רודולף שטיינר

הרצאה – 1

ניתנה בדורנאך, בחמישי בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הקדמה

חברים רבים באו לכאן היום בפעם הראשונה מאז פגישת היְסוּד בחג המולד ואני חייב לפיכך לדבר על כך, אפילו אם רק בקצרה, באמצעות הקדמה. באמצעות הייסוּד בחג המולד הזה החברה האנתרופוסופית אמורה היתה לקבל דחיפה חדשה, דחיפה שהינה חיונית אם היא חפצה להיות כלי בעל ערך עבור החיים, אשר באמצעות האנתרופוסופיה, חייבת להתגשם באמצעות חברה אנושית. מאז הייסוד בחג המולד, אכן נכנס דחף אזוטרי אל החברה האנתרופוסופית. עד כה חברה זאת היוותה, לכאורה, את המרכז המינהלי של האנתרופוסופיה. מיום היווסדה ואילך, האנתרופוסופיה היוותה ערוץ לחיים רוחיים שהיו נגישים למין האנושי מהשליש האחרון של המאה התשע עשרה. בכל אופן, התפיסה שלנו אודות התנועה האנתרופוסופית, חייבת להיות שמה שמתרחש עלי אדמות הינו רק ההתגלות החיצונית של משהו שמתבצע בעולם הרוחי למען התפתחותו של המין האנושי. ואֵלו החפֵצים להיות קשורים באופן מועיל עם התנועה האנתרופוסופית חייבים גם כן להבין כי הדחפים הרוחיים פועלים גם כן בחוגי החברה האנתרופוסופית עצמה.

מהי המשמעות האמיתית, כשיש לאדם אמונה תיאורטית כללית לגבי העולם הרוחי? כדי להאמין באופן תיאורטי בעולם הרוחי, המשמעות היא שיש להכניסו למחשבות האדם. אבל למרות שמטבען המקורי המחשבות מייצגות את היסוד הרוחי ביותר באדם המודרני, המחשבות עצמן הינן כאלה, שבהתפתחותן כרוח פנימית, במהלך ארבע או חמש המאות האחרונות, הן הותאמו רק כדי לקבל אמיתוֹת השייכות לקיום החומרי. וכך, לבני האדם כיום יש חיים רוחיים במחשבות. אולם כחברים בחברה בת זמננו, הם ממלאים אותה בתוכן חומרני גרידא. ידע תיאורטי של אנתרופוסופיה נשאר גם כתוכן חומרי, עד אשר יתווסף לו, במודע, כוח השכנוע הפנימי כי הרוחיות הינה ממשות וודאית; כי במקום שקיים החומר עבור העיניים החיצוניות של בני האדם, הרי לא רק שהרוח מפעפעת אל תוך החומר הזה, אלא, כל מה שהוא חומרי נמוג לבסוף באמצעות כוח ההבחנה האמיתי של האדם, כשזה מסוגל לפרוץ מבעד החומרי אל הרוחי.

אולם כושר הבחנה כזה חייב להתפשט, לכל מה שמצוי בטווח התעניינותנו המיידית. חברותנו בחברה האנתרופוסופית הינה עניין מיידי כזה; זוהי עובדה בעולם החיצוני. ואנחנו חייבים להיות מסוגלים להכיר את הממשות הרוחית הבאה עימה. התנועה הרוחית שבעידן החדש הולכת ונפתחת בעולם הרוחי, והדבר יימשך עלי אדמות, אם בני האדם ישימו בה את מבטחם. אחרת, זה עלול להתרחש בנפרד מהחיים הארציים; הקשר שלה עם החיים הארציים יישמר אם בני האדם ימצאו בליבותיהם את העוז להאמין בכך.

אין זה מספיק להיווכח באופן תיאורטי, כי הממשות הרוחית מרחפת מעבר למינראלים, לצמחים, לבעלי החיים ובני האדם עצמם; מה שחייב לחדור כאמונה מוצקה ללבו של כל אנתרופוסוף מוצהר הוא שגם מאחורי החברה האנתרופוסופית – שבמובנה החיצוני שייכת לעולם האשליה (מאיה) – מרחף האב טיפוס הרוחי של התנועה האנתרופוסופית. אמונה זאת חייבת לבוא לידי ביטוי אמיתי בעבודה ובפעילות של החברה האנתרופוסופית. לפני פגישת הייסוד בחג המולד אמרתי לעתים קרובות, כי יש לעשות הבחנה בין התנועה האנתרופוסופית והחברה האנתרופוסופית, המהווה מרכז מנהלתי אקזוטרי לאזוטריות האנתרופוסופית. מאז חג המולד, מה שמתרחש הוא ההיפך מכך. בכל השנים הקודמות ראיתי את עצמי כמורה של אנתרופוסופיה, ומופרד לגמרי מענייני המנהלה, ונצמדתי בקפדנות לעיקרון זה. החברה האנתרופוסופית ככזאת, התנהלה על ידי אנשים אחרים. מה שהוטל על כתפַי, היה להציג את האנתרופוסופיה בפני הקבוצות שחפצו בכך.

במהלך ההרצאות הניתנות כעת, או בדרך כזאת או אחרת, החברים יוכלו להבין, מהי משמעות הייצוג בספֵרה הארצית מה שמתגלה בעולם הרוחי כיום; יש להיווכח בקשיים המתגלים בעת שצרכים מנהלתיים חיצוניים, נוספים לקשר הזה עם העולם הרוחי. בחג המולד זה מה שהתרחש: או שהכוחות הרוחיים המעניקים לנו את האנתרופוסופיה יחרגו באופן יוצא מן הכלל מענייני המנהלה החיצוניים הקשורים באופן כלשהו עם תורת הנסתר עצמה, או שמשהו אחר יתרחש. לפיכך ההחלטה שחייבת היתה להיעשות אז היתה קשה ביותר. משום שמה שעלול היה להתרחש זה ששיפעת החיים הרוחיים המוענקת לנו תעמוד בסכנה כתוצאה מכך.

בכל אופן, ההחלטה היתה חיונית, אם האנתרופוסופיה תישאר קשורה עם החברה האנתרופוסופית. בעתיד החברה האנתרופוסופית עצמה חייבת להיות המרכז, שבאמצעותו יִשְפְעו חיי תורת הנסתר, וחייבת להיות מודעת לכך.

היה צורך ליצור את הוועד המנהל האזוטרי בגיתהאנום. הכרחי היה להכיר כי משימה אזוטרית מונחת על הוועד המנהל, באופן כללי, וכי בעתיד כל מה שיזרום באמצעות החברה האנתרופוסופית חייב להיות לא רק חומר להטמעה, אלא שהאנתרופוסופיה כישות וכתורת לימוד כאחת, חייבת להיות מיושמת בכל התחומים החיצוניים.

נחוץ היה שיכירו באותם כוחות החייבים לאחד את האישיויות האינדיבידואליות בחברה. כוחות כאלו אינם יכולים להיות כפופים לתכנית כלשהי, או להצהרות מופשטות. יחסי אנוש, במובן האזוטרי האמיתי, יכולים לספק את הבסיס היחיד לחברה האנתרופוסופית. לפיכך, בעתיד, הכל חייב להיות מבוסס על יחסי אנוש אמיתיים, במובנם הרחב ביותר, על חיים רוחניים מוצקים ולא מופשטים.

זהו עניין של תפיסת הממשות של החיים הרוחיים ככאלה, וליישומם בכל פרט ופרט של הקיום. אפשרו לי לדבר על עוד עניין קטן. החלטנו להנפיק כרטיס חבר חדש, לכל אחד מחברינו, מתוכם קיימים כעת כשנים עשר אלף. נכון שהיתה זו טרחה להכין מספר כזה של כרטיסי חבר, ולמרות התנגדות שהובעה על ידי כמה אנשים, החלטתי לקחת עלי לחתום על כל כרטיס בעצמי. כמובן שזאת היתה משימה שארכה כמה שבועות. אולם מה משמעות הדבר? משמעות הדבר שעיניי בחנו את שמו של כל אדם שקיבל את כרטיס החברות. אין הדבר נובע מיהירות, וכמו כן, אין זה עניין מנהלי טהור. זהו ביטוי של יחס אנושי. לכאורה, דבר חסר חשיבות מלכתחילה, אולם בסך הכל אלה הם יחסי אנוש.

באופן זה, יחסי אנוש – שהינם עובדות – שונים הם מתקנות ניהוליות והצהרות הכלולות בתוכניות ומסמכים. התוכן של האנתרופוסופיה איננו יכול להיות מנוסח במשפטים ובפסקאות, אלא חייב הוא להיות חי חיים ממשיים, שהם לבדם יכולים להטמיע את תורת הנסתר.

ולפיכך יש להדגיש, כי מאז הייסוד בחג המולד, האנתרופוסופיה והחברה האנתרופוסופית אינן נבדלות עוד זו מזו, משום שהן הפכו למקשה אחת. מה שחשוב ביותר הוא, שכל חבר יחיד יהיה מודע לכך. הדבר עשוי להיראות לכם, כמובן, כעניין טבעי. אולם אם תחשבו על כך הרי שתְגַלו כי אין הדבר קל כלל ועיקר; למעשה קשה ביותר לפעול לפיו בכל רגע ורגע של חיי האדם.

בהכרח קיים חשש אם תחת נסיבות אלו, החיים הרוחיים ימשיכו לשְפוע באמצעות החברה האנתרופוסופית, כפי שזה נעשה באמצעות התנועה האנתרופוסופית. בכל אופן, מאחר ואנו חיים כבר חודשים רבים תחת ההשפעה של הייסוד בחג המולד, במאמץ להיות כנים למה שהיתה הכוונה בעת יריית אבן התשתית הרוחית של החברה האנתרופוסופית. נוכל לומר באופן מוצדק לעצמנו, כי מה ששפע אלינו במשך שנים, שופע בברכה רבה יותר. כמו כן אפשר לומר, כי לבבות נעשו פתוחים יותר לכיוון האזוטרי, שחִלְחל לכל העבודה האנתרופוסופית מאז הייסוד בחג המולד. חברי היקרים, שימו על לבכם את מלוא המשמעות למה שאמרתי, כתוצאת ההתנסויות של החודשים האחרונים. גישה כזאת תתרום בעתיד בדרכים רבות ליצירת הקרקע המתאימה לאבן הפינה הרוחית, שהונחה על ידי החברה האנתרופוסופית באותה עת בפגישת חג המולד.

והדבר מביא אותי לדבר על מה שיהיה עלי לומר לכם בימים הבאים, ולצורך זה הרצאה מקדימה זאת נועדה לספק קווים מנחים. חפץ אני להראות כיצד בנקודה חשובה זאת בקיומה, התנועה האנתרופוסופית שָבה למעשה לדחף הראשוני שלה. בעת שבתחילת המאה (העשרים) התהוותה החברה האנתרופוסופית מתוך מסגרת החברה התיאוסופית, נִצְפָּה משהו מאוד אופייני. בה בשעה שהחברה האנתרופוסופית – שהיתה באותו זמן הפלג הגרמני של החברה התיאוסופית – בשלבי התהוות, נתתי הרצאות בברלין אודות האנתרופוסופיה. מיד לאחר מכן, כבר בהתחלה, עבודתי נשאה את חותם הדחף, שמאוחר יותר הפך לחלק בלתי נפרד מהתנועה האנתרופוסופית.

פרט לזאת, אני יכול להזכיר לכם היום משהו אחר. לִמְעט מההרצאות הראשונות שהייתי צריך לתת באותו זמן לחוג מצומצם מאוד, יועד השם הזה: “תרגילים מעשיים להבנת הקארמה”. התברר לי שיש התנגדות חזקה להצעה זאת. ייתכן שמר גונטר ווגנר, שהוא כעת החבר הוותיק ביותר של החברה האנתרופוסופית, שלשמחתנו הרבה נמצא עימנו כיום, ושאותו אני חפץ לברך בחמימות כזקן החברה, יזכור עד כמה חזקה היתה ההתנגדות באותה עת לרוב הדברים שמהיום הראשון חפצתי לכלול בתנועה האנתרופוסופית.

אותן הרצאות לא ניתנו. לנוכח הזרמים האחרים שנבעו מהתנועה התיאוסופית בלתי אפשרי היה להמשיך עם פיתוח תורת הנסתר המדברת ללא הסתייגות על אודות הממשות של מה שהיה קיים תמיד בצורה של תיאוריה.

מאז הייסוּד בחג המולד, דוּבַּר על אודות העבודה המעשית של הקארמה בַּאירועים ההיסטוריים, ובבני אדם אינדיבידואליים ללא מורא באולם^[1] זה, ובמקומות אחרים שבהם יכולתי לבקר. וכמה אנתרופוסופים שמעו כבר כיצד התנהלו מהלכי החיים הארציים השונים של בני אדם חשובים, כיצד נוצרה הקארמה של החברה האנתרופוסופית עצמה ובני האדם הקשורים עימה. מאז הייסוּד בחג המולד דובר על הדברים האלה במשמעות האזוטרית המלאה; אולם מאז הייסוד בחג המולד, סידרת ההרצאות המודפסת שלנו פתוחה גם כן לכל מי שמתעניין בה. בכך, נהפכנו לחברה אזוטרית ופתוחה לגמרי בעת ובעונה אחת.

בכך, שַבְנוּ במובן מסוים אל נקודת ההתחלה. מה שחייב כעת להיות ממשות היה אז כוונה. מאחר וחברים רבים נמצאים כאן בפעם הראשונה מאז הייסוד בחג המולד, אדבר אליכם בהרצאות הבאות על בעיות הקארמה, בנותני היום מעין הקדמה על דברים שגם הם צוינו בקצרה בעלון החדשות השוטפות של חַבְרי החברה.

כפי שהדבר ברור מהספרות האנתרופוסופית שלנו, התפתחות התודעה האנושית כרוכה בהשגת נתוני הידע, המצביע על עובדות וישויות של העולם הרוחי ועם חדירה אל תוך העובדות האלה. אנו נשמע כיצד עולם רוחי זה, שהחדירה אליו התאפשרה באמצעות פיתוח התודעה האנושית, עשוי להיות מובן לשכל האנושי הבריא חסר דעות קדומות. חייבים לזכור תמיד שלמרות שההתעמקות הממשית בעולם הרוחי דורשת פיתוח מצבי תודעה אחרים, ההבנה של מה שהחוקר הרוחי חושף לאור דורשת רק שֵכֶל אנושי בריא, שיקול דעת בריא המנסה להניח את הדעות הקדומות הצידה.

עם אמירת הדברים, נתקל האדם מייד במכשולים עקשניים בחיי המחשבה המודרניים. כשאמרתי פעם את אותו הדבר בברלין, הופיע מאמר בעל כוונות טובות לגבי הרצאה פומבית שנתתי לפני קהל רחב. מאמר זה הוליד את התופעה הבאה: שטיינר טוען כי השכל האנושי הבריא יכול להבין את מה שנחקר בעולם הרוחי. אולם המהלך הכללי של הזמנים המודרניים לימד אותנו שהשכל האנושי הבריא איננו מסוגל לדעת דבר מהעולם העל חושי, ואם הוא מסוגל, הרי שאין הדבר בריא!

יש להודות, שבמובן מסוים זוהי הדעה הרווחת בין אנשים תרבותיים בתקופה זו. משמעות הדבר, אם נתרגם זאת לשפה ברורה, היא כך: אם אדם איננו משוגע, אין הוא מבין דבר אודות העולם העל חושי; אם הוא כן מבין, הרי ברור שהוא משוגע! זוהי אותה דרך כשמדברים על הנושא, אלא שהוא מובא באופן ברור יותר.

לפיכך, אנחנו חייבים לנסות ולתפוס, עד כמה רחוק יכול להגיע השכל האנושי הבריא לתובנות בנוגע לתוצאות חקירה רוחית, המושגת באמצעות פיתוח מצבי תודעה שונים, מאלו שאנו רגילים להם בחיים הרגילים. הרי חלפו כמה מאות שנים בהן אנו מציידים את חושינו עם מכשירים מעבדתיים, עם טלסקופים, מיקרוסקופים וכיוצא בזה. החוקר הרוחי מצייד את חושיו החיצוניים עם מה שהוא מפתח בנשמתו. חקירת הטבע יצאה החוצה, בעשותה שימוש בעזרים חיצוניים. חקירה רוחית פונה לפנימיות; עושה שימוש בָּעזרים הפנימיים שפותחו על ידי הנשמה בפעילות מאומצת של החיים הפנימיים.

היום, באמצעות ההקדמה, אני חפץ לעזור לכם להבין את האבולוציה של מצבי תודעה אחרים, קודם כל בפשטות, באמצעות השוואת אלו הנחשבים לנורמאליים בקרב בני האדם הנוכחיים, עם אלו שהיו פעם נוכחים עם התנאים הפרימיטיביים הקודמים של האבולוציה האנושית – לא ההיסטורית אלא הפרהיסטורית.

בני האדם חיים כיום בשלושה מצבי תודעה, שרק אחד מהם, למעשה, מזוּהה כמקור של ידע.

הרי הם:

תודעת ערות רגילה,

תודעת חלימה,

תודעת שינה חסרת חלומות.

בתודעת ערות רגילה, אנו ניצבים בפני העולם החיצוני, באופן כזה שאנו מקבלים את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי החושים, ומאפשרים לה לפעול עלינו; אנו תופסים את העולם החומרי החיצוני, עם השכל הקשור אל המוח; בכל אופן, אל האורגניזם האנושי. אנו יוצרים גם מושגים, תפיסות, רגשות ותחושות, על מה שנכנס פנימה באמצעות החושים. בתודעה ערנית זו, אנו תופסים את המציאות של חיינו הפנימיים – בתוך מגבלות מסוימות. באמצעות סוגי התעמקויות שונים, באמצעות פיתוח רעיונות, אנו מגיעים להבנה על קיום הגורמים העל חושיים שמעבר לדברים החומריים. אינני צריך להסביר עוד את מצב התודעה הזה; הדבר ידוע לכול אחד כמצב אותו הוא מכיר ששייך לחיי הידע ולרצון, כאן עלי אדמות.

עבור בן האדם הנוכחי, תודעת חלימה הינה מעורפלת וקלושה. בתודעת חלימה הוא רואה דברים מהעולם החיצוני בהמרות סמליות שלא תמיד הוא מכיר אותן ככאלו. אדם השרוע במיטה בבוקר, השרוי עדיין בתהליך ההתעוררות, איננו מתבונן החוצה אל השמש הזורחת עם עיניים פקוחות לרווחַה; עבור מבטו המצועף עדיין, אור השמש מתגלה אליו כשהוא זורח דרך החלון. הוא עדיין מופרד לכאורה באמצעות ווילון דק ממה שבזמנים אחרים הוא תופס באמצעות חוויות חושניות ותפיסות חדות ומותוות היטב. באופן פנימי נפשו מתמלאת בתמונה של אש גדולה. חום האש בחלומו מסמל את זוהר השמש העולה, על עיניים שטרם נפקחו לרווחה.

דוגמא נוספת, מישהו עשוי לחלום שהוא עובר מבעד לקווים של אבנים לבנות המונחות משני צדדיו של כביש. הוא מגיע אל אחת מהאבנים ומגלה שהיא נהרסה על ידי כוח טבע כלשהו או בידי אדם. הוא מתעורר; כאב השיניים אותו הוא חש גורם לו להיות מודע שאחת משיניו נרקבת והולכת. בתמונת-החלום שני טורי השיניים קיבלו משמעות סמלית; השן הרקובה, כתמונה של אבן הרוסה.

או שאנו נעשים מודעים שאנו נמצאים, לכאורה, בחדר חם מדי, בו אנו חשים חוסר נוחות. אנו מתעוררים: ליבנו פועם בחוזקה והדופק הולם במהירות. התנועה הקודחת של הלב והדופק מסומלים על ידי חדר חם מדי. תנאים פנימיים וחיצוניים מקבלים משמעות סמלית בחלום; זיכרונות העולים מהחיים ביום, המומרים ומעובדים בדרכים מסועפות למחזות חלימה מלאים, סופחים את תשומת לבו של החולם. כמו כן, אין הוא יודע תמיד עד כמה מעובדים דברים בתחום הקסום של חיי הנשמה. ובנוגע לחיי החלימה האלה, העשויים לבוא לידי ביטוי בחיים הערניים כשהתודעה הינה קלושה באופן כלשהו, הרי שהוא פועל תחת הזיות קלות.

מדען חולף על פני חנות ספרים ברחוב. הוא רואה ספר על זני בעלי חיים ירודים – ספר שבהקשר למקצועו עִניין אותו תמיד במידה רבה. אך כעת, למרות שהכותרת מצביעה על תוכן בעל חשיבות עליונה למדען, אין הוא חש בשום עניין: ואז, בפתאומיות, בעוד הוא מתבונן בצורה סתמית במה שבמצב אחר הוא היה מתבונן בעניין רב, שומע הוא תיבת נגינה במרחק המנגנת מנגינה שבתחילה חומקת מזיכרונו … והוא נעשה כולו דרוך. חישבו על כך: האיש מתבונן בכותרת של מסה מדעית; אין הוא שם לב אליה, אבל הוא שקוע במנגינה שמפיקה תיבת נגינה רחוקה, שבנסיבות אחרות הוא לא היה מקשיב לה אפילו לא לרגע. מהו ההסבר? לפני ארבעים שנה, כשהיה עדיין צעיר, הוא רקד בפעם הראשונה בחייו, עם בת זוגו הראשונה, לקצב אותה מנגינה; הדבר עולה בזיכרונו לשמע המנגינה אותה לא שמע זה ארבעים שנה, המנוגנת על ידי תיבת נגינה! מאחר והמשיך להיות איש מעשי, המדען זוכר את אותו אירוע בדיוק רב.

חכם הנסתר מגיע לעתים קרובות לזירת ההתמרה הפנימית של אירוע מסוג זה, במידה כזאת שזה נעשה למשהו אחר לגמרי. אדם המתחיל במשימה של חדירה אל החיים הרוחיים כשהוא מצויד בתודעה מעמיקה ורצינית, חייב לשים לב היטב לכל התעתועים והאשליות העלולים לצוץ בחיי הנשמה. כשהוא מתעמק בחיי הנשמה, האדם עלול להאמין בקלות כי התגלה לו נתיב פנימי אל ממשות רוחית כלשהי, כשלמעשה אין זו אלא ההמרה של העלאת הזיכרונות הנגרמת מלחן תיבת הנגינה! חיי-חלימה אלה מלאים בהדר ופליאה, אולם יכולים להיות מובנים נכונה רק על ידי אדם המסוגל להביא תובנה רוחית, לשאת את תופעות החיים האנושיים.

בנוגע לחיים של שינה עמוקה חסרת חלומות, אין לאדם בתודעתו הרגילה אלא הזיכרון שהזמן ממשיך לחלוף בין הרגע בו הוא נרדם ולרגע היקיצה. כל דבר אחר הוא חייב לחוות שוב באמצעות תודעתו העֵרה. תחושה כללית עמומה, שהוא נוכֵח בין הרגעים ששקע בתרדמה להתעוררות, זה כל מה שנשאר משינה חסרת חלומות.

כך יש לנו כיום שלושה מצבי תודעה אלה: תודעה ערה, תודעת חלימה ותודעה של שינה חסרת חלומות. אם נחזור לשלבים המוקדמים ביותר של האבולוציה האנושית – לא, כפי שאני אומר, בתקופה ההיסטורית אלא בתקופות הפרהיסטורית שהינן נגישות רק ליכולות הקיימות בחקירה הרוחית אודותיה נדבר כאן בימים הבאים – גם כאן אנו נמצא שלושה מצבי תודעה, אולם שונים באופיים באופן בסיסי. מה שאנו חווים כיום בשעות הערנות שלנו, לא נֶחְוָוה על ידי בני האדם מאותן תקופות קדומות; במקום עצמים ויצורים שצורותיהם ברורות וחדות, הם ראו את כל הגבולות הגשמיים כמטושטשים.

באותן תקופות אדם שהיה מתבונן בכולכם היושבים כאן, לא היה רואה את קווי המתאר הכלליים החדים המתחמים אתכם כבני אדם של היום; שלא כמו בני האדם כיום, הוא לא היה רואה את קווי המתאר המתוחמים בכל כך הרבה קווים, אבל עבור תודעתו הערנית הרגילה הצורות היו נראות כמטושטשות; הן היו חסרות הגדרה. הכל נראה בפחות דייקנות, הכל היה מוצף במין הילה, בקרינה רוחית, בזוהר ססגוני מבריק, מנצנץ ומתפשט הרבה מעבר להיקף המובחן כיום. המתבונן היה רואה כיצד ההילות של כולכם היושבים כאן שלובות יחדיו. הוא היה מתבונן לתוך אותן הילות זוהרות בססגוניות מבריקה ומנצנצת של חיי הנשמה של בני האדם שלפניו. עדיין היה אפשר באותם ימים להתבונן לתוך חיי נשמה משום שבן האדם היה שטוף באווירה של נשמה ורוח.

אם להשתמש באנלוגיה: אם בערבו של יום זוהר ויבש אנו פוסעים ברחובות, רואים אנו את אורות פנסי הרחוב בקווים ברורים. אולם אם הערב הינו מעורפל, אנו רואים את האורות כבעלי הילה בצבעים שונים – צבעים שאותם מפרשת הפיזיקה המודרנית באופן די מוטעה, היא רואה אותם כמופע סובייקטיבי, בה בשעה שהאמת היא שהם נותנים לנו חוויה של הטבע הפנימי של אותם אורות, בהקשר לעובדה שאנו נעים בתוך היסוד המימי של הערפל. בני האדם בתקופות עתיקות נעו בתוך היסוד של נפש ורוח. כשהם התבוננו בבני אדם אחרים הם ראו את ההילות שלהם – שלא היו מופע סובייקטיבי אלא חלק ממשי ואובייקטיבי של בן האדם. כך היה מצב תודעתי אחד בבני האדם הקדמונים.

היה להם אז מצב תודעתי אשר קישר לזה, כפי שאצלנו השינה שפולשים אליה חלומות מקשרת למצב הערות; שוב, לא היה זה מקביל למצב החלימה העכשווי, אך כל מה שהיה חומרי מסביב נעלם, נמוג. לגבינו, חוויות חושיות הופכות לסמלים במצב תודעת החלימה: זריחת החמה הופכת לחום לוהט, טור השיניים הופך לשורות של אבנים, זכרונות-חלום הופכים לחזיונות ארציים או גם רוחיים. עולם החושים נמצא שם תמיד; עולם הזיכרונות נשאר. הדבר היה שונה בתודעה של האדם שחי בזמנים קדומים של האבולוציה האנושית – ואנו ניווכח לדעת בהדרגה כי זה שייך לכולנו, משום שאלו היושבים כאן היו נוכחים בתקופות חיים ארציות קדומות. באותם זמנים, כשאור השמש ביום הלך ונחלש, בני האדם לא ראו סמלים של דברים פיזיים, אך הדברים הפיזיים נמוגו מנגד עיניו. עץ שעמד בפניו נמוג; הוא הומר לרוחי והיישות הרוחית השייכת לעץ תפסה את מקומו. האגדות אודות רוחות^–עץ לא היו המצאות של דמיון עממי; אבל הפירוש אודות האגדות האלו, הינו המצאת הדמיון של המלומדים המגששים בביצת התעתועים. היו אלו אותן רוחות – רוח העץ, רוח ההר, רוח הסלעים – שמצידן הדריכו את עיני נשמת האדם לאותו עולם שבו בני האדם שרויים בין המוות ללידה מחודשת, במקום שהוא שרוי בין ממשויות רוחיות, כפי שכאן עלי אדמות הוא שרוי בין ממשויות גשמיות. זה היה המצב השני של התודעה. אנו נראה כיום כיצד תודעת החלימה הרגילה שלנו יכולה להיות מומרת לתודעה אחרת זו, בבן האדם בן הזמן המודרני שהינו שוחר ידע רוחי.

והיה מצב תודעתי שלישי. באופן טבעי, גם בני האדם מהזמנים הקדומים יָשְנו; אולם כשהם נעורו, לא היה להם סתם זיכרון עמום שהם היו חיים בזמן, או תחושה עמומה של התמשכות החיים, אלא זיכרון ברור של מה שהם חוו בשינה. ובדיוק מתוך השינה הזאת באו הרשמים מחיים ארציים קודמים על קשריהם עם הגורל, יחד עם ההכרה, החזון, של הקארמה.

לאדם המודרני יש תודעה ערה, תודעת חלימה ותודעת שינה חסרת חלומות. גם לאנושות המוקדמת היו שלושה מצבים או תנאים של תודעה: מצב התודעה שבו הוא תפס את המציאות חדורת הרוח; המצב שבו היה לו כושר ראיה לעולם הרוחי; והמצב שבו היה לו חזיון הקארמה. באנושות הקדומה, התודעה היתה ביסודה במצב של דמדומי הערב.

דמדומי ערב אלה חלפו, נמוגו במהלך האבולוציה של המין האנושי. תודעה של שחר הבוקר חייבת להפציע – ובתוכה החקירה הרוחית המודרנית מצאה כבר את דרכה. באמצעות חיזוק כוחות הנשמה שלו חייבת תודעת האדם ללמוד להתבונן בכל עץ או סלע, בכל מעיין או הר, או בכוכבים, בדרך כזאת שהעובדות הרוחיות או היישות הרוחית שמאחורי כל דבר גשמי יתגלו בפניו.

הדבר יכול להפוך למדע מדויק, מקור של ידע מדויק (אף על פי שאנשים לועגים לכך כיום כאילו זהו שיגעון או הזיה מוחלטת), כך שבעת שבעל ידע אמיתי יתבונן בעץ, העץ, אף על פי שהוא מייצג ממשות גשמית, הוא הופך לאַין, כשהוא מותיר חלל ריק בפני מבטו, והיישות הרוחית של העץ באה לפגוש אותו. כפי שאור השמש מוחזר אל עינינו הגשמיות מכל העצמים הגשמיים החיצוניים, כך תתפוס האנושות בעתיד שהמהות הרוחית של השמש, החודרת את העולם עם חייה, הינה גם כן ממשות חיה בכל היישויות הגשמיות. כשם שהאור הגשמי מוחזר לעינינו הגשמיות, כך גם מכל יישות ארצית יכולה להיות מוחזרת כממשות לעיני הנשמה, המהות הרוחית–אלוהית של השמש החודרת הכל. כפי שבני האדם כיום אומרים: “הוֶורד הוא אדום” …. האמת המונחת בבסיס הדבר היא שהוֶורד מעניק לאדם את המתנה שהוא עצמו מקבל מיישות השמש האתרית-גשמית… הוא יוכל אז לומר כי הוורד מעניק לו חזרה מה שהוא מקבל ממהות הרוח-והנשמה של השמש, השופעת על העולם כשהיא מאיצה את החיים.

בני האדם ישובו וימצאו את הדרך לספירה רוחית, וידעו כי הוויתם מעוגנת באווירה הרוחית הזאת. הם יווכחו לדעת שבתודעת החלום היכולה להניב בתחילה רק הצגת סמלים מבולבלת של חיי החושים החיצוניים, טמונות ההתגלויות של עולם רוחי אשר דרכו אנו חולפים בין מוות ללידה חדשה. יתר על כן, בתודעת שינה עמוקה חיים ונארגים בקרבנו מערכת כוחות ממשית ואמיתית, שלאחר ההתעוררות, מובילה אותנו לקשר עם פיתוח גורל הקארמה שלנו. מה שאנו חיים בשעות העֵרות שלנו כגורל, ללא יכולת לשאת בכל החופש, נארג תוך כדי חיי השינה שלנו, בעת שיחד עם הנשמה והרוח, שעזבו את הגשמי והאתרי, אנו מנהלים חיים יחד עם רוחות אלוהיות; וגם עם אותן רוחות אלוהיות המביאות את פירות החיים הקודמים אל החיים הנוכחיים. באמצעות פיתוח הכוחות הבאים בהתאמה לנשמה, מצליח האדם לחדור בכוח הנפש לחיים של שינה חסרת חלומות, והוא מגלֵה כאן את הקשר עם הקארמה. יתר על כן, רק בדרך זו ההיסטוריה של חיי המין האנושי מקבלת משמעות, משום שהיא נארגת מתוך מה שבני האדם נושאים הלאה מעידנים קדומים יותר, באמצעות החיים שבין המוות ללידה מחודשת, לחיים חדשים, לעידן חדש. כשאנו מתבוננים באישיות מסוימת בהווה או בתקופה אחרת, אנו מבינים אותה באופן נכון רק בעת שאנו כוללים את תקופות חייה הקדומות.

בימים הבאים, נדבר על אודות החקירה הרוחית אשר בד בבד עוסקת היא תחילה עם אישיויות היסטוריות אך גם עם חיי היומיום. היא מובילה מהחיים הנוכחיים, או חיים מתקופה אחרת לחיים ארציים מוקדמים.

——————————————————————————

1. זה היה באולם הזמני שהתמקם בבית המלאכה בגיתהאנום (“הנגריה”). ↑