מבחני הנפש   התגלויות הרוח

Bn/GA 129

מס’ שמידט S-2427

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה 11

לרגל יום הולדתו של גֶתה

מינכן, 28 באוגוסט 1911

היצירה “פאוסט” ליוותה את גֶתה משנותיו הצעירות, ואפשר לומר, במשמעות האמיתית של המילה, עד למותו. כי גֶתה השאיר את החלק השני של הפואמה כמעין צוואה ספרותית, חתומה. חלקים חשובים של החלק השני של “פאוסט” נכתבו בשנות החיים האחרונות של גאון אוניברסלי זה. כל מי שהייתה לו ההזדמנות לעקוב אחר האבולוציה הרוחנית של גֶתה, כפי שהיא משתקפת ביצירת חייו, יגלה דברים רבים, משמעותיים ביותר, במיוחד בקשר לעובדה שרעיונותיו של גֶתה על האופן בו תתפתח העלילה של “פאוסט” השתנו כל הזמן, והוא חזר שוב ושוב ליצירה זו שעליה הוא עמל כל חייו. נשמר פתק מעניין שעליו גֶתה רמז לסיומו של “פאוסט”, בהתאם להשקפותיו באותה תקופה – כנראה לקראת סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה ה-18. לצד מספר הערות המתייחסות לחלק הראשון והשני, ניתן למצוא בפתק משפט קצר עם אינדיקציה לגבי סיום הפואמה, במילים שגֶתה רשם בעיפרון: “אפילוג בכאוס בדרך לגיהנום.” מילים אלו מגלות שפעם כוונתו של גֶתה הייתה לא לכבד את פאוסט באותה הַאֲלָהָה שמהווה את הסיום הנוכחי של הפואמה, אלא, בהתאם לכיוון המופיע בפרולוג בגן העדן – מגן העדן דרך העולם לגיהנום – הוא רצה לסיים את פאוסט עם האפילוג בכאוס בדרך לגיהנום. באותה תקופה, לגֶתה היו מחשבות שגרמו לו להאמין שידע העובר גבולות מסוימים יכול להסתיים רק בכאוס. אנו יכולים למצוא קשר מסוים בין הלך הנפש שהוליד מילים אלו, המילים של גֶתה עצמו, לבין מה שנאמר אתמול אודות מבחני הנפש: מצד אחד ההליכה לאיבוד בריק, ומצד שני הירידה לתוך ישותו הפנימית הבוצית של האדם, וחוסר היכולת למצוא את נקודת הקשר, למרות כל המאמצים. אישיותו של גֶתה הייתה באמת כזו שדחפה אותו להתגבר על כל הקשיים, צעד אחר צעד, ולחוות בעצמו את כל התהפוכות. זו הסיבה שבגללה כל יצירותיו משאירות כזה רושם של כנות ואמת – לפעמים האפקט כל כך עוצמתי שאיננו מסוגלים להתקדם בקצב שלו. מפני שללא הכנה, אין באפשרותנו להביא את עצמנו בדיוק לאותו השלב שאישיותו נמצאה בו בתקופה זו או אחרת בחייו. אפשר לראות התקדמות באמת גדולה אצל גֶתה בין הרגע בו הוא התכוון לסיים את פאוסט עם אפילוג בכאוס בדרך לגיהנום, לבין התקופה האחרת בה הוא מביא את יצירתו לסיום ברוח המילים העוצמתיות: “Wer immer strebend sich bemüht, den können wir erlösen.” [בערך: “את זה שמתאמץ ומשתדל ללא הרף להמשיך הלאה, אותו אנו יכולים להושיע.”]. מפני שכאשר גֶתה כתב את הסיום הנוכחי ל”פאוסט” שלו, סיום המוכר היטב היום, חיה בתוכו התחושה המוקדמת שעליה דיברנו אתמול, ביחד עם אותה עוצמה פנימית שמביאה את הביטחון שלמרות שעלינו לעבור דרך כל המבחנים של הנפש, אנו בוודאי נצליח לסגור את המעגל אותו תיארנו אתמול. אני אומר זאת, ידידים יקרים, כדי להצביע אל המאפיין הבולט ביותר בחייו של גֶתה.

אלה מביננו שאוהבים חיים הרמוניים, שנמנעים להיחשף לסתירות של החיים, למרות שהן חלק חי בחיים שיש בהם התפתחות קדימה, מזדעזעים כשהם לומדים שדעותיו של גֶתה ביחס לנושאים רבים היו שונות בזקנתו מאלו שבצעירותו, ושניתן למצוא סתירות רבות בחייו. אך הדבר הוא רק תוצאה של העובדה שגֶתה היה צריך לכבוש כל אמת בעצמו. האישיות של גֶתה היא דוגמה מרשימה לצורך בשיעורים של החיים. היא מראה לנו שהחיים במישור הפיזי הם בדיוק אלה שמזמינים חוויות פנימיות ישירות, ושאנו זקוקים לחיים, עם רצף הארועים שלהם, כדי שנוכל להפוך לבני אדם במובן האמיתי של המילה. כאשר אנו לומדים את חייו של גֶתה, ומתבוננים בשלבים שהוא עבר דרכם, אנו מתפלאים מהאוניברסליות של גאוניותו, מרבגוניותו, ומההיקף האדיר של ראייתו. חשוב מאוד ללמוד את גֶתה בתקופתו בדיוק מנקודת מבט זו, וגם להשוות בין מה שהוא היה, עם האוניברסליות של ישותו, לבין הזמנים שלנו, ולשאול את עצמנו: מה יכולה להיות משמעותו והשפעתו של גֶתה, בזכות האוניברסליות של גאוניותו, עבור הזמנים שלנו?

אם כן, כדאי מאוד שנתבונן באופי הפנימי של הזמן בו אנו חיים – התקופה הנוכחית שלנו והתרבות הרוחנית שלה. מבחינת האנתרופוסוף יש חשיבות מיוחדת ללימוד רוח העידן שלנו. נאמר לעתים קרובות שאנו חיים בעידן של התמחות, עידן שבו המדע המדויק חייב לשלוט באופן מוחלט. אנו שומעים לעתים קרובות שאנשים חוזרים על דבריו של הפיזיקאי הדגול הלמהולץ (Helmholtz), המדגישים שבימינו לא יכול להיות מוח מספיק גדול כדי שהוא יקיף את כל הענפים השונים של הידע האנושי, כפי שהם קיימים כעת. הרעיון שלא יכול להיות בימינו דוקטור אוניברסלי doctor universalis)), ושעלינו להסתפק בידע כוללני שקשור בנושא ספציפי זה או אחר כבר הפך לאמירה בנאלית. אך אם אנו לוקחים בחשבון שהחיים מהווים שלם אחד, שכל דבר בחיים קשור לכל דבר אחר, ושהחיים אינם שואלים האם הנפש שלנו מסוגלת להבין את מה ששייך לאורגניזם הרוחני הגדול של חיי העידן שלנו, כשאנחנו לוקחים זאת בחשבון, עלינו להסיק שיהיה זה אסון מבחינת העידן שלנו אם לא נצליח למצוא, לפחות במידה מסוימת, את הרוח השולטת בכל ההתמחויות. והמשימה שלנו תהיה קלה יותר אם ננסה לגשת לנושא בדרכים שפתחה בפנינו האנתרופוסופיה או מדע הרוח. מדע זה חייב להיות אוניברסלי, הוא חייב להיות במצב בו הוא יוכל להקיף במבט אחד את הענפים של המדעים השונים ושל התחומים המגוונים של החיים. היום אנו נבחן לפחות היבט אחד של החיים האינטלקטואליים המודרניים שלנו, ונראה איך היבט זה נראה לאור מדע הרוח. משום שזמננו מוגבל, לא נתייחס לאותם תחומים של המדע שמושפעים פחות מחלוף הזמן, לפחות במהותם ומטרתם, למרות ההתפתחות העצומה שחלה בהם בימינו. הכוונה היא למתמטיקה, למרות שגם כאן אפשר לציין את העובדה שהחקירה החשובה שנעשתה בענפים מסוימים של המתמטיקה במהלך המאה ה-19 פתחה את הדלת אל העולם העל-חושי בפני מדע זה. אך אנו רוצים להדגיש גם שבמהלך העשורים האחרונים נעשו תגליות חשובות ונפלאות בענפי המדע המגוונים ביותר, ואם בוחנים תגליות אלו באור הנכון, הן כולן מעידות על כך שישנה התאמה מוחלטת ביניהן לבין כל מה שמלמד מדע הרוח. אך מצד שני, אף אחת מהתיאוריות שפותחו עד ליום הזה לגבי התגליות הללו אינן תואמות בכלל את העובדות שנאספו בהתמדה ואנרגיה כה רבה במהלך ה-40 או 50 שנים האחרונות. אם נתייחס למשל לכימיה ולפיזיקה, נראה איזו מגמה משונה נוכחת בהתפתחות הענפים האלה בעשורים האחרונים.

כשהיינו צעירים, בשנות ה-70 או 80 של המאה ה-19, או אף קודם לכן, בכימיה ובפיזיקה שלטו התיאוריות האטומיסטיות. תיאוריות אלו ייחסו את כל התופעות לסוגים מסוימים של וויברציות, או של האתר או של חומר אחר. נוכל לומר שבשורה התחתונה האופנה הייתה להסביר כל דבר שאנו פוגשים בעולם דרך תיאוריית הוויברציה, תיאוריית התנועה. מאוחר יותר, כשהתקרבנו לעשור האחרון של המאה ה-19, העובדות שיצאו לאור בהדרגה הראו שלא ניתן להגן על תיאוריית התנועה, או התיאוריה האטומיסטית. ניתן אפילו לציין כהישג מיוחד (במובן המוגבל ביותר של המילה) שפרופסור אוסטוואלד (Ostwald), שהיה מוכר בעיקר ככימאי וחוקר טבע, הציג בקונגרס בלובק (Lubeck) את מה שמכונה התיאוריה של האנרגיה, במקום התיאוריה האטומיסטית. במובן מסוים, זה היה צעד קדימה. אך התגליות המאוחרות יותר בתחום הכימיה והפיזיקה, עד לזמננו, עוררו בסופו של דבר מידה גדולה של סקפטיות וחוסר אמון בכל מדע תיאורטי. רק אנשים שנשארו מאחור יכולים להחזיק היום ברעיון שלפיו יש לייחס עובדות פיזיות חיצוניות, כגון תופעות האור וכו’, לוויברציות של חלקיקים זעירים, או לביטויים של אנרגיה. לכך תרם בעיקר כל מה שהתגלה לגבי החומר בשנים האחרונות והוביל לתיאוריה של הרדיואקטיביות. אנו כבר יכולים לשים לב למצב המיוחד שעקב עובדות מסוימות שיצאו לאור באופן הדרגתי, פיזיקאים מכובדים כמו תומסון (Thomson) ואחרים מצאו את עצמם נאלצים לנטוש את כל התיאוריות, ובעיקר את התיאוריה של האתר וצורותיו המלאכותיות של הוויברציות, שפעם המדענים התייחסו אליה ברצינות גדולה וטיפחו בשקידה דרך חשבון אינטגרלי ודיפרנציאלי מסובך מאוד. אם כן, הפיזיקאים הגדולים נאלצו לוותר על התיאוריה של התנועה, ולאחר מכן חזרו לתיאוריית המערבולות, שניתן לומר עליה שהיא פותחה כבר בתקופתו של קרטזיוס על בסיס מסורות אוקולטיות קדומות. אבל בינתיים גם התיאוריה הזו ננטשה. תחושת הספקנות כלפי כל תיאוריה מתבטאת במיוחד בפיזיקה ובכימיה, מפני שרואים שכל חומר מתפורר, כביכול, דרך הניסויים הנערכים בפיזיקה המודרנית. הדברים הרחיקו לכת עד כדי כך, שעקב ההתקדמות של הפיזיקה המודרנית, כבר לא ניתן להגן על התיאוריות של וויברציה אטומיסטית ואנרגיה. כל מה שאולי היה מתקבל לפני חמש או שש שנים, כשהיינו צעירים וכל כך הרבה תקוות נבנו לגבי תיאוריות אלו, כאשר המדענים ייחסו לתנועה אפילו את כוח הגרביטציה, אך בעיני כל מי שמכיר את העובדות האמיתיות, כל התיאוריות הללו התמוטטו. אך כמובן אנו עדיין שומעים רעיונות הזויים מצד אנשים שלא התקדמו עם הזמנים. בהקשר זה יש עובדה מעניינת שאזכיר, מאחר ואני מתכוון לדון במאפיינים מסוימים של התקופה שלנו ושל גֶתה.

הופיע לאחרונה עלון שנוקט בעמדה שאינה מכירה בקיום כוח הגרביטציה, כלומר טוענת שהחומר והגופים הקוסמיים אינם נמשכים זה לזה. למדע היה תמיד קשה לתמוך בתיאוריה זו של משיכה, מפני שהיא מבקשת את השאלה: איך יכולה השמש למשוך את כדור הארץ, אם היא אינה מושיטה משהו החוצה אל החלל? בימים האחרונים הופיע העלון הזה, שבו מייחסים את המשיכה להתנגשויות. למשל, אנחנו מדמיינים גוף, גוף קוסמי או מולקולה, שמתנגשים בו ללא הרף מכל הצדדים גופים קוסמיים או מולקולריים אחרים. איך זה קורה שגופים אלה מתנגשים אחד בשני מכל הצדדים? כי כמובן הם כן נפגשים בכל מקום, בכיוון זה או אחר.

הנקודה העיקרית כאן היא שכאשר לוקחים בחשבון את המספר הגדול של ההתנגשויות שבאות מבחוץ ומשווים אותו למה שנוצר בין הגופים בחלל שקיים ביניהם, התוצאה היא הפרש מסוים. ההתנגשויות שמתרחשות בחלל שבין הגופים מעטות יותר וחלשות יותר מאלה שבאות מבחוץ. התוצאה היא שעקב ההתנגשויות החיצוניות, שני הגופים, בין אם מדובר במולקולות או בגופים קוסמיים, נדחפים להתקרב אחד לשני. על פי תיאוריה זו, מה שנקרא כוח משיכה מיוחס להתנגשויות של חומר. משעשע כשבימינו רואים ברעיון כזה משהו חדש. אבל לכל מי שמתבונן בעניין יותר לעומק, תיאוריה זו אינה יותר ממשעשעת. היא משעשעת מהסיבה הפשוטה שהמדענים כבר הגיעו לאותה התיאוריה דרך כל מיני התפלפלויות מתמטיות. היא מתוארת בספר, שכבר אינו מופיע בחנויות, שיצא לאור כשהייתי ילד קטן, וכתב אותו אדם בשם היינריך שראם (Heinrich Schramm), “הוויברציה האוניברסלית של החומר כסיבה ראשונית לכל התופעות הטבע.” בספר זה התיאוריה מוצגת בצורה הרבה יותר יסודית, עם כל החישובים המתמטיים הנדרשים. רעיונות מסוג זה מופיעים שוב ושוב כאשר המדענים מתעלמים מהאבולוציה של חיי הרוח. במובן זה ניתן לפגוש דברים מוזרים ביותר. טעויות שנוצרות בגלל ראייה חד-צדדית חוזרות שוב ושוב. הייתי רוצה להדגיש מעל לכל שכתוצאה מההישגים של הפיזיקה והכימיה בשנים האחרונות, קיימות שפע של ראיות המוכיחות שמה שנקרא חומר הוא רק המשגה אנושית, ושהוא מתפורר כאשר נערכים בו ניסויים מסוימים, ושהפיזיקה והכימיה משאירות מאחור את כל התיאוריות של תנועה ואנרגיה, ומובילות ישירות לנקודה בה החומר מתמזג בתוך הרוח הנמצאת ביסודו. מאגר העובדות שנצברו בפיזיקה ובכימיה כבר דורש יסודות רוחניים.

הגיאולוגיה והפליאונטולוגיה נמצאות במצב דומה מאוד. עד לשנות 1870-1860 בערך, עדיין היו קיימות במדעים אלה תיאוריות יותר מקיפות, המבוססות על הצטברויות מורכבות של כוחות. כיום אנו מוצאים סקפטיות בכל מקום. ובקרב הגיאולוגים והפליאונטולוגים הטובים ביותר יש נטייה להגביל את המחקרים שלהם לרישום העובדות, מפני שהם אינם מעזים לקשור ביניהן בחשיבה. נדרשת מידה גדולה של אומץ כדי לפתח מערכת חשיבה שתקיף את סדרת העובדות שנמצאות ברשותם. המדענים פוחדים לעשות את הצעד הנדרש גם במדע הגיאולוגיה והפליאונטולוגיה: הצעד שמתקדם מהחומר אל הרוח, הצעד שיתקדם מעבר לתיאוריה של קנט-לפלס. הם אינם מעזים להכיר בכך שהערפילית הקוסמית הבראשיתית, שאינה אלא פרי הדימיון שלהם, מתמזגת בסופו של דבר במחוזות הרוח, בעולם ההיררכיות, ושכל מה שניתן לקרוא לו תיאוריה חיצונית, פיזית, או אולי אסטרו-פיזית, אינה אלא הלבוש החיצוני של עולם רוחי זה.

המצב שונה כאשר מדברים על המדעים שקשורים יותר לחיים או לנפש. נתייחס קודם כל לביולוגיה. כולכם יודעים איזה תקוות גדולות נתלו בהתקדמותה של הביולוגיה, מדע החיים, כשהופיעה היצירה הגדולה של דרווין, “מקור המינים”. אולי אתם גם יודעים שבקונגרס למדע הטבע שהתקיים בסטטין (Stettin) בשנת 1863, ארנסט האקל (Ernst Haeckel), באומץ נדיר, הרחיב את התיאוריה שדרווין ככל הנראה התכוון ליישם רק במקרה של החיות, וכלל בה את האדם. ואנו רואים שמדע הביולוגיה התפתח לאחר מכן באופן מוזר. אנו מוצאים מדענים זהירים שמסתפקים ברישום עובדות; אך אחרים דוחפים קדימה במרץ, בונים תיאוריות נועזות על תוצאות המחקרים העוסקים ביחסי הצורה בין יצורים שונים. בשורה הראשונה, אנו מוצאים את האקל בונה באומץ רב אילנות יוחסין, מראה איך מצורות חיים ראשוניות נולדו המבנים המסובכים ביותר, דרך הסתעפויות חדשות.

אך לצד המגמות הבולטות האלה, ישנו קו חקירה נוסף חשוב עוד יותר. ניתן לקרוא לקו זה האסכולה של מדען האנטומיה, קרל גגנבאואר (Carl Gegenbauer). בעיקרון, גגנבאואר החזיק בדעה שקודם כל איננו צריכים לעסוק בקשר ובדרגת הקירבה בין יצורים שונים. הוא ראה בתיאוריה של דרווין עיקרון מנחה בחקירה, שיש להשתמש בו כסטנדרט, שבעזרתו ניתן להתחקות אחרי עובדות מסוימות הקשורות בצורות של יצורים חיים. את קו החשיבה של מדען זה ניתן לתאר במילים הבאות: “אינני מוכן לגבש דיעה ולקבוע כעת האם החיות הגבוהות יותר נוצרו או לא מהציפורים או הדגים, אך אתחיל מהעיקרון שכן קיימת ביניהם קירבה. לאחר מכן, כאשר אקח זאת בחשבון, אני אבחון את הזימים ואת הסנפירים, ואראה האם לא יוצאות לאור תופעות של קירבה יותר ויותר עדינות”. על ידי השימוש בשיטה של דרווין כקו מנחה, התוצאה הייתה, למעשה, שהתגלו יותר ויותר עובדות מדעיות חשובות. היו תוצאות חשובות גם כאשר נעשה שימוש בשיטת חקירה זו, שקיבלה תאוצה מהאימפולס של דרווין, גם בנושא מוצא האדם, על ידי בחינה של כל הממצאים של הפליאונטולוגיה והגיאולוגיה.

בכל מקום בו המדענים ניגשו לעבודה בזהירות, שיטתם הייתה כדלקמן: הם מתחילים בחקר החוליות, כאשר התיאוריה של דרווין מהווה עיקרון מנחה, נקודת מוצא. והתוצאה המדהימה הייתה שהתיאוריה של דרווין, כאשר נעשה בה שימוש באופן זה, הוכיחה את עצמה כפורה במידה יוצאת מן הכלל מבחינת התוצאות של השנים המאוחרות יותר, אך גם עקב התגליות שהיא הובילה אליהן עד כה, היא החלה לסתור את עצמה ולנטרל את עצמה! כך שאנו עומדים היום בפני העובדה המדהימה, שלא קיימת באותה המידה בשום תחום אחר של המדע, שהמדענים הדרוויניסטים אינם מסכימים ביניהם, ויש ביניהם מחלוקות בקשר לכל נושא. לכן, ישנם עדיין מדענים – אלה שנשארו הכי רחוק מאחור – שמחברים את מוצא האדם ישירות לקופים דמויי אדם שעדיין קיימים היום, או שעברו טרנספורמציה מאוד קטנה מבחינת צורתם. ישנם מדענים, במיוחד בקרב אלה שמשתמשים בניתוח המודרני של הדם ושל היחס בין מרכיבי הדם, שחזרו לצורות הקדומות יותר של התיאוריה של דרווין. למשל, קלאטש (Klaatsch) טוען שאי אפשר, לנוכח העובדות שיצאו לאור, לחבר בין מוצא האדם לכל צורה של חיה שקיימת בימינו. קיים מגוון רחב של דעות, מהמדענים שעדיין טוענים שהאדם קרוב לקוף כפי שהקוף קיים כיום, ועד לאלו שסבורים שאי אפשר לחבר את מוצא האדם לקופים אלה, וגם לא לאף חיה אחרת הקיימת כיום או לחיה שהייתה קיימת אי פעם. הם טוענים שעלינו לחזור לאחור עד לבעלי חיים שאין לנו כל מושג או תמונה לגביהם, ושהם המקור מצד אחד של האדם, ומצד שני, דרך הסתעפות אחרת, של היונקים האחרים. כך שהקוף עומד רחוק מאוד מהאדם. מה שבולט ומוזר בכל זה הוא העובדה שכאשר חוקרים אלה מנסים להשתמש בצורות הממשיות המוכרות לנו בימינו כדי ליצור תמונה לגבי אותו אב קדמון אמיתי של האדם, כל הצורות הפיזיות הקיימות מתמוססות והופכות למשהו מעורפל. אין כל תוצאה קונקרטית. איך זה קורה? מפני שגם במדע הביולוגיה ישנה נקודה בה העובדות הפיזיות החיצוניות, שהמדענים הגיעו אליהן דרך מאמץ כן, מובילות למסקנה שלא ניתן לתאר את האב הקדמון של האדם כישות פיזית, מפני שכל הניסיונות לכיוון הזה נכשלים. בסופו של דבר, מגיעים לצורה קדמונית רוחית של האדם, פרי של אבולוציה פלנטרית קודמת – לאותו אדם רוחי, בראשיתי, שמדברים עליו במדע הרוח.

אם כן, דווקא העובדות שהתגלו דרך המחקרים שנערכו במאה ה-19 וה-20 מהוות הוכחות ודאיות לאמת זו, והמחלוקת בין המדענים נשארת מוסווית, מפני שהסטודנטים מקשיבים רק להרצאות של פרופסור אחד, ואינם משווים את מה שהוא מלמד עם השיעורים של פרופסורים אחרים. אילו הם היו משווים את הדעות של הפרופסורים המלומדים השונים, הם היו מגלים דברים משונים מאוד. למשל, בספרים של חוקר מסוים היו מוצאים קטע מסומן ומודגש, והערה שהוא רשם בשולי העמוד האומרת: “אילו אחד הסטודנטים שלי היה מכין את תזת הדוקטורט שלו על בסיס תיאוריה זו, השייכת לפרופסור …, הייתי דוחה אותה על הסף בלי להסס כלל”. אין זו הגזמה, אלא רק מה שאומר פרופסור באוניברסיטה אחת על עמיתו באוניברסיטה אחרת. והמחלוקת שתיארנו היא אחת התופעות הבולטות ביותר בתחום הביולוגיה; בעוד שבפיזיקה ובכימיה, ישנה השלמה מוחלטת לגבי התיאוריות. כאשר אנו פונים לפיזיולוגיה, שם המצב עוד יותר מעניין.

אנו מגלים שמדע הפיזיולוגיה מוביל לתיאוריות המוזרות והדימיוניות ביותר. אנו רואים שאפילו ההיבט החיצוני ביותר של הפיזיולוגיה מושפע בכל מקום כיום, אפילו בקרב מדענים מטריאליסטים מוחלטים מבחינת הלך החשיבה שלהם, מכל מיני דברים שנמצאים מאחורי המימד הפיזי, כמובן מבלי שמדענים אלה יהיו מודעים לכך. הייתי יכול להזכיר מאות מקרים בהקשר זה, כמו למשל את התיאוריות המוזרות של אסכולה מסוימת בווינה, שנקראת האסכולה של פרויד, תיאוריות העוסקות באופן בו החיים הלא מודעים של האדם, שמתגלים בחלומות או בתופעות חיים אחרות, מתערבים בתחום הפיזיולוגיה. אני יכול רק לרמוז לעובדות אלה, ומזכיר אותן רק מפני שהן מראות שבכל מקום, עולה הצורך ההכרחי בהבנה שהעובדות האמפיריות קשורות בסיבות רוחניות. בו זמנית אנו מגלים שברגע בו מגיעים למעין השקפה כללית, לראייה מקיפה של העובדות, או מתחילים לחוש את הרושם שהמדע יוצר באופן כללי בימינו, אז מופיעה מעין השלמה פאסיבית לגבי הדבר.

גם בתחום הפילוסופיה ניתן למצוא את אותו הלך הנפש של השלמה. אתם בוודאי מודעים לכך שבהשפעתו של וויליאם ג’יימס (William James) באמריקה, שילר (F.C. Schiller) באנגליה ושל חוקרים אחרים בתחום הפילוסופיה, התפתחה תיאוריה מוזרה, שהיא למעשה התוצאה של אותה נטייה שטבועה בעובדות, הנטייה לשאוף להגיע אל מקורן הרוחני. אך למרות זאת, אלה שתומכים בתיאוריה זו מסרבים להכיר במקור הזה ברוח. הפרגמטיזם הזה, כפי שנהוג לכנות אותו, אומר שכאשר אנו בוחנים את תופעות החיים השונות, עלינו להמציא תיאוריות לגביהן, כאילו שהיה אפשר לחבר ביניהן, לסכם אותן. אך כל דבר שאנחנו ממציאים בצורה כזאת קיים כתוצר של הראש, ואין לו כל ערך פנימי אמיתי, חיוני. התיאוריה הזאת היא הפסולת הסופית של המוחות היבשים של היום. היא משקפת חוסר אמון מוחלט ברוח, תלות אך ורק בתיאוריות שבירות, שבני אדם ממציאים על מנת לחבר בין עובדות. היא נובעת מחוסר היכולת להאמין בכך שהרוח החיה שתלה מלכתחילה באובייקטים את המחשבות שאנו מוצאים בהם לאחר מכן.

אך הגורל המוזר ביותר של המדעים במובן הזה שמור לפסיכולוגיה. קיימים פסיכולוגים מסוימים שאינם מסוגלים למצוא דרך אל הרוח החיה, שבה הנפש מוצאת את עצמה כאילו נולדת מחדש באובייקטים. מצד שני, הם אינם יכולים להכחיש את העובדה שכדי להגיע להרמוניה כלשהי בין הנפש והאובייקטים, משהו חייב לעבור מהנפש אל האובייקטים. מה שנחווה בנפש חייב להיות קשור בצורה כלשהי לאובייקטים. ובהקשר זה, הופיע ביטוי מוזר, שמשתמשים בו לעתים קרובות בפסיכולוגיה הגרמנית – ביטוי שבאמת סותר כל חשיבה בריאה של השפה – הביטוי “להרגיש או לחוש לתוך” (אובייקט מסוים) (einfühlen). קשה לדמיין ביטוי יותר מטעה ונטול כל יסוד של חשיבה מדויקת. כאילו שאנו יכולים להעביר איזה רגש משלנו לתוך האובייקטים, מבלי שנהיה מסוגלים למצוא באובייקטים עצמם את הקשר המהותי והאמיתי בין האובייקטים ולבין מה שאנו רואים בהם. זה מצב אומלל, בו הפסיכולוגיה מוצאת את עצמה נטולת רוח, ומנסה לצאת מהקושי על ידי שימוש בביטויים מעורפלים כאלה.

אנחנו יכולים לפגוש יצירות מופת רבות שנולדות כיום בהשפעת גישות פסיכולוגיות שאי אפשר לקחת אותן ברצינות. זרמים אחרים של הפסיכולוגיה מגבילים את עצמם לתיאור של המכשירים החיצוניים של חיי הנפש – המוח וכו’, והגיעו אפילו למצב בו הפסיכולוגים זוכים לתשומת לב וכבוד רק כאשר הם מוכיחים דרך ניסויים שאף כוח או אנרגיה שנספגים לתוך המערכת שלנו אינם הולכים לאיבוד. זה אמור להוכיח שחוק שימור האנרגיה תקֵף גם בתחום הפסיכולוגיה, ושאין דבר כזה טבע-נפשי שהוא עצמאי מהגוף ופועל בנפרד דרך המכשירים הגופניים שלו. מסקנה כמו זו היא בלתי הגיונית לחלוטין. מי שמסוגל להסיק מסקנה כזאת, ונמצא בפוזיציה שהוא בכלל מנסח מחשבה מסוג זה, חייב גם להודות בכך שיהיה זה הגיוני לעמוד לפני בנק, לחשב כמה כסף נכנס וכמה כסף יוצא, ואז לחשב כמה נשאר בבנק; ומכך להגיע למסקנה שלא קיימים בכלל אנשים שעובדים בבנק. אנשים באמת מגיעים למסקנות כמו אלו, והן אפילו נחשבות בימינו למדעיות. תיאוריות כאלו נבנות על בסיס הממצאים של המחקר המודרני. הן מכסות ברעלה את הטבע האמיתי של העובדות. אנו יכולים להתבונן במצב האמיתי של הפסיכולוגיה אצל אישיות מעניינת ביותר, אדם באמת מיוחד מאוד, שכתב עבודה על הפסיכולוגיה בשנות ה-70 של המאה ה-19, פרנסיס ברנטנו (Francis Brentano). הוא כתב את הכרך הראשון של פסיכולוגיה שהייתה אמורה למלא כרכים רבים. כל מי שמוכן לעקוב אחרי התוכן של הכרך הראשון, ויש לו הבנה של נקודת המבט האמיתית של עובדות פסיכולוגיות, חייב לחשוב שכאשר לוקחים בחשבון את הנחת היסוד שעליה מתבסס פרנסיס ברנטנו, ואם בכלל אפשר להתקדם על בסיס הנחות יסוד אלו, הנימוקים של ברנטנו חייבים להוביל למדע הרוח. זאת הדרך היחידה שפתוחה לפניו. ואפשר להניח שכל מי שאינו מוכן להיות מובל למדע הרוח, או לא מוכן להשקיע מאמץ אף קטן, כדי להגיע להבנה סבירה של חיי הנפש, אינו מסוגל להתקדם בידע פסיכולוגי. וכאן רואים את העובדה המעניינת שאין כל המשך לכרך הראשון של עבודה פסיכולוגית שהייתה אמורה לכלול כרכים רבים. ברנטנו כתב רק את הכרך הראשון, ולמרות שהוא עסק בעבודות פחות מקיפות בהיבט זה או אחר שעניין אותו, הוא לעולם לא ניסה להגיע למדע הרוח, ובכך הוא חסם את דרכו לכל התקדמות נוספת בפסיכולוגיה.

בעזרת עובדה נוספת, עוד יותר משמעותית, אנו יכולים לראות איך אפילו העיקרון השלילי, שפוגש אותנו היום בכל מקום, דורש שכל מי שחושב על העובדות הנפלאות שיצאו לאור בעשורים האחרונים ייפתח לכיוון מדע הרוח. כמובן, זה צעד קשה מאוד עבור רבים בימינו. ישנם רבים שנרתעים ממדע הרוח מסיבות שאין צורך שנפרט כעת. אנחנו רק נראה איך, כאשר אנו מנסים למצוא את הכוחות האמיתיים במדע המודרני, כאשר עובדים בכנות ויושרה, באופן מקיף ובמרץ, המיזוג של המדע לתוך מדע הרוח הוא תוצאה הכרחית.

ההיסטוריה, כפי שהיא כתובה כיום, נמצאת הכי רחוק מהמיזוג עם מדע הרוח. ההיסטוריונים שככל הנראה מתקרבים למיזוג הזה – שאינם רואים בהיסטוריה סתם רצף של תשוקות ודחפים של בני אדם ושל עוד עובדות ששייכות למימד הפיזי – הם אלה שמכירים בקיום של מחשבות מובילות. כאילו שלמחשבה מופשטת יכולה להיות השפעה כלשהי! אם לא נייחס רצון למחשבות אלו, אם הן אינן יכולות להיות כוחות רוחניים, אז הן גם לא יכולות להפוך לפעילות. לכן, אין כל טעם להכיר במחשבות שולטות בהיסטוריה, אם מפרידים אותן מישויות. רק כאשר יחדירו חיים אקטיביים לתוך ההיסטוריה, רק כאשר יתפסו את עיקרון-החיים הרוחני כמשהו שחודר את הנפש, ומתרחב בעוצמה הולכת וגוברת כשהוא עובר מנפש אחת לשנייה – רק כאשר יבינו את ההיסטוריה כפי שהיא מובנת בספר של שאדוארד שורה (Édouard Shuré) “המקודשים הגדולים”, רק אז תגיע ההיסטוריה לנקודה בה היא תתמזג עם מדע הרוח.

על כן, אנו יכולים להעז לומר, שמנקודת מבט נטולת דעות קדומות, כל תחום המחקר המדעי דורש באופן הכרחי הלך החשיבה של מדע הרוח. אדם שחשיבתו חודרת עמוק יותר לחיי הרוח, שהולך בדרך הידע עם כל ליבו ונפשו, אדם שאינו מסתפק בתיאוריות, אלא ליבו פועם בחיבור עם ידע אמיתי – אדם כזה מראה גם באמצעות חייו שהחיים קשורים בכל מקום למדע הרוח. כדוגמה, אני יכול להזכיר אדם שהיה מוכר במשך שנים רבות גם בעולם החיצוני כמשורר מפורסם, שנדון לשכב חולה במיטתו במשך שנים ארוכות, ושבמהלך שנותיו האחרונות עוד הצליח לכתוב את המחשבות ואת החוויות שהגיעו אליו בדרך הידע, כירושה לדורות העתיד. הוא היה משורר, שהפילוסופים כמובן לא התייחסו אליו ברצינות כפילוסוף. אולי רק וינצנץ קנאואר (Vincenz Knauer), שאפילו הפך אותו לנושא הרצאותיו, העריך אותו בצורה הנכונה. אני מתכוון לרוברט המרלינג. אך הוא לא היה פילוסוף תיאורטי, אלא מישהו שצעד בדרכי החוכמה עם כל ליבו ונפשו, והגיע לסינתזה של מדעי הכימיה, הפיזיקה, הפילוסופיה, הפיזיולוגיה, הביולוגיה וההיסטוריה של הזמנים המודרניים, עד כמה שהם היו נגישים לו, והעשיר את הידע שלו דרך האינטואיציה הפואטית שלו. רוברט המרלינג, שהצליח להפרות את מחשבותיו אודות העולם דרך האינטואיציה הפואטית שלו, הציג ב”אטומיסטיקה של הרצון” את כל מה שהוא מצא בדרך הידע. דרכו לא הייתה כמו זו שכל כך רבים צועדים בה, שמתחילים מסתם תיאוריה של אסכולה חשיבתית כלשהי, אלא הובילה ישירות מתוך החיים עצמם. ב”אטומיסטיקה של הרצון” הוא כתב דברים רבים בעלי חשיבות עבור כל מי שמתעניין באופן בו האינטלקטואליות וההשכלה יכולים להתמזג עם הרוחניות. אביא כאן קטע מ”אטומיסטיקה של הרצון” שנכתב ב-1891, כדוגמה למחשבות אותן אסף המרלינג בבדידותו, בדרך הידע שעליה הוא צעד. “יכול להיות,” אומר המרלינג בעמוד 145 של הכרך השני של “אטומיסטיקה של הרצון,” “שקיימים יצורים חיים, שגופם פחות חומרי מהאוויר באטמוספירה. לגבי גופים קוסמיים אחרים, לפחות, אי אפשר לשלול השערה זו. ישויות שגופן עדין במידה כה קיצונית יהיו בלתי נראות לנו, ויהיו דומות בדיוק לישויות שאנו רגילים לכנות רוחות, או לגופים האתריים או הנפשות ששורדות לאחר המוות של בני אדם…” והוא ממשיך באותו הכיוון. יש לנו כאן, באמצע ספר שהוא התוצאה של החיים האינטלקטואלים של ימינו, רמז לגוף האתרי. נדמיין שהאמת והיושרה היו שולטות בכל מקום, ביחד עם שאיפה כנה לדעת מה באמת חי בחשיבת בני האדם; נדמיין שהייתה קיימת כמיהה כנה לנסות להבין את מה שכבר יש בנו; במילים אחרות, שאנשים היו כותבים פחות ספרים עד שלא ילמדו את התוכן של ספרים אחרים שכבר נכתבו, ואז העבודה שנעשית בזמננו הייתה שונה מאוד. אז הייתה בה המשכיות. אילו זה היה כך, היינו צריכים להכיר בכך שבמהלך עשרות השנים האחרונות, הייתה התפרצות קדימה של חיי הרוח, ונפתחו נופים רחבים של מטרות ופרספקטיבות רוחניות, בכל מקום בו היה יישום כן ורציני של המדע. כי ישנן דוגמאות רבות כמו זו של רוברט המרלינג.

כך מתאחדים הענפים המיוחדים של המדעים השונים ודורשים את הדבר היחיד שיכול להביא מבט מקיף על העולם בימינו, כפי שניסיתי לתת לאחרונה ב”מדע הנסתר.” בעבודה זו נשזרו, באופן בלתי מורגש, התוצאות האחרונות של כל המדעים, לצד המחקר הרוחי. אם לוקחים זאת בחשבון, עלינו להודות שניתן למצוא בכל מקום דלתות פתוחות אל הרוחניות, אבל אנו עוברים לידן מבלי לשים לב. כל מי שמכיר היטב את המדע המודרני מגלה שכל העובדות של המדע, אך לא התיאוריות של המדע, דורשות הסבר רוחני. אילו היה אפשרי שהמדע הרגיל ישתחרר מכל התיאוריות – של האטומים, הוויברציות, האנרגיה וכל התיאוריות החד-צדדיות שרוצות להכיל את העולם בין הגבולות של כמה רעיונות מאולצים, אילו המדענים יכלו להשתחרר ממחסומים כאלה, אילו היו מאפשרים למסה הגדולה של עובדות שהמדע מגלה לדבר בעד עצמן, הייתה נעלמת כל סתירה בין מדע הרוח לבין התוצאות המדעיות האמיתיות של החקירה המודרנית.

כאן, גֶתה יכול לעזור לנו מאוד – גֶתה שהגשים את כל התנאים של חשיבה אוניברסלית בצורה כל כך נפלאה. הוא מילא את כל התנאים האלה אפילו מבחינה חיצונית; כי כל מי שמכיר את המכתבים שלו יודע שגֶתה התכתב עם אין ספור מדענים אודות השאלות החשובות ביותר מכל תחומי המדע. מחדר העבודה שלו ומהמקומות שבו הוא ערך את הניסויים שלו יצאו הודעות לענפי המדע השונים לכל כיווני המצפן. הוא התכתב עם מדענים בתחום הבוטניקה, האופטיקה, הזואולוגיה, האנתרופולוגיה, הגיאולוגיה, המינרלוגיה וההיסטוריה, בעצם עם מדענים מכל התחומים. ולמרות שאנשים בעלי חשיבה לא מתקדמת סרבו להכיר בו כבעל סמכות, מפני שהחקירות שלו היו מעבר להבנתם, גֶתה תמיד מצא חוקרים אחרים שהעריכו אותו מאוד והתייעצו איתו כשהיה הכרחי לברר שאלה כלשהי שהיה בה עניין מיוחד. גֶתה עבד בחשיבה וגם במעשה עם הפילוסופים הבולטים ביותר של זמנו, הוא העשיר את החשיבה של מספר הוגים כמו שלינג (Schelling) והגל (Hegel), ומחשבותיו הופיעו מחדש בעבודתם, כמו שהן היו במקור או בצורה שונה. לבסוף, אנו יכולים לראות איך במהלך חייו גֶתה התעסק בצורה רצינית בלימודי בוטניקה, זואולוגיה, ובאיחוד אוסטיאולוגיה, וגם אנתרופולוגיה; בהמשך הוא למד אופטיקה ופיזיקה, במובן הרחב יותר. עדיין ישנם מדענים בודדים בתחום הביולוגיה שמביעים הערכה מסוימת כלפי גֶתה. מצד שני, ניתן לראות שהפיזיקאים אינם מסוגלים להבין את תורת הצבע של גֶתה. את העובדות האמיתיות האלו אודות הצבע יהיה ניתן להבין רק בעתיד – אולי לא לפני המחצית השנייה של המאה ה-20, או אפילו המחצית הראשונה של המאה ה-21 – אלא אם כן ההיכרות עם מדע הרוח יביא לשינוי בינתיים. מדע הפיזיקה של היום מסוגל להתייחס לרעיונותיו של גֶתה אודות הצבע רק כאל תיאוריה אבסורדית, אך אין זו אשמת הרעיונות. האשמה מוטלת על הצורות אותן לובש המדע המודרני. אם תקראו את ספרי “השקפת העולם של גֶתה”, וגם את ההקדמה לעבודות של גֶתה בתחום מדעי הטבע, בעריכתו של קירשנר (Kirschner), תבינו למה אני מתכוון. אתם תגלו שם תפיסה מדעית במובן העמוק ביותר, שבהשוואה אליה כל התיאוריות של הפיזיקה המודרנית לגבי הצבע הן חובבניות.

אם כן, אנו רואים שגֶתה עבד באמת בכל תחומי המדע. אנו רואים איך בכל תחום המאמצים שלו להבין את חוקי הטבע קיבלו העשרה מהכוחות הפואטיים שהוא נשא בתוכו. גֶתה לא ראה שום דבר כמופרד מהשאר; בנפשו כל הדברים פועלים זה על זה, אך שום כיוון אינו מפריע לשני. גֶתה עצמו מהווה הוכחה לכך שאין זה הגיוני בכלל להאמין שעיסוק פעיל בענף כלשהו של ידע אינטלקטואלי יכול להפריע לאינטואיציה. אם שני האימפולסים נמצאים בנפש בעוצמה ובמקוריות, הם אינם מפריעים זה לזה. אנו יכולים לגבש תמונה על שיתוף הפעולה החי בין כוחות הנפש האנושיים, על האופן בו הם מתבטאים במדעים השונים ובכל אישיותו של האדם. החיים מאפשרים לנו ליצור תמונה כזו, אך עוזרת לנו גם העובדה שקיימת אינדיבידואליות מודרנית, שבה חי הלכה למעשה שיתוף הפעולה הזה בין כוחות הנפש השונים של האישיות השלמה. זאת הסיבה שבגללה האינדיבידואליות של גֶתה מהווה מודל, שאליו עלינו לשאת את עינינו כדי ללמוד את שיתוף הפעולה החי הזה בין כוחות הנפש. מאחר ואנו יכולים לצפות בהתקדמות שלו משנה לשנה, בהעמקה של חייו הפנימיים ושל הבנתו את העולם, הוא מהווה דוגמא בשביל כולנו לאופן בו האדם צריך לשאוף ולהתאמץ כדי להגיע לעוצמה גדולה יותר של החיים הפנימיים. ביום בו לוח השנה מראה שאנחנו קשורים לחייו של גֶתה, המשימה שלנו איננה רק להתבונן באישיותו, או לצטט את דבריו, או אפילו להתמסר ליצירותיו, אלא לראות את הגדולה הקורנת מישותו כולו כאור המהווה מודל לעידן שלנו. בייחוד למדען של ימינו יש הרבה מה ללמוד מגֶתה. כי מבחינת ההבנה של החיים הרוחניים, החשיבה המדעית לא נמצאת במצב מזהיר; אבל דווקא מהכיוון הזה אנחנו נהייה עדים באופן בלתי נמנע לתחייה גדולה של גֶתה, ולהבנה הולכת וגדלה של גאוניותו. התבוננות בחייו של גֶתה יכולה לזרות שפע של אור על הדרך המקדמת אותנו אל הרוחניות, אל מדע הרוח ככלל; היא תאיר באופן נכון ובריא על ההתקדמות שלנו, מפני שאצל גֶתה הכל בריא. ניתן לסמוך עליו בכל פרט ופרט, ובמקומות בו הוא סותר את עצמו, אין זה אשמתו של ההיגיון שלו. החיים עצמם הם סתירה, וכך הם צריכים להיות כדי שימשיכו לחיות.

זאת המחשבה שהייתי רוצה לעורר בכם לרגל יום הולדתו של גֶתה, ולהראות עד כמה זה הכרחי שנחדור לעומקם של הדברים הפתוחים בפנינו. גֶתה יכול להעניק לנו אין סוף. אנו נוכל ללמוד ממנו יותר אם נשכח חלק גדול ממה שמופיע באין ספור החומרים שנכתבו על גֶתה, כי הדברים הללו יכולים להעלים את גֶתה האמיתי מאחורי מסך יותר מאשר לאפשר לנו להכיר אותו. אך יש בגֶתה כוח משיכה נסתר, יש בו משהו שפועל מתוך עצמו. אם נתמסר לגֶתה, אנו נגלה שנוכל לחגוג את יום הולדתו בתוכנו, ונרגיש משהו ממה שתמיד צעיר ורענן בו, משהו שעליו נוכל לומר: גֶתה יכול שוב לקום לתחייה בנפש הספוגה ומוארת במדע הרוח. למרות ששמו של גֶתה נשמע לעתים כה קרובות, ומצטטים את יצירותיו לעתים כה קרובות, לעידן המטריאליסטי שלנו יש מעט מאוד הבנה עמוקה בקשר אליו.

הייתה תקופה בה אפילו דיונים רציניים ביותר בנושא של גֶתה עוררו עניין רב – אין הכוונה לדיונים במובן ספרותי-היסטורי, כי אלה לא רציניים. כאשר גֶתה היה הנושא של שיחה רצינית, תמיד היו אנשים שהקשיבו מרותקים ומתלהבים מאותו חוט פנימי רוחני שתמיד נוכח אצל גֶתה. אולי אנו זוכרים שבין 1830 ל-1840, קארל רוזנקרנץ (Karl Rosenkranz), חוקר הגלייני, שהיה שייך לתרבות הגבוהה ביותר של תקופתו, העז להודיע שהוא הולך להעביר באוניברסיטת קוניגסברג סדרת הרצאות על גֶתה. הוא רצה להביע בצורה כנה וגלויה את דעתו של פילוסוף אודות גֶתה. הוא הכין את הרצאותיו, ויצא מחדר העבודה שלו עם המחשבה: “אולי יגיעו שניים או שלושה אנשים כדי לשמוע את מה שיש לי לומר!” אך המחשבה הזאת כמעט התפוגגה בתוכו, כשהוא מצא את עצמו בחוץ באמצע סופת שלג חזקה כל כך שאי אפשר היה לצפות שמישהו יעז לצאת החוצה להרצאה כשהוא לא באמת חייב. הוא בכל זאת הגיע לאולם ההרצאות, ושם חיכתה לו עוד הפתעה: לא היה ניתן לדמיין תנאים יותר גרועים מאלה שהוא מצא במקום בו הוא היה אמור להרצות. היה זה אולם שאי אפשר היה לחמם אותו, הרצפה הייתה במצב גרוע, והעל הקירות זרמו המים כמו נהרות. אבל השם של גֶתה היווה אטרקציה, ואפילו באותו ערב ראשון התאספו שם מספר לא מבוטל של אנשים, ולמרות שבהמשך בכל הרצאה התנאים נהיו אף יותר גרועים, והאולם היה עוד פחות נוח, בקהל היו יותר ויותר אנשים. לבסוף, היו משתתפים כה רבים בהרצאות של קארל רוזנקרנץ, שהאולם בקושי הצליח להכיל אותם.

גֶתה הוא אחד מאותם הוגים שמצליחים לעורר בנו אימפולסים עוצמתיים ביותר מבחינת מדע הרוח, ואם נאמר שבגוף הפיזי של גֶתה התגשמה רוח גדולה, שאותה כמובן עלינו ללמוד להבין קודם כול, נגיע לדרך יותר בריאה להתבונן בו מאשר אם ניתן לו להופיע מולנו כצורה פיזית שבה חיה רוח גדולה שעלינו להכיר בה כסמכות. קיימות דרכים בטוחות המובילות למדע הרוח. אנו רק צריכים לצעוד בהן, מבלי להירתע מהמאמץ. לכן, גם כאשר נוכחים אנשים רבים בסדרת הרצאות, אני לעולם לא אהסס לשפוך אור –לפעמים אולי אף באופן שלא נוח לכולם, אם הנסיבות דורשות זאת – על שביל צדדי זה או אחר של חקירה רוחנית, להסתכן באמירה רגישה מסוימת או לומר דבר שקשה להבין אותו. אני לעולם לא אירתע מצעד כזה, מפני שאני יודע שרק בדרך זו יכול מדע הרוח להתקדם בדרך בריאה, או להכות שורשים בחיי התרבות המודרניים. ולי נראה שאנו יכולים לטפס לאזורים הרוחניים הגבוהים ביותר מבלי לאבד את חום הלב. נראה לי שכל מי שהתאסף כאן מודע במידה מסוימת לאמת, שבהסברים של מדע הרוח אנו משתמשים בשיטות של החיים האינטלקטואלים המודרניים ביותר, והדעה המשונה הנפוצה אפילו בחוגים אנתרופוסופיים, שאנו מגישים כאן שחזור של ידע מימי הביניים, במקום עובדות שמסכימות עם המדע המודרני, היא רחוקה מן האמת במידה חמורה מאוד. היות ורבים הביעו את הדעה הזאת, אפילו בקרב האנתרופוסופים, יש להדגיש שכל מי שמסוגל לעקוב בהבנה אחרי מה שנאמר יכול לראות בבירור שמטרתנו איננה חזרה לידע מימי הביניים, אלא ההתמזגות של ידע מדעי אובייקטיבי עם שאיפה רוחנית מודרנית אמיתית. אין זה מתפקידי לשפוט באיזו מידה אנו מצליחים להשיג מטרה זו. אך לפחות יש להבין באופן ברור שמטרת החקירה שלנו כאן היא ידע אובייקטיבי, באותה דרגת איכות בה נמצא המדע המודרני, ואיננו מנסים לטפח דברים שקשורים לימי הביניים או למסורות קדומות. עלינו לראות באותה הבהירות גם שנסיבות החיים הנובעות מלימודי מדע הרוח שלנו יכולות להשפיע עמוק על ליבנו. זה מה שנראה לי הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לקחת איתנו בליבנו מהרצאות כאלו, ולשאת החוצה אל העולם. מה שאנו מתארים בכל המושגים והמילים שלנו מרוכז בליבנו, ואנו חווים אותו חי ברגשות ובתחושות שלנו, בחמלה ובמעשים שלנו – ואז אנחנו נהיים מדע רוח חי. כשם שהנהרות יכולים לזרום רחוק רק אם קיבלו הזנה ממקורותיהם, כך חיי מדע הרוח יכולים לזרום לתוך העולם, רק כאשר הם מקבלים את כוחם ממקורות החוכמה אותם פתחו בפנינו הכוחות הרוחיים שאנו מכנים “המאסטרים של החוכמה” ושל “הרמוניית הרגשות”. ואנו תופסים את המשמעות האמיתית של מדע הרוח רק כאשר הוא מדבר אלינו בצורות של החיים המודרניים, האינטלקטואליים, אך בו זמנית הוא איננו משאיר את הלבבות ואת הנפשות שלנו אדישים וקרים, אלא מחמם אותם, כך שהחום יוכל לעבור גם לאחרים בכל מקום בעולם. הרצאות אלו ישיגו את מטרתן במידה בה אתם תישאו אל העולם את מה שנאמר כאן, לא רק במחשבותיהם, אלא גם ברגשותיכם, באימפולסי הרצון ובמעשים שלכם. זאת המטרה של הרצאות אלו.

עם משאלה זו, חברים יקרים, אני תמיד מברך אתכם מהלב כאשר אתם מגיעים לכאן, ועם אותה המשאלה אני נפרד מכם ביום הזה, בסיום סדרת ההרצאות שלנו, עם המילים: “מי ייתן ונשאר מאוחדים ברוח, גם אם עלינו לחיות במקומות שונים ומרוחקים זה מזה. כדבר שיביא לנו השראה בפרידה זו, בואו ניקח את המחשבה שאנו נהיה לעולם ביחד ברוח, גם אם התפזרנו מבחינת המרחב. בסיום סדרת ההרצאות הזאת, אני נפרד מכם היום ברוח זו, כשאנו חוגגים את יום הולדתו של גֶתה. בואו נחשוב לעתים קרובות על המטרה שמאחדת את כולנו. מי ייתן והיא תישא פרי גם בקשר האישי שיכול תמיד לאחד באהבה אנתרופוסוף אחד עם השני. מי ייתן ונהיה ביחד במובן הזה, גם לאחר שניפרד, ומי ייתן שנחזור ונהיה שוב ביחד כדי שנוכל לעלות לגבהים של החיים הרוחניים והעל-חושיים.