רודולף שטיינר

GA253

תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

מבוא לסדרת ההרצאות

כרך זה הוא חלק מסדרה של “כתבים והרצאות על ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית והחברה האנתרופוסופית” באוסף העבודות של רודולף שטיינר. רודולף שטיינר מביע כאן את דעותיו על המתקפה האישית נגדו בקיץ של שנת 1915; אז הופנו נגדו האשמות חמורות מתוך חוג החברים שהתאספו סביב הגתאנום, שנבנה אז והיה מוכר בשם יוהנסבאו. הוא חש שנדרשת הבהרה יסודית של הדבר ולא חס על איש בניתוח והערכת המצב.

מבוא חלק ב’

דברי רודולף שטיינר בדורנאך 22 באוגוסט 1915

חבריי היקרים, הייתי מעדיף לדבר היום על נושא רחב יותר מהאירועים האקטואליים, ואני מקווה שזה מה שאוכל לעשות בהרצאה של מחר שתתחיל בשעה 7. אולם היום, נראה לי הכרחי לומר עוד כמה דברים שקשורים לא רק למכתב שהיה עלי להקריא לכם אתמול, אלא גם למכתב האדיב מהחברים, שמר באואר מסר לי זה עתה, ולמכתב נוסף שקיבלתי. הדבר הכרחי במיוחד עכשיו, כאשר קרו הדברים שמדובר עליהם במכתבים האלה. אני אדבר על המקרה הספציפי הזה רק במידה שבה ניתן ללמוד ממנו על הקשר בין מה שמתרחש בקרבנו וסביבנו לבין התורות של תנועתנו הרוחנית, כי כאשר דנים באירועים ספציפיים, לעיתים קרובות מתאפשר לנו לגלות משהו בעל חשיבות אוניברסלית.

אתחיל מהעובדה שאתמול הקראתי לכם מכתב חתום על ידי שני חברים בחברה האנתרופסופית, מכתב שמוזכרת בו חברה ותיקה שלישית.

אני מאמין שלא תהיה זו הפרת אמונים אם אספר לכם על מכתב שמר באואר הראה לי רק לפני חמש עשרה דקות, מכתב שאותו כתב חבר בחברה האנתרופוסופית שהוא רופא במקצועו. בדומה למה שהייתה דעתי אתמול כשהקראתי לכם את מכתבו של מר גוש וגם לאחר מכן, דעתו המוצדקת של חבר זה היא שאין לנו עסק כאן עם משהו הגיוני, אלא עם משהו שיש לראות אותו מנקודת המבט של פתולוגיה.

ברור שזאת רק אחת מההנחות הרבות שאנו חייבים להניח במקרה זה, אך לדעתי – וזו רק דעתי האישית ואין היא מחייבת אף אחד אחר – ההנחה הזאת תהיה לוקה בחסר אם לא נשאל את עצמנו גם את השאלה: האם מותר לנו לסבול את העובדה שבאופן קבוע כל מיני מקרים פתולוגיים מעמידים בסכנה את החברה האנתרופוסופית ואת כל התנועה שלנו. האם עלינו להיות מוכנים לסבול בקרבנו פסיכופתים שהורסים את הפעילות המדעית-רוחית שלנו? כן, אך רק במידה שבה יכולה להיות לנו חמלה כלפיהם. אבל אם אנו סובלים אותם מבלי לקחת בחשבון את אופיים הפתולוגי, אנו מרשים להם לסכן כל הזמן את מה שהכי יקר וחשוב לנו. כמובן, עלינו לדעת באופן ברור שיש לנו עסק עם דבר חולני, אבל עלינו לדעת באופן ברור גם מה עלינו לעשות כדי לא לסכן את היעדים שלנו. גם עם דברים שאנו מזהים כמשהו חולני יש להתמודד בצורה נכונה בחיים האמיתיים. איך בדיוק עיקרון זה קשור לאנשים שמדובר עליהם הוא, כמובן, שאלה אחרת לגמרי.

חבריי היקרים, כפי שיכולתם לראות מהדברים הרבים שהיה עלינו לדון בהם במהלך הזמן, קיימת תופעה החוזרת ונשנית שהיא בלתי נמנעת בתנועה רוחנית כמו שלנו: אינטרסים אישיים ויהירות אישית מתערבבים באופן בלתי נמנע עם השאיפות האובייקטיביות שלנו. אין להבין זאת כתוכחה או כביקורת קשה, כי בסופו של דבר כולנו בני אדם. אך יש לציין שתופעה זו קיימת, ואני אומר רק את דעתי האישית בעניין; כמובן, אינכם חייבים להסכים איתי. כאשר אנשים מוכנים להודות בכך שהם פועלים מתוך יהירות בתחומים מסוימים, ושלעת עתה אין להם כל עניין בשחרור מיהירות זו (אולי מסיבות שקשורות לחינוך שלהם וכו’), זהו דבר פחות גרוע בהרבה מאשר לרצות להיות מושלם בכל רגע נתון. הרע הגדול ביותר, נראה לי, הוא כאשר אנשים רוצים להאמין שהם מושלמים בכל מקרה ובכל רגע, כאשר הם רוצים להאמין שהם עושים את כל מה שהם עושים מסיבות לגמרי נטולות אנוכיות וכו’.

הפיתוי הגדול ביותר שעומד מול כל תנועה רוחנית כמו שלנו הוא היהירות הגדולה שמופיעה פשוט מפני שמטבע הדברים, לתנועות כאלה חייבים להיות יעדים גדולים ונשגבים שניתן להגשים רק בהדרגה, ולא כולנו מסוגלים להרחיב מייד את האינטרסים שלנו כך שהם יכללו את הדרישות האובייקטיביות של התנועה שלנו. קל להבין שכאשר אנשים מסוימים שומעים לראשונה על גלגולים חוזרים, הם רוצים מייד לגלות מתוך אינטרס אישי, ממקום של יהירות אישית, מה הם היו בגלגולים שלהם. להתבונן בהיסטוריה מסיבה זו היא הדרך הגרועה ביותר לחקור גלגולים קודמים, אבל זה מה שעושים רוב בני האדם מתוך יהירות אישית. במקום הדרך הפנימית הרוחנית של מדיטציה, האירועים ההיסטוריים או התנ”ך והברית החדשה הופכים להיות מקור עשיר לסיפוק היהירות האישית של אנשים. זה לא פחות ולא יותר מזה. טוב להיות ער לעובדה שכאשר אנו מחפשים את הגלגולים שלנו בהיסטוריה או בתנ”ך, ביסודו של דבר אין זה אלא יהירות אישית.

לא קשה להבין שסוג זה של יהירות חייב לשחק תפקיד. הבעיה מתחילה כאשר לא מזהים את היהירות כיהירות, ובמקום שאנשים יבחנו ויחקרו בשלווה את מניעיהם השאפתניים המושרשים עמוק בנפשם, הם מלבישים מניעים אלה במעטה של אוקולטיזם או מחברים אותם למעין מיסטיציזם מעורפל.

התנועה הרוחנית שלנו חייבת להתייחס מנקודת המבט של מוסר הרבה יותר גבוה על דברים מסוימים שאולי מוצדקים במידה מסוימת מחוץ לתנועה רוחנית. אך לעולם אין להתעלם מהאפשרות שהרבה ממה שנראה לנו כמוסריות גבוהה יותר איננו אלא תחליף לדחפים ולאינסטינקטים שלנו. מכל מיני דיונים שהיו לנו בעבר, אתם רואים איך לאנשים יכולים להיות אינסטינקטים ודחפים אנושיים לגמרי לגיטימיים, אבל הם מערבבים ומייפים אותם בכל מיני רעיונות אוקולטיים. הם אף עלולים להתנחם על קיום הדחפים האלה עם כל מיני הסברים כביכול רציונאליים והגיוניים. במקום ההסברים השקריים האלה, היה הרבה יותר טוב אילו היו פשוט מודים לעצמם שדחפים אלה קיימים, והיו משתמשים בהתאמנות האזוטרית שלהם כדי להבין אותם.

הקראתי לכם את מכתבו של מר גוש. כולכם שמעתם אותו ועקבתם אחרי מה שקורה. מה שאומר עליו היום הוא פשוט דעתי האישית שאינה מחייבת איש. בין היתר, נאמר במכתב זה: “אני מגיע עכשיו לסיומם של הדברים שרציתי לומר בעת זו. לא הצלחתי להלביש את התובנות הללו – שהשגתי תחת ההדרכה של שומר החותם של ה’החברה לאמנות התיאוסופית’ … בצורה האידיאלית שדמיינתי לעצמי.”

כולנו יודעים שאליס שפרנגל היא “שומר החותם” ושמר גוש הוא זה שכתב את המכתב. אני חושב שאם דוברי צרפתית היו קוראים את המכתב וחושבים על הפתגם הצרפתי המוכר cherchez la femme [חפש את האישה], הם היו צודקים לגמרי, למרות העובדה ש”שומר החותם” הוא תואר בלשון זכר. למעשה, אם חושבים על העיקרון של “חפש את האישה”, אפשר להבין הרבה ממה שכתוב במכתב.

יש כמה פרטים נוספים במכתב שאני חייב להתייחס אליהם ולהביע את דעתי האישית. למשל, במכתבו טוען גוש שאי אפשר לדמיין שאחרי כל מה שקרה, השיעורים האזוטריים של הכיתה ימשיכו להתקיים בתוך החברה שלנו. הקראתי לכם את הקטע אתמול. הוא מרמז על כך שבגלל כל ה”פשעים” המתוארים במכתב, לא היה ניתן לקיים עוד את שיעורי הכיתה האזוטרית.

חברים יקרים, עלינו להסתכל גם על הדברים האלה באור הנכון, ולא לפחד להסתכל עליהם מקרוב. כידוע לכם, הפסקנו זמנית את השיעורים האזוטריים האלה מאז פרוץ המלחמה, וכל מי שטורח לבדוק את הדברים ביסודיות מבין שהסיבה היחידה לכך קשורה לנסיבות הנוכחיות של המלחמה. השיעורים האלה אינם מתקיימים יותר כדי לא לעשות עוול לחברה שלנו.

יש רק שתי אפשרויות בימים האלה. אחת היא לשרת את האינטרסים של החברה בדרך הטובה ביותר, וזה אומר שלא משנה אם אנו חיים במדינה המעורבת במלחמה או במדינה ניטרלית, עלינו להימנע מלקיים פגישות שאינן פתוחות לציבור הרחב. תארו לעצמכם מה היה יכול לקרות, ואיזו מתנה זאת תהיה עבור כל אלה שמשמיצים אותנו, אם היינו מקיימים פגישות סודיות מאחורי דלתות נעולות, כביכול. ברור מאליו שאסור לנו לעשות זאת, וחברינו צריכים לתרגל מעט את יכולת הוויתור האישי שלהם ולהשלים אם העובדה שהשיעורים האלה לא יתקיימו. ברור לגמרי שאנחנו לא יכולים לערוך פגישות בין חברים מארצות שונות מאחורי דלתות נעולות, וזה לא אומר שהיה קורה שם משהו בלתי תקין. מבחינתנו, פגישות כאלה יכולות להתקיים על בסיס יומיומי באופן שגרתי. אבל אתם יודעים עד כמה חזקה העויינות כלפי התנועה שלנו. יש לקחת גם זאת בחשבון, ואסור לנו לסכן את כל התנועה על ידי מעשים פזיזים או מטופשים. לכן עלינו לוותר על קיום פגישות סגורות – הן היו פשוט פותחות את הדלת לאותה מחלה נפוצה כיום שניתן לקרוא לה קדחת מרגלים [spy-itis]. האפשרות השנייה, והיא בוודאי לא יכולה לעלות על הדעת, היא להפריד בין החברים על פי הלאום שלהם כדי לדבר עם בני העמים השונים בנפרד. זה כמובן לא עולה בקנה אחד עם מטרת החברה שלנו.

אני מקווה שברור לכם עכשיו שנקטנו בצעד זה מפני שהמלחמה הפכה אותו להכרחי. נבטל אותו ברגע שהמלחמה תסתיים, כפי שאתם כבר בוודאי הבנתם זאת.

לצעד זה קשורות עוד מספר מחשבות. אנו לא יכולים פשוט לקחת כמובן מאליו שכל האנשים בחוץ כנים והגונים עד כדי כך שהם יניחו שגם אנחנו עושים רק מעשים כנים והגונים. איננו יכולים לצפות שהם ישקיעו מאמץ ויטרחו לגלות מה בדיוק אנחנו עושים. אין להם דרך לדעת האם אנחנו עושים או לא עושים משהו שנראה להם בלתי מקובל. זה מה שעומד מאחורי צעדים מסוג זה. אנו לא יכולים לסמוך על כך שהעולם החיצוני ייתן בנו אמון, אבל כן היינו צריכים להיות במצב שאנו יכולים לסמוך על כך בתוך החברה שלנו עצמה.

בחודשים האחרונים, לא רק במכתב זה, אלא בכל האירועים שהובילו למכתב זה, שמענו שוב ושוב את הדעה – מצד אנשים ששאיפותיהם באות לידי ביטוי במכתב זה – שהשיעורים של הכיתה האזוטרית הופסקו לא בגלל המלחמה, אלא מפני שהחברה קיבלה צורה שמחייבת את ההפסקה המוחלטת של שיעורים כאלה. כי אחרי ה”פשעים” שנעשו, אי אפשר להניח שלאנשים יהיה האמון הנדרש בשיעורים מסוג זה. זה אומר לא פחות ולא יותר מכך שעלינו לצפות שיש אנשים שיפרשו וישפטו צעדים מסוימים שאנו נוקטים בהם בתוך החברה באופן שכבר איננו יכול להיחשב כפירוש הגון או ישר. פירוש כזה פסול לחלוטין; הוא למעשה השמצה, הוצאת דיבה, ואי אפשר להצדיק אותו כסתם טעות.

מבחינה חוקית אין זה שונה בשום מובן מהוצאת דיבה, מלשון הרע. הדבר מטריד עוד יותר כי השמועות לא רק לובשות כל מיני תחפושות מיסטיות, אלא גם מועברות במילים שנלחשות מאדם לאדם. לעיתים קרובות, האופן שבו מופצות שמועות כאלה הרבה יותר הרסנית ממה שאפשר לדמיין, למרות שלא הייתי מרחיק לכת ומאמץ את נקודת המבט של מחבר המכתב, הטוען ששמועות שעוברות בלחש מאוזן לאוזן משתמשות בוודאי במאגיה שחורה. אני לא מתכוון לכך, חברים יקרים. כאשר אדם לוחש משהו באוזן של אדם אחר, זה קורה באמצעים טבעיים לחלוטין, וזה לא דורש שיהיו לו כישורי מאגיה שחורה.

חבריי היקרים, לפני שאמשיך, הרשו לי להדגיש שוב שמה שאני אומר הוא דעתי שלי, והיא לא מחייבת אף אחד אחר. במכתב הזה נאמר הרבה על האופן שבו השפעתי על אנשים בדרכים לא נכונות. אני לא אתייחס לסתירה הפנימית בדבר – מצד אחד, השיחות הידידותיות שלי ולחיצות היד מוצגות כשיטות של מאגיה שחורה, ומצד שני מבקרים אותי על כך שאינני מטפח קשר קרוב יותר עם החברים. מצד אחד, נאמר שאני מתנתק מהחברים ואינני עושה מספיק עבורם, אך מצד שני, טוענים שאני משתמש בכל שיחה וכל לחיצת יד כדי להשפיע על אנשים בצורה אסורה.

עלינו להבין ממה נובע דבר כזה. יכול להיות, למשל, שמישהו רוצה משהו – כמו במקרה של אדם שהיה רוצה לדעת שבגלגול קודם הוא היה מרים הבתולה, אימו של אלוהים. זוהי דוגמה אמיתית, ולא משהו שאני ממציא. אך כמו שאמרתי, זאת דוגמה, ואני לא מתכוון למשהו אישי. נניח שאותו אדם בא אלי ומשתף אותי במה שהוא חושב. אילו הייתי אומר: “כן, אתה צודק, החקירה הרוחית שלי מאשרת זאת”, אותו אדם לא היה מפרש את האמירה שלי כהשפעה בלתי רצויה. אם מה שאומרים לאנשים תואם את הרצונות שלהם, מאוד לא סביר להניח שהם יפרשו זאת כניסיון להשפיע עליהם בדרך לא הוגנת. לרוב, היהירות וההונאה העצמית לא מגיעות לקיצוניות כזו שאנשים ידמיינו שעברו את הגלגול המיוחד הזה – סביר להניח שהם יבחרו במשהו אחר, אבל מה שחשוב כאן הוא העיקרון.

בשלב הזה של האבולוציה האנושית, יש לכבד את האוטונומיה של נפש האדם בקפדנות גדולה ביותר. בעצם, לאנשים שחושבים כמו האדם שכתב את המכתב הזה, אין כל מושג אמיתי על מה משמעותו של כבוד כזה. בסופו של דבר, מחבר המכתב היה מאוד שמח אילו היה מושפע בהתאם לרצונו, והוא רצה שיתנהלו איתו הרבה יותר שיחות אישיות. נניח שהוא ואני היינו משוחחים על כל מיני דברים והיינו גם לוחצים את היד זה לזה. מצד אחד, זה היה בדיוק מה שהוא רצה, אך מצד שני, דווקא אז היה נעשה לו העוול הנוראי שהוא מדבר עליו. כמו שאמרתי, לרוב האנשים אין כל מושג עד כמה ההתחשבות בחופש האינדיבידואלי של האדם חייבת להיות כלל ברזל בתנועה כמו שלנו. עלינו להשקיע מאמץ מוגבר בשמירה על העצמאות של כל נפש אינדיבידואלית.

נדמיין שאנשים באים אלינו עם מקרים יחסית פחות קיצוניים של יהירות שקשורה להתגשמויותיהם הקודמות. אילו היינו מסכימים איתם, הם בוודאי לא היו מתלוננים על כך שהשפענו עליהם בצורה לא נכונה. אבל אילו היינו אומרים להם: “אל תדבר שטויות, מעולם לא היית אדם כזה באף אחד מהגלגולים שלך!” הם בוודאי היו מחשיבים זאת לחדירה לא מוצדקת לישותם הפנימית, גם אם זו חדירה יחסית פחות חמורה.

בואו נתבונן בדוגמה זו בצורה הכי ברורה ורצינית שאפשר. אם בא אלינו אדם ומספר לנו מי הוא חושב שהוא היה בגלגולו הקודם, ולא משנה אם הוא הגיע למסקנה זו מתוך יהירות או מסיבה אחרת, הוא הגיע אליה בעצמו, מתוך נפשו האינדיבידואלית. לכאן הוביל אותו הנתיב של נפשו. האופי הבסיסי העמוק של התנועה שלנו דורש שנוביל את האנשים הלאה, אם אפשר, כל אחד מאותה נקודה שהוא הגיע אליה בתוכו כשהוא בא אלינו, אבל אסור לנו לשבור להם את הנפש, את הלב והרצון, ברגע כלשהו. אם במקרה שתיארנו, אנחנו פשוט חותכים את הדבר ואומרים: “אל תהיה מגוחך, זאת שטות גמורה,” אין זאת התשובה הנכונה. אילו היינו מרשים לעצמנו לדבר כך, זאת הייתה באמת התערבות לא נכונה, השפעה אסורה, ולאדם זה לא תהיה ברירה אלא לתת בנו אמון באופן אישי מאוד, באופן שדורש סוג אמון לא נכון. כפי שנראה בהמשך, עלינו לדבר על סוג של אמון שונה לגמרי.

במקום זאת, עלינו לומר משהו כמו: “תראה, במצב הנוכחי, המחשבה הזאת היא משהו שאתה הגעת אליה בנפשך. תנסה לתרגם את המחשבה הזאת לחיים האמיתיים. תנסה לחיות כאילו שמחשבה זו היא האמת. תראה האם תצליח לעשות במציאות את מה שהיית מצליח לעשות, האם יקרה מה שהיה צריך לקרות, אילו מחשבה זו הייתה אמיתית.” תשובה כזו תעזור להם להגיע באופן לגמרי הגיוני למציאות האמיתית. היא שומרת באמת על החופש האישי של האדם, מבלי לחתוך משהו, לא משנה עד כמה שגויה הדרך שהוא צעד עליה עד כה. כלומר, יש להבין שלהימנע מהשפעה על נפשות אחרות מהווה למעשה עיקרון הרבה יותר עמוק; זה מה שחשוב.

אם הוא ייצמד לעובדות, גם מי שמחזיק בדעה זהה לזו שבאה לידי ביטוי במכתב לא יוכל לטעון שנתתי יחס מיוחד למישהו מהחברה שלנו בכך שגיליתי לו בעצמי את גלגוליו הקודמים. בבקשה התייחסו למה שאני אומר ברצינות גמורה: אין זה מספיק לגבש רעיונות מעורפלים כלשהם על מה זה אומר להשפיע או לא להשפיע על אחרים, אלא דווקא בימים אלה, שכל כך קשה לפעול על פי רעיונות אלה, עלינו לכבד תמיד את הרצון החופשי של הזולת וליישם את הסטנדרטים הגבוהים שעלינו להציב לעצמנו.

בתוך החברה שלנו, תמיד טיפחתי באופן מודע סוג זה של כבוד כלפי הנפשות של אחרים, עד כדי כך שבמאמץ שלי לשמור על החופש האינדיבידואלי, פיתחתי הרגל לדבר פחות באמירות חיוביות או שליליות מאשר רוב האנשים האחרים. תמיד השתדלתי לומר רק את מה שמאפשר לאדם השני להגיע למסקנות עצמאיות בעניין שהיה מדובר עליו, מבלי לפעול מתוך הסמכות שלי. השתדלתי לנטרל את הסמכות האישית כגורם, ופשוט לייעץ לאנשים לקחת בחשבון ולשקול דבר זה או אחר. זוהי גישה שתמיד השקעתי בה מאמץ מודע.

חבריי היקרים, כמובן שהדברים השגויים שבמכתב זה הם אפילו לא הדברים המוזרים ביותר שניתן לפגוש. תאמינו לי שקרה יותר מפעם שאדם הגיע לסדרת הרצאות במקום זה או אחר, ואמר שזאת הייתה המשאלה המפורשת של דר’ שטיינר שהוא יהיו נוכח באותן הרצאות. זה קרה פעמים רבות. אם תנסו לבדוק את הדבר, תגלו שאותו אדם סיפר לי שהוא מתכנן להיות נוכח בהרצאות, ואני אמרתי לו שאני שמח מאוד על כך, כי אני תמיד שמח לפגוש שוב חברים במקומות שונים. אך במקרים רבים, מה שאמרתי עבר כזה שינוי בראשו של אותו אדם, עד שלמחרת הוא כבר סיפר שהרצון שלי היה במפורש שהוא יהיה נוכח באותן הרצאות. זאת דוגמה אחרת לאי ההבנות המוזרות האלה.

רבים מחברינו היו רק רוצים שיגידו להם מה לעשות, אבל אני תמיד השתדלתי להתנהג כך שהחברים ישימו לב לכך שלא היה עולה בדעתי לרצות לתת לאנשים עצות אישיות על האופן שבו עליהם לסדר את חייהם החיצוניים, בכל הקשור לכל פרט ופרט בחייהם. אני רחוק מלרצות להשפיע עליהם בהחלטות כמו, למשל, לבוא או לא לבוא לסדרת הרצאות מסוימת. איך שאני רואה זאת, מה שאנשים רוצים ממני לעיתים הכי קרובות הוא שאשפיע עליהם אישית בנושאים כאלה ובכל מיני פרטים קטנים. אני אף פעם לא רוצה לעשות זאת, ועלי תמיד לסרב ולהימנע מכך. בחברה כמו שהחברה שלנו אמורה להיות, הכרחי שנימנע מסוג זה של דברים.

כל זה קשור למשהו אחר שיש לציין אותו מדי פעם כעניין עקרוני. כל מי שמתבונן בדרך שבה אני עובד, מבין שאני משתדל תמיד לתת לעניין עצמו לדבר. זה מביא אותי לשאלת האמון. הייתי רוצה לבקש מכם שתשקלו היטב האם עשיתי אי פעם משהו, בין אם מדובר באדם אינדיבידואלי או בחברה ככלל, כדי לדרוש או לעודד בדרך כלשהי אמון אישי בי במובן הרגיל של הדבר. נסו לחשוב על כך ולשפוט על פי האופן שבו אני מקיים את ההרצאות שלי.

נתבונן במקרה ברור. כולכם הייתם נחמדים והגעתם להרצאה שנתתי שלשום על רעיונות מתמטיים וגאומטריים שונים. במהלך ההרצאה, אמרתי לכם שמנקודת מבט מדעית-רוחית מסוימת, החומר הוא כלום. החומר כפי שאנו מכירים אותו הוא חור בחלל. לא קיים שום דבר במקום שבו יש חומר. אך אינני רוצה שתסמכו על כך רק מתוך אמון בי. רחוק ממני הרצון שתאמינו למה שאני מלמד רק מפני שזה בא ממני. במקום זאת, אני מנסה להראות איך המדע המודרני, איך נציגיו המתקדמים והמכובדים ביותר של המדע המודרני, יכולים להגיע לאותן תובנות כמו מדע הרוח. כלומר, ניסיתי להצביע על כך שלדברים יש בסיס אובייקטיבי בעולם, בסיס שאותו מוכיח גם המחקר המדעי, ללא קשר לדרך שבה אני אישית הגעתי לדברים אלה, וללא קשר לעובדה שאני הוא זה שאומר אותם.

מדוע אני עושה זאת? כדי שלא תהיו זקוקים לאמון בי באופן אישי, אלא תוכלו להתקדם בלעדי אמון זה, וכדי שתראו איך אני משתדל לתת לנושא לדבר בעד עצמו, קשה או מסובך ככל שיהיה.

אני מצטער שעלי להציג את שאלת האמון בצורה כזאת. הייתי מעדיף שתראו בעצמכם שכל המאמצים שלי מופנים לכך שלא יהיה צורך באמון באישיות מסוימת. האמון היחיד שיכול לבוא בחשבון כאן הוא זה שיאפשר לכם לומר: “הוא באמת משקיע מאמץ לא רק להרצות לנו על תובנות שהוא קיבל דרך התגלות כלשהי, אלא מנסה לאסוף את הכול ביחד, כך שיהיה אפשר לשפוט את הדברים בפני עצמם, ללא כל קשר לאישיותו.” כמובן, זה לא אומר שאני תמיד מצליח “לאסוף את הכול ביחד” – קודם כול, מפני שפשוט אין מספיק זמן לכך, ושנית מפני שמתוך טבע הדברים, הם צריכים להישאר לא מושלמים. אך בשיטה שלי אני נוטה יותר לנטרל את הגורם של אמונה בי באופן אישי מאשר לעודד אותה. כך עלינו לראות את מה שנקרא שאלת האמון כשמדובר בתנועה רוחנית. זה מה שחשוב לי, אבל גם בזה אני מביע רק את דעתי האישית.

עם זאת, קיימת גם נקודת מבט מסוימת האומרת שהכול יחסי. באופן כללי, העיקרון הוא שהכול צריך להיות פתוח לביקורת לגיטימית. ואין ספק שלכל אחד חייבת להיות הזכות להעביר ביקורת במקרים שהביקורת מוצדקת. אבל מצד שני, גם עניין הביקורת הוא יחסי. קחו בחשבון שכמות העבודה שאנו מסוגלים לעשות מוגבלת בגלל הזמן שברשותנו, ואי אפשר להרחיב אותה לכל כיוון על פי הגחמות של אדם זה או אחר. כשאנו מביאים זאת בחשבון, אנו חייבים לומר לעצמנו שחלק מהרעיונות של מר גוש אינם מבוססים על חשיבה של מציאות החיים האמיתיים.

כפי שציינתי פעמים רבות, אני יכול לומר בצורה גלויה לחלוטין שלא הייתי מדבר על דברים מסוימים אילו לא הייתי חי איתם ועובד איתם במשך עשרות שנים, ואילו לא הייתי לומד להכיר אותם במהלך שנים ארוכות בחיי. למשל, מעולם לא הייתי מדבר על “פאוסט”^[1] אילו לא הייתי עוסק באופן אינטנסיבי בנושא במשך עשרות שנים. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אם יגיע מישהו לאדם שעשה עבודה כזו בתחום מסוים, וירצה להתווכח איתו על נקודות מסוימות למרות שהוא לא השקיע שום מאמץ כדי להתמודד עם הדבר, יהיה זה בזבוז זמן אמיתי עבור זה שעסק בנושא באופן אינטנסיבי. באמת אי אפשר לדרוש זאת ממני או מכל אדם אחר. מישהו פעם כתב מכתב למשורר המרלינג^[2] לרגל יום הולדתו ה-50, ופתח את המכתב במילים “זקן יקר”. מיותר לציין שהמרלינג היה די המום. אני כבר עברתי את גיל 50, אבל בוודאי תודו שהמשימה שלי דורשת זמן מסוים ושאני לא צריך לבזבז את הזמן בוויכוח עם אנשים על דברים שעסקתי בהם כשאנשים אלה עדיין היו בחיתולים. כעיקרון מופשט, אולי נכון לקיים דיון; אבל בדרך כלל זה הדבר הכי לא מועיל כשמדובר בדברים כמו התוכן של מכתב זה. יש לומר זאת. זה שונה כשמישהו מדבר ממקום של גיל וניסיון חיים ארוך מאשר כשמדבר איזה צעיר שאפתן. זאת פשוט עובדה בחיים.

חברים, תחשבו גם על הסתירות הבוטות שבכל המכתב הזה. אתם לא חייבים לחשוב כמוני, אבל אני כן אומר לכם מה אני חושב. יש במכתב משפט האומר: “לצד עבודתך למען הטוב במסגרת פעילותך בתנועתנו הרוחנית, שמתי לב להתנהגויות מסוימות…” וכו’. לא היה עולה בדעתי לומר את המשפט הזה, אבל הוא עומד כאן, ואחריו הכותב רושם מספר גדול של פעילויות שאני לא הייתי מתיימר להזכיר אותן בעצמי, כי עלי להודות שכל דבר ברשימה נעשה בצורה לא מושלמת. הדגשתי תמיד שהבניין על שם יוהנס,^[3] למשל, מייצג רק את ההתחלה של מה שיש לעשות. יחד עם זאת, האם אנשים לא יכולים להבין אפילו קצת שאולי אני צריך להגביל את מה שאני לוקח על עצמי? האם לא עולה בדעתם המחשבה שאני לא יכול, בנוסף לפעילויות אלה, לקחת את הזמן ולטפח את כל הקשרים שהמחבר של המכתב חולם עליהם? רק מי שמתייחס לדברים בקלות רבה מידי יכול לדמיין שאני יכול לעשות את כל מה שמחבר המכתב היה רוצה שאעשה.

אני חייב לומר, למרות שאינני אוהב לומר זאת, שכדי לעשות את כל זה, הייתי צריך לבקש ממחבר המכתב להכפיל את אורך השנה. אחרת, חייבים לתת לי את הזכות לארגן את פעולותיי כפי שנראה לי נכון, אך זה לא צריך בשום אופן להגביל את מה שאחרים רוצים ויכולים לעשות. למעשה, זאת הייתה תמיד המטרה של כל המאמצים שלי: שכל אדם יעשה מה שהוא רוצה, מבלי שמישהו יבקש מהם לעשות משהו אחר ממה שהם רוצים לעשות. אך במקרה זה, גם לי מגיעה הזכות להגביל את עבודתי למה שאני מזהה כמשימה שלי. ברוב המקרים, האנשים שאינם רוצים להיות מעורבים בשום משימות קונקרטיות, ואינם רוצים לפתח בתוך עצמם את הרצון לשרת מטרות קונקרטיות, הם דווקא אלה שהכי עסוקים בביקורת על מה שכבר נעשה.^[4]

אך אין זאת גישה בונה בחיים האמיתיים, חברים יקרים. אנשים שאינם מסכימים עם חברה מסוימת, כפי שהיא כבר קיימת, מוזמנים להישאר מחוץ לחברה ולעשות את מה שהם כן רוצים. אך קל לאין שיעור להיות חלק מחברה ולבקר אותה מאשר לעשות משהו מיוזמתך ובעצמך. קל למצוא פגמים, אבל זה לא צריך לקבוע או להגביל את מה שאתה בעצמך יכול להשיג. הגורם המכריע הוא שאדם אף פעם לא יידע מה אמור לקרות ומה מישהו אחר עושה לא נכון. מה שחשוב הוא המאמץ שהאדם עושה כדי לבצע הלכה למעשה את מה שהוא מדבר עליו והוא מסוגל לעשות. אין זה חשוב גם שאחרים יעשו את מה שאני הייתי רוצה שיקרה – הם יכולים לקחת זאת על עצמם או לא; לא אני הוא זה המגביל את החופש שלהם, אלא רק מה שהם עצמם מאמינים שהם מסוגלים לעשות. הם חייבים פשוט לפתח את הרצון לבצע על פי יכולתם.

כאשר החברה האנתרופוסופית הייתה רק בשלביה הראשונים, האמנתי שהיא תוכל להיות מודל לעיקרון שציינתי זה עתה. הפגם הגדול של ימינו הוא שאנשים תמיד רוצים המון, אבל למעשה אינם מצליחים לעשות שום דבר. אפשר להבין זאת; כי הרי כל מי שרכש ידע ויכולת בתחום מסוים ועובד עם מה שהוא למד יודע שמה שהוא יכול להשיג בפועל הוא בעצם מעט מאוד. אנשים שעבדו קשה כדי לפתח את יכולותיהם הם אלה שהכי מודעים לעובדה שבפועל אפשר לעשות מעט מאוד, בעוד שאלה שמסוגלים לעשות מעט מאוד, או עדיין לא בחנו את כוחותיהם ויכולותיהם, חושבים שהם מסוגלים לעשות הכי הרבה. לכן רואים כיום הרבה יותר תוכניות מאשר עובדות בשטח; שפע של תוכניות מפוזרות בכל מקום. קל מאוד לקבוע במונחים מופשטים מה מקווים להשיג דרך הסוציאליזם, התיאוסופיה, תנועת האישה, קהילות חברתיות וכו’. קל לפתח תוכניות חכמות ומקוריות ביותר. אך אנשים שעשו משהו חיובי, אפילו במסגרות מצומצמות מאוד, עשו למעשה הרבה יותר מאלה שפרסמו את התוכניות הגדולות ביותר בעולם. חבריי היקרים, עלינו להבין שמה שחשוב הוא מה שנעשה בפועל. יהיה טוב יותר אם ננעל את התוכניות שלנו בחדר סודי בליבנו ורק נשתמש בהן בתור קווים מנחים בחיינו האישיים.

אין ספק שקל מאוד להבין לא נכון תנועה כמו שלנו. אתמול, ציינתי שחוסר הבנה זה הוא משהו בלתי נמנע, ושעלינו להיות מודעים לו כאשר אנו עומדים מול האנשים שמחוץ לתנועה, אשר לא רק שמותחים עלינו ביקורת – הביקורת יכולה להיות דווקא דבר טוב – אלא אינם חוסכים מאיתנו גם השמצות והאשמות שווא. היו לנו הישגים משמעותיים ביותר בהקשר זה במהלך השנים. יש הישגים רבים במיוחד בתחום ההשמצות והזלזול, אך עדיין לא ננקטו הצעדים ההכרחיים כדי להדוף אותם באמת. אך זה הכרחי שבתוך החברה שלנו עצמה יתפשטו בהדרגה המאפיינים העמוקים ביותר של תנועה רוחנית כמו שלנו.

יש משהו שאני תמיד מזכיר שוב ושוב בהרצאות ובכלל, מאחר שזאת חייבת להיות משימתי. אני מזכיר שוב ושוב את העובדה שהמשמעות שיכולה להיות לי עבור אדם אחר נקבעת אך ורק על ידי הרוחניות בתנועה שלנו, ועד כמה זה הכרחי שלא תינתן פרשנות שלא כהלכה לגורם הרוחני הזה, גורם שהוא אך ורק רוחני, שחייב לשרור בינינו. אינני יכול לדון במקרה שלפנינו מבלי לגעת בדברים אלה. אני מאוד מצטער על כך, כי אנו תמיד מתפתים להגן על אנשים עד כמה שזה רק אפשרי. אך העובדה חייבת להיות חשובה יותר מאשר האינדיבידואלים. אין דרך אחרת.

כל מי שמסוגל לשפוט את הדברים האלה באופן אובייקטיבי יוכל לראות מייד את הקשר בין מה שאמרתי קודם על הצורך לכבד את החופש של כל נפש אינדיבידואלית לבין האופן שבו אני נמצא באינטראקציה עם כל חבר בתנועה. אני מנסה כל הזמן להפוך למציאות משהו שהוא התוצאה הטבעית של תנועתנו הרוחנית, משהו שנראה לי הכרחי כדי להתייחס לכל הקשרים האישיים בצורה כזו שהם ישתלבו נכון בתנועתנו הרוחנית. זה אומר שאני חייב לתת לכל אחד מחברי החברה שלנו את החופש לפעול בדרכים שיכולות להיות שונות לחלוטין משלי.

חלקכם מסכימים אולי עם דעתו של מר גוש, ומברכים על כל מאמץ לטפח את האינטראקציה החברתית והאישית בינינו. אני עצמי חושב שיהיה זה דבר טוב אם מישהו יעשה את המאמץ הזה כדי שהחברה שלנו לא תהיה חברה רק עם כותרת. אך התפקיד שלי בחברה זו חייב להיות מוגבל. עם זאת, אני מבין שאני זה שמכיר אישית את מספר החברים הגדול ביותר. רבים מכם מכירים פחות אנשים ממני. כמובן שאני לא מתנגד לכך שאנשים יעשו יותר כדי לטפח את הפן האישי שממלא תפקיד כה גדול במכתב זה, אבל, כאמור, אני חייב להגביל את מה שאני אישית לוקח על עצמי מסיבות שכבר הסברתי מספיק.

לכן נראית לי כאי-הבנה מוזרה מאוד של מה שקורה בפועל כששומעים דעות כמו זו שבמכתב זה: שבגלל כל זה, הטוב ביותר שיש לי להציע הופך לסתם דימוי צל. מהתבטאויות אלה נראה שהחברה הזאת שבנויה על בסיס מדע הרוח, החברה הזאת כפי שאני חייב להבין אותה, נחשבת למשהו מופשט שחייב לקבל אופי הרבה יותר אישי. אני מביע זאת כך – “עליה לקבל אופי הרבה יותר אישי” – כדי להימנע משימוש בביטוי אחר. הסברתי כבר לא פעם שהאופי האישי הזה איננו אפשרי. הוא פשוט לא יכול להיות. אמרתי זאת אפילו לחברים מסוימים באופן אישי. הייתי מעדיף למחוק את האלמנט האישי במידה כזו שאוכל, למשל, להרצות מאחורי מחיצה כדי שלא ייווצר כל חיבור בין קשרים אישיים עם החברים לבין הנקודה העיקרית, שהיא להפיץ תורות אנתרופוסופיות ולהפוך אותן למשפיעות בחיים המעשיים. אני מצטער שעלי לומר דברים כאלה, אבל איך אנחנו אמורים להבין את הדברים אם דברים אלה לא נאמרים?

הייתי רוצה להתייחס למקרה ספציפי. יש אדם מסוים, אישה, שאני תמיד התייחסתי אליה כמו שתיארתי זה עתה, וניסיתי לפעול לפי מה שנכון בתנועתנו הרוחנית, כלומר למלא את חובתי כלפי תנועה זו ולהתעלם, כמובן, מכל גורם אישי. לפני זמן מה, היא מצאה לנכון לכתוב לי מכתב שמתחיל כך. לא אקריא את כל המכתב, אלא רק קטע מתוכו, שבו נמצא הזרע שממנו נבע, כנראה, המקרה הנוכחי. אקריא לכם את הקטע הזה שמתחיל בציטוט מאחד ממחזות המיסתורין: ” ‘עברו כעת שבע שנים’, דר’ שטיינר, מאז שהופעת מול עיניי הפנימיות ואמרת לי: ‘אני הוא זה שחיכית לו כל חייך; אני הוא זה שלו יעדו אותך כוחות הגורל’.” המכתב ממשיך: “כי מה שהמורה מלמד, וגם המורה לבדו לא יכלו להחיות את נפשי; את זה יכול לעשות רק בן האדם, בן האדם המסוגל לאהבה גדולה יותר מכל אדם אחר, ובכך מסוגל גם לפצות על חוסר אהבה גדול יותר.”

זוהי בקשה הדורשת משהו שלא ניתן ואסור לתת אותו באופן אישי. המורה ומה שהוא מלמד פחות חשובים; מה שמבקשים הוא האדם. אני מוכרח לומר שבעניינים כאלה אסור לנו לשחק במחבואים. בסוף מכתבו, מר גוש אומר שהוא הגיע לתובנות שלו בהדרכתו של “שומר החותם” של ה”חברה לאמנות תיאוסופית”. “שומר החותם” הזה הוא אותה אישה שכתבה את הקטע שהקראתי לכם, קטע שמראה שהדברים שהיא כותבת עליהם נרקמים ומתהווים אצלה כבר זמן רב. אמנע מלתאר את הרמיזות שהן הבוטות במיוחד במכתב שגב’ שטיינר קיבלה שלשום. אין לחזור על רמיזות כאלה מפני שחייבים כמובן להגן על אנשים כל עוד הם בעצמם מרשים שנגן עליהם. אך עלי להצביע על כך שדברים כאלה יכולים לקרות בחברה שלנו.

חברים יקרים, אל תחשבו שהייתי עיוור מול התפתחויות אלה, שמתחלקות לשני חלקים, אפשר לומר. אדבר קודם על החלק שקשור לחברה שלנו כפי שהיא נראית מבחוץ, כי אולי עדיף לדבר על היבט זה קודם. בין הדברים הרבים, שחלקם הם הוצאת דיבה חמורה, שנכתבו במאמרים נגד תנועתנו באופן כללי ונגדי באופן אישי, יש רמיזות חוזרות על הנשים ההיסטריות הרבות שרודפות אחרי גברים בחברה האנתרופוסופית שלנו. אינני אומר שזאת אמת, רק שזה נאמר במתקפות הרבות המשמיצות אותנו ככלל ואותי אישית.

המקרה הנוכחי איננו מקרה בודד. את הדברים שמופיעים בצורה זו אין לקחת באופן אישי, אלא כסימפטומים. עם זאת, עלי לומר שמישהי שרוצה להתקרב לתנועתנו לא אמורה לנסות לעשות זאת כך שבסופו של דבר היא כותבת את המילים “עברו כעת שבע שנים, דר’ שטיינר…” וכו’. אינני רוצה להיכנס ליותר מידי פרטים, אבל אתם בוודאי מבינים למה הכוונה. אולם את הדברים האלה לא ניתן לשפוט על בסיס מקרה אחד בודד. במקום זאת, בכל אחד מהמקרים האינדיבידואליים יש לראות סימן שאנשים לא קיבלו את הלימוד באופן לא אישי כמו שהיה ראוי, סימן לכך שיש בינינו כאלה שמייחסים פחות חשיבות ללימוד ולמורה מאשר לאישיות.

זאת הייתה אחת הסיבות המשניות לכך שאני והשותפה הנאמנה שלי, שעומדת לצידי כבר כל כך הרבה שנים, התחתנו בחג המולד האחרון. אני מודה באופן גלוי שלא הייתה לנו כל נטייה להלביש את הדבר במעטה אוקולטי כלשהו. קודם כול, מבחינתנו, הדברים האישיים האלה הם לא העסק של אף אחד אחר. שנית, מבחינת היחסים שלנו, עלה הצורך לא לתת מקום לשום אי-הבנה כך שיהיה אפשר להבין את הדברים באופן יותר אישי ממה שהייתה הכוונה.^[5] ביטוי שהיה לעיתים קרובות בשימוש בינינו בימים אלה היה שבכך שהתחתנה איתי, גב’ שטיינר הפכה להיות “המנקה” מבחינת הדברים שהצטברו כבר זמן מה בראשים של אנשים מסוימים. אני חושב שאתם מבינים למה אני מתכוון. הכוונה שלנו הייתה שאנשים יתייחסו לדברים באופן פחות אישי מאשר עד אז.

אני מקווה שלא תבינו אותי לא נכון כשאומר שבאופן כללי, בחברה כמו שלנו, מה שחשוב הוא לא שנשתחרר ככל האפשר יותר מהמנהגים של שאר העולם. במקום זאת, עלינו לעזור לעולם להתקדם מבחינת המנהגים והדרך שבה מסתכלים על הדברים. יכול רק לעזור לנו אם אנו מסדרים את הדברים כך שהם ברורים לחלוטין בעיני העולם בחוץ, ואף אחד לא יכול לקבל רושם מוטעה לגביהם.

זה גם הוביל את גב’ שטיינר לכתוב בתשובתה למכתב מאותה אישה, שלמעשה יזמה את כל הסיפור הזה, שהרישום הרשמי שלנו כנשואים בנישואים אזרחיים הוא עניין לא מאוד חשוב כאשר חושבים על כל השנים שאנחנו עובדים ביחד על דברים שהם בעלי חשיבות עליונה בחיינו. התגובה לכך הייתה: “אבל הרישום הזה הביא לקטסטרופה בחיי, לקטסטרופה שכבר שנים הייתי חרדה ממנה כי ראיתי שהיא תגיע – לא בעובדות עצמן, את מבינה, אלא בטבעה ובחומרתה.” אני מאמין שיספיק אם אציין שקיים קשר מסוים בין כל מה שאנו חווים עכשיו לבין ה”מינוי” של “המנקה”, ונראה לי שזה מהווה הוכחה מלאה לעד כמה “מינוי” זה היה נחוץ!

לא מזיק, חברים יקרים, כאשר מתייחסים לדברים כפשוטם, ולא מנסים לקרוא בהם יותר ממה שקיים. אבל זה תמיד גורם לנזק כאשר מחברים בין שליחות אוקולטית מסוימת לבין פרט קטן כלשהו בחיים, או אפילו עם פרט חשוב. לכן אנו מעדיפים את הדימוי של “מנקה”, אשר מתאים לעובדות הרבה יותר מכל אמירה פומפוזית שיכולנו להמציא, למרות שמעולם לא תיארנו לעצמנו שנצטרך לדבר על כך.

דעתי האישית היא באמת שאם מישהו בתנועתנו הרוחנית מחפש משהו כל כך אישי בדברים שהם לגמרי מובנים מאליהם, זוהי תזכורת עצובה ומטרידה לכך שבחברתנו פועלים אינסטינקטים מסוימים. הדרך הנכונה היחידה להתמודד עם אינסטינקטים אלה היא להודות בקיומם, ולהתבונן בהם באופן כן, מבלי להסתיר אותם במעטה אוקולטי כלשהו. זאת גם הדרך הטובה ביותר להתקדם ולהעלות על אינסטינקטים אלה בדרך נכונה. זה עובד רק אם רואים אותם כפי שהם באמת. אך אצלנו, נעשו הרבה ניסיונות להקיף דברים אלה בהילה אוקולטית.

מדוע שניתן ליהירות האישית, לדברי הבל אישיים, להיכנס לכל דבר ולטשטש ולערפל את האינטרס האובייקטיבי הטהור שעלינו לטפח בתנועתנו הרוחנית? מדוע שניתן לזה לקרות? אנשים שמשקיעים זמן רב בחשיבה על הגלגולים ההיסטוריים שלהם לא באמת מעוניינים ביעדים שלנו; חסר להם אותו סוג של עניין שהיה צריך שיהיה להם. ההבדל היחיד בינם לבין כל האנשים האנוכיים הרגילים הוא שהאנשים האנוכיים הרגילים לא מתיימרים להזדהות עם כל מיני התגשמויות היסטוריות, אלא מספקים את היהירות האישית שלהם באמצעות דברים אחרים.

האמת היא שהרבה יותר טוב שאנשים יתרברבו בבגדיהם או בכספם מאשר בגלגוליהם – זה הרע במיעוטו. אלה דברים שעלינו לקחת ברצינות ולחקוק במעמקי נפשנו. הם גרמו ליותר מידי עוול לאורך השנים, והם קשורים בקשר הדוק למה שאני חייב לכנות באופן כללי “יהירות אישית”.

חבריי היקרים, כאשר היהירות האישית משחקת תפקיד חשוב, יכולות להופיע אי-הבנות מדהימות ביותר. כפי ש”שומר החותם” מספרת בעצמה במכתבה, היא באה אלי פעם והסבירה לי שבכל דבר שמגיע אליה מהעולם החיצוני היא חייבת ליישם סטנדרטים גבוהים שכבר קיימים בתוכה זמן רב. תגובתי הייתה: “מדוע זה אומר שאת לא יכולה להיות חלק מתנועתנו הרוחנית? כמובן שאת יכולה ליישם את הסטנדרטים שלך”. כל מה שרציתי לומר בזה היה שלמה שאנו מלמדים אין מה לחשוש מהסטנדרטים האישיים של אף אחד. מבחינתי אין כל דבר פסול בכך שאנשים ישתמשו בסטנדרטים שלהם. להיפך, זה בדיוק מה שהם חייבים לעשות. אך האופן שבו היא פירשה זאת הראה שהכוונה שלה הייתה: בעצם, הכול כבר קיים בי. יש ברשותי כל דבר רוחני שאפשר לתת לי; אני כבר ראיתי את הכול בחזיונות, כלומר יש לי כבר את הכול בתוכי.

ואז היא המשיכה ושאלה האם במקרה זה היא יכולה או אמורה להיות התלמידה שלי. אינני יודע מדוע היא שאלה זאת, כי השאלה עצמה היא סתירה. ובכן, אפשר רק לומר שהעובדה היא שהיא רצתה להצטרף אלינו למרות הכול, ואי אפשר היה למנוע זאת ממנה. אך הטענה שלה שכבר יש לה הכול, וההתנשאות בהסכמתה לעבוד עם התנועה שלנו בזמן שהיא מתעקשת לקבוע את הסטנדרטים שלה, מגלים סוג של יהירות המחפשת משהו אחר ממה שאנו מלמדים. הרי היא לא הייתה זקוקה למה שאנו מלמדים אם כבר יש בה הכול. קשה להאמין עד כמה אנשים אינם מודעים ליהירות זו, ואיזה תפקיד גדול לאין שיעור יהירות זו משחקת בתנועה כמו שלנו.

אישה זו מניחה לא פחות ולא יותר שלמעשה מה שאנו מלמדים נובע ממנה. את זה די קשה להבין. היא כנראה מצאה במכתב שאותו כתבה גב’ שטיינר כתשובה למכתב שלה סיבה כלשהי שגרמה לה להצביע יותר ספציפית למקור מסתורי זה של תנועתנו האזוטרית. כך נוצר המצב המוזר הזה. חברים יקרים, כבר אי אפשר לשחק במחבואים כדי להגן על האינדיבידואל; הגיע הזמן שנתמודד עם דברים אלה. בתשובה של “שומר החותם” לגב’ שטיינר, היא אומרת: “לפני שלוש שנים, כמו אדם חולה המחפש רופא, ביקשתי להתייעץ עם דר’ שטיינר. באותו מפגש היה לי לומר דבר עצוב מאוד, ומאז היה עלי לומר אותו פעמים רבות: למרות שיכולתי לעקוב אחרי מה שהוא לימד, לא הצלחתי להבין שום דבר ממה שמעסיק אותי ישירות או ממה שקרה לי. אני לא יכולה לציין מה בדיוק הביא אותי לאמירה זאת, כי אינני יודעת כמה את יודעת על הרקע שלי ועל הביוגרפיה שלי.” היא אומרת זאת מפני שפעם נאלצתי לשמוע שיחה שבה דובר על נושא זה. “לא הצלחתי לדבר על המצוקה שלי, ודר’ שטיינר הבהיר שהוא לא רוצה לשמוע עליה.” נכון שלא רציתי לשמוע, אבל כן נתתי לה תשובה. אי אפשר פשוט להתחמק מדברים כאלה כך שאתה מעיר שאתה לא מעוניין לשמוע אותם. “אך בקיץ לאחר מכן, הוצג בפנינו “שומר הסף”. במחזה מתקיימת שיחה בין סטרדר לתיאודורה, שיחה ששיקפה באופן העדין ביותר בדיוק מה שהעיק עלי. אולי דר’ שטיינר לא ‘התכוון’ לשום דבר מסוג זה” – המילה התכוון מופיעה במרכאות – “אך זאת עובדה. אולי היה זה ניסיון לריפוי.” בקטע שהיא מדברת עליו במחזה המסתורין סטרדר אומר שהוא חייב הכול לתיאודורה.

חבריי היקרים, כאשר אנשים כותבים דברים כאלה, ועוד מנסים להשתמש בסגנון רשמי וגרנדיוזי, למרות שהוא לא תורם כלל לבהירות, באמת אי אפשר לטעון שיש להתייחס לדברים כאל מסר אישי. יש הרבה דברים שאפשר לראות אותם כעניינים אישיים, ולא הזכרתי אף אחד מהם. כל מה שכן הזכרתי קשור באופן אינטימי לאופייה ומהותה של תנועתנו. לא הזכרתי שום דבר אחר. אם מישהו אינו רוצה שדברים כאלה יוזכרו בציבור, הוא לא צריך לכתוב אותם. כאשר דברים כמו אלה שמכתב זה מבטא מתחילים לנצח בתור גישה, הם מערערים על כל מה שאני מנסה להשיג עם כל מילה שאני אומר, ועם כל מה שאני עושה כבר שנים רבות.

כדי שנמשיך לעבוד ביחד, אסור שלא תדעו מה דעתי על הדרך שבה עלי לעמוד ביניכם. אם אנחנו רוצים להמשיך לעבוד ביחד, זה חייב להיות על אותו בסיס כמו קודם. עלינו למצוא דרך ליצור עבור תנועתנו הרוחנית צורה שתעלה בקנה אחד עם ההתפתחות של האנושות בזמננו. אך זה לא יכול לקרות אם כל מיני עניינים אישיים יחליפו את מה שיש להשיג ולהבין ברמה רוחנית. מדהים אותי שבזמנים קשים אלה, כאשר העניין שלנו אמור להתמקד כולו בהתפתחות של חלק גדול מהאנושות, יש למישהי כה מעט עניין באירועי היום עד שהיא גוררת עניינים אישיים כאלה לתוך החברה שלנו. משמעות הדבר היא להיות באמת מנותק מההיבטים הפנימיים העמוקים ביותר של זמננו, כאשר כל מה שמישהי יודעת לעשות בזמן זה הוא לגרום לקטסטרופה שלמה מפני שהיא חושבת שמותר לחיות באשליה שמשהו לא קרה באופן שבו היא חלמה שזה יקרה.

כך הדברים המאוד אישיים האלה מתחילים להזדחל לתוך החברה שלנו. אך אסור לנו להרשות לעניינים אישיים להיכנס לתנועתנו, לא בצורה זו ולא בכל צורה אחרת. אנשים שהעניין העיקרי שלהם הוא הם עצמם ימצאו מקום בחברתנו רק במידה מוגבלת מאוד. בדרך כלל, אנשים שעוטפים עצמם בענן מיסטי מנסים לעשות את אותו דבר גם לאלה שנמצאים סביבם. הרי אין זה עקבי לדמיין שאתה עצמך הוא הדבר הכי חשוב תחת השמש ושהאנשים סביבך לא יהיו מיוחדים במינם גם כן, כך שהנטייה היא להרחיב את המעגל. אבל אז, כפי שזה קורה לעיתים קרובות, העניין האישי והיהירות האישית תופסים את המקום של ההתבוננות האובייקטיבית על מה שתנועתנו הרוחנית נועדה להיות, ועל המקום של המאמצים שלנו לקראת יעד זה, והם גורמים לחברה שלנו את הנזק החמור ביותר האפשרי.

אפשר היה לחשוב שהקמת הבניין על שם יוהנס תעלה מספיק בעיות כדי להעסיק את חברינו ולהסיח את דעתם משטויות ודברי הבל בחיים. אפשר היה לחשוב באמת שבניין זה יוביל את מחשבותיהם לדברים טובים יותר. אך כפי שאתם רואים, זה לא קרה כפי שיכולנו לקוות, ולמרות זאת עלינו להמשיך בעבודה. אני מודה לכולכם מקרב לב על כל התחושות שהבעתם במכתב שידידנו מר באואר מסר לי, ועל כל האמון שחברים אחרים הביעו כלפיי, ואני מקווה שיימצאו הדרכים והאמצעים, מצד אחד, כדי להתמודד עם המכשולים בהתקדמות האמיתית של תנועתנו, ומצד שני, כדי לתת את הדעת על מה יש לעשות כדי שתנועתנו לא תהיה יותר מידי מוגבלת בעתיד בגלל מכשולים חיצוניים.

חברים יקרים, הביקורת לא יכולה להזיק לנו. אנשים יכולים להעביר עלינו ביקורת אובייקטיבית, עובדתית, כמה שהם רוצים, וזה לא יפגע בנו. קודם כול, יהיה אפשר תמיד לומר את מה שצריך כדי להגיב לביקורת, ושנית, הזמן הוא לצידנו. היום, אנשים יכולים לחשוב שאנחנו טיפשים בגלל חדר הדודים שלנו או בגלל הבניין על שם יוהנס עצמו, או מה שזה לא יהיה, אבל בסופו של דבר הם ישתכנעו, ואנחנו יכולים לחכות עד אז. ככה זה עם כל דבר חדש.

המצב שונה לחלוטין כאשר מדובר בשקרים והשמצות. במקרה זה, אני מוכרחים להעמיד את הדברים במקומם שוב ושוב אם אנו לא רוצים פשוט להתעלם מהן, וכמובן, המשמיצים יכולים תמיד להשיב. הדבר יכול אף להגיע לשלב שבו אנו נאלצים לנקוט בצעדים משפטיים. אך אנו חייבים להתגונן כאשר רוצים לפגוע בנו, גם אם התחושה היא שאנו שוטפים ידיים במים שחורים ומלוכלכים.

אם באמת היינו יכולים לטפח גישה זו, אבל כגישה אקטיבית, ולהגביר את כוחותינו בשני הכיוונים הללו, היינו יכולים לעשות דברים רבים שלא נעשו עד כה. כמובן, אין לראות בכל זה תוכחה אישית כלפי מישהו מסוים. חלק ממה שאמרתי מתייחס לחלק מהאנשים, ודברים אחרים לאנשים אחרים. הכוונה שלי היא כללית. אך לכל מה שאמרתי יש בסיס מוצק בעובדות, וכדי שתראו זאת, היה עלי להציג בפניכם כמה מן העובדות שמראות כיצד דברים שדורשים הבנה רוחנית התקבלו באופן מאוד אישי.

ובאמת, חבריי היקרים, לפעמים אי אפשר אחרת – ואל תיעלבו אם אומר זאת – כשמישהי באה להתלונן, גם אם היא אומרת שהיא כבר ידעה מקודם את כל מה שהיא אי פעם קיבלה או יכולה עדיין לקבל דרך התנועה, הדרך היחידה להתייחס לאדם כזה היא בתוכחה קלה, חיוך סלחני או נחמה אבהית-ידידותית, כלומר להתייחס אליה כמו לילדה. הייתי מספיק נאיבי כדי להאמין שזה עזר, ואז נאלצתי לראות איך לאחר מכן מופיעות אותן אשליות גדלות … [פער ברישום הסטנוגרפי] נזק רב בתוך החברה שלנו.

כשחושבים על הטענות של “שומר החותם”, מעולם לא היה טעם לעשות משהו אחר מאשר לסלוח בחיוך על השטויות האלה, כמו שסולחים לילד. בבקשה סילחו לי על כך שאמרתי את מה שהיה צריך להיאמר. אך למען תנועתנו, איננו יכולים להרשות לאלמנטים פתולוגיים, חולניים, להרוס אותה. לכן איננו יכולים לנקוט תמיד בעמדה שעלינו פשוט לקבל את אותם אלמנטים חולניים כמו שהם. כאשר האלמנט החולני לובש צורה של מגלומניה, של אשליית גדלוּת, עלינו לקרוא לו בשמו; אין לנו שום ברירה אחרת. דבריי אינם מכוונים נגד האישיות שמדובר עליה, אלא נגד אותו חלק בה שמגיע לו שנגנה אותו. הרי איננו רוצים להחביא את העניין מאחורי מעטה של אוקולטיזם, אלא עלינו להתמודד עם העובדות כפי שהן. זה דורש שנשקיע מאמץ בחינוך עצמי בצורה מיוחדת מאוד, אבל אם נצליח, נראה את הדברים כפי שהם, במקום דרך ענן של ערפל.

יכול להיות שתאמרו לי שבנקודה זו אני בעצמי מדבר מתוך יהירות. זה לא מפריע לי, כי כבר נגזר עלי לקרוא לדבר בשמו. כבר חוויתי לא פעם שתלמידים חשבו שהם חכמים יותר מהמורים שלהם ונזפו במורים אלה בטענה שהם הבטיחו כל מיני הבטחות, אבל לא קיימו אותן. לא צריך להפתיע בכלל שזה קורה גם בתוך החברה שלנו.

חברים יקרים, אמרתי לכם כעת את דעתי, וכאמור, אתם לא צריכים לקבל אותה כמחייבת. אני פשוט מבקש מכם להתייחס אליה באותו אופן שהייתי רוצה שתתייחסו לכל דבר שאני אומר: הייתי רוצה שתנסו לראות אם נוכל להתקדם בחיים בתנועתנו בצורה טובה יותר ברגע שקיימת החלטה משותפת לראות את הדברים החשובים כבאמת חשובים, ואת הדברים הקטנים כקטנים, במקום לצייר הילה מיסטית סביב כל הבל וכל יוהרה אישית שרירותית.

אם אנו לא מודעים לרצינות המלאה של תנועתנו, יש פיתוי גדול מאוד שנגיע לזיוף כשאנו מלבישים כל מיני דברי הבל קטנים של החיים באותו בגד רציני. זה לא יכול לקרות, ולאמירה פשוטה זו יש משמעות יותר גדולה ממה שנראה לעין. את הדברים האלה לא רציתי לומר, אך הייתי צריך לומר אותם. אני לא יכול להקריא מכתבים אלה בשלמותם בפני התנועה כולה, אבל לא יכול לעלות על דעתו של מי שיוכל לקרוא אותם בעצמו שחרגתי מסמכותי כשציטטתי קטעים מהתכתבות פרטית אישית. במקרה זה, הדבר היה צריך לקרות, מפני שדברים אלה קשורים ליסודות של מה שאנו עושים כאן ביחד.

——————————————————————–

1. ראו את שני הכרכים של “הערות מדעיות-רוחיות על “פאוסט” של גתה, 272-273 GA[לא תורגמו לאנגלית – הערת המתרגם לאנגלית] ↑
2. Robert Hamerling, 1830–1889 משורר אוסטרי. ↑
3. הכוונה היא לגתהאנום. ↑
4. מתייחס כנראה להיינריך גוש, שמעולם לא היה פעיל בשום פעילות מעשית. כפי שדיווחו מספר חברים, הוא סירב בזמנו לעבוד על בניית הגתאנום הראשון. ↑
5. החלק השני של המשפט אינו ברור ברישומים הסטנוגרפיים, ואולי לא נרשמו באופן מדויק או שלם. ↑