רודולף שטיינר

דורנאך 1924/25

GA26

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

מכתב 23

היכן ניצב האדם כישות חושבת וזוכרת?

בהשגה שכלית (חשיבה) ובהעלאת זיכרונות מצוי האדם בספירה של העולם הפיסי. ועם זאת, להיכן שיפנה את מבטו בעולם פיסי זה הרי שבשום מקום לא יגלה בחושיו דבר כלשהו שייתן לו כושרות השגה שכלית או היזכרות. בפעולות ההשגה השכלית עולה תודעת העצמיות. תודעת עצמיות, הדבר צוין במכתבים הקודמים, מהווה קניין שהאדם רכש בכושרות של העולם הארצי. אולם כוחות ארציים אלה הם מסוג כזה הנשאר נסתר מהתבוננות החושים. מה שחושב האדם בחיים הארציים הוא אך ורק מה שמגיע אליו דרך החושים, אולם הכושר לחשוב זאת אינו מגיע אליו מאיזה שהוא דבר מהדברים אודותיו חושב הוא.

היכן יימצא אותו כושר שמתוך ספירות האדמה יוצר השגה שכלית ואת דימויי הזיכרון? ניתן למצוא זאת כשמופנית עין הרוח לכיוון של מה שמביא עימו האדם מחייו הארציים הקודמים. התודעה הרגילה אינה יודעת דבר על כך, הדבר הזה מצוי מעצמו, בלתי מודע לאדם. אולם מראה הוא את עצמו מיד כשמציג האדם את כף רגלו על האדמה לאחר מצב הקיום הרוחי, על מנת לקשור זיקה לאותם כוחות ארציים שאינם באים לתחומי הספירה של התבוננות חושים וחשיבת חושים. לא בהשגתו השכלית נמצא האדם בספירה זו, כי עם ברצייתו המפעילה עצמה לאורך נתיב גורלו. בראיית העובדה שהאדמה מכילה כוחות השוכנים מחוץ לספירת החושים רשאים אנו לדבר אודות 'האדמה הרוחית' כקוטב נגדי ל'אדמה פיסית'. אזי המסקנה תהיה שהאדם כישות בעלת רצייה שוכנת ב'אדמה הרוחית' ועימה. אך כישות בעלת השגה שכלית או חשיבה, על אף שהוא מצוי בלב האדמה הפיסית אין הוא חי בזאת. האדם, כישות חושבת, נושא כוחות מהעולם הרוחי אל הפיסי. אך עם כוחות אלה נשאר הוא ישות רוחית שרק מופיעה בעולם הפיסי אך אינה נכנסת לשום זיקה עימו. הזיקה היחידה שהאדם נכנס אליה בהשגתו השכלית במהלך הוויית הקיום הארצית היא עם ה'אדמה הרוחית'. ומזיקה זו עם ה'אדמה הרוחית' מתפתחת תודעת עצמיותו האינדיבידואלית שתחילתה היא הודות לתהליכים רוחיים שעובר בהם האדם בחייו הארציים.

בהביננו בהבנה מקיפה בראיה רוחית את אשר מתואר כאן, לפנינו ה'אני' האישי הנראה רוחית. בהתנסויות זיכרון מגיעים אנו לאזור הגוף האסטרלי האנושי. בהיזכרות אין אלה רק, כפי שהדבר באשר לפעילות ההשגה השכלית, התוצאות של חיים ארציים קודמים השולחים זרמם אל האני של פרק הזמן הנוכחי, אלה הם גם הכוחות הפעילים של העולם הרוחי, שלהם היה כפוף האדם בין המוות ללידה מחדש, הזורמים כעת לתוך חייו הפנימיים. כוחות אלה זורמים לתוך הגוף האסטרלי.

וכאן, שוב, אין על האדמה הפיסית שום שטח ישיר לקליטת זרם כוחות אלה. האדם כישות בעלת זכירה עשוי לאחד עצמו כה במעט בזכירה לעצמים ולתהליכים המוחשים בחושיו כשם שאך במעט יכול הוא לאחד עצמו עימם כישות חושבת בפעולה של יצירת השגות שכליות. אכן נכנס הוא, כישות בעלת היזכרות, אל זיקה עם משהו שאף אם אינו פיסי מתרגם הוא את הפיסי לתהליכים ותוצאות, כלומר, עם התהליכים הריתמיים בטבע ובחיי אנוש. בטבע קיימות חליפות ריתמיות של יום ולילה, מחזוריות ריתמית של עונות וכן הלאה. באדם מתנהלים הנשימה ומחזור הדם באורח ריתמי, וכן חליפות השינה והיקיצה וכולי. תהליכים ריתמיים הן בטבע והן באדם אינם פיסיים, ניתן לכנותם בשם רוחיים בחלקם. הפיסי כמהות נעלם בתהליך אל תוך המקצב שלו ושל הטבע כאחד. אזי הוא חי בגופו האסטרלי. מגמתה של היוגה ההודית היא להיכנס כליל לחיי המקצב. זוהי השתדלות להסתלק משדה ההשגה השכלית של האני שבאדם ובתהליך של חוויה פנימית חיה הזהה לתהליך ההיזכרות, לראות לאותו עולם המצוי מאחורי מה שעשוי להיות ידוע לתודעה הרגילה. אל להם לחיי הרוח של המערב להשיג ידע על ידי דיכוי האני. עליהם לעומת זאת לאמן את האני לכיוון תפיסת הרוחי. לא ניתן לעשות זאת כשמישהו פוסע בנתיב מהעולם החושי אל העולם הריתמי שבו כל מה שאותו אדם חווה בקיומו הוא ריתמוס, המעבר החלקי של הפיסי אל הרוח. אפשרות טובה יותר היא לבקש את אותה ספירה של עולם רוחי אשר מגלה עצמה בריתמוס.

על כן קיימים שני נתיבים אפשריים: האחד – חוויית הפיסי בספירה הריתמית בה עובר הפיסי בחלקו אל הרוחי. זוהי דרך עתיקה שאין ליטול אותה עוד היום. השני – חווית אותו עולם רוחי, הן בפנים האדם והן מחוצה לו, שמקצב העולם מהווה את הספירה המיוחדת שלו כשם שהספירה המיוחדת של האדם היא העולם הארצי על ישויותיו הפיסיות ועל התרחשויותיו הפיסיות. והנה, עולם פיסי זה הוא שאליו משתייך כל הנעשה על ידי מיכאל, בפרק העת הקוסמית הנוכחית. בשימו את משכנו בעולם, מביא רוח מיכאל את מה שאלמלא כן שוכן היה בשטחו של לוציפר, אל השדה הבלעדי של אבולוציית אנוש, שעליו אין ללוציפר השפעה. כל זה נעשה גלוי וברור כשנכנס אדם לאימגינציה. כי הנפש בדימוייה שוכנת בריתמוס ועולמו של מיכאל מהווה עולם המגלה עצמו בריתמוס. באשר להיזכרות, לזיכרון, מצויים אנו כבר באותו עולם עצמו, אלא שלא עמוק מאד. התודעה הרגילה אינה יודעת דבר על חייה שלה. אך בהיכנסנו לאימגינציה או אז בוקע ועולה תחילה עולם הזיכרונות הסובייקטיביים מתוך העולם הריתמי. דבר זה עובר מיד אל עולם תבניות-האידיאות שחייהן באֵתר אבות-הטיפוס הנוצרים על ידי העולם הרוחי האלוהי עבור הפיסי. חווים אנו את האתר הקורן בתמונות קוסמיות, הנושא בו בתוכו את תהליך הבריאה של העולם, ואת כוחות השמש האורגים באתר זה. כאן אין הם רק קורנים גרידא, מתוך האור מעלים הם בשזירה את אבות-הטיפוס הקוסמיים. השמש נגלית כעת כצייר העולם, האמן הקוסמי. השמש היא המרכיב הקוסמי של אותם אימפולסים אשר מציירים באדם את התמונות של השגה שכלית.

מחשבות מנחות למכתב 23

1. האדם כישות חושבת שוכן בתוך הספירה של האדמה הפיסית, אולם אין הוא נכנס לכל זיקה שהיא לאדמה פיסית זו. חייו חיי ישות בעלת נפש ורוח הפתוחים לרשמי העולם הפיסי, אולם הכוחות עבור המחשבה שלו באים אליו מהאדמה הרוחית, באותו מסלול עצמו כמו זה המנחה אותו, כתוצאה של הוויות חיים ארציים קודמים, למימוש ידע ייעודו בחיים.
2. השוכן בחיי ההיזכרות, הזיכרון, מצוי כבר באותו עולם בו, בריתמוס, נעשה הפיסי בחלקו לרוחי ואשר בו מתחוללים מאורעות רוחיים כאלה כפי שפועלים בפרק הזמן הקוסמי הנוכחי על ידי מיכאל.
3. כל אדם, הלומד לדעת נכונה את החשיבה וההיזכרות, יוכל להבין כיצד שוכן האדם כישות אדמה בתחומי ספירת האדמה ועם זאת אף פעם אינו מעורב כולו בספירת אדמה זו. בתור ישות שמעבר לאדמה מבקש האדם לרכוש את תודעת עצמיותו דרך זיקה עם האדמה הרוחית, ובזה, את מילוי השלמת האני שלו.