומיים. עוד ועוד קהילות ייחודיות, יוצרות וצומחות הופכות למציאות חיה המעוררת השראה והתלהבות בקרב יותר ויותר אזרחים, הרוצים להיות שותפים בתהליך התחדשות היצירה הישראלית בזמננו.

הזמנה להצטרף למסע התחדשות פני החברה בישראל

מדינת ישראל מורכבת מ”שבטים” רבים ושונים עם עולם ערכים מגוון ושונה, עם שאיפות שבחלקן הן קוטביות. היא מהווה מרחב יצירה רוחני, לאומי, תרבותי וחברתי ייחודי.

אנו בני מזל על שזכינו להיות שותפים פעילים במהלך יצירת התרבות הישראלית בדורנו, בימינו. בו זמנית, מוטלת עלינו האחריות להמשיך לעבוד וליצור, לצעוד יחדיו במסע התחדשות פני החברה בישראל.

תכני ספר זה מצביעים ומכוונים אל נקודת היציאה למסע התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. נבקש ונייחל כי המתווה המתואר כאן בקווים כלליים יעורר בלבכם, אזרחי ישראל, תקווה ורצון “לצאת לדרך”, להצטרף למסע התחדשות היצירה הישראלית בזמננו.

עכשיו זה זמן הישראליות

תמונות מתוך ביוגרפיה ישראלית

תמונה ראשונה – במקום פתיחה

בפתח מאמרו לעיתון הארץ, שהתפרסם תחת הכותרת: עכשיו זה זמן הישראליות, כותב יאיר אסולין: “עכשיו, על רקע העיר בית שאן, בחום החורפי הזה, אחרי שיטוט, אחרי דיבור עם אנשים, אחרי שקיעה פנימית אל תוך המרחב המתעתע, זה שמצד אחד כאילו אבוד ומצד שני מבעבע בתוך עצמו, בתוך עולם המושגים שלו, עכשיו, למרות הכל וכו’, הגיע זמן הישראליות. זמן המחשבה המשותפת, זמן ההסתכלות מתוך המקום, השפה, החוויות הקיומיות הבסיסיות ביותר, הריחות, הטעמים, מתוך הבנת הגורל המשותף, מתוך ההבנה שהגשם, כשיורד, יורד על כולנו. כך גם טילים”.

מאמרו של יאיר אסולין, שבו הוא מתאר ומבטא בפשטות ובבהירות דבר המתרחש “הרחק מעיני המצלמות”, אך הינו ממשי ומוחשי, עורר בי שמחה, השראה ותקווה. “הדברים החשובים באמת, סמויים מן העין”, לימדו אותנו סנט-אקזופרי והנסיך הקטן.

כן, גם אני מרגיש שעכשיו זה זמן הישראליות. המחאה החברתית בקיץ 2011 הביאה לידי ביטוי עוצמה אנושית איכותית ועזה, רוחנית ותרבותית, מוסרית, חברתית וייחודית, שמאפיינת היטב את שורשי היצירה התרבותית הישראלית בעת החדשה. ובאותו זמן ממש היא, המחאה, הסתירה בעוצמתה התרחשות משמעותית ורלוונטית כל כך לימים אלו. מחאה איננה יצירה, אך היא מצביעה על רצון לשינוי, היא עשויה ליצור מרחב חי ופורה להתחדשות.

מחאת ההמונים הסתירה, ובמובנים אחרים הגנה על מרחב “סמוי מן העין”, בו מתקיימים מפגש ומעשה אנושיים בלתי אמצעיים, שמאפשרים את לידתה של התודעה הישראלית אל תוך זרם החיים הישראלי השוטף והקוצף, בו היא, הישראליות, משתקפת ובאה לידי ביטוי מעל, מתחת ומעבר לפני השטחיות והרדידות שמאפיינות את צילה האפל והמתעתע. עכשיו הוא זמן הישראליות, ובמהלך השנים האחרונות לומדים אנו יחדיו, מתוך הקשבה פעילה ופעילות קשובה, לעבור ממחאה ליצירה, מביקורת שאינה בונה ומהרגשת ייאוש, להתחדשות.

התמונות המוצגות כאן יוצרות פסיפס ביוגרפי ישראלי, והן מבקשות לפתוח את מרחב השיח הישראלי בפניכם, הקוראים. אתם מוזמנים ליצור את תמונות הביוגרפיה הישראלית שחיות בכם, ולהצטרף לשיח, למפגש ולמעשה ישראלי, יחד עם עוד יוצרים, בהשראת תמונות אלו.

תמונה שנייה – תרבות עברית בכל הווייתה! גילוי שורשי הנשמה הישראלית בתנועה התרבותית והלאומית הציונית

אני חוזר לדבריו של בנימין זאב הרצל מתוך תקוותנו: “קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי… כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידאל. כי בציונות, כפי שתופס אני אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית”.

אני חוזר אל פתח דבר לספרו של אהוד לוז כלים שלובים, שנושאו – מחשבות על ציונות ועל חינוך יהודי: “מה שמאפיין יותר מכל את התרבות ואת התודעה של היהודי המודרני בהשוואה לתקופות קודמות, היא העובדה שכיום הוא ניזון משני סוגים שונים של מקורות רוחניים, ולפעמים אף מנוגדים: המקורות היהודיים והמקורות החוץ יהודיים של התרבות האירופית.

מטרתה התרבותית של הציונות הייתה ליצור סינתזה בין המסורת היהודית לבין המסורת התרבותית האירופאית, כלומר ליצור תרבות עברית בכל הווייתה. התרבות העברית הייתה אופציה חדשה שנפתחה בפני היהודים שרצו להמשיך להיות יהודים, אך מתוך יושר פנימי, לא יכלו או לא רצו לקבל את הדת המסורתית. הם תפסו את המונח תרבות במובן הרחב ביותר שלו, כלומר לא רק כעניין של אליטה או כעניין ספרותי או אינטלקטואלי, אלא באמת כעניין של אורחות חיים במלוא המובן, המקיפים את האדם בכללו”.

כמאה שנים חלפו מאז התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בו נוצרה תשתית רוחנית ותרבותית, מדינית וארגונית, שאפשרה את ייסודה של התנועה הלאומית והתרבותית הציונית. בין הגורמים שהאיצו ותמכו במהלך רוחני-היסטורי חריג ומופלא זה, היו תקופת ההשכלה, “אביב העמים” באירופה, פרעות ופוגרומים בקהילות היהודיות, משפט דרייפוס ועוד רבים נוספים, שונים ומגוונים.

התנועה הלאומית והתרבותית הציונית נוצרה מתוך מוטיבים רוחניים-אידאיים, עמוקים ומהותיים, שנובעים משורש נשמתה של רוח האומה הישראלית, ושממש כמו ביצירתו של המלחין הצ’כי סמטנה מולדתי (שמתוכה “נאספה” מנגינת ההמנון הלאומי הישראלי התקווה), חברו יחדיו לניגון ישראלי רגיש ועוצמתי, מלא באמונה ותקווה, בכמיהה, געגועים ומשאלת לב עזה, להגשים הלכה למעשה את חזון שיבת ציון.

ספריו של הרצל מדינת היהודים ואלטנוילנד, כמו גם קיומם של הקונגרסים הציוניים ופעילות ענפה נוספת, העניקו רוח גבית ותנופה משמעותית למהלך ביוגרפי-רוחני-היסטורי זה. ואולם מקור התנועה והיצירה הלאומית והתרבותית הציונית נבע מליבותיהם של בני אדם – לא המונים בשלבים הראשונים, איש איש ותחום פעילותו ויצירתו, שהגשימו את ייעודם ושליחותם הייחודית מתוך ובתוך מהלך יצירה מופלא ואנושי זה.

אין זה המקום לפרט את המגוון העשיר והרחב של יוזמות – לא פעם קוטביות, מנוגדות זו לזו – בכל תחומי החיים, אשר ללא “הוראות מלמעלה”, פרצו כמעיין המתגבר מתוך המרחב הסמוי מן העין, לא כמחאה אלא כיצירה תרבותית עברית כבירה, ואפשרו את הגשמתו של חזון שיבת ציון, בניית בית לאומי לעם ישראל, בארץ ישראל.

ואני שואל: האם נמצא אנו, יחדיו, את הדרך להמשיך ליצור ולחדש “ניגונים ישראליים”, להביא להתחדשותם של מוטיבים עמוקים ושורשיים, ליצירת מנגינה ישראלית בת זמננו, הנובעת משורש נשמתה של רוח האומה הישראלית, שתפתח לבבות ונתיבים להגשמת חזון ישראלי ברוח נביאי ישראל, חזונו של הרצל וחזון מגילת העצמאות?

תמונה שלישית – ייסודה של מדינת ישראל – חזון מגילת העצמאות

“המקום הישראלי הוא חדש, המצאה חדשה, אבל באותה עת הוא גם המשך, סיפור המתגלגל ומתהפך בזיכרון, בדמיון ובמעשה, ומתגבש בכל תקופה לידי נתון, מציאות, בעיה – פוליטית, מוסרית, יומיומית, אמנותית, פילוסופית, נפשית, תרבותית, לשונית, שיש לענות בה כל פעם מחדש”.

זלי גורביץ’, מתוך ספרו על המקום.

תהליך הקמתה של מדינת ישראל, איפשר את בנייתו של בית לאומי לעם ישראל; יצירת “ארץ ישנה חדשה”, מדינה השותפה בעיצוב חיי התרבות באזור, חברה אנושית יוצרת ויצרנית, פתוחה לעולם, שמקיימת קשרים בכל תחומי החיים עם כלל אומות העולם.

שנים ספורות אחרי שהתרחשה השואה, יצרה ועיצבה המנהיגות הישראלית הצעירה חזון חדור תקווה ואמונה באדם, בו נכתב בין השאר: “מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כלל תושביה.”

אולם, למרות הכוונות הטובות, נסיבות הגורל שקדמו והובילו לייסודה של מדינת ישראל, הציבו קשיים אנושיים עצומים. יהודים מכל חלקי העולם עזבו את ארצות מוצאם, נתלשו מהסביבה הטבעית ומהקרקע החברתית והתרבותית שבה גדלו וצמחו. גם מושגים כ”כור היתוך” ו”קיבוץ גלויות”, לא יכלו לסייע בפתרון בעיות אנושיות בסיסיות, יומיומיות וקיומיות.

אזרחים ערבים, תושבי הארץ, חוו את ייסודה והתפתחותה של מדינת ישראל כאיום על הזהות האישית והתרבותית שלהם. למרות עשייה חברתית במגוון תחומי החיים, בה היו מעורבים אזרחים ערבים ויהודים, מתוך רגש סולידריות אנושית, התקשה חלק גדול מן האוכלוסייה הערבית להרגיש שותף ליצירה התרבותית חדורת האידיאלים ורבת ההישגים. כילד שגדל בקיבוץ עין דור של השומר הצעיר זכורה לי פעילות רבה של חברי הקיבוץ והכפרים השכנים למען קיום ועשייה משותפים. זכורים לי מפגשים עם ילדים ערבים מהכפרים השכנים, משחקי כדורגל משותפים, ביקורים בבתים ועוד. לצערי, שיתופי פעולה ספונטניים אלו הלכו ודעכו עם השנים.

האופן שבו הממסד טיפל בגלי העלייה הגדולים שהגיעו מן המזרח בעקבות הקמת המדינה, יצר שסע חברתי, עדתי וכלכלי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, שסע שמשפיע עד היום על חיי החברה והתרבות בישראל. במקביל נפערו פערים עמוקים כתוצאה מחילוקי דעות בין פלגים שונים באוכלוסייה סביב נושאי דת ומדינה, ובאשר לאופיו וכיוונו של מתווה היחסים עם הפלסטינאים.

תהליכים אלו יצרו בקרב האזרחים חוסר אמון, שהלך והעמיק עם השנים, כלפי המערכת הפוליטית בישראל, וכלפי דרך התנהלותו של הממשל שהתקשה למצוא פתרונות ראויים לאיחוי הפערים והשסעים בין יהודים לערבים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, עולים חדשים וותיקים, ובעוצמה וקוטביות מתחדדת ומחריפה – גם בין עניים ועשירים.

עתה, בשנת השבעים למדינת ישראל, מתוך מבט מפוכח בנושאים הרבים והמהותיים שלא זכו לטיפול נאות עד כה, ניתן לראות בפליאה ובהשתאות את עצם קיומה של המדינה, ולשאוב קורת רוח רבה מהיצירה הרוחנית והתרבותית, החברתית והכלכלית שצמחה והכתה שורשים במהלך תקופה קצרה זאת.

תמונה רביעית – תרבות ישראלית בכל הווייתה

הַשֶּׁקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּׁמֵי הָעֶרֶב

כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת

וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב

אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.

 רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

 וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר.

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן

קָרֵב בַּסֵּתֶר כְּאוֹהֵב אֶל הַשְּׁכוּנוֹת.

וּמוּל פָּנָיו קְרִיצוֹת, רִבּוֹא עֵינֵי הָאוֹר הֵן,

לְפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלַי כְּנִפְעָמוֹת.

 בְּדוּמִיַּת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶׁמֶת

וּבִקְטִיפַת שְׁחָקִים רְסִיס אַחֲרוֹן מַחֲוִיר

אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת

לְמַגָּעוֹ הָחָם הָרַךְ שֶׁל אוֹר צָעִיר.

יוסף שריג, אור וירושלים

אני חוזר לדבריו של אהוד לוז: “ליצור תרבות עברית בכל הווייתה”. מדוע אמר: “תרבות עברית בכל הווייתה”, ולא “תרבות ישראלית בכל הווייתה”?

אחת הסיבות לכך עשויה להיות העובדה, שהתחדשות השפה העברית וההתחדשות התרבותית, שויכו זו לזו, סיבה נוספת הייתה ההקשר שנעשה בין המהלך הלאומי-התרבותי שהובילה התנועה הציונית לבין כיבוש הארץ, וזאת, מתוך זיקה עמוקה למיתוס התנ”ך. וכך מוצאים אנו את השמות: תרבות עברית או תרבות יהודית, אך לא את השם המתבקש: תרבות ישראלית.

וכאן, ראוי לדעתי להציע סיבה נוספת: הרצון לבדל את התרבות העברית או היהודית החדשה מתושבי הארץ הערבים. ואז, כאשר שואלים אנו מדוע לא לקרוא לאותה סינתזה בין המסורת היהודית למסורת האירופית “תרבות ישראלית”, מתקבלת על פי רוב התשובה: “אבל גם הערבים הם ישראלים”, ומייד מוסיפים: “מדינת כל אזרחיה”.

באשר לאזרחי מדינת ישראל הערבים – הם אכן אזרחים ישראלים, אשר ברובם הגדול, איש-איש על פי דרכו ואמונתו, מגדירים את זהותם כערבית-פלסטינאית, ומן הראוי לאפשר להם לממש את יצירתם התרבותית תוך כדי כיבוד חוקי המדינה. אך המושג “מדינת כל אזרחיה”, שהינו תקף וחשוב בכל הנוגע לזכויות אדם, לאידאלים ולערכים שבאים לידי ביטוי במגילת העצמאות בנוגע למיעוטים – עלול ליצור בלבול וטשטוש באשר לזהותה הרוחנית-אידאית הישראלית של מדינת ישראל. זהות ישראלית זו היא ביטוי עמוק ועשיר ליצירה התרבותית העשירה והעמוקה של עם ישראל לאורך ההיסטוריה.

שורשיה הרוחניים והתרבותיים של הזהות הישראלית שונים, מטבע הדברים, מהשורשים הרוחניים והתרבותיים של התרבות הערבית והפלסטינאית. שיח רב-תרבותי יצירתי עשוי להיות פורה, מעשיר ומרפא, כאשר הזהויות ומקורות ההשראה השונים לא מטושטשים, אלא מאפשרים העשרה והעמקה הדדית, דווקא מתוך היסודות המקוריים והייחודיים לכל תרבות.

אי הבהירות באשר לשורשים הרוחניים והתרבותיים העמוקים של היצירה הישראלית בזמננו גורם לחוסר ביטחון רוחני-תרבותי בקרב הציבור שמוגדר בהכללה כ”חילוני” או “חופשי”, וחוסר ביטחון זה מותיר את ההגמוניה על השורשים הרוחניים של התרבות הישראלית – ה”קולטורה הישראלית” עליה ניטשו עיקר המאבקים בקונגרסים הציוניים הראשונים – בידי הציבור המייצג נאמנה, על פי אמונתו, את הדת היהודית. החשש לומר: תרבות ישראלית בכל הווייתה, פוגע בשורשיה העמוקים של יצירה ייחודית זו, ויוצר את תדמיתה השטחית, חסרת השורשים והנהנתנית.

חזון מגילת העצמאות מאפשר, בתכניו ובאופיו, לקיים איזון יצירתי ובריא בין יסודות האמונה והיצירה הדתית-אמונית לבין יסודות היצירה הרוחנית והתרבותית הלאומית. ואני מאמין שהגיע הזמן לשוב וליצור, בהשראת חזון מגילת העצמאות, חזון ישראלי מעודכן לימים אלו, שיעניק השראה, כוחות חיים וכלים מעשיים ליצירת תרבות ישראלית בכל הווייתה, ברוח חזון הצדק והשלום הלאומי והאוניברסלי של נביאי ישראל.

בחודשים הקרובים יציינו אזרחי מדינת ישראל שבעים שנה לייסודה. אירוע ביוגרפי משמעותי זה עשוי לעורר בנו רצון ועניין להכיר ולהבהיר לעצמנו את מאפייני זהותה של הישות הישראלית, של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל. ולכן, ראוי לומר היום, שבעים וחמש שנה מאז הוקמה מדינת ישראל, במקום “תרבות עברית בכל הווייתה”, תרבות ישראלית בכל הווייתה – עשירה בתכנים ומשמעות, מגוונת ורבת פנים.

תמונה חמישית – קדושת חולין ישראלית

“אני חושב על חיים גורי, על המוות שלו, על החיים, דווקא על רקע המרחב הזה, ואני חושב על האפשרויות שגורי – בחייו כמו במותו – מציב בפני המציאות הישראלית. אני חושב על ההזמנה שלו, בעצם הנוכחות שלו, בעצם הביוגרפיה, לחזור ולדבר על ישראליות, לחזור ולחשוב על המקום הזה, על הגורל שלו – שלנו – מתוך נקודת מבט משותפת, מתוך נקודת מבט של ייעוד, כזאת שמסרבת למחוק את הייחודיות של כל אחד, כזאת המקדשת את ערך הבירור ושאילת השאלות, אבל גם כזאת שמכוונת, בסוף, אל מרחב משותף, חיובי… אלא שעכשיו זה זמן הישראליות, זו צריכה להיות התודעה, משם זה צריך לצאת ולשם זה צריך ללכת.”

יאיר אסולין, מתוך מאמרו: עכשיו זה זמן הישראליות.

יאיר אסולין מרגיש ומזהה את האפשרויות שחיים גורי – בחייו ובמותו – מציב בפני המציאות הישראלית, ואני מרגיש שהוא מבטא בדיוק וברגישות את הרגשתי, את תחושת ליבי, וגם את תקוותי, שניקח בשתי ידיים את ההזדמנויות הנקראות בדרכנו וניתנות לנו, להמשיך ולהיות שותפים פעילים ביצירה התרבותית הישראלית בת זמננו, איש איש על פי דרכו, אופיו, אמונותיו והאפשרויות העומדות בפניו.

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

 נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידיאלים וערכים,

“מן הכלל אל הפרט” בתהליך התגשמות,

“מן הפרט אל הכלל” בתהליך התחדשות.

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות המתרחש ונובע מתוכו, ממנו,

בהשתלבות הנוצרת בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בליבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה בין קהילות ישראליות מקוריות וייחודיות,

וכאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

נספחים

נושאי ליבה, הנחות יסוד ומטרות

תכני ספר זה יוצרים מתווה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל – מהלך התחדשות שנובע מתוך שורשי היצירה הרוחנית והתרבותית שיצר עם ישראל לאורך ההיסטוריה. וזאת, בזיקה הדדית פורייה ליצירת התרבות האנושית על עושרה הרב.

מטבע הדברים, לא ניתן להתייחס במסגרת תכני ספר זה לכלל הנושאים הרלבנטיים למהלך התחדשות חיוני זה המקיף מגוון עשיר ומאתגר של תחומי חיים. בחלק זה מתמקדת תשומת הלב בנושאים בעלי חשיבות רבה למהלך ההתחדשות ובהם: נושאי ליבת החברה הישראלית, הנחות יסוד שמן הראוי שילוו ויתמכו בתהליך זה וכן – מטרות שחשוב להתמקד במימושן.

באשר לנושאי ליבת החברה הישראלית – כבר עתה ישנם צוותים הפועלים סביב מגוון נושאי ליבה במטרה לטפל באותם נושאים רבים ומגוונים מתוך גישה רצינית ומעשית. לאור תכני ספר זה ניתן לראות ולהבין שנקודת המוצא הרצינית והיסודית להתמודדות אנושית ראויה ומכובדת עם נושאי ליבה כבדי משקל אלו היא יזמות אזרחית במסגרות שונות ומגוונות.

כמובן שיוזמות אלו תפעלנה מתוך שיתוף פעולה עם גורמים פוליטיים-מדיניים וכלכליים רלבנטיים וחיוניים ל”אתגרי נושאי הליבה”. ואולם, את מהלך הגשמת חזון הטיפול היסודי והשורשי באותם נושאים הם ילוו לאורך כל הדרך, שהיא דרך חיים.

הרעיונות בהקשר לטיפול בכמה מנושאי ליבת החברה הישראלית המובאים כאן הינם בגדר רעיונות ראשוניים המתווים כיוון. זהו צעד ראשון במסע ארוך, רציני ומאתגר – מסע שהינו המשך יצירת התרבות הישראלית בזמננו, בימים אלו.

באשר להנחות היסוד – גם כאן מדובר בהתוויית כיוון פעולה שעשוי להעניק משנה תוקף ורוח גבית למהלך הגשמת ההתחדשות המיוחל. קיומו של שיח רציני ומעשי סביב מהות הנחות היסוד הינו חיוני ממש כאשר מדובר במהלך יצירה רציני בר קיימא.

ובאשר למטרות – ישנה חשיבות רבה למקד את המטרות ולעצב דרך מעשית להגשמתן – “לתהלך” את אופן מימושן. חלק מהמטרות מוזכרות באופנים כאלו ואחרים במסגרת תכני הספר ומיקודן כאן נועד להזכיר את עצם קיומן וכך, לעורר את המודעות ובעיקר את הרצון הטוב למימושן בפועל.

1. כמה מנושאי ליבת החברה הישראלית

יצירתו ועיצובו של מבנה חברתי-פוליטי ברוח תכני ספר זה יאפשר להתמודד באופן יצירתי, מקיף וממוקד עם נושאי ליבה כואבים ובעלי השלכות גורליות על מהלך התחדשות פני החברה בישראל.

היצירתיות תבוא לידי ביטוי בין השאר בשילוב מיזמים רוחניים, תרבותיים, חינוכיים ואמנותיים משותפים, יצירה משותפת בעלת מאפיינים חברתיים-קהילתיים ופעילות כלכלית-אקולוגית על בסיס מיזמים אזרחיים.

פעילויות אלו יאפשרו לדוגמה פריצות דרך והפשרת מטעני שנאה וחוסר אמון עמוקים שנוצרו והעמיקו במהלך שנים רבות של סכסוך יהודי ערבי, של קונפליקט ישראלי-פלסטיני ועתה, ביתר שאת “בין כלל שבטי ישראל”. כך, מתוך צעידה בדרך אזרחית אנושית ויצירתית זו, יתאפשרו אט אט ריפוי והבראה של פצעים עמוקים וכואבים, טראומות קשות שמחייבות טיפול ביד אוהבת, עם לב רגיש וקשוב. מובאים כאן עתה אם כן, כמה נושאי ליבה שטיפול יסודי ורציני בהם הינו חיוני ממש למהלך ההתחדשות המיוחל.

כתיבת אמנה חברתית וחוקה לישראל – עיצוב מחדש של המבנה הפוליטי ושל אופי התנהלותה של המערכת הפוליטית

א. לפעול לחקיקה שתביא להפרדת הדת מהמדינה.

ב. הגבלת זמן לכהונות פוליטיות בממשלה, ברשויות המקומיות, במוסדות ציבוריים ובכנסת.

ג. חוזה חדש ומחייב בין נבחרי הציבור לבוחרים שלהם.

ד. ביזור סמכויות השלטון המרכזי לישובים ולאזורים בתחומי תרבות, חינוך ועוד.

ה. הכנסת משאלי עם בנושאים מרכזיים לחיים הפוליטיים ברמת המדינה, המחוזות שיש לייסד, ערים, רשויות וישובים.

ו. טיפוח תרבות של טוהר מידות ומניעת שחיתות.

מהלך יצירת מבנה חברתי-פוליטי תלת-איברי עשוי לאפשר פעילות דתית-רליגיוזית בספירת חירות היצירה הרוחנית, ללא מעורבות פוליטית שתפגע בספירת יצירה זו, וללא מעורבות של החיים הדתיים-רליגיוזיים במישור הפעילות החברתי-פוליטי. יתאפשר טיפול מעשי ואפקטיבי בנושאי דת ומדינה, דמוקרטיה והפרדת רשויות וכן, שיתוף פעולה והפריה הדדית בין פעילות הגופים האזרחיים, הציבוריים, והפוליטיים למען קידום יצירת התרבות הישראלית.

הגעה להסכם שלום מלא בין מדינת ישראל לישות הפלסטינאית

א. הגעה להסכם על בסיס העיקרון “שתי מדינות לשני עמים”.

ב. הכרה הדדית בזכויות ובלגיטימיות של שני העמים וכן – בייחודי ובשונה שבכל אחד מהם.

ג. הגעה להסכמות ויצירת תשתית מערכתית משותפת שתאפשר קיום בשלום בין שני העמים.

ד. התחייבות למניעת עוולות חדשות ופיצוי על עוולות ישנות בהסכמה.

התמודדות עם נגע העוני וחקיקה שתאפשר לכל אדם חיים בכבוד – כלכלית וחברתית

א. הבטחת הכנסה שתבטיח לכל אדם חיים בכבוד. וזאת, כביטוי לתפישה חברתית-כלכלית המחייבת שינוי פרדיגמה בנוגע לזיקה שבין עבודה ושכר.

ב. הגדלה משמעותית של הדיור הציבורי.

ג. הטלת מס על ירושה.

ד. הטלת מס על הון.

ה. קביעת “קו אדום” לחיים בכבוד ומאמץ מרוכז לביעור העוני.

התחדשות מערכת החינוך

א. העברת חוק חינוך חינם עד גיל 25 שיכלול חוגים, תואר ראשון או הכשרות מקצועיות.

ב. ביזור הסמכויות בנוגע לאופי מערכת החינוך וההתנהלות של הפעוטונים, גני הילדים ובתי הספר לישובים ולקהילות.

ג. מתן חירות בחירה להורים באשר לאופי חינוך ילדיהם.

התחדשות מערכת הבריאות

א. ביטוח בריאות חינם ללא סעיפים ותשלומים נוספים.

ב. רפואה ביתית ומקומית מתקדמת.

ג. סטנדרטים ידועים באשר ללוחות זמנים ונושאים חיוניים נוספים.

ד. הגברת המודעות לחשיבות הרפואה המונעת וקידומה באמצעות הקצאת תקציבים נוספים.

ה. הגבלה משמעותית של הרפואה הפרטית.

טיפוח תרבות והתנהלות בת-קיימא

א. טיפוח תרבות והתנהלות בת-קיימא כעיקרון מנחה באורחות החיים ובתהליכי פיתוח.

ב. בניית מערכות מתאימות לטיפול באשפה.

ג. בניית מערכות מתאימות לטיפול בנושא המים.

ד. הרחבת השימוש באנרגיות נקיות, לא מזהמות ושימוש במשאבים קהילתיים לייצור מזון.

2. הנחות יסוד

מסע התחדשות פני החברה בישראל שאליו אנו יוצאים, מתרחש בהשראת הנחות יסוד המהדהדות אל תוך חיינו, מקיימות זיקה הדדית עם המרקם הרעיוני והערכי של חזון יוזמת שיח ישראלי שלאורו אנו פועלים, ומעניקות אמות מידה לפעילותנו. מובאות כאן כמה הנחות יסוד שאליהן ניתן לצרף הנחות יסוד נוספות:

א. החברה האנושית חיה ופועלת בשלושה מרחבי יצירה עיקריים: אקולוגי-כלכלי, חברתי-פוליטי ורוחני-תרבותי. חוסר באיזון או הרמוניה כמו גם חולשה באחד או יותר ממרחבים אלו, יוצר קשיים, משברים וסכנות לחברה כולה.

ב. היצירה הישראלית היא אתגר רוחני ותרבותי, הנובע מהחיבור והזיקה שבין תרבות עם ישראל לתרבויות העולם. הפילוסוף היהודי הגדול ליאו שטראוס הגדיר חיבור וזיקה זאת כמתח היצירתי המתקיים תמיד “בין ירושלים ואתונה”. הפריה הדדית בין תרבויות אלו יכולה לבוא לידי ביטוי אופטימלי בישראל.

ג. יצירת תרבות של הסכמות, מתוך כיבוד השונה והאחר הינה הכרחית לבנייתה של החברה הישראלית.

ד. תרבות שיח יוצרת מרחב יצירה חברתי, פוליטי ותרבותי יציב ופורה.

3. מטרות

עתה מופנית תשומת הלב למגוון מטרות, שהגשמתן תעניק רוח גבית למהלך התחדשות פני החברה בישראל. ניתן וראוי להוסיף מטרות חיוניות שאינן מוזכרות כאן.

א. יצירת חברה שבה אי השוויון מזערי וכך מאפשר קיום בכבוד לכל אדם.

ב. חיזוק החתירה לאמת, לחירות ויושרה במרחב העשייה והיצירה הציבורי.

ג. קידום חברה ישראלית נאורה, שאזרחיה מציעים לאזרחי העולם ערכים של שיתוף והתנדבות, דוגמה אישית ונתינה.

ד. יצירת מערכת חינוך בהשראת חזון מגילת העצמאות, על בסיס ערכי כבוד האדם וחירותו, תוך מעורבות הקהילות השונות בתכניה ובאופייה.

ה. יצירת מצע ותשתית לחברה רב קהילתית, בת-קיימא, שחבריה נושאים באחריות לסביבתה, להוויית חייה ולצמיחתה.

ו. ייזום והובלת התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית תוך ביסוס המשטר הדמוקרטי באמנה חברתית ובחוקה לישראל.

ז. התחדשות והעצמת השירות הציבורי, המשטרה וגופי שלטון אחרים, כמשרתי האזרחים והקהילות.

ח. הסדרת מערכת הביטחון ותקציבה באופן שישרת את החברה הישראלית.

ט. הבראת המערכת הרפואית והפיכתה ל”מערכת בריאות”.

י. הסדרת היחסים בין דת ומדינה וקיום שיח רחב ועמוק על אופי הקשר ומהותו, תוך ביסוס הזהות הישראלית מתוך שורשיה העבריים, היהודיים והאוניברסליים גם יחד.

יא. פיתוח המרחב הכלכלי כמרחב המשרת את החברה, האזרחים והקהילות.

יב. פיתוח מרחב אקולוגי בר-קיימא, כמרכיב מהותי וחיוני בחיי החברה והמדינה.

יג. יצירת מרחב אזורי של שיתוף פעולה, פיתוח ובנייה, בסיוע העולם היהודי והמדינות המפותחות, לטובת עמי האזור והעולם כולו.

יד. טיפוח תרבות השיח, הסובלנות והפתיחות לאחר ולשונה, כמרכיב מהותי בהוויית החיים החברתיים בישראל.

טו. העצמת הפעילות ההתנדבותית ושילובה כמרכיב אינטגרלי וחיוני בחיי התרבות, החברה והכלכלה.

טז. טיפוח וקידום המחקר המדעי והיצירה האמנותית ברוח חזון שיח ישראלי.

יז. העצמת החברה האזרחית והעמקת מעורבותה בעיצוב אופייה של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל.

רשימת ספרים שבהשראת תוכנם, בין השאר, נכתב ספר זה:

1. בסוד שיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, מרדכי מרטין בובר, מוסד ביאליק ירושלים.
2. כלים שלובים, אהוד לוז, הספרייה לחינוך יהודי על שם מיכאל רוזנק.
3. מקבילים נפגשים, אהוד לוז, ספריית אפקים, עם עובד.
4. האתגר – פרדיגמה יהודית חדשה, עמוס מוקדי, מועדים.
5. על המקום, זלי גורביץ’, הוצאת עם עובד.
6. מלכוד 67 – הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל, מיכה גודמן, דביר.
7. חזרה בלי תשובה – על חילוניות אחרת ועל דתיות אחרת, מיכה גודמן, דביר.
8. אתגר הלאומיות, אריה יערי, ספרית פועלים.
9. ירושלים ואתונה, ליאו שטראוס, מוסד ביאליק ירושלים, מכון ליאו בק ירושלים.
10. מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי, יוצר ועורך דב אלבויים, בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.