מאת אורי בן-דוד

חודש יוני 2018

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

פתיחה

הרעיון לפרסם בצורת מאמר את תוכן חלק זה, החותם את סדרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית' שיצאה לאור בספר: 'להתעורר בקהילה'^[1] עלה בשיחות בין דניאל זהבי וביני סביב הצורך ההולך ומתעצם, בטיפוח היצירה הקהילתית בזמננו. ואכן, התלבטתי לא מעט עד שהרגשתי שהבשיל הזמן ונוצרו תנאים מתאימים לפרסום חלק זה, שכותרתו: 'טיפוח תרבות האדם והקהילה' כמאמר העומד בפני עצמו, בזיקה לתוכן סדרת ההרצאות.

שתי סיבות עיקריות גרמו לי להמתין עם פרסום המאמר. הסיבה הראשונה – ידיעה מתוך התנסות רבת שנים במרחב היצירה הקהילתי, שתהליכי יצירה אלו נובעים ומושפעים קודם כל מהעושים במלאכה, מהיוצרים עצמם, שהינם שונים בכל מרחב יצירה, שגם הוא ייחודי תמיד. והסיבה השניה – שרבים הם המאמרים והספרים שנכתבו בנוגע למרחב יצירה חיוני זה, המתארים באופן מעמיק ומאיר עיניים את מאפייני יצירה זו, אך לא פעם, נותרים תיאורים אלו בחינת 'אידיאה שאינה הופכת לאידיאל', לאידיאל המעורר רצון, חדוות יצירה ושמחת חיים להגשימו.

חלפו קרוב לשמונה שנים מאז יצא הספר 'להתעורר בקהילה' לאור. וכן, בחודש יולי הקרוב, בעוד חודש ימים, נציין מלאת שבע שנים למחאה החברתית של קיץ 2011. במהלך שנים אלו מתרחשים אירועים משמעותיים ומעשיים המצביעים ביתר שאת על החיוניות והרלבנטיות שבהעצמת היצירה התרבותית האזרחית, שאחד ממקורות החיים והצמיחה שלה הוא התהליך החינוכי-קהילתי, המכשיר קרקע פורייה לצמיחתה של תרבות אזרחית ייחודית לכל קהילה וישוב, בהתאם לאופיים של התושבים ואופי המקום. אירוע מכונן נוסף שהתרחש זו השנה השנייה בחודש מרץ האחרון (2018) הוא פסטיבל שיח אבריק' לתרבות אזרחית, שנוסד על ידי קבוצת אזרחים בקרית טבעון וסביבתה, ללא תמיכה כלכלית מגופים ציבוריים, מתוך עוצמות יצירה המצויים בשפע בלב האזרחים, שסייעו איש לרעהו לממש משאלות לב יצירתיות.

במהלך שנים אלו התרחבה והעמיקה ברחבי הארץ היצירה הקהילתית בהשראת הגישה החינוכית המוכרת בשם 'חינוך ולדורף', והתעצמות יצירה זו מעוררת שאלות קהילתיות, חברתיות ותרבותיות, המבקשות התייחסות רצינית ומעשית. יוזמה נוספת שמתהווה ונוסדת במהלך שנים אלו היא 'יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל, שבהשראתה, בין השאר, קמות יוזמות פוליטיות במרחב המקומי-מוניציפאלי, הנובעות וצומחות מתוך מהלך יצירה קהילתי-תרבותית-אזרחי, כדי להעצימו ולתמוך בו.

ואם לא די בכך, הרי שבשנה הבאה יציינו ברחבי העולם מאה שנים לייסודו של ביה"ס 'ולדורף' הראשון בשטוטגרט. היוזמה לייסוד בית ספר זה יצאה מאמיל מולט, אחד הפעילים המרכזיים בתנועה להתחדשות חברתית שנוסדה על ידי רודולף שטיינר באותה תקופה. את ייסוד בית הספר ולדורף הראשון בשטוטגרט אפיין שטיינר בהרצאה הראשונה שנשא בפני מורי ומחנכי ביה"ס העתיד לקום כ'צעד חגיגי להכוונת גורל העולם'. הוא ראה בייסוד ביה"ס 'הנחת אבן פינה', זרע להתחדשות רוחנית ותרבותית, חברתית ופוליטית, תחילה באירופה, ובהמשך, ברחבי העולם.

רואים אנו שבמהלך קרוב למאה שנים אלו, למרות טרגדיות איומות שפקדו את האנושות במהלך המאה העשרים, התרחב והעמיק האימפולס החינוכי שנזרע בשטוטגרט, ובמובנים רבים, גם האימפולס הקהילתי שנזרע בין השאר באמצעות התוכן החי של סידרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית'. שני אימפולסים משמעותיים וחיוניים אלו תורמים רבות, באופן ישיר ועקיף ליצירת תרבות אזרחית, ליצירתה של חברה אזרחית המובילה להתחדשות הדרגתית במרחב היצירה הפוליטי.

במהלך שבע השנים האחרונות בהן אני מעורב בייסודה של יוזמת 'שיח ישראלי', התבהר והתברר לי שישנה חשיבות רבה במציאת מוטיבים להתחדשות תרבותית ופוליטית, מתוך זיקה עמוקה וחיה למורשת היצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל, מתוך קשר רוחני-אידיאי לשורשי התנועה הלאומית הציונית, שהובילה את התחדשות היצירה התרבותית העברית בעת החדשה. לנושא זה התייחסתי בשני מאמרים שמתפרסמים בארכיב לכותבים אחרים באתר של דניאל זהבי. הראשון: 'עכשיו זה זמן הישראליות', והשני: 'גילוי וחשיפת השורשים הרוחניים-אידיאיים של התנועה הלאומית הציונית החילונית'. לעניות דעתי, מתעורר בימים אלו צורך ממשי ביצירת 'סינתזה תרבותית ישראלית' מתוך מפגש בין המורשת הרוחנית והתרבותית של עם ישראל ובין מקורות השראה אנתרופוסופיים והיצירה החינוכית המוכרת בשם 'חינוך ולדורף'. מתוך ובהשראת גישה זאת, מצאתי לנכון לחתום מאמר זה במילות חזון 'שיח ישראלי'. החזון נוצר ועוצב כמה שנים אחרי כתיבת חלק זה, החותם כאמור את סדרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית', בספר 'להתעורר בקהילה', שיצא לאור בשנת 2010. מילות החזון, מארג האידיאלים והערכים היוצרים את תוכנו וצורתו, מביאים לידי ביטוי ומשקפים נאמנה את האתגר החברתי המרכזי בזמננו: טיפוח תרבות האדם והקהילה.

מבוא

במאמר בכתב העת אדם עולם (פברואר-מרץ 2009) על שליחותן של קהילות ייעודיות בזמננו, כותב ראובן שליב: "התפיסה האנתרופוסופית בשאלת יחסי היחיד והקהילה מונחה על פי רוב על ידי 'החוק החברתי היסודי' אשר ניסח רודולף שטיינר לראשונה בשלישי מתוך שלושה מאמרים שדנו בשאלה החברתית והתפרסמו בכתב העת: לוציפר-גנוסיס בשנים 1905-1906: החוק החברתי היסודי: 'בקהילה של בני אדם הפועלים ביחד תהיה רווחתה של הקהילה גדולה יותר ככל שהיחיד ימעט לתבוע לעצמו את פרי עבודתו. כלומר, ככל שהוא מוסר את מה שהוא מייצר לרעיו ולקהילה וככל שצרכיו מסופקים, לא מעבודתו שלו, כי אם בעבודתם של אחרים.' משמעותו של החוק היא שרווחתו של האדם גדולה יותר בה במידה שהאנוכיות פוחתת. תהליך זה אינו אפשרי כל עוד מה שהאדם יכול לקבל לסיפוק צרכיו תלוי לגמרי בעבודתו שלו. רק מי שעמל למען אחרים יכול, בהדרגה, להיעשות לעובד בלתי-אנוכי. "לשם כך נחוץ דבר אחד כנקודת פתיחה: כדי שאדם יהיה מוכן לעבוד למען אדם אחר ללא ציפייה לרווח אישי הנמדד בהתאמה למידת עבודתו, הוא חייב למצוא באותו האדם האחר את הסיבה, את המניע לעבודתו. וכדי שאדם יעבוד למען הקהילה הוא חייב לתפוס ולהרגיש את המשמעות והערך של קהילה זו, את מה שהיא כשלמות חיה ואורגנית. הקהילה חייבת להיות קהילה שבה כל יחיד ויחיד יכול לומר: 'הגוף הקהילתי הזה הוא כפי שראוי לו להיות, ואני רוצה שיהיה כזה.' הדרישה הבסיסית ביותר היא שלגוף הקהילתי כולו תהיה שליחות רוחנית מסוימת, שליחות שכל יחיד ויחיד בקהילה ישאף לתרום להגשמתה בדרך זו או אחרת."

במהלך השנים שחלפו מאז העניק רודולף שטיינר את התוכן החי בסדרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית', המופיע כאמור בתרגום לעברית בספר 'להתעורר בקהילה', התרחשה כאמור התפתחות משמעותית ביצירה המתקיימת בהשראת האנתרופוסופיה בכל תחומי החיים. למרות קשיים מבית ומחוץ, התרחבה והעמיקה יצירה עשירה ומגוונת זו ברחבי העולם תוך שהיא מעניקה תרומה מהותית וחיונית להתחדשות יצירת התרבות האנושית במהלך המאה העשרים.

התפתחותו של האימפולס החינוכי המוכר בשם 'חינוך ולדורף' יצרה קרקע פורייה ותשתית ליצירה חינוכית-קהילתית, בתנאים טובים יותר מאלו שהיו בתקופתו של רודולף שטיינר. אבני הדרך וחומרי הבניין שאמורים לשמש אותנו בתהליך החינוכי ובבניית קהילות מצויים בהישג ידנו, וכל שמוטל עלינו הוא לגשת למלאכה בלב פתוח וברגש תודה עמוק על ההזדמנות שניתנה לנו ליצור קהילות אנושיות ביחד עם אחינו בני האדם.

במאמר זה מתוארת דרך ליצירה ולבנייה של קהילה בהשראת סדרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית' ולאור התנסותי בפעילות חינוכית, חברתית ותרבותית במהלך שנות חיי.

שיח ומפגש אנושי במרחב קהילתי –

דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית

בפרק 'מהות האדם' מתוך ספרו גוף, נפש, רוח^[2] – מבוא לידיעת עולם על-חושית ולהכרת ייעודו של האדם, פותח רודולף שטיינר בציטוט של י. ו. גיתה, המצביע על נקודת מוצא לאחת הדרכים שצעידה בה עשוייה לאפשר לאדם המבקש זאת, להגיע לידי הכרת מהותו של האדם. "מיד לאחר שהאדם פוגש בעצמים הסובבים אותו הוא חווה אותם וחושב עליהם לאור יחסם אליו. וטוב שכך הוא הדבר, שכן גורל חייו מושפע מכל מפגש שמביא עימו נועם או דחייה, נזק או תועלת. דרך טבעית זאת למפגש עם העולם מביאה עימה גם טעויות, אי בהירות רגשית ומחשבתית. ישנם אנשים המבקשים לפרוץ דרך מתוך אותה אי בהירות ושואפים לחוות את העצמים בטבע 'כפי שהם עצמם', מתוך יחסם ההדדי זה אל זה. אנשים אלו מרגישים את מגבלת המפגש עם הסובב אותם רק לאור יחסם אליהם." עד כאן דברי גיתה.

שטיינר מוסיף: "מחשבה זו של גיתה מפנה את תשומת ליבו של האדם לשלושה דברים: ראשית, לעצמים במרחב, שאותם הוא פוגש ללא הרף דרך חושיו; שנית, לרשמים שאותם עצמים מותירים בו; שלישית, לידע שאותו הוא רוכש על העצמים, לסוד פעילותם והווייתם המתגלים לו.

"שלושת המישורים הללו נפרדים לחלוטין בחיי האדם – הוא לומד לדעת כי הוא קשור אל העולם בשלוש דרכים: באמצעות גופו יכול האדם להתקשר בו-ברגע עם העצמים סביבו, בנפשו משמר הוא את הרשמים שאותם חורטים ומשאירים בו הרשמים. באמצעות רוחו מתגלה אליו מהות העצמים עצמם, שהם משמרים בקרבם-הם. אם מתבוננים באדם בדרך זו, עשוי נתיב זה להוביל לגילוי מהותו."

אחת הדרכים הפוריות להעמקת הקשר עם ישות הטבע היא באמצעות השתקעות מדיטטיבית בתוכן פרקי ההתבוננות של לוח השנה לנפש.^[3] שיח אינטימי זה שמקיים האדם לאורך השנה עם ישות הטבע, מוביל בהדרגה להתעוררות נפשית-רוחית של האדם בעולם ושל תוכן נפשו ורוחו של העולם באדם. לדוגמה, בשבוע שבין ה-18-24 באוגוסט, אנו קוראים:

"רק כך חש אני את הווייתי

אשר לוּ מנותקת הייתה מהוויית העולם

ומסתגרת בתוך עצמה, דועכת הייתה

ולוּ בנתה רק על המצוי בקרבה,

מוצאת הייתה את מותה."

זאת באשר לצורך הקיומי של האדם להתמלא בתוכן הנפשי-רוחי של העולם, הקוסמוס.

ומה באשר לעולם, לקוסמוס? בשבוע שבין ה-17-23 לנובמבר, אנו קוראים:

"רק כך חש אני את העולם, הקוסמוס,

שבהעדרו מחיי נפשי, חייו קרים הם וריקים,

ומבלי לכפות את התגלותו,

בהיווצרו מחדש בנפש האדם,

מוצא היה הוא את מותו."

מהתעוררות במפגש עם הטבע אנו ממשיכים לתהליך התעוררות במפגש עם נפשם ורוחם של בני האדם שאיתם חיים אנו ויוצרים.

מפגש עם אדם אחר יוצר ומעורר בנו חוויה המותירה בנפשנו רושם ומַפנה אותנו אל עצמנו. לעיתים אנו חווים רגעים יפים, מרגשים ומשמעותיים, ולפעמים מסיימים שיחה או מפגש בהרגשת מועקה, בתחושת כאב ותסכול. בעקבות מפגש יזום עם מחשבות ורגשות שהתעוררו בנו במהלך שיחה או מפגש עם אדם אחר ותהליך עיכול ועיבוד שלהן, אנו שבים ופוגשים שוב את אותו אדם, והפעם, ב'אור חדש', פרי התבוננות ושיח עצמי.

שיחות ומפגשים ברוח זו עם אנשים שאיתם אנו חיים ויוצרים, מובילים ומעלים אותנו על נתיב צמיחה והתפתחות אינדיבידואלית, על דרך המאפשרת לנו 'להתעורר' ולהכיר את עצמיותנו הרוחית המקורית במפגש עם ה'אחר', בקהילה.

רודולף שטיינר מתאר ומאפיין התעוררות במפגש עם העולם הסובב אותנו באמרת התבוננות מחממת לב:

"חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם.

חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך.

שים לב לפעימת המטוטלת בין העצמי לעולם

ולך תגלה עצמה

ישות אדם-עולם,

ישות עולם-אדם."

מאפייני התעוררות במפגש עם נפשם ורוחם של חברינו בני האדם, באה לידי ביטוי ב'מוטו' חברתי שכתב שטיינר:

"החיים החברתיים הבריאים יימצאו

כאשר בראי נפשו של האדם היחיד

תשתקף הקהילה כולה

וכאשר בקהילה

תחיה עצמת נפשו של היחיד."

מוטיב חברתי זה מתאפיין בכך, שהתפתחותו של האדם היא בו-זמנית צמיחתה של הקהילה, שצמיחתה של הקהילה היא ביטוי להתפתחותם של בני האדם היוצרים אותה. וכאן ראוי להוסיף: כמו שכל אדם הוא ישות אינדיבידואלית ייחודית, כך בנויה גם כל קהילה ממרקם אנושי ייחודי, מיוחד. בראי נפשו של האדם היחיד משתקפת הקהילה הייחודית שהוא חי בה ויוצר עימה. בקהילה תחיה עוצמת נפשם של בני האדם שיוצרים את הקהילה שמדובר בה. יש להתייחס ל'מוטו' זה לא רק כאל רעיון מופשט, אידיאה כללית, אלא כביטוי למציאות קונקרטית ייחודית, החדורה בפעילות יצירתית וחוקיות אידיאית המשותפת ליצירתן של קהילות נוספות.

כאשר קבוצת אנשים בוחרת ליצור יחדיו קהילה, היא מקבלת על עצמה בעצם החלטה לצעוד יחדיו כאיש אחד בשביל הכרת האדם האחר וידיעת העולם, בנתיב הידיעה העצמית, ברוח הדברים המובאים כאן.

אמנות השיחה, המפגש והמעשה האנושי הקהילתי היא 'האמנות החברתית' המאירה והמעניקה השראה לרוחם של בני האדם, מלהיבה את ליבם ומחזקת את ידיהם ליצור קהילות בעולם.

בכל קהילה תשתקף עצמיותו של כל אדם, תתעצם ותתרחב. בנפשו של כל אדם תשתקפנה נפשותיהן של שותפיו ותתעצמנה דרכו.

במפגש עם עצמנו, עם עצמיותנו, אנו יוצרים שיחה בין איברים שונים, איכויות קוטביות, בין גופנו, נפשנו ורוחנו, בין מחשבותינו, רגשותינו ודחפי הרצון שחיים בנו. איך ניצור קהילה בביתנו, במקום עבודתנו, בישוב שאנו גרים בו, אם איננו יוצרים בו-זמנית את 'קהילת ישותנו העצמית'?

המפגש עם הקוטבי, השונה והקשה, כמו גם עם היפה, עם המלהיב וההרמוני שבתוכנו, מכשיר אותנו לפגוש איכויות אלו בקרב שותפינו לקהילה וכך, מתוך המפגש והשיח החי, לעורר בליבנו ובלב חברינו כוחות חברתיים שהם כמעיינות מרפא וכקרקע לצמיחה ולהתפתחות אישית וקהילתית.

ישות הקהילה, כמו האדם, היא אורגניזם גופי, חברתי ונפשי-רוחי. לכל קהילה יש ביוגרפיה ייחודית – היא מתהווה, מתפתחת ועוברת תהליכים שבהם באות לידי ביטוי החוויות הביוגרפיות של כל אחת ואחד מחברותיה וחבריה, שרוח הזמן והאיכויות המיוחדות שמאפיינות את המקום שהיא נוצרת ונבנית בו משתקפים בה.

כבאמנויות אחרות, גם האמנות החברתית מאפשרת לתכנים רוחיים-אמנותיים להתגשם דרך הצורות המתאימות ולהתבטא ביצירתם של בני האדם. חיי הקהילה הם ביטוי לצמיחתם ולהתפתחותם של חבריה, וכדי לאפשר לתהליך צמיחה והתפתחות זה להתקיים, עליהם 'להיות אנושיים', לבטא ולשקף את ישותו ומהותו של האדם המתפתח.

בישות האנושית מתרחש מפגש מחייה ומפרה בין תנועת התודעה, המתבטאת ומשתקפת במבנה משולש, ובין נשימת החיים, שמתרחשת בין הפנימי והחיצוני, בין המרכז להיקף. המפגש האינטימי והחיוני בין תנועת התודעה שמתקיימת במישור אנכי ובין נשימת החיים שפועמת במישור האופקי, מתרחש ב'לב האתרי', לב החיים של האדם, בו פועם גם ליבו של העולם. 'לב החיים האנושי' נהייה למרחב התגלות והתנסות, בו דובר העולם-הקוסמוס, בו מתחייה תמונת נפשותיהם ורוחם של בני האדם. מפגש עם העולם ושיח עם בני האדם נהיה מקור להשראה, למעיין מתגבר של ידיעת אדם-עולם.

האורגניזם החברתי המשולש, הנושף החוצה והשואף פנימה, האזוטרי והאקזוטרי, כפי שאהב רודולף שטיינר לכנותו, הינו ישות המבקשת לבטא ולשקף במהותה את האדם. מבנה חברתי חי ודינמי זה מאפשר לבני האדם להגשים עצמם כאינדיבידואלים, ובו-זמנית, ליטול חלק בבניין הקהילה. ישות הקהילה מבקשת לצמוח, להתפתח ולבטא את התפתחותם של הפרטים היוצרים. בו-זמנית, בתהליך השתנות בלתי פוסק, מבקש האורגניזם החברתי להתאים את עצמו לשינויי התודעה. רודולף שטיינר מבטא זאת באמרת התבוננות נוספת, מאירה ומעוררת:

"לומד האדם להכיר את עצמו

הופכת עצמיותו לעולם, לקוסמוס.

לומד האדם להכיר את העולם

הופך העולם, הקוסמוס, לעצמיותו."

האמנות החברתית יוצרת הקהילה מעוררת היא ומאתגרת. הצעידה בדרך אמנותית זו, בדרך להיות אדם בקהילה, הינה רצופת קשיים, התמודדויות אישיות וקהילתיות הדורשות את מירב תעצומות הגוף, הנפש והרוח האנושית. ודווקא בשל כך, היא מלהיבה, מרוממת את נפשם ורוחם של הצועדים בדרך ייחודית זו, המעניקה הרגשת סיפוק עמוקה ורגעי אושר שאין דומים להם בתחומי חיים אחרים.

האורגניזם החברתי –

ביטוי והשתקפות של ישות האדם

אם אנו רוצים ליצור אורגניזם חברתי שיהווה קרקע פורייה ותשתית מתאימה להתחדשותה של תרבות אנושית בזמננו, עלינו לעצב אותו כך שיבטא וישקף את ישותו הדינמית והמתפתחת של האדם.

ראינו כיצד מתוך מפגש של האדם עם העולם, הוא לומד להכיר את עצמו כיישות הקשורה לעולם זה בשלוש דרכים: ראשית, לעצמים במרחב שהוא פוגש ללא הרף בחושיו; שנית, לרשמים שהם מטביעים בו ושלישית, לידע שהוא רוכש בנוגע לעצמים, לסוד פעילותם ולהווייתם, המתגלים בפניו. תנועת התודעה מתגלה במבנה תלת-איברי. נשימת החיים באה לידי ביטוי בתהליך הנשימה החוצה ופנימה ובחוויית הזיקה בין המרכז להיקף, בין ההיקף למרכז. לאחר מכן התבונַנו בקשר שקיים בין הביוגרפיה של האינדיבידואלים השותפים ביצירת הקהילה לבין הביוגרפיה של הקהילה עצמה. ראינו שקיימת זיקה עמוקה בין תהליך התפתחותם של האנשים לבין צמיחתה של הקהילה, בין התפתחות הקהילה לבין תהליך התפתחותם של חבריה.

וכך אנו מגיעים להכרה שכדי להביא להתחדשותה של התרבות האנושית עלינו ליצור אורגניזם חברתי, שתכניו וצורותיו יעניקו השראה ויאפשרו התפתחות רוחנית אינדיבידואלית וקהילתית. כעת, אשרטט בקווים כלליים תמונה המתארת את האורגניזם החברתי כביטוי לישותו הדינמית והמתפתחת של האדם.

רוחו היוצרת של האדם, המקבלת את השראתה מרוח העולם היוצרת, מכינה קרקע פורייה, מרחב יצירה ותשתית רוחנית ליצירתה. תהליך יצירת מרחב חירות אנושי, מתוך תודעה אינטואיטיבית-אחדותית, ברוח הפילוסופיה של החירות^[4] מאת שטיינר, הוא חיוני להתפתחותו של האדם ולטיפוחו של מחקר מדעי-רוחי יצירתי בתחום המקצועי, במישור החברתי ובמרחבים הרוחניים-תרבותיים.

מתוך מרחב חירות אנושי-רוחני זה, יוצר ומעצב האדם את מישור פעילותו החברתית ואת התחום המקצועי שבו הוא פועל. אט אט הוא לומד לגלות את היעדים שברצונו להגשים במגוון המישורים והתחומים של חייו.

בספרו גוף נפש רוח – מבוא לידיעת עולם על-חושית ולייעודו העל-חושי של האדם, בפתח הפרק השני שנושאו חזרתה של רוח האדם אל הגוף – היוולדות חוזרת וחוק הגורל, כותב רודולף שטיינר:

"בתווך, בין הגוף ובין הרוח חיה הנפש. הרשמים המגיעים אליה דרך הגוף הינם בני חלוף, הם בנמצא רק כל עוד הגוף פותח את חושיו אל העצמים של העולם החיצון…" והוא ממשיך: "כל אשר אני תופס ברוחי מושתת על יסוד של חיי הנפש, שדרכו היא קשורה אל תוכן העולם המתגלה בתוכה ללא תלות בבסיסה הגופי בן החלוף. הנפש, מקומה בין חלוף ובין נצחיות בשל הימצאה בתווך בין הגוף ובין הרוח. אכן, היא מתווכת בין ההווה לנצח. היא משמרת את ההווה לזכירה וכך היא מחלצת אותו, את ההווה, מן החלופיות וממזגת אותו עם היסוד הנצחי של רוחו. היא גם מטביעה את מהותה הנצחית על הזמני בן החלוף בכך שאינה רק מצייתת בחייה לגירויים חולפים, אלא קובעת את מהלך העניינים מתוך יוזמתה היא. מטביעה את חותמה על המעשים שהיא מבצעת. על ידי הזכירה משמרת הנפש את האתמול; על ידי המעשים היא מכינה את המחר."

תיאור זה של רודולף שטיינר מהווה מקור השראה חשוב ובסיס למחקר מדעי רוחי יצירתי, שניתן לאפיינו כך:

האידיאות שחווה האדם במרחבי ישותו הרוחית הופכות להתנסות אינדיבידואלית בחיי הנפש שלו, שם הן הופכות לאידיאלים, יעדים ומטרות שאותם הוא מבקש להגשים ולממש במגוון תחומי חייו.

תוצאות פעילותו של האדם בעולם החושים חוזרות אליו דרך נפשו, נחרטות בחיי הנפש וממשיכות אל מרחבי ישותו הרוחית שם הוא מתבונן בהן, מעכל ומעבד אותן. לאחר שעיבד האדם את תוצאות פעילותו, הוא שב וממשיך בפעילותו הרוחנית היצירתית, באמצעות נפשו וגופו, כאשר פעילות זו חדורה בתהליך ההתבוננות והעיכול, הלמידה והעיבוד – פרי יצירה חיוני שאותו נושא עימו האדם כ'צידה להמשך דרכו'.

תהליך התבוננות והתנסות זה מכשיר את האדם להיות חוקר ויוצר, שמקור פעילותו נובע מהמרחבים הרוחניים שמעבר לסף חוויית החושים, אך את פירות המחקר והיצירה הוא מעניק דרך נפשו בפעילותו בעולם.

עתה עלינו למצוא את הדרך לבטא ולשקף פעילות זאת של האדם בעשייה חברתית-קהילתית. עלינו ליצור מבנים חברתיים שיאפשרו את ביצועו של התהליך שתואר זה עתה, את תהליך הידיעה העצמית וידיעת העולם בכל תחומי החיים. אם נצליח להטביע את חותמה של הפעילות הרוחנית היוצרת, שהינה בו-זמנית תהליך מחקר מדעי-רוחי יצירתי, חי ומתמשך, נזכה לקבל את ההשראה לפעילותנו הרוחנית מ'החיים עצמם' – מהמפגש עם העולם, עם תופעות הטבע ועם חברינו בני האדם. אז נחווה בהתרגשות את פעילותן של האידיאות שהובילו אותנו לתהליך היצירה, ונגלה אותן בתוך זרם ההתהוות של החיים החברתיים-קהילתיים, כמעיין של השראה וכמקור התלהבות לחיינו הרוחניים. תמונה מרגשת ומחזקת זו, מאופיינת על ידי שטיינר בסדרת הרצאותיו 'בניית קהילה אנתרופוסופית' כ'פולחן ההפוך'. בפולחן ההפוך אנו מתנסים באידיאות הרוחיות בתוך זרם החיים, במהלך התהוות הצורות. באמצעות פעילותנו האנושית היצירתית, מתמירים אנו את המהות האידאית ומעניקים לה יסוד רוחני אנושי, שמפרה אותה ומעלה אותה כ'קורבן אנושי יצירתי-חופשי' כלפי מעלה, אל מרחבי העולם, הקוסמוס, חזרה אל היישויות ההיררכיות הגבוהות, כשעתה חדורות ומופרות האידאות הנצחיות במהות אנושית, וכך מתאפשר קיומו של שיח, מפגש ומעשה יצירתי בין בני האדם לישויות ההירארכיות הגבוהות.

טיפוח חיי רוח יצירתיים במרחב החירות האנושי הינו צורך חיוני, אם כן, להגשמתה של יצירה רוחנית-חברתית בכל תחומי החיים.

בשנה האחרונה לחייו עלי אדמות יסד רודולף שטיינר את בית הספר החופשי למדע הרוח, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב שצעד זה נבע מתוך הצורך הרוחי של זמננו, שהוא משרתו: חידוש הקשר החי והאחראי, המתאים לזמננו, עם ישויות עולם הרוח, כדי לאפשר את התחדשותה של התרבות האנושית בימינו.

נראה עתה בקווים כלליים כיצד עשויה להתבטא ולהשתקף פעילותו הרוחנית היוצרת של האדם באורגניזם החברתי. כפי שאנו רואים לאורך כל שלבי יצירתו של רודולף שטיינר, אמורה פעילות זו לאפשר יצירה רוחנית חיה ומלאת השראה, שמעניקה את פירותיה בכל תחומי החיים.

בית הספר החופשי למדע הרוח הינו מרחב התחנכות וסדנת יצירה שהחברים בו יוצרים את תוכנו הרוחני, בדומה ליצירת תוכן חייהם האישיים, מתוך השראה ושיח עם ישויות עולם הרוח. תוכן רוחני חיוני זה אמור לזרום דרך החברים אל מרחבי העשייה החברתית והמקצועית; בו-זמנית, כפי שתואר בנוגע לדרך ההתאמנות ואופיו של המחקר היצירתי, מקיימים החברים בבית הספר החופשי למדע הרוח תהליכי התבוננות ועיבוד של תוצאת פעילותם במגוון עשיר של מרחבי יצירתה. חשיבות רבה נודעת ליצירת תשתית ולטיפוח היכולת לקבל השראה חיה כאינדיבידואלים וכקהילה, על מנת להבטיח את התחדשותה וחיוניותה של היצירה הרוחנית והתרבותית, החברתית, הכלכלית והאקולוגית. מתוך התבוננות אינדיבידואלית במרחב רוחני יצירתי משותף, עשויים החברים לגלות וליצור יחדיו את מה שמבקש להיווצר ולהתפתח, את השלב הביוגרפי הבא בחיי הקהילה. פירות ההתנסות הרוחנית-תרבותית אמורים להתבטא באמצעות הפריה הדדית עם היוזמות במסגרת הישוב והארץ בה מתרחשת הפעילות. מתוך המרחב הרוחני שתואר זה עתה אמור להתחיות המישור החברתי שנושאים 'הענפים' – ענפי החברה האנתרופוסופית – וכן התחום המקצועי, תחום היוזמות שדרכו ובאמצעותו נוצר הקשר של חיי הרוח והחברה עם העשייה בעולם. בו-זמנית, יוצרת הפעילות ביוזמות, במרחב היצירה המקצועי והכלכלי-אקולוגי מקור השראה להתחדשות החיים הרוחניים והתרבותיים, להתחדשות הוויית החיים החברתית והפוליטית.

החברים ביוזמות הפועלות בהשראת האנתרופוסופיה, שהינן בחלק מהמקרים יוזמות כלכליות מקצועיות, אמורים לטפח ולקדם את התחום המקצועי ולקיים שיח יזום עם שותפיהם בתחום המקצועי במסגרת המוניציפלית, הארצית ובמידת האפשר, הבינלאומית.

החברים בחברה האנתרופוסופית אמורים לשאת בפעילות החברתית הקהילתית, לתמוך בה וליזום פעילויות במרחב החברתי המוניציפלי שהקהילה פועלת בו.

אחד ממקורות ההשראה החשובים לעבודת בית הספר החופשי למדע הרוח הוא לימוד 19 השיעורים האזוטריים שניתנו על ידי רודולף שטיינר במסגרת הכיתה הראשונה, עם היווסדו של בית הספר; שיעורים אלו מתמקדים בנושא חציית הסף של עולם החושים ומַעבר אחראי ורציני, כאינדיבידואלים וכקהילה אנושית, אל מרחב התנסות רוחי, אשר אמור להעניק השראה להתפתחותם של החברים בבית הספר ולהעניק להם כלים מעשיים שייתרמו ויעשירו את פעילותם בכל תחומי החיים.

המפגש בין אנשים שמגיעים מתחומי חיים שונים ומגוונים, הנועדים יחד בבית הספר החופשי למדע הרוח, עשוי ליצור הפריה רוחנית, חברתית ומקצועית מהותית וחיונית וכן, למנוע חד-צדדיות מכל סוג שהוא.

מקריאה בסדרת ההרצאות 'בניית קהילה אנתרופוסופית' ניתן ללמוד עד כמה קשה לממש את הקשר החי בין היוזמות, החברה האנתרופוסופית והעבודה השוטפת של בית הספר החופשי למדע הרוח. הדברים הנאמרים פה אמורים להמחיש עד כמה חיונית השתלבותם של החברים בכל מישורי הפעילות, כאשר הם בשלים לכך כמובן, בשל הקשר הקיים ביניהם.

דמיינו מצב שבו ייווצר בחיי הפרט נתק בין פעילויותיו הרוחניות, החברתיות והמקצועיות. הדבר יפגע מהותית בחייו האישיים ובפעילותו בעולם. כאלו הם פני הדברים כאשר האורגניזם החברתי אינו ממלא את שליחותו, כאשר לא מתקיימת תקשורת בריאה בין תחומי הפעילות, בין מישורי היצירה.

מתוך חיי הרוח היוצרים נולד המישור החברתי ותחום היוזמות; בו-זמנית נהיית הפעילות ביוזמות למקור השראה חברתי ורוחני.

אנו רואים כיצד עשוי להיווצר אורגניזם חברתי חיוני ורלבנטי, מתוך השראה רוחנית, כביטוי וכהשתקפות של ישותו הדינמית והמתפתחת של האדם. השלמת האורגניזם החברתי שתואר כאן בקווים כלליים, נוצרת מתוך התהליך החינוכי-קהילתי, שאופיו ומרכיביו יובאו עתה.

התהליך החינוכי

אבן היסוד ליצירת קהילה

ולהתחדשותה של תרבות אנושית בזמננו

פתיחה

במאמר בשם 'חינוך המחנך' שפורסם בכתב העת אדם עולם כותב גבע ששון, מחנך בבית הספר היסודי ‘שקד’, הפועל בגישה החינוכית האנתרופוסופית: "מעשה החינוך הוא יצירה והמורה הוא אמן החינוך. רק בצורה הזאת אכן יצליח המורה לגעת בנפשו של הילד. אך כדי להיות אמן חינוך, על המורה לצעוד בשביל החניכה הפנימית." ואכן, אמנות החינוך עשויה להיות מקור ההשראה לתהליך חינוכי שיהווה אבן יסוד ליצירת קהילה ולהתחדשותה של תרבות אנושית בזמננו.

אם יראו עצמם המחנכות והמחנכים כאמנים אשר נדרשים לצעוד בשביל ההתחנכות הפנימי, תאפשר להם עמדה פנימית זו להוביל את תהליך החינוך והחניכה של האנושות ביחד עם שותפים רבים למשימה הנכבדה.

מדע הרוח האנתרופוסופי ניתן לכלל האנושות כדרך של חינוך וחניכה, שמעצם טבעה ומהותה יכולה ואמורה להביא לידי התחדשות ממשית של מהלך יצירת התרבות האנושית בכל תחומי החיים. גם הדרך החינוכית המוכרת בשם 'חינוך ולדורף', ניתנה לכלל האנושות כדי שיהיה ניתן לפגוש בהתאמה ובאופן פורה ומרפא את הצרכים הרוחניים, הנפשיים והגופניים של ישויות אנוש צעירות, מרגע לידתן ודרך שלבי ההתפתחות שהן עוברות במהלך שני העשורים הראשונים לחייהן. אותם ילדים ובני נוער שזוכים לקבל את 'נוזל החיים' שהם זקוקים לו ואת המזון הנפשי-רוחי הדרוש לצמיחתם, יהיו מוכנים ובשלים בתחילת שנות העשרים לחייהם לשלב ההתפתחות הבא, שבו הם אמורים לקבל על עצמם את האחריות להמשך התפתחותם.

ספרו של רודולף שטיינר 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'^[5] נפתח במשפט: "בכל אדם רדומים כשרים אשר באמצעותם הוא יכול לקנות דעת בעולמות העליונים." וכשרים רדומים אלו הם האינטואיציה, שתשתית לפיתוחה המודע בהמשך הדרך אמורה להיבנות בשנים הראשונות לחיי הילד, בפעוטון ובגן-הילדים; האינספירציה, שהזרעים להתפתחותה בעתיד נבנים בעשייה חינוכית-אמנותית במהלך תקופת בית הספר היסודי, והאימגינציה, שעשויה להתעורר כפרי התאמנות מדעית-רוחית על בסיס חשיבה חיה ובהירה, הנשענת על חיי רגש עשירים וכוחות רצון איתנים – כוחות נפש שאמורים לצמוח ולהתפתח במהלך תקופת בית הספר התיכון.

בתהליך החינוכי ששואב את השראתו ממדע הרוח האנתרופוסופי אכן מצויים כבר הזרעים להתפתחותו האינדיבידואלית של האדם, ורוב בני האדם נחשפים לשביל חניכה זה דרך ילדיהם. מתוך העשייה, המפגשים והשיחות מתחיל אט אט תהליך חניכה עדין, משמעותי ועמוק שההורים 'נכנסים' אליו כאינדיבידואלים. ניתן לומר שתהליך החניכה מתחיל בהכנה ללידה וממשיך בליווי ובתמיכה שהתינוקות הרכים מקבלים מיום היוולדם. בשלב ראשוני זה, יותר ויותר אימהות שזו להן לידתן הראשונה, יוצרות קבוצות תמיכה הדדית ונעזרות באימהות מנוסות יותר שמתמחות בסיוע לנשים אחרי לידה ובהענקת התמיכה, שתאפשר לאותן אימהות צעירות לחוות את השלב הראשון בתקופת האימהות כתהליך של צמיחה והתפתחות אישית.

המבנה המשפחתי

במאמר מאירגון קהילה לאירגון אומה, דרכו של אובמה לנשיאות ארצות הברית, שפורסם בפברואר 2009 בכתב העת אדם עולם, מפנה אייל בלוך לספר העובד הקהילתי של אמריקה שבו כותב יובל אלבשן: "גאוניות, אמר לי פעם איש חכם, היא לקחת את המובן מאליו וליצור ממנו דבר חדש לגמרי. במובן הזה, אין ספק, שנשיאה ה-44 של ארצות הברית הוא גאון. מעקב אחרי הקמפיין המבריק שהוביל ברק אובמה מגלה ומלמד כי הוא שלף משהו מספרי היסוד בתחום אלמוני ושולי יחסית שנקרא 'התארגנות קהילתית', יישם את תורת הפעולה שכתובה שם בתחום גיוס ההמונים בפוליטיקה, וניצח בעזרתה."

דבר דומה ניתן לומר על חשיבותו של המבנה המשפחתי בזמננו. מבט חדש והתייחסות יצירתית לחיי הזוגיות ולמבנה המשפחתי הינם בגדר שימוש במובן מאליו לשם יצירת דבר חדש לגמרי. ואכן, מתוך השלב הראשוני של התהליך החינוכי, המתחיל בהכנה ללידה ונמשך בשנים הראשונות לחיי הילד, נוצרת הצורה החברתית הראשונה: המבנה המשפחתי.

ההתבוננות במבנה המשפחתי מאפשרת לראות את גודל האתגר שמייצגת צורה זו ואת האיכויות והיכולות האנושיות שהיא עשויה לעורר ולפתח בכל אחת ואחד מאיתנו, אם נבחר בדרך של צמיחה והתפתחות בתוך מסגרת זו. כמו כן מתבהרת משמעות הקשר בין החוויות שעוברים הילדים בפעוטון, בגן הילדים ובהמשך בבית הספר היסודי ובתיכון, ובין החוויות שהם עוברים בבית ההורים.

כבר בצורה החברתית הראשונה, במבנה המשפחתי, אפשר לראות שהתהליך החינוכי שעוברים הילדים הינו חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה המשפחתית, ושהמסגרת המשפחתית יוצרת את מרחב הצמיחה ואת המעטפת שהילדים צומחים ומתפתחים בתוכה ומתוכה. ניתן גם לראות את הסיבה לכך שהמבנה המשפחתי עובר משבר עמוק בתקופתנו. בשלב הראשון של תהליך החניכה, כאשר האדם מתבונן במניעי הפעולה שלו ומשתחרר מהרגלי עשייה שנובעים ממניעים חיצוניים שפועלים עליו, הוא נוטה להשתחרר ממחויבויות, כאשר הנטייה האנוכית, הנטייה לעשות 'מה שמתאים לי' גוברת על רגש המחויבות. התוצאה של תהליך זה יכולה להיות התפרקות המסגרת המשפחתית, שדורשת מעצם מהותה התמדה, מחויבות, יכולת להתגבר על משברים ותכונות רבות נוספות שעלינו לטפח בתהליך החניכה.

ליווי ויעוץ ביוגרפי עשוי לסייע ולהעניק כלים מעשיים, שיאפשרו להתמודד בהצלחה עם אתגרים רציניים ומורכבים אלו. תחום לימודי הביוגרפיה בהשראת מדע הרוח האנתרופוסופי, מיסודו של ד"ר ברנרד ליווכוד, התרחב והעמיק באופן משמעותי בשלושים השנים האחרונות. אם יתבסס תחום זה כדרך חניכה לאוכלוסיה הבוגרת, משנות העשרים ואילך, באותה רצינות שבה התפתחה ומיושמת כיום הגישה החינוכית המוכרת בשם 'חינוך ולדורף', תהיה בכך משום תרומה חשובה מאוד להתחדשותה של היצירה התרבותית בזמננו.

המפגש עם התכנים החינוכיים שאותם חווים ילדיהם עשוי לעורר את רצונם החופשי של ההורים 'להשלים חוסרים' במגוון רחב של נושאים במסגרת התחום החינוכי כגון: מלאכת יד, פעילות אמנותית, יציאה לטיולים ויוזמות קהילתיות בתחומים שונים. הם עשויים להגיע להכרה שמרכיב מרכזי התומך במשימת ההורות הינו תהליך חניכה שהם מקבלים על עצמם מתוך חופש בחירה. כך מתהווה ונוצרת מתוך התהליך החינוכי 'קהילה ייחודית', היוצאת למסע צמיחה והתפתחות, בדרך 'להיות בני אדם בקהילה'.

המבנה החינוכי-קהילתי

ייסוד יוזמות חינוכיות במבנה תלת-איברי, שמבטא ומייצג את הורי הילדים, את המחנכים ואת חברי העמותה שמקבלים על עצמם להיות שותפים בייסוד היוזמה ובהתפתחותה הינו צורך מהותי וחיוני בזמננו. אורגניזם תלת-איברי זה, שאכנה בשם המבנה החינוכי-קהילתי, מאפשר איזון יצירתי בין הצרכים החינוכיים, החברתיים-קהילתיים והכלכליים בתהליכי הובלת היוזמה. היוזמה החינוכית מנוהלת על ידי המחנכים, נציגות של ציבור ההורים וחברי העמותה. חלוקת תחומי האחריות מעניקה להורים את ההזדמנות להוביל את העשייה במישור החברתי-קהילתי, למורים את הסמכות בתחום הפדגוגי-מקצועי ולעמותה את הזכות לעצב את התחום הכלכלי-ארגוני. מובן שההחלטות מתקבלות בהסכמה, כפרי של תהליך משותף. ניתן לצייר שלושה עיגולים שכל אחד מהם הינו עצמאי ובו-זמנית קשור לשניים הנוספים.

לצורת התנהלותה של היוזמה החינוכית-קהילתית חשיבות מיוחדת בנוגע לדוגמה האישית שמעניקים ההורים, המורים וחברי העמותה לילדים ולבני הנוער. צורת התנהלות זו, שמאפשרת את התפתחותה הקהילתית של היוזמה, יוצרת חיבור אורגני בין התהליך החינוכי לבין בניית הקהילה ומעניקה הכשרה נוספת, מהותית ביותר, לבני הנוער המתבגרים: הם רוכשים כלים מעשיים לבניית קהילה בעתיד, וחווים עמוק בנפשם וברוחם שהאידיאלים שניטעים בהם בדרך החינוך שהם צועדים בה, מתגשמים על ידי חברי הקהילה שהם מתחנכים בה – הוריהם, מחנכיהם וציבור אנשים נוסף שנרתם לסייע ולהיות שותף.

המבנה הניהולי התלת-איברי שמוצע כאן אמור לאפשר מרחב יצירה חופשי לפעילות חינוכית, להבטיח שבתי הספר לא יהפכו להיות מוסדות חינוך לעשירים בשל גובה שכר הלימוד ושהמורים יזכו לשכר ראוי שעונה על צרכיהם. מבנה זה יאפשר שמירה על איזון בין רצונם של חברי היוזמה להשתלב בחיים הקהילתיים של הישוב שהיא פועלת בו, לבין הצורך לתת מענה לצרכיה הייחודיים של היוזמה החינוכית.

הקשר בין היוזמה החינוכית וחיי הקהילה שנוצרים סביבה, לבין מערכת החינוך והפעילות החברתית והתרבותית שמתקיימת בישוב, נעשה חשוב ומשמעותי ביותר! הזיקה שבין התהליך החינוכי והמעורבות הקהילתית מעמיקה ומתרחבת בעיקר בכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי ובגיל התיכון. נדרשות כאן יוזמה ורגישות רבה מצד כל השותפים, על מנת להבטיח שהתהליך החינוכי יבשיל וייצור קרקע פורייה לטיפוח ולקידום חיי קהילה עשירים בתוכֵן ובעוצמה חברתית-מוסרית.

במאמר שפורסם בכתב העת אדם עולם תחת הכותרת 'קהילה בהתהוות', כותב עלי ברוק, יושב ראש עמותת ‘שקד’: "בטבעון וסביבתה נוצרת לאיטה ולא מוקמת יש מאין, קהילה של מבוגרים. בשלב הראשון היא סבבה סביב המעשה החינוכי. בשלב השני שבו אנו נמצאים כעת מתחולל מעבר ממערכת חינוכית שיש סביבה קהילה, לקהילה שיש בה גם מערכת חינוכית. להבנתי, ההתרחשות בקהילת שקד היא ייחודית ובעלת פוטנציאל חברתי ותרבותי החורג מעבר לגבולות קרית טבעון ולכן ראוי להתבונן בה מתוך תשומת לב ושמחה גם יחד." דבריו של עלי ברוק מצביעים על התרחשות משמעותית ביותר בשיח שמתקיים בין היוזמה החינוכית לקהילה. שיח זה, אם מקיימים אותו בפתיחות וברצינות, יכול להוביל לטרנספורמציה עמוקה וליצירת חיבור ממשי ואמיתי בין היוזמות לקהילה.

קשה שלא להיזכר בנקודה זו במאמציו האדירים של רודולף שטיינר להתמודד עם המשבר העמוק של החברה האנתרופוסופית, בעקבות שריפת הגיתאנום והקרע שבין החברה ליוזמות העצמאיות. הפתרון הזמני שהוא מצא, בדמות 'קשר חופשי ולא מחייב' בין היוזמות לחברה, לא התפתח לכלל שיתוף פעולה ממשי. עד היום מלווים קשיים דומים את העשייה האנתרופוסופית בעולם; ואולם, התרחבות והתפתחות משמעותית של 'יוזמות חינוך ולדורף' בישראל וברחבי העולם, במהלך המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, עשויה להעניק לנו 'הזדמנות נוספת' ותשתית מתאימה להתמודד בדרך חדשה עם קושי מובנה זה שבין החברה והיוזמות, בין הצרכים הייחודיים ליוזמות השונות ודרישות החיים בקהילה.

עלי ברוק ממשיך ומתאר את השיח שמתקיים בין היוזמה החינוכית והיצירה הקהילתית: "כאשר מתבוננים על האדם במאה ה-21, אפשר להניח שללא מסע של חניכה קשה מאוד לעמוד באתגרים האנושיים, המשפחתיים והחברתיים שמעמיד בפנינו העידן המודרני. אשר על כן, מערכת חינוך החיה ופועלת בקהילה שאינה מתואמת עם מערכת הערכים ומסע החניכה של האוכלוסיה הבוגרת לא תצלח. המסע ממערכת חינוך שיש לה הורים או 'קהילה' אל עבר קהילה חדשה שמקיימת מערכת חינוך שהולמת את ערכיה ואורחות חייה אינו פשוט או מובן מאליו. העמותה, שעיקר תפקידה היה תמיכה כלכלית אירגונית ביוזמה החינוכית, נהיית עתה ליוזמה חברתית קהילתית שיוצרת את התשתית למפגש בין כל היוזמות שבקהילה – היוזמות החינוכיות, החברתיות והכלכליות שמבקשות להיות שותפות ביצירה הקהילתית. תהליך זה מעורר שאלות רבות:

מה הם גבולות האחריות של היוזמות?

מהי מידת המעורבות של הקהילה בפעילות היוזמות?

איך מתבצעים תהליכים של קבלת החלטות?"

עלי ברוק חותם את המאמר במילים: "עמותת 'שקד' נמצאת היום בתהליך הקמת מועצת קהילה שבה ייוצגו כל היוזמות והגופים הרואים עצמם קשורים להתרחשות החינוכית והקהילתית בקרית-טבעון וסביבתה. מועצה זאת מעצימה את נוכחותם של חברי הקהילה ואת מעורבותם ואחריותם ליוזמות השונות. מועצת קהילת שקד תהיה פורום שבו יעצבו את החזון הקהילתי, ידונו בדרכים לבניית המרכיבים השונים של הקהילה, בקשר שבין היוזמות השונות, בניגודים המובנים שבין היוזמות לקהילה. המועצה תעסוק גם בנושא התקציב, תשלומי החברים, מערכות תמיכה ועזרה סוציאלית. היא תהיה גדולה דיה כדי לייצג את מגוון הגופים הקהילתיים וקטנה דיה כדי שתוכל להיות במה ממשית ואמיתית להתרחשות קהילתית. אני מאמין כי אנו בתחילתו של תהליך משמעותי ומרתק ומקווה שיותר ויותר אנשים יבקשו להיות מעורבים ויצטרפו אלינו למסע ליצירת קהילה חדשה."

התחדשותה של תרבות אנושית בזמננו

כך מעניקה ישותו הדינמית והמתפתחת של האדם את ההשראה הרוחנית לאמנות החינוך, שהינה אבן היסוד ליצירת קהילה; תהליך חינוכי זה, שנובע מתוך רצון כן לפגוש את הצרכים הרוחניים, הנפשיים והגופניים של הילדים ובני הנוער, מוביל ליצירת המבנה המשפחתי, האורגניזם החינוכי-קהילתי והאורגניזם התלת-איברי, וכך, מכשיר קרקע פורייה להתחדשות רוחנית ותרבותית, חברתית ופוליטית.

בשיח ובמפגש שמתקיים באמצעות מגוון פעילויות רחב ועשיר שמעורבים בהן חברי הקהילה, נוצרת ומתחדשת תרבות אזרחית במלוא מובן המילה. תהליך זה שאפיין רודולף שטיינר כ'פולחן הפוך' מלמטה למעלה, הוא בעצם התרחשות רוחנית רליגיוזית שנולדת מתוך חיי היומיום, מהעשייה שנוטלים בה חלק ילדים, בני נוער, מבוגרים וזקנים. אותה התרחשות, החדורה באידיאלים רוחניים חיים שממלאים את נפשות בני האדם בהתלהבות, משחררת כלפי מעלה אל הקוסמוס הרחב פרי פעילות אנושית, שניתן לישויות ההיררכיות הגבוהות כמזון שמאפשר להן למלא את שליחותן ביחד עם בני האדם. ישויות ההיררכיות משיבות תודה וברכה לבני האדם ומזרימות אליהם ואל תוך מרחבי החיים העוטפים את האדמה את תוכן הוויית חייהן, את הרצון הטוב, החוכמה והאהבה.

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה לצמיחת קהילות, שאת ייחודן איפיין ראובן שליב במבוא למאמר זה, בהתייחסו לשליחותה של הקהילה החדשה בזמננו. וכאשר אנו ממשיכים ו'קוטפים בשתי ידיים' את פירות ההתפתחות של היוזמות הפועלות ברוח האנתרופוסופיה במהלך המאה העשרים, יש באפשרותנו לקבל על עצמנו, בצניעות ובענווה, את האתגר המרכזי של זמננו: טיפוח תרבות האדם והקהילה, מתוך זיקה וקשר עמוק ליצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל.

על חברי בית הספר החופשי למדע הרוח מוטלת המשימה ליצור תשתית רוחנית בהשראה ישירה מעולמות הרוח, תשתית שתעורר אידיאלים תרבותיים וחברתיים ברוח זמננו. אידיאלים אלו עשויים להלהיב את החברים בחברה האנתרופוסופית, ולעורר בהם רצון להיות שותפים ביצירה הקהילתית שמתקיימת בארץ ובישוב שבו הם חיים ויוצרים. אידיאלים חיים אלו אמורים להעניק השראה לחברים ביוזמות השונות, להקנות כלים מעשיים הדרושים להתמודדות עם אתגרים שמציבים החיים ולסייע במציאת פתרונות יצירתיים ואנושיים. בו-זמנית צומחת העשייה החינוכית מקרקע היומיום. תהליך התפתחותם של הילדים מעורר את הוריהם ויוצר עבורם הזדמנות לצעוד בדרך החניכה וההעצמה האנושית, ליצור עבור ילדיהם קרקע פורייה ומרחב מתאים להתפתחותם האינדיבידואלית-קהילתית. כך מתהווה קהילה צומחת אשר מקור השראתה בלב ליבו של עולם הרוח, משם הוא זורם דרך המרחבים ומפרה את העשייה היומיומית חדורת האידיאלים בכל תחומי החיים.

בספרו כוחו של הרגע הזה, כותב אקרהט טול על שמחת ההוויה: "בידקו אם אתם יכולים להעניק יותר תשומת לב לעשייה מאשר לתוצאות שאתם רוצים להשיג באמצעותה. העניקו את מלוא תשומת ליבכם למה שהרגע הזה מציג בפניכם. זה אומר שעליכם לקבל את הקיים כיוון שאינכם יכולים להעניק את מלוא תשומת לבכם לדבר מסוים ובו בזמן להתנגד לו. ברגע שתכבדו את הרגע הנוכחי יתחילו החיים לזרום. כאשר אתם פועלים מתוך מודעות לרגע הנוכחי, כל מה שאתם עושים מתעטף בהרגשה של איכות, אכפתיות ואהבה, אפילו הפעולה הפשוטה ביותר." תיאורו של אקהרט טול את 'כוחו של הרגע הזה', מבטא להרגשתי את פירות המאמץ האנושי האינדיבידואלי, שמאפשר את המפגש היוצר בין רוח האהבה הזורמת מהמרחבים אל לב האדם ודרך ישותו, בהתחיותה מחדש באמצעות פעילות אנושית אוהבת, אל מרחבי האדמה. ומשם, מתוך לב ליבו של תהליך הפולחן ההפוך, בחזרה אל המרחבים הקוסמיים. כאן ועכשיו, בכל רגע שבו אנו מביאים נוכחות אנושית אוהבת, מתרחש הנס הגלוי, הפולחן ההפוך.

ההשראה שמקורה בעולמות הרוח מתגלה מחדש מתוך חיי היומיום חדורי האידיאלים בהשראת השיח האנושי עם ישות הטבע, עם העולם-הקוסמוס ועם המפגש בין בני האדם. פעילות אנושית זו מרוממת את ישותו של האדם אל המרחבים הרוחיים ומשלבת אותו עם ישויות ההיררכיות כשותף ביצירת התרבות האנושית. ביטוי לחוויה נשגבת זו ניתן למצוא בדבריו של גיתה, כפי שמצטט רודולף שטיינר בספרו אסתטיקה של העתיד פרי רוחו של גיתה^[6]:

"האדם, בהוותו פיסגת-היצירה של הטבע, מתגלה לעצמו גם כמכלול-של-טבע, הנדרש – גם הוא – ליצור פיסגה בקירבו. האדם עולה לקראת זאת בהצטיידו במידות הטובות ובהשלימו עצמו בכל המובנים, ובהפעילו אבחנה ובירור, משמעות, סדר והרמוניה, עד שהוא מתנשא, לבסוף, לשיא-פעלו ביצרו יצירה אמנותית, התופסת מקום ראשון במעלה בין יתר מעשיו ופעולותיו… כי בהתממשה מתוך מכלול כוחות-הרוח, הרי היא קולטת וממזגת בתוכה הוד והדר, כל הראוי להערצה ולאהבה, ומרוממת את האדם – בנפחה שאר-רוח בדמותו – מעל לעצמו. היא מביאה לידי שלמות את חייו ומעשיו במלוא-היקפם, ומממשת בו את מהותו האלוהית לאלתר, בהווה – הנושא בחובו גם את העבר וגם את העתיד."

עתה נפרשת לנגד עינינו תמונה קהילתית רחבה ועמוקה. כהשלמה לתמונה זאת, למילותיו מעוררות ההשראה של גיתה, מצטרפות מילות חזון שיח ישראלי, היוצרות מארג אנושי אידאי וערכי, העשוי להעניק תמיכה ותנופה של ממש להגשמתו ומימושו הלכה למעשה, של האתגר החברתי המרכזי בזמננו: טיפוח תרבות האדם והקהילה.

חזון שיח ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז"

שאול טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה, בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב, בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים, בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…"

תהילים ל"ד

————————————————————————————-

1. יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. גוף נפש רוח – יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
3. יצאו שני תרגומים בעברית – הוצאת מיכאל והוצאת הרדוף. בנוסף מופיע בארכיב כתבי ר. שטיינר בעברית תרגום נוסף. ↑
4. יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
5. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
6. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑