רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בברלין

6 בפברואר, 1917 – 20 במרץ, 1917

מספר שמידט S-3348

GA 175

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן 

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מס’ 6

האדם והספרה העל-ארצית

ברלין, 13 במרץ, 1917

נתייחס היום שוב לנושא של שלושת המפגשים. אמרנו ששני המצבים המתחלפים של שינה וערות, שהאדם חי בהם בפרק הזמן הקצר של 24 שעות, אינם אך ורק מה שהם נראים בחיים הפיזיים החיצוניים. במהלך פרקי זמן אלה יש לאדם מפגש עם עולם הרוח. הסברנו שבמהלך שעות השינה נפגשים האני והגוף האסטרלי, שנפרדים מהגוף הפיזי והגוף האתרי בזמן השינה – כמו נשימה היוצאת כשנרדמים ונכנסת שוב ברגע ההתעוררות – עם העולם השייך להיררכיה של המלאכים, האנגלוי. לעולם הזה תהיה שייכת גם הנפש האנושית שלנו לאחר שתתבסס רוח-העצמיות; כאן שולטת כעקרון עליון מה שבחיי הדת אנו רגילים לכנות רוח-הקודש. הצגנו פרטים אודות המפגש של האדם עם רוח-הקודש בעולם הרוח, בכל אחד מפרקי הזמן בהם הוא ישן שינה רגילה.

עלינו להבין באופן ברור ככל האפשר, שבמהלך התפתחות הגזע האנושי, במהלך האבולוציה של האדמה, התרחשו שינויים בקשר להיבטים אלה. מה קורה למעשה בזמן שהאדם ישן? אני חושב שהבהרתי זאת בהרצאה האחרונה, מהפרספקטיבה של מה שקורה בתוך האדם. כאשר רואים את האדם בקשר שלו עם היקום, הוא מחקה במידה מסוימת את הריתמוס בסדר העולם שפועל דרך העובדה שבכל חלק נתון של כדור הארץ, במחצית אחת מפרק הזמן של 24 השעות יש יום, ובמחצית השנייה יש לילה. כמובן, איפשהו בכדור הארץ יש תמיד יום, אך האדם חי רק במקום אחד על כדור הארץ, כך שמבחינה זו הכלל תקף: בכל מקום בו האדם חי, הוא מחקה בריתמוס שלו של השינה והערוּת את הריתמוס בין היום ללילה. העובדה שריתמוס זה אינו מתקיים עקב החיים המודרניים, שהאדם אינו נאלץ עוד להיות ער ביום ולישון בלילה, קשורה לכך שבמהלך התקדמות שלו באבולוציה, הוא מתרומם מעל לסדר האובייקטיבי האוניברסלי, ויש בו כעת את אותו הריתמוס, אך שני הריתמוסים – של יום ולילה ושל שינה וערות – כבר אינם פועלים באופן סדיר בצורה מתואמת. ריתמוסים אלה פועלים בזמן מסוים עבור היקום, עבור המקרוקוסמוס, ובזמן אחר עבור האדם, עבור המיקרוקוסמוס; אך הם כבר אינם בהתאמה. באופן זה, האדם נהייה ישות עצמאית, שאינה תלויה מבחינה זו במקרוקוסמוס.

בעבר, בזמנים הקדומים, כאשר, כפי שידוע לנו, הייתה לאנשים ראייה רוחית אטוויסטית מסוימת, הם היו אז יותר בהרמוניה עם המהלך הגדול של הסדר האוניברסלי מבחינת הריתמוס הזה. בזמנים הקדומים, אנשים ישנו כל הלילה, והיו ערים כל היום. מסיבה זו, שדה החוויה של האדם היה שונה כולו ממה שהוא כיום. היה הכרחי לרומם את האדם במידה מסוימת מעל להתאמה זו עם המקרוקוסמוס, כדי שעקב פרידה זו הוא ייאלץ לפתח חיים פנימיים עצמאיים, יותר דינמיים. אי אפשר לומר שהנקודה העיקרית היא שמאחר שבימים ההם האדם ישן בלילה הוא צפה מעט מאוד בכוכבים. למעשה הוא כן צפה בכוכבים, ללא קשר לאגדות אותן מספר המדע החיצוני לגבי הערצת הכוכבים. הדבר העיקרי הוא שהאדם היה משולב בסדר הקוסמי בצורה שונה לחלוטין; כי בעוד שהשמש הייתה בצד השני של הכדור הארץ, ולכן לא פעלה באופן ישיר על אזור בו חי האדם, באני שלו ובגוף האסטרלי שלו – שהיו מחוץ לגוף הפיזי והאתרי שלו – הייתה לו אז היכולת להתמסר לכוכבים. הוא צפה באופן זה לא רק בכוכבים הפיזיים, אלא ראה גם את החלק הרוחני של הכוכבים הפיזיים. למעשה הוא לא ראה את הכוכבים הפיזיים בעיניים חיצוניות, אלא הוא ראה את החלק הרוחני של הכוכבים הפיזיים. לכן, את מה שמסופר לגבי הערצת הכוכבים הקדומה אין להבין כאילו שהאנשים אז התבוננו בכוכבים ואז המציאו כל מיני סמלים ודימויים יפים. בהתאם למדע המודרני קל מאוד לומר: בזמנים הקדומים ההם, הדמיון של האנשים היה פעיל מאוד. אנשים דמיינו לעצמם שיש אלים מאחורי שבתאי, השמש והירח; והם דמיינו צורות חייתיות בסימנים של גלגל המזלות. מה שבאמת פעיל מאוד בתחום הזה הוא הדמיון של המדענים המלומדים, והם ממציאים רעיונות כאלה! למעשה, במצב התודעה של האני והגוף האסטרלי של האנשים בתקופות הקדומות, הדברים באמת נראו להם כפי שתיארתי, כך שהם באמת ראו את הדברים האלה. כך האדם חווה דרך אינטואיציות ישירות את הרוח המהווה את נפש היקום; הוא חי עם הרוח המחייה את היקום.

למעשה, אנחנו מותאמים לאדמה רק מבחינת הגוף הפיזי והאתרי שלנו. במצבם הנוכחי, האני והגוף האסטרלי שלנו מותאמים לרוח שמפיחה נפש ביקום, כפי שתיארנו. אפשר לומר שהם שייכים לאזור ההוא של היקום. אך על האדם להתקדם ולהתפתח מספיק כדי להיות מסוגל לחוות באמת את ישותו הפנימית ביותר של האני והגוף האסטרלי שלו, ולהיות מסוגל לחוות חוויות בתוכם. למטרה זו, החוויה החיצונית הנוכחת בזמנים הקדומים הייתה צריכה להיעלם לזמן מה, הייתה חייבת להיטשטש. המודעות לתקשורת עם הכוכבים הייתה צריכה לסגת, הייתה צריכה להתעמעם, כדי שהישות הפנימית של האדם תתחזק דיה כדי לאפשר לו, בתקופה מסוימת בעתיד, ללמוד לחזק את פנימיותו כדי שהוא יהיה מסוגל למצוא את הרוח, כרוח. כשם שאנשי התקופות הקדומות התאחדו כל לילה, תוך כדי השינה, עם הרוח של עולם הכוכבים, כך היה האדם פעם מחובר גם במהלך השנה לרוח של עולם הכוכבים; אך עם הזמן, במהלך השנה הוא פגש רוח גבוהה יותר של עולם הכוכבים, ובמובן מסוים הוא פגש גם את מה שמתרחש בעולם ההוא. בזמן שהוא ישן בלילה, פעלו עליו צורות הכוכבים במנוחתם השלווה; במהלך השנה הוא הושפע מהשינויים הקשורים למסלול השמש. במילים אחרות, הוא הושפע מהשינויים הקשורים, דרך מסלול השמש, לגורל של האדמה במהלך השנה, המתהווה עקב המעבר שלה דרך עונות השנה, ובייחוד דרך הקיץ לחורף.

לגבי מה שחווה האדם בתקופות הקדומות בזמן שישן בלילה שרדו מסורות יחסית מעטות, אך כמעט ולא נותרו מסורות לגבי התקופות מהעבר הרחוק יותר, כשבני האדם השתתפו בסודות של רצף עונות השנה. עדיין נותרו הדים של חוויות אלה, אך הם כמעט ואינם מובנים כלל. אם תחפשו בין המיתוסים של עמים שונים, תפגשו כל הזמן הוכחות לכך שהאדם ידע אז משהו על מאבק מסוים בין החורף לקיץ, ובין הקיץ לחורף. גם כאן הידע החיצוני שוב אינו רואה דבר חוץ מהדמיון היצירתי הסימבולי של האנשים בזמנים הקדומים; הידע החיצוני טוען שבזמנים המודרניים שלנו אנחנו התקדמנו בחוכמתנו הרבה יותר רחוק מזה! אך אלה היו חוויות אמיתיות שאנשים עברו, והם שיחקו תפקיד משמעותי ועמוק בכל התרבות הרוחנית של העבר הקדום. היו מיסטריות בהן נלמד הידע של סודות השנה. בואו נחשוב על המשמעות של מיסטריות כאלה. בזמנים הקדומים מאוד, הן לא היו דומות למה שהן נהיו מאוחר יותר, בתקופות של יוון העתיקה, ובמידה מסוימת גם של רומא העתיקה. לכן, נתבונן במיסטריות שנעלמו ביחד עם התרבויות הקדומות יותר של מצרים, יוון ורומא.

במיסטריות אלה, הייתה עדיין מודעות לקשר בין האדמה והיקום כולו. בתקופה ההיא, היה נהוג לחפש אנשים מתאימים שיעברו תהליך מדיומיסטי מסוים – כמובן, היום כבר אי אפשר לעשות זאת. הם נשלחו לפרק זמן מסוים – בחורף – למקומות ספציפיים, כדי לשמש שם כתחנות קליטה למה שהיקום, היקום העל-ארצי, יוכל למסור לאדמה בזמנים כאלה, במידה ותימצא תחנת קליטה מספיק פתוחה למטרה זו. בתקופות הקדומות, לא הייתה משמעות מכריעה לתאריך המדויק של חג המולד, אלא רק למועד פחות או יותר קרוב. היום המצב שונה. נניח שהתקופה הייתה בין ה-24 בדצמבר לימים הראשונים של חודש ינואר. בזמן זה, עקב הפוזיציה המיוחדת של השמש כלפי כדור הארץ, היקום יכול להעביר לאדמה ידע מסוים, שבזמנים אחרים הוא אינו יכול להעביר. בתקופה זו, היקום יכול לתקשר עם האדמה באופן אינטימי יותר ולמסור דברים אחרים מאשר במועדים אחרים. הדבר מתאפשר מפני שהשמש אינה מפגינה את כוח-הקיץ שלה; במידה מסוימת כוח-הקיץ נסוג בזמן הזה. המנהיגים של המיסטריות הקדומות השתמשו בזמן הזה כדי לאפשר, במקומות מסודרים בהתאם, ובעזרת אנשים שחונכו לכך באופן מיוחד, קליטה של הסודות הפנימיים שירדו מהקוסמוס לאדמה תוך כדי דיאלוג אינטימי זה. אפשר להשוות זאת למשהו שנפוץ בימינו, משהו הרבה יותר טריוויאלי, אך בכל זאת אפשר להזכיר אותו. אתם יודעים שמה שנקרא טלגרף אלחוטי מתבסס על התנועה של גלים חשמליים, שמועברים הלאה ללא חוטים, ושבמקומות מסוימים מותקן מכשיר שנקרא גלאי, שבנוי כך שהוא נכנס לפעולה כשמתקבלים גלים חשמליים. הכול תלוי לגמרי בסידור ובמבנה של שבבי המתכת בתוך הגלאי, שמוחזרים למקומם אחרי שהגלים עברו דרכם. אם נניח שסודות היקום, סודות היקום העל-ארצי, עוברים דרך האדמה בתקופה המיוחדת שדיברנו עליה, יהיה צורך במכשיר שיקלוט אותם. כי הגלים החשמליים יעברו ליד תחנת הקליטה לשווא, אלא אם כן יהיה שם המכשיר המתאים שיוכל לקלוט אותם! יש צורך במכשיר כזה כדי לקבל את מה שבא מהיקום. היוונים הקדומים השתמשו למטרה זו בפיתיה שלהם, בכוהנות הדת שלהם. הן אומנו למטרה זו, היו רגישות במיוחד למה שירד מהיקום, והיו מסוגלות לתקשר את סודותיו. מאוחר יותר את הסודות הללו לימדו אלה שאולי מזמן כבר לא היו מסוגלים לשמש בעצמם כקולטים. עדיין הסודות של היקום נמסרו לבני האדם. הדבר, כמובן, קרה תחת הסימן של המיסטריות הקדושות ביותר, סימן שאודותיו אין כל מושג לאנשי העידן הנוכחי, שכבר אין להם כל חוש למה שקדוש. ברור שבעידן שלנו, אנשים היו עסוקים קודם כול ב-“לראיין” את הכוהנים של המיסטריות!

למעשה מה נדרש קודם כול מהכוהנים האלה? הם ידעו שכאשר הם הפנימו את הידע שזרם למטה מהיקום למען הטיפוח של החיים הארציים, ובמיוחד כאשר הם שילבו את מה שהם למדו בידע החברתי שלהם, עקב העובדה שהם נעשו חכמים הרבה יותר, היה עליהם לקבוע באופן מדויק את החוקים והכללים עבור השנה שתבוא. היו תקופות על האדמה שבהן לא היו נקבעים חוקים או כללים חברתיים מבלי לבקש קודם הדרכה מאלה שהיה ביכולתם לקלוט את סודות המקרוקוסמוס. בתקופות מאוחרות יותר מכל התפארת הזאת נותרו רק הדים מעורפלים ומפוקפקים בצורת אמונות תפלות וסיפורים דמיוניים. כאשר בערב לפני תחילת השנה החדשה אנשים שופכים עופרת מותכת לתוך המים כדי ללמוד את העתיד של השנה שתבוא, אין זה אלא שריד מהדבר הנשגב והקדוש שתיארנו. בתקופות הקדומות היה מדובר בניסיון אמיתי להפרות את רוח האדם כך שהיא תוכל להביא לאדמה את מה שיכול היה לזרום רק מהיקום; כי השאיפה הייתה שהאדם יחיה על האדמה כך שחייו יהיו מבוססים לא רק על מה שניתן למצוא כאן, אלא גם על מה שניתן לקלוט מהיקום. בנוסף לכך, היה ידוע שבמהלך הקיץ האדמה נמצאת בקשר שונה לחלוטין עם היקום, ושבעונה זו לא ניתן לקבל כל מסר אינטימי מהיקום. המיסטריות הקיציות היו מבוססות על ידע זה, והייתה להן מטרה אחרת, שאין צורך שאפרט אותה היום.

כפי שאמרתי, לגבי הסודות של רצף עונות השנה הגיע אלינו דרך המסורת אפילו פחות ידע מאשר לגבי הריתמוס בין היום ללילה, ובין השינה לערוּת. אבל בזמנים הקדומים ההם, כאשר האדם עדיין ניחן בדרגה גבוהה של ראייה רוחית אטוויסטית, שדרכה היה מסוגל לחוות במהלך השנה את הקשר האינטימי בין היקום לאדמה, באותם זמנים קדומים, הוא עדיין היה מודע לכך שמה שהוא לומד וחווה בא מאותו מפגש עם עולם הרוח שהוא איננו יכול לחוות כעת כל פעם שהוא ישן: המפגש עם עולם הרוח בו שוכנות הישויות הרוחיות השייכות לעולם של מלאכי-עליון, העולם בו יום אחד ישכון האדם עם ישותו הפנימית ביותר, לאחר שהוא יפתח את רוח-החיים שלו, בתקופת וונוס. זהו העולם בו העיקרון המנהיג והמכוון הינו כריסטוס, הבן. (האדם חווה מפגש זה בכל העידנים, כמובן, אך בעבר הוא נחווה באמצעות ראייה רוחית אטוויסטית). לכן, למפגש זה, שבמהלך השנה מתקיים בכל אזור על האדמה שבו חל באותו זמן חג המולד בחורף, ניתן לקרוא המפגש עם הבן. אם כן, במהלך שנה אחת, האדם עובר ריתמוס שמחקה את הריתמוס השנתי, שבו יש לו מפגש ואיחוד עם עולם הבן.

כעת אנו יודעים שדרך המיסטריה של גולגותא, הישות לה אנו קוראים כריסטוס התאחדה עם החיים והאבולוציה של האדמה. בתקופה בה התרחש איחוד זה, הראייה הישירה לתוך עולם הרוח הפכה למטושטשת, כפי שכבר הסברתי.

אנו רואים את העובדה האובייקטיבית: שהאירוע של גולגותא קשור ישירות עם השינוי באבולוציה של האנושות על האדמה עצמה. אך מסיבה זו אנו יכולים לומר: היו תקופות באבולוציה של האדמה, שבהן האדם נכנס לקשר עם כריסטוס, במובן של ראייה רוחית אטוויסטית, דרך כך שהוא נעשה מודע לדיאלוג האינטימי בין האדמה לבין המקרוקוסמוס. על כך מתבססת האמונה בה מחזיקים בהצדקה מסוימת אנשים מלומדים מודרניים מסוימים, חוקרים של הדת: האמונה שפעם האדמה חוותה התגלות ראשונה קדמונית. היא התרחשה באופן אותו תיארנו. זאת הייתה התגלות בראשיתית קדומה. כל הדתות השונות על פני האדמה הינן חלקים מאותה התגלות מקורית, חלקים שהתנוונו.

אם כן, באיזה מצב נמצאים אלה שקיבלו את המיסטריה של גולגותא? הם יכולים להביע זיהוי פנימי עוצמתי של התוכן הרוחני של היקום במילים: מה שבזמנים הקדומים היה ניתן לקלוט רק דרך הדיאלוג של האדמה עם הקוסמוס ירד והופיע בתוך אדם, באדם ישוע מנצרת, במהלך המיסטריה של גולגותא. את הזיהוי של כריסטוס שחי בישוע מנצרת, של אותה ישות שמקודם הייתה ניתנת לקליטה לראייה הרוחית האטוויסטית של האדם בעונות מסוימות של השנה, חייבים להדגיש בעוצמה הולכת וגוברת כחיונית להתפתחות הרוחנית של האנושות. כי שני האלמנטים של הכריסטיאניות יתאחדו אז כפי שהם חייבים להתאחד באמת, כדי שהן הכריסטיאניות, והן האנושות יוכלו להמשיך להתפתח בדרך הנכונה. העובדה שבמסורות הנוצריות הקדומות המיתוס של כריסטוס היה חלק מחג המולד, הפסחא והפֶּנְטָקּוֹסְט^[1] קשורה לכך; וכפי שאמרתי בהרצאה קודמת, העובדה שחג המולד נחגג במועד קבוע, בעוד שחג הפסחא נחגג על פי הקונסטלציות השמיימיות, גם קשורה לכך. חג המולד נחגג על פי התנאים של האדמה, תמיד ממש באמצע החורף העמוק ביותר, וזה קשור למפגש עם כריסטוס, הבן, מפגש שכאמור מתרחש בעונה זו. אך כריסטוס הינו ישות השייכת למקרוקוסמוס. הוא ירד מהמקרוקוסמוס, אך הוא אחד עם המקרוקוסמוס. זה מתבטא בכך שאת חג הפסחא קובעים על פי השמיים באביב, על פי הפוזיציה של השמש והירח; כי חג הפסחא מראה שכריסטוס שייך ליקום כולו, כשם שחג המולד מצביע על הירידה של כריסטוס לאדמה. כך שהיה זה נכון שמה ששייך לעונות השנה דרך הריתמוס שלהם בחיי האדם יחול במועד שנקבע במהלך השנה. זה דבר כל כך עמוק, כל כך קשור לישותו הפנימית של האדם, שיש הצדקה אמיתית לכך שהאדם ימשיך לחוות את החגים הללו בהרמוניה עם הריתמוס של היקום הגדול, ושהם לא יהיו נתונים לשינויים שחלו בשעות השינה והערות בערים המודרניות.

יש לנו כאן תחום שבו האדם עדיין לא צריך להשתמש ברצונו החופשי, שבו הוא עדיין לא צריך להתרומם מעל לסדר האובייקטיבי של היקום. בתקופה הנוכחית, כשהאדם אינו יכול לפגוש עוד את היקום הגדול דרך ראייה רוחית אטוויסטית, חייבת להגיע לתודעה שלו העובדה שחי בו משהו ששייך ליקום, ומוצא ביטוי במהלך עונות השנה.

בין הסיבות השונות שבגללן מדע הרוח נתקל בביקורת רבה ביותר מצד חוגים דתיים מסוימים ישנה העובדה שעל פי מדע הרוח אימפולס הכריסטוס חייב להיות קשור שוב עם היקום כולו. הדגשתי פעמים רבות שמדע הרוח אינו גורע דבר מהמסורות הדתיות לגבי המיסטריה של ישוע כריסטוס; מדע הרוח רק מוסיף להן בכך שהוא מרחיב את ההקשר של מיסטריה זו מהאדמה ליקום כולו. מדע הרוח אינו מחפש את כריסטוס רק על האדמה, אלא בכל היקום.

באמת קשה להבין מדוע חוגים דתיים מסוימים מגנים בכזאת עוצמה את הקשר בין אימפולס הכריסטוס לבין אירועים קוסמיים. היה אפשר להבין עמדה זו אילו מדע הרוח היה שואף לשים קץ למסורות של הכריסטיאניות. אבל מאחר שהוא רק מוסיף להן, זאת לא צריכה להיות סיבה לגינוי. אך זה המצב, והסיבה היא שאנשים אינם רוצים בשום פנים ואופן שמשהו יתווסף למסורות מסוימות.

אך לבעיה זו יש בסיס רציני ועמוק מאוד, בסיס בעל חשיבות גדולה מאוד בייחוד מבחינת העידן שלנו. כבר הצבעתי פעמים רבות על העובדה, שמוזכרת גם במחזה המסתורין הראשון שלי,^[2] שאנו מתקרבים לזמן בו ניתן לדבר על חזרה רוחנית של כריסטוס. אין צורך שאפרט יותר בנושא זה היום, הוא מוכר היטב לכל ידידינו. אך אירוע הכריסטוס הזה לא רק יספק את סקרנותו הגבוהה של האדם, אלא מעל הכול הוא יביא בפני חשיבתו וליבו את הצורך בהבנה חדשה אודות אימפולס-הכריסטוס. מילים בסיסיות מסוימות של האמונה הנוצרית, שהיו צריכות לזרום בעוצמה בכל העולם כאימפולסים קדושים – או לפחות בעולם של אלה שברצונם להפנים את אימפולס-הכריסטוס – אינן מובנות מספיק לעומק. אני אזכיר לכם רק את המילים המשמעותיות והנוקבות: “מלכותי איננה מן העולם הזה.” מילים אלה מקבלות משמעות חדשה כאשר כריסטוס מופיע בעולם שבאמת איננו מן העולם הזה, איננו מעולם החושים. השקפת העולם הכריסטיאנית חייבת להגיע ליכולת להביא להבנה של כל שאר ההשקפות והתפיסות האנושיות, מלבד של המטריאליזם הגס והוולגרי. ברגע שאנו מבינים היטב שכל הדתות על האדמה הן שרידים מראייה רוחית קדומה, יהיה זה כבר רק עניין של התייחסות מספיק רצינית לעובדה זו. מאחר שעם הזמן האנושות כבר לא הייתה מאורגנת על בסיס ראייה רוחית, והתוצאות של הראייה הקדומה הגיעו רק בצורת שרידים חלקיים לאמונות הדתיות השונות, את מה שנקלט בתקופות הקדומות יהיה אפשר לדעת שוב באמצעות הכריסטיאניות. באמצעות הכריסטיאניות ניתן להשיג הבנה עמוקה לא רק של הדתות הגדולות, אלא של כל צורה של אמונה דתית עלי אדמות. בוודאי קל לומר זאת; אך קשה מאוד לגרום לאנשים לאמץ באמת את ההשקפות הללו. אך אנשים חייבים לאמץ אותן ולכלול אותן בתפיסתם בכל רחבי העולם. כי הכריסטיאניות, כפי שהיא התפשטה בעולם עד לזמן שלנו, אינה אלא דת אחת מיני רבות, אמונה אחת מתוך מספר אמונות אחרות. אין זאת המטרה שלמענה היא נוסדה. הכריסטיאניות נוסדה כדי להביא הבנה עלי אדמות, על האדמה כולה. כריסטוס לא חווה את סבל המוות למען מספר מוגבל של בני אדם, וגם לא נולד למען מעטים; אלא למען כולם. מבחינה מסוימת, יש סתירה בין הדרישה שהכריסטיאניות תהיה עבור כל בני האדם והעובדה שהיא הפכה לדת אחת מיני רבות. היא לא נועדה להיות דת נפרדת. אך היא יכולה להיות רק דת נפרדת כל עוד היא אינה מובנת במשמעותה העמוקה. וכדי להבין משמעות עמוקה זו נדרשת גם ההשקפה הקוסמית.

היום אנו נאלצים להיאבק עם המילים כדי להביע אמיתות מסוימות, שכעת כל כך רחוקות מהאדם עד שחסרות לנו המילים כדי לתאר אותן. לעתים קרובות אנו נאלצים להביע אמיתות גדולות באמצעות השוואות. בוודאי תזכרו שאמרתי לעתים קרובות שניתן לקרוא לכריסטוס רוח-השמש. ממה שאמרתי היום על המסלול השנתי של השמש, אתם יכולים להבין שיש הצדקה מסוימת לכך שנקרא לו רוח-השמש. אך איננו יכולים ליצור כל רעיון על כך, איננו יכולים לדמיין אותו, אלא אם כן אנו שומרים מול עינינו את הקשר הקוסמי של כריסטוס, אלא אם כן אנו רואים במיסטריה של גולגותא מיסטריית-כריסטוס אמיתית, אירוע שהתרחש על אדמה זו, אך יש לו משמעות עבור היקום כולו, ואירע למען היקום כולו.

אנשים נכנסים לקונפליקט אחד עם השני בגלל דברים רבים, ויש להם דעות שונות לגבי שאלות רבות; הם חלוקים באמונות הדתיות שלהם, ומאמינים שהם חלוקים מבחינת הלאום אליו הם שייכים, ולגבי עוד דברים רבים אחרים. אנשים אינם בדעה אחת אפילו בנושא של המיסטריה של גולגותא. כי אף סיני או הודי לא יהיה מוכן לקבל ללא עוררין את מה שמספר לו מיסיונר אירופאי אודות המיסטריה של גולגותא. למי שמסתכל על הדברים כפי שהם, עובדה זו אינה מפתיעה. אך יש דבר אחד שלגביו בני האדם עדיין בדעה אחת. ישנה אמת אחת משותפת לכולם, ואיננו יכולים שלא להודות בה. כשאנו חושבים על האופן בו אנשים חיים על פני האדמה, איננו יכולים שלא להתפלא על כך שנשאר משהו שלגביו הם אינם חלוקים בדעותיהם. אך ישנם עדיין דברים שלגביהם יש הסכמה בין האנשים, ודוגמא אחת לכך היא הדעה שיש להם על השמש. היפנים, הסינים, ואפילו האנגלים והאמריקאים אינם מאמינים שיש שמש אחת שעולה עבורם ושמש אחרת שעולה בשביל הגרמנים. הם עדיין מאמינים בשמש כשייכת לכולם; למעשה, הם עדיין מאמינים שמה ששייך למימד העל-ארצי הינו נכס משותף לכולם. הם אינם מתווכחים על כך, הם אינם הולכים למלחמה בגללו. וניתן לקחת זאת כמעין השוואה.

כפי שנאמר, את הדברים הללו אפשר להביע רק דרך השוואות. ברגע שבני האדם יבינו את הקשר של כריסטוס עם הדברים האלה שהאנשים אינם מתווכחים לגביהם, הם לא יתווכחו לגבי כריסטוס. הם ילמדו לראות אותו במלכות שאיננה מן העולם הזה, אלא שייכת לו. אבל עד שבני האדם לא יזהו את המשמעות הקוסמית של כריסטוס, הם לא יהיו בדעה אחת בקשר לדברים שלגביהם יש צורך באחדות. כי אז נוכל לדבר על כריסטוס עם היהודים, עם הסינים, עם היפנים וההודים, בדיוק כפי שאנו מדברים עם האירופאים הכריסטיאנים. הדבר יפתח פרספקטיבה בעלת משמעות עצומה הן להמשך התפתחותה של הכריסטיאניות על האדמה, והן להתפתחות האנושות על האדמה. כי חייבות להימצא דרכים לעורר בנפשות של בני האדם רגשות שאותם כל בני האדם יוכלו להבין באופן שווה.

זה מה שנדרש מאיתנו בתקופה שתביא לחזרתו, חזרתו הרוחנית, של כריסטוס. במיוחד בקשר למילים: “מלכותי אינה מן העולם הזה,” תגיע הבנה עמוקה יותר בתקופה ההיא; הבנה עמוקה יותר לגבי העובדה שבאדם קיים לא רק מה ששייך לאדמה, אלא גם משהו על-ארצי, שחי במסלול השנתי של השמש. עלינו ללמוד להרגיש שכשם שבחיים האנושיים האינדיבידואליים הנפש שולטת בגוף, כך בכל דבר המתרחש בחוץ, בזריחה ובשקיעה של הכוכבים, בשמש הזוהרת, באור הדמדומים המתפוגג, שוכן משהו רוחני; וכשם שאנו שייכים לאוויר עם הריאות שלנו, כך אנו שייכים לחלק הרוחני של היקום עם הנפש שלנו. איננו שייכים לחיים הרוחניים המופשטים, אותם מתאר הפנתאיזם שחלף זמנו, אלא לרוחניות המוחשית שחיה בכל אדם אינדיבידואלי. כך אנו נגלה שקיים משהו רוחני ששייך לנפש האדם, והוא למעשה נפש האדם עצמה; והיא נמצאת בקשר פנימי עם מה שחי במסלול השנה בדיוק כמו בנשימה של האדם; ושמסלול השנה עם סודותיו שייך לישות-הכריסטוס, שחווה את המיסטריה של גולגותא. עלינו לעלות מספיק גבוה כדי שנהיה מסוגלים להתחבר עם מה שאירע באופן היסטורי על האדמה במיסטריה של גולגותא, עם הסודות הגדולים של העולם – עם הסודות המקרוקוסמיים. מהבנה כזו תבוא משהו חשוב במיוחד: ידע לגבי הצרכים החברתיים של האדם. היום מדעי החברה נפוצים מאוד, ואנשים דנים בכל מיני אידיאלים חברתיים. כמובן שאין מה לומר נגד זה, אבל את כל הדברים הללו חייבים להפרות דרך מה שינבע באדם כאשר נבין את מסלול השנה כאימפולס רוחני. כי אך ורק אם נחווה בצורה חיה בכל שנה את תמונת המיסטריה של גולגותא, במקביל עם מסלול השנה, רק אז נוכל לקבל השראה מידע ורגש חברתי אמיתיים.

מה שאני אומר עכשיו נשמע מוזר לחלוטין לאנשים של ימינו, אך הוא האמת. כשהאנושות תחווה שוב את מסלול השנה כקשר פנימי עם המיסטריה של גולגותא, אז, מתוך ההתאמה הזאת של רגשות הנפש הן עם מהלך השנה והן עם הסוד של המיסטריה של גולגותא, יופיע רגש חברתי אמיתי עלי אדמות. זה יהיה הפתרון האמיתי, או לפחות ההתפתחות האמיתית של מה שהיום מכונה בצורה טיפשית (בהתחשב למה שבאמת נמצא מולנו) השאלה החברתית. אך יהיה על בני האדם ללמוד דרך מדע הרוח להכיר את הקשר בין האדם והיקום. הדבר ידרוש ללא ספק שנראה ביקום יותר ממה שרואה בו המטריאליזם של היום.

הדברים החשובים ביותר הם דווקא אלה שמייחסים להם ערך קטן היום. הביולוגיה המטריאליסטית, מדעי הטבע המטריאליסטיים של היום, משווים את האדם לחיה. למרות שהם מכירים בהבדל מסוים, הוא רק הבדל של דרגה. בתחום שלהם, הם בוודאי צודקים; אך הם מתעלמים לגמרי מהקשר של האדם עם הכיוונים של היקום. עמוד השדרה של החיה – ומהבחינה הזאת היוצא מן הכלל מוכיח את הכלל – עמוד השדרה של החיה מקביל ביקום לפני השטח של האדמה. הכיוון שלו מצביע כלפי חוץ אל תוך היקום. עמוד השדרה של האדם מכוון אל האדמה, הוא מאונך לפני השטח של האדמה. מסיבה זו, למעלה ולמטה שונים לגמרי עבור האדם מאשר עבור החיה. ה”למעלה ולמטה” של האדם מגדיר את כל ישותו. אצל החיה, עמוד השדרה מכוון כלפי חוץ, אל המרחקים האין סופיים של המקרוקוסמוס; אצל האדם, בחלק העליון של הראש, המוח והאדם עצמו נכנסים לתוך המקרוקוסמוס כולו. יש לכך משמעות עצומה. עובדה זו היא מה שקובעת את הקשר בין הרוחני והגופני באדם, ודרך עובדה זו החלקים הרוחניים והגופניים שלו כפופים לתנאים של למעלה ולמטה. אני עוד אוסיף לדבר על נושא זה, אבל היום אני רק נותן מספר רמזים כלליים. ה”למעלה ולמטה” הזה מאפיין את היציאה של האני והגוף האסטרלי בזמן השינה. כי האדם עם גופו הפיזי והאתרי באמת מהווה חלק מהאדמה כאשר הוא ער. בלילה הוא נכנס לתוך מה שנמצא למעלה, עם האני והגוף האסטרלי שלו.

ניתן לשאול: טוב, אז מה קורה עם שאר ההפכים הקיימים במקרוקוסמוס? יש גם הניגוד שמבחינת האדם ניתן לתאר אותו כ”לפנים ומאחור.” גם מההיבט הזה, האדם מוכנס לתוך היקום השלם בצורה שונה מאשר החיה, וכמובן גם הצמח. האופן בו מוכנס האדם עם ה”קדימה ואחורה” שלו מקביל לאופן בו הוא מוכנס למסלול השמש. ה”קדימה ואחורה” הזה הינו הכיוון שמקביל לריתמוס בו משתתף האדם בחיים ובמוות. כשם שהאדם מביע במובן מסוים יחס חי עם ה”למעלה ולמטה” בשנתו ובערותו, כך בחייו ובמותו הוא מביע את היחס של “קדימה ואחורה.” ה”קדימה ואחורה” הזה מסודר בהתאם למסלול השמש; כך שעבור האדם, “קדימה” מסמן את הכיוון מזרחה, ו”אחורה” את הכיוון מערבה. מזרח ומערב מהווים את הכיוון השני במרחב, את הכיוון שאנו מדברים עליו כשאנו אומרים שנפש האדם נוטש את גוף האדם לא בשינה אלא במוות. כי כאשר הנפש עוזבת את הגוף, היא נעה מזרחה. את העובדה הזו ניתן עדיין למצוא רק במסורות בהן נאמר כשאדם מת: “הוא נכנס למזרח הנצחי.” אמירות כאלה שנשמרות במסורות נחשבות כיום על ידי אנשים מלומדים כאמירות סמליות בלבד. אנשים מלומדים משמיעים קלישאות שטחיות כמו: “השמש עולה במזרח, וזה מראה יפה; לכן, כשאנשי התקופות הקדומות רצו לדבר על הנצח, הם דיברו על המזרח!” אך המסורת הזאת שיקפה מציאות. למעשה, מציאות זו הייתה קשורה יותר למסלול השנתי של השמש מאשר למסלולו היומיומי.

הניגוד השלישי הוא בין הפנימי והחיצוני. למעלה ולמטה, מזרח ומערב, פנימי וחיצוני. אנו מנהלים חיים פנימיים וחיים חיצוניים. מחרתיים (ב-15 במרץ 1917) אתן הרצאה פומבית אודות החיים הפנימיים והחיצוניים האלה, תחת הכותרת: “נפש האדם וגוף האדם.” אנו מנהלים חיים פנימיים וחיים חיצוניים. עבור האדם, הם מהווים הפכים גדולים בדיוק כמו למעלה ולמטה, מזרח ומערב. בעוד שבמהלך השנה האדם יותר קשור לקו המייצג את כל מסלול החיים, כאשר אנו מדברים על חיים פנימיים וחיצוניים, זה קשור לחיים ולמוות, לכל מהלך חייו של האדם, במיוחד במידה בה יש בהם התפתחות עולה ויורדת. אנו יודעים שעד גיל מסוים האדם עובר התפתחות עולה. ואז הצמיחה שלו נפסקת, עומדת במקום לזמן מה, ולאחר מכן מתחילה רֶגְרֶסְיָה.

במהלך השלם הזה של חייו של האדם תלויה העובדה שבשלבים המוקדמים של חייו האדם קשור בכל גופו, באופן טבעי, אלמנטלי, למימד הרוחני. הייתי אומר שבתחילת חייו, האדם בנוי בצורה הפוכה מאשר באמצע חייו, כשהוא מגיע לפסגה של התפתחותו העולה. בחלק הראשון של חייו, האדם צומח, מתפתח, גדל; לאחר מכן הוא מתחיל להיכנס לאבולוציה היורדת. דבר זה קשור לעובדה שהכוחות הפיזיים באדם אינם עוד כוחות צמיחה כשלעצמם, כי עם כוחות הצמיחה הללו מעורבבים גם כוחות של התפרקות. כעת טבעו הפנימי של האדם הוא זה שקשור ליקום, כשם שבלידתו, בתחילת חייו, טבעו הגופני החיצוני הוא זה שקשור ליקום. מתרחש היפוך שלם. מסיבה זו, בתקופה שלנו, האדם חווה באופן לא מודע, באמצע חייו, את המפגש עם עיקרון-האב, עם אותה ישות רוחית שעל פי החישוב שלנו שייכת להיררכיה של הארכאי. אז הוא פוגש את אותו עולם רוח שבו הוא ישכון לאחר שהוא יְפַתֵּחַ באופן מלא את אדם-הרוח שלו.

ניתן לשאול: האם גם עובדה זו קשורה לכל היקום? האם קיים משהו בחיי היקום שקשור למפגש שבאמצע חיי האדם עם עיקרון-האב, כמו שהמפגש עם הרוח קשור לריתמוס של יום ולילה, והמפגש עם הבן קשור לריתמוס של השנה? חייבים לשאול שאלות אלה. ובכן, חברים יקרים, יש לזכור היטב: מבחינת המפגש עם עיקרון-האב, האדם שוב מתעלה מעל לריתמוס, כמו במפגש עם עיקרון-הרוח. הריתמוסים אינם מקבילים באופן מלא. כי בני האדם אינם נולדים כולם באותו הרגע, אלא במועדים שונים, ולכן מהלך חייהם אינו יכול להיות מקביל. אך הם כן יכולים לחקות באופן פנימי משהו רוחני, אירוע קוסמי רוחני. האם זה אכן קורה?

ממה שנאמר בספרון חינוך הילד לאור מדע-הרוח האנתרופוסופיה,^[3] וגם בסדרות הרצאות ובספרים אחרים, אנו יודעים שבשבע השנים הראשונות האדם בונה במיוחד את גופו הפיזי, בשבע השנים שלאחר מכן את גופו האתרי, ובשבע שנים שלאחר מכן את גופו האסטרלי. ואז במשך שבע שנים הוא יוצר את נפש-התחושה. מגיל 28 עד גיל 35 הוא מעצב את הנפש-השכלית או האינטלקטואלית. זו התקופה בה הוא נפגש עם עיקרון-האב. אין מפגש זה מתרחש לכל אורך התקופה, אך הוא כן חל בשנים האלו, כך שנוכל לומר: האדם מתכונן לקראת המפגש בשנות 28, 29, ו-30 לחייו. במקרה של רוב האנשים, המפגש מתרחש באזורים הלא מודעים העמוקים ביותר בנפש. לכן ניתן לשער שבמקביל מגיע משהו מהקוסמוס. כלומר, עלינו למצוא בקוסמוס משהו שמייצג מחזוריות, ריתמוס מסוים. כשם שהריתמוס של היום והלילה מתרחש ב-24 שעות, והתהליך של השנה מתרחש ב-365 ימים, כך ניתן לשער שנמצא ביקום משהו בעל אופי דומה, אך מקיף ונרחב יותר. וזה יהיה קשור לשמש, או לפחות למערכת הסולרית. כשם שהשנים 28, 29 ו-30 יותר מקיפים מפרק הזמן של 24 שעות או של 365 ימים, כך חייב להתרחש ביקום משהו עוד יותר משמעותי בקשר לשמש, משהו שהוא מקביל למפגש השלישי. האנשים של התקופות הקדומות ידעו שהפלנטה הרחוקה ביותר במערכת הסולרית שלנו הינה שבתאי; היא אכן נמצאת הכי רחוק. מנקודת המבט של האסטרונומיה המטריאליסטית, היה מוצדק להוסיף את אורנוס ואת נפטון למערכת שלנו; אך יש להם מקור שונה והם אינם שייכים למערכת השמש; כך שנוכל לדבר על שבתאי כפלנטה החיצונית ביותר במערכת שלנו. כעת נחשוב על כך: אם שבתאי מהווה את הגבול של מערכת השמש שלנו, אפשר לומר שבמסלול שלו סביב השמש, הוא למעשה מקיף את הגבולות החיצוניים ביותר של מערכת השמש. כאשר שבתאי מקיף את מערכת השמש וחוזר לנקודה בה הוא התחיל את מסלולו, הוא מצייר את הגבולות החיצוניים של מערכת השמש. לאחר שהוא הקיף את השמש וחזר לנקודת ההתחלה, הוא נמצא באותו יחס לשמש כמו בהתחלה. על פי המודל הקוסמי הקופרניקאי, שבתאי מסיים את מסלולו תוך 29-30 שנה. אם כן, כאן, במסלול של שבתאי סביב השמש, מסלול שעדיין לא מובן היום (העובדות בעצם שונות לחלוטין, אך המודל הקוסמי הקופרניקאי עדיין לא מפותח דיו כדי להבין אותן), במסלול זה של שבתאי נמצא קשר עם מסלול חייו של האדם, קשר המגיע עד לקצוות הרחוקות ביותר של מערכת השמש. אם כך, המסלול של שבתאי הוא הדימוי של מסלול החיים של האדם שמוביל למפגש עם האב. הוא גם מוביל אותנו החוצה, אל המקרוקוסמוס.

בדרך זו, חברים יקרים, אני חושב שהראיתי לכם שאת הישות הפנימית ביותר של האדם ניתן להבין רק כאשר רואים אותו בקשר שלו עם הספרה העל-ארצית. הספרה העל-ארצית, מאורגנת כמציאות רוחנית במה שהיא מפנה כלפינו בצורה שניתן לראות אותה במובן מסוים. אך זה שמתגשם באופן שניתן לראותו הינו אך ורק ביטוי של הרוח. האדם יעלה מעל למטריאליזם רק כאשר הידע יתקדם מספיק כדי להתעלות מעל להבנה של הקשרים הארציים בלבד, ויעלה שוב כדי להכיר את עולם הכוכבים והשמש.

כבר ציינתי בעבר שהיבטים רבים נוספים קשורים לדברים אלה, היבטים שהחוכמה האקדמית של היום אינה מעיזה אפילו לחלום עליהם. בימינו אנשים מאמינים שיום אחד הם יוכלו ליצור במעבדות שלהם יצורים חיים מחומר אַנְאוֹרְגָּנִי. המטריאליזם מאוד מאמין בכך היום. אך לא חייבים להיות מטריאליסטים כדי להאמין שניתן ליצור יצור חי מתוך חומר לא אורגני, במעבדה; כי האלכימאים, שבוודאי לא היו מטריאליסטים, העידו על כך שהם יצרו אדם מלאכותי (homunculus); היום מסבירים זאת במובן מטריאליסטי. אך יגיע הזמן כאשר הדבר יהפוך לאמת. ברגע שניכנס למעבדה, נחווה זאת כרגש פנימי, כי באמת ייווצרו ישויות חיות במעבדה מחומר חסר-חיים. ברגע שניגש לאדם העובד במעבדה שלו, נרגיש שאנו חייבים לומר: “ברוך הבא לכוכב השעה!” כי אי אפשר ליצור זאת בכל שעה, אלא זה יהיה תלוי בקונסטלציות של הכוכבים. אם יופיעו חיים מתוך החסר-חיים, זה יהיה תלוי בכוחות שאינם שייכים לאדמה, אלא באים מתוך היקום.

דברים רבים קשורים לסודות אלה. נדבר עליהם שוב בעתיד הקרוב, מפני שכעת אפשר לומר משהו על נושאים אלה שעליהם אמר גם סנט-מרטין, המכונה “הפילוסוף הלא ידוע,” בספרו אודות האמת והטעות, שהוא מודה לאלוהים שהם אפופים בסודיות עמוקה. אך אי אפשר יהיה שהם יישארו אפופים בסודיות, כי האדם יהיה זקוק להם למען המשך התפתחותו; אך יש דבר אחד שהוא הכרחי, חבריי היקרים: הכרחי שבני האדם שוב ייגשו לכל הדברים הללו בהלך נפש רציני ורגש של יראת קודש, שבלעדיהם העולם לא יוכל להשתמש לטובה בידע זה.

אנו נדבר על דברים אלה שוב בהרצאה הבאה.

————————————————————————————–

1. הערת המתרגמת: חג בדת הנוצרית המציין ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישוע חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. ↑
2. יצא בעברית בהוצאת סופיה – שער התקדשות ↑
3. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑