רודולף שטיינר

GA291

דורנאך 4.1.1924

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר 'הטבע של הצבע' שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ההיררכיות והטבע של הקשת

בהרצאות הבאות ברצוני לומר לכם משהו לגבי האופן בו התפתח כל מחקר החיים הרוחניים בתקופתנו המודרנית. ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי לתאר בפניכם את הטבע הפנימי של מחקר רוחי. כהקדמה אומר לכם משהו לגבי כל דרך החשיבה שהתבססה בסביבות המאות ה-9 עד ה-11 לספירה, ושעדיין במאה ה-18 ניתן למצוא שרידים ממנה, ואפילו עד המאה ה-19.

אין בכוונתי להתקדם באופן היסטורי, אלא דרך תיאור של מספר דמויות להציג בפניכם את קשרן לעולם ולידע על העולם. לרוב אין אנו חושבים עד כמה לפני זמן לא רחוק, הייתה שונה צורת החשיבה של האנשים שראו את עצמם כבעלי ידע. כיום אנו מדברים על כ-70 או 80 חומרים כימיים, מבלי להבין שבעצם אנו לא אומרים דבר כשאנו מכנים את החומרים: חמצן, מימן וכו'. כי החמצן הוא משהו הנוכח רק בתנאי חום מסוימים ובתנאים אחרים של הקיום על פני כדור הארץ. אדם אינטליגנטי לא יכול לקשר את תפיסת המציאות עם דבר המשנה את צורתו כאשר הטמפרטורה עולה במעלות מסוימות, כשהוא נתון להשפעת תנאי החיים בהם אנו חיים כבני אדם פיזיים. בראשית ימי הביניים ובאמצע שלהם, הייתה הכמיהה לטפח מחשבות מאותו הסוג שממשיך מעבר ליחסי ומגיע לקיום האמיתי.

לכן ניתן לקבוע את זמן השינוי בין המאה ה-9 למאה ה-10 לספירה. כי לפני זמן זה כל תפיסת עולמם של בני האדם הייתה מאוד רוחנית. לדוגמה, במאה ה-9, אדם בעל ידע לא היה מעלה בדעתו לחשוב כלא אמיתיים את המלאכים, מלאכי-עליון או שרפים – מנקודת המבט של המציאות – יותר מהאדם הפיזי שהוא רואה בעיניו. לפני המאה ה-10 בני אדם בעלי ידע דיברו על ישויות רוחיות, על האינטליגנציה הקוסמית, כעל משהו שניתן לפגוש אותן, למרות שהם ידעו שהתקופה בה ניתן היה לראותם חלפה זה מכבר. הם ידעו שבתנאים מסוימים כן אפשר היה לתפוס את תוצאות פעילותן של אותן ישויות. נזכור שבמאה ה-10 מספר גדול של כמרים קתולים היו מודעים לכך שהם נתקלו בישויות רוחיות בזמן שהם ערכו את המיסה.

במהלך המאות ה-9 וה-10 הקשר עם ישויות קוסמיות ממשיות אלו הלך ונחלש בתודעה של בני האדם. את מקומו של קשר זה תפסה התודעה לגבי יסודות הקוסמוס: אדמה, נוזל או מים, אוויר וחום או אש. אם בעבר דיברו על ישויות קוסמיות שהעניקו סדר לתנועה ולנתיבם של כוכבי הלכת, הרי שכעת דיברו על סביבתו המיידית של האדם על האדמה. הם דיברו על היסודות, אך עדיין לא דיברו על חומרים כימיים באופן המודרני. תהליך זה הגיע מאוחר יותר.

זה יהיה לא מדויק לומר שהתפיסה לגבי חום, אוויר, מים ואדמה שיש כיום לאנשים מודרניים, היתה לבני אדם במאות ה-13 וה-14 ואפילו עד למאה ה-18 במובנים מסוימים. כיום מדברים על חום כמצב פיזי. לא מזכירים יותר את אתר-החום האמיתי. האוויר והמים הפכו כה מופשטים שבוודאי שעלינו להתבונן לאחור לאופן בו תפסו אותם בעבר.

אם כן, ברצוני לתת לכם מושג על השפה בה השתמשו אותם מלומדים של זמנים עבָרו כדי לתאר את הדברים הבאים.

כשכתבתי את ספרי: 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים',^[1] נאלצתי להתאים במידת מה את האבולוציה של כדור הארץ לרעיונות של ימינו. במאות ה-12 וה-13 אפשר היה לנסח זאת אחרת. לדוגמה, בפרק מסוים של ספרי מדע הנסתר אולי ניתן היה למצוא את הדברים הבאים: אפשר היה לדבר אחרת על אותן ישויות שאפשר לתאר כישויות של ההיררכיה הראשונה: שרפים, כרובים, כתרים. אפשר היה לקרוא לשרפים אותן ישויות שאינן מבחינות בין סובייקט לאובייקט, שלא היו אומרות: יש אובייקטים מחוץ לעצמי, אלא: העולם קיים, אני הוא העולם והעולם הוא אני – הם יודעים את קיומם רק באמצעות חוויה, שלאדם יש מושג קלוש עליה כאשר חוויה כלשהי סוחפת אותו בהתלהבות זוהרת.

למעשה, לפעמים קשה להסביר לאנשים מודרניים מהי התלהבות זוהרת, שכן היא אפילו הובנה טוב יותר בתחילת המאה ה-19 מאשר כעת. עדיין קרה אז שקראו שיר כזה או אחר, על ידי משורר זה או אחר, והאנשים פעלו בהתלהבות – סילחו לי שאני אומר זאת, אך כך זה היה – כאילו הם משוגעים! כל כך התרגשו, כל כך היו ספוגים בחום.

כיום אנשים קפואים בדיוק כשמצפים מהם להתלהב. התלהבות נפשית זו – שנחוות במיוחד במרכז ובמזרח אירופה – אם מעלים אותה לרמת התודעה הרגילה, נותנת מושג על החיים הפנימיים של השרפים.

עלינו לדמיין את יסוד התודעה של הכרובים כיסוד מטוהר לגמרי, מלא אור, כך שהמחשבה הופכת ישירות לאור, ומאירה הכל; יסוד הכתרים נושא את העולם באמצעות החסד.

אפשר היה לומר אז: מקהלת השרפים, הכרובים והכתרים פועלת יחדיו, באופן שהכתרים מהווים גרעין, והכרובים מקרינים ממנו את טבעם הזוהר. השרפים מכסים את כולו במעטה של התלהבות, הזורם החוצה לכל החלל.

אך כל אלה הן ישויות: במרכז הכתרים, סביבם הכרובים, ובפריפריה, השרפים. הן ישויות שנשזרות הדדית תוך כדי שהן פועלות, חושבות, רוצות ומרגישות. ואם ישות אחרת, בעלת הרגישות הדרושה, הייתה נוסעת בחלל שבמרכזו הכתרים, סביבם מעין טבעת של הכרובים ומבחוץ מעין מעטפת של השרפים, הוא היה מרגיש חוֹם בדרגות שונות ובמקומות שונים; במקומות מסוימים חום גבוה ובמקומות אחרים חום נמוך יותר, כל זאת באופן רוחני-נפשי; אולם באופן כזה שהחוויה הנפשית היא בו זמנית חוויה פיזית עבור חושינו. לפיכך, כאשר הישות מרגישה את החום באופן נפשי, זה באמת מה שמרגישים כשנמצאים בחדר מחומם.

איחוד כזה של ראשית ההיררכיה הראשונה אכן היה קיים פעם ביקום. הוא יצר את המערכת והקיום של "עידן השבתאי". חום הוא רק הביטוי של ישויות אלו. החום אינו דבר בפני עצמו, הוא רק העדות לכך שישויות אלו קיימות.

הייתי רוצה להשתמש כאן בדימוי שאולי יעזור כהסבר. נניח שאתה מחבב מישהו, אתה מוצא שהנוכחות שלו מחממת אותך. נניח שבא אדם אחר שאין לו לב כלל ואומר: אותו אדם לא מעניין אותי כלל וכלל; מעניין אותי רק החום שהוא מפיץ מסביבו. הוא לא אומר שהוא מעוניין בחום שהאחר משאיר, אלא ששום דבר מלבד החום לא מעניין אותו. הוא מדבר שטויות, כמובן, שכן כאשר האדם המקרין חום הלך, החום נעלם גם הוא. החום שם רק כשהאדם נמצא שם. כשלעצמו זה כלום. האדם חייב להיות שם כדי שהחום יהיה שם.

כך שרפים, כרובים וכתרים חייבים להיות שם; אחרת גם חום לא יהיה שם. זוהי רק התגלותם של השרפים, הכרובים והכתרים.

כעת, בזמן שעליו אני מדבר, מה שתיארתי לכם זה עתה קיים בפועל. כאשר דיברו על יסוד החום, הכוונה הייתה ממש לכרובים, לשרפים ולכתרים. זה היה עידן שבתאי.

כעת אפשר להמשיך הלאה ולומר שרק להיררכיה הגבוהה ביותר הזו, השרפים, הכרובים והכתרים, יש את הכוח לברוא משהו מסוג זה בקוסמוס. ורק בגלל העובדה שזה נעשה בתחילתה של הבריאה הארצית שהאבולוציה יכולה להתקדם. השמש של השרפים, הכרובים והכתרים הצליחה במידה מסוימת לכוון את דרכה. זה קרה בצורה כזו שהישויות שנוצרו על ידי השרפים, הכרובים והכתרים, ישויות ההיררכיה השנייה – הקריוטטס, אקזוסיאי ודינאמיס – זינקו כעת אל המרחב הזה שנוצר והתחממו בחיים השבתאיים האלה על ידי השרפים, הכרובים והכתרים. כך נכנסו הישויות הצעירות יותר – כמובן, צעירות יותר מבחינה קוסמית; ושלהן הייתה ההשפעה הבאה: בעוד שהשרפים, הכרובים והכתרים התגלו ביסוד החום, הישויות של ההיררכיה השנייה נראו באלמנט האור. היסוד השבתאי הוא אפל, אך חם, [אדום בתרשים למטה] ובתוך העולם האפל והקודר של הקיום השבתאי מתעורר אור, בדיוק הדבר שיכול להופיע דרך בני ההיררכיה השנייה, דרך האקזוסיאי, הדינאמיס והקיריוטטס.

זה המקרה משום שכניסתה של ההיררכיה השנייה מייצגת הארה פנימית, הקשורה להתעבות של החום בשבתאי. אוויר נוצר מיסוד החום הטהור, ובגילוי האור יש לנו את הופעתה של ההיררכיה השנייה.

אך עלינו להבין זאת: למעשה מדובר בישויות שמופיעות. האור קיים עבור ישות עם כוחות הקליטה הדרושים. האור הוא מה שמייחד את הנתיבים של הישויות הללו. בנסיבות מסוימות כאשר האור מופיע איפשהו, מופיע גם צל, חושך, צל כהה. כך גם צל התעורר דרך כניסתה של ההיררכיה השנייה בצורה של אור. מה היה הצל הזה? האוויר. ובעצם עד המאות ה-15 וה-16 היה ידוע מהו האוויר. היום יודעים רק שהאוויר מורכב מחמצן וחנקן וכו', מה שאומר לא יותר מאשר אם אומרים, למשל, ששעון עשוי מזכוכית וכסף – לפיכך לא נאמר שום דבר על השעון. באופן דומה שום דבר לא נאמר על האוויר כתופעה קוסמית כשאומרים שהוא מורכב מחמצן וחנקן. אך הרבה נאמר אם יודעים שמנקודת המבט הקוסמית האוויר הוא הצל של האור. כך שעם כניסתה של ההיררכיה השנייה לחום שבתאי, יש למעשה את כניסת האור, [קרניים לבנות בתרשים למעלה] והצל שלו, האוויר [קווים ירוקים גליים בתרשים למעלה]. וכאשר אלה נוצרים ישנה השמש. במאות ה-13 וה-12 באמת דיברו בצורה כזו.

שלבי ההתפתחות הנוספים מנוהלים כעת על ידי בני ההיררכיה השלישית: ארכאי, מלאכי-עליון ומלאכים. ישויות אלו מביאות אל היסוד הזוהר עם צל האוויר שלו, שהוכנס על ידי ההיררכיה השנייה, אלמנט נוסף הדומה לתשוקה שלנו, לדחף שלנו לרכוש משהו, לכמיהה שלנו לקבל משהו.

הבה ונאמר שארכאי או מלאך-עליון נכנסו ומצאו יסוד של אור, או יותר נכון, מקום של אור. [ראו תרשים למעלה נקודה מעובה על קרן האור] במקום הזה הם חשו, בגלל רגישותם לאור, את הדחף והרצון לחושך. מלאכים אלו נשאו את האור אל החושך, או ישות המלאך נשאה את החושך אל האור. הישויות הללו הפכו למתווכים, לשליחים בין האור לחושך.

התוצאה הייתה שמה שפעם זהר רק באור, ואחריו נגרר הצל שלו, חשכת האוויר, החל עכשיו לזהור בכל גווני הצבעים המשתנים כאשר האור מופיע בחשיכה, והחשיכה באור. ההיררכיה השלישית היא זו שהעלתה צבעים מתוך האור והחשיכה.

שימו לב, יש לכם כאן משהו היסטורי מתועד כדי להניח לפני נפשכם. בתקופת אריסטו עדיין ידעו – בהנחה שתחשבו על המסתורין של מקור הצבעים – שהישויות של ההיררכיה השלישית קשורות לכך. לכן אריסטו ביטא ב'הרמוניית הצבעים' שלו שצבע הוא אפקט משולב של אור וחושך. אולם היסוד הרוחני הבא אבד: שההיררכיה הראשונה הייתה אחראית על החום, השנייה על האור והצל שלו, האוויר, והשלישית מאחורי החשיבות הקוסמית של התפרצות הצבעים. לא נותר דבר מלבד התיאוריה הניוטונית האומללה של הצבע, שהעלתה חיוך על שפתי יודעי הדבר עד המאה ה-18, ואשר הפכה אז לכלי האמונה של אלו שהיו הפיזיקאים המומחים.

אם נדבר במובנה של התיאוריה הניוטונית הזו, זה באמת הכרחי שלאדם לא יהיה ידע כלל על עולם הרוח. ואם אדם עדיין מדורבן מבפנים על ידי עולם הרוח, כפי שהיה במקרה של גתה, אז הייתם לגמרי מתנגדים לתיאוריה הניוטונית. הייתם קובעים מה נכון כפי שגתה עשה, ואז מתלוננים על תיאוריית ניוטון. גתה מעולם לא זעם כל כך כמו בהזדמנות שהשמיץ את תיאוריית הצבע של ניוטון; הוא פשוט זעם על השטויות העלובות.

אנחנו לא יכולים להבין דברים כאלה היום, פשוט משום שכל מי שאינו מכיר את ההוראה הניוטונית בנוגע לצבעים נתפס בעיני הפיזיקאים כטיפש. עם זאת לא עמד גתה לבדו בזמנו. הוא לבדו אמר דברים אלו, אבל גם בסוף המאה ה-18 ידעו המלומדים היטב שמקור הצבע בעולם הרוח.

האוויר הוא צל האור. כשם שכאשר אור מקרין ובנסיבות מסוימות מעורר צל עמוק, כך קורה שכאשר צבע קיים ופועל כמציאות באלמנט האוויר, לא רק כהשתקפות, לא רק כצבע מוחזר, אלא כמציאות, אז האלמנט הנוזלי והמימי נובע מתוך אלמנט הצבע האמיתי. כפי שבמובן הקוסמי האוויר הוא צל האור, כך המים הם השתקפות, יצירת אלמנט הצבע בקוסמוס.

תאמרו שאינכם מבינים זאת. אך פשוט נסו להבין את המשמעות האמיתית של צבע. אדום – ובכן, האם אתם מאמינים שאדום בטבעו האמיתי הוא רק המשטח הניטרלי שעליו אתם חושבים בדרך כלל? אין ספק שאדום הוא משהו שמתקיף אתכם. דיברתי על זה לא פעם. אדום גורם לכם לרצות לברוח; הוא דוחף אתכם לאחור. סגול-כחול רוצה לברוח מכם; הוא מתחמק ללא הרף, ונעשה כהה יותר ויותר. הכול חי בצבעים. הם עולם ומלואו. היסוד הנפשי מרגיש בעולם הצבעים את ההכרח לנוע, אם הוא עוקב אחר צבעים עם חוויה נפשית.

היום האדם רק בוהה בקשת. אם תסתכלו על הקשת במעט אימגינציה, תראו ישויות אלמנטריות הפועלות בה, וחושפות בפנינו מספר תופעות יוצאות דופן. בצהוב נראים כמה מהן יוצאות ללא הרף מהקשת, ועוברות אל הירוק. ברגע שהן מגיעות לקצה התחתון של הירוק, הן נמשכות אליו ונעלמות בו, כדי להגיח מהצד השני. הקשת כולה מגלה למתבונן בעל האימגינציה, מחזה של רוח הנשפכת החוצה ושבה ונעלמת. היא חושפת למעשה משהו כמו ואלס רוחני. יחד עם זאת מבחינים שכאשר הישויות הרוחניות האלו מגיחות באדום-צהוב, הן עושות זאת בחשש יוצא דופן; וכאשר הן נכנסות לתוך הכחול-סגול, הן עושות זאת באומץ בלתי ניתן לכיבוש. כשמסתכלים על האדום-צהוב, רואים זרמים של פחד, וכשמסתכלים על הכחול-סגול יש תחושה ששם מקום מושבם של כל אומץ וגבורה.

כעת דמיינו שיש לנו את הקשת כשהיא פרושה בחתך רוחב [ראו תרשים].

אז הישויות הללו מגיחות באדום-צהוב ונעלמות בכחול-סגול; כאן חשש, כאן אומץ, שנעלם שוב. הקשת נעשית שם צפופה ואתם יכולים לדמיין את האלמנט המימי נובע ממנה. ישויות רוחניות קיימות ביסוד המימי הזה שהן באמת מעין העתקה של ישויות ההיררכיה השלישית.

פחד

אפשר לומר שבשיחה עם האנשים המלומדים במאות ה-11, ה-12 וה-13, אלו דברים שהייתם חייבים להבין באופן זה. לא ניתן להבין את אלברטוס מגנוס^[2] אם הייתם קוראים אותו על סמך הידע המודרני, עלינו לקרוא אותו בידיעה שדברים רוחניים כאלה היו מציאות עבורו ורק אז נבין את משמעות דבריו וביטוייו.

בדרך זו אוויר ומים נראים כהשתקפות של ההיררכיות. ההיררכיה השנייה מופיעה בצורה של אור, השלישית בצורת צבעים. בבריאה אחרונה זו הגיעה ההתפתחות לתקופת קיום הירח.

ועכשיו מגיעה ההיררכיה הרביעית. אני מדבר עכשיו בהתאם לדרך המחשבה של המאות ה-12 וה-13. עכשיו תורה של ההיררכיה הרביעית. אנחנו אף פעם לא מדברים עליה; אך במאות ה-12 וה-13 דיברו עליה בחופשיות. מהי ההיררכיה הרביעית הזו? זהו האדם עצמו. אך בעבר לא הבינו שזו הישות המוזרה להפליא עם שתי הרגליים והנטייה להזדקנות שמסתובבת בעולם עכשיו; שכן באותם ימים הופיעה הישות האנושית של ימינו בפני המלומד כסוג משונה של ישות. הם דיברו על האדם הקדמון לפני הנפילה, על קיום הירח, שהיה קיים בצורה כזו שהיה לו כוח רב על פני כדור הארץ כמו למלאכים, מלאכי-עליון וכן הלאה; ההיררכיה השנייה על קיום השמש; ההיררכיה הראשונה על קיום שבתאי. הם דיברו על האדם בקיומו הארצי המקורי, כעל ההיררכיה הרביעית. ועם ההיררכיה הרביעית הזו הגיעה – כמתנה מההיררכיות הגבוהות – כמשהו שהם החזיקו, ושמרו, ולא דרשו לעצמם – חיים. והחיים הגיעו לעולם הצבעים הססגוני שתיארתי לכם בצורת תרשים.

תשאלו: אבל האם לא היו חיים בדברים לפני כן? את התשובה תוכלו ללמוד מהאדם עצמו. לאני שלכם ולגוף האסטרלי שלכם אין חיים, אבל בכל זאת הם קיימים. הרוח והנפש אינם דורשים חיים. החיים מתחילים רק עם הגוף האתרי שלכם שהוא מעין מעטפת חיצונית. כך החיים מופיעים רק לאחר קיום הירח, עם הקיום הארצי, באותו שלב של האבולוציה השייך לכדור הארץ שלנו. העולם הססגוני של הצבעים הפך לחיים. לא רק שאז המלאכים, מלאכי-עליון וכו' חשו רצון להכניס אור לחושך וחושך לאור וכך קראו למשחק הצבעים בפלנטה, אלא גם הם רצו לחוות את משחק הצבעים הזה בפנימיותם, ולפתחו הלאה; לחוש חולשה ועייפות כאשר החושך שולט על האור, ופעילות כאשר האור שולט על החושך. כי מה קורה כשאתם הולכים? כשאתה רצים זה אומר שהאור שולט על החושך שבכם; כשאתם יושבים ומתבטלים, ההיפך קורה. זו ההשפעה של צבעים בנפש, ההשפעה הססגונית של הצבעים. ססגוניות הצבעים שהיתה חדורה על ידי חיים, הופיעה עם בואו של האדם, ההיררכיה הרביעית. ברגע זה של צמיחה קוסמית הכוחות שהפכו פעילים במשחק הצבעים החלו ליצור קווי מתאר. החיים, שהתעגלו, החליקו ועיצבו את הצבעים, יצרו את צורת הגביש הקשה; וכך הגענו לתקופת הקיום של כדור הארץ.

דברים כאלה שהסברתי לכם כעת היו באמת האמיתות של אותם אלכימאים מימי הביניים, אוקולטיסטים, רוזנקרויצרים וכו', שאף על פי שכמעט לא מוזכרים כיום בהיסטוריה, פרחו מהמאות ה-9 וה-10 ועד המאות ה-14 וה-15. הן היו קיימות במאה ה-18 ואפילו בתחילת המאה ה-19, אך הן נחשבו תמיד כמוזרות. לאחר מכן אמיתות אלה כוסו לגמרי. השקפת העולם המודרנית לחיים הובילה לתופעה הבאה:

נניח שיש לי כאן אדם. אני מפסיק להתעניין בו, פשוט מוריד את בגדיו ותולה אותם על קולב-בגדים עם הידית למעלה כמו ראש, ולאחר מכן לא מתעניין יותר באדם. ויותר מזה, אני אומר לעצמי: זה האדם, מה זה משנה לי שאפשר להכניס כל דבר לבגדים האלה; קולב הבגדים הוא, מבחינתי, האדם. [ראו תרשים].

כך היה עם יסודות הטבע. אנשים כבר לא התעניינו שמאחורי חום או אש נמצאת ההיררכיה הראשונה, מאחורי האור והאוויר נמצאת ההיררכיה השנייה, מאחורי מה שמכונה האתר הכימי, אתר-הצבע וכו' והמים נמצאת ההיררכיה השלישית, ושמאחורי החיים וכדור הארץ נמצאת ההיררכיה הרביעית, או האדם. תביאו לנו את קולב-הבגדים ותלו עליו את הבגדים! זה היה המעשה הראשון. המעשה השני מתחיל אז עם האסכולה של קאנט!^[3] כאן מתחיל הקאנטאניזם, וכאן מתחילים, עם קולב-הבגדים והבגדים עליו, להתפלסף לגבי מה יכול להיות "הדבר בפני עצמו" של הבגדים האלה. המסקנה היא שאי אפשר לזהות את "הדבר בפני עצמו" של הבגדים. ממש גאוני! מטבע הדברים, אם הסרתם את הבגדים מהאדם, תוכלו להתפלסף על הבגדים, וזה מוביל לספקולציה יפה מאוד: קולב-הבגדים נמצא שם והבגדים תלויים עליו, ואז אפשר לשער בסגנון קאנט: "אי אפשר לזהות את "הדבר כשלעצמו" – או כדרכו של הלמהולץ,^[4] באומרם: "לבגדים האלה אין בוודאי צורה. בטח יש בהם המוני כתמי אבק, או אטומים זעירים שמסתחררים ושבתנועתם משמרים את הבגדים בצורתם".

כן, זוהי התפנית שהמחשבה המאוחרת יותר קיבלה. אבל היא מופשטת ואפלה. עם זאת, זה סוג המחשבה שבו אנו חיים כיום ומתוכו אנו מעצבים את כל העקרונות של מדעי הטבע שלנו. כאשר אנו מכחישים שאנו חושבים במונחים של אטומים, אנו עושים זאת על אחת כמה וכמה. שכן יעבור זמן רב עד שבני האדם יודו כי מיותר לדמיין שזירת אטומים, במקום פשוט להחזיר את האדם לתוך בגדיו. זה בדיוק מה שמדע הרוח חייב לנסות להחיות.

—————————————————————————-

1. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
2. אלברטוס מגנוס, "אלברט הגדול", הנודע גם בכינויים "אלברט מקלן, "הקדוש אלברט" ו"החכם הכולל". נפטר בשנת 1280. היה נזיר וכומר גרמני דומיניקני, מראשי האסכולה הסכולסטית. הוכרז כקדוש, וכאחד ממורי הכנסייה. הוא נודע בעיקר בזכות כתביו המדעיים, ובזכות מאמציו ליצור סינתזה בין הדוקטרינה הנוצרית והפילוסופיה האריסטוטלית. היה מורו של תומאס אקווינס. [ויקיפדיה] ↑
3. עמנואל קאנט 1804-1724, היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה. ↑
4. הרמן לודוויג פון הלמהולץ 1894-1821, היה רופא ופיזיקאי גרמני אשר תרם משמעותית למגוון של תחומים נרחבים של המדע המודרני. בפיזיולוגיה ובפסיכולוגיה, הוא ידוע בשל התיאוריה המתמטית שלו על העין, תיאוריות על הראייה, רעיונות על התפיסה הוויזואלית של המרחב, מחקריו על ראיית צבעים, על חישה של צלילים ותפיסה של הקול, ואמפיריציזם [ויקיפדיה]. ↑