מאת: אורי בן דוד

פורסם לראשונה באדם-עולם מספר 93

במקביל לכתיבת ספרים, אינספור הרצאות והגשמת אימפולסים מעולם הרוח בחומר, חי שטיינר בערוץ נוסף, אזוטרי, לעיתים בודד וקשה, של חניכה והתפתחות אישית – בו סלל שביל בטוח לאלו שיבואו אחריו.

פרקים בנתיב חייו הפנימי של מורה דרך

"מדוע מבקשת נפש האדם אחר הכרת העולמות העליונים? מכיוון שכל מבט החדור ברגש פליאה אל עולם החושים, נהיה לשאלה רוויית כמיהה אודות הוויית הרוח."^[1]

את החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו פרקים בנתיב חיי 1907-1861,^[2] פותח רודולף שטיינר במילים: "במהלך שיחות פומביות על האנתרופוסופיה (מדע-הרוח) הביעו אנשים מחשבות ודעות אודות נתיב חיי. ממה שנאמר עולה שאנשים נחפזו לשפוט את הסיבות ביחס לשינויים בהתפתחותי הרוחית. בשל כך, הציעו ידידים שאכתוב משהו אודות חיי. מוכרח אני להודות שאיני נוטה לעשות זאת. […] אף על פי כן, החלטתי לכתוב פרק זה של חיי, כי אני מרגיש מחויב להביא תיאור אובייקטיבי של הנתיב הרוחי שלי וברצוני לתקן מספר רב של דעות שגויות על זיקתי האישית כלפי מה שקידמתי באנתרופוסופיה. בקשתם הדחופה של ידידיי נראית מוצדקת בנסיבות אלה."

האוטוביוגרפיה, שאותה כתב בשנת חייו האחרונה עלי אדמות, מעניקה לנו הזדמנות ייחודית לפגוש את שטיינר האדם והיוצר, לא רק כמורה רוחני ואיש רב-פעלים במגוון רחב של תחומים, אלא כאדם השואל שאלות שמכבידות על נפשו, כאדם שחווה בדידות, מאבקים עזים והתמודדות עם אתגרים קשים, אדם שמתנסה בתהליכי יצירה ובמפגשים אינטימיים, באכזבות ובגילויים.

את הציטוטים מתוך האוטוביוגרפיה אביא כאן לאו דווקא בסדר בו נכתבו, אלא בהתאם להקשרים הנטווים (ולכן אין טעם לציין כל עמוד ועמוד ממנו נלקחו), וכמובן עם קיצורים נדרשים בהתחשב במגבלות המקום. יחד עם זאת אני כמובן מעודד אתכם ואתכן לקרוא את הספר במלואו.

בדידות

מילדותו הרגיש שטיינר שהוא מצוי עמוק בעולם הרוח, אבל אולי לא היה לגמרי מודע לקושי שלו להיכנס למרחב החושי, להתגשם בו במלואו. וכך הוא כותב בפרק השלישי באוטוביוגרפיה:

"במהלך טיוליי פוגש הייתי תכופות את הנזירים. עדיין זוכר אני מה מאושר עשוי הייתי להיות אילו דיברו עימי, אך הם מעולם לא עשו זאת. כתוצאה מכך, פגישות אלו השאירו אותי עם תחושה מעורפלת אך רצינית שליוותה אותי זמן מה.

הייתי בן 9 שנים כאשר השתכנעתי שכנראה עניינים חשובים מאוד היו קשורים למשימותיהם של נזירים אלה ושעליי ללמוד מהם עניינים אלה. שוב, היו לי אין סוף שאלות שנשארו ללא מענה. אכן, שאלות אודות מגוון סוגים של עניינים עשו אותי מאוד בודד, כילד."

לגבי גיל 30 בערך, כשהיה בשלבי השלמת הפילוסופיה של החירות הוא כותב בבהירות באוטוביוגרפיה:

"התחלתי להבין כמה מעט הייתי במגע עם העולם החיצון עד לאותה עת. בכל פעם שהייתי פורש מפעילות חברתית, נעשיתי מודע לכך, במיוחד באותה עת, שלמעשה העולם היחיד שאותו הכרתי עד אז היה עולם הרוח שאותו ראיתי בתוך תוכו. היה זה קל עבורי להתחבר אל עולם זה.

הבנתי עד כמה קשה היה לי במהלך ילדותי ונעוריי למצוא קשר לעולם החיצון באמצעות החושים. תמיד היה לי קשה לקבוע בזיכרוני עובדות חיצוניות שהיה צורך להטמיען, כמו למשל בלימוד מדעים. היה עליי להתבונן בעצמים הפיזיים, החושיים, שוב ושוב על מנת שאוכל לזהותם ולהכיר את הסיווג המדעי שלהם. העולם החיצון נראה לי במידה מסוימת כנטול ממשות, כאוסף תמונות. הוא 'עבר לפניי' כתמונות, בעוד שהקשר עם הרוחי תמיד נשא אופי של מציאות ממשית.

מרכז ישותי חייב היה להישאר תמיד בתוך עצמי. עולמי הפנימי היה באמת מופרד מן העולם החיצון, כמו על ידי מחיצה דקה."

עם כל הקושי להתגשם, שטיינר היה איש של אנשים, הוא לקח אותם לתוכו במובן המלא של המילה. כך למשל, כשעבד בצעירותו עם נער בעל צרכים מיוחדים הוא נקשר אליו בעבותות וליווה אותו למעשה לאורך כל חייו (ראו הרחבה בסקירה הביוגרפית של גרי לצ'מן בתחילת הגיליון). הוא פגש אנשים בהתמסרות מלאה, והיה כל כולו רתום לצרכיהם ללא כל אנוכיות. שטיינר היה אדם חברותי, מוקף אנשים שחיפשו את קרבתו לא רק בגלל הידע שלו אלא גם בשל חום אנושי ייחודי שנבע ממנו. יחד עם זאת הוא מתאר באוטוביוגרפיה שלו תחושה של בדידות עמוקה, שכיום ניתן לומר בפשטות – נבעה מעצם היותו מתקדש, עצום ברוח.

"הרגשתי בודד ביחס להשקפת העולם שנשאתי בשתיקה בפנימיותי בעודי עסוק עם גתה מצד אחד ועם ניטשה מצד שני. גם ידידיי הקרובים, שעימם הייתי בקשרים טובים מאוד, דחו באופן נחרץ את תוכן חיי הרוחיים. היה לי ידיד שנשאר אמיתי ונאמן. מכתביו מלאי החום מוינה, תמיד נשאו אותי חזרה אל אותו מקום שהיה לי יקר כל כך. [אך] כאשר ידיד זה היה דן במכתביו על חיי הרוחיים, תהום הייתה נפערת בינינו. תכופות היה כותב שהתרחקתי מן האנושי היסודי, ושעשיתי "רציונליזציה" לדחפי נפשי. הוא התרשם שחיי הרגש שלי הפכו לחיי חשיבה מוחלטים והוא חווה זאת כקור שנבע ממני. כל מה שאמרתי לא יצר שינוי בהרגשתו.

הוא לא יכול היה להבין שלא רק שחיי חשיבתי אינם קרים אלא שבעצם היה עליי לשאת את כל הכוחות האנושיים היסודיים של הנפש אל תוך אותם חיי חשיבה על מנת להשתלט על הממשות הרוחית בתודעה מלאה.

ידידי התייחס אלי כאל "רציונליסט". חשתי זאת כאי הבנה הגדולה ביותר של הנתיב הרוחי שלי. עבורו, מילותיי היו רשת של מושגים מופשטים גרידא. עד כמה שנוגע הדבר לידידי, סבלתי קשות בגלל שדיברתי על משהו שאותו הוא חווה כלא קיים, בעודי מדבר על מה שראיתי כדברים החשובים ביותר."

חשוב לזהות את הסיבה ששטיינר מתקשה להתגשם כאן, להיות "ארצי" במלוא מובן המילה: כאדם החווה את המציאות הרוחית כממשות – לא פחות ואף יותר בעצמה וחיות מהאופן שבו הוא מתנסה בעולם הארצי, החושי, הוא מרגיש סכנה אמיתית לאבדן אנושיותו, חשש "לאבד את עצמו" כאשר הוא נדרש להשתלב בחיים הארציים באופן מלא – להיות נתון להשפעותיהם "המושכות מטה". קושי גדול זה מוביל את שטיינר אט אט, לחפש דרכים מעשיות להתחדשות יצירת התרבות האנושית, או במילים אחרות, ליצור את הקשר ההכרחי בין חומר לרוח, וזאת נוכח הסכנה המוחשית והממשית המתחזקת בזמננו לקריסת תמונת האדם והעולם – תמונה אותה מבקשת האנתרופוסופיה לתחזק ולהגשים.

חבר ברוח

"בעודי מפענח את עבודותיו של גתה, היה גתה תמיד לצידי ברוח, מזהיר ומזכיר ללא הרף שמי שנחפז בנתיב התפתחות רוחני עלול להגיע להתחוות מוגבלת של הרוח וכך, להשאיר מאחור את שלמות החיים."^[3]

המשימה של שטיינר, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הייתה לראות ו"לדבר" את הרוחי בחושי ולכן המפגש עם כתביו של גתה, כשערך אותם עבור הוצאת הספרים קירשנר, היה כל כך משמעותי וחיוני בעבורו: גתה כמעט לא מבדיל בין הרוחי לחושי, הכול אצלו באחדות אחת שלמה, דבר נושק לדבר – וכששטיינר בן ה-22 פוגש את האפשרות הזאת, זה נותן לו תקווה וכיוון להמשך חייו.

"בזכות הקשר שלי למשימת גתה, יכולתי להבחין בצורה חיה כיצד פעילה ה'קארמה' בחיי אנוש. קיימים שני אספקטים של גורל שמתאחדים בחיי אנוש. האחד עולה מתוך חיי הנפש ומכוון כלפי חוץ, אל העולם החיצון; האחר, מתקרב לישות אנוש מן העולם החיצון. האימפולס הנפשי שלי כוון כלפי התנסות רוחנית מודעת והחיים הרוחיים של העולם החיצון הביאו אליי את משימת עריכת כתביו של גתה. היה עליי להביא את שני הזרמים הללו לידי מיזוג בתודעתי. עברתי את השנים האחרונות של הפרק הראשון בחיי, כאשר אני מנסה להצדיק את עצמי בעיני עצמי ובעיני גתה."

כששטיינר חווה ותופס שנקודת המוצא של גתה מבחינה רוחנית, מבחינת ההתבוננות, המחקר, ההתייחסות לעולם התופעות, היא כמו שלו עצמו – הוא רואה את האפשרות להגשים את עצמו לתוך המרחב הארצי מבלי לאבד את זיקתו הישירה לעולמות הנפש והרוח.

שטיינר מתנסה יותר ויותר באופן שבו היה גתה נטוע בזרם הוויית הזמן, בתוך תהליכי חיים בעולם הטבע ובמגוון רחב של תחומי חיים. מתוך העמקת שורשיו הנפשיים-רוחניים בהוויית הזמן, בעולם האתרי, לומד שטיינר את אחד הסודות החיוניים ביותר לתופעות ההתפתחות וההתחדשות, לאפשרות ליצור מתוך עבודה עם קטבים – אדם ועולם, מרכז והיקף. הוא לומד להתנסות ב"פעימת המטוטלת בין הקטבים" – תנועה שעל האדם ליצור, ליזום, וכך, למנוע את הקריסה ההכרחית שאליה מובילה ההקצנה בין קטבים בכל תחומי החיים, לקריסתה של יצירת התרבות האנושית בתקופתנו, כאשר לא מתקיימת פעימת מטוטלת חיונית זאת.

את הקרבה לגתה והשוני ביניהם מתאר שטיינר באוטוביוגרפיה במילים אלו:

"גתה עצמו שאף לתפיסת עולם המאשרת את קיום הרוח, אולם השקפותיו לא השאירו שום פתח המאפשר לדבר באורח זהה על אודות העולם הרוחי הטהור. גתה לא פיתח את השקפתו הרוחית על הטבע מעבר להתבוננות מישירה אל הרוח.

באותה עת כוונתי הייתה באמת להראות שהישות בעולם החושי היא רוח […] להביא לידי ביטוי את העובדה שהטבע הוא למעשה רוחי. דבר זה נעשה כי ייעודי הוביל אותי להתמודדות עם תיאוריות אפיסטמולוגיות עכשוויות. הללו מניחות שהטבע משולל רוח ולכן הן רואות צורך להוכיח עד איזו מידה בני האדם צודקים כשמעצבים הם ברוחם תמונה רוחית של הטבע.

אני רציתי להציב תמונת ידע שונה לחלוטין מול אותה השקפה. כוונתי הייתה להראות שבחשיבה האדם אינו יוצר תמונות 'על אודות' העולם כשהן מחוצה לו, אלא שתהליך הכרה הוא התנסות. בפעולת ההשגה של ידע, מצוי האדם בתוך מהות.

כשאדם מתקדם אל התנסות פנימית זו אין הוא מוצא שום סתירה בין הכרת הטבע לבין הכרת הרוח. נעשה לו נהיר שהכרת הרוח היא פשוט המשכיות בשינוי צורה של הכרת הטבע."

שטיינר לא מסתפק בכך וממשיך צעד משמעותי קדימה:

"היה לי גם עניין בביטוי רעיון החירות. כשאנו פועלים מתוך אינסטינקטים, יצרים, תשוקות וכן הלאה, אין אנו חופשיים. דחפים הופכים אז מודעים בתוך עצמנו, כפי שקורה להתרשמויות חושיות, וקובעים את פעולותינו. זו אינה פעולה מתוך אני אמיתי, אלא פעולה במישור שבו אני אמיתי כלל לא מגלה את עצמו.

החירות הינה עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. יחד עם זאת, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה לנו תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו, אלא שעלינו להשיגה רק אחרי הבנה עצמית מודעת. רק אחרי הכנה מתאימה, ניתן להבין את החירות – האוצר הגדול ביותר של הישות האנושית."

שלושת האידאלים

"תכופות חשבתי על הדרך שבה כשלו המיסטיקנים לחלוטין בהבנת החמימות והאינטימיות של הנפש, אותן ניתן לחוות תוך כדי התמזגות פנימית עם אידיאות חדורות ברוח. עבורי, התמזגות זו הייתה תמיד כמו התחברות אישית עם העולם הרוחי."

שטיינר מסיים את השלב הראשון של חייו בכתיבת ספרו, החשוב ביותר לדעתו ולדעת רבים, הפילוסופיה של החירות.^[4]

"במובן מסוים, השלמת כתיבת הספר, הפילוסופיה של החירות, שיחררה אותי ממה שהגורל דרש ממני במונחים של יצירת אידיאות במהלך הפרק הראשון של חיי, ומיקם אותם בעולם החיצון. זה התרחש באמצעות התנסותי במיסטריות של מדעי הטבע של הוויית הקיום. משימתי הבאה הייתה יכולה להיות רק מאבק ליצור אידיאות של העולם הרוחי עצמו.

חיי בשנות ה-30 וה-40 היו מלאים במאבק פנימי עז עבור אותן אידיאות. […]

ראיתי בבהירות שניתן להגיע לאותה תכונה של התנסות פנימית תוך כדי השתקעות בעומקי הנפש, מלווה בתוכן מלא וצלול של אידיאות, במקום להסיר תוכן זה באמצעות מדיטציה. רציתי לשאת את האור של עולם האידיאות אל תוך החמימות של התנסות פנימית. המיסטיקנים נראים כאלה שאינם מסוגלים לראות את הרוח באידיאות, ולכן אידיאות מקררות אותם בפנימם. הקור שהמיסטיקנים חווים בהקשר לאידיאות דוחף אותם לנסות לחמם את הנפש דווקא על ידי הימנעות מאידיאות. אני חוויתי בדיוק את ההיפך. חום שטף את חיי הפנימיים כאשר גיבשתי את התנסותי בעולם הרוח שבתחילה לא הייתה ברורה, אל תוך אידיאות מוגדרות וברורות."

אם נתבונן על ההתגשמות של שטיינר אנחנו יכולים להבחין בשלושת האידאלים שלו, שעומדים בבסיס כל מהלך חייו: הראשון רוחי-פילוסופי, השני אמנותי והשלישי ריליגיוזי-חברתי. הירידה ההדרגתית של שטיינר לעולם מתרחשת קודם כל כחוויה פנימית, כאימגינציה, שניתן להשוות באופן תמונתי לשני סיפורי הבריאה. בסיפור הראשון הבריאה עדיין לא פיזית, היא אימגינטיבית, תמונתית, כמעין דגם רוחי שמכין את הבריאה הפיזית שמתרחשת בסיפור השני. גם שטיינר פועל בשנים הראשונות לחייו במרחבי הרוח ורק אחר כך, מתוכם, בשלב הבריאה השני, הוא יכול לנסח כללי חיים: איך לשמור על הבריאות, איך לשמור על איזון, עבודה על הצ'אקרות, המוסר. בשלבים הראשונים של חייו הוא כן נוגע באדמה, כן פוגש אנשים, אבל בפרספקטיבה רוחית.

אחרי שהוא מסיים את לימודיו בווינה ועובר לווימאר מתעצמת זיקתו של שטינר לעולם האמנות. הוא פוגש אנשי תרבות, הופך למבקר אמנות. הוא אמנם אינו מוזיקאי, אינו ארכיטקט, אך היות והוא חי את הדברים באופן מאוד אימגינטיבי ומאוד אינטנסיבי, הוא יכול מתוך ניסיון החיים שלו, דרך המפגש עם האנשים, ליצור את החיבור בין רוח הארכיטקטורה לארכיטקטורה, בין רוח המוזיקה למוזיקה, בין רוח התנועה לאוריתמיה.

בפרק האחרון באוטוביוגרפיה שלו שאותו הספיק לכתוב בימים האחרונים לחייו הארציים, הוא מסביר למה כל כך חשוב היה לו להביא את האמנות לחברה התיאוסופית – זה מבטיח שאנשים ייצאו מתוך "החלום והריחוף המדיטטיבי" אל תוך פעילות קונקרטית שמחייבת אותם לנוכחות הרבה יותר גדולה. הביטוי של חיי הרוח באמנות הוא תהליך התגשמות ששטיינר עצמו חש והפך לאימפולס. וכך הוא כותב:

"כך הושגה מטרה מהותית וחיונית – שבכל כנס תתקיים פעילות אמנותית. רבים מוותיקי החברה התיאוסופית באנגליה, צרפת ובמיוחד בהולנד לא היו מרוצים משינוי זה. טוב היה אם יותר אנשים היו מבינים שגישתה של דרך האנתרופוסופיה אל הרוח שונה מהותית מזו שהיתה מקובלת והשתרשה בחברה התיאוסופית. הבדלי גישות מהותיים אלו היו מהגורמים העיקריים שהובילו בסופו של דבר לפרידתם של אותם חברים שחיפשו דרך אחרת, ולייסודה של החברה האנתרופוסופית ב-1913."

האידיאל השלישי, הריליגיוזי-חברתי, הוא אולי זה שקשה ביותר לשטיינר להגשים בחייו. הקשר שלו ושיתוף הפעולה עם אנשים מתחומי האמנות, החקלאות, הרפואה, קשרים עם רופאים, כמרים ואפילו בנות זוג הם תמיד בהקשר של משימת חייו ובשירותה. לא באופן נצלני, חלילה, אלא מתוך כך שהגורל מוליך אותו באופן שלא ניתן להתנגד לו, ושטיינר לא מעוניין להתנגד לו, הוא קשוב אליו ומאפשר לו לפעול את פעולתו. הקשרים האנושיים המשמעותיים האלה אינם מובנים מאליהם כי שטיינר – למרות הקושי שלו להתגשם, מחפש כל הזמן דרכים לקשר. הוא חש באופן ברור שהמפגש האנושי מתרחש במרחב הארצי – שהופך להיות רוחי.

מייד אחרי שריפת הגתאנום הראשון^[5] שטיינר יוצא עם סדרת הרצאות על בניית קהילה אנתרופוסופית (יצאה בעברית עם הקדמה ודברי סיום שלי תחת הכותרת להתעורר בקהילה), שם הוא מראה שאי אפשר לדבר על אנתרופוסופיה אם אדם לא לוקח לחייו אדם אחר. זה מהלך דרמטי. אם כיצד קונים דעת העולמות העליונים?^[6] הוא מפגש עם שומר הסף הקטן, אז להתעורר בקהילה הוא מפגש עם שומר הסף הגדול, הרגע שבו אדם פורץ דרך להיות "אדם-עולם", מצב שבו האני שלו חי בעולם ובאדם האחר. זאת התנסות שלא קלה לשטיינר, אבל הוא צולח אותה והופך אותה לחלק מהדרך הרוחנית שלו.

וכך הוא כותב: "השורשים והגזע של עץ הם בתחילה ללא פריחה, ובאופן דומה, העולם החושי, כשהוא נתפס רק בפרטיו, הוא בראש ובראשונה ללא אידיאות. והפריחה אינה מהווה את הקמילה של חיי הצמח, אלא טרנספורמציה של הוויית קיומם. באופן דומה, עולם האידיאות האנושי ביחס לעולם החושי הוא מטמורפוזה של הוויית קיום פיזית, ולא השפעה מיסטית חשוכה הנוצרת בצורה מעורפלת בעולם הנפש האנושית. כל אשר חי כידע בנפש האדם חייב לזהור בצורה ברורה ובוהקת. כפי שזוהרת התופעה הפיזית באור השמש. עבורי, תובנה זו הייתה התנסות נפשית ברורה לחלוטין. אך היה זה קשה בצורה בלתי רגילה לבטא זאת."

שטיינר-עולם

מה שרואים ממש כחוט השני, בכל תחומי המחקר והפעולה של שטיינר, זה שבלבו וברוחו הוא יודע שבכל תחום שהוא פוגש ישנה דרך אחרת, נכונה יותר, שאפשר לפלס. מבחינתו כל חידה שמתעוררת היא החצי האחד של ישות, שהחצי השני שלה הוא התשובה. והתשובות לא מגיעות במילים אלא בחוויה, בהתנסות. וכך הוא כותב באוטוביוגרפיה:

"חשתי שמתעוררת בי התמסרות נמרצת להתנסות בתעלומות החיים, ולא רק להבינם באמצעות תיאוריות. על מנת למצוא יחס נאות לעולם באמצעות מדיטציה, שמתי בפני נפשי שוב ושוב את המחשבה הבאה: […] העולם כולו, מלבד הישות האנושית, מהווה תעלומה – 'תעלומת העולם הממשית', ובני האדם הם פתרונה.

לכל תחום ותחום שבו שטיינר פוגש, הוא נכנס, יוצר טרנספורמציה וממשיך הלאה. זה מאפיין עיקרי של ההתחנכות שלו, של ההתקדשות, והחיים (או הקארמה, כפי שהיה ודאי אומר הוא עצמו) מזמנים לו את המפגשים האלה. כך למשל המפגש שלו עם "מלקט העשבים", אדם בשם פליקס קוֹגוּזקי (Felix Koguzki), שמופיע תחת השם פליקס בלדה בדרמות המסתורין. שטיינר מגלה שם מתקדש ענק שבקושי אפשר להבין מה שהוא אומר, אך האיש מכניס אותו לסודות של עולם הטבע, ידע שמכין את שטיינר למפגש המאוחר יותר עם איטה וגמן, שמתוך הסינרגיה ביניהם יוצר שטיינר יחד איתה את הרפואה האנתרופוסופית.

על מפגשו עם אותו "מלקט עשבים" הוא כותב:

"עימו ניתן היה להתבונן עד לנבכיהם של רזי הטבע. הוא נשא על גבו צרור של צמחי מרפא. ובליבו נשא את הממצאים של מה שקלט מרוח הטבע בעודו מלקט צמחים אלה. ראיתי אנשים רבים מגחכים כאשר היו מתלווים אלינו בעודי צועד עימו ברחובות וינה. אין פלא, כיוון שאורח דיבורו לא ניתן היה להבנה מיידית.

לא היה ניתן ללמוד מאדם זה במובן המקובל של המילה ואולם דרכו, למי שברשותו תפיסה של עולם הרוח, ניתן היה להציץ 'הצצות משמעותיות' אל תוך אותו עולם שבו לאיש זה הייתה דריסת רגל יציבה."

האנשים שבאים אל שטיינר הם עצמם התשובה לשאלות שלו. זה כך עם החקלאות, החינוך, האמנויות ומגוון רחב ועשיר של תחומי חיים נוספים.

חרוטה בסימנים בלתי נראים

תהליך החניכה שעובר שטיינר במהלך ארבעים השנים הראשונות לחייו, עד תחילת המאה העשרים משתקף ובא לידי ביטוי בספרו כיצד קונים דעת עולמות עליונים? הכולל את פירות ההתנסות הגיתאנית^[7] והפילוסופיה של החירות. בספר זה הוא מביא תיאור מפורט של נתיב אימון ותרגול שהצעידה בו עשויה לאפשר לאדם להגיע להתקדשות באופן מאוזן, שאינו מנותק מהווית החיים.

כך מפלס שטיינר לעצמו ולבאים אחריו, נתיב בעולמות הרוח, דרך אימון ותרגול בהשראת תמונת אדם-עולם האנתרופוסופית. מטבע הדברים – הגם שדרך ההתחנכות "חרוטה בסימנים בלתי נמחקים" כפי שהוא כותב ב"כיצד קונים", כל אדם הצועד בה מתנסה בחוויות אינדיווידואליות בהתאם לאופיו ולנסיבות חייו.

חשוב להדגיש – כל התהליכים והמבחנים העשירים והמגוונים שמתוארים בספרות היסוד האנתרופוסופית, הם תהליכים שאותם עבר שטיינר עצמו, ברצינות ויסודיות, שאפשרו לו להיות מורה גדול למדע הרוח.

שלושה שלבים קודמים לשלב ההתקדשות: השלב הראשון – תנאים להתאמנות רוחית. השלב השני – הכנה, והשלב השלישי – הארה. להעמקה בתהליך הכנה מהותי זה, מומלץ מאוד לקרוא את הספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, כאן. מפאת קוצר היריעה נתמקד ב"מבחן האש", שמהווה את אחת ההתנסויות המשמעותיות בשלב הרביעי, הוא שלב ההתקדשות. וכך שטיינר מאפיין אותו בספרו זה, בחלק שכותרתו "תוצאות אחדות של ההתקדשות":

"במבחן הראשון, על המועמד להתקדשות לקנות לעצמו תפיסה מוחשית ואמיתית יותר מזו של האדם הממוצע, על התכונות הגופיות של הדומם, ובהמשך, של הצומח, בעלי החיים והאדם. אין הכוונה כאן לידיעה מדעית, כי לא מדובר במדע קונבנציונלי, אלא בתפיסה מוחשית. המועמד להתקדשות לומד להכיר כיצד העצמים אשר בטבע והיצורים המחוננים ברוח חיים, מתגלים לאוזן ולעין הרוחנית. במובן מסוים נמצאים אז הדברים הללו נפשטים – ערומים בפני האדם התופס אותם מוחשית, באמצעות העין והאוזן הרוחנית. התכונות אותן רואים ושומעים אז, חבויות מהעין והאוזן הפיזית."

את האופן הקונקרטי שבו עבר הוא עצמו את מבחן האש הוא מתאר באוטוביוגרפיה:

"אף פעם לא התקשיתי בכל הנוגע לידע על העולם הרוחי ועל התנסות בו, ואולם, המאמץ להבין את העולם החושי באמצעות תפיסה חושית, הסב לי קושי עצום. היה זה כאילו התנסות הנפש הפנימית שלי לא הרחיקה לכת מספיק אל האיברים החושיים כדי להתאחד לחלוטין עם מה שהם קלטו.

זה השתנה לחלוטין בתחילת שנתי ה-36. היכולת שלי להתבונן בחומר פיזי, בתהליכים ובישויות, הפכה מדויקת יותר ויציבה. זה היה המצב הן ביחס לחוויותיי בתחום המדעי והן ביחס לחיים עצמם.

התנסות זו 'הטילה אור' על ממלכת הרוח. כאשר הטבע האמיתי של הפיזי חושף את עצמו דרך התבוננות חושית, אפשרי עבור ההכרה לקבוע את הטבע הנפרד של הרוח, חופשי מכל התרשמות פיזית.

התנסות זו הייתה הנוקבת ביותר עבור חיי הפנימיים והשפעתה באה לידי ביטוי בקשר עם בני האדם סביבי. כושרות ההתבוננות שלי עם אובייקטיביות וטוהר מוחלטים, נטלו על עצמם להתבונן אל מה שהאדם מראה בחיים. נמנעתי בקפדנות מלבקר את מעשיהם של אחרים או מלאפשר לחיבה או לסלידה להשפיע על הקשר שלי עימם. המאמץ הכולל שלי היה "לאפשר לישויות אנוש, כמות שהם, לעשות את הרושם שלהם עליי.

כתוצאה מכך, הופיע בפני נפשי, באותה עת, הניגוד המלא בין העולם הרוחי לבין העולם הפיזי. ואולם, לא חשתי שיש ליישב את הניגוד הזה באמצעות טיעון פילוסופי כמו המוניזם למשל. במקום זאת, חשתי שהיכולת של האדם לעמוד במלואו עם הנפש בתוך ניגוד זה, משמעותו להבין את החיים. במקום שבו יש חיים, פעילה קוטביות. החיים עצמם מכוונים אל התגברות מתמדת ויצירה מחדש של ניגודים."

החירות להיכשל ולנסות שוב

כשאנחנו שואלים את עצמנו מה קרה בעולם בכלל ובחברה האנתרופוסופית בפרט מאז הפילוסופיה של החירות, התשובה נמצאת כבר בדבריו של שטיינר אחרי שריפת הגתאנום. הוא אומר שאם האנתרופוסופיה תתפתח בלי קשר לשורשים של הפילוסופיה של החירות, זה יהיה מהלך של אינסוף אי-הבנות ובסופו של דבר ייווצר דבר מה שאינו פורה, כמו עץ ללא שורשים. זה מה שאכן קרה מבחינה רוחנית. אבל שטיינר ממשיך לנסות. הוא עובד עם "כיצד קונים" וליווכוד כותב על כך: "אם נהיה ממש כנים עם עצנו – לא הצלחנו בזה". אבל שטיינר ממשיך: הוא ממשיך עם האמנות, עם האימפולסים, עם האוריתמיה ומתקדם עוד ועוד עם החשיבה המיכאלית, וכשהוא כבר לגמרי מיואש מכך שהחברה האנתרופוסופית לא איתו – היוזמות נפרדות מהחברה, מה שנקרא "הבנות עוזבות את האימא" – אז מגיע כנס חג המולד 1923 ושטיינר – גם אחרי שריפת הגיתאנום – ממשיך לנסות: הוא מנסה לחבר הכול בחזרה: מייסד את המחקר המדעי-רוחי, בונה מחדש את החברה האנתרופוסופית כאיבר ריתמי, נפשי, ומקווה שייווצר מבנה חברתי משולש שבו היוזמות תתחברנה מחדש לאימא, שאנשים ירגישו את עצמם כחלק מקהילה של בני אדם.

לאחר לבטים קשים, נוטל על עצמו שטיינר את הנהגת החברה האנתרופוסופית, וכך קושר את גורלו עם גורלה עלי אדמות ובעולמות הרוח. במאמץ משותף, תוך מפגשים עם נציגי החברה האנתרופוסופית בארצות השונות, הבשילו התנאים והוכשרה הקרקע לייסודה של חברה אנתרופוסופית במבנה רוחני ואדמיניסטרטיבי חדש, וזה אכן מתממש בעולם ב"כנס חג המולד" שהתקיים כאמור בסוף דצמבר 1923.

באותה תקופה הוא מייסד גם את בית הספר החופשי למדע הרוח, שנועד להבטיח את המשך המחקר המדעי-רוחני האנתרופוסופי, את מהלך הגשמתם של שלושת האידיאלים הגדולים ואת צמיחתה והתפתחותה של יצירת התרבות האנושית בזמננו. לאחר זמן קצר הוא נפרד מהעולם.

כל כוחות הנפש של שטיינר כלו ביצירת האימפולס שהוא ניסה להביא – ואכן הביא – לאנושות: אימפולס התחדשות יצירת התרבות האנושית בתקופתנו.

חזון חברתי

"אנו ניצבים בפתחה של תקופת תרבות חדשה. תרבות זו לא תיוסד עוד על ידי מנהיגים גדולים של האנושות, אלא על ידי אנשים שייבנו מרחבי תרבות אנושית, דרך מפגשים אנושיים שיתרחשו בצורות מתחדשות, במבנים חברתיים שיאפשרו זאת. דור חדש של צעירים כָּמֵהַּ להשתלב ולהיות שותף ביצירת אותם מרחבים."

דברים אלה של הארי סלמאן בפתח ספרו העולם החברתי כאתר התקדשות — החזון האנתרופוסופי בחיים החברתיים,^[8] נכתבו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. הם מצביעים על צורך ממשי וחיוני לייסד מרחבי תרבות אנושית, דרך מפגשים בין בני אדם הרוצים להיות שותפים בהגשמת חזון חברתי אנתרופוסופי, שהוא בו-זמנית חזון רוחני-תרבותי עבור כלל האנושות.

באותם ימים קשים וכואבים שבהם נתן שטיינר את סדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", הוא לא יכול היה לדמות בעיני רוחו תמונה שהפכה למציאות בזמננו: סביב יוזמות חינוך ולדורף נוצרו קהילות תוססות, שאת אופיין ותוכן פעילותן יוצרים ומעצבים בעיקר הורים שילדיהם מתחנכים בפעוטונים, בגנים ובבתי ספר. אותם הורים, כאינדיבידואלים, יוצרים את הוויית החיים הקהילתית ומכשירים קרקע פורייה ותשתית מתאימה ליצירתה של תרבות אזרחית, שעשויה להביא לשינוי עמוק ויסודי בהוויית החיים הפוליטיים.

האימפולס הקהילתי שמתהווה סביב יוזמות חינוך ולדורף יוצר למעשה נתיב חינוך והתחנכות עבור כלל האנושות, מחבר בין אימפולס החירות, מדע הרוח האנתרופוסופי והנתיב לקניית דעת עולמות עליונים, לבין אותו "צעד חגיגי להכוונת גורל העולם" שנעשה לפני כמאה שנים, עם ייסודו של בית ספר ולדורף הראשון בשטוטגרט. כך, בפתח המאה ה-21 ניתן לזהות ברחבי העולם ובישראל ביטויים שונים, מקוריים ומגוונים המרחיבים ומעצימים תהליך התחדשות חיוני ומשמעותי זה.^[9]

—————————————————————————————————

1. ר. שטיינר, מדיטציות ואמרות התבוננות, הוצאת תלתן, תרגום אלישע אבשלום. ↑
2. הספר יצא בעברית בהוצאת "בדולח", בתרגומו של עלי אלון, בעריכת מוריס איטח. ↑
3. אוטוביוגרפיה, פרק 27. ↑
4. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
5. ראו את הספר: שריפת הגתאנום הראשון – מאת יוהנס עמנואל – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
6. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
7. ראו את הספר: מדע גתאני, מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
8. הוצאת הרדוף, תרגום תומר רוזן גרייס. ↑
9. בהקשר זה ראו את הספר: שיח ישראלי – יוזמה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל – שכתב אורי בן דוד בהשראת הפעילות של קבוצת שיח ישראלי. ↑