רודולף שטיינר

GA23

תרגום: בן-ציון בננו וולקוביץ

עריכת לשון: אריה לבנה

יצא לאור ב-1992 בהוצאת מיכאל

ונתרם לארכיב על ידי יוטקה ממסעדת הרדוף

לרכישת הספר ראו כאן

תוכן עניינים

מבוא

כוח העבודה של האדם – האם הוא ‘סחורה'”

הפיתרון המתחייב על ידי מציאות החיים לבעיה החברתית ולצרכיה של החברה

שלושת האידיאלים הנשגבים של המהפיכה הצרפתית הגדולה / הגוף התלת-איברי – המיתקן החברתי למימוש האידיאלים

מחשבות נוספות המלוות את הגוף החברתי התלת-איברי בדרכו מהכוח אל הפועל

טיול בפסיפס של החיים החברתיים

מה בין האידיאה: “המדינה” שהגה אפלטון, לבין הגוף החברתי התלת-איברי

קשרים בינלאומיים בין גופים חברתיים

העבודה- משמעותה בחיי האדם המודרני

מבוא

על ספר זה ליטול על עצמו את התפקיד – שלא מקובל בימינו – להראות, כי האנדרולומוסיה בחיינו הציבוריים נובעת מהתלות של חיי הרוח במדינה ובכלכלה. ועליו להראות, כי שיחרור חיי הרוח מתלות זו מהווה את המרכיב האחד של פיתרון הבעיה החברתית-סוציאלית הבוערת.

בזאת פונה כתב זה נגד דעות מוטעות הרווחות ביותר. זה זמן רב מקובל לראות את העובדה, שהמדינה נטלה לידיה את ניהול ענייני החינוך, כדבר הפועל לקידום האנושות. ואנשים בעלי דעה סוציאליסטית כמעט שאינם יכולים לתאר לעצמם את הדברים אחרת, אלא שעל החברה – כלומר: על המדינה – לחנך את היחיד – למען ישרת אותה – על פי אמות המידה שלה.

לא בקלות נוטים לבוא לידי ההכרה, אשר חיונית ביותר בתחום זה בימינו: שבהתפתחות ההיסטורית של האנושות קורה, שמה שהיה נכון בתקופה קודמת, מתגלה כמוטעה בתקופה מאוחרת.

אמנם, לנוכח עליית תנאי החיים החדשים של האנושות המודרנית מן ההכרח היה, להוציא את מערכת החינוך, יחד עם חיי הרוח הציבוריים, מידי החוגים, אשר שלטו בהם בימי הביניים, ולהעביר את ניהולם לרשות המדינה. אולם המשך קיומו של מצב זה הוא בגדר טעות חברתית-סוציאלית חמורה.

במסגרת מערכת-המדינה הגיעו חיי-הרוח אל השלב של חירות, אלא שאין הם יכולים להמשיך לקיים חיי-חירות אמיתיים, אם לא יוענק להם מלוא ניהול עצמי בלתי תלוי. חיי הרוח חותרים, מכוח מהותם החירותית אשר אימצו, להשתלב כאיבר עצמאי מוחלט באורגניזם החברתי. מערכת החינוך וההוראה, שממנה, הלוא, עולים וצומחים כל חיי הרוח, צריכה להיות מנוהלת בידי אלה העוסקים הלכה למעשה במלאכת החינוך וההוראה. וניהול זה אסור שיושפע מדעתם או מסמכותם של גורמים הפעילים במדינה או בכלכלה. על המורה להקדיש להוראה רק מידה כזאת מזמנו, שתאפשר לו גם עיסוק פורה כמנהל בתחומו. וכך ממילא ידאג לענייני הניהול באותה מידה שהוא דואג לענייני החינוך וההוראה. איש לא יכתיב לו מה לעשות זולת זה, העומד בעצמו בעת ובעונה אחת בתוך תוכה של הפעילות החיה כמורה וכמחנך. אין להרשות התערבות, לא מצד בית המחוקקים ולא מצד כל אישיות אשר עבדה אולי אי פעם בהוראה, אך אינה עושה זאת עוד בעצמה. הניסיון הנרכש באופן בלתי אמצעי בתהליך ההוראה, ועובר וזורם מאליו לאפיקי המינהל, מטבע הדברים הוא, שבמערך כזה יפותחו ויבואו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר הכושר המעשי והמיומנות המקצועית גם יחד.

ניתן לטעון, כי גם בניהול עצמי של חיי הרוח לא הכל יהיה מושלם. אלא שדבר זה אין לדרוש כלל בחיים המציאותיים. אין אנו יכולים לשאוף אלא לזאת בלבד, שיושג ויתממש האפשרי הטוב ביותר. הכישורים המתגבשים וגדלים בילד – באדם המתהווה – יפעלו באמת לטובת החברה, אם על פיתוחם מופקדים רק אלה המסוגלים לגבש דעה מוסמכת מתוך שיקולים רוחניים טהורים. באיזו מידה יש להוליך את הילד לכיוון זה או אחר, על כך תוכל להתגבש החלטה רק בתוך הציבור הפעיל בחיי רוח בלתי תלויים. רק הוא מסוגל לקבוע כיצד לפעול כדי לממש החלטה זו. מציבור כזה ישאבו חיי המדינה וחיי הכלכלה את הכוחות, שלא יוכלו לזכות בהם לעולם, אם הן – המדינה והכלכלה – יעצבו בעצמן את חיי הרוח מתוך גישות ונקודות-מבט משלהן.

מגמת הדברים המוצגים בכתבה זו היא להראות, כי גם את המנגנונים ואת תכני ההוראה של אותם מוסדות-הלימוד, המשרתים ישירות את המדינה ואת הכלכלה, יש להעמיד תחת ניהולם של מכווני חיי רוח בלתי-תלויים. בתי ספר גבוהים לחוק ומשפט, בתי ספר למסחר, מכונים חקלאיים, מוסדות לימוד לתעשייה – כל אלה יקבלו את עיצובם מתוך חיי הרוח הבלתי תלויים. דברים אלה בהכרח יעוררו נגדם הרבה משפטים קדומים, אם יוסקו המסקנות האלה – הנכונות – מכל הנאמר כאן. אולם ממה נובעים משפטים קדומים אלו? קל לעמוד על הרוח האנטי-סוציאלית שביסודם, כאשר מבינים, כי בסופו של דבר הם אינם אלא פועל יוצא מהאמונה הבלתי-מודעת, שהמחנכים הם אנשים בלתי מעשיים המנוכרים לחיים. אין מוכנים להעלות כלל על הדעת שהמחנכים מסוגלים לעשות ביוזמתם את הסידורים המתאימים, העשויים לשרת כראוי את התחומים המעשיים של החיים. תפקיד זה יוכלו, כביכול, למלא רק אלה העומדים בעיצומם של החיים המעשיים, ועל המחנכים יהיה לקבל אך ורק מהם את ההנחיות הדרושות, שיש לפעול לפיהן.

מי שחושב כך, נעלם ממנו כי מחנכים, אשר נבצר מהם לתת לעצמם הנחיות בקטנות כבגדולות, נהפכים ממילא – בעל-כורחם – למנותקים מהחיים ולחסרי כושר מעשה. הללו, גם אם יתנו בידיהם קווי פעולה, שמוצאם מאנשים, שהם מעשיים ככל שיהיו, לא יהיה לאל ידם כלל לגדל בשביל החיים אנשי מעשה ראויים לשמם.

מצבים אנטי-סוציאליים נוצרים על ידי כך, שלתוך החיים החברתיים מוכנסים אנשים, אשר בתקופת חינוכם לא צוידו בתחושה סוציאלית.

אנשים בעלי תחושה סוציאלית צומחים ועולים אך ורק מתוך דרך חינוך המנוהלת ומודרכת על ידי אנשים שהם עצמם בעלי תחושה סוציאלית.

הבעיה החברתית-סוציאלית לא תבוא על פתרונה, אם שאלת החינוך והרוח לא תטופל בתור חלק בלתי נפרד ממנה, אשר נודעת לו חשיבות ראשונה במעלה. הגורם האנטי-סוציאלי נוצר לא רק על ידי מנגנונים כלכליים אנטי-סוציאליים, אלא גם על ידי כך שהאנשים מתנהגים במנגנונים אלה באורח אנטי-סוציאלי.

כך למשל, יוצרים גורם אנטי-סוציאלי, אם מוסרים את הנוער לצורך לימוד וחינוך לידי אנשים, אשר עליהם כופים להפוך זרים לחיים ומנותקים מהם, על ידי שמכתיבים להם מבחוץ את הכיוון ואת התוכן של עשייתם.

לדוגמה: המדינה מקימה בתי אולפן לחוק ומשפט. היא דורשת מהם שיילמֵד בהם אותו תוכן של תורת המשפט אשר עוצב על ידה בתחוקתה ובמינהלה על פי נקודות מבט שלה. לעומת זאת, בתי אולפן, אשר צמחו אך ורק מתוך חיי רוח בלתי תלויים, ישאבו את תוכן תורת המשפט מעצם חיי רוח אלה. ועל המדינה יהיה להמתין למה שיימסר לרשותה מידי חיי הרוח הבלתי תלויים הללו. כי רק מתוכם יצמחו לה אותן האידיאות החיות, אשר יש בהן כדי להפרותה.

ויקומו אנשים אשר ישלטו בחיים המעשיים הודות להכשרתם אשר בה הם זוכים באיבר החברתי של חיי הרוח הבלתי תלויים.

כיצד יעוצב לפרטיו ניהולם של חיי רוח בלתי תלויים, דבר זה יתואר בספר זה ולו במרומז.

בעלי דעות אוטופיות יסתערו בוודאי על ספר זה בשאלות משאלות שונות. אמנים מודאגים ואנשי רוח שונים יאמרו: וכי הכישרון ישגשג יותר במסגרת חיי רוח בלתי תלויים מאשר במסגרת חיי הרוח העכשוויים הנשלטים על ידי כוחות המדינה והכלכלה? השואלים מסוג זה מן הראוי שייתנו אל לבם, שספר זה לא מתכוון בשום פנים להציג משהו אוטופי. ולכן לא נעשות בו כלל קביעות תיאורטיות, החלטיות בחינת: “כזה ראה וקדש.” אלא הוא מעורר להתארגנות חבורות אנשים, העשויות מתוך עצם חיי היחד בהן להניב את הרצוי והטוב מבחינה סוציאלית. כל המעריך את החיים לא לפי משפטים קדומים תיאורטיים, אלא על סמך התנסויות וניסיונות, חזקה עליו שיאמר לעצמו: היוצר מתוך כישרון חופשי, מובטח לו סיכוי שיזכה להערכה הוגנת על פועלו, בתנאי שיהיו קיימים חיי רוח בלתי תלויים, אשר הציבור הפעיל בהם יוכל להתערב בחיי החברה אך ורק על פי אמות המידה שלו.

השאלה הסוציאלית איננה משהו שצף ועלה זה עתה בחיי בני האדם, והיא אינה עשויה לבוא כעת בבת אחת על פתרונה על ידי כמה אישים או על ידי פרלמנטים, ואז היא תחוסל לחלוטין. אלא היא מהווה את אחד המרכיבים של כל חיי הציביליזציה המודרניים, ולאחר שנוצרה פעם, היא גם תישאר כזאת לאורך ימים. היא תצטרך למצוא את פתרונה כל פעם מחדש, וזאת בהתאם לשינויים החלים בהתפתחות ההיסטורית-עולמית. שכן חיי בני האדם נכנסו עם הזמן החדש לשלב התפתחות, שבו המערך הסוציאלי מוליד מתוכו תמיד מחדש את האנטי-סוציאלי. וזה האחרון – האנט-סוציאלי – יש לגבור עליו כל פעם מחדש ולחסלו. כשם שהאורגניזם, הגוף, עובר אחרי זמן מסוים של שובע אל מצב של רעב, כך עובר גם האורגניזם הסוציאלי, הגוף החברתי, ממצב של סדר במערך היחסים אל מצב של אי-סדר. אין בנמצא תרופת-פלא, שתסדיר סופית את היחסים הסוציאליים – כשם שאין בנמצא מזון שישביע לאורך ימים. אולם בני האדם ניתן להם להתלכד לחבורות כאלה, שעצם שיתוף הפעולה החי ביניהם מתווה בחיים כל פעם מחדש את הכיוון אל הסוציאלי. חבורה כזאת היא הציבור הפעיל בחיי הרוח, האיבר הרוחי, בעל המינהל העצמי, של הגוף החברתי.

כשם שלגבי חיי הרוח מתחייב מתוך הניסיון של זמננו המינהל העצמי הבלתי תלוי כדרישה סוציאלית, כך נחוצה לגבי חיי הכלכלה הפעילות המשותפת.

הכלכלה מורכבת בחיים המודרניים משלוש פעילויות: ייצור-סחורות, מסחר-סחורות וצריכת-סחורות. על ידי הכלכלה באים צרכי בני האדם על סיפוקם. בתוכה עוסקים האנשים – כל אחד בעיסוקו הוא. כל אחד יש לו בתוכה אינטרס חלקי מִשֶלו. על כל אחד להשתלב בה בעיסוקו על פי מידת יכולתו. אולם מה עליו ליצור, זה יתברר לו מתוך ידיעת קשר עובדות החיים של הכלל. לא תמיד היו כך פני הדברים ואפילו בזמננו אין הם כך בכל מקום על האדמה. אך באותו חלק של אוכלוסיית התבל, האמון על הציביליזציה, אכן זהו המצב בעיקרו.

היקפי פעילויות הכלכלה התרחבו במרוצת התפתחות האנושות. מתוך הכלכלה הביתית, הסגורה, עלתה והשתלשלה הכלכלה בהיקף עירוני, ומתוכה התפתחה הכלכלה המקיפה את שטח המדינה. כיום חובקת הפעילות הכלכלית את תבל-כולה. אמנם קיים עוד בחדש חלק ניכר מהישן, ובישן היו כבר הרבה ניצנים של החדש. אולם הלכי-הגורל של האנושות מושפעים מהעובדה כי תהליך התפתחות זה – אשר עליו נרמז כאן – נהפך לשולט בתוך תנאי החיים הנתונים.

זהו רעיון נפל לשאוף לארגן את הכוחות הכלכליים על פי השתייכותם למדינה מסוימת, בחברה עולמית מופשטת, בלתי מציאותית. יחידות הכלכלה-הביתית התמזגו במרוצת ההתפתחות בהיקף נרחב ליחידות כלכלה, המקיפה את המדינה. אולם המדינות קמו והתגבשו מכוחות שאינם רק כלכליים. הניסיון להפוך אותן לחטיבות כלכליות גרם לתוהו-ובוהו חברתי.

חיי הכלכלה חותרים לעיצוב-עצמי מתוך כוחותיהם-הם – ללא תלות במנגנוני המדינה ובדרך מחשבתה.

השאיפה הזאת תוכתר בהצלחה, רק אם ייווצרו איגודים – לפי נקודות מבט כלכליות טהורות – שיאחדו בתוכם חוגים של צרכנים, סוחרים וייצרנים. ההיקף של איגודים אלה ייקבע מאליו על ידי תנאי החיים במציאות, איגודים קטנים מידי, בזבוז רב בצדם ועלותם מרובה, וגדולים מידי יכבידו על הפיקוח והבקרה. כל איגוד ימצא על פי צרכי החיים את דרכו אל חבריו ואל הקשר איתם. אין מקום לחשש שאדם, אשר תנאי חייו מחייבים אותו להעתיק תכופות את עיר מגוריו, יוגבל בתנועותיו על ידי איגודים כאלה. הוא ימצא שהמעבר מאיגוד אחד לאחר אין בו קושי, אם הוא יופעל מתוך אינטרסים כלכליים בלבד ללא התערבות של אירגון מדינתי כלשהו. אפשר להעלות על הדעת סידורים כאלה במערך האיגודי, העשויים לפעול באותה מידה של קלות כמו מחזור הכספים.

בתוך מסגרת איגודית ניתן ליצור הרמוניה בעזרת ידע מקצועי וגישה עניינית. לא חוקים הם המכוונים את הייצור, המסחר והצריכה של הסחורות, אלא האנשים והאינטרס שלהם, הפועלים מתוך הבנת עניינים בלתי אמצעית. את ההבנה הנחוצה הזאת הם רוכשים על ידי עצם היותם מעורים בתוך החיים האיגודיים. היות והאינטרסים השונים של חברי האיגודים יבואו לידי איזון בהסכמים ביניהם, תיסחרנה הסחורות בערכיהן המתאימים. התאגדות כזאת לפי היבטים של חיי הכלכלה, אין להשוותה למהותם של האיגודים המקצועיים בימינו. הללו, השפעתם אמנם פועלת בחיים הכלכליים, אולם התאגדותם אינה נובעת מהיבטים של חיי כלכלה-כוללת. הם עוצבו על ידי העקרונות אשר צמחו מתוך הפעלת הגישות המדיניות, המדינתיות, הרווחות בזמן המודרני. מקיימים בהם לרוב ויכוחי-סרק, ויכוחים פרלמנטריים. אין בהם הידברות לגבי מה שמוטל על כל אחד – מתוך כדי שמירה על הדדיות – לפעול בהתחשב עם חיי הכלכלה-הכוללת. לעומת זאת, באיגודים לא ישבו ‘פועלים שכירים’, התובעים, בכוח הלחץ שלהם, שכר גבוה ככל האפשר מאת מעסיקיהם, אלא כאן נפגשים, תוך שיתוף פעולה הדוק, פועלים, אנשי-עמל עם מנהלי-ייצור, בעלי מפעלים, יחד עם בעלי עניין בצריכת מוצרים, כדי להסדיר – על ידי ויסות מחירים נאות – הֶסְפֵקים כנגד הספקים. דבר זה לא יכול להתבצע על ידי ויכוחים באסיפות פומביות. מֵהם יש להימנע. בהסכמים בין אדם לאדם, בין איגוד לאיגוד הכל מסתדר. לשם כך רק דרוש שעצם ההתאגדות תהיה תואמת את התפיסות של הסַפָקים ואת האינטרסים של הצרכנים.

לא רשמנו בזה כל תכנית אוטופית. שכן לא אמרנו כלל: דבר זה יש לעשותו כך או כך. אנו רק רוצים לרמוז לדרך שבה האנשים יסדירו לעצמם את העניינים. וזאת בתנאי שירְצו לפעול במסגרות שיתופיות המתאימות להבנתם ולאינטרסים שלהם.

זה שבני אדם יתארגנו למסגרות איגודיות-שיתופיות כאלה, לכך דואג, מצד אחד, הטבע האנושי, שהרי טבע אנושי זה מעורר באדם את הביקוש לְמָה שהוא זקוק. מצד שני טמון בחיי הרוח הבלתי תלויים הכוח, לדאוג להתארגנות האמורה, באשר אלה מולידים את הרעיונות, לפיהם יש לפעול באיגודים. כל מי שמחשבתו מבוססת על ניסיון החיים, חייב להודות, כי איגודים כאלה עשויים לקום כל רגע, וכי אין בהם שום דבר אוטופי. מה שעומד כמכשול בדרך התהוותם אינו אלא זאת, שהאדם בן-זמננו רוצה ‘לארגן’ את החיים הכלכליים מבחוץ, כאשר הרעיון ‘אירגון’ נהפך אצלו לעניין של סוגסטיה.

אל מול ‘האירגון’ הזה, הרוצה ללכד את האנשים בכוח חיצוני לצורך הייצור, מתייצבת הדרך ההפוכה של אירגון כלכלי בצורת ההתאגדות החופשית באיגודים. באיגודים מתקשר האדם אל זולתו ותוכנית פעולתם הכוללת היא פרי ההתמזגות של תבוּנוֹת היחידים-המאוגדים.

לכאורה ניתן להקשות: מה התועלת בדבר, כאשר בעל-הרכוש מתחבר עם חסר-הרכוש? כלום לא יותר קל להסדיר את הייצור ואת הצריכה בצורה ‘צודקת’ מבחוץ? אלא שפיתרון אירגוני כזה חותר תחת כושר היצירה החופשי של הפרט ומונע מהחיים הכלכליים לזכות באותה התרומה שרק כושר זה עשוי להעניק להם. על אף כל המשפטים הקדומים, מן הראוי לנסות פעם את המפגש באיגודים של חסר-הרכוש עם בעל-הרכוש. אם לא יתערבו כוחות שאינם מתחום הכלכלה, הרי מחובתו של בעל-הרכוש יהיה, לגמול לחסר-הרכוש. בימינו מדברים על עניינים אלה לא מתוך דחפים פנימיים, אינסטינקטים, שיסודם בניסיון החיים, אלא מתוך מצבי רוח שמקורם באינטרסים של מעמדות, ואחרים, ולאו דווקא באינטרסים כלכליים. מצבי רוח אלה יכלו להתפתח, מפני שבימינו, כאשר המציאות הכלכלית נעשתה מסובכת ומורכבת יותר, לא השכילו להתגבר על הקשיים באמצעות אידיאות כלכליות צרופות.

חיי הרוח הבלתי עצמאיים, הבלתי חופשיים, מנעו את הדבר.

אלה העוסקים בפעילות הכלכלית, שקועים ראשם ורובם בשגרת-החיים. אין הם מבינים את הכוחות המעצבים את המערך הכלכלי. הם עובדים ללא מושג בשלמותם של חיי האדם.

אין הדבר כך לגבי האיגודים. כאן לומדים החברים זה מזה את מה שמחובתם לדעת. אגב כך מתגבש ידע כלכלי על אודות האפשרי, וזאת על סמך הדעה הכוללת, המורכבת מִמָה שכל אחד מסוגל לתרום כידיעה וניסיון מתחומו שלו, החלקי.

כשם שבחיי הרוח הבלתי תלויים פועלים רק הכוחות הטמונים בהם עצמם, כך פועלים במערך הכלכלה האיגודית רק אותם נכסים כלכליים, הנוצרים כִפרי פעילות האיגודים. העשייה המוטלת על היחיד בחיי הכלכלה, מתבקשת ממנו עקב התחברותו עם אלה שאיתם התאגד למטרות כלכליות. על ידי כך ירכוש הוא השפעה על המערך הכלכלי הכללי בדיוק באותו יחס, התואם לתרומתו במערך זה. באיזה אופן ישתלבו בחיי הכלכלה אנשים נטולי כושר עבודה יתברר בהמשך הספר. להגן על החלשים מפני החזקים מסוגלת כלכלה המעוצבת אך ורק על ידי כוחותיה שלה.

כך יתחלק האורגניזם הסוציאלי, הגוף החברתי, לשני איברים עצמאיים התומכים זה בזה הדדית בדיוק מתוך כך שכל אחד מהם יש לו ניהול ייחודי משלו, הצומח מכוחותיו המיוחדים. אך בין שניהם חייב להתקיים גם איבר שלישי. איבר זה הוא המדינה עצמה כחלק של הגוף החברתי. בו מקבל תוקף כל מה שחייב לנבוע מכוח שיפוטו ותחושתו של כל אדם בגיר.

בחיי הרוח הבלתי תלויים פועל כל אחד לפי כישרונותיו המיוחדים.

בחיי הכלכלה תופס כל אחד את מקומו בהתאם לקִשרו האיגודי.

בחיי המדינה הפוליטיים-חוקיים תתבלט משמעותו האנושית-גרידא של האדם במובן שאין היא תלויה בכישרונות, המסגלים אותו לפעול בחיי הרוח הבלתי תלויים, וגם אינה תלויה בשווים, הנקבע בחיי הכלכלה האיגודיים, לַטוּבין שהוא מייצר.

בספר זה יתברר כיצד העבודה, על פי מרכיביה של אורך זמן וסוג, שייכת לתחום השיפוט של חיי המדינה הפוליטיים-חוקיים, בהם עומד כל איש מול רעהו כשווה מול שווה, מכיוון שבהם עוסקים רק במישורים שבהם יש לכוח השיפוט של כל אדם מעמד שווה. באיבר זה של הגוף החברתי מוסדרים הזכויות והחובות של בני האדם.

האחדות של הגוף החברתי תקום מתוך הפעלת העצמאות של כל אחד משלושת איבריו. הספר יַראה כיצד הפעילות של הון חוזר של אמצעי-ייצור, של ניצול מקרקעין ואדמה, עשויה ללבוש צורה על ידי שיתוף הפעולה בין שלושת האיברים. מי שרוצה ”לפתור” את הבעיה החברתית, הסוציאלית על ידי שיטה כלכלית בדויה או שנבעה מאיזו דרך אחרת, ימצא כי לספר זה אין אופי מעשי. אך מי ששואף מתוך ניסיון החיים לעורר את בני האדם לצורות כאלה של התאגדות, שבהן יוכלו להכיר על הצד הטוב ביותר את התפקידים הסוציאליים ולשקוד על מילויים – מי שמטרה זו לנגד עיניו, לא ישלול ממחבר ספר זה את חתירתו בכנות אל דפוסי-חיים מעשיים, אל פרקטיקה אמיתית בחיים.

****

הקורא ימצא כי בספר זה מדובר פחות על היעדים של התנועה החברתית-סוציאלית ויותר על הדרכים הראויות ללכת בהן בחיי החברה. מי שחושב במושגים של ניסיון בחיים מעשיים יודע כי יעדים מסוימים עשויים להופיע בצורות שונות. רק אלה אשר חיים במחשבות מופשטות מדמים הכל בנפשם בצורה אחידה, חד-משמעית. אינם מעלים כלל על הדעת שהחיים עשויים ללבוש צורות מגוונות ביותר.

הם – החיים – זורמים בלי הרף.

מי שרוצה לשחות בזרם החיים, חייב להסתגל במחשבותיו ובתחושותיו לסגולת הזרימה. רק בעזרת חשיבה כזו ניתן להתמודד עם המשימות החברתיות הקשות.

האידיאות שבספר זה נכבשו – אחרי מאבק ממושך – מתוך התבוננות בחיים. מתוכה הן גם מבקשות להיקלט.

****

חיי החברה העכשוויים מעמידים בפנינו אתגרים רציניים ומקיפים. מופיעות דרישות לארגון מחדש בחיים הללו, המצביעות על הצורך – כדי להתמודד עם בעיות אלה – לחפש דרכים שלא חשבו עליהן עד כה. עקב לחץ עוּבדות ההווה, יזכה אולי בימינו לאוזן קשבת גם מי, אשר מתוך ניסיונות החיים מחזיק בדעה, כי היעדר החשיבה על הצורך בגישות חדשות, הוא שדחף את החברה לתוך המבוכה הסוציאלית של ימינו.

על יסוד השקפה כזאת מושתתים הבירורים בספר זה. הם מבקשים לעסוק בשאלה, מה צריך להיעשות כדי להעלות את הדרישות המוצגות על ידי חלק גדול של האנושות, על הפסים הנכונים של רצייה חברתית-סוציאלית תכליתית.

אם דרישות אלה מוצאות או לא מוצאות חן בעיני זה או אחר – דבר זה, חשיבותו מתנדפת נוכח הכורח ליצור רצייה כזאת. מה שקובע הוא כי הדרישות קיימות ויש להתחשב בהן כעובדות נתונות בחיים החברתיים.

המחבר מבקש לומר את אשר עם לבו מתוך מלוא המציאות של חיי ההווה. לנגד עיניו עומדות התוצאות הרות-האסון, שמהכרח שיתרחשו, אם ימשיכו להתעלם מעובדות החיים של האנושות המודרנית. אם יסיחו את הדעת מֵרצייה חברתית-סוציאלית, המתחשבת בעובדות אלה.

מרוצים פחות מהעיונים של המחבר יהיו בראש ובראשונה אותם האישים, החושבים עצמם לאנשי מעשה במובן שבו רגילים לתפוס את המושג ‘חיים מעשיים’ בהשפעת אי-אלה הרגלים אהובים שבאופנה. אנשים אלה יחשבו כי המדבר אליהם בספר זה איננו איש מעשי כלל. אך המחבר סבור, כי דווקא אישים אלה הם שיצטרכו ללמוד את הדברים מחדש. כי לדעתו, ממה שנחשב בעיניהם כ’חיים מעשיים’ הוכח כמוטעה לחלוטין על ידי עובדות המציאות, שהאנושות המודרנית נאלצה להתנסות בהן. המדובר בטעות שהולידה אסונות בהיקף בלתי מוגבל.^[1] הם יצטרכו להודות בכך, שמן ההכרח להכיר במעשי, מה שנראה בעיניהם כאידיאליזם קפריזי ועיקש. ייתכן שהם יחשבו כי נקודת המוצא של ספרנו מוטעית היא מפני שחלקיו הראשונים הם פחות על ענייני כלכלה ויותר על חיי הרוח של האנושות המודרנית. המחבר סבור ויודע מתוך הכרת החיים, כי על הטעויות שטעו יתווספו עוד טעויות אם לא יתחילו להקדיש לחיי הרוח של האנושות המודרנית את מלוא תשומת-הלב העניינית.

גם אותם האנשים המעלים בצורות שונות סיסמאות נדושות באומרם כי על האנושות להיחלץ מההתמכרות לאינטרסים חומריים-בלבד, ולצאת למרחב בחיפוש אחר ה’רוח’, ‘האידיאליזם’, – אף הם לא ימצאו קורת רוח של ממש מִמה שיש למחבר לומר בספר זה. כי לא מתקבלים בדיוק על דעתו הדיבורים הריקים והמעורפלים על ‘רוח’ ועל ‘עולם-הרוח’. המחבר מכיר רק באותה רוחיות ההופכת לתוכן חייו של האדם עצמו. תוכן חיים זה מוכיח את עצמו כיעיל, הן מבחינת השליטה בתפקידי החיים המעשיים והן מבחינת עיצוב השקפת עולם וחיים אשר יש בה כדי לספק את הצרכים הנפשיים. העניין אינו בכך, אם יודעים – או מאמינים שיודעים – דבר על הרוחיות, אלא שזאת רוחיות המוכיחה נוכחות גם בעת התמודדות עם מציאות החיים המעשית. רוחיות כזאת אינה מלווה את מציאות-החיים רק בתור זרם צדדי השמור לחיי הנפש הפנימיים בלבד.

כך ייחשבו דיונינו אשר בספר זה כלא-רוחיים בעיני ה’רוחיים’, וייראו כמנוכרים לחיים בעיני ‘המעשיים’ כביכול. המחבר סבור שבידו לשרת את חיי ההווה על פי דרכו דווקא בגלל זה שאין לבו נוטה אחרי אלה המנוכרים לחיים, עם שהם חושבים עצמם ל’אנשי מעשה’. וגם בגלל שאינו מצדיק את הדיבורים המושמעים על ‘הרוח’, היוצרים אשליות חיים מתוך משחק מילים.

****

השאלה הסוציאלית – הבעיה החברתית – נדונה בספרנו כשאלה כלכלית, חוקית-משפטית ורוחנית. למחבר התברר כיצד מתגלה הצורה האמיתית של השאלה הסוציאלית על סמך תביעותיהם החיוניות של חיי הכלכלה, חיי-חוק ומשפט וחיי הרוח. רק מתוך הכרה זאת עשויים לנבוע האימפולסים, הדחפים לעיצוב הולם ובריא של שלושת תחומי החיים הללו במסגרת המערך החברתי.

בזמנים הקדומים של התפתחות האנושות דאגו האינסטינקטים הסוציאליים-חברתיים של האדם ששלושת התחומים האלה יתארגנו – באופן שתואם את טבע האדם של אז – במסגרת החיים החברתיים. כעת, בהווה של התפתחות זו, אנו עומדים בפני הכורח לחתור לקראת התארגנות כזאת במודעות מלאה מתוך רצייה סוציאלית בתכלית. בהשפעת הזמנים העתיקים ההם וההווה, נוצרת לגבי אותן הארצות, אשר בהווה באות בחשבון לפיתוח רצייה כזאת, ערבוביה של האינסטינקטים הישנים והמודעות החדשה, דבר שאין בו כדי לענות על הדרישות של האנושות בת-זמננו. בחלק ממה שקרוי בזמננו: החשיבה הסוציאלית מודעת-התכלית – עדיין מוסיפים לחיות האינסטינקטים הקדומים. וזה מחליש את החשיבה הזאת אל מול העובדות התובעות פיתרון. באופן יותר רציני מכפי שסבורים לא מעטים, חייב האדם בן-זמננו לעקור מתוכו מהשורש את אשר איננו עוד בר-קיימא. איך יש לעצב את צורתם של חיי הכלכלה, חוק-ומשפט והרוח, באופן שיתאים לחיי חברה מתוקנים ובריאים לפי דרישות הזמן החדש – דבר זה יובן למי שֶיְגלה רצון לקבל ולאמץ את אשר הבענו זה עתה. מה שהמחבר רואה עצמו חייב להשמיע על אודות עיצוב-צורה הכרחי, זאת הוא מציע לשיפוט ההווה בספר זה.

כך ברצונו להצביע על דרך אל יעדים סוציאליים-חברתיים, שהם מחויבי מציאות החיים וכורח החיים של זמננו. שכן הוא סבור, שרק שאיפה סוציאלית כזאת עשויה להוליך את האדם במישור הרצייה הסוציאלית-חברתית אל מעבר להזיה ונטייה אוטופית.

מי שבכל זאת ימצא משהו אוטופי בספר זה, מתבקש על ידי המחבר לתת אל לבו עד כמה מתרחקים מהחיים הממשיים ושוקעים בהזיות ובחלומות-בהקיץ אותם האנשים, המנסים לדמות בנפשם – בדימויים שונים ומשונים – את ההתפתחות הצפויה של המצבים החברתיים בעתיד. משום כך עלולים לראות כאוטופיה את אשר העלינו מתוך המציאות האמיתית וניסיון-החיים כפי שהדבר מוצג ומתואר בספר זה.

יש מי שיראה בתיאור זה משהו ‘מופשט’, מפני שכ’מוחשי’ מצטייר בדמיונו רק מה שהורגל לחשוב, והמוחשי יֵרָאה בעיניו גם אז כ’מופשט’, אם אין מחשבתו רגילה בו.

ידוע לו למחבר, כי הרעיונות שלו לא יפיקו תחילה רצון מאלה השקועים ראשם ורובם בתוכניות מפלגתיות. אולם חזקה אמונתו, כי אנשי מפלגה רבים יגיעו במהרה לכלל הכרה, כי מצעי-המפלגות מפגרים כבר בהרבה אחרי העובדות במציאות, וקיים קודם כל הכרח לקביעה מחדש – בלתי תלויה במצעים למיניהם – של היעדים הקרובים בשביל הרצייה הסוציאלית-חברתי.

חודש אפריל 1919 רודולף שטיינר

****

בבירוריו נמנע המחבר במתכוון מלהשתמש אך ורק במונחים הרווחים בספרות הכלכלה. הוא מכיר במדויק את המקומות שעליהם יחרוץ שיפוט ‘מקצועי’ את דינו ויאמר שהם מעשה דילֶטַנטי. דרכי הבעתו של המחבר נקבעו על ידי שני שיקולים: א) הרצון לדבר גם אל אנשים שאינם בקיעים בלשון הכלכלה ומדעי החברה. ב) ובעיקר ההכרה כי בין כך ובין כך עתיד לבוא זמן חדש, אשר ידון כחד-צדדיים ובלתי-מספיקים, גם מבחינת הסגנון, את רוב הדברים הנמצאים בספרות זו בניסוח ‘מקצועי’ כביכול. מי שאולי סבור כי המחבר היה צריך להצביע על אודות מחשבות של אחרים, שיש להן פה ושם נגיעה במה שמתואר כאן, יתן את דעתו על כך כי נקודות המוצא והדרכים להשקפה המוצגת על ידינו פה – שהיא פרי ניסיון-החיים של עשרות בשנים – הן העיקר למען הגשמה, הלכה למעשה, את האימפולסים הנתונים – ולאו דווקא רעיונות שונים שהובעו בעניין מצד זה או אחר.

כוח-העבודה של האדם – האם הוא ‘סחורה’?

איש הפרולטריון^[2] המודרני מאמין כי מתוך חיי המשק, מתוך חיי הכלכלה בלבד, יתפתח כל מה שבסופו של דבר יעניק לו את מלוא זכויות האדם.

על מלוא זכויות האדם הללו הוא נאבק בכל כוחו.

אולם בתוך שאיפתו מופיע משהו שאינו יכול לצומח לעולם רק מתוך חיי הכלכלה, אלא הוא דבר המשתלב בקו ההתפתחותי הַיָשָר, המוליך מהמשטר הקדום של עבדים ואדונים דרך השלטון הפיאודלי,^[3] שהתבסס על שיעבוד צמיתים,^[4] אל מעמד פרולטריון-העבודה המודרני.

מהו הדבר שעליו נרמז לעיל?

בעוד שבחיים המודרניים התפתחו דפוסי החיים המתאימים ולבשו צורה, כגון: מחזור הסחורות, מחזור הכסף, מערכת-ההון, רכוש, מקרקעין וכו’ וכו’ – התגבש בתוך החיים המודרניים דבר שאין מכנים אותו במפורש בשמו, ואשר הפרולטר המודרני אינו חש אותו במודע, אף שדבר זה מהווה את עצם הדחף היסודי לרצייה הסוציאלית-חברתית שלו. וזה הדבר: המערך הכלכלי הקפיטליסטי מכיר בעיקרו של דבר רק סחורה בתחום פעילותו. הוא יודע כי לכל סחורה יש את הערך שלה בתוך האורגניזם הכלכלי. ובתוך האורגניזם הקפיטליסטי של הזמן המודרני נהפך לסחורה דבר, אשר לגביו הפרולטר חש: אסור לו להיות סחורה – והוא כוח-העבודה של האדם.

בתור אחד מהדחפים העיקריים של התנועה הסוציאלית הפרולטרית-המודרנית כולה, חיה בתוך האינסטינקטים, בתוך התחושות התת-מודעות של הפרולטר המודרני, סלידה מהעובדה שעליו למכור למעביד את כוח העבודה שלו, בדרך שמוכרים סחורה בשוק. הפרולטר המודרני נתקף סלידה נוכח העובדה כי בשוק כוח העבודה מתייחסים אל כוח-העבודה שלו בדרך “הצע וביקוש”, כמו שמוכרים סחורה בשוק בדרך “הצע וביקוש”.

עלינו לומר על דחף זה שהוא הופך את השאלה הסוציאלית לבעיה דוחקת, אכן בוערת בזמננו.

בעולם העתיק היו עבדים. כל האדם נמכר כמו סחורה. דבר מה פחות מהאדם כולו – אולם בכל זאת חלק של עצם ישות-האדם – שולב אל תוך תהליך הכלכלה על ידי ניצול הצמיתים בתקופת הפיאודליזם. וכאשר בא הקפיטליזם ונהפך לכוח רב-עוצמה, הוא הצליח לכפות עדיין אופי של סחורה על משהו מישות האדם: על כוח העבודה שלו. אין ברצוני לומר כי הדבר לא זכה לתשומת לב. להיפך: הוא מורגש בחיי החברה של ימינו כעובדה מכריעה, הפועלת כגורם כבד-משקל בתנועה הסוציאלית המודרנית. אולם, כאשר מפנים את תשומת הלב אל העובדה הזאת, מקשרים אותה אך ורק עם חיי הכלכלה. את שאלת אופי הסחורה של כוח העבודה של האדם הופכים לשאלה כלכלית בלבד. חושבים כי מתוך החיים הכלכליים עצמם יצמחו בהכרח הכוחות אשר יחוללו מצב שֶישים קץ לתחושת הפרולטר: כי אופן השתלבות כוח העבודה שלו באורגניזם החברתי הוא למטה מכבודו, מכבוד-האדם.

יודעים כיצד צורת הכלכלה המודרנית התפתחה במרוצת האבולוציה ההיסטורית החדשה של האנושות.

גם יודעים כי צורת הכלכלה הזאת, היא אשר כפתה אופי של סחורה על כוח העבודה של האדם.

אולם טרם נוכחו לדעת כי מעצם טבעם של חיי הכלכלה הוא כי כל המשולב בהם, מן ההכרח שנהפך לסחורה כי חיי הכלכלה מורכבים מייצור סחורות וצריכתן התכליתית.

משום כך, אי אפשר לשחרר את כוח העבודה של האדם מאופי הסחורה, אלא אם כן ניגשים לחלצו – את כוח העבודה – מתוך תהליך הכלכלה ולהעבירו אל תחום השיפוט של חיי חוק ומשפט, שהם שטח האחריות של המדינה – אשר עצם יעודה הוא: להיות מופקדת, בכוח חוקתה ותחיקתה, על הבטחת כבוד-האדם.

הפיתרון המתחייב על ידי מציאות-החיים

לבעיה החברתית ולצרכיה של החברה.

הדבר האופייני, אשר גרם לצורה המיוחדת שלובשת הבעיה החברתית בימינו, ניתן לתארו כך: חיי-הכלכלה, הנישאים על כתפי הטכניקה והקפיטליזם המודרני – הם פעלו את פעולתם, במידת-מה כבדרך הטבע וכדבר מובן מאליו, והכניסו סדר פנימי מסוים אל תוך החברה המודרנית. הקדשת תשומת הלב האנושית באופן מיוחד לעניינים שהביאו איתם הטכניקה והקפיטליזם, גרמה להסחת הדעת מֵענפים ומתחומים אחרים של הגוף החברתי. אולם גם לגבי הללו חיוני הדבר כי האדם ייתן את הדעת להפעלתם ההולמת, אם רוצים לשמור על גוף חברתי בריא.

השוואת שלוש המערכות (האיברים) של הגוף החברתי לשלוש המערכות המרכיבות את גוף האדם

ארשה לעצמי לפתוח בהשוואה, כדי להבהיר את מה שיאופיין כאן כְאימפולסים ממריצים לעיון מקיף ורב-צדדי בבעיה החברתית. אך יודגש כי כוונת ההשוואה הרי אינה אלא השוואה בלבד. השוואה כזאת נועדת לסייע להבנת האדם, כדי להוליכה בכיוון הדרוש למען תשיג מושג ברור על הבראת הגוף (האורגניזם) החברתי.

המתבונן באורגניזם הטבעי המורכב ביותר – באורגניזם של האדם – מנקודת המבט המיושמת כאן, מן הדין שיעמוד על כך כי אורגניזם זה מורכב משלוש מערכות הפועלות בו זו ליד זו, כאשר לכל אחת מהן שמורה עצמאות מסוימת. את שלושתן ניתן לאפיין בערך כך:

באורגניזם של האדם, בגופו, פועלת כחטיבה אחת אותה מערכת הכוללת את חיי-העצבים ואת חיי-החושים. ניתן לכנות מערכת זו גם בשם: מערכת-הראש, היות ובאיבר זה – החשוב ביותר של האורגניזם – מרוכזים במובן מסוים חיי-העצבים וחיי-החושים.

כאיבר השני של גוף האדם יש לראות, אם רוצים להבינו כראוי, מה שאני בוחר לקרוא בשם: המערכת הריתמית. היא מורכבת מנשימה, ממחזור-הדם, מכל מה שמתבטא בתהליכים הריתמיים בתוך גוף האדם.

במערכת השלישית יש לכלול כל מה שקשור – אם כאיברים ואם כתפקודים – לעצם חילוף החומרים.

בשלוש מערכות אלו מקופל כל אשר מקיים – בתנאי שדואגים לתיאום הדדי – את פעילותו השלמה והתקינה של גוף האדם.^[5]

בספרי ”חידות הנפש”^[6] ניסיתי לאפיין, תחילה לפחות בקווים כלליים, את החלוקה התלת-איברית הזאת של גוף האדם, וזאת בתיאום מלא עם כל שהתגלה כבר בזמננו למחקר של מדע הטבע. ברור לי כי הביולוגיה, הפיסיולוגיה, כל מדע הטבע, ישאפו בעתיד, בקשר עם האדם, לשיטה עיונית כזאת לגבי גוף-האדם, אשר דרכה יתחוור להם כיצד שלושת האיברים הללו – מערכת-הראש, מערכת-הריתמית או מערכת החזה ומערכת חילוף-החומרים – מקיימים את מכלול פעילות הגוף על ידי כך:

• שכל אחת מהן פועלת בעצמאות מסוימת.
• שמרכזיות מוחלטת אינה קיימת.
• שלכל אחת משלוש המערכות הללו יש קשר מיוחד בפני עצמו לעולם החיצון:

מערכת-הראש על ידי החושים,

המערכת-הריתמית על ידי הנשימה,

מערכת חילוף החומרים על ידי האיברים של תזונה ותנועה.

המתודות, השיטות של מחקר מדע-הטבע עדיין לא התפתחו אל דרגה כזאת כדי לאפשר את אשר רמזתי עליו כאן, את אשר ביקשתי להשתמש בו ממקורות מדע הרוח למען מדע הטבע – להביא זאת לידי הכרה בו, גם בתוך החוגים של אסכולת מדע-הטבע – שזה דבר הנראה כרצוי מאוד בשביל קידום עצם שיטת ההכרה. פירוש הדבר: הרגלי החשיבה שלנו, דרכי השקפותינו על העולם, טרם בשלו די הצורך כדי שיוכלו לתפוס, למשל, את מה שמופיע בגוף האדם כפעילות הטבע במהותה הפנימית. לכאורה ניתן להשיג ולומר: ובכן, מה בכך. הרי מדע הטבע יכול עוד לחכות. חזקה עליו שבמרוצת הזמן יתקדם בהדרגה אל עבר האידיאלים שלו ויאמץ לו בסופו של דבר את דרך ההסתכלות האמורה.

אלא שבכל הנוגע להתבוננות בגוף-החברתי, ובייחוד לדרך איך להפעיל אותו – השעה דוחקת, ואין אפשרות לחכות עוד. מן ההכרח שתימצא לכל הפחות יכולת הבנה אינסטינקטיבית לגבי מה שדרוש וחיוני לגוף חברתי זה. והמדובר בהבנה לא-דווקא רק מצד אי-אלה מומחים, אלא מצד נפש האדם בכלל – כי, הלוא, כל נפש מעורבת בהפעלת הגוף החברתי.

חשיבה ותחושה בריאוֹת, רצייה ומשאת-נפש בריאות בקשר עם עיצוב הגוף החברתי, האורגניזם הסוציאלי – כל אלה יכולים להתפתח אך ורק אם מגיעים לכלל הכרה – ולו גם בדרך פחות או יותר אינסטינקטיבית – כי כדי שהגוף החברתי יהיה בריא, מן ההכרח שהוא יפעל כבעל שלוש מערכות בדומה לגוף הטבעי של האדם.

נעשו ניסיונות לערוך השוואה בין יצור טבעי (כמו למשל, גוף האדם) ובין גוף חברתי. השתדלו לקבוע מה מקביל בגוף החברתי ל”תא”, ל”ריקמה” וכו’ וכו’! ואפילו מועברים בפשטות עובדות וחוקים מסוימים ממדע הטבע אל – מה שנדמה להם – הגוף החברתי של בני האדם.

כל הדברים הללו וכל משחקי האנאלוגיה האלה אין ביניהם לבין מה שמוצבע עליו כאן ולא כלום. מי שסבור כי גם בבירורינו יש מקום למשחק השוואה כזה בין האורגניזם, הגוף הטבעי והחברתי, אינו אלא מעיד על עצמו שלא ירד לסוף דעתי ולא חדר למהות המתכוון כאן. מגמת דיון זה אינה לקחת אמיתות מסוימות המתאימות לעובדות במדע הטבע, ולנטוע אותן בגוף החברתי. הכוונה היא אל דבר אחר לגמרי: להביא את החשיבה האנושית, בתחושה האנושית, לידי כך שילמדו לתפוס ולחוש את הקיים כתוצאה מהתבוננות בגוף הטבעי, כדי שיהיה אחר כך ביכולתן ליישם אופן זה של תחושה בגוף החברתי. אם מנסים פשוט להעתיק את מה שחושבים שלמדו אודות האורגניזם, הגוף הטבעי, ולהעבירו על הגוף החברתי, כפי שזה קורה לא אחת – הרי מוכיחים בזאת שלא רוצים לסגל לעצמם את הכושר לחשוף בגוף החברתי את חוקיו-הוא, לדון בו באופן אובייקטיבי, כפי שהדבר הכרחי להבנת הגוף הטבעי. ברגע שמתייצבים אל מול הגוף החברתי, למען חוש את חוקיו שלו, באותה מידת האובייקטיביות הנקוטה בידי חוקי הטבע בעומדם מול הגוף הטבעי – בו ברגע נפסק משחק-האנאלוגיה ונדחה הצידה בפני רצינות ההתבוננות.

טיפוח תכונות חברתיות

היה ניתן לכאורה לחשוב כי ביסוד המוצע כאן מונחת ההנחה שיש להשתית את ”בניית” הגוף החברתי על יסודות תיאוריה חיוורת, שאינה אלא פרי חיקוי של מדע-הטבע. אך דבר זה רחוק מהנאמר בספר זה – כרחוק מזרח ממערב. הכוונה היא למשהו אחר לגמרי, כמבואר להלן:

המשבר הנוכחי בתולדות האנושות דורש, כי בנפש כל יחיד ייווצרו תחושות מסוימות, וכי מערכת החינוך והלימוד בבתי-הספר תהיה מופקדת על פיתוחן ומימושן, כשם שהיא מופקדת על לימוד ארבע פעולות החשבון.

מה שהוליד עד כה – בלא היקלטות מודעת בנפש האדם – את הדפוסים הישנים של הגוף החברתי, לא ישוב עוד לפעול בעתיד. בין דחפי ההתפתחות החדשים, הדוחקים להיכנס, החל מזמננו, לתוך חיי האדם, נמנה פיתוח ומימוש של התחושות הנזכרות לעיל, על ידי כל יחיד. כל אדם יידרש לסגל אותן לעצמו, כמו שכל אדם נדרש כבר מזמן לרכוש השכלה מסוימת בבתי-הספר. זהו הנדרש מכל אדם החל מזמננו: ללמוד לחוש תחושה בריאה, כיצד להפעיל את הכוחות של הגוף החברתי למען שמירת חִיוּתוֹ המירבית, למען החזיק אותו בר-קיימא.

להרגיש כי יהיה זה בלתי בריא, כלומר אנטי-חברתי, אנטי-סוציאלי, לרצות לקחת חלק בחיי הגוף החברתי מבלי להיות מצויד בתחושה הזאת – חיוני הדבר כי האדם יטפח בתוכו את ההרגשה הזאת.

לחוש – לפחות אינסטינקטיבית – את החיוניות של התלת-איבריות בגוף החברתי

בימינו מרבים לדבר על ”סוציאליזאציה” – על ”מערכה של חברה הדואגת לקיום חבריה, אשר הולם את כבוד האדם”^[7] – כצורך הזמן. אולם סוציאליזאציה זו לא תהיה תהליך של החלמה עבור הגוף החברתי, אל טיפול כושל, אולי אפילו תגרום להריסתו – אם לא ישתכנע האדם בלבו, בנפשו – ולו לפחות אינסטינקטיבית – כמה נחוצה היא החלוקה התלת-איברית לתפקוד הגוף החברתי. גוף חברתי זה , אורגניזם חברתי זה חייב, אם עליו לפעול כגוף, כאורגניזם בריא, להתפתח אורגנית לגוף בעל שלושה איברים תפקודיים כאלה.

אחד מהאיברים האלה הוא המנגנון של חיי הכלכלה. נפתח בו את דיוננו, מכיוון שהוא השתלט בצורה בולטת לעין על שאר תחומי החיים כשהוא פולש באמצעות הטכניקה והקפיטליזם אל תוכה של החברה האנושית. חיים כלכליים אלה מן הדין שיהיו איבר עצמאי בגוף החברתי, עצמאי יחסית, בדומה לעצמאות היחסית של מערכת העצבים והחושים בגוף האדם. חיי הכלכלה מקפלים בתוכם את כל מה שקשור לסחורות, ייצור, מסחר וצריכה של סחורות.

כאיבר שני בגוף החברתי יש לראות את חיי החוק והמשפט הציבוריים, שהם עצם החיים הפוליטיים. לכאן שייך מה שניתן לכלול במושג: מדינת-החוק, כלומר: חיי המדינה עצמה. בניגוד לחיי הכלכלה שעיסוקה בסחורות, בכל אשר האדם צורך – הן מה שמניב הטבע והן מה שהוא עצמו מייצר – הרי מערכת החוק והמשפט עניינה בכל מה שמתקשר, על רקע אנושי גרידא, ליחסים בין אדם לאדם. חשוב מאוד, למען עמוד על טיבם של איברי הגוף החברתי, לדעת את ההבדל המהותי בין מערכת החוק והמשפט, אשר עניינה רק ביחסים בין אדם לאדם, לבין מערכת הכלכלה, העוסקת רק בסחורות מבחינות הייצור, המסחר והצריכה. הבדל זה בין איברי הגוף החברתי, יש לחוש אותו בחיים, כדי לחוות – כתוצאה מרכישת תחושה זו – את ההפרדה המהותית בין מערכת הכלכלה לבין מערכת החוק והמשפט. מצב דומה של הפרדה מהותית קיים בגוף האדם בין פעילות הריאות לצורך עיבוד האוויר החיצוני (מערכת הריתמית/החזה) לבין התהליכים המתבצעים במערכת העצבים והחושים (מערכת הראש).

להבחנה הזאת בשוני בין שתי המערכות עליו נרמז לעיל, יש חשיבות עליונה בתהליך ההבראה של הגוף החברתי – כפי שמתברר במקומות המתאימים בספר.

האיבר השלישי, המצטרף כעצמאי לשניים העצמאיים האחרים בגוף החברתי, כולל את אשר שייך לחיי הרוח. בתחום זה נכלל כל מה שטמון בכושר הטבעי של כל אדם ואדם, כל מה שנכנס ועובר לתוך הגוף החברתי על סמך כושר זה – אם גופני, אם רוחני.

המערך הראשון, כלומר הכלכלי, עניינו בכל הדרוש כדי שהאדם יוכל להסדיר את יחסיו החומריים עם העולם הסובב אותו.

המערך השני, עניינו בכל הנחוץ כדי שיימצא בתוך הגוף החברתי מה שמסדיר את היחס בין אדם לאדם.

המערך השלישי, עניינו בכל דבר הנובע מתוך האדם היחיד ומשתבץ בתוך הגוף החברתי.

כמו שנכון הוא שהטכניקה והקפיטליזם המודרניים, שהם בעצם הטביעו את חותמם על חיי החברה שלנו בזמן החדש, כך חיוני הדבר, שהפצעים שהוכו מצד כוחות אלו – מכורח הנסיבות – לחברה האנושית, יירפאו על ידי כך, שהאדם היחיד וחיי החברה של בני האדם בכלל ימצאו את היחס הנכון אל שלושת האיברים בגוף החברתי.

בזמן המודרני חיי הכלכלה עיצבו לעצמם ובכוחות עצמם, צורות מוגדרות מסוימות. על ידי פעילות רבת עוצמה, חד-צדדית, השתלטו הם על חיי האדם. שני האיברים האחרים טרם הצליחו להשתלב בצורה הנכונה ובדרך מובנת מאליה, לפי חוקיהם הם, באורגניזם החברתי. לגביהם קיים הצורך שהאדם יממש את השתלבותם באורגניזם החברתי מתוך התחושות הנרמזות לעיל, איש איש במקום הימצאו. שכן ברוח אותם הניסיונות לפיתרון והשאלות החברתיות, שאליהם מתכוונים כאן, מוטל על כל אדם ואדם למלא את תפקידו החברתי בהווה ובעתיד.

מערכת הכלכלה / מערכת חוק ומשפט – עצמאותן וקשריהן ההדדיים

אשר לאיבר הראשון של האורגניזם החברתי – חיי הכלכלה – הוא הרי נשען תחילה על תשתית-הטבע, כפי שהאדם נשען, בתשומת לב למה שהלימוד, החינוך והחיים מסוגלים לעשות ממנו, על הכושר הגופני והרוחני שלו. תשתית-טבע זו מטביעה את חותמה, כדבר מובן מאליו, על החיים הכלכליים, ועל ידי כך גם על הגוף החברתי כולו, ועל האדם עצמו.

כל המערכה הזאת, שראשיתה בייחסו של האדם לטבע, והמשכה בכל מה שעליו לעשות כדי לעבד את מוצרי הטבע שיהיו כשירים לצריכה – כל התהליכים הללו, ורק אלה, מרכיבים בגוף חברתי בריא את איבר הכלכלה שלו.

מעמדו של איבר כלכלה זה בגוף החברתי, כמו מעמדה של מערכת הראש בגוף האדם. וכשם שמערכת הראש תלויה במערכת הריאות והלב, כך תלויה מערכת הכלכלה בפריון העבודה של האדם. כמו שהראש אינו יכול להפעיל בעצמו את ויסות הנשימה, כך גם אל יטפלו הכוחות, הפעילים בחיי הכלכלה, בעצמם במערכת ענייני-העבודה של האדם.

קשריו של האדם עם חיי הכלכלה נובעים מהאינטרסים הכלכליים שלו. הללו צומחים מצרכיו הנפשיים והרוחניים. איך יבואו האינטרסים של כל אדם ואדם על סיפוקם על הצד הטוב ביותר בגוף החברתי, כיצד יתאפשר לאדם לפעול בכלכלה בדרך המועילה ביתר – על שאלות אלה חייבת לענות באופן מעשי ההתארגנות המתאימה בתוך המערכת הכלכלית. ניתן להשיג זאת רק אם, מצד אחד האינטרסים יוכלו לבוא לידי ביטוי בחופשיות מלאה, ומצד שני אם ייווצרו האפשרות והרצון לדאוג לסיפוקם.

האינטרסים צומחים, כנרמז לעיל, מחוץ לתחום חיי-הכלכלה. הם מתהווים תוך כדי ההתפתחות של הישות הנפשית והטבעית של האדם. ההתארגנות במערכת הכלכלה לסיפוק האינטרסים הכלכליים של האדם – מטרתה האחת והיחידה היא הייצור והמסחר של סחורות, כלומר של טוּבין, אשר ערכם תלוי בהזדקקות להם מצד בני האדם.

ובכן, הסחורה ערכה נקבע על ידי האדם הצורך אותה. היות וכך הדבר, היא תופסת בגוף החברתי מקום שהוא שונה לגמרי מאשר המקום אותו תופס כל דבר אחד, שיש לו ערך בשביל האדם כמשתייך לגוף זה.

מן הראוי להתבונן בעין בלתי משוחדת בחיי הכלכלה, אשר בהם, כאמור, מקומם של ייצור, מסחר וצריכה של סחורות. התבוננות בלבד לא תהיה מספיקה כאשר יתגלה ההבדל המהותי הקיים בין היחס של אדם לאדם כאשר זה מייצר סחורות בשביל האחר – לבין היחס ביניהם אשר חייב להיות מושתת על חוק ומשפט. ההתבוננות תעורר בהכרח את הדרישה המעשית, כי בגוף החברתי חייבים לקיים הפרדה מוחלטת בין חיי הכלכלה לבין חיי חוק ומשפט. כי הפעילות אשר על בני האדם לקיים, כדי להפעיל ייצור ומסחר יעילים בחיי הכלכלה, אינה מהווה קרקע כשירה לצמיחת חיי חוק ומשפט נאותים, אשר להם הבריות זקוקים. בתוך מנגנוני-הכלכלה פונה האדם לזולתו בגלל הדדיות האינטרסים ביניהם. שונה בתכלית הוא אופיו של הַקשר בין אדם לרעהו בתוך חיי חוק ומשפט.

לכאורה היה ניתן להניח כי ההבחנה מחויבת החיים הזאת באה כבר על סיפוקה כאשר במוסדות המשרתים את חיי הכלכלה יתקינו גם את החוקים, המסדירים את היחסים בין בני האדם הפעילים בכלכלה. הנחה זו, אין היא תופסת במציאות החיים. כי לאדם ניתן לחוות באופן אמיתי את היחס החוקי-משפטי בינו לבין הזולת רק אם אין הוא חווה יחס זה בתחום הכלכלה, אלא בתחום שהוא נפרד ממנו לגמרי. תחום זה הוא בגוף החברתי הבריא, המרחב בו צומחים – ליד חיי הכלכלה ובתנאֵי עצמאות מוחלטת – חוק ומשפט וזוכים לטיפוח נאות – למען קביעת היחסים החוקיים-משפטיים בין בני האדם.

אכן, חיי חוק ומשפט הם לב-לבם של עצם החיים הפוליטיים – כלומר: של המדינה.

אם האנשים יכניסו את אותם האינטרסים שלהם, אשר מקומם בדין בחיי הכלכלה, אל תוך תחיקתה וניהולה של מדינת-החוק, הרי שהחוקים אשר יחוקקו לא יהיו אלא ביטוי לאינטרסים הכלכליים האלה.

ברגע שמדינת החוק בעצמה הופכת לבעלת אינטרסנטיות בתחום הכלכלה, היא מאבדת את הכושר להסדיר את ענייני החוק והמשפט של הבריות. כי אז ייאלצו צעדיה ומנגנוניה לשרת את הצריכה האנושית למצרכים. הם יתרחקו ממילוי תפקידם כנאמנים לטיפוח חיי חוק ומשפט תקינים.

הגוף החברתי הבריא דורש שליד הזרוע הכלכלית יתקיימו, כאיבר שני, חיי המדינה הפוליטיים כחטיבה עצמאית. בתחום הכלכלה העצמאית יגיעו בני האדם בעזרת הכוחות של החיים הכלכליים לידי התארגנות כזאת, אשר תורמת לקידום הייצור והמסחר של סחורות בדרך האפשרית הטובה ביותר. בחטיבת המדינה הפוליטית ייווצרו המנגנונים המתאימים, אשר יהיה בהם כדי לכונן בין אנשים וקבוצות אנשים יחסים הדדיים, ההולמים את תודעת החוק והמשפט של בני האדם.

****

נקודת המבט שלפיה מועמדת כאן הדרישה דלעיל להפרדה מוחלטת של מדינת החוק מתחום הכלכלה, מעוגנת ומושרשת בממשות החיים האנושיים – נקודת מבט זו זרה למי שרוצה לאחד שתי רשויות אלה. האנשים המעורבים בחיי הכלכלה אינם חסרים, כמובן, תודעת חוק ומשפט. אולם רק מתוך תודעה זו – לא מתוך אינטרסים כלכליים – הם יפעלו, כאשר הם נקראים להחליט החלטה בענייני תחיקה ומינהל במסגרת מדינת החוק, אשר אינה מעורבת בענייני הכלכלה. מדינת חוק כזאת מצוידת בכלים של תחיקה ומינהל מִשלה, אשר שניהם יצמחו מתוך תודעת החוק והמשפט של הזמן החדש. מדינה כזאת תהיה בנויה על סמך אותם האימפולסים מתוך תודעת האנושות, הנקראים בימינו הדמוקרטיים. התחום הכלכלי יִצור מתוך מה שמתחייב מהכפילות של חיי הכלכלה את גופי המינהל והמחוקק שלו. המגע הנחוץ במישור המינהל בין תחומי הכלכלה וחוק ומשפט יתקיים בדומה למגע המקובל בין ממשלות של תחומי מדינה ריבוניים.

על ידי חלוקה זו תתאפשר השפעה הדדית פורייה בין מה שיתפתח בכל אחד משני התחומים הנפרדים. אך פעולת גומלין זו לא תצא לפועל אם תחום אחד ירצה לפתח בתוך עצמו, מה שחייב לזרום אליו מתוך התחום השני.

****

כמו שחיי הכלכלה כפופים מצד אחד לתנאי תשתית הטבע כמו אקלים, האופי הגיאוגרפי של מקום, הימצאות אוצרות טבע וכו’, כך הם תלויים מצד שני, גם ביחסי חוק ומשפט, שהמדינה יוצרת בין האנשים וקבוצות אנשים העוסקים בכלכלה. בכך סומנו כאן גבולות השטח, אשר הפעילות הכלכלית עשויה וצריכה להקיף.

כשם שהטבע יוצר מחוץ למעגל הכלכלה את התנאים המוקדמים לפיתוח כלכלי, אשר על האדם הפעיל בכלכלה, לקבלם כדבר נתון, שעליו יש לבנות את פעילותו הכלכלית – כך מן הדין שכל מה שמבטיח יחסי חוק ומשפט בין אדם לאדם בחיים הכלכליים של גוף חברתי בריא, יוסדר על ידי מדינת החוק, המתייצבת ומתפתחת – כמו תשתית טבע – כיישות עצמאית מול חיי הכלכלה.

הגוף החברתי-סוציאלי, שהשתלשל עד כה בהתהוות ההיסטורית של האנושות, מאופיין על ידי צורת כלכלתו הקפיטליסטית המודרנית וכניסת עידן המכונות אל תוך המציאות של חיי האדם – אופי אשר הטביע את חותמו המכריע על התנועה הסוציאלית של התקופה המודרנית. בתוך מסגרת חברתית כזאת מקיפים חיי הכלכלה המודרניים יותר מאשר עליהם להקיף בגוף חברתי בריא.

בזמננו נעים במעגל הכלכלה – המיועד לסחורות בלבד – גם כוח העבודה של האדם, גם פְרָטֵי חוק ומשפט. מלבד סחורות כנגד סחורות, ניתן להחליף בתחום הכלכלה – באותו תהליך כלכלי – גם סחורות כנגד עבודה וסחורות כנגד פרטי חוק ומשפט (אני מכנה בשם “סחורה” כל דבר הנהפך כתוצאה מפעילות אנושית כשיר לצריכה על ידי העברה בידי האדם לאיזשהו מקום. יתכן שביטוי זה ייראה לאיש כלכלה זה או אחר כבלתי מדויק או כבלתי מניח את הדעת – אולם הוא עשוי לספק שירות מועיל בהחלט להבנת הקשר בתהליכים הכלכליים.)^[8]

הרוכש קרקע על ידי קנייה, יש לראות פעולה זו כמבצע חילופים של קרקע כנגד סחורה, כאשר זו, האחרונה, מיוצגת על ידי דמי הקנייה. אולם הקרקע עצמה אין לה מעמד של סחורה בחיי הכלכלה. מעמדה בגוף החברתי מאופיין על ידי זכות הרוכש, המעוגנת בחוק, להשתמש בה. זכות זו שונה במהותה מהיחס, שבו נמצא היצרן מול הסחורה שייצר. יחס זה של היצרן למוצרו שונה בתכלית מהיחס הקיים בין אדם לאדם כתוצאה מהענקת שימוש בלעדי בקרקע לרכישה. למשל, כאשר רוכש הקרקע מעסיק בה אנשים, המבקשים לעבוד בה למחייתם, או מאפשר לאנשים לגור בה, הוא מכניס אותם ליחס של תלות בו. לעומת זאת, אם מחליפים הדדית סחורות ממש, אשר מייצרים או צורכים אותן – לא נוצר יחס של תלות.

מי שעומד באופן בלתי משוחד על עובדת חיים זו, יבין שעליה למצוא את ביטויה בהתארגנות, בסידורים של האורגניזם החברתי הבריא. כל זמן שמוחלפים בחיי הכלכלה סחורות כנגד סחורות, נשארת קביעת הערך שלהן בלתי תלויה ביחסי חוק ומשפט שבין אנשים או בין קבוצות אנשים. אולם כשמוחלפים סחורות כנגד פרטי חוק ומשפט, הרי נוגע הדבר ביחסי חוק ומשפט. העיקר איננו החליפין עצמם. הם מהווים מרכיב חיים הכרחי של הגוף החברתי המודרני, הבנוי על שיטת חלוקת העבודה. אלא מה שקובע הוא, שעל ידי חילוף של חוק כנגד סחורה, נהפך החוק עצמו לסחורה, אם החוק נוצר בתוך החיים הכלכליים. הדבר נמנע רק על ידי כך כי מצד אחד קיימת התארגנות בתוך הגוף החברתי אשר תכליתה היא רק להבטיח את מחזור הסחורות בצורה היעילה ביותר; ומצד שני קיים מנגנון המסדיר את החוקים עבור התחום של חילוף סחורות הנוגעים ליצרנים, אנשי מסחר וצרכנים. פרטי חוק ומשפט אלה אינם נבדלים כלל במהותם מאחרים – אשר אינם נוגעים לגמרי לחילוף סחורות – הקיימים מכורח החיים בתחום היחסים בין אדם לאדם. אם אני מזיק או מועיל למישהו על ידי מכירת סחורה, הרי זה שייך לאותו תחום של החיים החברתיים שאליו שייכים הנזק או התועלת הנגרמים על ידי עשייה או מחדל שאינם קשורים ישירות לחילוף סחורות.

בהילכות החיים המעשיים של האדם היחיד מתמזגות התוצאות הנובעות ממנגנוני חוק ומשפט עם אלה שמקורן בפעילות כלכלית גרידא. ואילו בגוף החברתי הבריא חייבות הן לבוא משני כיוונים שונים.

אנשי מינהלה בהתארגנות הכלכלית חייבים להיות מודרכים במילוי תפקידם על ידי הבטחת נוכחות של ניסיון ובקיאות בענפי הכלכלה השונים, לאחר סיום הכשרה נאותה. בהתארגנות למען קידום חוק ומשפט יתממש על ידי יצירת חוק ויישומו בדרכי מינהל, מה שנדרש כיחסים בין בני אדם או בין קבוצות בני אדם, מתוך תודעת חוק ומשפט.

ההתארגנות הכלכלית תביא לידי כך שאנשים בעלי אינטרסים זהים, אם מבחינה מקצועית ואם מבחינה צרכנית, או בעלי צרכים זהים במובן אחר, יתאחדו לאגודות הדדיות, אשר בפעולות הגומלין שביניהן מקיימות את המערכת הכלכלית בשלמותה. אירגון כזה יהיה בנוי על בסיס איגודי ועל היחסים שבין האיגודים. פעילותם של איגודים אלה תהיה כלכלית גרידא. אך היסוד החוקי לעבודתם יבוא להם מהמערך החוקי משפטי.

אם האינטרסים הכלכליים של איגודים אלה יכולים לבוא על סיפוקם בגופים הייצוגיים והמנהליים של המערך הכלכלי, אז לא יתפתח באיגודים הדחף לחדור אל ההנהגה המחוקקת או המינהלית של המדינה. (למשל, בתור מפלגת החקלאים, מפלגת התעשיינים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כבעלת אוריינטאציה כלכלית), כדי לשאוף להגשים שם את אותם הדברים שלא עלה בידם להשיג במסגרת הפעילות הכלכלית.

ואם מדינת החוק אינה בעלת אינטרסנטיות בשום ענף כלכלי, היא תיצור רק מוסדות כאלה, המתחייבים מתודעת חוק ומשפט של אזרחיה.

גם כאשר בנציגות המדינה יושבים, כפי שזה מובן מאליו, אותם האנשים הפעילים גם בחיי הכלכלה, הרי החלוקה למערך כלכלי ולמערך חוקי-משפטי תימנע השפעה של הראשון על השני – השפעה החותרת תחת הבריאות של הגוף החברתי, אם המדינה עצמה מעורבת בפעילות של ענפים מענפי הכלכלה, ואם אנשי הכלכלה היושבים בהנהגה המחוקקת של המדינה, מצליחים להשפיע על קביעת חוקים המשרתים את האינטרסים של הכלכלה.

מי שחושב שניתן ”לבצע הלכה למעשה” רק מה שהוא מורגל בו מתוך ראיה צרת אופקים, ידון את המרומז כאן כדבר ”בלתי מעשי”. ואם לא יחזור בו מדעתו, הרי, במידה שיש לו השפעה על אחד מתחומי החיים, לא רק שלא יוכל לפעול להבראת הגוף החברתי אלא להיפך, עוד יגרום להרעת מצבו, כפי שאנשים בעלי השקפה דומה כבר גרמו למצב הקשה הנוכחי.

השאיפה, שבהגשמתה התחילו חוגים מובילים באנושות, ואשר הביאה לידי העברת ענפי כלכלה מסוימים (דואר, מסילת ברזל וכו’) לידי המדינה – חייבת לפנות את מקומה לַהפוכה: להוציא מתוך התחום של המדינה הפוליטית כל פעילות כלכלית.

התפתחות בריאה תעניק לכלכלה את עצמאותה ולמדינה הפוליטית את הכושר לפעול דרך מערכת החוק והמשפט על החיים הכלכליים, באופן שאין לאדם היחיד את התחושה כי השתלבותו בחיי החברה עומדת בסתירה לתודעת החוק והמשפט שלו.

****

כדי לראות כיצד הרעיונות המובעים כאן, מעוגנים בחיים הממשיים של האנושות, יש להפנות מבט אל מה שהאדם מבצע כעבודתו בשביל הגוף החברתי על ידי כוח העבודה הגופני שלו. בתוך שיטת הכלכלה הקפיטליסטית השתלבה העבודה הזאת בגוף החברתי באופן שהיא נקנית כסחורה מן העובד על ידי המעביד. מתבצע חילוף בין הכסף (כמייצג של הסחורה) ובין העבודה. אלא שלמעשה חילוף כזה אינו יכול להתבצע כלל וכלל. רק נדמה כאילו הוא מתבצע.^[9] למעשה, מקבל המעביד מן העובד סחורות היכולות להיווצר רק אם העובד תורם את כוח העבודה שלו להיווצרותן. מתוך הפדיון בעד הסחורות העובד מקבל חלק והמעביד חלק. היצור של הסחורות מתאפשר מפני שהמעביד והעובד פועלים ביחד. רק התוצר של הפעולה ביחד נקלט במעגל של חיי הכלכלה. כדי לייצר את התוצר נחוץ כינון יחס חוקי בין העובד והמעביד. אולם במערך הכלכלה הקפיטליסטי עלולה עליונותו של המעביד על העובד להטביע את חותמה על יחס חוקי זה.

בגוף החברתי הבריא חייב להיות מובן מאליו כי אין העבודה ניתנת למדידה בכסף. שכן לא ניתן לייחס לעבודה, בהשוואה לסחורה, ערך כלכלי. ערך כזה ניתן לייחס – בהשוואה לסחורות אחרות – רק לסחורה שהופקה על ידי עבודה. באיזה אופן ובאיזו מידה על האדם לעבוד לקיום הגוף החברתי, זאת יש להסדיר בהתחשב בכושרו ובתנאים המבטיחים לו קיום הולם של כבוד האדם. סידור כזה מן הדין שייקבע על ידי המדינה, המופקדת על יצירת החוק ויישומו תוך אי-תלות במנגנונים של חיי הכלכלה.

בשיטה זו ניתן לסחורה תשתית ערכית, שניתן להשוותה לתשתית האחרת, אשר הטבע מספק לסחורה. כשם שערכה של סחורה מסוימת עולה לעומת סחורה אחרת מפני שהפקת החומר הגולמי היא עבודה קשה יותר מאשר עבור האחרת – כך יהיה ערכה של סחורה תלוי בסוג ובכמות של העבודה, אשר סדר חוק ומשפט קובעים להשקיע לְשֶם הפקת הסחורה.^[10]

באופן כזה נעשים חיי הכלכלה כפופים לתנאים הכרחיים משני צדדים: מצד תשתית הטבע, שעל האנושות לקבלה כמו שהיא, ומצד תשתית חוק ומשפט שיש לְיָצרָה מתוך תודעת חוק ומשפט במסגרת של המדינה הפוליטית, הבלתי-תלויה בחיי הכלכלה.

נקל להבין כי בשיטת ניהול זו של המערך החברתי, תהיה הרווחה הכלכלית נתונה לתנודות ורמתה תעלה ותרד לפי מידת העבודה המושקעת מתוך תודעת החוק והמשפט. אולם תלות זו של הרווחה הכלכלית הלאומית, הכרחית היא לגוף חברתי בריא. שכן רק בכוחה למנוע מצב שבו נשחק האדם על ידי חיי הכלכלה באופן שיחוש את קיומו כבלתי הולם את כבוד האדם.

תחושה זו של חיים שהם למטה מכבוד האדם, היא הגורם האמיתי לזעזועים הפוקדים את החברה האנושית, את הגוף החברתי.

קיימת אפשרות לא לצמצם יתר על המידה את הרווחה הכלכלית הלאומית באמצעות החוק והמשפט, בדומה לאפשרות להשביח את תשתית הטבע. קרקע דלת יבול ניתן להפוך באמצעים טכניים לעשירת יבול. בדומה ניתן – עקב צמצום יתר של הרווחה הכלכלית – לשנות באמצעים חוקיים את אופן העבודה ומידתה כדי להעלות את רמת החיים. אולם שינוי זה בתחום הכלכלי, אל לו להתחולל מתוך מהלך חיי הכלכלה עצמם, אלא עליו לנבוע מתוך הבנה, הצומחת בקרקע של חיי החוק והמשפט הבלתי תלויים בחיי הכלכלה.

איבר חיי הרוח – המקור להפריית הגוף החברתי בכישורי אדם אישיים

בְּכָל הנוצר על ידי חיי הכלכלה ותודעת החוק והמשפט בחיים החברתיים, פועל מה שמוצאו ממקור שלישי: מֵהכישורים האישיים, האינדיבידואליים של האדם היחיד, הזוכים לטיפוח באיבר חיי הרוח של הגוף החברתי. תחום כישורים זה מקיף הכל: החל בהישגים הרוחניים הגדולים ביותר, וכלה במה שאדם מסוגל לבצע על ידי גופניות מתאימה כביצועים, המשרתים את הגוף החברתי.

מה שנובע ממקור זה, חייב לזרום אל תוך הגוף החברתי הבריא באופן אחר לגמרי מכל מה שזורם מחיי הכלכלה ומחיי המדינה. זרימה זו תיקלט באופן בריא, רק אם, מצד אחד, אצל הזולת קיימת הנכונות לקבלה מתוך פתיחות. ואם, מצד שני, הדחף להזרים מתוך הכישורים האינדיבידואליים, בוקע ועולה מתוך הכישורים עצמם. לעומת זאת, כל ניסיון מצד חוקים כלכליים או מדינתיים לגרום, מתוך איזושהי אינטרסנטיות, להפעלה מלאכותית של כישורים אלה, יחתור תחת חִיוּתם. הרי חיותם משתמרת אך ורק אם היא מתחדשת מתוך הכישורים עצמם, הנושאים בחובם את פרי פעילותם היצירתית.

אם קליטת הפעילות היצירתית של הכישורים מאורגנת כדי לשרת ישירות מטרה כלכלית או מדינית – תשותק הפתיחות לקבלה. הרי היא בלבד מסוגלת לאפשר באופן בריא ופורה את זרימת הפעילות היצירתית אל תוך הגוף החברתי.

ובכן, חיי הרוח, אשר בהם שזור בחוטי אינספור פיתוח כישורי האדם בתחומים השונים ביותר – הרי הם עצמם יכולים להתפתח בדרך נכונה, רק אם פעילותם עומדת על יסודות האימפולסים העצמיים שלהם, ואם הם עומדים בקשר של הבנה עם ציבור הגוף החברתי.

מה שנרמז כאן כתנאי התפתחות בריאים לחיי הרוח – אין מסוגלים בימינו לעמוד על טיבו, כי מנועים מלהתייחס לדבר בלי משוא פנים עקב התלכדות חלק גדול של חיי הרוח עם חיי המדינה הפוליטיים. התלכדות זו התרחשה במרוצת המאות האחרונות ונעשתה בחינת הרגל חיים. אמנם מצד אחד מדברים על “חופש המדע וההוראה”, אך מצד שני רואים כדבר מובן מאליו שהמדינה היא השולטת ”במדע חופשי” ו”בהוראה החופשית”. אין מגלים רגישות לגבי העובדה שבדרך זו כופה המדינה על חיי הרוח לשרת את הצרכים שלה. מקובל לחשוב כי המדינה יוצרת את משרות-ההוראה. אז ניתן לבעלי המשרות הללו לפתח חיי רוח ”חופשיים ובלתי תלויים”. בעלי דעה זו אינם שמים לב לכך כי תוכן חיי הרוח קשור קשר הדוק למהות הפנימית של האדם, אשר בתוכו תוכן זה מתפתח. התפתחות זו אינה יכולה להיות חופשית, אלא אם כן היא מוכנסת אל תוך הגוף החברתי על ידי אימפולסים שאין להם מקור אחר זולת חיי הרוח עצמם. במילים אחרות: שמקורם אינו במדינה.

בזמן שחיי הרוח התלכדו עם חיי המדינה, הטביעה המדינה במאות האחרונות את חותמה לא רק על הניהול של המדע ושל החלק הקשור בו מחיי הרוח, כי אם גם על עצם התוכן של המדע. ברור כי על פרי העבודה במתמטיקה והפיסיקה אין המדינה יכולה להשפיע ישירות. אולם הבה נחשוב על ההיסטוריה, על מדעי התרבות האחרים! האם הם לא נהפכו לבבואה של מה שנובע מהקשר בין העוסקים במדעים אלה לבין חיי המדינה – לבין הנדרש על ידי הצרכים של אותם החיים?

הרי בכוח אופי זה, אשר חותמו הוטבע על המושגים וההשקפות המדעיים, שהם החולשים על חיי הרוח של תקופתנו, פעלו המושגים וההשקפות על הפרולטריון כאידיאולוגיה, והפרולטריון הבחין כי במושגים ובהשקפות מוטבע אופי מסוים מכוח צרכיה של המדינה, המשרתת את האינטרסים של החוגים המובילים. על כן ראה איש בעל הלך מחשבה פרולטרית, במחשבות אדם – במושגים, בהשקפות – בבואה של האינטרסים החומריים ושל המאבקים למענם. כך נוצרה בו התחושה כאילו חיי הרוח אינם אלא אידיאולוגיה, אינם אלא בבואה של המציאות החומרית, הכלכלית.

השקפה כזאת, ההופכת לשממה את חיי הרוח של האדם, תתפורר עד מהרה, אם תתממש באדם התחושה: במרחבי הרוח פועלת מציאות מלאת תוכן, מלאת תוכן שלה עצמה – מציאות החורגת מעבר לגבולות של ההווייה החיצונית החומרית.

תחושה כזאת, אי אפשר שתתממש, אם חיי הרוח לא יתפתחו ולא יתנהלו בגוף החברתי מתוך האימפולסים שלהם עצמם, ללא כבילות ובאופן בלתי תלוי. רק אם מובטחים לפעילים בחיי הרוח תנאים כאלה של פיתוח העניינים וניהולם, אז יש להם הכוח להעניק לחיים אלה את המשקל הראוי להם בתוך הגוף החברתי. אמנות, מדע, השקפת עולם, והכל הקשור בהם, זקוקים למעמד עצמאי כזה בתוך החברה האנושית. בחיי הרוח הכל משולב בכל. החירות של האחד אינה פורחת בלא החירות של האחר בחיי הרוח. כדי שהתנאים לפריחת החירות יתקיימו, על המדינה להימנע מהתערבות בחיים הללו.

אם גם המתמטיקה והפיסיקה אינן ניתנות להשפעה ישירה בתוכנן מצרכי המדינה – אולם מה שניתן לפתח מתוכן, ומה שהאנשים חושבים על ערכן, כיצד עשוי טיפוחן לפעול על שאר תחומי חיי הרוח – כל זה, ועוד הרבה כיוצא בזה, חשוף להשפעות הצרכים של המדינה, אם היא מופקדת על ניהול ענפי חיי הרוח.

אין זה היינו הך, אם המורה, המטפל בכיתות הנמוכות בבית הספר, שואב את אימפולסיו מידי חיי המדינה או מידי חיי רוח בלתי-תלויים.

גם בתחום הזה, הלך המחשבה הסוציאליסטי לא חידש דבר, אלא רק אימץ לעצמו את מורשת הרגלי החשיבה והמנהגים מאת החוגים המובילים בחברה. משאת נפשו היא לשלב את חיי הרוח בגוף החברתי, כאשר הוא מקבל את צביונו מאת הכלכלה, אשר עליה הוא צריך להיות בנוי. אילו השיג מטרתו זו, היה רק ממשיך את הדרך בה חיי הרוח התחילו להתדרדר.

ועוד, הוא הפך להיות מודע לתחושה, נכונה אמנם, אולם פיתח אותה באופן חד-צדדי, כאשר העלה את הדרישה: “על הדת (הדתיות, הרליגיוזיות) להיות עניינו הפרטי של האדם.” יש להדגיש כי בגוף חברתי בריא כל חיי הרוח חייבים להיות לגבי המדינה והכלכלה “עניינו הפרטי של האדם” במובן המתואר בספר זה.

אך הלך המחשבה הסוציאליסטי, כאשר הוא משייך את הדת לתחום הפרטי, אינו יוצר מתוך הנחה שעל ידי כך הוא מבטיח לנכס רוחני מעמד במערכת החברתית, אשר בו יגיע הנכס לדרגת התפתחות רצויה ועילאית יותר מאשר בהיותו נתון להשפעת המדינה. אלא הוא סבור, כי על הגוף החברתי לטפח באמצעים שבידו רק מה שנראה חיוני בשבילו, בעוד שנכס רוחני רליגיוזי איננו בעל חשיבות כזאת. כך – בהיותו מוצא באורח חד-צדדי מן החיים הציבוריים – ענף של חיי הרוח אינו יכול לפרוח, מה עוד שיתר נכסי-רוח כבולים על ידי המדינה, ללא יכולת להפרות זה את זה ולהתפתח.

החיים הרליגיוזיים של האנושות המודרנית יפַתחו, ביחד עם כל שאר חיי הרוח המשוחררים, באנושות הזאת את האיתנוּת הנפשית הטמונה בחיים הללו.^[11]

לא רק יצירת חיי הרוח, אלא גם עצם קבלתם על ידי האנושות, מן הדין שיתרחשו מתוך צורך נפשי חופשי. מורים, אמנים וכו’ הנמצאים בקשר בלתי אמצעי – בתוקף מעמדם החברתי-מקצועי – רק עם מנגנונים ומערכות ניהול המתחייבים מֵעצם חיי הרוח ונובעים אך ורק מהאימפולסים שלהם – אנשים אלה יוכלו לרכוש במגע ישיר, על ידי אופן פעולתם, פתיחות ואהדה לפרי עבודתם, ליצירותיהם מצד ציבור אשר עליו תגן המדינה הפוליטית, הנאמנה ליעודה, מפני השתעבדות ללחץ העבודה, כאשר החוק יעניק לו, לציבור, את הפנאי להתעוררות לערכי רוח ולהבנתם.

ייתכן כי אלה החושבים את עצמם ל”פּרַקטיקַנים של החיים”, יטענו כנגד הרעיונות המעולים כאן: “הרי האנשים עלולים לבזבז את זמנם הפנוי ולסגת לדרגה של בורות, של אלפביתיות, אם המדינה תדאג לחיי בטלה ואם הלימוד בבית ספר ייהפך לעניין של בחירה חופשית.” ל”פסימיסטים” אלה יש לייעץ שיצטיידו בסבלנות, וימתינו לראות מה יקרה לעולם שיהיה משוחרר מהשפעתם. בהשפעתם זו מורגשת תכופות התערבותה של תחושה, המזכירה להם איך הם מנצלים את הפנאי שלהם ולְמה הזדקקו כדי לרכוש קצת ”השכלה”.

הלוא, אין הם מסוגלים לתאר לעצמם את הכוח המדליק, התוסס, שהוא מנת חלקם של חיי רוח משוחררים, בלתי תלויים, של המערכת החברתית – כי חיי הרוח המוּכרים להם, הכבולים, אין בהם כדי להשרות כוח כזה עליהם.

הן המדינה הפוליטית והן המערך הכלכלי יקבלו את תרומת הרוח היוצרת שהם זקוקים לה, מידי מערך הרוח המנוהל בידי עצמו.

גם ההכשרה המעשית לחיי הכלכלה תוכל להגיע למלוא פוריותה רק אם תקיים שיתוף פעולה חופשי בינם ובין מערך הרוח. כך יוכלו אנשים, שעברו תהליך הכשרה מתאימה, לְחַיוֹת, הודות לכוח שהם שואבים מחיי-הרוח המשוחררים, את ניסיונותיהם שהם רוכשים בתחום הכלכלה. לעומת זאת, אנשים אשר לזכותם ניסיון רב שצברו בתחום הכלכלה, ימצאו את המעבר אל מערך הרוח וְיַפרוּ בו את מה שטעון הפרייה.

בתחום המדינה הפוליטית יתפתחו הדעות הבריאות החיוניות הודות לפועלם המשוחרר הזה של חיי הרוח.

וזה המתפרנס מיגיע כפיו, יוכל לשאוב ממה שזורם אליו ממעיינות חיי הרוח, רגש של סיפוק ממעמד עבודתו בחברה, בגוף החברתי. הוא יבין, כי בלי עזרת המינהל, המארגן את עבודתו המקצועית באופן תכליתי, לא יכול להשתלב בגוף החברתי למען הבטחת קיומו. כך יתחיל לחוש את השתייכותה של עבודתו אל הכוחות המארגנים, שמקורם בהתפתחות הכישורים האינדיבידואליים של האדם. באמצעות המדינה הפוליטית יחתור לעיצוב חוקים המבטיחים לו את חלקו, המגיע לו, מהפדיון עבור המוצרים שהוא מייצר. לנכס הרוחני, אשר יהיה מנת חלקו, יעניק בעין טובה את אותה תמורה המבטיחה את התהוותו.

כך יוכל איש חיי הרוח אף להתקיים מפרי יצירתו. במה שהאדם עוסק בתחום חיי הרוח למענו עצמו, יישאר בגדר עניינו הפרטי בלבד. אולם מה שהוא מסוגל לתרום לחברה, לגוף החברתי, רשאי הוא לקוות שיזכה לפיצוי מרצונם הטוב של אלה, אשר הנכס הרוחני בשבילם צורך חיים הוא. מי שצרכיו לא יבואו על סיפוקם על ידי פיצוי כזה מצד מערך חיי הרוח, יצטרך לעבור לפעילות בתחום המדינה הפוליטית או בחיי הכלכלה.

לתוך חיי הכלכלה זורמים הרעיונות הטכניים, הנובעים מחיי הרוח, גם אם הוגי הרעיונות פעילים בתחומים של המדינה או הכלכלה. חיי הרוח הם המקור של כל הרעיונות הארגוניים והכוחות המפרים את חייהן של הכלכלה והמדינה. הפיצוי המגיע לחיי הרוח עבור התרומה הזאת, שתוענק לשני התחומים החברתיים הללו, ימומש, או כתוצאה מהסכמה חופשית מצד אלה, הזקוקים לתרומה – או על ידי קביעת חוקים מתאימים במסגרת המדינה הפוליטית.

אשר למשאבים הכספיים, הנחוצים למדינה עצמה לקיומה, אלה יגויסו מכוח המיסוי שיתקבל תוך תיאום בין דרישות המתחייבות מתודעת חוק ומשפט מזה, לבין המצב הכלכלי הנתון מזה.

שלושת האידיאלים הנשגבים של המהפיכה הצרפתית הגדולה

הגוף החברתי התלת-איברי – המיתקן החברתי למימוש האידיאלים

ליד התחום הכלכלי ומדינת החוק חייב לפעול בגוף החברתי הבריא התחום של חיי הרוח, כשהוא עומד ברשות עצמו. פני כוחות ההתפתחות של האנושות המודרנית פונים אל החלוקה התלת-איברית של גוף זה. הדחף לחלוקה החלטית זו לא התעורר כל עוד חיי החברה נשלטו במידה מרובה על ידי הכוחות האינסטינקטיביים, הבלתי מודעים של חלק גדול מהאנושות. במצב של קהות-תודעה מסוימת, אשר שררה בחיים החברתיים לפני עליית הזמן החדש, פעלו יחדיו מה שנבע מעיקרו תמיד משלושה מקורות. הזמן החדש דורש מהאדם לקחת חלק במלוא המודעות במתרחש בחיים החברתיים. רק אם מודעות זו מכוּונת משלושה כיוונים, כי אז היא מסוגלת להעניק עיצוב בריא להתנהגות הבריות ולחייהן בכללותם. אל מכוּוָנוּת זו שואפת האנושות המודרנית מתוך המעמקים הבלתי מודעים של הנפשי שלה. מה שקיים כתנועה סוציאלית אינו אלא השתקפות מעומעמת של שאיפה זו.

על רקע שונה לגמרי מזה, אשר בו אנו חיים היום, פרצה ועלתה בשלהי המאה השמונה עשרה – מתוך רבדים עמוקים של טבע האדם – הקריאה של המהפיכה הצרפתית הגדולה לכינון מחדש של הגוף החברתי. בחינת סיסמה של התחדשות זו נשמעו אז שלוש המילים: אחווה, שוויון, חירות. טבעי הדבר כי שלוש המילים האלה – על כל הנרמז בהן – לא יכלו אלא לעורר הבנה ואהדה בלב כל אדם, המתבונן בלי דעה קדומה ובתחושה אנושית בריאה במציאות של ההתפתחות האנושית. בכל זאת, היו הוגי דעות חריפים, אשר במשך המאה התשע עשרה טרחו להוכיח שאין כלל אפשרות לממש את שלוש האידיאות של אחווה, שוויון וחירות בגוף חברתי אחיד. הם סברו כי שלושה אימפולסים אלה, מן הדין שייסתרו זה את זה בבואם להתממש הלכה למעשה בחיים החברתיים. למשל הוכח בצורה שנונה כמה בלתי אפשרי הדבר שיתממש האימפולס של שוויון, בו בזמן שגם החירות, הנטועה באדם מטבע בריאתו, תִזכה להתגשמותה בחיי החברה. ולא נותר אלא להסכים ולומר כי אכן קיימת סתירה פנימית כאן. ובכל זאת אי אפשר שלא להתייחס בו-זמנית ביחס אנושי מעריץ לכל אחד משלושת האידיאלים הללו!

אם כן, מה גורם לקיום הסתירה האמורה?

היא קיימת מפני שהמשמעות הסוציאלית-חברתית האמיתית של שלושת האידיאלים האלה אינה מתגלה – אלא אם כן עומדים על טיבה של החלוקה התלת-איברית – ההכרחית – של הגוף החברתי. שלושת האיברים האלה לא יהיו מרוכזים בהתארגנות אחידה פרלמנטארית, מופשטת-תיאורטית, וכיוצא בזה. עליהם להיות מְלֵאֵי מציאות חיה, תוססת. לכל אחד משלושתם יהיה המֶרכָז שלו בתוך עצמו. ועל ידי פעילותם החיה – גם זו ליד זו, גם ביחד – תיווצר האחדות של מכלול החיים החברתיים.

אכן, בחיים המציאותיים-עובדתיים מגיע לידי אחדות מה שנראה כמנוגד, כסתירה פנימית.

את החיים של הגוף החברתי תופס האדם, אם יתחוור לו העיצוב מחויב המציאות – התלת-איברי – של גוף זה, עיצוב המתחייב למען מימוש שלושת האידיאלים של אחווה, שוויון וחירות.

אז יבינו כי שיתוף הפעולה של הבריות בחיי הכלכלה חדור באותה אחווה, הזוכה לטיפוח באיגודים.

במערכת חוק ומשפט, אשר עניינה היחס האנושי גרידא בין אדם לאדם, יש לשאוף להגשמת השוויון.

ואילו בתחום חיי הרוח עלינו לחתור למימוש רעיון החירות.

באור הנזרע לעיל, מגלים שלושת האידיאלים של המהפכה הצרפתית הגדולה את ערכם המעשי-אמיתי.

ובכן, אידיאלים אלו, נבצר מהם להתממש במערכת חברתית קלוקלת, אלא רק בגוף החברתי הבריא, התלת-איברי. מבנה חברתי המאורגן בצורה מופשטת, מנותקת ממציאות החיים, לא יוכל לממש חירות, שוויון ואחווה, כשהם משמשים, כתוצאה מאירגון כושל, בעירבוביה. כדי להשיג את המימוש הנכסף, חייב כל אחד משלושת האיברים בגוף החברתי לשאוב את כוחו מהאימפולס המתאים לו – כפי שהובהר לעיל. וכתוצאה מכך יהיה כל איבר מסוגל לשיתוף פעולה פורה עם האיברים האחרים.

*****

אותם האנשים אשר בסוף המאה השמונה עשרה העלו את הדרישה למימוש שלוש האידיאות של חירות, שוויון ואחווה, וגם אלה אשר אחריהם המשיכו לדבוק בדרישה הזאת – חשו, ולו במעומעם, לאן מועדות פני כוחות ההתפתחות של האנושות המודרנית.

יחד עם זאת, הם לא ויתרו על הרעיון של המדינה-האחידה.^[12] היא מצידה מתייחסת אל האידיאות שלהם כאל סתירה פנימית. למרות זאת, הם הזדהו עם מה, שלכאורה, מהווה סתירה פנימית, כי במעמקים הבלתי מודעים של נפשותיהם פעם הדחף לאירגון תלת-איברי של הגוף החברתי, שרק בו ניתן לשילוש של האידיאות שלהם להתעלות אל אחדות עילאית – להעלות לרצייה חברתית-סוציאלית מודעת של האדם, את כוחות ההתפתחות אשר בתהליך ההתהוות של האנושות המודרנית חותרים להגשמת הגוף החברתי התלת-איברי הזה – זאת דורשות בקול רם, חד משמעית – העוּבדות החברתיות-סוציאליות של ימינו.

מחשבות נוספות המלוות את הגוף החברתי התלת-איברי בדרכו מן הכוח אל הפועל

אי אפשר להגיע לכלל דעה, איזה אופן של פעולה נדרש נוכח העובדות-הבעיות המתייצבות כיום במפגיע בתחום החברתי – אלא אם כן נרצה לתת לדעה זו להתגבש מתוך הכרת כוחות היסוד הפועלים בגוף החברתי. המאמץ לרכוש הכרה כזאת, נעשה במתואר, הקודם לפרק הזה. לא משיגים דבר פורה באמצעים המסתמכים על דעה הנובעת מתצפית המוגבלת בשדה ראייתה. העובדות אשר התגלו על ידי הפעילות של התנועה הסוציאלית, חושפות שיבושים, הקיימים ביסודות של הגוף החברתי – בשום אופן לא רק על פני השטח. היות וכך פני הדברים, גם מן ההכרח להגיע לידי הכרת היסודות של מערכת החיים החברתיים.

קפיטליזם – קפיטל ועבודת-אדם

כשמדברים בימינו על קפיטל (הון) ועל קפיטליזם, מצביעים על העניינים שבהם רואה האנושות הפרולטרית את הסיבות למצוקתה. אולם, כדי להגיע לשיפוט נכון ופורה על הדרך שבה פועל הקפיטל באופן חיובי או שלילי במעגלי החיים החברתיים, בגוף החברתי, יש להבין תחילה כיצד הכשרים האינדיבידואליים של בני האדם, מערכת חקיקת-החוקים והכוחות הכלכליים – כיצד כל אלה יוצרים את הקפיטל וצורכים אותו.

כשמדברים על עבודת-האדם, מתכוונים אל מה שיוצר, יחד עם הקפיטל ותשתית-הטבע של הכלכלה, את הנכסים הכלכליים, ובו הפועל, העובד, הופך להיות מודע למצבו החברתי-סוציאלי. לגבי הבעיה כיצד יש לשלב את עבודת האדם במערך החברתי, באופן שלא תיפגע בו הרגשת כבודו כאדם – הרי הפיתרון יימצא רק אם תינתן הדעת על היחס שבין עבודת-האדם לפיתוח הכשרים האינדיבידואליים מזה, ועל היחס שבינה לתודעה החוקית-משפטית מזה.

צו-הזמן: לחזור אל האידיאות הראשוניות, המונחות ביסוד ההתארגנות החברתית

בצדק שואלים כעת מה יש לעשות כדבר ראשון, כדי לבוא לקראת הדרישות של התנועה החברתית-סוציאלית. אולם, אפילו את הדבר הראשון לא נוכל לעשות בדרך נושאת-ברכה, אם לא נשכיל לדעת, כיצד הדבר אשר מתכוונים לעשות, יעמוד במבחן היסודות של הגוף החברתי הבריא. ואם נדע זאת, הרי ימצאו – איש, איש במקום הימצאו שנקבע לו, או אליו הצליח להתקדם – את המשימות המתחייבות מהמציאות-העובדתית החברתית.

לַהשגה של הדעת, עליה נרמז כאן, עומד כמכשול – בהטעותו את דרכי שיפוט העניינים – מה שזרם במרוצת הזמנים מתוך רציית בני האדם אל תוך עיצוב הגוף החברתי, אל תוך עיצוב המערכת החברתית סוציאלית. בני האדם התרגלו למערכת הזאת עד כדי כך שהם הופכים אותה לאבן הבוחן לגבי כל מחשבה של שינוי בה. במקום שהמחשבה תנחה את העובדות אשר במציאות, הופכים את הקערה על פיה ונותנים לעובדות להנהיג את המחשבות. אולם בימינו הכרחי להבין, כי אין דרך להגיע לידי דעה המסוגלת להתמודד עם בעיות חיי-החברה, אלא על ידי חזרה אל המחשבות, אל האידיאות – הראשוניות, המקוריות – המונחות ביסוד ההתארגנות של החיים החברתיים.

אם לא מתמידים הכוחות הטמונים באידיאות הראשוניות הללו, לזרום אל תוך הגוף החברתי, תדרדר ההתארגנות החברתית לקראת מצב אשר בו היא תגרום לבלימת הצמיחה והחיים, לא לקידומם. אולם בדחפים האינסטינקטיביים של בני האדם ממשיכות לחיות האידיאות הראשוניות באופן פחות או יותר בלתי-מודע, גם כאשר המחשבות המודעות במלואן הולכות בצורה מטעה ויוצרות עובדות מפריעות לחיים. ואידיאות ראשוניות אלה, אשר מול מציאות של עובדות מפריעות לחיים מופיעות כשהן מלוּווֹת-תהפוכות – אידיאות ראשוניות אלה הן המוֹצאות את ביטויין, בגלוי או במוסווה, בזעזועים המהפכניים הפוקדים את הגוף החברתי. התפרצות הזעזועים הללו תימנע רק אם הגוף החברתי יהיה מעוצב כך שבכל עת תמצא בו הנטייה לגלות היכן ההתארגנות החברתית סוטה מהאידיאות הראשוניות, ואיך ניתן לבטל או לצמצם את הסטייה בטרם קיבלה ממדים ועוצמה הרי-אסון.

בתקופתנו מתרבות והולכות, בתחומים השונים של חיי האדם, הסטיות מהמצבים הנדרשים על פי האידיאות הראשוניות. והאימפולסים הצומחים מאידיאות אלה בנפש האדם, משמיעים בקול רם את ביקורתם דרך העובדות הסוציאליות הקלוקלות, על מה שהזמן החדש עשה מהגוף החברתי. משום כך חיוני הדבר, לפנות נמרצות אל האידיאות הראשוניות, ולא ללכת שולל אחרי הדיבורים על טבען ”הבלתי-מעשי”. משימתו של זמננו היא, בדרכי האידיאות הראשוניות למצוא את הכיוונים אשר אליהם יש להנחות במודע את העובדות בתחום החברתי. כי חלף עבר הזמן שבו ניתן היה לאנושות להסתפק במה שהכוונה האינסטינקטיבית יכלה להשיג.

הגוף החברתי התלת-איברי – מורכבותם והתחדרותם תוססות-החיים של איבריו

אחת משאלות היסוד, המוצגות על ידי הביקורת של זמננו, היא: באיזה אופן ניתן להפסיק את הדיכוי, שהאנושות הפרולטארית סובלת מידי הקפיטליזם הפרטי. בעלי הקפיטל או מנהליו יש לאל ידם להעמיד את עבודת הזולת בשירות הדברים, שהם יוזמים לייצר. היחס הסוציאלי, הנוצר על ידי שיתוף פעולה בין קפיטל לעבודת-אדם, יש להבחין בו שלוש חוליות:

• פעילות היוזם, המעוגנת בכישורים אינדיבידואליים של איש יחיד או של קבוצת אנשים.
• היחס הנרקם בין המעביד והעובד, שחייב להיות מושתת על החוקי-משפטי.
• הפקת-חפץ אשר הופך לסחורה במחזור חיי הכלכלה.

פעילות היוזם יכולה להשתלב בצורה בריאה ומועילה בגוף החברתי, רק אם פועלים בו כוחות, הדואגים להביא לידי הגילוי הטוב ביותר את הכישורים האינדיבידואליים של בני האדם. דבר זה ניתן להשיג, בתנאי שבגוף החברתי קיים תחום הנותן בידי המוכשר להפעיל חופשית את כישוריו, והמאפשר הערכת הכישורים – בהתייחס אליהם בהבנה חופשית – מצד הזולת. כך נמצאנו למדים, כי הפעילות החברתית של האדם באמצעות קפיטל שייכת לאותו מגזר של הגוף החברתי שבו חיי הרוח הם הקובעים את דפוסי הפעולה.

אם המדינה הפוליטית מתערבת בתחום עשייה זה, חוסר כושר ההערכה מצידה לגבי הכישורים האינדיבידואליים של בני האדם, בהכרח יביא לידי כישלונות בהפעלת כישורים אלה. כי בתחומה של המדינה הפוליטית כל בני האדם שווים שוויון מוחלט בזכותם להביע את דעתם על מה שמוטל על המדינה לבצע. בשביל מילוי תפקיד זה שלה, כושר הערכה או חוסר כושר הערכה לגבי כישורים אינדיבידואליים אינם רלוונטיים כלל וכלל. משום כך אסור שעל מה שהמדינה תבצע תהיה השפעה על הכישורים האינדיבידואליים של האדם – גם לא על טיפוחם, גם לא על הפעלתם.

כמו כן, אין להרשות לסיכוי ליתרון כלכלי להוות גורם מפתה להפעלת כישורים אינדיבידואליים, המתאפשרת כתוצאה מהשקעת קפיטל. אצל הוגי דעות של הקפיטליזם מקובל ליחס חשיבות רבה ליתרון הזה. הם מדמים בדעתם, כי ניתן לגרום להפעלת הכישורים האינדיבידואליים רק על ידי התמריץ הזה של יתרון. הם מסתמכים בטיעון זה – וזאת בתור אנשים ‘מעשיים’ – על מה שידוע כ”טבע אנוש בלתי מושלם”, אותו הם מתיימרים לדעת. אמנם, במסגרת אותו סדר חברתי, אשר בו התדרדרו המצבים עד לשפל הנוכחי, השיג יתרון הפיתוי הכלכלי משקל שאין למעט בחשיבותו. אולם עובדה זו, היא בעצם שגרמה במידה לא מעטה למצבים שאנו עדים להם כיום.

מצבים אלה דורשים בדחיפות פיתוח תמריץ אחר להפעלת הכישורים האינדיבידואליים.

תמריץ זה, מן הדין שיצמח מהבנה חברתית-סוציאלית, אותה יניבו חיי רוח בריאים. על החינוך, על בית הספר לצייד את האדם – הודות למה שחיי הרוח הבלתי תלויים יעניקו לו – באימפולסים אשר ינחו אותו לממש – בזכות ההבנה הזאת שהיא נר לרגליו – את אשר כישוריו האינדיבידואליים שואפים להשיג.

דעה זו אינה בבחינת אותן הזיות וחלומות בהקיץ, אשר ברור כי גרמו נזק רב ביותר בתחום הרצייה החברתית ובתחומים אחרים. ההשקפה המוצגת כאן אינה מבוססת – מה שניתן ללמוד מהנאמר לעיל – על האמונה הטפלה כי ‘הרוח’ מחוללת פלאים – כפי שמרבים לדבר עליה אלה המתיימרים שהיא קניינם. ההשקפה שלנו נובעת מהתבוננות בפעילות המשותפת החופשית של בני האדם בתחום חיי הרוח. בפעילות משותפת זו מתגלה הכוח המנחה החברתי-סוציאלי, הטמון בה מעצם טבעה – אם, אכן, מאפשרים לה – לפעילות משותפת – להתפתח באופן חופשי, ללא תלות בֶּאמת. הצורה הבלתי חופשית – לעומת זאת – של חיי הרוח מונעת גילוי הכוח הזה.

בתוך המעמדות המובילים של החברה התפתחו כוחות הרוח באופן כזה שהיצירות אשר הניבו, הסתגרו באורח אנטי-חברתי, אנטי-סוציאלי בתוך חוגים מסוימים של האנושות, מרוחק מֵחלק שלה. מה שנוצר בחוגים אלה, לא היה ניתן לקרב אלא בדרך מלאכותית אל אותו חלק של האנושות שהוא החלק הפרולטארי. על כן, לא היה למעשה מעורה חלק זה – האנושות הפרולטארית – בחיי הרוח אשר מהם צמחו היצירות של החוגים הללו – ולכן לא ניתן לו לשאוב כוחות עידוד לנפש מאת אוצרותיהם, שהם זרים לו. מוסדות ל’השכלה עממית’ ו’חינוך העם’ להנאה אמנותית ועוד, אינם למעשה האמצעים היעילים להפצת אוצרות-הרוח בעם, כל עוד אלה נושאים את האופי שהוטבע בהם בזמן החדש כפי שמאופיין לעיל. שכן ‘העם’ אינו קשור בלב-לבו עם פְנים אוצרות הרוח האלה. אלא נותנים לו להציץ עליהם, במובן מסוים, מנקודת-ראות מחוצה להם.

כל הנאמר לעיל לגבי חיי הרוח גופא, כוחו יפה גם לגבי אותן ההסתעפויות של פעילות, הניזונה מחיי הרוח ופועלת בשטח הכלכלה בעקבות השקעת קפיטל. כי בגוף חברתי בריא אין ייעודו של הפועל הפרולטארי רק לעמוד ליד המכונה ולהיות משועבד לפעולתה, שבעוד שרק בעל ההון, הקפיטליסט, יודע איזה גורל יועד למוצר במחזור חיי הכלכלה. המשימה היא, שהפועל, העובד, יוכל לפתח, תוך מעורבות מלאה בנעשה, מושגים ברורים על האופן שבו הוא נוטל חלק בחיים החברתיים תוך כדי מילוי תפקידו בייצור המוצר. יש לערוך באופן קבוע שיחות, דיונים על המתרחש במפעל – וזאת, כמובן, כחלק של הפעילות המפעלית התקינה, כמו העבודה עצמה – במטרה ליצור עולם-מושגים המשותף לעובד, לפועל ולמעביד כאחד. שיטה זו, ברכה מרובה בה. היא תעורר בעובד, בפועל את ההבנה כי תיפקוד נכון של האחראי לניהול הקפיטל מקדם את הגוף החברתי כולו – כולל את העובד, את הפועל עצמו, שהרי הוא מהווה חלק ממנו. ואילו בעל המפעל יומרץ לתפקד ללא דופי, בחשפו – מתוך שאיפה לעורר הבנה בלתי-מאולצת, חופשית – את תיפקודו בציבוריות כזאת.

רק מי שאינו יכול להעריך את ההשפעה החברתית, הנובעת מהוויה משותפת שהיא פרי של עבודה, המבוצעת בצוותא – יראה את הנאמר כאן כחסר משמעות. אך מי שיש ביכולתו לעשות כך, יתחוור לו, כי ניתן להגביר את הפוריות הכלכלית, אם המינהל של חיי הכלכלה, אשר סמכותו נובעת מהשקעת קפיטל, נסמך לתפקידו בתנאי שהוא יונק את כישוריו מחיי הרוח הבלתי תלויים. רק אם תנאי זה מקוּיָם, אז הוכן גם היסוד, שהאינטרס בקפיטל-וריבויו למען הרווח בלבד, יפנה את מקומו לאינטרס הענייני בהפקת מוצרים ובקידום – במובן הרחב ביותר – של פריון העבודה.

בעלי המחשבה הסוציאליסטית של זמננו שואפים להעברת השליטה על אמצעי הייצור לידי החברה.

מה שמוצדק בשאיפתם זו, יוגשם רק אם השליטה, הניהול, יופקד בידי תחום הרוח הבלתי תלוי. על ידי כך תימנע הכפייה הכלכלית, המופעלת על ידי בעל ההון ופוגעת בכבוד האדם, כאשר בעל ההון פועל מתוך עמדת כוח כלכלי. וכן לא יושתקו הכישורים האינדיבידואליים – דבר אשר יקרה בהכרח, אם המדינה הפוליטית מופקדת על פיתוחם והפנייתם של הכישורים הללו.

הפרי, אשר תניב פעילות הניזונה מההתחברות של הון עם כישורים אישיים, חייב לנובע בגוף חברתי בריא – כמו כל תוצאה של מאמץ רוחני – מִשנֵי גורמים: מצד אחד מהיוזמה החופשית של מפעיל הפעילות, ומצד שני מההבנה החופשית מצד האנשים אשר בעקבות ההבנה התעורר בהם הביקוש לפָעְָלוֹ של המפעיל, היוזם. המפעיל ישתדל, כמובן, להגיע לידי מושג לאיזו תמורה הוא מצפה עבור פעלו – אם לפי התנאים המוקדמים שעליו ליצור, כדי לאפשרו, אם לפי המאמץ שעליו להשקיע כדי לבצעו. ציפיותיו יבואו על סיפוקן, אם יזכה להערכה על פעלו.

על ידי התארגנות חברתית ברוח הדברים שנאמרו כאן, תוכשר הקרקע ליחסי חוזה חופשיים באמת בין יוזם העבודה, המעביד ובין מבצע העבודה, העובד. ויחסים אלה יהיו מבוססים לא על חילוף סחורה (כלומר כסף) תמורת כוח-עבודה, אלא על קביעת החלק שיש לכל אחד משני הצדדים בתור משתפי פעולה בהפקת המוצר.

במה שעושים באמצעות ההון למען הגוף החברתי, מוטבע חותמה של הדרך שבה מתערבים כישורי-אדם האישיים, האינדיבידואליים בגוף הזה. כישורים אלה לא יתפתחו כרצוי, אלא אם כן יכוון פיתוחם על ידי חיי הרוח הבלתי תלויים.

גם בגוף החברתי, המסתפק בהעברת פיתוח זה לידי המדינה הפוליטית או מניח לכוחות של חיי הכלכלה לבצעו – גם בו תהיה השגת פרודוקטיביות, פוריות אמיתית בקשר עם כל הנוגע להשקעת הון, אשר מותנית ביכולת כישורי האדם האינדיבידואליים החופשיים לפלס לעצמם דרך במבוך השיטות המשתקות.

אלא שפיתוח בתנאים כאלה – בלתי בריא יהיה לחלוטין. לא הפיתוח החופשי של הכוחות – הכישורים האינדיבידואליים, הפועלים באמצעות ההון – לא הוא גרם למצב אשר בו כוח העבודה של האדם נהפך בעל כורחו לסחורה – אלא גרם לזה כבילתם של כוחות אלה על ידי המדינה הפוליטית או התחום הכלכלי.

ראיית הדבר הזה בעיניים בלתי משוחדות, היא בחינת תנאי מוקדם לכל, מה שחייב להתרחש בזמננו בהתארגנות החברתית. כי הזמן החדש הוליד את אמונת-ההבל, שעל המדינה הפוליטית או חיי הכלכלה להצמיח מתוכם את האמצעים הדרושים להבראת הגוף החברתי. אם ימשיכו בכיוון זה, שהותווה על ידי אמונת-הבל זו, הרי יגיעו להתארגנויות חברתיות כאלה שרק יגדילו לאין שיעור את המעיק והמדכא, במקום להשיג את ביטולו ומניעתו כרצון הבריות.

להעלות את הקפיטליזם על פסים בריאים

על אודות הקפיטליזם למדו לחשוב בתקופה שבה הוא גרם להתפשטות מחלה בגוף החברתי. את המחלה חשים הבריות. הם מודעים לצורך להילחם בה. אך מודעותם חייבת להכיל יותר. חייבים להפוך מודעים לדבר כי המחלה מקורה בספיגת הכוחות הפועלים בקפיטל, בהון, על ידי המחזור של חיי הכלכלה.

אם כן, כיצד אפשר לפעול למען הבראת המצב?

****

רק אז ניתן לפעול בכיוון הייעד אליו חותרים בימינו ביתר שאת כוחות הקידמה של האנושות, אם לא נופלים קורבן לאשליות של ההשקפה, הרואה במסירת הניהול של הפעלת קפיטל בידי כוחות חיי הרוח הבלתי תלויים מעשה של ”אידיאליזם בלתי מעשי”.

אמנם, כעת אין עדיין נכונות מספקת להביא את חיי הרוח בקשר ישיר עם הרעיון הסוציאלי, הנועד להעלות את הקפיטליזם על פסים בריאים. אלא ממשיכים לדבוק במושגים הקשורים לתחום הכלכלה:

מבחינים כיצד בזמן החדש ייצור סחורות התפתח ממעמד של בית מלאכה אל מפעלי ייצור והגיע – בתור מפעלי ענק – אל הצורה הנוכחית של הקפיטליזם. אולם, חושבים כי צורה זו של הכלכלה חייבת לפַנות את מקומה לכלכלת-קואופרטיב, לכלכלה-שיתופית – כלכלה בה הצרכנים מספקים בתור יצרנים את הצרכים שלהם עצמם. היות ורוצים, כמובן, להמשיך ולקיים את הכלכלה על אמצעי הייצור המודרניים, הרי חותרים לאיחוד של כל המפעלים לתשלובת-ענק שיתופית, כוללנית. תשלובת כזאת – ממשיכים לחשוב – אשר בה כל אחד מייצר עבור כל אחד, לא תוכל להיות נצלנית, אחרת היתה מנצלת את עצמה. ומכיוון שרוצים או חייבים להמשיך במה שקיים כבר, פונים אל עבר המדינה המודרנית במטרה להפוך אותה לתשלובת שיתופית מקיפה, כוללת כל.

אולם בתוך כך נעלם מתשומת הלב, כי התוצאות המיוחלות מִפעילות תשלובת-שיתופית כזאת הולכות ופוחתות, ככל שהיקף התשלובת הולך וגדל. אם הכישורים האינדיבידואליים של האדם לא ישתלבו בתשלובת באופן שתואר כאן, אז לא יעלה בידי ניהול-העבודה השיתופי של התשלובת להביא לידי הבראת הגוף החברתי.

יחסי גומלין בין הרוח, הרוחי לבין החומרי, המעשי

כמעט שאין בימינו נכונות להתייחס בכובד ראש אל חיי הרוח כגורם חיוני ממדרגה עליונה למען הפעלת גוף חברתי בריא. עובדה זו נעוצה בהרגל לדמות את הרוח, את הרוחי, כדבר המצוי הרחק-הרחק מכל דבר חומרי ומעשי. יימצאו וודאי לא מעטים שיראו משהו גרוטסקי, מגוחך, בהשקפה המוצגת כאן: כי בהפעלה של קפיטל, של הון וניהולו בחיי הכלכלה, חייב לבוא לביטוי מה שמניבים החיים הרוחניים. ניתן להניח כי באפיון זה של ‘השקפה גרוטסקית’ לגבי העניין הנידון, ימצאו את עצמם תמימי-דעים בעלי המחשבה הסוציאליסטית עם חסידי מפלגות אחרות.

כדי לעמוד על משמעותו של הרעיון, הנראה במבט ראשון כגרוטסקי, ועל חשיבותו להבראת הגוף החברתי – יש להתבונן בזרמי מחשבה מסוימים של זמננו. אף שמקורם בדחפי נפש הגונים, הריהם בולמים היווצרות של הלך מחשבה חברתית-סוציאלית אמיתית בכל מקום שיימצאו להם מהלכים.

זרמי מחשבה אלה שואפים – באופן בלתי מודע פחות או יותר – להתרחק ממה שמעניקה עוצמת ביצוע לחיים הפנימיים של האדם. הם חותרים אל השקפת חיים, אל חיים פנימיים – נפשיים, מחשבתיים, מדעיים-הכרתיים – המהווים, במובן מסוים, כעין אי מבודד במכלול החיים האנושיים. לכן אין לאל ידם לגשר גשר מחיי האי הללו אל מה שרותם את האדם לחיי יומיום. ניתן לראות איך רבים מבני זמננו חושבים לעניין ‘מכובד’ לגלגל הרהורים – מופשטים – על אודות כל מיני בעיות מוסריות-דתיות תוך ריחוף מעל העננים. כמו כן ניתן לראות, איך אנשים מהרהרים על שאלות כגון: באיזו דרך יכול האדם לסגל לעצמו מידות טובות. כיצד עליו להתייחס באהבה אל הזולת. באיזה אופן יוכל לזכות ב’תוכן לחייו’. יחד עם זאת, אנו עדים לאוזלת ידם אצלם, אשר אינה מאפשרת לסלול דרך ממה שאנשים אלה מכנים: טוב וחביב וצודק ומוסרי ומתחשב – אל מה שסובב את האדם במציאות החיצונית, בחיי היומיום בתור: פעולת-הון, שכר-עבודה, צריכה, ייצור, מחזור של סחורות, ענייני אשראי, בנקאות ובורסאות.

נקל להבחין כיצד קיימים שני עולמות – זה ליד זה – בהרגלי החשיבה של האדם בן זמננו.

האחד מרפרף במובן מסוים בגבהים של האלוהי-רוחני ואינו מסוגל לבנות גשר בין ממריץ מחשבתי-רוחני לבין עובדה של פעילות בחיי יומיום רגילים. השני שקוע – חסר מחשבות – כל-כולו ביומיומיות.

אולם בחיים חייבת לשרור אחידות למען יפרחו. והם יפרחו רק אם הכוחות הממריצים אותם, ינבעו ויפעלו מתוך המוסרי-רליגיוזי אל תוך החיים היומיומיים ביותר – אל הנחשב לפעמים כבלתי מכובד. המוסרי-רליגיוזי חייב למצוא את ביטויו ההולם בתנאי חיי יומיום. שכן אם מזניחים לבנות גשר בין שני תחומי החיים, סוף שנופלים קורבן להזיות ולהינתקות מהמציאות היומיומית-ממשית – לגבי כל הנוגע הן לחיים מוסריים-רליגיוזיים, הן למחשבה חברתית-סוציאלית.

אז התגובה של המציאות היומיומית-ממשית על ההזנחה הזאת אינה מאחרת לבוא. כי אז מציאות זו תשיב, כביכול, נקמתה.

מתוך דחף ‘רוחני-רוחי’ מסוים שואף אז האדם לכל מיני אידיאלים, לכל מיני דברים שהוא מכנה ‘טוב’. אולם אותם האינסטינקטים, הממתינים להדרכה על ידי ‘האידיאלים’ ההם, ואשר גורמים להתעוררות של הצריכה היומיומית-הרגילה – צריכה החייבת לבוא על סיפוקה על ידי הכלכלה – לאינסטינקטים האלה מתמסר האדם ללא הארה מצד מה שהוא מדמה כ’רוח’. המושג שלו על ‘רוח’ אינו מקנה לו את הכושר לתרגם אותה לתנאי החיים היומיומיים.

כתוצאה מכל זה הופכים חיי היומיום הרגילים לדָבָר שאין לו ולא כלום עם מה שמטופח ושמור בנשגבות נפשיות-רוחיות – אצילות יותר – כדחפים מוסריים. כי אז גורמת הנקמה של היומיומיות לאדם לחיות בפנימיותו חיי שקר, היות וחייו המוסריים-רליגיוזיים עומדים מנגד לכל הנעשה בחיי יומיום, בחיים עצמם – בלא שירגיש כלל את הדבר.

מה רב מספר האנשים כיום, המפגינים, מתוך אצילות מוסרית-רליגיוזית מסוימת, רצון כן ביותר לחיי יחדיו אמיתיים עם הזולת, ואף נכונות להיטיב עימם עד שיא האפשרי. אלא שאין הם דואגים לפתח את התחושה הדרושה, אשר תאפשר זאת הלכה למעשה – כלומר, אין הם מסוגלים לאמץ לעצמם כושר דימוי חברתי-סוציאלי, אשר בכוחו לפעול בתוך המתרחש בהרגלי-החיים המעשיים.

מי שמחויב להצביע בתקופתנו על הרוח כתורם את לחם חוקם של החיים המעשיים באמת, חושף לטענות מצד אנשי החוגים שהוזכרו לעיל. הם טוענים כי מה שחשוב בראש ובראשונה, הוא להביא שוב את הבריות להכרת ערך הרוח. אולם, המשימה העיקרית בימינו היא להעלות מתוך האיתנות של חיי הרוח את ההנחיות להבראת הגוף החברתי.

לצורך זה לא די שבני האדם יתייחסו לרוח כאל עיסוק צדדי של החיים.

לצורך זה חיוני – במלוא מובן המילה – שההווייה היומיומית תהיה הולמת את הרוח.

הנטייה לעיסוקים צדדיים כאלה ב’חיי-הרוח’, היא אשר גרמה ליצירת העובדות החברתיות-סוציאליות, הזועקות לתיקון.

הבראת הקפיטליזם – הצורך להבטיח בחירה חופשית ליוזם בהפעלת כישוריו האישיים / רכוש – הצורה הנוכחית (הפרטית) והעתידית

בחיים החברתיים של ימינו שלובים יחד בדרך כלל ניהול הקפיטל, ההון (בייצור סחורות וכו’) והבעלות עליו (על אמצעי-הייצור). ובכל זאת, שני היחסים הללו של האדם אל הקפיטל שונים בתכלית במה שנוגע לפעולתם בתוך הגוף החברתי. הניהול באמצעות כישורים אישיים, המנוצלים כראוי, מכניס לגוף החברתי נכסים שבהם מעוניינים כל האנשים המשתייכים לאותה מסגרת חברתית. תהיינה נסיבות חייו של אדם אשר תהיינה – עניינו הוא לבל ילך לאיבוד דבר מן הנובע מִטבע אדם כְּכישורים כאלה המניבים נכסים אשר משרתים את חיי האדם בדרך תכליתית.

אולם, התפתחות הכישורים הללו נעשית אפשרית, רק אם ניתן לבעליהם ליישמם מתוך יוזמתם העצמית-חופשית. מה שאינו יכול לזרום בחופשיות מקורות אלה, עלול לגרוע, לפחות עד למידה מסוימת, מרווחת האדם. הרי הקפיטל הוא האמצעי, המביא כישורים כאלה לידי פעולה בתחומים רבים בחיים החברתיים. לגבי הניהול של סך הכל הקפיטל הלאומי של גוף חברתי, יש לחתור להתארגנות המאפשרת ליחיד, שהוא בעל-כישרון בכיוון מסוים, או לקבוצות של אנשים מוכשרים בתחום ספציפי, להגיע לידי שליטה על קפיטל הדרוש להגשמת יוזמתם הם הייחודית. ברור כי כל אחד בגוף חברתי יש לו עניין רב – מתוך האינטרס שלו עצמו – בהתארגנות כזאת. כולם, החל באלה המתפרנסים מיגיע-כפיהם וכלה באנשי-רוח – כולם יברכו על התארגנות המקנה לבעלי כישורים אישיים את הזכות, לא רק לנהל קפיטל, אלא להשיג שליטה עליו לשם מימוש יוזמותיהם. הם גם יֵדעו כיצד יהיו מסוגלים, באמצעות הקפיטל, ליצור תכליתית נכסים להתעשרות הגוף החברתי.

****

במסגרת ספר זה אין המקום לתאר כיצד הופיעה – כתוצאה מהפעלת כישורי-אדם אישיים – בגוף החברתי הצורה של רכוש פרטי מתוך צורות רכוש אחרות במרוצת התפתחותה של האנושות. צורה כזאת של הרכוש התפתחה בהשפעת שיטת חלוקת-העבודה עד לדרגה הנוכחת בתוך המסגרת החברתית. להלן נדון על הצורה הנוכחית והתפתחותה החיונית לקראת העתיד.

****

יהיה אשר יהיה תהליך התהוות הרכוש הפרטי – עקב פעולות כוח, כיבוש וכו’ – הריהו, הרכוש הפרטי, בסופו של דבר תוצאה של פעילות חברתית-סוציאלית, הניזונה מכישורי-אדם אישיים. למרות זאת שוררת בזמננו הדעה בקרב בעלי מחשבה סוציאליסטית, כי המדכא אשר בו ניתן לסלקו אך ורק על ידי הפיכת הרכוש הפרטי לרכוש ציבורי, לרכוש המדינה. וחושבים כי משימה זו תושג עם מציאת התשובה על השאלה: איך אפשר למנוע התהוות רכוש פרטי על אמצעי-ייצור – למען יופסק הדיכוי שנגרם לאוכלוסיה חסרת-רכוש? מי שמעמיד את השאלה כך, מתעלם מהעובדה כי בגוף החברתי מתרחשת התהוות מתמדת, כי עוברת עליו תמורה מתמדת. לכן לא ניתן לשאול: מהו הסידור שהוכיח את יעילותו בשלב מסוים ויישאר מועיל לאורך כל התמורות? כך ניתן לחשוב רק על דבר, שבעיקרו פועל ללא שינוי לאחר שהתחיל לפעול.

אולם אין זה הדין לגבי הגוף החברתי.

שכן זה משנה מתוך אורח חייו בלי הרף את המתהווה בתוכו. אם רוצים לקבוע לו צורת-קבע – חותרים תחת תנאי קיומו.

תנאי קיום אחד לגוף חברתי בריא הוא כי יוזם המסוגל לשרתו על ידי כישוריו האישיים, לא תינטל ממנו האפשרות לעשות זאת מתוך יוזמתו-העצמית החופשית. במקרה של מניעת מימוש של יוזמה חופשית כזאת, אשר המימוש תלוי בשליטה באמצעי-ייצור – מניעה כזאת תגרום כמובן נזק לכלל האינטרס החברתי סוציאלי. לגבי הטענה השגרתית כי עבור היוזם הסיכוי ליתרון כלכלי (המותנה בעניין לעיל בבעלות על אמצעי-ייצור) מהווה תמריץ להפעלת כישורים אישיים – הוסבר כבר בחלקים קודמים בספר, כי “תמריץ זה מן הדין שיצמח מהבנה חברתית סוציאלית, אותה יניבו חיי רוח בריאים.” חיי רוח בריאים, כלומר חיי רוח שהם משוחררים – כחלק מהקידמה, המותווה ברעיונות המובאים כאן – מהתערבות הגורם הפוליטי והכלכלי. חיי רוח כאלה יצמיחו מתוכם בדרך הטבע הבנה חברתית-סוציאלית, אשר תוליד תמריצים, מוטיבציה מסוג לגמרי שונה מזה המתבטא בתקווה ליתרון כלכלי.

אולם, לא מעניינת אותנו רק השאלה: מתוך איזה דחפים מקובלת על האנשים הבעלות, הרכוש הפרטי על אמצעי-ייצור, אלא עיסוקנו בעיקר בשאלה, אם השליטה העצמאית-חופשית באמצעים אלה או הפיקוח הציבורי לגביהם מתאים יותר לתנאי הקיום של הגוף החברתי או לא. וכאן יש תמיד לשים לב לכך, שלגבי ההתארגנות החברתית המודרנית אין, כמובן, לקחת בחשבון את תנאי החיים, שחושבים שהיו קיימים בחברות-אנוש פרימיטיביות, כי אם את אלה בלבד ההולמים את דרגת ההתפתחות הנוכחית של האנושות.

הרי בדרגה הנוכחית הזאת, ההפעלה הפורייה של הכישורים האישיים באמצעות הקפיטל אינה יכולה להשתלב במעגל חיי הכלכלה בלי שליטה חופשית עליו, על הקפיטל. בְמָקוֹם שבו עתידה להיות פעילות-ייצור פורייה, מן הדין שתהיה קיימת האפשרות של שליטה חופשית כזאת – לא כדי שתביא יתרון כלכלי ליחיד או לקבוצת אנשים, אלא כדי שתוכל לשרת את האינטרס של הכלל על הצד הטוב ביותר כאשר היא מונחית תכליתית מתוך הבנה חברתית-סוציאלית.

****

במובן מסוים קשור האדם, כמו עם המיומנות של איברי גופו שלו, גם עם מה שהוא מייצר לבדו או יחד עם אחרים. מניעת השליטה החופשית באמצעי-הייצור, כמוה שיתוק השימוש החופשי במיומנות של איברי גופו.

****

ובכן, הסטטוס, המעמד של רכוש פרטי מייפה את כוחו של בעל הרכוש לשלוט באופן חופשי עליו, על הרכוש. אשר להשלכות לגבי הגוף החברתי בעניין זה – לבעל הרכוש שמורה הזכות, מעוגנת בחוק, לנהוג ברכושו מתוך יוזמתו החופשית, כרצונו.

אם כן, מתברר כי בחיים החברתיים מתחברים שני דברים שיש להם, לכל אחד בנפרד, משמעות שונה לגמרי לגבי הגוף החברתי: השליטה החופשית על תשתית-הקפיטל לצורך הייצור, לצורך ההפקה החברתית-סוציאלית. ויחסי החוק בין השולט על הקפיטל לבין אנשים אחרים המנועים – מפאת זכות שליטתו-הוא על תשתית הקפיטל – מלהפעיל את שליטתם החופשית על תשתית זו.

לא ההענקה המקורית של השליטה החופשית גורמת נזק חברתי-סוציאלי, אלא אך ורק המשך קיומה של הזכות לשליטה-זו לאחר שחדלו להתקיים התנאים הקושרים תכליתית כישורי-אדם אישיים עם שליטה זו.

החוקר בגוף החברתי את המתהווה והצומח, לא יוכל לטעות בהבנת המרומז לעיל. הוא ישאל: מה שפועל מצד אחד לטובת החיים, כיצד ניתן לנהלו כדי שלא יזיק להם מצד שני. כי כל אשר חי, בכלל לא ניתן לארגנו, למען יישא פרי, מבלי שבתהליך ההתהוות יוביל המתהווה גם לגרימת מגרעות. ואם יש לשתף פעולה בתהליך ההתהוות של המתהווה – כפי שחייב אדם לגבי הגוף החברתי – הרי הפיתרון אינו להתעלם מהצורך לבצע התארגנות חיונית כדי למנוע נזק. אם כן, מתעלמים, כי אז חותרים תחת יסודות-החיים של הגוף החברתי.

מה שנחוץ לעשות הוא ליצור מנגנון העוקב אחרי המתרחש ומסוגל להתערב מיד, כאשר התועלתי-תכליתי מקבל מגמה מזיקה.

הבעלות על קפיטל – עם המבט אל העתיד

חייבים לקיים את האפשרות של שליטה חופשית בתשתית-הקפיטל על סמך הכישורים האישיים, אולם זכות הבעלות על הרכוש, הקשורה בשליטה הזאת, חייבת להיפקע מבעל-הזכות ברגע שהיא מנוצלת למטרה אנוכית, אנטי-חברתית-סוציאלית, או אם חלה ירידה בכושר הניהול של בעל-הזכות, או אם חל שינוי אחר כלשהו לרעה.

בימינו נעשֶׂה, אמנם באופן חלקי, סידור כזה, העונה על הדרישה החברתית האמורה לעיל, וזאת בתחום של הרכוש-הרוחני, כלומר: של זכות-היוצרים. כידוע, עובר הרכוש הרוחני של היוצר זמן מסוים לאחר פטירתו אל הבעלות החופשית של הציבור. ביסוד הדבר מונח מושג המשקף את פשר קיום יחדיו של בני האדם. אף על פי שהיצירה הרוחנית היא פרי סגולה אישית שהיחיד חונן בה – הרי היא גם בעת ובעונה אחת תולדת החיים בחברה וחייבת להימסר אליהם בבוא העת.

הוא הדין לגבי רכוש אחר, לא רוחני: אמצעי ייצור וכדומה. האפשרות שהיחיד יצור בעזרת רכוש זה בשירות הכלל – היא רק הודות לשיתוף הפעולה מצידו של הכלל. על כן הזכות על שליטה ברכוש – זכות זאת, לא ניתן להעניק אותה מבלי להתחשב באינטרסים של הכלל. במקום לחפש דרכים איך לחסל את הפרטיות ברכוש, המהווה את תשתית-הקפיטל, יש למצוא דרך שתבטיח כי ניהולו של הרכוש הפרטי ייעשה בצורה שתשרת על הצד ביותר את טובת הכלל.

בגוף החברתי התלת-איברי טמונה הדרך הזאת. האנשים המלוכדים בתוך גוף חברתי, פועלים בתור כלל באמצעות מדינת-החוק. ואילו הפעלת הכישורים האינדיבידואליים שייכת לתחום-הרוח.

לגבי השקפה בריאה, בעלת חוש מציאותי, שאינה נשלטת על ידי דעות סובייקטיביות, על ידי תיאוריות והירהורי-לב – התלת-איבריות של הגוף החברתי היא מחויבת המציאות. באותה מידה כורח המציאות הוא לדעת את היחס של כישורי אדם אישיים אל תשתית הקפיטל בתחום הכלכלה מזה ואל הבעלות על תשתית-קפיטל זו מזה.

מדינת החוק לא תצטרך להתערב ולמנוע את קשירת הרכוש לבעלות פרטית ואת השליטה בו, כל זמן שהכישורים האישיים נשארים מחוברים אל תשתית הקפיטל באופן ששליטתם בה פועלת לטובת הגוף החברתי כולו. והיחס של המדינה לגבי הרכוש הפרטי יישאר בגבולות סמכותה בלבד – כלומר, היא תמשיך להיות מדינת חוק ולא תדרוש לעולם בעלות עליו, אלא תספק בשעת הצורך את האסמכתא החוקית להעברת זכות ניהולו לידי יחיד או קבוצת-אנשים המוסמכים על פי כישוריהם לטפל ברכוש.

כך ניתן לשרת את הגוף החברתי מתוך שתי נקודות מוצא שונות לחלוטין:

1. המשטר הדמוקרטי של מדינת החוק – אשר עניינו במה שנוגע באופן שווה לכל בני האדם – יבטיח כי הזכות על בעלות לא תהפוך במרוצת הזמן בידי בעל הזכות לאמצעי לגרימת עוול.
2. כישורי האדם האישיים אשר, כאמור, מתפקידה של המדינה להעביר אליהם בדרכי החוק את זכות הבעלות, ולא שהיא תחזיק בה – כישורים אלה מוכשרים על ידי חיי הרוח הבלתי תלויים של הגוף החברתי לשרת בכוחם הפורה את הגוף החברתי כולו.

כל עוד אדם לבדו, או יחד עם קבוצת אנשים, ממשיך בניהול הייצור, ניהול הנובע מהתחברותו עם תשתית קפיטל מסוים, תישאר בידו הזכות לשלוט גם על אותה כמות הקפיטל שהצטרף בתור רווח לקפיטל ההתחלתי – אם הרווח הזה שימש להרחבת המפעל ולשכלולו. אולם, כאשר אדם כזה מפסיק להיות אחראי לייצור, אז יש להעביר את הרווח האמור הזה לידי אדם אחר או קבוצת אנשים אחרת, למטרת הפעל מנגנון ייצור נפרד למוצר דומה או אחר, אשר יש בו להביא תועלת לגוף החברתי. גם רווח מקפיטל התחלתי, אשר אינו מושקע בהרחבת המפעל ושכלולו, יש לנהוג בו כמתואר זה-עתה.

בתור רכוש פרטי של המופקד על ניהול מפעל של המינהָלָן, ייחשב רק מה שמשלמים לו על יסוד הדרישות שהוא מצא לנכון להציג על סמך כישוריו האישיים, בעת כניסתו לתפקיד. ודרישותיו אלו באו על סיפוקן על ידי האמון שנתנו בו האנשים, אשר מתפקידם היה להעביר לרשותו את הקפיטל המוקצב להפעלת פעילותו. אם כתוצאה מפעילותו יגדל הקפיטל, יוגדל גם רכושו הפרטי – כלומר התמורה הכספית אשר ממנה הוא נהנה עבור הפעלת כישוריו – בשיעור אותם האחוזים אשר בהם גדל הקפיטל.

הקפיטל שהושקע במפעל ייצור, יועבר, יחד עם כל ההתחייבויות הכרוכות בו, על פי רצונם של הבעלים המקוריים, לרשות מינהלן חדש – או יחזור אליהם, אם המינהלן החדש אינו יכול עוד או אינו רוצה עוד להמשיך בניהול המפעל.

הֶסדר כזה נוגע לעניין של העברת-זכויות. קביעת ההוראות החוקיות לביצוע העברות כאלה מוטלת על מדינת החוק. עליה גם יהיה לפקח על יישום ההוראות ולהיות אחראית לניהול העניינים הכרוכים בתחום זה. ניתן להניח כי הדעות תהיינה חלוקות לגבי הוראות כאלה, המסדירות העברת זכויות באי-אלה מקרים – וזאת בגלל הבדלים על מה שנחשב כצודק בתודעת בני אדם של ציבור מסוים.

הצגת דברים המותאמת למציאות, כמו זו הניתנת כאן, לא נועדה אלא להצביע על הכיוון שבו על ההסדר להגיע לידי הגשמה. אם פונים מתוך פתיחות והבנה אל הכיוון הזה, ימצאו תמיד במקרה הקונקרטי פיתרון העונה על דרישות המציאות. על כל פנים, לא יהיה מנוס מלהגיע לידי פיתרון ברוח העניינים – בהתחשב עם החיים המעשיים – לגבי בעיות המתייצבות בנסיבות השונות. ככל שדרך מחשבה מסוימת קרובה יותר למציאות, אין היא נוטה לקבוע מראש חוק והסדר מוגדרים עד סוף.

אלא, לעומת זאת, הרי יתחייבו בהחלט, מתוך רוח דרך המחשבה הזאת המסוימת, תוצאות הכרחיות. כך, למשל, יהיה אסור למדינת החוק לתפוס לעצמה, תוך כדי ניהולה את ענייני העברות הזכויות, את השליטה על הקפיטל. עליה רק לעמוד על המשמר כי לאיש כזה או לקבוצת אנשים כאלה, אשר כישוריהם האישיים עונים על התנאים המעוגנים בחוק – כי אך ורק לאלה תימסר האחריות על הנהגת המפעל.

על פי דרך המחשבה הזאת המודגמת לעיל, יש לאפשר לאיש, אשר מסיבה כלשהי חייב להעביר את שליטתו בקפיטל אל אדם אחר, להכריע מתוך בחירתו החופשית לגבי מחליפו-במשרה. בידו יהיה לבחור אדם או קבוצת אנשים או גם תאגיד, הקשור לאיבר החברתי של תחום חיי הרוח, כדי להפקיד בידיהם את זכות הניהול. שכן, מי שכבר שירת את הגוף החברתי בדרך תועלתית על ידי ניהול קפיטל, רכש לו ניסיון במשימה זו, וחזקה עליו שיידע מכוח הבנה חברתית לשפוט מי יתאים להמשיך בשליטה הניהולית במפעל. יהיה זה מועיל יותר לגוף החברתי לסמוך על אדם כזה, מאשר לוותר על שיפוטו ולתת לבצע את ההסדר על ידי אנשים שאינם קשורים לעניין בקשר בלתי אמצעי.

הסדר מהסוג שתואר זה עתה, יבוא בחשבון במקרים של העברת זכויות אל איש או קבוצת אנשים, בכמויות-קפיטל, החל מסדר-גודל מסוים, בצורת אמצעי-ייצור (כולל קרקעות).

הסדר כזה לא יהיה תקף במקרים אשר בהם מדובר על קפיטל שהפך לרכוש פרטי כתוצאה מהפעלת כישורים אישיים, אשר לגביהם אושרו למינהלן דרישות-תמורה שלו בעת כניסתו לתפקיד. כל מה שנרכש בדרך זו, כל החסכונות הנובעים מעבודה שהאדם עצמו מבצע אותה, נשארים רכושו הפרטי עד יום פטירתו, או בבעלות צאצאיו עד מועד מאוחר יותר. עד המועד הזה, החסכונות גם יישאו ריבית מהמשתמש בהם כדי להשיג אמצעי-ייצור. ושיעור הריבית ייקבע על ידי מדינת החוק בהתאם למה שייחשב כתמורה לגבי עסקה כזאת.

בהתארגנות חברתית הבנויה על היסודות המתוארים כאן, אפשר להפריד הפרדה מוחלטת בין הפדיונות המתקבלים עבור עבודה בעזרת אמצעי-ייצור ובין הכנסות הנובעות מעבודה אישית פיסית או רוחנית. הפרדה זו מתבקשת על ידי תודעת חוק ומשפט ופועלת לטובת החברה בכללותה. מה שהאדם חוסך ומשקיע במפעל-ייצור, משרת את האינטרסים הכלליים. שכן ההשקעה מאפשרת את ניהול המפעל על ידי כישורים אישיים. מה שהתהווה כריבוי-קפיטל על ידי הפעלת אמצעי-ייצור, חייב את התהוותו לפעולת הגוף החברתי כולו. מן הדין שיחזור אליו, כפי שהוסבר כבר לעיל. על המדינה רק לקבוע כיצד יבוצע ההחזר. אולם אין זה מעניינה להחליט על מטרת שימושו. לו כך היתה עושה, היה הדבר מביא לידי רודנות של המדינה בתחומים של התעסקות יצרנית בחומרי וברוחני. בעוד שהתעסקות-יצרנית זו תפעל בדרך הטובה ביותר בגוף החברתי, אם הכישורים האישיים של האדם ינחו אותה. מי שלא ירצה להכריע בעצמו, לידי מי יש להעביר את הקפיטל שהצטבר אצלו, יהיה חופשי להעמיד אותו לרשות של תאגיד מהתחום של חיי הרוח, אשר מצידו יעביר אותו לגורם מתאים.

גם רכוש שהצטבר מחיסכון וריבית שצבר, עובר, על פי חוקים שנקבעו על ידי המדינה, אחרי מות בעליו, או זמן מסוים לאחר מכן, לידי גורמים יצרניים בתחומים של החומרי והרוחני, אשר יצוינו לשם כך על ידי בעל הרכוש בצוואתו. גם כאן, אם אין בעל הרכוש יכול להצביע ישירות על איש או קבוצת אנשים כמקבלי הזכויות לניהול הקפיטל, ניתן לו לנקוב בתאגיד מן התחום של חיי הרוח כיורש זמני של הזכויות הללו. רק אם בעל הרכוש לא החליט בעצמו לידי מי להעביר את זכויות הניהול, תמלא המדינה את מקומו ותיפנה אל איבר חיי הרוח למען יבְחר מועמד מתאים.

בהתארגנות חברתית כזאת, המתוארת כאן, מובאים בחשבון גם היוזמה החופשית של האדם היחיד, גם האינטרסים של חיי החברה בכללותם. יתרה מזו, האינטרסים הרי באים על מלוא סיפוקם בגלל כך שיוזמת היחיד החופשי מִטִבְעָה משרתת אותם. אדם הנזקק בעבודתו להנחייה מצד אדם אחר, מצד יוזם העבודה – יידע, כי מה שמופק בשיתוף פעולה עם יוזם העבודה יהיה לתועלת של הגוף החברתי כולו – כולל העובד עצמו. בזכות הסְדָרִים המארגנים את הגוף החברתי, עליו מדובר כאן, ייווצר יחס שהוא פרי תחושה בריאה של בני האדם, בין זכויות השליטה (המעוגנות בחוק) על קפיטל (המגולם באמצעי ייצור) ביחד עם כוח העבודה של האדם – מצד אחד – לבין המחירים של המוצרים, המיוצרים על ידי שניהם (קפיטל וכוח עבודה) יחדיו – מצד שני.

****

אולי יימצאו במתואר כאן אי אלה ליקויים. ייתכן שכאלה ישנם. אולם, כאמור כבר לעיל, דרך מחשבה מציאותית אינה ממציאה תוכניות ‘מושלמות וקבועות’ אחת ולתמיד, אלא מתווה את הכיוון שבו יש לפעול הלכה למעשה. הפרטים המובאים כאן, אינם נועדים אלא להבהיר, כמו דרך משל, את הכיוון שצוין. משל כזה, ניתן לשפרו. ובלבד שיֵעָשֶה בכיוון הנכון – תוצאות פוריות יושגו אז!

כשירות מול שיקולים משפחתיים בשעת בחירת אדם לתפקיד מוביל

בהתארגנות החברתית המוצגת כאן, נקודות ראות אישיות או משפחתיות מוצדקות תעלינה בקנה אחד עם דרישות הכלל. ודאי אפשר לטעון כי יש נסיבות אשר בהן גדול הפיתוי להוריש את הרכוש כבר בימי חייו של המוריש לאחד או לאחדים מצאצאיו. אז מנסים להציג את הצאצאים כאנשים יצרניים. אולם הללו עלולים להתגלות כבלתי מוכשרים ואז כמובן, מוטב להחליפם בכאלה המתאימים בתוקף כישוריהם. אלא שפיתוי כזה יהיה נדיר ביותר בגוף חברתי בעל התארגנות שתוארה לעיל. שכן מדינת החוק צריכה רק לדרוש, כי על כל פנים יימסר לידי תאגיד של איבר חיי-הרוח אותו הרכוש, אשר הועבר מבן משפחה אחד לבן משפחה אחר, אחרי שחלף זמן מסוים ממותו של המוריש. או אפשר גם למנוע את עקיפת הדרישה באופן אחר, באמצעות קביעוֹת בחוק. על המדינה רק לדאוג כי מסירת הרכוש אמנם תבוצע. אולם מי ייבחר להיות אחראי לניהול הירושה, זה צריך להכריע מנגנון הקשור לתחום חיי הרוח.

מילוי אחרי תנאים כאלה יניב את ההבנה לגבי הצורך להכשיר את הצאצאים, את הדור הבא, בדרכי חינוך ולימוד, לשרת שירות פורה את הגוף החברתי. שלא ייגרם נזק חברתי סוציאלי על ידי העברת שליטה בקפיטל אל אנשים נטולי כושר יצרני.

אדם, אשר בתוכו חיה באמת הבנה חברתית-סוציאלית, לא יסבול, כי אחרי תקופת התחברותו עם תשתית-קפיטל, יבואו במקומו איש או קבוצת אנשים אשר רמת כישוריהם אינה מצדיקה התחברות כזאת.

איך להתחיל לבנות גוף חברתי תלת-איברי? – אבולוציה במקום רבולוציה

אדם, שיש לו חוש למה שניתן לביצוע הלכה-למעשה, לא יחשוב לאוטופיה מה שהוצג כאן.

שהרי מוצבע על התארגנויות כאלה, היכולות לצמוח הַיְשֵר מתוך המצבים הקיימים – וזאת בכל מקום בחיים. צריך רק להחליט כי המדינה תוותר בהדרגה על כל השפעה בחיי הרוח ובכלכלה. ולא תגלה התנגדות, אם יקרה, מה שחייב לקרות, שיקומו מוסדות חינוך פרטיים, ומערכת הכלכלה תעמוד במלואה ברשות עצמה. אין צורך לבטל מיד, בבת אחת, את בתי הספר הממלכתיים ואת המנגנונים הכלכליים של הממשלה. אולם יתכן שיתברר כי התחלות קטנות יובילו לאפשרות של צמצום הדרגתי של גופים אלה.

אך ראשית כל נחוץ שאותם האישים, אשר השתכנעו מנכונות האידיאות החברתיות-סוציאליות שתוארו כאן, יפעלו להפצתן. כאשר יזכו אידיאות אלו להבנה, ייווצר האמון בהפיכה מבריאה את המצבים של זמננו לכאלה אשר אין בהם את הפגמים הנוכחיים. מתוך אמון כזה בלבד תוכל לצמוח התפתחות בריאה באמת. ויהיה ראוי לזכות באמון כזה, אדם המצויד ביכולת להצמיח באופן אורגני חידושים מתוך המצוי. הרי זה ממהותן של האידיאות, עליהן מדובר כאן, כי אין הן רוצות לבנות עתיד טוב יותר על ההריסות של המצוי. אלא מימוש האידיאות הללו יתרחש על ידי המשך הבנייה על גבי המצוי, ותוך כדי המשך-הבנייה יוסר בהדרגה החולי.

עצם הימצאות האמון הזה תבטיח את המשך התהליך של התפתחות בריאה אשר הוא חייב לשמור על הנכסים שהבריות עמלו עד כה להשיגם, ועל הכישורים שרכשו. אפילו אדם, שהוא בעל הדעה הקיצונית, הרדיקלית ביותר בעניין עיצוב חיי-חברה, לא יוכל להתנגד לשמירת הדברים שעברו בניסיון והוכיחו עצמם.

משמעות מיוחדת נודעת לשאלה: כיצד לנהל את פעולת ההסברה, כיצד להציג באור הנכון את האידיאות מעוררות האמון.

בדרך להחדרת האידיאות, שהועלו כאן, עומדת למכשול העובדה כי הרגלי החשיבה של תקופתנו אינם מתיישבים עימן וזאת בגלל שתי סיבות עיקריות:

1. או שטוענים כי אין לתאר, שניתן לפצל את חיי החברה הכוללניים, שהרי שלושת הענפים המרכיבים אותם – חיי חוק ומשפט, חיי-הכלכלה, חיי-הרוח – שלובים ושזורים זה בזה יחד במציאות.
2. או שאומרים, כי גם במדינה האחידה ניתן לכל אחד משלושת האיברים להשיג את חשיבותו העצמאית החיונית – וכי המתואר כאן אינו אלא פרי דמיון פרוע, ודבר אין לו עם המציאות.

אשר לטענה הראשונה, מקורה בהלך מחשבה בלתי מציאותי. כאילו בני האדם מסוגלים ליצור ברבגוניות של פעילות חברתית אחדות בחיי החברה, רק אם אחדות זו נקבעת מראש ומוכנסת אל תוך חיים אלה על פי קביעה מבחוץ. אולם מציאות החיים דורשת את ההיפך! כי האחדות צריכה לקום כתוצאה מהפעילויות, הזורמות מכיוונים שונים, נפגשות ומחוללות כפועל-יוצא, בסופו של דבר, אחדות. הלך המחשבה מחויב המציאות זה – ההתפתחות של הזמן האחרון עומדת בסתירה לו. משום כך מתקומם האדם בכל מאודו נגד ‘הַסֵדֶר’ המוחדר לתוך החיים מבחוץ, הגורם למצב החברתי-בעייתי הנוכחי.

הטענה השנייה (כי ניתן להגשים את התלת-איבריות גם במדינה אחידה) נובעת מחוסר היכולת לעמוד על השוני המהותי המוחלט (דבר שהודגש והוסבר כבר במספר מקומות בספר) בין הפעילות של כל אחד משלושת האיברים המרכיבים את הגוף החברתי. לא שמים לב כי לאדם יש יחס שונה, מיוחד במינו, אל כל אחד משלושת האיברים הללו. יחס זה אינו יכול להתפתח על אופיו המיוחד, אלא אם כן קיים בחיים הממשיים תחום נפרד לכל איבר ואיבר, אשר בכל תחום ניתן לכל יחס המיוחד במינו לעצב את עצמו – וזאת למען הם ישתלבו, בסופו של דבר, לאחדות משלימה.

השתלבות הדדית של שלושת איברי הגוף-החברתי – על רגל אחת

יש חסידי הדעה האומרת: אם תחום חיים אחד מתנהל על פי חוקים משלו, לשביעות רצון של הבריות, הרי מן הדין שכל מה שנחוץ לחיים ייגזר מהתחום הזה. למשל, אם איבר הכלכלה של הגוף החברתי מוסדר באופן המורגש על ידי בני האדם כמשביע את רצונם, אז מתחייב להתאים גם את איבר החוק-והמשפט, גם את איבר-הרוח – למען יפעלו גם הם בסדר – אל איבר הכלכלה המסודר. אולם דבר זה הוא לא אפשרי. רק חשיבה מנותקת מהמציאות תחשוב את הדבר לאפשרי. שהרי בתחום הכלכלה כולו, למשל, לא ניתן למצוא מאומה אשר יש בו כדי לדרבן, מתוך עצם טבעו, את הסדרת היחס החוקי-משפטי בין אדם לחברו. ואם רוצים להסדיר יחס זה מתוך מה שממריץ את הכלכלה לפעולה – בתור מניעיה ודחפיה – אז ימצא האדם את עצמו – יחד עם עבודתו וכל הקשור בזה – כבול אל השתלשלויות חיי הכלכלה.

הוא יהפוך לגלגל במערכת הגלגלים של הכלכלה.

בחיי הכלכלה קיימת המגמה לנוע תמיד באותו כיוון. עובדה זו מצריכה התערבות של גורם מווסת הפועל מכיוון אחר. כיוון אחר זה חייב לנבוע מחיי חוק ומשפט, אשר יספקו את החוקים, הנוגעים לאדם באשר הוא אדם – ובתור שכאלה יתקנו הם בתמידות את כיוון חיי-הכלכלה, על מנת לאפשר לאדם לנהל בהם קיום ההולם את כבוד האדם.

ורק כאשר הכישורים האישיים יצמחו, בניתוק גמור מהכלכלה, על קרקע נפרדת, קרקע שלהם עצמם, ויתמידו לתרום למשק את הכוחות החדשים, אשר אין הוא מסוגל ליצור מתוכו-עצמו – רק אז יוכלו גם העניינים המשקיים להתפתח באופן פורה ומועיל לבריות.

כשם שחיי חוק ומשפט, כלומר: המדינה, יוצאת ידי חובתה, אם היא מגינה בתחום הכלכלה על האדם – על ידי קביעת חוקים מתאימים ובהבטחת יישומם – בפני הסגת גבול המאיימת על כבודו באשר הוא אדם – כך עליה להיות נאמנה לייעודה וגם לפעול כך, אם בתחום חיי-הרוח צצות תופעות הפוגעות בכבוד-האדם.

המשימה האצילה של המדינה: להוות ערובה לקיום תושביה ללא פגיעה בכבוד-האדם!

****

מוזר הדבר – בתחום החיים החיצוניים מוכנים בנקל להכיר ביתרון שבחלוקת-העבודה. איש לא יצפה מהחייט כי יגדל פרה שתספק לו חלב. אולם לגבי ההתארגנות של חיי בני האדם בכללותם חושבים כי התארגנות אחידה, המרכזת בתוכה את מכלול הפעילויות החברתיות – היא לבדה מועילה.

רכוש של אמצעי-ייצור – משמעותו המשתנה לקראת העתיד

אין להתפלא, כי מופנות השגות מכל הצדדים דווקא אל הלך-מחשבה חברתי ההולם את מציאות החיים. כי מציאות החיים יוצרת כוחות נגד. ומי שהלך-מחשבתו חופף את החיים הללו, עליו לרצות לממש התארגנות כזאת, אשר כוחות הנגד שיקומו עליה, יתבטלו על ידי סידורים מתאימים. אל לו להניח כי תוכנית המצטיירת בפני חשיבתו כ”כליל-השלמות”, אכן לא יתערבו בה כוחות נגד כאשר תוצא אל הפועל – מוצדקת בהחלט הדרישה של הסוציאליזם בן-זמננו, כי ההתארגנויות המודרניות שבהן מתבצע הייצור כדי להשיג רווחים לטובת היחיד, יוחלפו על ידי כאלה, שבהן הייצור ישרת את הצריכה של הכלל. אולם דווקא מי שמכיר במלואה בצדקת הדרישה הזאת, לא יוכל להגיע למסקנה של הסוציאליזם המודרני הזה האומרת: אם כן, חייבים אמצעי-הייצור לעבור מרשות הפרט לרשות הכלל. אלא עליו יהיה להסיק מסקנה אחרת לגמרי: אם כן, מה שנוצר על סמך המוכשרות האישית ביוזמת הפרט, חייב להגיע בדרכים המתאימות אל יעדו: אל הציבור הצרכני.

הדחיפה הכלכלית של התקופה החדשה פיתחה את החתירה אל השגת הכנסות, פדיונות על ידי ייצור כמויות של סחורות, טובין. לקראת העתיד יהיה צורך לכוון, בעזרת האיגודים, את הייצור בהתאם לתצרוכת הנחוצה ולמצוא את הדרכים היעילות ביותר לשיווק המוצרים מהיצרן אל הצרכן.

מערכת החוק-והמשפט תדאג לכך שמפעל ייצור מסוים יישאר קשור בעניין הניהול שלו עם איש או קבוצת-אנשים רק כל זמן שכישוריהם האישיים מצדיקים קשר זה. את מקום הרכוש-הציבור של אמצעי הייצור תתפוס בגוף החברתי המחזוריות (הרוטציה) של אמצעים אלה, אשר ניהולם יועבר כל פעם מחדש לרשות אותם האנשים אשר כישוריהם האישיים יש בהם כדי לפעול באופן הטוב ביותר לתועלת החברה. באופן כזה יוקם באורח זמני אותו קשר בין אישיות מסוימת לבין אמצעי-ייצור, אשר עד כה התקיים באמצעות הבעלות הפרטית – ההכנסה של מנהל המפעל תשתנה בהתאם לתנודות ברווחיות של המפעל. אולם בכל מקרה תיקבע ההכנסה על פי המאמץ הרוחני שהמנהל משקיע, לא על פי רווח אשר אינו נובע מעמל רוחני, אלא מהשתלשלות של נסיבות שמקורן במה שמתרחש בחיים הציבוריים.

נקל להבין כי על ידי הגשמת אידיאות חברתיות כאלה, כפי שהועלו כאן, יקבלו דפוסי חיים קיימים משמעות חדשה לגמרי.

הרכוש הפרטי יחדל להיות מה שהיה עד כה.

ואף אינו חוזר אל הצורה הקדומה של הרכוש-הציבורי, שאבד עליו הכלח, אלא הוא מתקדם אל עבר משהו חדש מיסודו. מרכיבי הרכוש ישתלבו בתהליך חיי-החברה. הפרט אינו יכול עוד לשלוט בהם מתוך אינטרס פרטי לרעת הכלל. ואולם גם הכלל לא יוכל לנהוג בהם בצורה שרירותית-בירוקרטית לרעת הפרט, אלא הפרט המתאים ימצא את הגישה אליהם כדי לשרת את הכלל באמצעותם.

רגישות לאינטרס של הכלל

כך יוכל החוש לטובת-הכלל להתפתח תוך כדי מימוש אימפולסים כאלה המעמידים את הייצור על בסיס בריא וישמרו על הגוף החברתי ממשברים כלכליים.

גם יוכל מינהל, אשר עניינו הוא מחזור חיי-הכלכלה בלבד, להתפנות לתיקון של תקלות במחזור, אם תיקון זה חיוני להמשך הבלתי מופרע של המחזור. למשל, אם נקלע מפעל לקשיים, ואינו מסוגל לשלם למלווים שלו את הריבית, אז הרי ניתן – אם פעילות המפעל עונה על ביקוש – להשלים את החסר ממפעלים אחרים, על יסוד הסכם חופשי עם מינהלי המפעלים הנוגעים בדבר.

מחזור כלכלה סגור, אשר לו מסופקים מן החוץ גם היסודות החוקיים מצד אחד, גם כישורי האדם האישיים – וזאת בזרם בלתי פוסק – מצד שני – יהיה מעורב בתוך עצמו אך ורק בפעילות כלכלית. מתוך כך יעלה בידו להיות היוזם והגורם של חלוקת סחורות וטובין, המספקת לכל אחד מה שזכותו לקבל על פי מצב הרווחה של הכלל. ואם מישהו ייהנה למראית עין מהכנסה גבוהה יותר מאשר חברו, הרי הסיבה לכך נעוצה בעובדה, כי ה”יותר” שלו מזַכה, בזכות כישוריו הייחודיים, ב”יותר” גם את הציבור כולו.

טיול בפסיפס של החיים החברתיים

מקורות המשאבים

גוף חברתי, המעצב את עצמו לאור קווי-המחשבה המוצגים כאן, יוכל להסדיר את המשאבים הנחוצים לו לניהול מערכת החוק-והמשפט, על ידי הסכם שיושג בין נציגיה לבין באי כוח הרשות הכלכלית. ואילו כל הדרוש לקיומה של מערכת חיי-הרוח, יזרום אליה בצורת הטבות ותרומות מן האנשים הפרטיים – על פי הבנתם החופשית את פעילותה – השייכים לאותו גוף חברתי. למערכת חיי-רוח זו יהיה מובטח יסוד בריא על ידי היוזמה האישית – הפועלת באווירת תחרות חופשית – של היחידים המוכשרים לעבודת-רוח.

חלוקה צודקת של מרכיבי הרווחה

אולם רק בגוף החברתי שאליו הכוונה כאן, תיתקל מערכת החוק-והמשפט בהבנה הדרושה על חלוקה צודקת של מרכיבי-הרווחה. מערכת-הכלכלה של גוף חברתי כזה לא תנצל את כוח העבודה של האדם כדי לשרת אינטרסנטיות מסוימת של אי-אלה מענפיה. מערכת זו תקפיד להעסיק את בני האדם בתוך אותה מסגרת חוקית, אשר מרשה המדינה (התחום של חוק-ומשפט) בתוקף תפקידה, לשמור על כבוד-האדם ולהבטיח את רווחתו. החוקים הנדרשים לשם כך יצמחו ממצבים אנושיים גרידא: ילדים ייהנו מזכות לחינוך. אבי המשפחה יקבל בתור פועל שכר גבוה יותר מאשר חברו הרווק. ה”יותר” ינבע מסידורים אשר ייקבעו על פי הסכם בין שלושת האיברים של הגוף החברתי:

למשל, אשר לזכות לחינוך, המינהל של מערכת הכלכלה יקבע את גובה תוספת החינוך האפשרית להכנסת האזרח בהתאם למצב הכללי בתחום הכלכלה – ואילו מערכת חוק-ומשפט, המדינה, תגדיר את זכויות הפרט – וזאת על סמך חוות הדעת של מערכת חיי הרוח.

ושוב, בהתאם לאופייה של חשיבה מציאותית, מה שמפורט כאן, אינו אלא משל המצביע על הכיוון אשר אליו יש לכוון את הסידורים הדרושים.

ייתכן כי לגבי אי-אלו מקרים יימצא סידור אחר כנכון יותר. אולם כדי למצוא את הנכון יותר יש צורך בשיתוף פעולה תכליתי בין שלוש המערכות הבלתי-תלויות של הגוף החברתי. בניגוד להרבה, הנחשב בימינו כמעשי, אולם אין הוא כזה – יש בדרך המחשבה המונחת ביסוד של המתואר כאן, היכולת להצביע על המעשי באמת – כלומר, על התארגנות כזאת של הגוף החברתי המבטיחה כי בתוך מסגרת אירגונית כזו יבצעו הבריות את התכליתי, מחויב-המציאות-החברתית.

הזכויות של נטולי יכולת-יצרנית: ילדים, זקנים וכד’.

כשם שילדים זכאים לחינוך, כן זכאים לקיום הוגן גם זקנים, נכים, אלמנות וחולים. מן הדין שהמשאבים לכך יגיעו בדרכים הדומות לאלה שהוזכרו, אשר בהן זורמים הכספים למימוש דרישות החינוך של אלו שטרם הגיעו לכושר-עבודה.

העיקר בכל זה הוא כי הסכום המוענק כהכנסה למי שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ייקבע לא מתוך שיקולים של המערכת הכלכלית, אלא מתוך התודעה של חוק-ומשפט, מתוך מה שמוּחָש כצודק.

הכספים הדרושים למטרה זו, יגויסו מכל בעלי הכנסה, מגובה מסוים, של הגוף החברתי. מה שחייב להוות עניינה של האנושות כולה: הדאגה לחינוך ולקיום הולם את כבוד-האדם של חסרי היכולת היצרנית – אכן יוגשם בסופו של דבר, כאשר לכלכלה, כבעלה של אינטרסנטיות, הרחוקה ממשימת-המדינה כלפי האדם כרחוק מזרח ממערב, אין דריסת-רגל במדינת-החוק.

גוף חברתי, הפועל לפי הקווים שהותוו כאן, יזרים לרשות הכלל את ה”יותר”, אשר יושג על ידי ברוכי הכישרונות הודות לכישוריהם האישיים, כשם שהוא ימשוך ממשאבי הכלל את הדרוש לדלי-כישרונות למען הבטיח להם קיום נאות שיהיה מנת חלקם למרות ”הפחות”, אותו מניבים כישוריהם הנחותים. ”היותר” לא ייווצר כדי שזה ינוצל בצורה בלתי מוצדקת על ידי היחיד, אלא כדי להגדיל את הנכסים הנפשיים-רוחניים או החומריים של הגוף החברתי.

התממשות התלת-איבריות – מן ההכרח שתלווה בקביעת סידורים חברתיים בעלי אופי מיוחד

יש נוטים לחשוב, כי ההפרדה בין שלושת האיברים של הגוף החברתי אין לה אלא ערך סמלי בלבד, והיא נוצרת ”מאליה” גם במערכת של מדינה אחידה-ריכוזית וגם במערכת ציבורית כל-ארצית, המבוססת על רכוש משותף של אמצעי-הייצור. מי שסבור כך מן הראוי שייתן את דעתו על האופי המיוחד של הסידורים החברתיים שֶמן ההכרח שיונהגו, כאשר התלת-איבריות הולכת ומתממשת.

כך, למשל, במקום שהממשלה תכיר בכסף כאמצעי-תשלום חוקי, יעשה זאת המנגנון המינהלי של הכלכלה. כי בגוף חברתי בריא כסף אינו אלא הוראה, המזכה את בעליה לרכוש מתחום הכלכלה סחורות שנוצרו על ידי אחרים – וזכות זאת מוענקת לו מפני שגם הוא העביר לתחום הכלכלה סחורות שהוא יִצֵר.

מחזור הכסף בתוך הכלכלה על כל ענפיה, מאחד את הכלכלה הזאת למשק אחיד.

באמצעות הכלכלה בהיקפה-המלא מייצר הכל בשביל הכל.

מתי הופכים ביצועים, הנובעים ממערכות חיי-הרוח וחוק-ומשפט (מדינה) לסחורה (מערכת-הכלכלה)?

במישור הכלכלי אנו עוסקים אך ורק במונחים של ערכי-סחורות. לגבי המישור הזה מקבלים אופי של סחורה גם הביצועים, המבוצעים על ידי מנגנוני-הרוח והמדינה – כולל, כמובן, שירותים בכלל. מה שהמורה מקנה לתלמידיו – לגבי תהליך הכלכלה סחורה הוא. למורה לא משלמים בעד כישוריו האישיים, כשם שלא משלמים לעובד בעד כוח העבודה שלו. לשניהם ניתן לשלם רק בעד מה שהופך – לאחר שייצרו אותו – לסחורה בתהליך הכלכלה. כיצד יש ליוזמה החופשית, יש לחוק לפעול בתוך תהליך ייצור-הסחורה – דבר זה נובע מחוץ לתחום הכלכלה, כמו הפעולה של כוחות הטבע על היבול בשנה ברוכת-תבואה או בשנה דלת-תבואה. לגבי תחום הכלכלה מהווים גם תחום חיי הרוח, גם המדינה – בנוגע לתמורה הכלכלית המגיעה להם – יצרני-סחורות. אולם מה שהם יוצרים אינו מהווה סחורה בתוך התחומים שלהם. אלא זה הופך לסחורה. רק כאשר זה משתלב בתחום הכלכלי – רק כאשר הוא נמדד בקנה-מידה כלכלי.

בתחומים שלהם לא מדריך אותם, כמובן, ההיבט הכלכלי של פרי פעילותם. בהיבט זה עוסקים אך ורק מנגנוני המינהל של מערכת הכלכלה.

יחסי-מחירים

הערך הכלכלי הממשי של סחורה (או של שירות שסופק) – כפי שהוא מתבטא במחיר המייצג את התמורה הכספית – יהיה תלוי במידת התכליתיות והמציאותיות אשר המנגנון המינהלי של תחום הכלכלה יהיה מסוגל ליישם. האמצעים בהם ינקוט מנגון מינהלי זה, יקבעו באיזו מידה יוכל להתפתח – על בסיס הגורמים הרוחניים והחוקיים, אשר מספקים שני האיברים האחרים של הגוף החברתי – הפריון הכלכלי, השווי הכספי של סחורה יהיה אז ביטוי לכך, אם סחורה זו מופקת על ידי מערכות הייצור של תחום הכלכלה בכמות המתאימה לצרכים. אם יוצאו לפועל העקרונות, המוצגים בספר זה, אז מה שייקבע בחיי הכלכלה יהיה לא הדחף, השואף לצבור הון על ידי הכמות של הייצור בלבד – אלא יהיה זה הכושר לסגל את התפוקה לצרכים, וזאת באמצעות האיגודים שיקומו ויתקשרו זה עם זה בצורות מגוונות ביותר. וכך נוצר היחס – בהיותו מתאים לצרכים הללו – בין הערך הכספי של הסחורה לבין מה שדרוש, בתור חלקן, למערכות-הייצור של הגוף החברתי.

רק על ידי ניהול של הגוף החברתי, אשר יבוצע בדרך האמורה תוך שיתוף פעולה חופשי מצד שלושת האיברים של הגוף החברתי, יושג כתוצאה – בתחום הכלכלה – יחס בריא בין המחירים של המוצרים המיוצרים.

עקב כך יקבל כל פועל בעד מה שמיוצר על ידו, תמורה כזאת, שתוכל לספק את כל הצרכים הדרושים לו ולאלה אשר כלכלתם חלה עליו – עד שיפיק שוב מוצר דומה בעבודה זהה.

ענייני מטבע

בגוף חברתי בריא, הכסף אינו אלא כלי מדידה בלבד. הוא מודד את הערך המגיע לבעל הכסף כתמורה עבור מה שהוא מצידו יצר והכניס למחזור הכלכלה.

כורח הדברים יחייב סידורים כאלה, אשר ייטלו מהכסף את ערכו לגבי בעליו – אחרי שיאבד את משמעותו שהוסברה זה עתה. על מהות הסידורים הדרושים כבר דובר בספר זה.

הבעלות על הכסף עוברת, לאחר זמן מסוים, בצורה מתאימה לרשות הכלל. כדי שהכסף, שאינו עובד במפעלי ייצור, לא ייצבר בידי בעליו תוך עקיפת האמצעים שננקטו על ידי מינהל-הכלכלה, יהיה צורך להוציא מידי פעם מטבעות ושטרי-כסף חדשים, שונים בצורתם מקודמיהם. בגלל מצב עניינים כזה יתחייב, כי ההכנסה מריבית על ההון תיפחת ותלך עם השנים. כשם שסחורות דרכן להישחק, כך גם הכסף – כלי המדידה של הסחורות – יישחק בערכו. על המדינה לקבוע, לשם הסדרת העניין, חוק מתאים, אשר יתקבל בציבור בסופו של דבר כמוצדק. ריבית דריבית לא תהיה עוד קיימת. מי שצובר חסכונות, הרי ביצע גם עבודות/שירותים, המזכים אותו לרכוש סחורות בתמורה לאחר זמן, כשם שהוא זכאי להחליף עכשיו עבודות/שירותים נוכחיים שלו בעבודות/שירותים נוכחיים של אחרים – כך יועמד פיתרון בעיית-המטבע על בסיס מוצק. לא חשוב איך התפתחה שיטת הכסף מתוך תנאים אחרים: רמתה – של שיטת הכסף, של המטבע – תהיה, כמובן, תלויה במידת האינטליגנציה אשר בה תאורגן מערכת הכלכלה על כל מרכיביה על ידי מינהלה.

את בעיית המטבע לא תפתור המדינה לעולם באופן משביע רצון בדרך חקיקה – אלא על ידי מסירת הטיפול בה בידי מערכת הכלכלה כשזו, האחרונה, עומדת ברשות עצמה ללא תלות במדינה.

ניתוק התפקיד השיפוטי מהסמכות של המדינה

ניתוק התפקיד השיפוטי מהסמכות של המדינה הוא אחת התוצאות שבאמצעותן תצטרך התלת-איבריות של הגוף החברתי להוכיח את חיוניותה כמרכיב בתשתית חיי החברה האנושית. מתפקידה של המדינה יהיה לקבוע את החוקים הצריכים לשרור בין האנשים או קבוצות אנשים. אך פסיקות הדין עצמן חייבות לנבוע מהתארגנויות, הצומחות ממערכת חיי-הרוח. פסיקת צדק תהיה תלויה במידה מרובה בהיות השופט בעל הבנה וחוש לנסיבות האינדיבידואליות של העומד למשפט. לפי אלה קריטריונים ייבחרו השופטים? אפשר שהמינהל של מערכת חיי הרוח יבחר את השופטים מקבוצות שונות של אנשי-רוח, אשר יחזרו אחרי זמן מה, לאחר גמר תקופת השיפוט שלהם אל מקצועותיהם המקוריים. בגבולות מסוימים ניתנת אז לכל אדם האפשרות לבחור לעצמו לתקופה של חמש עד עשר שנים מבין השופטים הממונים את האישיות שאליה הוא רוחש אמון במידה כזאת שיהיה מוכן לקבל ממנה בפרק זמן זה כל הכרעה במקרה של משפט אזרחי או פלילי. במחוז מגוריו של כל אדם, יימצאו אז תמיד שופטים במספר מספיק, שֶיָקֵל על בחירה כזאת. התובע יפנה אז תמיד אל אותו שופט שאליו קשור הנתבע.

נחשוב נא איזו משמעות היתה יכולה להיות לסידור כזה באזורים האוסטריים-הונגריים, שבהיותם מעורבי לשונות ניתן היה לְבֶן כל לאום לבחור לו את השופט השייך לעמו. מי שמכיר את המצב במדינה האוסטרית יודע באיזו מידה השיטה האמורה היתה יכולה לתרום בה ליצירת איזון ולהפגת המתח בין הלאומים השונים. ולא עוד אלא ששיטה זו יכולה לפעול בצורה מועילה גם על פיתוחם של תחומי-חיים אחרים, בנוסף לתחום הלאום.

לצידם של השופטים שימונו ובתי המשפט שייקבעו, באופן שתואר לעין, יעמדו פקידים, ללא סמכות שיפוטית, שיסייעו לשופטים להיכנס לפרטי-פרטים בתורת החוק – ואשר גם הפקידים ייבחרו על ידי מינהל מערכת חיי הרוח. כמו כן יופקד מינהל זה על יסוּד בתי משפט לערעורים.

שופט כזה יהיה קרוב להרגלים ותחושות של אלה אשר איתם יבוא במגע בתוקף תפקידו. הוא יכיר את אורחות חייהם מתוך החיים שלו עצמו כאזרח מחוץ לבית המשפט. על רקע זה יהיה פוסק את הדין. ביצוע פסקי הדין יהיה בידי המדינה.

****

לְמוֹתר לפרט עכשיו כאן את ההתארגנויות, הסידורים החיוניים עקב מימוש המתואר בספר, לגבי עוד תחומי חיים אחרים מאשר אלה שהוזכרו כבר לעיל. מלבד זאת, אם נרצה לעשות כך, לא יספיק לכך ספר זה.

מהותה של חלוקת העבודה המודרנית – מעמדו של האדם בתוכה

מרבים לדבר על השיטה המודרנית של חלוקת העבודה ותוצאותיה החיוביות השונות בצורת חיסכון בזמן, שיכלול המוצר וכו’. אולם ממעטים לשים לב לשינויים, שהיא גורמת לַיחס הקיים בין האדם לפרי עבודתו. מי שעובד בגוף חברתי הבנוי על חלוקת-העבודה, אינו מרוויח למעשה בעצמו את הכנסתו, אלא על ידי עבודת כל המשתתפים בגוף החברתי.

חייט התופר לו בגד לשימוש-עצמי, אינו מעמיד את הבגד באותו יחס אל עצמו, כמו האדם, אשר בתנאים פרימיטיביים היה צריך לספק לו במו-ידיו כל מה שדרוש לו למחייתו. לעומת זאת, החייט תופר לעצמו בגד, כדי שיוכל לתפור בגדים בשביל אחרים. לכן מהווה בגדו למעשה אמצעי-ייצור.^[13]

במערכת כלכלה המושתתת על חלוקת עבודה, אין האדם יכול כלל לעבוד למען עצמו, הוא רק יכול לעבוד למען אחרים ולתת לאחרים לעבוד למענו.

הרי חלוקת העבודה משפיעה על הגוף החברתי כך, שהאדם היחיד יחיה בתוכו בהתאם למצבו הכולל של גוף זה. היא מרחיקה את האגואיזם הכלכלי. אם בכל זאת קיים אגואיזם כלכלי כזה בצורת הענקת זכויות-יתר למעמד מסוים וכיוצא-בזה, אז ייווצר מצב חברתי בלתי נסבל שיגרום לזעזועים בגוף החברתי.

בתוך מצב כזה אנו חיים היום.

יתכן ויימצאו אנשים השוללים את הדרישה כי העניינים של חוק ומשפט ואחרים, מן הדין שיותאמו לפעילות מטוהרת-האגואיזם של חלוקת העבודה. בעלי דעה זו, שיסיקו את המסקנה המתחייבת מעמדתם, והיא: אין בכלל מה לעשות. השאיפה, התנועה הסוציאלית-חברתית בין כך ובין כך לא תוליך לשום מקום.

ואמנם אין כלל וכלל להשיג שום דבר מועיל ופורה באשר לתנועה זו, כל עוד האדם אוטם אוזנו משמוע את הדרישות של המציאות.

דרך המחשבה, המנחה את הנידון כאן, מבקשת להדריך את האדם לקראת פעילות בתוך הגוף החברתי, הניזונה ממה שמתחייב מתנאי החיים של גוף זה.

מהפיכה ביחסי מעביד-עובד – במקום שכר: חלוקה מוסכמת של פדיון-התפוקה

מי שאינו מסוגל לחשוב אלא במושגים ההולמים את הסידורים שלהם התרגל מאז ומתמיד, נרתע מלשמוע על הצורך לנתק מִהֶקְשֵרים כלכליים את מה שמסדיר את היחס בין יוזם-העבודה, המעביד, לבין מבצע-העבודה, העובד.

על מה שייווצר אז כיחס מתוקן בין המעביד לבין העובד, הוצבע כבר בספר זה במילים אלה:

“היחס הנרקם בין המעביד והעובד חייב להיות מושתת על החוקי-משפטי… – על ידי התארגנות חברתית ברוח הדברים שנאמרו כאן, תוכשר הקרקע ליחסי חוזה חופשיים באמת בין יוזם העבודה, המעביד, ובין מבצע העבודה, העובד. ויחסים אלה יהיו מבוססים לא על חילוף סחורה (כלומר כסף) תמורת כוח עבודה, אלא על קביעת החלק שיש לכל אחד משני הצדדים כמשתפי פעולה בהפקת המוצר.”

בזה הוזכר לעיל עוד סידור מתוך הסידורים אשר ינבעו מפעולת התלת-איבריות בגוף החברתי – ושאינם בנמצא בדפוסי מדינה קיימים.

במסגרת ההיערכות החדשה, עליה מדובר כאן, ייעקר מן השורש מה שמורגש בימינו כמלחמת-מעמדות, שסיבתה נעוצה בקביעת שכר-העבודה על סמך גורמים כלכליים – במקום להיות מבוסס, כפי שהוסבר, על החוקי-משפטי הצריך לקבוע את חלק הפדיון המגיע לעובד בתור משתף פעולה בהפקת המוצר.

ספר זה מתאר התארגנות חברתית שבה ישתנה גם כן המושג של שכר-עבודה, כמו, כפי שהוזכר כבר, המושג הישן של רכוש פרטי. אולם על ידי שינוי זה ייווצר קשר חברתי בר-קיימא בין בני האדם. רק שיפוט שטחי יגיע למסקנה כי עם הגשמת המתואר כאן, לא הושג דבר זולת הפיכת השכר בעד הזמן שהעובד עבד, לשכר בעד הכמות של היחידות שהעובד יִצֵר. ייתכן כי הסתכלות חד-צדדית בעניין מובילה לדעה כזאת. אולם לא ראייה חד-צדדית כזו מתוארת כאן כנכונה – מה שעומד כאן לנגד העיניים הוא ההחלפה של שיטת-שכר בשיטת חלוקה מוסכמת – מעוגנת בחוזה – בין המעביד לעובד, של הפדיון עבור התפוקה שהופקה – במסגרת ההתארגנות הכוללת של הגוף החברתי – כִּפְרִי מִשיתוף הפעולה ביניהם. מי שייחשב שכר-בעד-כמות את החלק המגיע לעובד מהפדיון עבור המופק, מתעלם מהעובדה כי ”שכר” מדומה זה (אשר למעשה אינו ”שכר”) מזכה את העובד במעמד בחברה בצורה מיוחדת. כלומר, בצורה המביאה את העובד ליחס לגמרי אחר אל שאר חברי הגוף החברתי, מאשר היחס שנוצר כתוצאה משלטון המעמדות, הנשען חד-צדדית על הכוח הכלכלי.

הדרישה לחיסול של מלחמת המעמדות באה בזאת על סיפוקה.

לא לסמוך על ”ההתפתחות” – אלא על האדם שישתיל בגוף החברתי את אשר שואף להתממש בו

מי במחזיק בדעה הנשמעת במיוחד גם בחוגים סוציאליסטיים, כי עצם-ההתפתחות, היא שחייבת להביא לפתרון הבעיה הסוציאלית-חברתית, וכי אי אפשר לבנות סברות ולגשת להגשמתן – מי שחושב כך, יש לענות לו: בלי ספק שעל ההתפתחות להוסיף את שלה. אולם בגוף החברתי מהוות המחשבות של האדם, האידיאות שלו, גורמים של ממש. ולאחר שהתקדם הזמן, ומה שהיווה רק מחשבה של היום הפך לממשות של מחר: אז מה שהתממש הרי זה התמזג עם זרם ההתפתחות. והאנשים, המחשיבים רק את ”ההתפתחות” ולא יצירת אידיאות פוריות, יצטרכו לדחות את הבעת דעתם על מה שקיים היום כמחשבות, עד בוא מועד התממשותן בעתיד, בתהליך ההתפתחות.

אך אז יהיה מאוחר מידי כדי להספיק לעשות דברים, הנדרשים להיעשות מיד על ידי עוּבדות-חיים של עכשיו.

ההתפתחות בגוף החברתי אינה בנמצא באופן אובייקטיבי – כלומר, בתוך האובייקט, שהוא הגוף החברתי – כמו בטבע. על האדם לחולל את ההתפתחות בגוף החברתי כדי שתימָצא בו.

משום כך נאלצת חשיבה חברתית-סוציאלית בריאה להתגבר על מכשולים ולהדוף אותם, בעמדה מול ההשקפות, הרווחות בימינו, אשר רוצות ”להוכיח” את מה שדרוש מבחינה חברתית, באותה דרך שבה נהוג להוכיח במדע-הטבע.

הוכחה בתחום תפיסת העולם החברתי-סוציאלי לא תִמָצֵא אלא למי שמסוגל לקלוט לתוך השקפותיו לא רק מה שטמון בקיים אלא גם מה שמקופל כנבטים בדחפים של בני האדם – שלרוב לא מודעים להם – השואפים לצאת מן הכוח אל הפועל.

מה בין האידיאה: “המדינה” שהגה אפלטון^[14]

לבין הגוף החברתי התלת-איברי

מהסידורים וההתארגנויות המפורטים בספר זה, עולה כי המדובר איננו בחידוש שלושת המעמדות: המעמד המכלכל, המעמד המגן, המעמד המשכיל-המחנך – כפי שאחדים נוטים לשער, וכפי שבאמת התבטאו כך, בעת שהרציתי פה ושם על המתואר כאן.^[15]

אולם מה ששואפים אליו כאן הוא ההיפך מחלוקה זו למעמדות.

בני האדם לא יהיו מחולקים מבחינה חברתית לא למעמדות וגם לא למחלקות – אלא עצם הגוף-החברתי יהיה מחולק.

אולם דווקא משום כך יוכל האדם להיות אדם אמיתי.

כי החלוקה של הגוף החברתי – התלת-איבריות שלו – תהיה כזאת שחייו של האדם יהיו מושרשים בכל אחד משלושת איבריו:

• לאותו איבר של הגוף החברתי אשר אליו הוא צמוד בתוקף מקצועו, תקשור אותו ההתעניינות בענייני-עיסוקיו.
• לשני האיברים האחרים הוא יהיה קשור בקשרים מלאי-חיים, כי הרי התארגנותם תתייחס אליו בצורה המזמינה – אכן, הדורשת – קשרים כאלה.

הגוף החברתי יתחלק לשלושה איברים, בהתקיימם בנפרד מהאדם בתור קרקע-המחייה שלו – והחוליה המקשרת בין שלושת האיברים תהיה כל אדם בפני עצמו.

קשרים בינלאומיים בין גופים חברתיים

החלוקה הפנימית של הגוף החברתי הבריא מצריכה את התלת-איבריות גם לגבי הַקשרים, היחסים הבינלאומיים. לכל אחד משלושת התחומים של הגוף החברתי יהיה יחסו העצמאי אל התחום המקביל בגופים החברתיים האחרים. יתפתחו קשרים כלכליים בין מערכות-כלכלה של ארצות, מבלי שמערכת החוק-והמשפט – המדינה – תתערב ישירות.^[16] ולהיפך, היחסים בין המדינות יתפתחו, בתוך גבולות מסוימים, באופן בלתי תלוי לגמרי, ביחסים הכלכליים. אי-תלות זו בהתהוות היחסים תאפשר להם לפעול כגורם מישר במקרה של סכסוכים. יתפתחו קשרי אינטרסים כאלה בין הגופים החברתיים, שלאורם יהפכו הגבולות שבין הארצות לבלתי-משמעותיים לגבי החיים המשותפים של בני האדם.

מערכות חיי הרוח של הארצות השונות יוכלו להיכנס ליחסי-גומלין רק אם הללו ינבעו מתוך עצם חיי הרוח המשותפים של האנושות.

חיי הרוח שאינם תלויים במדינה, העומדים בפני עצמם, יצמיחו יחסים שאז לא יזכו להתממש אם על חיווי-דעת על ערך הפעילות הרוחנית יהיה מופקד לא המינהל של מערכת חיי הרוח, אלא המדינה. בהקשר זה אין גם הבדל בין הפעילות של המדע, שהוא בעל אופי בינלאומי, לבין הפעילות בתחומי-רוח אחרים. תחום רוח מהווה גם את השפה המיוחדת לכל עם, וכל אשר קשור בה באופן בלתי אמצעי.

תודעת-העם עצמה שייכת לכאן.

בני האדם של תחום לשוני אחד לא יביאו לידי סכסוך חסר-הגיון עם בני אדם מתחום לשוני אחר, אם לא ירצו לנצל את מערכת המדינה או את כוח-הזרוע הכלכלי כדי לכפות את תרבות העם שלהם על אחרים.

מן המתואר בספר מתברר כי שדה המפגש בדרך רב-שיח של זרמי-התרבויות הרבגוניים בגוף החברתי הוא בתחום של חיי הרוח, בעוד שהמדינה – המערכת של חוק-ומשפט – שומרת על כבוד האדם של אזרחיה מלהיפגע על ידי פעילות של הסגת-גבול.

בזמננו תקום עדיין ההתנגדות החריפה ביותר נגד התלת-איבריות של הגוף החברתי מצד אותם חלקים של האנושות שהתפתחו מתוך תנאי-שותפות של לשון ותרבויות-עם. אולם התנגדות זו חייבת להתנפץ אל היעד שהאנושות כולה תצטרך להציב לעצמה – במודעות גוברת והולכת – מתוך כורח-החיים של הזמן המודרני.

האנושות הזאת תחוש כי כל אחד מחלקיה יוכל להגיע לקיום אנושי ראוי-לשמו, רק אם הוא יהיה בקשר שוקק-חיים אל כל יתר החלקים.

קשרים בין עמים – לצד דחפים טבעיים אחרים – הם הסיבות שמתוכן צמחו במהלך ההיסטוריה שותפויות חוקיות וכלכליות. אולם הכוחות שבעזרתם מתפתחות ישויות-העם, מן הדין שינבעו מתוך יחסי גומלין שאינם נבלמים על ידי הקשרים שמפתחים בינם לבין עצמם גופי-מדינה מזה ומערכות-כלכלה מזה. דבר זה יושג כאשר התלת-איבריות בתוך הגופים החברתיים תבוצע בצורה כזאת שכל אחד מהאיברים יוכל לפתח את יחסיו העצמאיים אל האיברים המקבילים בגופים החברתיים האחרים.

בדרך זו נוצרים קשרים רבגוניים בין עמים, מדינות ומערכות-כלכלה, אשר יקשרו כל חלק של האנושות עם חלקים אחרים שלה, באופן שהאחד יחוש דרך האינטרסים שלו עצמו גם את חייהם של האחרים. ברית-עמים תקום מתוך דחפי-יסוד מציאותיים. לא יהיה צורך להחליט על הקמתה מתוך השקפה משפטית חד-צדדית.^[17]

משמעות מיוחדת נודעת לעובדה, כי אף שהתכליות של גוף-חברתי, המוצגות כאן, כוחן יפה לגבי האנושות כולה, הרי הן ניתנות למימוש על ידי כל גוף חברתי בנפרד, בלא כל קשר לכך איך מתייחסות לעת עתה ארצות אחרות למימוש זה.

כאשר גוף חברתי מתחלק, בהתאם לטבעו, לשלושת התחומים, ברור שנציגים יכולים להיכנס לקשרים בינלאומיים עם אחרים, גם אם האחרים טרם סיגלו לעצמם את התלת-איבריות.

להיות לחלוץ למען מימוש התלת-איבריות – פירושו: לסלול את הדרך להשגת יעד, המשותף לאנושות כולה. מה שחייב להיעשות, ייעשה בסופו של דבר, יותר בעזרת הכוח המתגלה בחיים מתוך יעד המושרש באימפולסים-אנושיים אמיתיים – מאשר באמצעות החלטות בכנסים ובמפגשים רבי-מלל.

יעד זה מושתת על המציאות. ניתן לחתור אל הגשמתו במציאות החיים מכל נקודה שאליה התפתחו חיי החברה.

מבחר פסוקים מתוך סדרת ההרצאות:

העבודה – משמעותה בחיי האדם המודרני^[18]

כאשר מפנים את המבט לאחור אל מה שגם לדעתו של אפלטון היווה מרכיב של תרבות יוון-העתיקה, תרבות המזרחית-יוונית, אז לא נוכל אלא לתת ביטוי לרגישותנו העמוקה בתור בני אדם מודרניים, עד כמה כל התרבות הזאת היתה למעשה מושתת ובנויה על עבדות, על שלילת חירות מהמוני בני אדם.

הובעו כבר דעות שונות ומשונות על המשמעות של העבדות, שהיתה קיימת בימי קדם. ואם ישקלו את הנאמר בעניין הזה בכובד-ראש, בוודאי שיתגלה בו לא מעט שהוא בעל חשיבות לא מבוטלת. אולם מה שמתוך התופעה הזאת נוגע עדיין, מעל לכל, לחיינו אנו – זה כמעט טרם הוזכר בדיונים הללו. כי לגבי החיים החברתיים ביוון העתיקה, וגם לגבי חיי החברה שניזונו על ידי המקדשים – עדיין לא התגלתה כלל מלוא-המשמעות של עבודת האדם בתוך המערכת החברתית. משום כך, טבעי היה שהתעלמו לגמרי מעבודת האדם כאשר רצו לתת תשובה על השאלה: אדם המופת, האדם האידיאלי, מה דמותו?

כאשר ניגשים לתאר את האדם המזרחי-יווני, כשהוא מהרהר על כבוד האדם והדרתו הפנימית, המעניקים לו תנופה להתקדמות – אז מתארים דבר שהתרחש בעצם מעל המישור אשר בו המוני בני אדם – העבדים – עשו את העבודה. המונים אלה היוו רק דבר שהיה נספח אל הגוף החברתי, שהופעל על ידי בני אדם, אשר הַזיקה אל העבודה היתה נעדרת בישותם. כי הם ראו את העבודה ואת האדם העושה אותה כדבר שהטבע מספק אותו – כשם שהחיות מוצאות את מה שהן צורכות, כמסופק על ידי הטבע.

דרגת האדם, בשביל איש יוון העתיקה, התחילה רק במישור שהוא מעל זה, אשר בו עָמל ההמון בעבודתו.

במילים אחרות” לעבודה ולעוסקים בה, לא היתה דריסת רגל אל המערכת החברתית – הם הוחזקו מחוץ לתחומה.

וכאשר במרוצת הזמן התרבות המזרחית-אוריינטלית הֶעתיקה את עצמה אל אירופה, היא נתקלה באותן קבוצות של בני האדם, אשר בהם ה”אני” – האינדיבידואליות – היה כבר בשלב מתקדם של התפתחות. היא התמזגה עם בני אדם אלה ובעת ובעונה אחת גם עם מילוי הצורך שהתחייב מדרגת התפתחותם: לשלב את עבודת האדם במערכת החברתית.

לשלול מהעבודה את מקומה בתוך המערכת החברתית לאחר שהאינדיבידואליות של האדם התעוררה, דבר זה הוא, פשוטו כמשמעו – בלתי אפשרי.

האתגר: לשלב את עבודת האדם במערכת החברתית, הציג בפני האנושות המודרנית את הבעיה החברתית הגדולה – שעדיין לא היתה קיימת ביוון העתיקה – אשר בגללה נערכו קרבות רבים ברומא. כי חשו באופן אינסטינקטיבי שרק כאשר משלבים את העבודה במערכת החברתית אז יוכל האדם להגשים את עצמו, את האינדיבידואליות שלו במלוא היקפה.

אז חשו כמה שלובה עבודתו של האדם, בהתפתחותו של האדם.

משום כך השתנו לגמרי פני העיצוב החברתי של האנושות. מאז יש לעיצוב זה פנים אחרות בציביליזציה של אירופה – פנים אחרות בציביליזציה של אסיה, של הַאוֹריֶאנט.

באוריאנט של ימי קדם, תפקידו העיקרי של הגוף החברתי היה לעצב ולהכשיר את האדם להיות בעל כושר לקלוט אל תוכו את ה”אני”, את האינדיבידואליות שלו.

לעומת זאת, מאוחר יותר – בזמן המודרני – מאז עבר מוקד ההתפתחות מערבה, לאירופה-אמריקה – על האדם כבעל ה”אני”, האינדיבידואליות, לשלב את ה”אני” שלו במערכת של הגוף החברתי.

הרי, על האדם ללכת עכשיו בדיוק בדרך הפוכה מזו שהוּלַך בה בימי קדם.

אז, הגוף החברתי עיצב ובנה אותו, עכשיו, עליו לעצב ולבנות את הגוף החברתי – למען יהיה תואם את ה”אני”, את האינדיבידואליות שלו.

—————————————————————————————————-

1. הכוונה לתוצאות ההרסניות של מלחמת-העולם הראשונה. ↑
2. איש עמל של מעמד הפועלים – בדרך כלל הוא בעל מודעות פוליטית. ↑
3. משטר מדיני-כלכלי ששרר באירופה מימי-הביניים (500 עד 1500 לספירה) עד המהפיכה הצרפתית (1789). ↑
4. האדם – האיכר – הצמית, היה חייב לעבד כל ימי חייו את שדות אדוניו תמורת חלק מהיבול – משטר זה נמשך מהתחלת ימי הביניים עד שלהי המאה ה-18 – ברוסיה נגמר רק בשנת 1861. ↑
5. הכוונה כאן אינה לחלוקה לפי תחומים מקומיים של איבר הגוף, אלא לפי הפעילויות (תפקודים) של האורגניזם. במונח ”מערכת-הראש” יש להשתמש רק אם מודעים לכך, כי בראש מרוכזים קודם כל חיי העצבים והחושים. יחד עם זאת נמצאת כמובן בראש גם פעילות ריתמית וגם חילוף-חומרים, כמו שבאיברים אחרים מתרחשת גם פעילות העצבים והחושים. אף על פי כן קיימת הפרדה חד-משמעית בין שלושת סוגי הפעילות מבחינת מהותם. ↑
6. חידות הנפש – GA21 – יצא בעברית בהוצאת בדולח. ↑
7. סוציאליזאציה – מונח זה מופיע כאן במשמעותה של המילה גופא, המקורית בלטינית: socialis = חֶבְרָתִי. לא במובן המצומצם, המוגבל לתחום המפלגתי-פוליטי. ↑
8. בתיאור זה הנועד לשרת את החיים, אין מקום לתת הגדרות הלקוחות מאיזו תיאוריה – מה שחשוב הוא, להעלות רעיונות, שיהיה בהם כדי להבהיר את אשר נועד לו תפקיד חיוני במציאות. ”סחורה” במובן שצוין למעלה, מורה על משהו ממשי, הנתפס בחוויית האדם. כל מושג אחר של ”סחורה” או גורע, או מוסיף – דבר הגורם לכך כי המושג לא יחפוף את התרחשויות החיים במציאותן האמיתית. ↑
9. בהחלט יתכן שבחיים תהליכים לא רק מתפרשים במובן לא נכון, אלא גם מתבצעים לא נכון. כסף ועבודה אינם ערכים בני חילוף אלא רק כסף ותוצר של עבודה. לכן, כאשר אני נותן כסף תמורת עבודה, אני עושה משהו מוטעה. אני מבצע תהליך מדומה. כי למעשה אני יכול לתת כסף רק תמורת תוצר עבודה. ↑
10. קשר כזה של העבודה עם סדרי חוק ומשפט יאלץ את האיגודים הפועלים בחיי הכלכלה, להתחשב בצדק סוציאלי מעוגן בחוק, כתשתית אשר עליה עליהם לבנות כל מה שיצמח כפועלם בתחומם. על ידי כך הרי יושג שמערך הכלכלה יהיה נתון בידי האדם – ולא האדם יהיה נתון בידי מערך הכלכלה. ↑
11. דת (דתיות, רליגיוזיות) – הדברים הנאמרים לעיל אינם באים ללמד סנגוריה על דת ממוסדת כלשהי. יש להבין אותם במובן הכללי ביותר: קוסמי-אוניברסלי, כלל-אנושי. [הערת המוציא לאור]. ↑
12. מדינה-אחידה: מדינה המרכזת בתוכה – בניגוד למה שמתואר כאן – את החיים החברתיים על כל ענפיהם. ↑
13. לשון אחרת: … היות והבגד מספק לו את האמצעי, המאפשר לו לייצר – כי אין להניח שהחייט ייגש לעבודתו בהיותו לא לבוש. (הערת המוציא לאור). ↑
14. אפלטון, PLATON, 347 עד 427 לפני הספירה. פילוסוף והוגה דעות ביוון העתיקה. ↑
15. החלוקה הזאת לשלושת המעמדות הללו של החברה מהווה את המרכיב המרכזי של האידיאה: “המדינה” של אפלטון. ↑
16. מי שטוען כנגד זה, כי יחסי החוק-והמשפט והכלכלה הרי מהווים למעשה חטיבה אחת ואינם יכולים להיות מופרדים זה מזה, אינו מודע למשמעות של החלוקה שאליה מתכוונים כאן.מובן כי בתהליך הדברים הכולל, שני היחסים פועלים כחטיבה אחת. אולם אין זה היינו-הך, אם קובעים חוק כדי לשרת אינטרסנטיות כלכלית בלבד או אם הוא נוצר מתוך תחושת-צדק אלמנטרית, ונותנים לתוצאה מכך להתחבר לפעולה עם גורמי הכלכלה. עניין זה הובהר גם בדפים קודמים בספר. ↑
17. מי שרואה בעניינים אלה אוטופיה, מתעלם מהעובדה כי לאמיתו של דבר שואפת מציאות החיים ליצירת אותן ההתארגנויות הנחשבות בעיניו לאוטופיות, וכי הנזקים הנגרמים למציאות זו מקורם בהיעדר התארגנויות כאלה. ↑
18. שם הסדרה: “עולם המערב ועולם המזרח – דבר והיפוכו”. ניתנה בווינה בתאריכים 1-12/6/1922. ↑