רודולף שטיינר

סדרה של 13 הרצאות בדורנאך

בין 23 במאי ל-8 באוגוסט 1915

162 GA

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

בארכיב האנגלי ההרצאה מופיעה תחת הכותרת:

IN THE COURSE OF THE YEARWHITSUNTIDE^[1]

פנטקוסט במהלך השנה

דורנאך, 23 במאי 1915

תהליכי התפרקות במערכת העצבים כבסיס פיזי לכל חיים רוחניים מודעים – הבנייה מחדש בזמן השינה של כל מה שנהרס. מצב הערות ומצב השינה של נפש האדמה בהתחלפות העונות. ביטוי של החיים הנובטים בכל קיץ:

Ex Deo Nascimur; של התעוררות התודעה הארצית בחורף: In Christo Morimur. חוסר ההבנה בזמננו לגבי עובדות אלו. הרומן “ז’אן כריסטוף” מאת רומן רולן^[2] כתוצאה של חוסר הבנה כזו. הצורך לחדור את הקיץ בצורה מודעת מבחינה רוחנית: Per Spiritum Sanctum Reviviscimus.

האדם קולט גם בתוך עצמו וגם בטבע את מה שנקרא צמיחה או גדילה ואת מה שנקרא הרס, כיליון או התפרקות. את רעיונותיו מגבש האדם מתוך אינסטינקטים מובנים מאליהם מתוך העולם הפיזי, כך שהוא מתמלא באמונה במציאות כאשר הוא קולט התפתחות וצמיחה בתוכו ובטבע. אך לגבי מה שבמובן מסוים נעלם מתוך המציאות, לגבי מה שמאבד ממשות, האדם מגבש רעיונות וכך הוא מפנה את מבטו אל ההרס, אל ההתפרקות; ואז נראה לו טבעי לגמרי לתאר את מה שהוא רואה כמתכלה, כעובר באופן הדרגתי למה שנקרא הלא-כלום בעולם הפיזי, כנעלם מהמציאות, כמאבד ממשות.

כפי שאמרתי פעמים רבות, אם אנו רוצים להגיע באמת לרעיונות על עולם הרוח, עלינו לשנות באופנים רבים את הרעיונות שרכשנו בעולם הפיזי. עלינו לפתח רעיונות שונים מאלה שגיבשנו בעולם הפיזי אם ברצוננו להתקרב עם החשיבה שלנו לעולם הרוח. וחשוב במיוחד שנפתח מושג מסוים, שלמעשה נמצא בכל מקום במה שנאמר במדע הרוח שלנו, אך איננו מציבים אותו מספיק פעמים בפני נפשנו: המושג של הקשר במהלך החיים הפיזיים בין התודעה שלנו לתהליכים המקבילים באורגניזם הפיזי שלנו. לא נצליח לעולם להבין את פעולת התודעה בעולם הפיזי אם לא נקשור אותו למושג של הרס, של פירוק. אילו הייתה קיימת בתוכנו כישויות פיזיות רק צמיחה, רק התפתחות, לעולם לא היינו יכולים להיות יצורים מודעים בעולם הפיזי. בעולם הפיזי, מה שמתבטא כצמיחה, כנביטה, כגדילה, לעולם לא מוביל לתודעה. התודעה או המודעות יכולה להתחיל רק במקום שבו לתוך תהליכי הצמיחה פולשים תהליכים של הרס, של פירוק. על בסיס זה עלינו ללמוד להכיר את הרעיונות שאותם מביאה החניכה לגבי מה שנקרא האבולוציה האנושית.

אנו יודעים שבהתחלה הילד גדל בעולם כמו במעין חלום. אך החיים החלומיים האלה של הילד קשורים בקשר הדוק עם גדילתו, עם כל תהליכי הצמיחה; וככל שאנו מתבוננים בילד צעיר יותר, אנו פוגשים תהליכי צמיחה אלה בעוצמה רבה יותר. רק כאשר האינדיבידואליות באורגניזם האנושי צוברת מספיק כוח כדי שתוכל להתנגד לצמיחה, ולשלב בתוכה תהליכים של פירוק, רק אז מופיעה מודעות יותר ויותר מלאה. אנו נעשים מודעים באותה מידה שבה אנו מסוגלים להרוס את מה שבונה בתוכנו הטבע הפנימי.

כאשר אדם שעבר חניכה מתבונן באופן שבו מופיעה המודעות האנושית, הוא מגלה שכל מחשבה מודעת שהאדם תופס וכל רגש מודע שהאדם חווה קשורים לעובדה שבאורגניזם מתחרים תהליכי הרס בתהליכי בנייה. כשאנו מסתכלים על החיים המודעים, אנו רואים הרס; ועלינו להתרגל לא לטפח רגש חיובי כלפי המציאות אך ורק במקומות שבהם אנו רואים תהליכי נביטה, צמיחה וגדילה, אלא עלינו לשאוף לטפח רגש חיובי כאשר אנו מתבוננים בתהליכים של מוות והרס מבחינת תפקידם בחיים המודעים של הרוח בעולם הפיזי. מסיבה זו, חייבת להתרחש כל הזמן התחלפות בין התהליכים המודעים לתהליכים הבלתי מודעים של השינה, כדי שמה שהרסנו בזמן חיי החשיבה הערים יוכל להיבנות מחדש דרך כוחות הטבע הבלתי מודעים באורגניזם שלנו. זאת תנועת המטוטלת של החיים: כוח הנפש, בכך שהוא מתעורר למודעות, מכלה והורס את מה שהטבע יוצר באורגניזם האנושי; ומהרגע שבו הנפש עוזבת בשינה את החיים הטבעיים של הגוף, מתחילים להתרחש שוב התהליכים והפעילות של צמיחה וגדילה. לכן זו טעות להאמין שחיי הערות של האדם דומים לחיים בקיץ, כאשר הטבע של האדמה נובט וצומח. לא! האדמה עצמה כישות רוחנית מתעוררת כאשר מתחילים לקראת הסתיו תהליכי המוות, והזמן של ערות מלאה מבחינת האדמה הוא החורף. בקיץ, בזמן תהליכי הגדילה והצמיחה, מתרחשים חיי השינה של האדמה. רוח האדמה ישנה בקיץ וערה בחורף.

ציינתי כבר בעבר שכתוצאה מאינטואיציה רוחנית, הרגע שבו האדם אמור להתחבר למה שצריך להביא באבולוציה של האדמה לחיי הערות המלאים ביותר – כלומר, הזמן שבו הוא אמור להתחבר לאימפולס הכריסטוס – רגע זה, חג המולד, נמצא באמצע החורף, ולא בקיץ. מצד שני, ציינתי גם שבזמנים הקדומים, כשהידע האנושי נבע יותר מכך שהאדם חווה את מצב השינה ביחד עם האדמה, כאשר נפשו צללה לתוך נפש האדמה הרדומה כדי לחוות את האימגינציה דמויית החלום של הראייה הרוחית הקדומה, אז החג שמבטא זאת, חג יוחנן, התקיים בזמן חום קיץ. אפשר לומר שחג יוחנן מסמל איחוד בחלום ובאקסטזה עם הרוח הישנה החולמת של האדמה. חג המולד מסמל איחוד מודע עם רוח האדמה הערה. דרך מושגים כאלה, חברים יקרים, אנו מתחילים להרגיש מחדש את החיבור של האדם עם הקוסמוס. אנו נכנסים לחיבור זה באופן קונקרטי, ולא רק דרך התלהבות כללית מכך שהאדם הוא מיקרוקוסמוס מול המקרוקוסמוס, אלא דרך ידע מדויק על האופן שבו ישות האדמה הגדולה ישנה ומתעוררת, והתחלפות זו לוקחת שנה שלמה, לעומת האדם, שעובר בין מצבי השינה והערות במהלך 24 שעות.

וכעת עלינו להפנות את מבטנו בצורה מדויקת יותר למה שאנו חווים בעולם הפיזי כמודעות. נצייר בקווים כללים את החיים הנובטים, הצומחים של מערכת העצבים שלנו.

הרואה הרוחי רואה באופן ממשי את החיים הנובטים וצומחים של מערכת העצבים, למשל, ובייחוד של המוח, בצורה הדומה לגל בוער. חיי הנפש האנושיים מתרחשים למעשה מחוץ לחיים אלה של צמיחה. אם הייתי מצייר את חיי הנפש של האדם כפי שהם בלילה, בשינה, היה עלי לצייר אותם לגמרי מבחוץ לצורה זו; אך בחיי הערות עלינו לדמיין את חיי הנפש כמתמלאים בחיים צומחים בוערים, אפשר לומר.

אילו חיי הנפש היו מתמלאים רק בחיים פיזיים אורגניים, לא הייתה מופיעה כל מודעות. איך מופיעה המודעות? לשם כך בהתחלה הנפש צריכה לפעול על הפיזי. בפיזי, יש בהתחלה תהליכי גדילה וצמיחה שמתרחשים בחיי העצבים. תהליכי גדילה וצמיחה אלה כעת מפורקים ונהרסים. תהליך דומה חל במה שקורה כאשר הצמח שהתפתח, קמל ונרקב בהדרגה; כך חיי הנפש גורמים לתהליכי הרס בחיים הצומחים והמתפתחים. תהליכי ההרס מופיעים בציור כחורים בהצללה.

אם כן, כאשר אנו ערים, חיי הנפש שלנו הורסים את תהליכי הגדילה הפיזיים, מפרקים אותם. כרגיל, האדם אינו יודע דבר על הרס זה. רק הראיה הרוחית מאפשרת לנו לומר: “בכך שאתה היצבת את עצמך בקשר עם עולם הרוח – אני אומר במפורש עולם הרוח ולא העולם הפיזי – אם אתה רוצה שיהיו לך מחשבות, אתה חייב להרוס משהו בתוך עצמך.”

הדבר שהופך את החניכה לחוויה כל כך מרסקת הוא שאנו רואים את ההרס הזה, שאנו יודעים שאם אנו מביאים את עצמנו לקשר, למשל, עם ישות של מלאך או מלאך עליון מעולם הרוח ורוצים לרכוש מושג מסוים לגבי ישות זו, כלומר אם אנו רוצים באמת לקלוט ישות זו, עלינו קודם להרוס משהו בתוך עצמנו. לא החניכה היא זו שהורסת משהו, אלא דרך החניכה אנו נעשים מודעים למה שנהרס כל הזמן בתהליך היומיומי של קליטה מודעת.

זה קורה גם כשאנו באים בקשר עם פרח או חיה, רק שבמהלך הרגיל של החיים איננו מודעים לכך. אנו מתחילים לדעת זאת רק כאשר תהליכי הרס אלה פועלים בחזרה כהשתקפות בחיי הנפש. זה השינוי. נניח, למשל, שאתה רואה פרח אדום. מה שאתה חווה בפרח האדום גורם לך לזמן בתוך עצמך תהליך של הרס. אתה לא מודע לכך, אבל מה שנהרס משתקף בנפשך ויוצר את העובדה שאתה מקבל את הפרח האדום כרעיון, כקליטה. כלומר, עליך ליצור קודם בתוך עצמך העתק של הפרח האדום על ידי ההרס של תהליכי הצמיחה, ובזמן שאתה הורס אותם אתה יוצר את מה שאתה רואה אז. החיים המודעים עשויים מתהליכי הרס כאלה, שאחריהם באים שוב תהליכי בנייה. זו פעילות פנימית באורגניזם שלנו, ובעצם היא נמצאת בבסיס כל העבודות והיצירות של התרבות האנושית. כאשר אנו עושים עבודה תרבותית, אנו גם הורסים קודם משהו בטבע. איננו יכולים לבנות בית אם איננו לוקחים את העץ מבחוץ. אנו גורמים לתהליך של הרס, וממה שמקבלים כתוצר של הרס, ממה שתלשנו מתוך הטבע, אנו בונים את יצירות האמנות שלנו. לאמיתו של דבר, אנו עושים זאת בכל יצירת אמנות. אנו עושים בדיוק את מה שעושים התהליכים של פירוק והרס בתהליכי הצמיחה והגדילה. מה שמוטמע בתוך האורגניזם החי כאלמנט של מוות יוצר את התוכן של ההוויה המודעת. כל פעם שאנו מפתחים מודעות, אנו מחדירים את מה שמת לתוך מה שחי, וככל שאנו מודעים יותר, אנו מחדירים יותר אדם מת לתוך האדם החי שלנו.

ואז משימת השינה היא למוסס שוב את כל האלמנטים המתים, חוץ משרידים מסוימים שממשיכים להתקיים באותו אופן כתהליכים לאורך כל חיינו הפיזיים, ומהווים בסיס לזיכרון. אילו השינה הייתה ממוססת את הכול, לא היה לנו זיכרון. כך שאתם רואים שאם אנו רוצים להגיע למודעות, עלינו ללמוד להכיר חורף אמיתי בחיינו. לרצות להיות מודעים, משמעותו היא שאנו גורמים לכך שהחיים ההורסים, הקמלים של החורף יתפשטו מעל חיי הקיץ הצומחים. עלינו ליצור חורף בתוכנו אם אנו רוצים להיות מודעים. כך שעלינו ללמוד להעריך את החורף, מפני שאילו היה תמיד רק קיץ בחיינו, הרוח לא הייתה יכולה לחוות את העולם הפיזי באופן מודע, אלא הייתה נשארת לעולם לא מודעת.

מעובדות אלה יכול לעלות בפניכם משהו נוסף. המטריאליסט שמתבונן בעולם יכול בקלות לומר: אבל אי אפשר להסתכל על האופן שבו המודעות פועלת בגוף הפיזי. זה נכון, כל עוד לא לומדים את מדע-הרוח. דרך מדע-הרוח, אנו מגלים שקיימת הקבלה, כמו שהסברנו, הקבלה בין החיים האינדיבידואליים של האדם לחיי רוח האדמה, ואז אנו מגיעים למסקנה הבאה: אם אנו רוצים לקבל מושג על מה הוא באמת האדם כשהוא ישן, עלינו לדמיין את עצמנו בזמן הקיץ הצומח ומלבלב, ולראות איך הכול נובט ופורח. מה שמתרחש בחוץ על האדמה מתרחש – בקנה מידה הרבה יותר קטן, כך שלא ניתן לראות אותו – בטבע הפיזי של האדם. עלינו פשוט לחוות בתוך האדם קיץ כשאנו מסתכלים עליו ישן, וחורף כשמסתכלים עליו ער. אם אנו רוצים לדעת איך המודעות משתמשת בגוף הפיזי ככלי, עלינו להתבונן באופן שבסתיו הכול מתחיל לקמול ולהתייבש, הכול מתחיל למות, כמו שאומרים. התמונה החיצונית של החורף נותנת לנו מושג אמיתי למה שהמודעות של הערוּת עושה באורגניזם הפיזי כאשר היא משתמשת בו ככלי.

זו הסיבה לכך שכאשר הנפש נמצאת מחוץ לגוף והרואה הרוחי מתבונן בגוף שהנפש יצאה ממנו, הוא רואה את הגוף כעולם נובט ומלבלב. זו אמונה ילדותית לחשוב שכאשר נפשו של הרואה הרוחי נמצאת מחוץ לגופו, הוא רואה את הגוף באותו אופן כמו שאנו רואים אדם אחר בחיים הפיזיים. אנו טועים אם אנו מדמיינים שהאדם שוכב שם עם נפשו מרחפת מעליו, ושהנפש מסתכלת לאחור על הגוף ורואה את האדם שוכב שם מתחתיה. אין זה כך. ברגע שהנפש יוצאת, הגוף הופך להיות עולם, עולם של קיץ; ואם הנפש ממשיכה להיות רואָה רוחית כשהיא חוזרת אל הגוף, היא חווה בתוך עצמה חורף אישי, חורף אינדיבידואלי.

אנו יכולים לגלות קשר פנימי מסוג זה בין חיי האדם לחיי האדמה. כשאנו מתבוננים בחיי האדמה, ומסתכלים קודם על תקופת הקיץ, אז תקופת הקיץ הזו, כמופיעה מחוץ לנו, מראה לנו את מה שפועל ואורג באותו אופן גם בתוכנו, אבל פועל ואורג בתוכנו כשאנו נמצאים במצב שינה. אם אנו מנסים להביע בכמה מילים את ההרגשה של פעולה ואריגה זו בזמן השינה, אנו יכולים לתאר זאת כך: כל זה הוא עולם ההיוולדות, ההתהוות. וכאשר אנו מרגישים את עצמנו נמצאים בתוך עולם זה, אנו יכולים לומר: “אנו נולדים מתוך האלוהות”. כי במידה שבה אנחנו עם הכוחות שלנו שייכים לעולם הזה, לעולם הצומח והמלבלב הזה, עלינו לומר EX DEO NASCIMUR, אנו נולדים מתוך האלוהות. האדם יכול היה לומרEX DEO NASCIMUR בעבר בכל שלב של האבולוציה הארצית, ויוכל לומר זאת גם בעתיד בכל שלב של האבולוציה.

לעומת זאת, בשביל מחזור הזמן שלנו, אשר חל לאחר מיסטריית גולגולתא, הכרחי שנבין שפועלים בתוכנו הכוחות של החיים המתכלים, כוחות שממוססים את החיים, ושהתודעה, המודעות, קשורה להתמוססות זו, לפירוק זה של החיים. אנו מוצאים את המודעות של האדמה, את חיי האדמה הערים, בתקופת החורף. כדי לחיות בחורף עם האדמה בעולם הפיזי, עלינו לצלול לתוך מה שמתכלה. אך מאז מיסטריית גולגולתא אנו לוקחים איתנו לתוך מה שמתכלה את אימפולס הכריסטוס: IN CHRISTO MORIMUR. אנו הופכים זאת למשפט מוביל, למוטו, במהלך המחצית השנייה של השנה, כשהאדמה ערה, ערה בתוך החיים המתכלים:

IN CHRISTO MORIMUR.

אם כן, השנה מחולקת מבחינתנו לשני חצאים: אותה מחצית שנקודת השיא שלה היא באמצע הקיץ, ואז נכונה האמירה EX DEO NASCIMUR, והמחצית השנייה, שנקודת השיא שלה היא בזמן חג המולד, כאשר נכונה האמירה:

IN CHRISTO MORIMUR.

אל לנו לחשוב שמושג האדם כמיקרוקוסמוס בהשוואה למקרוקוסמוס הוא אך ורק מושג מופשט, אם מבינים אותו נכון. ולא יהיה נכון לחשוב גם שנוכל להשיג הרבה אם נפתח רעיונות מופשטים לגבי מושג זה. יש להבין בצורה ברורה שנוכל לתפוס מושג זה יותר ויותר אם נתבונן בחיים האמיתיים של רוח האדמה.

כשאנו מתבוננים באדמה בחורף, עם החיים המתכלים, הקפואים שלה, החיים הגוססים האלה הם ביטוי של החשיבה, הרגש והחוויה של רוח האדמה הערה. אך יש לחשוב על רוח האדמה בהקשר של מה שנמצא בסביבה הקרובה בעולם המקיף אותנו. עלינו לדמיין את העולם כישות רוחנית גדולה אשר הכלי הפיזי שלה הוא האדמה. ואנו מקבלים את הרעיון הזה של מה חושבת האדמה, מה חושבת האדמה במיוחד בזמן החורף, אם נחשוב על האופן שבו הסביבה של האדמה פועלת על האדמה. דמיינו את עצמכם בלילה חורפי, עם המבט מופנה אל הכוכבים, אולי עם הירח בין הכוכבים, ותצטרכו לומר שכל הקונסטלציה של העולם הזה של כוכבים היא ביטוי חיצוני, תמונה, של מה שהאדמה חושבת באופן מודע, ואנו חיים בה מאחר שהיקום נכנס לקשר עם האדמה. אז אתם רואים איך אנו עומדים בצורה חיה בתוך החשיבה של האדמה, בכל מה שאורג ופועל סביב האדמה כחשיבה של האדמה, כמו שבקיץ אנו נמצאים וחיים עם הנפש שלנו בתוך השינה של האדמה.

ועם זאת, עלינו להציב את עצמנו בקיץ בערות בחיי האדמה. עלינו להשתמש בכל הכוחות האסטרליים כדי לא להיכנע לשנת האדמה. בני אדם רבים נרדמים בקלות רבה בחום הקיץ, מפני שכוחותיהם האסטרליים אינם מספיק חזקים כדי להחזיק אותם ערים בזמן השינה הכללית של האדמה. אם אנו בעצמנו ישנים בקיץ, אז הפעילות שלנו לא שונה מפעילות האדמה. בחורף, עלינו לפתח בתת-מודע את הכוחות לשינה אשר מסוגלים להתנגד לחיי כל האדמה, בעוד שבשביל החיים הערים בזמן החורף אנו זקוקים לכוחות הפועלים באותו כיוון כמו חיי הערות של רוח האדמה. כלומר, אנו נעים בחיינו עם תנודות קטנות יותר של המטוטלת בתוך התנודות השנתיות של ישות האדמה, ישות-האדמה המודעת. וישות-האדמה המודעת הזאת תלויה לגמרי בקונסטלציות של הכוכבים. כך אנו מקבלים רושם חי על האופן שבו חיי הנפש שלנו שזורים עם חיי הכוכבים דרך השינה והערוּת של האדמה. זה נותן לנו רעיון חי לגבי מה שהאסטרולוגיה האמיתית אמורה להיות, אם רוצים להתייחס אליה ברצינות. לכן, כמו שאמרתי פעמים רבות, האסטרולוגיה יכולה להיות משהו חובבני ושטחי או אפשר לשאוף לכך שהיא תהפוך לחלק חשוב ומשמעותי בהעמקת הלימוד והידע של מדע-הרוח.

לאחרונה הדגשתי פעמים רבות עד כמה זה הכרחי שכל מי שנמשך למדע-הרוח ירכוש מושגים אשר יובילו אותו מסתם מחשבות למציאות חיה. נפתחים היבטים חדשים לגמרי של החיים כשאנו יודעים שהתודעה מבוססת על כיליון, על התפרקות, ושחייב שיהיה הרס וכיליון כדי שהתודעה תקבל את הכלי הפיזי שלה. כשם שאיננו יכולים לעבוד בעולם הפיזי מבלי להרוס את הטבע, כך איננו יכולים להפוך למודעים מבלי שייהרסו בתוכנו תהליכי הצמיחה. הראיה הרוחית חייבת להתבונן ללא הסתייגות בתהליכים בלתי פוסקים אלה של הרס, לראות איך לאורך כל חיינו חל מוות הדרגתי כדי שתוכל להתקיים המודעות. בחניכה, האדם מקבל תמונה שבה הוא רואה כמו במרוכז תהליך הרס זה שמתרחש לאורך כל הזמן בין הלידה למוות. אך הוא מרוכז גם במוות הפיזי הממשי; ואילו לא היה מתרחש מוות פיזי, לעולם לא היינו יכולים לפתח מודעות בעולם הרוח לאחר המוות. המוות, כלומר ההרס של הגוף הפיזי והאתרי, הוא התנאי הבסיסי להתפתחות התודעה בתקופה בין המוות ללידה החדשה. כפי שצמח לא יכול להתקיים אם אין לו שורש, כך לא יכולה להיות המודעות בין המוות ללידה החדשה אם היא אינה מתפתחת משורשיה בתהליך המוות.

בשנים הראשונות של הקיום הפיזי, עלינו לפתח את האפשרות להרוס מבחינה נפשית את התהליכים הראשונים של צמיחה וגדילה, והמודעות מתעוררת רק במידה שבה אנו יכולים לשלב את תהליכי ההרס לתוך תהליכי הצמיחה – מאחר שהמודעות מופיעה רק כאשר הכוח של תהליכי ההרס הגיע לשלב מסוים. כך עלינו להרוס ולהשליך את כל הגוף, ופעולה זו, כאשר אנו משליכים קודם את הגוף הפיזי ולאחר מכן את הגוף האתרי, היא הפעולה הראשונה ונקודת המוצא למודעות בין המוות ללידה החדשה. אנו משיגים את היכולת להיות מודעים בין המוות ללידה החדשה בכך שאנו יכולים להמית את עצמנו – ואנו יכולים לומר זאת, כי זה נכון – כלומר אנו יכולים לעבור את התהליכים שמתרחשים במוות.

כמו שהחיים כאן בין הלידה למוות מתחילים מחיים דומים לאלה של צמח אצל התינוק, כך החיים בין המוות ללידה החדשה מתחילים בתהליך המוות. כלומר, אנו רואים כאן תהליכים רדיקאליים של הרס, וחשוב מאוד שנלמד להתרגל לאפשרות לחוות את החיים ביחד עם המהלך של הטבע השלם ושל היקום השלם, כולל היקום הרוחני.

אם תבחנו את חיי התרבות המודרניים, תגלו – וכבר ציינתי זאת בעבר – שהתפתחות האדם נסוגה יותר ויותר מהתהליך הפנימי של הקיום, ובני האדם רוצים לקחת בחשבון רק את העולם החיצוני. יש נטייה הולכת וגוברת להתעלם מהטבע השלם, נטייה לחשוב רק על מחצית מהטבע – הכוחות של גדילה וצמיחה. במקום שבו מתחיל ההרס, בני האדם חושבים שהקיום מסתיים. המטריאליסט אינו יכול לחשוב אחרת, כי הוא לא יכול לגבש לעצמו מושגים על חיים רוחניים בעולם הפיזי, מפני שמושגים אלה על חיים רוחניים בעולם הפיזי מתחילים בדיוק היכן שמתחילים תהליכי ההרס. אך המטריאליסט רוצה לחקור רק את תהליכי הצמיחה, כי מבחינתו הם המציאות היחידה. כשמשהו מתחיל לקמול, אז הוא מתחיל לחקור מה גדל מתוכו, או מחפש בתהליך המוות את השרידים הכימיים, כלומר את החומר, את הדבר הפיזי. הנקודה החשובה היא שאין לאדם רצון להפנות את תשומת ליבו אל המחצית השנייה, אל הכיליון. אך רק ממה שמת יכול האדם לקבל תובנה לגבי הקיום של חיי הנפש המודעים.

מפני שהשקפת העולם המודרנית התפתחה כך שהיא מפנה את תשומת הלב אך ורק למה שגדל וצומח, היא שוללת מעצמה את הכוח לראות את ההיבט הרוחני, כי ההיבט הרוחני נחשף בדברים רק כאשר הם מתחילים להתפרק. כל עוד מתרחשת גדילה וצמיחה, הרוח פועלת בתוך הדברים ולא מתגלה כרוח, אלא מתבטא כלפי חוץ בתהליכים חומריים. כדי שההיבט הרוחני יתגלה, חייבים להתרחש תהליכי הרס. הרוח של הניצנים, הרוחות האלמנטריות של הצמחים, לא יכולות להישאר שם כאשר נפתחים הניצנים ומתפתחים הפרחים, כאשר השמש עם גליה המהדהדים מעלה כמו בקסם את החיים הנובטים. “אם זה פוגע בך, אתה חרש.” קראו והבינו מילים אלה בתחילת החלק השני של “פאוסט” של גתה. הרוחות חייבות לצלול פנימה. הן יכולות להופיע רק כאשר נסוגים החיים של נביטה וצמיחה.

התפיסה הפואטית של גתה, למשל, הייתה כל כך מלאת חיים, שהוא הבין היטב שכאשר הנביטה והצמיחה מופיעות עם עליית השמש, ישויות האֶלפים חייבות לסגת. אך זה ברור לנו שדווקא עם המראה של העולם שהולך למות מבחינה פיזית, עולה לראשונה ממלכת הרוח הערפילית, ובסופו של דבר ממלכת הרוח האמיתית. לא סתם שומעים בפולקלור שכדי להפוך לרוחניים העצים חייבים קודם למות, להירקב, ורק כאשר הם מתים הם מאפשרים לנו לראות את הרוח. אם אנו יוצאים מהעיר ורואים גזע עץ יבש, רקוב, הוא באמת חושף בפעם הראשונה את המראה הרוחני שלנו. בכל מקום חייב להיות הרס לפני שיכול להופיע ההיבט הרוחני.

בחיי הרוח המודרניים הנפשות נסוגו מהחיים הקרובים לטבע שאפשרו להם פעם להרגיש את כוחות ההרס ודרכם את כל מה שחי מבחינה רוחנית. לכן, כשאנו מדברים כיום על הרוח, אנשים לא יכולים ליצור לעצמם כל מושג או תמונה על כך. כי הם רואים את העולם רק כל עוד הוא נובט וצומח. כשמתחילה הקמילה, ההרס, מבחינתם תהליכים אלה כבר אינם שייכים למציאות. אם תדברו איתם על החיים האמיתיים, אם תאמרו שהרוח עולה מתוך הכיליון, תגלו שהם שומעים משהו שאין לו כל משמעות עבורם, שלא מדבר אליהם בכלל. כך שיכול באמת לקרות שמדברים כיום על מה שחי בעולם כרוח עם קבוצת אנשים שלא הייתה להם הכנה קודמת דרך מדע-הרוח, ואין להם כל מושג על מה מדובר. אנשים כאלה אדישים לחלוטין מול השקפת עולם כזו. אין להם כל עניין לגלות מה נמצא בבסיס הדברים.

אפשר לחוות דברים כמו מה שקרה פעם בהרצאה. אתם יודעים שאנו משתדלים שלא יהיו נוכחים בהרצאות אנשים שפחות מוכנים להבין את הדברים, כמו האנשים שכותבים בעיתונים, כי בדרך כלל הם אלה שמבינים הכי פחות ממה שמדובר. אך לפעמים אי אפשר למנוע מאנשים חכמים אלה להיות נוכחים בהרצאות. אי אפשר תמיד להתנהג בצורה קיצונית כמו שזה קרה לא מזמן במקום מסוים באוסטריה, כאשר הגיע עיתונאי להרצאה ויושב הראש שלנו אמר לו: “אתה לא תבין שום דבר ועדיף שלא תיכנס.” ולעיתונאי הזה עוד היה כרטיס שהוא שילם עליו (אפילו לא כרטיס חינם). אי אפשר להיות תמיד כל כך קיצוניים. וכך קרה שבפעם אחרת עיתונאי כתב: “מה בכלל אמור להיות מדע-הרוח הזה? ברור שאדם אחד מדמיין את העולם בצורה מסוימת, ואדם אחר בצורה אחרת. לכל אחד יש זכות שווה לדעה משלו.” וכך בזמננו תמצאו במקומות רבים חוסר עניין גמור מעורבב עם קלות-דעת מוחלטת בכל פעם כשמדובר בשאלה של השקפת עולם. וזה מה שכתבו פעם על הרצאה: “כמובן, אדם אחד רואה את העולם כמו קופסת לבנים, אדם אחר עושה תבשיל מכיס המרה של צפרדע עם מעיים של נמר, אדם שלישי הוא מוניסט, אדם רביעי מסתכל על הכול בבלבול ולא חושב בכלל, אדם חמישי מסתכל דרך המשקפיים שלו על כוחות הנפש, וכך (אומר המחבר) אנו יכולים להמשיך בלי סוף.” כלומר, הכול אותו דבר מבחינתו.

חוסר עניין זה לגבי ההבנה הרוחנית של העולם אינו פוחת, אלא הולך וגדל, וימשיך לגדול אלא אם כן תתרחש העמקה בעולמנו דרך מדע-הרוח. להעמקה זו יהיה ערך גדול ביותר, מפני שהיא אינה פונה רק ליכולת האדם ליצור מושגים ורעיונות, אלא תופסת את כל נפשו וחודרת אותה כך שהוא מרגיש באמת כמיקרוקוסמוס בתוך המקרוקוסמוס, וחווה בעצמו את מה שנבנה קודם מתהליכי ההרס. אנו יכולים להגיע לחיים בשיתוף עם המתים רק אם אנו יכולים לראות בתהליך ההרס של המוות תהליך שיצר בסיס שעליו עולה הישות הרוחנית של האדם לאחר המוות – תהליך שאחר כך ממשיך לפעול עד ללידה החדשה.

אם כן, מדע-הרוח חייב להיות בו זמנית חוויה של הכרה פנימית של האמת של הדברים אך גם לתת לאמת זו של הדברים לאחוז בישותנו. חיי הרוח המודרניים הם התרחקות מהאמת, אדישות. אין זה משנה אם קיימת ראייה רוחית אמיתית או מערבבים “כיס מרה של צפרדעים עם מעיים של נמרים”. מבחינת התרבות והמוסר, חיי הרוח המודרניים נמצאים בדרך לאדישות השטחית והצינית ביותר כלפי כל הקיום, כלפי כל מה שקשור למעמקי הקיום. לעומת זאת, מדע-הרוח מתפתח, ויכול להתפתח באופן טבעי, מפני שהתהליך הקוסמי אוחז בנפש האדם וחודר לתוכה פשוט מפני שלאדם יש עניין אמיתי בתוצאות החקירה הרוחית. אין זה הכרחי להיות רואה רוחי, אלא רק להיפתח באופן כן לחוויות שהן התוצאה של הראייה הרוחית, ללמוד להכיר את מדע-הרוח. ואז מה שמתקבל דרך מושגים אנתרופוסופיים אוחז באדם ומביא אותו לחוויה חיה ולרגש של היותו חלק מהקוסמוס. לשם כך, אין לראות את מדע-הרוח רק כמשהו שמוסיף להנאה בחיים, אלא עלינו להחיות בנפשנו את מה שנותן מדע-הרוח ולעבד זאת שוב ושוב, יותר ויותר עמוק בחשיבה שלנו. איננו צריכים להיות רואים רוחיים בהתחלה, אך עלינו להתרגל לחשוב על עובדות החיים מהיבטים רבים במובן של מדע-הרוח. כאן אנו מתארים את הדברים מהיבטים מגוונים ביותר. ואז החוויות אוחזות בנו ונושאות את נפשנו ברגש, אם לא בידע, ישר לתוך החיים של עולם הרוח, לתוך הרוח המתגלה בחומר.

מה שמדע-הרוח שואף להביא בידע, באמנות, ברגש הדתי וברצון המוסרי נכנס לחיי הרוח שלנו כמשהו שעלינו להכיר כאלמנט חדש בתרבות המודרנית. כל אנתרופוסוף חייב להיות מודע לדבר החדש הזה.

אתמול הצבעתי על כך בהקשר אחר. הצבעתי על כך שעלינו לתת צורה חדשה לאימפולס הכריסטוס, ושלמעשה דמות הכריסטוס שלנו שונה מאוד מזו של מיכלאנג’לו. החשיבה והרגש שלנו כלפי העולם יצטרכו לעבור שינוי עמוק ואמיץ. ואז תהיה לאנושות התחלה של מושג לגבי מה הם החיים השלמים. כי זה כבר לא קיים. כל פעם שאנו מסתכלים סביבנו, כבר לא קיימת ההרגשה שגתה הביע כשהוא אמר: “האמנות חייבת להיות הביטוי האמיתי של חוקים קוסמיים חיים.” האמנות חייבת להיות פרשנות של חוקי הטבע הנסתרים. היום כבר לא מבינים זאת. לכן אנו רואים שבכל התחומים, גם במה שמופיע כידע, וגם באמנות, יש התרחקות מהחיים הפנימיים הממשיים של האמת. באמנות אנו אוהבים לדבר על קומפוזיציה, על חיבור בין חלקים אינדיבידואליים. מה שהייתה האמנות בזמנים הקדומים, מה שהיא צריכה להיות שוב – יצירה מתוך האמת של הדברים עצמם – נעלם לגמרי. במובן המלא ביותר של הדבר, ישנה קונספירציה אהרימנית נגד האמת, קונספירציה שמתפשטת כעת בעולם, ומופיעה כיום בתחום האמנות ובתחום המדע.

בתחום המדע אנו רואים בכל מקום היצמדות למה שנתפס על ידי החושים בלבד. אנו רואים משהו דומה גם באמנות. היכולת להרגיש ולחוות את האמת הפנימית של הדברים הולכת ונעלמת בהדרגה. במצב זה ניתן ליצור ולהעריך בעולם המתורבת יצירות כמו הרומן “ז’אן כריסטוף”, מאת רומן רולן.

אך כל מי שיוצר מתוך אמנות אמיתית, כל מי שמרגיש את האמת הפנימית, לעולם לא יחבר “יצירת אמנות” כמו “ז’אן כריסטוף”. הוא יודע שישנה אמת פנימית באינדיבידואליות של בטהובן, ריכרד וגנר, שטראוס, גוסטב מַאהלֶר. אם מערבבים את כולם ביחד, נוצר כאוס מעיק של אמנות דקדנטית כמו הרומן הדוחה “זאן כריסטוף”, שלצער כל מי שקשור לאמנות האמיתית, זוכה להערכה בכל העולם המתורבת. הוא זוכה להערכה, חייבים לומר, מפני שישנה כיום קונספירציה סודית נגד האמת. אנשים כבר אינם מודעים לכך שהם חוטאים נגד האמת האמיתית כאשר הם מעריכים יצירה כזו, וכאשר הם מוכנים לקבל כאמיתיות במקום אינדיבידואלים חיים, אוסף מטופש, כאוטי, העשוי מכל מיני חלקים אפשריים.

עלינו להיות מודעים למקורות השונים לסטיות, למקורות שהנפשות כל כך אוהבות ליצור מתוכם כיום. עלינו לזהות בצורה רגועה ובאומץ את מה שסוטה מן האמת ולהביא לתודעה את המשמעות של אימפולס מדע-הרוח ותפקידו בעולם החי של אמת. אז נבין שאנו חיים בתקופה שבה עלינו להבין בצורה ברורה את מה שאנו פוגשים: מצד אחד החיים של הקיץ, החיים הנובטים והצומחים – EX DEO NASCIMUR; ומצד שני, החיים ההולכים ומתכלים, הרס החיים, אבל עם הרוח העולה מתוך החיים המתכלים האלה מאז מיסטריית גולגולתא – IN CHRISTO MORIMUR. אך בעתיד, האנושות לא צריכה להישאר עומדת על קרקע זו. כאשר מתחילים החיים של הנביטה והצמיחה בקיץ, כאשר מתחילה השינה של רוח האדמה, עלינו למצוא את הכוח לפתח ולשאת אל תוך השינה של רוח האדמה חיי נפש גבוהים יותר, שהם התוצאה של המדע הנובע מראייה רוחית. אז עלינו לומר: כמו שהעולם עכשיו, חיי הקיץ הם EX DEO NASCIMUR; כמו שהעולם, וכמו שמיסטריית גולגולתא נמצאת בעולם, חיי החורף הם IN CHRISTO MORIMUR. אך כאשר אנו מתקרבים לשינה של האורגניזם החיצוני של האדמה, לחיי הקיץ, עלינו להיות מודעים לכך שאנו יכולים להביא לתוך זמן זה את מה שאנו חווים כעת מחוויה ממשית זו של עולם הרוח, את מה שהרוח נושאת לתוך הזמן שבו האדמה ישנה – הלך הרוח של פנטקוסטWhitsuntide) ). אם הרגשנו IN CHRISTO MORIMUR בצורה הנכונה, אנו נביא את הלך הרוח של פנטקוסט לתוך מצב השינה הזה של האדמה כשאנו מפנימים את האימפולס שמדע-הרוח יכול לתת לנו.

אנו נולדים מתוך האלוהות. חיי הקיץ של נביטה וצמיחה בטבע הם העדים לכך. אנו חיים עם כריסטוס, ומרגישים זאת; כשאנו חיים אל תוך החורף, כשהאדמה מתעוררת, אנו לוקחים את אימפולס הכריסטוס איתנו לתוך חיי הטבע המתכלים:

IN CHRISTO MORIMUR.

אך כאשר אנו מתקדמים שוב לקראת הקיץ עם מיסטריית גולגולתא אנו מביאים את הלך הרוח של פנטקוסט לתוך החיים, כך שהם יכולים להתעורר בחושך הקיץ, בנביטה ובצמיחה, ובאמצע רוחות האדמה הישנות אנו בעצמנו מתעוררים ברוח:

PER SPIRITUM SANCTUM REVIVISCIMUS.

———————————————————————————————————–

1. שם נוסף של חג הפנטקוסט – הפנטקוסט נקרא כך כי האירוע שלציונו נקבע חל בחג שבועות, ששמו היווני הוא “פנטקוסט”. לפי הברית החדשה, רוח הקודש נחה על שליחי ישוע במהלך החג בירושלים, ויום זה נחשב ליום ייסודה של הכנסייה העולמית. ↑
2. Romain Rolland 1866-1944 – סופר, מחזאי וחוקר מוזיקה צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1915. ↑