רודולף שטיינר

תרגם מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב!

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

וגם בספר שיצא בהוצאת תלתן – האדם כישות חושים קליטה

הרצאה מספר 10

מהלך חייו של האדם מנקודת המבט של מדע הרוח

28.2.1907     ברלין     GA55

האימרה העתיקה של מקדשי המסתורין היווניים: “דע את עצמך” עוברת באנושות כדרישה לדרך ההתבוננות האנושית המעמיקה ביותר. היא מייצגת את אחת האמיתות הגדולות ביותר, אולם קורה עם אימרה זו מה שקורה עם כל האמירות המהותיות הגדולות: כשהן מובנות נכון הן מציינות דבר מה אוניברסלי, רב עוצמה, אולם באותה קלות הן עשויות להיות מבונות שלא כהלכה – וזו הספציפית במיוחד. במובנה המקורי לא התכוונו בה לכך שהאדם יתבונן על עצמיותו היומיומית, גם לא לכך שיהיה מסוגל למצוא בתוך עצמו את סך הכל של כל הידע. אם נבין אותה נכון, משמעותה דרישה להכרת העצמיות, עצמיותו הגבוהה של האדם. היכן היא עצמיותו הגבוהה של האדם?

באמצעות השוואה נוכל להבהיר היכן מצויה עצמיות גבוהה זו ומה משמעותה של האימרה הזו. כמובן שאלמלא היו לנו עיניים לא יכולנו לחוש את האור סביבנו. אך לעולם – ודבר זה בטוח באותה מידה – לא יכולנו שיהיו ברשותנו עיניים לולא נוצרו תחילה עיניים אלה על ידי אור השמש המציף את החלל. מתוך אורגניזם ראשוני נמוך, מתוך ישות חיה שהיתה חסרת עיניים, שהכל סביבה היה חשוך, עורר האור את העין. משום כך כה בסיסיים הם דבריו של גתה: “העיניים נבנו על ידי האור ולמען האור.” אולם העיניים אינן קיימות כדי להסתכל על עצמן. לו היינו מבקשים לדבר מנקודת המבט של העיניים, היה עלינו לומר: העיניים ממלאות את משימתן בצורה הטובה ביותר ככל שהן שוכחות את עצמן ומכירות את יוצרן – את האור. האדם לא היה יכול להגשים את משימת העיניים לו היה יכול להתבונן אל פְנים העיניים עצמן. שכחה עצמית זו והכרת מה שיצר את הפנימיות, את העצמיות הגבוהה של העין, דהיינו הכרת האור, אלה הם בדיוק תפקידן ומשימתן של העיניים. דבר דומה מתרחש עם מה שמכיר האדם כעצמיות הרגילה. גם זה אינו אלא איבר, מכשיר, והכרת העצמיות עולה ככל שעצמיות זו של האדם מסוגלת לשכוח את עצמה, ככל שהיא מודעת לכך שבעולם החיצון קיים האור הרוחי, שיצר את עינינו הרוחיות ועדיין ממשיך לייצרן בהתמדה. לכן במונח “הכרה עצמית”, כשהוא מובן נכון, מתכוונים להתפתחות עצמית. את זאת עלינו לראות בבסיס בבקשנו היום לעיין בנושא – שמעטים הנושאים המשתווים לו בחשיבותם: ההכרה העצמית במובן הגבוה ביותר של המילה.

נבקש עתה להתבונן באדם מן הלידה ועד למוות, ולקחת בחשבון בהתבוננות זו את מכלול ישותו. אסור לנו לשכוח כמובן, שהאדם מביא עימו כבר בתחילת קיומו הפיסי דבר מה המופיע לפנינו לא כישות חדשה, אלא כישות שמאחוריה חיים ארציים חוזרים ונשנים, ובחיים ארציים אלה רכשה לעצמה כבר את האופי הבסיסי של האינדיבידואליות שלה. אם ברצוננו להבין מה מביא עימו האדם בלידתו, עלינו להתבונן בו לאחר מותו. שכן מתוך כך יתחוור לנו מה שמר האדם בתקופה מהמוות ועד להיוולדות החוזרת, כדי להביא זאת עימו בהיוולדותו מחדש.

הבה ניזכר מה מתרחש כאשר מת האדם: הוא עוזב מאחוריו את גווייתו הפיסית. ההבדל המהותי בין מוות לשינה הוא שבשינה הניח האדם במיטה את הגוף הפיסי והגוף האתרי ויצאו החוצה רק הגוף האסטרלי ומה שאנו מכנים ”אני”. בדיוק כפי שאבני הבניין לא תתקבצנה מעצמן לארמון, כך זקוקים הכוחות הפיסיים לגוף האתר כאדריכל פנימי. הוא קשור עם האדם ומחזיק מן הלידה ועד למוות את קשרי החומרים והכוחות הפיסיים. הוא מציל בכל רקע את התערובת הכימית מפני התפוררות. במוות הוא חי באמת בחוץ, ומשום כך נשאר החלק הפיסי מאחור בתור הגוויה המתפוררת. בשינה יוצא מן הגוף הפיסי רק הגוף האסטרלי, כנושא התשוקה והסבל, התאוות והרגשות, ואליו מצטרף ה”אני”. עם המוות נפרד ויוצא החוצה גם גוף האתר, המאוחד לזמן מה עם הגוף האסטרלי וה”אני”. זהו רגע חשוב בקיומו של האדם. ברגע זה עובר בפני הנפש במהירות הברק הזיכרון על כל החיים הארציים שהיו עד עתה, מן הלידה ועד למוות, כמעין פנורמה גדולה. פנורמה זו נראית כמו ציור. איננו חשים ברגע זה כל מה שהיה קשור איתנו בתשוקה ובסבל. כפי שבציור איננו חשים את תקיעת הפגיון, כך איננו חשים כאן גם את כל הכאב והסבל, התשוקה והשמחה שליוו אותנו שם. אנו עומדים כצופים אובייקטיביים לנוכח החיים שחלפו.

אחר כך מגיעה התקופה בה יוצא גם גוף האתר ומתמוסס בעולם האתר הכללי הזורם בעולם. ואולם דבר מה נשאר ממנו: זוהי מעין תמצית של כל החיים עד עתה. הפנורמה נעלמת ומתמוססת, אך כפי שאנו עורכים תמצית קצרה מסֵפֶר, כך נשאר כאן לכל אורך הדרך העתידית דבר מה כמעין תמצית המחוברת לאדם. בו בזמן עלינו להבהיר לעצמנו כי לצד תמצית זו של הגוף האתרי נותרת – גם אם במידה מועטה, כמעין נקודת-כוח בלבד – גם תמצית מגופו הפיסי של האדם. כמובן לא באופן שהעין הפיסית מסוגלת לראותה, אלא כמעין מרכז-כוח. תמצית זו קשורה בנוסף לכך לגוף האתרי, וזהו בדיוק הדבר הנותן לגוף הפיסי את צורתו האנושית. אז עובר האדם מצב בו הוא נגמל בהדרגה מן הקשרים עם העולם הפיסי.

כעת קיים עוד, לאחר המוות, גופו האסטרלי של האדם. כדי להבהיר לעצמנו אלו חיים מנהל עתה הגוף האסטרלי, נתאר לעצמנו שכל מה שחווה האדם אף בתור ההנאות הנמוכות ביותר, נשאר צמוד לגופו האסטרלי. הגוף הפיסי אינו חש את השמחה ואין לו כל תאוות. הוא מהווה רק מכשיר של הגוף האסטרלי, שבו מצויות השמחה וההנאה. הגוף האסטרלי הוא זה החש אותם בהשתמשו בגוף הפיסי כבמכשיר להנאה. הכמיהה להנאות נותרת בגוף האסטרלי גם לאחר שנטש האדם את הגוף הפיסי. אלא שהמכשיר חסר עתה. מכאן אתם מבינים את טבעו של הגוף האסטרלי וכיצד הוא חי לאחר המוות. היה זה כאילו הייתם הולכים באיזור מסוים צמאים למים, אולם לא ניתן לספק צימאון זה משום שאין כל מעיין, אף בטווח הרחוק ביותר. בדרך דומה מרגיש הגוף האסטרלי, מתוך סיבות טובות מאוד, תאוות, כמיהות להנאה ורגשות שהיו ברשותו לפני כן, כצימאון לוהט – לא משום שהדברים אינם קיימים אלא משום שחסרים לו האיברים לסיפוק ההנאה. בדיוק מסיבה זו הביאו הדתות כדוגמה לכך את ייסורי האש שעליהם צריך האדם להתגבר לאחר המוות.

עד שהגוף האסטרלי נגמל מקשריו אל הגוף הפיסי הוא נשאר בקמאלוקה, בה עליו להשתחרר יותר ויותר ממה שזרם אליו כשהיה ברשותו הגוף הפיסי. אדם שטיהר את האמוציות שלו כבר בחיים אלה, שהעדפותיו לא היו עוד בתאוות הגסות של המזון אלא ביופי, באמנות וברוחניות, יקצר את תקופת הקמאלוקה שלו. אדם שיכול היה למצוא סיפוק רק בשימוש במה שמסוגל לתת לו המכשיר הפיסי שלו, יחיה זמן רב בספֵירה של הצימאון הבוער, ומצב זה מסתיים בכך שכל מה שהאדם לא הפך עדיין לרוחי בגופו האסטרלי, נושר כמעין גוויה של הגוף האסטרלי כפי שנשרו הגוף האתרי והגוף הפיסי. ככל שהאדם טיהר אותו פחות, ינשור יותר. כך יצרף האדם לאחר מכן טבע מטוהר יותר מגופו האסטרלי, לתמצית הגוף הפיסי והגוף האתרי שאותה הזכרנו.

עם שלוש תמציות אלו נכנס עתה ה”אני” לעולם הרוח הממשי, ובעולם הרוח עליו לעבד את כל מה שחווה ורכש כאן במשך החיים הללו. נתאר לעצמנו אדם מסוים הנכנס לחיים עם פוטנציאל גבוה. הפוטנציאל הזה נמצא ברשותו רק משום שבמשך שהייתו בארץ הרוח הוא עיבד את חוויותיו, שעברו בתקופה זו טרנספורמציה לכושרות ופוטנציאל.

בכל מהלך של חיים ארציים מוסיף האדם דבר מה חדש לשלוש התמציות של גופיו. אדם שנולד כמחונן במיוחד, ניצל את חייו הקודמים בצורה טובה וצבר בתקופות חייו שעברו דפים רבים לכעין ספר, בו מצויים ההתנסויות וההישגים של חייו הארציים הקודמים. עם אלה נכנס האדם לחיים חדשים ומקבל את גופו הפיסי מאבותיו הפיסיים. גרעין-ישות זה, המביא עימו את הפירות מחיים ארציים קודמים, ייכנס למשפחה המסוגלת להעניק לו את התכונות הפיסיות שיאפשרו לו להשתמש בפוטנציאל האינדיבידואלי שלו, אותו רכש לעצמו לפני כן. לא התכונות העוברות בתורשה הן אלה המעניקות לאדם יכולות וכושרות. הן מספקות רק את המכשיר. אולם המכשיר חייב להתקיים. כפי שאמן הפסנתר חייב למצוא כלי מתאים, כך חייבת האינדיבידואליות, כשהיא עוטפת עצמה בגוף פיסי חדש, למצוא בגוף זה את המכשיר הנאות על מנת שתוכל לבטא עצמה בדרך הנכונה בעולם הפיסי. מכאן ההטעיה כאילו לפנינו התורשה הפיסית בלבד. כמובן שהיא קיימת – אולם רק משום שהאינדיבידואליות נמשכת להורים המסוגלים לספק לה את המכשיר המתאים. כל מה שעליו אמרנו שהוא מושלך במהלך הזמן, חייב באותה דרך להתגבש שוב מסביב לאדם. זהו כל מה שמקבל האדם שוב מחדש, כדי שיוכל לשאת זאת בהמשך החיים לטיהור מחודש של ישותו.

חיברנו כבר את אבני הבניין למחצית הראשונה של חיי האדם. עלינו לחזור כעת על עניין מסוים מתחום בעיות החינוך ובית הספר ולבנות זאת הלאה בשביל חלקו השני של מהלך חיי האדם, כדי לראות כיצד מתפתחים הגוף הפיסי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי בחלק הראשון של חיי האדם, וכיצד תלויים בכך אושרם ותוכנם של החיים האנושיים. זהו פרק חשוב, ועלינו להבין שהוא מהווה חוק גדול, הנוטל אמנם צורות מגוונות, אולם בקווים כלליים הוא תקֵף. רק מי שמכיר את החוקים ויודע תמיד להתחשב בהם, יצטרף למהלך החיים בדרך הנכונה ויוכל ללכת לקראת ייעודו בבהירות.

נתחיל בהולדתו של האדם. דיברנו כבר על כך שעם הלידה הפיסית נולד בשלמותו רק גופו הפיסי, שהיה עד כה מוקף בעטיפת האם הפיסית. שם התפתחו האיברים רק הודות לכך שהאדם היה מוגן מכל הצדדים עד ללידה הפיסית. עתה כאילו הדף האדם את עטיפת האם הפיסית, וגופו הפיסי נתון מעתה להשפעות האלמנט הפיסי בלבד. לאחר הלידה לא נולד עדיין הגוף האתרי, ועוד פחות ממנו הגוף האסטרלי. אלה עטופים עדיין בעטיפה אתרית ואסטרלית. כמו קערה, הנראית רק למבטו של הרואה הרוחי, עוטפות את האדם עטיפה אסטרלית ועטיפה אתרית, שאינן שייכות לעצם טבעו אך מגינות עליו ועוטפות אותו. העטיפה האתרית עוטפת את האדם עד לשנתו השביעית, מועד התחלפות השיניים. רק אז נולד הגוף האתרי. רק אז נהדפת העטיפה האתרית, כמו שנהדפת העטיפה הפיסית בלידה הפיסית. ועם הבשלות המינית נחשף לראשונה הגוף האסטרלי במלואו לעולם החיצון.

עלינו להבהיר לעצמנו שבשבע שנות החיים הראשונות פועלת באופן מלא וחופשי רק אותה תמצית שקראנו לה תמצית הגוף הפיסי, והיא המעניקה את הצורה הפיסית. היא מכוונת את התצורה הפיסית. מעתה גדלים האיברים אל העולם החיצון כאשר צורתם ומבנם קיימים, והם צריכים רק להוסיף לגדול הלאה. עלינו להביא לסביבתם כל מה שעשוי לפתח את תצורתו של הגוף הפיסי בדרך הטובה ביותר. ביכולתנו להשתמש לשם כך בשתי מילות-קסם: חיקוי ודוגמה. הילד מחקה כל מה שנמצא בסביבתו, וחיקוי זה מעורר את האיברים הפנימיים לצורתם. גם אם המוח עדיין בלתי מושלם במידה רבה בשנה השביעית, הוא קיבל כבר את הכיוון, ומה שנמנע ממנו עד עתה לא יהיה ביכולתו להשלים מאוחר יותר. בשיניים מגיע העיקרון הפיסי למעין נקודת סיום, שכן זהו עיקרון הצורות. כפי שהשיניים מראות בצורה המוחשית ביותר שמרכיביהן קובעו, כך קבועים גם האיברים האחרים, הרכים יותר. האור פועל ומעורר את כוח העיניים אל פני השטח. הזכרנו, שטוב יהיה לתת לילד בובות ודברים דומים בלתי מושלמים ככל האפשר. הזכרנו שילד בריא ישמח לצעצועים מושלמים לזמן קצר בלבד. לעומת זאת הוא ישמח כאשר קושרים לו מטפחת, מסמנים עיניים ואוזניים בכתמי דיו ונותנים לו זאת כצעצוע. כפי ששריר מתחזק רק כשמשתמשים בו, כך הדבר גם כאן: כעת חייב הילד לעבוד ולבנות בדמיונו את מה שחסר לבובה. כאן תופעל הבנייה האורגנית הפנימית. משום כך יש חשיבות רבה לכך שיינתן לילד לעבוד באופן פנימי, שיביאו לסביבתו חפצים המחדירים את האיברים בשמחה, חשק והנאה בסביבה. דבר זה יוצר כוח לבניית האיברים. שום דבר אינו יכול להרוס את האיברים, כמו כאשר אין מספקים לילד את הדברים הנכונים. הדמיון הפעיל שבו עובד על צורות איבריו, ואין דבר מוטעה יותר מלתת לילד להתרגל, באמצעות סגפנות שגויה, לקיום חסר-חשק. השמחה היא התכלית בשנות החיים הראשונות, ואינסטינקט החיים הבריא הוא הבנאי – ואסור רק לעוות אותו. התזונה הנכונה המוגשת לילד תגרום לכך שהוא יחשוק בתזונה המעצבת אותו. תזונה לא נכונה תגרום לילד מחלה. לכל חומר, לכל דבר, מכיר מדע הרוח את הדבר הנחוץ. כך חייב להיות ברור שבשבע השנים הראשונות יוצא בעיקר מה שקשור לאופי הזן. אז עובד על האדם העיקרון הפיסי, ועלינו לתת לילד לעבוד בלא הפרעה.

בבעיית התזונה מופיע קשר פנימי בין חלב-האם לילד, קשר המתבטא בכך שבשנים הראשונות קיימת זיקה רוחנית בין האם לילד. אם המזינה את ילדה בעצמה שמה לב לכך. בחלב האם קיים לא רק האלמנט הפיסי והכימי. חלב-האם קשור באופן רוחי עם הילד. איש מדע הרוח רואה בו מזון הנולד מתוך גוף האתר של האם, ומשום שגוו האתרי של הילד טרם נולד, ביכולתו לשאת, במיוחד בתקופה הראשונה, רק מה שמוכן באמצעות גוף אתרי אחר. קיים מגע אינטימי בין צרכיו של הילד לבין מה שמגישה לו האם עצמה. ואם מסתכלים על אחוזים: בערך 20-16 אחוז מן הילדים המתים בגיל הינקות הם כאלה שניזונו מחלב-אם, לעומת 26 עד 30 אחוזים שניזונו מחומרים זרים. עובדה זו ממחישה את הקשר בין גופי החיים. זהו מעין אופי, המתבטא באופן פיסי בשנות החיים הראשונות. האופי השייך יותר לזן נבנה, מתקבע ומתקשה, מעניק לילד את האופי שבאמצעותו הוא שייך למין המסוים שלו. הקווים המשפחתיים מטביעים עצמם על פניו רק מתקופה זו והלאה.

התקופה שבין השנה השביעית לארבע עשרה, היא זו שלגביה השתמשנו כבר בשתי מילות הקסם: התלהבות וסמכות. האדם זקוק בתקופה זו לאנשים אחרים, שיהוו לגביו את התגשמות כל הטוב, היפה והחכם. הוא זקוק לאדם בכלל, בו יראה את החוקים והתורות היסודיים. בגיל זה לא תוכלו לעשות הרבה בעזרת הטפות מוסריות, אלא כאשר תהוו לילד מופת, שיראה לילד את הדרך מעלה אל האולימפוס. משמעותי ביותר לכל הזמן שלאחר מכן, אם הילד רואה עכשיו מעליו אנשים שלפניהם הוא עומד עם יראת כבוד עמוקה. כמובן שכאן מדובר בחיקוי. משום כך עלינו לכוון את הוראת ההיסטוריה כך שנציב באופן מוחשי לפני הילד בתמונות את החכמה וחוזק האופי הגלומים בה. ומן האופי האמנותי הוא עובר יותר לאופי ייחודי, שאינו קשור עוד עם שושלת האבות. חיקוי ההורים הופך לחיקוי האמנות הזרה. שדה הראיה מתרחב מעבר למשפחה. עלינו להביא לקרבת הילד אנשים שבעזרתם ימשיך ויתרחב הגוף האתרי אל האלמנט האמנותי. בעוד שעד התחלפות השיניים מוטבע באדם כל מה שמציב אותו במשפחה, מקבלות עתה המחוות את אופיין שלהן. מה שהופך את האדם לאדם מיוחד מוטבע בו כשהוא יוצא מחוג המשפחה, שכן כעת נהרסת העטיפה האתרית. כעת ניתן לעבוד על גוף האתר, כאשר בסביבת הילד מצויים אנשים היכולים, באמצעות התכונות שהם נושאים בעצמם, לפתח את התכונות השמורות בגופו האתרי של הילד. אותן תכונות פוטנציאליות בסיסיות שהאדם הביא עימו בגופו האתרי כפירות מהתגשמותו הקודמת מתפתחות עתה, כאשר לאחר שבע השנים הראשונות משתחרר גוף האתר והוא חופשי עתה לכל הכיוונים. לכן חייב המחנך לסגת מעט ולא לומר: “זהו חוק היסוד בחינוך”, אלא להסתכל על מה שהילד הביא עימו. שכן כעת על האיברים להתחזק ולגדול לכל הצדדים באמצעות גוף האתר שנעשה חופשי. בעוד שעד לשנה השביעית עובדו האיברים הפיסיים ועוצבו באורח פלסטי באמצעות הכוחות הפיסיים, עלינו לעבוד עתה על איברים מוגדלים אלה כדי להכניס לתוכם מצפון, מוסר וכוח-מעשה – את כל התכונות האתריות.כל דבר פיסולי, כל מה שקשור לשמחה הרוחנית הטהורה ביחס לטבע, צריך להיות מוטבע כאן, שכן אלה חייבים להיות נטועים באדם כה חזק עד שיידבקו לגוף האתרי: אופי מוצק יכול להיות ברשותו של האדם רק כאשר ביכולתו לפתח את גופו האתרי באופן חופשי. מחנך חייב לומר לעצמו בתקופה זו: אינך עובד כאן עם דבר שאותו אתה יכול לעצב כפי שמתחשק לך. אם אינך מקשיב למה שעבר מגוף האתר הקודם, אתה עלול לקלקל משהו לכל החיים. משום כך חייבים גם התרגילים הפיסיים להיות מתוכננים כך שתחיה בילד הרגשת ההתחזקות, ההרגשה שנוסף לו דבר מה. “אני נעשה גדול יותר”, “אני צומח”, חייבת להיות תחושה מוסרית בילד ולא תחושה פיסית בלבד. דבר זה פועל בצורה פלסטית על הגוף האתרי, באותה מידה בה פועל העיקרון הפיסי על הגוף הפיסי.

באותה דרך שבה נבנים האיברים הפיסיים בזמן שבו עטיפת-האם הפיסית מקיפה את הגוף הפיסי, מקיפה עדיין המעטפת האסטרלית את התכונות האסטרליות שמביא עימו האדם. אלה נבנות קודם בעטיפה האסטרלית, ורק עם הבשלות המינית יוצא האדם לקראת העולם עם גוף אסטרלי חופשי. רק כעת יכולים לרכוש בו אחיזה, שיפוט, ביקורת ובניית מושגים, אשר בתקופות חיים קודמות היה זה מוקדם מידי לתת לו אותם. בתקופת החיים הקודמת לא צריכה עדיין להיות לאדם כל אמונה דתית, שכן את זו הוא יכול לפתח רק עם לידתו של הגוף האסטרלי. לפני כן היה עליו לשאת עיניו אל האדם בעל האמונה ולקבל ממנו את מה שעליו להאמין בו, משום שבתקופה זו העצמיות אינה מוגדרת, והיא מתקיימת רק כקריקטורה אסטרלית. מנקודת מבט אוקולטית בלתי אפשרי לתת לאדם הצעיר אפשרות לקבל הכרה דתית כלשהי. זה חסר כל משמעות ומנוגד להתפתחות, כאשר ילד בגילאים הללו מוצא כאפשרי לומר: “יש לי אמונתי הדתית שלי”. זהו סימן לכך שדבר מה בחינוכו של אדם זה הוחמץ. שלא היה ביכולתו לפתח בתוכו את הכוח הגדול, המבשיל בדיוק תחת הרושם של סמכות מוצדקת. הגוף האסטרלי נולד בתקופה זו, ובה, מהשנה הארבע עשרה והלאה, מבשיל לאט ובהדרגה השיפוט, המוביל להכרה דתית. זהו הזמן שבו מוטבעים בנער תחושות רליגיוזיות ומוסריות והישגים אמנותיים. בכך ביכולתו לצעוד לקראת העולם בחופשיות כאינדיבידואל. דבר זה נמשך עד לשנה העשרים ואחת או העשרים ושלוש.

זהו רגע חשוב, כאשר עם הבשלות המינית צועד האדם לקראת בני האדם האחרים. כפי שכל בר-החלוף אינו אלא משל, כך גם הופעתה של הגבריות והנשיות מהווה סימבול. כפי שצומחת לאט לאט האהבה ליחיד, כך צומחים עתה בכלל לראשונה היחסים האישיים לסביבה. לפני כן היו אלה יחסים אנושיים כלליים. רק עתה מופיעים שיפוט עצמי ויחס לסביבה. כאן מופיעים באלמנט האסטרלי היסודות שהביא עימו האדם, ואשר רק עתה יכולים להתפתח בחופשיות. כל האידיאלים הגבוהים, כל תקוות החיים וציפיות החיים היפות, שאינם אלא מה שהובא בגוף האסטרלי כבסיס אסטרלי, כל אלה הם כוחות החייבים להתקיים. אדם מתפתח נכון אם הוא עובר את תקופת הלימודים שלו באופן כזה שהוא מוציא בהדרגה את אשר מצוי בו כפוטנציאל – לא את המצוי בעולם אלא מה שהוא עצמו מביא עימו. אידיאלים אינם קיימים מעצמם, אלא נמצאים ברשותנו משום שבתוכנו פעיל הכוח הגורם בתקופה זו לאותה פריצה-החוצה של הנוער. אין דבר גרוע יותר לחיים המאוחרים יותר, מכך שעד לשנה העשרים לא קיימים כוחות אלה – תקוות החיים והכמיהה לחיים. שכן אלה הם כוחות ריאליים. ככל שאנו מסוגלים להוציא יותר מן היסודות הנוכחיים של הפנימיות, כך נקדם יותר את האדם המתפתח. רק עם השנה העשרים ושלוש יוצאים כל הדברים הללו החוצה, ואז האדם יכול להיכנס לשנות הנדודים שלו. כאן נולד לראשונה ה”אני” שלו, כאן הוא צועד לקראת העולם בחירות כאישיות חופשית.

מה שפיתח ה”אני” שלו, מה שפיתחו יחד ארבעת מרכיביו, מצוי כעת ביחסי גומלין ישירים עם העולם. כעת פועלות חוויות החיים של האדם לגמרי בחופשיות, בלא שיצטרך תחילה לפתח את פנימיותו. רק עתה הוא מוכן להיכנס אל המציאות הישירה. לו עשה זאת לפני כן היו הכושרות הפוטנציאליים היפים הטמונים בו מתקלקלים. הוא היה ממית אז את הכוחות שהביא עימו כבסיס. זהו חטא ביחס לנוער, אם אנו נותנים לדברים הפרוזאיים של החיים לפעול עליו מוקדם מידי. עתה הבשיל האדם, והגיע הזמן בו הוא יכול ללמוד באמת מן החיים. הוא מתפתח כעת למה שמכונה שנות ההתמחות, המצויות בתקופה שבין השנה העשרים ושמונה לשנה השלושים וחמש (עם זאת, אין לקבל את הזמנים הללו כקביעה פדנטית).

סביב לשנה השלושים וחמש זהו אמצע החיים של האדם, תקופה הנראית על ידי מדע הרוח, מכל התקופות, כבעלת חשיבות עצומה. שכן בעוד שעד לשנה העשרים ואחת הוציא האדם משלושת גופיו את מה שהיה טמון בו כפוטנציאל, ועד לשנה העשרים ושמונה הוציא מן הסביבה את מה שזו יכלה להציע לו באופן חופשי, עתה הוא מתחיל לעבוד על גופיו בחופשיות. תחילה הוא עובד על הקשיית גופו האסטרלי. לפני כן היה עליו ללמוד מתוך הסביבה ומן הסביבה. עתה הופך השיפוט שלו לכזה שהוא מקבל כוח פעולה מסוים ביחס לסביבה, וטוב יעשה האדם אם לפני כן לא יסיק בשיפוטו סיכום סופי מידי לגבי העולם. רק לקראת השנה השלושים וחמש עלינו להקשות את השיפוט שלנו. אז הופך הגוף האסטרלי מעובה יותר ויותר. אם עד אז התאמנו, הרי עתה אנו רשאים לבצע. כעת מתחיל שיפוטנו להיות בעל משמעות לגבי הסביבה. כעת, היכן שהדברים אמורים בעשייה למען העולם, מתחיל האדם להניח את שיפוטו על כף המאזניים. הנווד הפך כעת ליועץ, ועתה יכולים השאר לכוון עצמם על פיו.

עם השנה השלושים וחמש מתחילה התקופה שבה יכולות החוויות להפוך למעין חכמה. השנה השלושים וחמש היא נקודת הזמן, שניתן להכירה גם בחיים הפיסיים בכך שהגוף האסטרלי והגוף האתרי נסוגים מן העולם. עד לשנה השלושים וחמש ומעבר לה פועל הגוף האסטרלי ב”אני”, בדם ובמערכת העצבים. שם הוא בצמיחה, בהתקשות. האדם מקבל בהקשר זה מוצקות מסוימת. את מה שמתגבש באמת בעולם הרגש והחשיבה שלו, הוא מביא להתאמה ולביטוי עם אומץ ופעילות רוחנית. לכן נוכל לתאר תקופה זו גם כתקופת הבנייה של מערכות הדם והעצבים. תקופה זו מסתיימת באופן פיסי בערך לקראת השנה השלושים וחמש, בה נסוג יותר הגוף האתרי מן הפעילות בגוף הפיסי החיצוני. מכאן הדבר האופייני לתקופת-אמצע זו – שממנה והלאה מפסיק האדם בהדרגה לגדול. הוא מתקשה, השומן מתחיל להצטבר והשרירים מתעבים. דבר זה נובע רק מכך שהגוף האתרי מתחיל לסגת. לכן משתחררים גם כוחותיו של הגוף האתרי, מאחר שאין הם צריכים יותר לעבוד על הגוף הפיסי, והם חוברים למה שהאדם פיתח באופן פנימי. כעת נעשה האדם חכם. משום כך ידעו הקדמונים היטב, שלעצתו של אדם בחיים הציבוריים יש משמעות רק כשגוף האתר נסוג מן הגוף הפיסי: אז הוא יכול להיכנס לחיים הציבוריים, ולפוטנציאל שלו יש משמעות לגבי המדינה והחיים הציבוריים.

מגיל שלושים וחמש מתכנס האדם יותר ויותר לפנימיותו. בהסתכלנו על אדם כזה נראה שלא יהיו לו יותר אותן ציפיות נעורים ואותה כמיהת נעורים. אולם לעומת זאת ברשותו השיפוט שלו, שעליו אנו חשים כי הוא מהווה כוח בחיים הציבוריים. כעת אנו רואים גם כיצד אותם כוחות וכושרות התלויים בגוף האתרי, כמו הזיכרון, מתחילים להיחלש. עתה – לקראת גיל חמישים בערך – אנו מגיעים לגיל בו נסוג גם העיקרון הפיסי מן האדם ומניח אותו יותר ויותר לאדמה הגרמית, כאשר המרקם הפיסי נעשה רפוי. העיקרון הפיסי קושר עצמו יותר ויותר עם העיקרון האתרי, והעצמות, השרירים, הדם והעצבים מתחילים לפתח חיים עצמיים. האדם נעשה יותר ויותר רוחני. כמובן שדבר זה מסתייע רק מכך שהחינוך המוקדם נעשה בדרך הנכונה. שם חייב הגוף האסטרלי לרכוש דבר מה. אם אין ברשותו של הגוף האסטרלי שמחת נעורים, לא קיים בו מה שצריך להיות מוטבע עתה בגוף האתרי המעובה, ואם זה אינו קיים בתוכו, לא יוכלו להתפתח אותם חיים פנימיים רבי עוצמה, ומופיעה מה שמכונה ילדותיות גיל הזיקנה. אדם שבנערותו לא קיבל את הכוח הרענן, מתחיל להתייבש. חשוב ביותר, בהקשרי מדע הרוח, לראות זאת. הזמן המתאים ביותר לפריסתם של כושרות רוחניים הוא כאשר מגיעה השנה השלושים וחמש. אז משתחררים הכוחות שהלכו עד עתה לגופניות. הם עומדים לרשותו של האדם וביכולתו לעבוד איתם. זוהי מתנה קארמתית מיוחדת, כאשר האדם אינו מגיע מאוחר מידי להתפתחות אוקולטית. כל עוד הוא חייב לעסוק בהכוונת כוחותיו כלפי חוץ, אין ביכולתו לכוונם פנימה. משום כך יש לראות את נקודת הזמן שסביב לגיל שלושים וחמש כנקודת שיא. במחצית הראשונה של החיים התפתח כבר הכל למהלך של ריתמוס, אולם במחצית השניה אין הגבולות מוגדרים כל כך, למרות שבמדע הרוח נתונים תמיד גבולות. אולם אלה אינם מדויקים.

רק כאן אנו פועלים למען העתיד. מה שמפתח האדם בשלבי-החיים הגבוהים בפנימיותו יהפוך בעתיד ליוצר איברים וגופניות. הוא אשר יפעל מאוחר יותר גם עם הקוסמוס. הוא אשר יהפוך בעתיד להיות מה שביכולתנו לראות כבר עתה במחצית-החיים הראשונה. בהכוונה זו יש אולי יסוד מעיק, במיוחד לנוער, אך מי שקולט באמת לתוך עצמו את התורה של מדע הרוח, לא יחוש זאת יותר. אם תסקרו את חיי האדם מנקודת מבט גבוהה, תראו שדווקא התבוננות כזו על מהלך חייו של האדם מביאה לשימוש נכון ולמעשיוּת. האדם חייב להתאמן בוויתור ולהמתין עד שיהיו ברשותו האיברים הנכונים כדי לפעול בצורה הנכונה בספֵירה המתאימה להם.