יחסי קארמה כרך 4
רודולף שטיינר
הרצאה – 2
ניתנה בדורנאך, שביעי בספטמבר 1924 GA238
תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר
סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
כפי שאמרתי, הסברים תיאורטיים אודות קארמה ומהלכי חיים חוזרים ונשנים עלי אדמות, חייבים להישאר חסרי חיים ובלתי מְסַפקים, עד אשר מחשבתנו תזרום באותו כיוון באמת אל הבנתנו את החיים הסובבים אותנו. עלינו להגות בחיים עצמם לאור הקארמה וחיים ארציים חוזרים ונשנים. אולם הגות זאת דורשת את הרצינות הגדולה ביותר, משום שאכן ניתן לומר כי האדם ניצב בפני פיתוי גדול מאוד להטות כל אופן של רעיונות אודות קשרים קארמטיים ומהלכי חיים ארציים חוזרים. הפיתוי כביר; מקור האשליה בספֵירה זאת הינו עצום לאין שיעור. ואכן, חקירות ממשיות בספֵרה זאת יכולות להיעשות רק על ידי אדם ש העולם הרוחי נפתח אליו במובן מסוים באמצעות התפתחות נפשו.
לפיכך חייב להיאמר שבמיוחד בעניינים אלו, החוקר חייב להיסמך על אותם יסודות משכנעים בקרב מאזיניו היכולים לנבוע מדברים אחרים שהביא לאור. אכן אל לנו לבטוח באדם המתחיל לדבר ללא שום התרגשות אודות מהלכי חיים חוזרים באופן מפורט. מה שמופק ממעמקים כאלו של תורת הנסתר חייב להיות מאושר ומחוזק על ידי העובדה שדברים רבים אחרים כבר הופקו ושנותנים בסיס ממשי לאמון בחוקר הרוחי.
כעת אני חושב שבעשרים ושלוש עד עשרים וארבע השנים שבהן טיפחנו את האנתרופוסופיה, נאסף מספיק חומר בתורת הנסתר כדי להבטיח את התיאור בזמן הזה, אפילו של מחקרים נועזים אלה בנבכי הקארמה ומחזורי חיים חוזרים עלי אדמות, למען תועלתם של אלו העשויים להפיק בטחון אמיתי באמצעות תחומים אחרים של החיים הרוחיים שנפרשו בפניהם במהלך הזמן. אמת, רבים נוכחים כאן היום שהיו בחברה תקופת זמן קצרה יחסית. אולם התפתחותה של החברה יהיה בלתי אפשרי אם תמיד נצטרך להתחיל מההתחלה עבור חברים חדשים; ומאידך, לשמחתנו וסיפוקנו הגדולים, מספר גדול של ידידינו האנתרופוסופים הותיקים ביותר באו לכאן בתקופה עמוסה זאת, כשניתנות כל כך הרבה סדרות של הרצאות. אנתרופוסופים רבים שנאספו כאן היו עדים כמעט לכל התקופה של ההתפתחות האנתרופוסופית, וככל שמתמשך הזמן חייבות להיווצר הזדמנויות בחברה האנתרופוסופית עבור אלו המצויים בשלבים המוקדמים של החברוּת, כדי שיתוודעו כיאות לכל מה שחייב כעת להיות מטופח בהתמשכות ההתפתחות של החברה.
הייתי חייב להעלות את ההערות המקדימות האלו, משום שמה שאומר היום יינתן יותר בצורה של תקשורת פשוטה, וחלק גדול מזה יכול להיראות כנועז בצורה בלתי רגילה. בכל אופן, ייצור הדבר נקודת פתיחה למה שיתרחש בהרצאות הבאות.
ככלות הכל, חיי האדם נראים בטבעם האמיתי רק כאשר אנו בוחנים כיצד הם חולפים מבעד לחיים חוזרים ונשנים עלי אדמות. בכל אופן, מחקר רציני ואחראי בתחום זה איננו קל, משום שהתוצאות אותן אנו משיגים סותרות באופן כלשהו את דרכי החשיבה המקובעות שלנו על אודות הנושא.
מראייה ראשונה, כשבוחנים את חיי האדם עלי אדמות יחד עם כל מה שכלול בגורלו, רוב בני האדם יופתעו מאירועים גורליים אלו הקשורים עם מקצועם הארצי או שאיפותיהם הפנימיות, עם מעמדם החברתי וכיוצא בזה. ביחס לתוכן הבסיסי של חייו הארציים, האדם יתגלה בפנינו באופן טבעי לאור המאפיינים האלו. בשום אופן אין הם צריכים להראות כשטחיים, משום שיש להם משמעות רבה לחיים הפנימיים של הנפש. בכל אופן, להתבונן במעמקים האלו שבהם נראים החיים החוזרים ונשנים עלי אדמות, הרי יש להָסֵב מַבָטֵנו מרוב הדברים הגלויים והחיצוניים האלו המטביעים את חותמם על גורל אדם בחייו עלי אדמות.
למעשה, אל לנו לדמות שלעיסוקים החיצוניים או הפנימיים של האדם יש משמעות רבה לקארמה שלו החולפת מבעד לחייו החוזרים ונשנים עלי אדמות. אמת, גם אם נתייחס לעיסוק חיצוני ואופייני באופן יחסי, לדוגמא עובד מדינה, נוּכל להבחין עד כמה הדבר קשור, אפילו באופן חיצוני, עם גורלו. למרות הכל, עבור היחסים הקארמטיים העמוקים ביותר או גורל הדברים האלו אותם אנו יכולים לתאר בבן האדם כנובעים משאיפותיו החיצוניות, הינם לעתים חסרי כל חשיבות. וכך הדבר גם עם שאיפות פנימיות. עד כמה אנו מתפתים בנקל, במקרה של מוזיקאי, לחשוב שהוא היה חייב להיות בחייו הארציים הקודמים, אמן מסוג כלשהו, אם לא מוזיקאי. אולם אין זה תמיד כך. יתר על כן – כך יהיה רק במקרים נדירים. משום שכאשר נבחן את הדברים האלו במציאות, נמצא כי החוט המתמשך של הקארמה או הגורל מעמיק הרבה יותר בפנימיותו של האדם, ויש לו קשר קלוש עם עיסוקו החיצוני או עיסוקיו הפנימיים. הדבר כרוך הרבה יותר עם הכוחות הפנימיים של הנפש והתנגדות הנפש, עם יחסים מוסריים העשויים, ככלות הכל, להתגלות בכל עיסוק ועיסוק בין אם הוא פנימי או חיצוני.
מסיבה זו ממש, חקירת הקארמה – של חוט הגורל – דורשת מאיתנו להתמקד בנסיבות חייו של בן האדם העשויות להופיע על פני השטח כחסרות משמעות או בעלות חשיבות מועטה. בהקשר זה אני חייב להתייחס שוב ושוב לדבר שאירע לי פעם.
היה עלי לחקור את הקשרים הקארמטיים של בן אדם מסוים. היו לו מאפיינים רבים במהלך חיים זה. היתה לו משימה מסוימת, היה לו מקצוע מתאים. אולם עבור ראייה אינטואיטיבית, בכל מה שהוא עשה מכוח המקצוע שלו, או במעשי גמילות החסדים וכדומה, לא נמצאה שום ראייה לכך ממהלכי חיים קודמים. לא שהדברים הללו היו בלתי קשורים עם מהלכי חייו הקודמים עלי אדמות, אבל לראייה הרוחית הם לא נתנו שום רמז. אי אפשר היה לחדור עמוק יותר כשמתרכזים על העובדות האלו בעניין המקצוע או מעשי הצדקה הציבוריים שלו. מאידך גיסא, עד כמה שהדבר מסקרן, משהו יוצא דופן, חסר חשיבות נתן את הפיתרון. היה עליו להרצות לעתים תכופות. בכל פעם לפני שהתחיל, כהרגל מותנה הוא שלף את הממחטה מכיסו וקינח את אפו! לעתים קרובות שמעתי אותו מרצה, וללא יוצא מן הכלל בכל עת שהחל לדבר (אינני מתכוון בכל עת שהוא החל לדבר בשעת שיחה, אלא בכל עת שהיה עליו לדבר באופן מתמשך) הרי שתחילה הוציא את הממחטה וקינח את אפו. ובכן, ניתנה התמונה ממנה נבע הכוח להתבונן במהלכי חייו הקודמים עלי אדמות.
אני נותן זאת כדוגמא מעוררת גיחוך. אין הדבר תמיד כה מגוחך; אולם הנקודה היא, שאנחנו חייבים להתעמק בבן האדם בכללותו אם אנו חפצים להתבונן בצורה ראויה כלשהי בקארמה שלו.
הרואים אתם? מנקודת ראייה מעמיקה יותר, משלח ידו המיוחד של האדם הינו, ככלות הכל, משהו שנובע מחינוך ומנסיבות אחרות. מאידך גיסא, הדבר קשור בצורה מעמיקה עם המבנה הרוחני הפנימי שלו, אם בכל פעם לפני שהחל להרצות הוא לא היה מסוגל להימנע מלהוציא את ממחטתו ולקנח את אפו! זהו דבר הקשור באופן יותר אינטימי עם החיים של האדם. אבל, אני מודה, זוהי דוגמא קיצונית ויוצאת דופן. אין הדבר תמיד כך. רציתי רק לעורר בכם את הרעיון כי לצורך חקירת הקארמה, מה שנראה בוודאות על פני השטח בחיי האדם הינו בעקרון חסר ערך. עלינו לחדור אל מאפיינים אישיים מסוימים של חייו – אינני מתכוון לדברים אליהם חודר האדם ללא זכות – אלא אל האיכויות והתכונות המעודנות יותר שלמרות זאת מופיעות באופן די גלוי.
לאחר שאמרתי זאת כהקדמה, אתייחס כעת לדוגמא בגילוי לב וביושר מוחלטים, וכמובן יחד עם ההסתייגויות הנדרשות במקרה זה. כוונתי בהסתייגויות שכל אחד חופשי להאמין או לא להאמין למה שאומר עתה, הגם שאני חייב להבטיח לכם כי הדבר מבוסס על מחקר מדעי-רוחי מעמיק ורציני ביותר.
דברים אלו אינם בשום אופן מגיעים אל האדם אם הוא פונה אליהם בכוונה מודעת לחקור, בדומה למדען בן זמננו במעבדה שלו. באופן מסוים, מחקרים אודות קארמה הם עצמם חייבים לנבוע מקארמה.
הייתי חייב לציין עובדה זאת בסוף המהדורה החדשה של ספרי "תיאוסופיה"[1], משום שבין הדרישות המוזרות השונות שהוצבו בפנַי מזמן לזמן במהלך חיי, גם דבר זה התרחש לפני זמן לא רב. – הוצע לי שאסכים להיבדק במעבדה פסיכולוגית כלשהי, כדי שהם יאשררו אם הדברים שאני אומר לגבי המדע הרוחי מבוססים היטב. כמובן שאין הדבר סביר, בדומה לאדם שיגיש תוצאות מתמטיות, ובמקום לבדוק את דיוקן, תציב בפניו את האתגר שעליו להסכים לבחינה במעבדה, כדי לברר אם הוא מתמטיקאי אמיתי אם לאו. דברים מגוחכים מסוג זה באים כיום תחת יומרה של מלומדוּת, ואנשים משכילים מתייחסים אליהם ברצינות!
אמרתי באופן ברור למדי בסיום של המהדורה החדשה של ספרי "תיאוסופיה", כי ניסויים ברוח זאת כמובן שאינם יכולים להניב פירות כלשהם. וכמו כן ציינתי כי כל מסלולי הגישה המוליכים לחשיפת תוצאה מסוימת של תורת הנסתר, חייבים כשלעצמם לעבור הכנה באופן רוחי, על חושי.
ובכן, פעם פגשתי רופא מפורסם בן זמננו, שהיה ידוע לי היטב בשמו שהלך לפניו ובמיוחד במשלח ידו הספרותי. רחשתי אליו הערכה רבה. רואים אתם, אני מציין את הפרטים הקארמטיים שהובילו לחקירה, ואת תוצאותיה אסביר כעת. החקירה עצמה ארכה זמן רב, והגיעה להסקת מסקנות רק בשבועות האחרונים. רק כעת הדבר הגיע לשלב המאפשר לי לדבר על כך במצפון שקט. מציין אני את כל הפרטים האלו בכוונה שתוכלו לראות משהו מהקְשָרים הפנימיים, כמובן שלא את כולם.
כך ערכתי היכרות עם הרופא הזה, אדם בן זמננו. כשפגשתי בו הייתי בחברת אדם אחר שאותו הכרתי היטב זה זמן רב. האדם האחר הרשים אותי תמיד במיוחד, אבל אינני יכול לומר שבאופן מעמיק. הוא היה חובב מושבע של חברת אנשים שגילו עניין בתורת הנסתר באופן הנרחב ביותר, אך תורת נסתר שהובנה לכאורה באופן חיצוני. הוא אהב להתייחס להשגות של ידידיו הרבים בסוגים שונים של עניינים מתורת הנסתר, ובמיוחד על התפיסות האוקולטיות שהאמן בן זמננו אמור לשאוף אליהן, בין אם הוא פייטן, משורר שירי תהילה, או מחבר דרמות. הייתי יכול לומר שאת האיש הזה אפפה מעין הילה של מוסריות וטוהר מידות. אני משתמש במילה 'מוסרי' לכל מה שקשור לתכונות-הנפש הכפופות לכוח הרצון.
באתי לבקרו, ובחברתו מצאתי את האיש שהתייחסתי אליו מקודם, אותו הכרתי מפרסומו ורחשתי אליו כבוד רב בזכות פועלו הספרותי והרפואי. כל מה שהתרחש באותו ביקור עשה עלי רושם עמוק ודחף אותי להביא את ההתנסות בכללותה לתחום החקירה הרוחית.
התרחש אז משהו בלתי רגיל. כשאני צופה בשני האנשים המתרועעים יחדיו, ובאמצעות הרושם שחברי החדש עשה עלי השגתי הבחנות מסוימות. (הכרתי אותו זה זמן רב כאישיות ספרותית ורפואית חשובה וחשתי אליו הוקרה רבה, אולם זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ממש) – באמצעות רשמים אלו השגתי הבנות ברורות. לפחות בהתחלה הדבר איפשר לי לא לחקור באופן כלשהו את הקשרים בחיים ובגורל של מוֹדָעִי החדש. להיפך, בראותי אותם יחדיו, הרי שכאילו הוטל אור על האיש השני, אותו הכרתי זמן רב. וזאת היתה התוצאה: הוא חי במצרים העתיקה, לא בהיוולדות אחרונה, אלא באחד ממהלכי חייו הקודמים עלי אדמות. והאיש, נחנט (וזהו הדבר יוצא הדופן), הונצח כמומיה. עד מהרה גיליתי כי המומיה היתה עדיין קיימת. אכן, זמן רב לאחר מכן ראיתי את המומיה עצמה. זו היתה נקודת הפתיחה. אבל מעת שקו החקירה הודגש ביחס לאדם אותו הכרתי זמן רב, נעשה הדבר מובן עוד יותר, ולבסוף התאפשר לי לחקור את הקשרים הקארמטיים של האיש האחר, מודעי החדש, הרופא. ומה שיובא בהמשך זאת התוצאה.
ככלל אדם מובל ממהלך חיים אחד עלי אדמות למשנהו. אולם במקרה זה האינטואיציה הובילה אל העבר הרחוק במצרים, למנהיג קבוצה כלשהו, ולמעשה לשתי אישיויות במצרים העתיקה. היה זה מנהיג שבמובן מסוים, בצורה מיוחדת, שלט בחניכה המצרית הקדומה, אולם התנוון במידה מסוימת כחניך רוחי. במהלך חיים נוסף שלו, הוא החל לזלזל בחניכה הרוחית שלו, ואפילו התייחס לכך בבוז מסוים. כעת לאותו איש היה משרת, שמצידו היה רציני ביותר. כמובן שהמשרת הזה לא היה חניך רוחי; אולם לשניהם יחדיו ניתנה המשימה של חניטת מומיות והשגת החומרים לתכלית זאת, שלא היתה קלה כלל ועיקר.
ובכן, במיוחד בתקופות הקדומות יותר של מצרים, התהליך של חניטת מומיות היה מסובך ביותר ודרש ידע מקיף על האדם, על גוף האדם. יתר על כן, מאלו שהיו חייבים לערוך את החניטה – אם הם עשו זאת באופן חוקי – נדרש ידע מעמיק של נשמת האדם. המנהיג אודותיו אני מדבר קיבל חניכה עבור עבודה זאת, אך הוא נעשה, אם אפשר לומר כך, קל דעת ביחס למקצועו הנאות. וכך קרה שבמהלך הזמן מעל בָּאֵמון (כך הם היו אומרים בשפת המיסטריות) וגילה למשרת את סוד הידע אותו הוא קיבל באמצעות חניכתו הרוחית, והאחרון התגלה בהדרגה כאדם שהבין את תוכן החניכה הרוחית טוב יותר מזה שנחנך בעצמו. ובכך הפך המשרת להיות חונט המומיות, ובמשך הזמן אדוניו כלל לא טרח להשגיח על העבודה, הגם שכמובן ניצל את מעמדו החברתי, ושאר הנאות נלוות, שתפקיד מכובד זה העניק. אולם במשך הזמן אופיו נעשה כזה שלא רחשו לו עוד כבוד גדול, והדבר גרם לעימותים קשים בחייו. המשרת, מאידך, סלל את דרכו מעלָה באופן הדרגתי כשהוא מפתח יחס רציני ביותר לחיים, וכך ניתן לו, בצורה נוחה יוצאת מן הכלל, סוג של חניכה רוחית. לא היתה זו חניכה רוחית אמיתית, אך היא חייתה בקרבו באופן אינסטינקטיבי. וכך מיספר גדול של מומיות נחנט תחת השגחתם ושיתוף הפעולה של שני האנשים האלו.
הזמן המשיך לחלוף. שני האנשים חלפו מבעד שער המוות וחוו את ההתנסויות אודותיהם אדבר בפעם הבאה – ההתנסויות בעולם העל חושי הקשורות בהתפתחות הקארמה או הגורל. ובתקופה הרומאית הם שבו יחדיו לחיים ארציים. הם חזרו ממש בזמן כשהתבסס שלטון הקיסרים הרומיים, לערך בזמנו של אוגוסטוס.
אמרתי למעלה שזהו עניין של חקירה מצפונית, ואין הוא פחות מדויק ממחקרים כלשהם של פיזיקה או כימיה, ולא יכולתי לדבר אודות הדברים האלו אבל בשבועות האחרונים התאפשר לי לדבר עליהם בצורה ברורה כל כך.
המנהיג, שבהדרגה הלך והפך חניך רוחי קל דעת, ולאחר שחלף מבעד לשער המוות, חש זאת כהתנסות חריפה בצורה בלתי רגילה של החיים הארציים. הוא חווה זאת במלוא החריפות של תוצאותיה – אנו מוצאים אותו שוב כיוליה, בתו של אוגוסטוס. היא התחתנה עם טיבריוס, בנו החורג של אוגוסטוס, וניהלה אורח חיים שנראה לה מוצדק, אך בעיני החברה הרומאית באותו הזמן, נראה כבלתי מוסרי בעליל עד שהיא וטיבריוס הוחרמו.
האיש השני – המשרת שפילס את דרכו מהתחתית עד למדרגה הקרובה לחניכה רוחית – נולד שוב באותו זמן, כַּהיסטוריון הרומאי, טיטוס לִיוְויוּס, או ליִוִוי.[2]
מעניין מאוד לראות כיצד ליווי נעשה להיסטוריון. בזמנים המצריים העתיקים הוא חנט מספר רב של מומיות. הנשמות שחיו בגופים של המומיות האלו – רבות מאוד מהן – חזרו ונולדו שוב כרומאים. וכמה מביניהם נולדו שוב כשבעת המלכים של רומא, משום ששבעת המלכים לא היו דמויות אגדתיות בלבד. נשוב לזמן שהמנהיג ומשרתו חיו במצרים, אנחנו נכנסים לעידן מצרי עתיק מאוד. כעת, מחמת חוק מסוים המתייחס במיוחד ללידה החוזרת של נשמות שגופותיהן נחנטו, נשמות אלו נקראו לשוב אל האדמה מוקדם יחסית. והקשר הקארמאטי של המְשַרֶת של המנהיג עם הנשמות שאת גופותיהן חנט, היה אינטימי כל כך, עד שהוא היה חייב לכתוב את ההיסטוריה של אותם בני אדם ממש שאת גופותיהם חנט במהלך חיים קודם, אם כי באופן טבעי, הוא כלל גם את ההיסטוריה של אנשים רבים אחרים אותם לא חנט. כך טיטוס ליוויוס נהפך להיסטוריון. כעת הייתי מבקש שכמה מכם, ואם אפשר רבים מכם במידת האפשר, יתבוננו בהיסטוריה של רומא על ידי לִיוִוי, ובאמצעות הידע הנובע מיחסי קארמה אלו, יקבלו רושם ממשי על הסגנון שלו. תראו כי חדירתו האופיינית לבן האדם ונטייתו באותה עת כלפי סגנון המיתוס, דומה לידע האינטימי על אודות בני אדם אותו יכול לרכּוש חונט.
לא נתפוס את הקשרים האלו עד שייעשו המחקרים המתאימים. אבל מרגע שהדברים נעשו, אור רב מוטל על דברים רבים. קשה להבין את המקור לסגנונו האופייני של טיטוס ליוויוס, שחנט את בני האדם אותם הוא מתאר. כי זה סגנונו. אור אמיתי מוטל על כך כשאנו מצביעים על הקשרים האלו.
אם כן יש לנו שוב את שתי הנפשות כיוליה וטיטוס ליוויוס. שוב יוליה וטיטוס ליוויוס חלפו מבעד לשער המוות. לנפש אחת היתה ההתנסות של היותה חניכה רוחית במדרגה מסוימת, ובסילוף החניכה הרוחית שלה מחמת התנהגות נלוזה. היא גילתה את התוצאות המרות לכך בחיים שבין המוות ללידה חדשה. לפיכך היה עליה לעבור גורל משונה בחייה הארציים החדשים כיוליה, שאת חייה תוכלו לקרוא בהיסטוריה. התוצאה היתה, שבחיים הבאים בין המוות ללידה מחודשת (לאחר החיים כיוליה) היא פיתחה אנטיפתיה עזה להתגשמותה כיוליה. ובאופן מסקרן האנטיפתיה הזו שלה היתה גורפת. משום שהאינטואיציה הרוחית מראה שאישיות זאת בחייה בין מוות להיוולדות מחודשת מתייפחת כל העת: "לו לעולם לא הייתי הופכת לאישה! הרוע אותו גרמתי בחיים הקודמים במצרים העתיקה הם שהוליכו אותי להיות אישה".
כעת אנו יכולים להמשיך ולעקוב הלאה אחרי החיים של שתי האישיויות. אנו מגיעים לימי הביניים. מוצאים אנו שוב את לִיוִוי כמשורר עליז ופייטן נודד ממש באמצע ימי הביניים. מתפלאים אנו לגלות אותו כך, משום שאין קשר בין המקצועות החיצוניים. אולם ההפתעות הגדולות ביותר שיכולות להיות לאדם, הן אלו הנובעות מלימוד אמיתי של מהלכי חיים רצופים עלי אדמות. ההיסטוריון הרומאי, בעל סגנון קל באופן מופלא, שנבע מיֵדַע אודות בני אדם הנרכש בחניטת מומיות – אנו מגלים אותו שוב כמשורר וולטר פון דר פוֹגֵלְוִוידֵה.[3] סגנונו התעלה, לכאורה, לכיוון של שירה פיוטית.
וולטר פון דר פוֹגֵלְוִוידֵה חי בטירול. היו לו פטרונים רבים, ואחד מפטרוניו היה אדם משונה ביותר, שהיה מיודד עם אלכימאים מכל הסוגים, כיוון שהיו אז עשרות רבות של אלכימאים בטירול. אדם זה היה בעל טירה בעצמו, והוא ביקר בכל המאורות והבקתות של האלכימאים. בעשותו כך רכש הרבה מאוד ידע בלתי רגיל, (כפי שקרה גם במקרהו של פרצלזוס). כשבילה את זמנו במאורות האלכימאים הוא נאלץ ללמוד את כל ענייני תורת הנסתר באופן מעמיק ביותר, ורכש תחושה מעמיקה באופן בלתי רגיל לענייני תורת הנסתר. בטירול הוא הגיע לגילוי של מה שהיה ידוע רק כאגדה, כלומר, לגילוי הטירה שבהרים – הטירה שבסלעים – (שלמעשה איש לא הכיר אותה ככזאת, משום שהיא היתה בנויה מסלעים, היא היתה חצובה בסלע) – אני מתכוון לטירה של המלך-הגמד לוֹרֵין. טבעו הדֶמוֹנִי של איזור טירת המלך-הגמד לורין עשה עליו רושם עמוק. וכך נוצרה תרכובת בלתי רגילה בנפש זאת – חניכה רוחית אליה התייחס בקלות דעת, מפח נפש מחמת היותו אישה ובכך נמשך לסביבה חסרת מוסריות ברומא, יחד עם התנהגות רומאית מפוקפקת ומתחסדת ביחס למוסר; ולבסוף, ידע אינטימי, אם כי עדיין חיצוני בלבד, של כל סוגי נושאי האלכימיה, ידע אותו פיתח לתחושה ברורה אודות הדמונים שבטבע ונציגויות רוחיות אחרות שבטבע.
שני האנשים האלו – אף כי הדבר לא מצויין בביוגרפיה של וָולטר, בכל אופן זהו המקרה – וולטר פון דר פוגלווידה והאיש האחר נפגשו לעתים קרובות, וּוולטר קיבל השפעות ודחפים רבים ממנו.
יש לנו כאן דוגמא מהו באמת חוק קארמטי. אנו רואים את אותם אנשים נמשכים זה לזה שוב ושוב, באים אל האדמה שנית באותו זמן, משלימים זה את זה, וחיים במעין ניגוד הדדי. ושוב מעניין להתעמק בסגנון הלירי האופייני של וולטר. נראה שכאילו מאס לבסוף בחניטת מומיות מתות ופנה לצד אחר לגמרי של החיים. הוא לא יעסוק יותר בדברים מתים, אלא רק בשִפְעת שמחת החיים. ובכל זאת, מתחת לפני השטח קיים פסימיזם בעבודתו. חושו את הסגנון של וולטר פון דר פוגלווידה, חושו בסגנונו את שתי תקופות חייו הקודמות עלי אדמות: חושו גם את חייו חסרי המנוח. הדבר מזכיר באופן מדהים את החיים אותם חי אדם המבלה זמן רב עם המתים, כשגורלות רבים מתפרקים מהנפש. וכך אכן המקרה עם מי שחונט מומיות.
אנו ממשיכים כעת. – מחקרַי הבאים בשרשרת הקארמאטית מובילים אותי הישר לאותו חדר בו ביקרתי את מודעי הוותיק, אותו זיהיתי כמומיה מצרית. כעת תפסתי כי אותה מומיה נחנטה על ידי האיש השני אותו פגשתי בחדר. כל קו החקירה הוביל אותי חזרה לאותו חדר ממש. למעשה, גיליתי את הנפש שחלפה כמשרת של אותו חונט מצרי זקן, באמצעות טיטוס ליוויוס, באמצעות וולטר פון דר פוגלווידה וזיהיתי אותו שוב כרופא בן זמננו, לודוויג שלָייך. [4]
כך מופיעים באופן מדהים הקשרים שבחיים. מי יכול להבין את החיים הארציים באמצעות תודעה רגילה לבדה? אפשר להבין זאת אך ורק כשאנו יודעים מה צפון ביסודה של הנפש. באופן תיאורטי, אנשים רבים יודעים כי עמוק ביסודה של הנפש קיימות השכבות של סדרות מהלכי החיים עלי אדמות. אבל זה נעשה ממשי ומועיל רק כשאנו מתבוננים בזה באופן מסוים.
ראייה פנימית הופנתה שוב מחוץ לחדר זה. (כיוון שבמקרה של האיש האחר – המנהיג, שנחנט על ידי איש זה – המשרת, לא הוּבלתי עוד למסקנות נוספות – בכל אופן לשום דבר בעל חשיבות). מאידך גיסא, הבחנתי כעת בַמסע הנוסף של נשמת המנהיג הזקן, של יוליה, של מגלה טירתו של לורין, כיוון שהוא שב עלי אדמות כאוגוסט סטרינדברג.[5]
כעת אני מבקש שתיקחו את כלל חייו ועבודותיו הספרותיות של אוגוסט סטרינדברג ותציבו אותן כנגד הרקע אותו תיארתי כעת. ראו את שנאת הנשים המיוחדת של סטרינדברג, שאיננה שנאת נשים אמיתית, אלא נובעת מיסודות שונים לגמרי. כמו כן התבוננו בכל אותם מוטיבים דֶמוניים המופיעים בעבודותיו. ראו את משיכתו לכל סוגי אלכימיה, אמנויות ותחבולות של תורת הנסתר. ובכלל, התבוננו בחיי ההרפתקאות של אוגוסט סטרינדברג. אתם תגלו עד כמה הדבר בולט היטב כנגד הרקע אותו תיארתי.
קראו אם כן את זכרונותיו של לודוויג שלייך, את יחסיו עם אוגוסט סטרינדברג, ותראו כיצד הכל ניצב מחדש כנגד הרקע של חייהם הארציים הקודמים. אכן, מזיכרונותיו של לודוויג שלייך עשוי לזהור לפתע אור יוצא דופן, אור מדהים ממש. משום שהאיש שבחברתו פגשתי לראשונה את לודוויג שלייך – האיש שעליו אמרתי שבחייו העתיקים במצרים נחנט על ידי שלייך – הוא האיש שהפגיש אותו עם סטרינדברג שעליו שלייך עצמו מספר בזיכרונותיו. בחיים קודמים, סטרינדברג ושלייך טיפלו יחדיו בגופה. והנפש ששכנה באותו גוף, הפגישה את שניהם מחדש.
כך, כל מה שעלינו להסביר כהתחלה על אודות חיים ארציים חוזרים ונשנים והקשרים הקארמטיים בכללותם, נעשה ממשי ומעשי. . רק אז הופכות העובדות המופיעות בחיים הארציים לשקופות. מהלך חיים בודד של בן אדם עלי אדמות מהווה מסתורין גמור. מה עוד זה יכול להיות, עד שהם ייראו כנגד רקע מהלכי חיים קודמים עלי אדמות?
ידידי היקרים, כשאני מסביר דברים כגון אלה, יש לי תמיד תחושות נלוות.
כדי שהדברים האלה שמתאפשר לפרסמם מאז הייסוד בחג המולד, יתגלו במובנם האמיתי, על המאזין להקשיב להם במלוא כובד הראש. דברים אלה דורשים הלך רוח רציני. הם מחייבים אותנו להתייצב ברצינות גמורה בתנועה האנתרופוסופית. זאת משום שהם עלולים להוביל על נקלה לסוגים שונים של קלות דעת. אבל הם מוצגים כאן משום שהחברה האנתרופוסופית חייבת להתמקם ברצינות מוחלטת במקום הראוי לה ולהיות מודעת לתפקידיה בחברה המודרנית.
היות והנחתי כך את היסודות, מבקש אני לדבר בהרצאה הבאה אודות הקארמה של התנועה האנתרופוסופית. ובהרצאה שתבוא לאחר מכן שאז אודיע עליה, אמשיך לתאר מה הלימודים האלה על קארמה עשויים להיות עבור בן האדם השואף להבין את חייו במשמעותם היותר המעמיקה.
—————————————————————————————
- יצא בעברית בשם: "גוף,נפש רוח" הוצאת מיכאל – ↑
- .Titus Livius, or Livy 59 לפני הספירה – 17 אחרי הספירה. היסטוריון רומי שכתב את תולדות רומא. ↑
- Walther von der Vogelweide. 1170-1228 ↑
- Carl Ludwig Schleich (1859 – 1922): Doctor, philosopher and poet. ↑
- August Strindberg, מחזאי שבדי, 1849-1912. שטיינר לא פגש את אוגוסט סטרינדברג. הפגישה עם הרופא והאיש השני, גרמו לשטיינר לחבר את כולם עם סטרינדברג. ↑