זיכרון ואהבה, אמנות בטבעה הרוחני

זיכרון ואהבה, אמנות בטבעה הרוחני

זיכרון ואהבה, אמנות בטבעה הרוחני

רודולף שטיינר

שטוטגרט 4 בדצמבר 1922 GA218

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי. דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות:  ראו כאן

 

האפשרות לדבר אליכם היום בעוברי דרך שטוטגרט נותנת לי סיפוק גדול, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות זו לדון בכמה דברים הקשורים בשתי ההרצאות האחרונות שהיתה לי הרשות לתת כאן. דיברתי אז על יחסו של האדם לעולם הרוח במידה שניתן לקדם ידע על כך על ידי הארת התהליכים שמתרחשים במשך השינה מבלי שנהיה מודעים להם, ועל ידי האור שמדע הרוח יכול להשליך על ההתנסויות שעוברות על האדם בעולם הרוח בין מוות ללידה מחדש. היום אני רוצה לדבר כיצד חייו של האדם על האדמה מהווים במובן מסוים דימוי הפוך של התנסויות אלו. חיי האדם על האדמה מובנים רק כאשר ניתן לייחס ביטויים מסוימים למקבילים שלהם בעולם הרוח, היכן שהאדם מבלה את החלק הגדול של קיומו.

אני רוצה לדבר תחילה על כמה מהדרכים שבהן מבטאת עצמה הנפש האנושית במשך החיים הארציים, במידה שניתן לקשור אותן להתנסויות בעולם הרוח. משתי ההרצאות האחרונות שלי כאן הסקתם שההתנסויות של הנפש האנושית בין מוות ללידה מחדש שונות במהותן מאלו שבין לידה ומוות. כאן על האדמה כל חוויותיו של האדם מתווכות על ידי גופו, יהא זה הגוף הפיזי או הגוף האתרי. כל מה שהוא חווה על האדמה אינו יכול להיחוות מבלי התמיכה של הטבע הגופני. אנו יכולים לדמות בקלות, לדוגמא, שחשיבה היא פעולה רוחית טהורה, ולדרך שבה היא מתהווה על האדמה בנפש האנושית אין דבר עם קיום בגוף. במובן אחד זה כך. אבל ככל שהחשיבה האנושית היא בלתי תלויה רוחנית, אין היא יכולה להתרחש כאן בקיום האדמה ללא תמיכת הגוף ותהליכיו. אשתמש בהשוואה שהשתמשתי בה כאן לעיתים קרובות בהזדמנויות דומות. כאשר אדם הולך, הקרקע שהוא הולך עליה היא לבטח לא החלק המהותי של פעילותו. החלק המהותי נמצא בתוך עורו. אבל ללא תמיכת האדמה לא יוכל ללכת.

דבר דומה קורה בחשיבה. במהותה, החשיבה היא לבטח לא תהליך מוחי, אבל ללא תמיכת המוח לא תוכל לקחת את מהלכה הארצי. לאור השוואה זו מקבלים מושג נכון של הרוחיות כמו גם של המגבלות הפיזיות של החשיבה האנושית. בקצרה, ידידיי היקרים, כאן בחיים הארציים אין דבר באדם שאינו תלוי בתמיכת הגוף. בתוך הגוף אנו נושאים את איברינו – ריאה, לב, מוח וכן הלאה. בבריאות נורמלית אין לנו תפיסה מודעת של האיברים הפנימיים שלנו. אנו קולטים אותם רק כאשר הם חולים, ואז בדרך מאוד לא מושלמת. לעולם איננו יכולים לומר שיש לנו ידע על איבר מהסתכלות ישירה בו, אלא אם אנו לומדים אנטומיה, ואז איננו לומדים איבר חי. לעולם איננו יכולים לומר שיש לנו אותה תצפית על איבר פנימי כפי שיש לנו על אובייקט חיצוני. זה אופייני לחיים הארציים שאיננו מכירים את פנימיות גופנו באמצעים של התודעה הרגילה. פחות מכל יודע האדם את הפְנים של ראשו – את מה שהוא מחשיב בדרך כלל, כדבר בעל הערך הרב ביותר של קיומו הגופני. כי כאשר הוא מתחיל לדעת משהו מזה, בדרך כלל הידע מתברר כמאוד לא נעים – כאב ראש וכל מה שקשור עם זה.

בחיים הרוחיים בין מוות ללידה מחדש שורר ההיפך הגמור. שם אנו באמת יודעים מה יש בתוכנו. זה כמו שכאן על האדמה אנו רואים עצים ועננים, כך, שם בחוץ, אנו אומרים: כאן ריאה, כאן הלב, כאן הבטן. בעולם הרוח אנו מתבוננים בחלק הפנימי שלנו. אבל מה שאנו רואים זה העולם של הישויות הרוחיות, העולם שאנו לומדים לדעת בספרות האנתרופוסופית שלנו כעולם ההיררכיות הגבוהות. זהו עולמנו הפנימי. ובין מוות ללידה מחדש אנו חשים עצמנו למעשה כעולם כולו – כאשר אני מדבר על כולו זה רק בהשאלה, אבל זה לגמרי נכון – לפעמים כל אחד מאיתנו חש עצמו כעולם כולו. וברגע החשוב ביותר של קיומנו הרוחי בין מוות ללידה מחדש אנו חשים בתוך עצמנו וחווים את עולם הישויות הרוחיות ומודעים להן. זה נכון באותה מידה שאנו מודעים שם לרוחות של העולם העליון בתוכנו ועל האדמה אין לנו מודעות של פנימנו, של הכבד, הריאות וכן הלאה. הדבר האופייני ביותר הוא שבחוויה רוחית כל החוויות הפיזיות שלנו הפוכות. בהדרגה, דרך ידע של התקדשות, אנו לומדים כיצד להבין זאת.

כעת יש תהליך מהותי – או קבוצה של תהליכים – הקשור לחיים פנימיים משותפים אלה עם הישויות של ההיררכיות הגבוהות. אם בעולם הרוח אנו קולטים בפנימנו רק את העולם של ההיררכיות הגבוהות, לעולם לא נמצא את עצמנו. אנו באמת יודעים שישויות שונות חיות בתוכנו, אבל לעולם לא נהיה מודעים לגמרי לעצמנו. מכאן, יש בהתנסות שלנו בין מוות ללידה מחדש ריתמוס. זה כולל חילופים בין ההתבוננות הפנימית שלנו לחוויה של העולם של ישויות רוחיות המתואר בספרות האנתרופוסופית, ובהקטנה של תודעה זו. אנו עושים אותו הדבר עם הרוח בתוכנו כאשר בחיים הפיזיים אנו עוצמים את עינינו ואוטמים את אוזנינו והולכים לישון. אם לתאר זאת כך, אנו מפנים את תשומת לבנו מעולם הישויות הרוחיות שבתוכנו ומתחילים לקלוט את עצמנו. זה לבטח כאילו אנו נמצאים מחוץ לעצמנו, אבל אנו יודעים שישות זו מחוץ לנו היא מה שאנו. כך בעולם הרוח אנו קולטים לחילופין את עצמנו ואת עולם הישויות הרוחיות.

תהליך ריתמי זה החוזר באופן קבוע ניתן להשוות עם שני דברים שונים כאן בקיום הפיזי על האדמה. אפשר להשוותו עם שאיפה ונשיפה, וגם עם שינה וערות. בקיום הפיזי על האדמה שני אלו הם תהליכים ריתמיים. את שניהם אפשר להשוות עם מה שתיארתי. אבל בתהליך המתרחש בעולם הרוח בין מוות ללידה, אין שאלה של ידיעת משהו בדרך מופשטת טהורה, או – עלי להוסיף – עבור הסיפוק של סקרנות רוחית. זה עניין של הכרת החיים על האדמה כדימוי של העל-ארצי. ועולה בהכרח השאלה: מה בחיים הארציים דומה ליכולת הזיכרון שאין לאדם בתודעה הרגילה, יכולת שיש אולי לישויות של ההיררכיות, לארכי-מלאכים? מה יש שם בחיים הפיזיים הדומה לזיכרון של חיים בעולם הישויות הרוחיות, או כמו הזיכרון של לחוות עצמך שם?

כעת, ידידיי היקרים, אם לא היינו מתבוננים בין מוות ללידה מחדש לתוך עצמנו ומוצאים שם את עולם הרוח, כאן על האדמה לא היה דבר כמו ערכי מוסר. מה שאנו משמרים מחוויה זו של שהות בעולם הרוח כאשר אנו נכנסים לחיים על האדמה זו הנטייה לקראת חיים מוסריים. נטייה זו חזקה או חלשה בהתאם לבהירות שבה חווה האדם בין מוות ללידה מחדש את חייו ביחד עם הרוחות של העולמות העליונים. וכל מי שרואה לתוך דברים אלה במובן רוחי נכון, יודע שלאנשים לא מוסריים, כתוצאה מחיים שקדמו לחיים על האדמה, היתה חוויה חלשה ועמומה מידי של קיום רוחי זה. אבל, מצד שני, אם בחיים שבין מוות ללידה חדשה יכולנו לחוות רק את מה שמאחד אותנו עם הישויות של העולמות העליונים, ולא יכולנו לחוות את עצמנו, אז על האדמה איננו יכולים להשיג חירות, תודעה של חירות, תודעה של האישיות שלנו, שהיא זהה ביסודה לתודעה של חירות. כך כאשר על האדמה אנו מפתחים מוסריות וחירות, הם זיכרונות של הריתמוס שאנו חווים בעולם הרוח בין מוות ללידה מחדש. אבל כאשר אנו מכוונים את מבטנו אל הנפש אנו יכולים לדבר ביתר דיוק על מה שמהדהד בנפש – להיות אחד עם הישויות הרוחיות מצד אחד, ומצד שני חווייתנו את התודעה הרוחית של העצמי. מה שנשאר במשך החיים הארציים בנפשנו כהד של היות אחד עם הישויות של עולם הרוח זו היכולת לאהוב. יכולת זו לאהוב קשורה עמוק יותר משאנשים חושבים עם חיים מוסריים. כי מבלי היכולת לאהוב לא יהיו חיים מוסריים כאן על האדמה. הכל נובע מההבנה שבה אנו פוגשים את הנפש של האחר, ומן החתירה להשלים את מה שאנו עושים מתוך הבנה זו. כיצד אנו מתנהגים אל האחרים בחוסר אנוכיות, או כיצד באהבה אנו פועלים באופן מוסרי, אלו הם ביסודם הדים מחיינו בין מוות ללידה מחדש ביחד עם ישויות רוחיות. אלו נשארים עימנו אחרי החוויה שלנו שאפשר לכנותה בדידות – כי כך אנו מרגישים – חוויית הבדידות של העצמי שלנו בעולם הרוח. כי אנו מרגישים בודדים כאשר אנו, אם אפשר לומר כך, נושפים החוצה. שאיפה פנימה היא כמו חוויה של ישויות רוחיות. נשיפה החוצה היא כמו של העצמי שלנו. אבל תחושת הבדידות – טוב, לתחושה זו יש הד כאן על האדמה ביכולת שלנו לזכור – הזיכרון שלנו. כבני אדם לא היה צריך להיות לנו זיכרון אם לא ההד של מה שתיארנו כתחושת בדידות. אנו אינדיבידואלים אמיתיים בעולם הרוח משום – אינני יכול לומר משום שאנו נסוגים לתוך עצמנו – שאנו יכולים לשחרר את עצמנו מהרוחות הגבוהות שבתוכנו. זה עושה אותנו לבלתי תלויים בעולם הרוח. כאן על האדמה אנו בלתי תלויים משום שאנו מסוגלים לזכור את חוויותינו. רק חישבו מה היה נהייה מהעצמאות שלכם אם המחשבות שלכם היו תמיד חיות בהווה. מחשבות הזיכרון שלכם הן המאפשרות לכם חיים פנימיים. הזיכרון עושה אותנו לאישיות כאן על האדמה. והזיכרון הוא ההד של מה שתיארתי כחוויית הבדידות בעולם הרוח.

כעת, מדוע בכלל אנו יורדים מטה אל הפיזי מתוך עולם הרוח? אתם יכולים להסיק ממה שאמרתי כאן בפעם האחרונה שהכוחות האוחזים אותנו יחדיו עם הישויות הרוחיות הגבוהות נחלשים. כאן בחיים הפיזיים אנו מזדקנים משום שהכוחות הקושרים אותנו לאדמה הפיזית נחלשים. שם בעולם הרוח נחלשים הכוחות הקושרים אותנו לישויות הרוחיות. מעל לכל נחלשים כוחות אלו המאפשרים לנו לתפוס את עצמנו בתוך הישויות הרוחיות וכך אנו נהיים עצמאיים. בעולם הרוח, זמן ניכר לפני שאנו יורדים לאדמה, אנו מאבדים את היכולת לחיות ביחד עם ישויות רוחיות. בעזרת ישויות רוחיות אנו יוצרים את זרע-הרוח של גופנו הפיזי, ואנו שולחים אותו מטה תחילה. ואז אנו לוקחים את גופנו האתרי והולכים בעקבותיו. ציירתי זאת עבורכם בהרצאתי האחרונה. היכולת שלנו לחיות עם ישויות רוח בעולם הרוח מתפוגגת, ואנו מרגישים כיצד באמצעות כוחות הירח אנו מתקרבים יותר ויותר לאדמה. אנו חשים עצמנו כעצמי, אבל נהיים בהתמדה פחות מסוגלים להבין את עצמנו, לקיים את עצמנו בתוך ממלכות רוחיות. יכולת זו נהיית יותר ויותר קלושה. יש לנו תחושה מתגברת של חולשה האופפת אותנו בעולמות הרוח. זה יוצר בנו צורך שמשהו שאיננו יכולים יותר לשאת בתוכנו, תחושת העצמי, תקבל תמיכה מבחוץ, כלומר גופנו – צורך להיתמך על ידי גוף. אומר זאת כך, עלינו לחדול בהדרגה מלעוף וללמוד ללכת. אתם מבינים שאני מדבר במשמעות מושאלת, אבל התמונה מתאימה לחלוטין לאמת, למציאות. כך אנו מוצאים את דרכנו אל גופנו. תחושת הבדידות מוצאת מפלט בגוף ונהיית ליכולת של זכירה, ודרכה עלינו לכבוש רגש חדש עבור שותפות על האדמה. זה מוכיח עצמו כמשמעותי מאוד כאשר בעזרת מדע הרוח אנו לומדים את מצב השינה.

בפעם האחרונה שהייתי כאן תיארתי מצב זה של שינה מאספקט מסוים. אני רוצה כעת להוסיף משהו אודות התהליכים שהוזכרו אז. אני יודע שדברים כאלה נתקלים בחוסר הבנה. שוב ושוב אני שומע שאנשים אומרים: “בפעם האחרונה הוא תיאר את ההתנסות של האדם בין הירדמות להתעוררות, ועכשיו הוא אומר לנו משהו שונה על כך.” ידידיי היקרים, אם אספר לכם על חוויותיו של פקיד במשרדו, זה לא יהווה סתירה למה שאומר לכם מאוחר יותר אודותיו בחיק משפחתו. שני הדברים הולכים יחדיו. כך, צריך שיהיה ברור שכאשר אני מספר לכם על חוויות שבין הירדמות והתעוררות אין זה הסיפור כולו, בדיוק כפי שלפקיד יש חיי משפחה מחוץ למשרד.

כך האדם, בין הירדמות להתעוררות, חווה למעשה סוג של חזרה לאחור על מה שעשה במהלך היום. אין זה בפשטות כך שבין הירדמות להתעוררות – השינה יכולה להיות קצרה מאוד ואז הדברים נדחסים יחדיו – יש לאדם מבט לאחור על חוויותיו במשך היום, מבט בלתי מודע, כי באופן טבעי זה צריך להיות בלתי מודע – לא, כאשר הנפש נהיית במשך השינה לרואה רוחית אמיתית, או כאשר הנפש גלויית העיניים מביטה לאחור כדי להיזכר בחוויות שבין הירדמות להתעוררות, זה נראה שהאדם באמת חווה הליכה לאחור במה שחווה בפעם האחרונה שהיה ער. אם הוא ישן במשך הלילה בדרך הרגילה, הוא הולך לאחור דרך מה שעשה במשך היום. האירוע האחרון מתרחש מייד אחרי ההירדמות, וכן הלאה. כל השינה פועלת בדרך מווסתת נפלאה. כאשר אתם נרדמים למשך רבע שעה, תחילת השינה יודעת מתי היא תסתיים ובמשך רבע שעה זו אתם חווים בסדר הפוך את כל שעבר עליכם מאז היקיצה האחרונה. לכל דבר ניתנת הפרופורציה הנכונה שלו – מדהים כפי שזה נשמע. חוויה זו של הליכה לאחור אמורה לשכון היכן שהוא בין מציאות ומשהו הדומה לה.

אם למישהו יש תמונת זיכרון של משהו שנחווה בחיים הפיזיים לפני עשרים שנה, והוא בריא בנפשו, הוא לא ייחס אותה לחוויה נוכחית. זה בטבע של תמונת הזיכרון עצמה שאנו מייחסים אותה לחוויית עבר. כל מי שמביט בראיה רוחית לתוך חוויות הנפש בסדר הפוך במשך השינה אינו מקשר אותן עם ההווה. הוא מקשר אותן עם העתיד שאחרי המוות. בדיוק כפי שמישהו מבין שהזיכרון של משהו שנחווה לפני עשרים שנה מתייחס לזמן עבר זה, כך מישהו הרואה בראיה רוחית לתוך מצב השינה יודע שמה שהוא רואה אין לו משמעות עבור ההווה והוא מבשר את מה שנחווה אחרי המוות, כשנלך לאחור דרך כל שעשינו על האדמה. לכן תמונת שינה זו היא חצי מציאות וחצי דמויית מציאות – היא מתייחסת לעתיד. כך, עבור תודעה רגילה זוהי חוויה בלתי מודעת של מה שהאדם יחיה דרכו במה שכיניתי בספרי גוף נפש רוח, עולם הנפש. ותודעה של אינטואיציה ואינספירציה המתוארת בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים,[1] מסיקה מההתבוננות בשינה מה צריך אדם לעבור במשך השלב הראשון אחרי המוות. דברים אלה אינם סתם בדיה: הם נצפים בבירור כאשר נרכשת מתנת ההתבוננות. כך, מההירדמות ועד היקיצה, האדם חי ללא גופו במה שנעשה בגופו במשך העירות.

אנו מגיעים כעת למושג מעודן ומתוחכם באופן יוצא מהכלל. רק חישבו כיצד עלינו לחיות שוב מחוץ לגופנו דרך מעשינו עם האגו שלנו וגופנו האסטרלי. היכולת לעשות זאת נרכשת בהתאמה למידת האהבה שאנו מגלים. זהו סוד החיים במה שנוגע לאהבה. אם אדם יכול באמת לצאת מעצמו באהבה, לאהוב את הקרוב לו כמו את עצמו, הוא לומד את אשר הוא זקוק לו כדי לחוות את ההליכה לאחור בשינה, במלואה וללא כאב, את מה שצריך להיחוות בדרך זו. כי אז הוא צריך להיות מחוץ לעצמו. אם אדם הוא ישות חסרת אהבה, עולה בו הרגשה כאשר, מחוץ לעצמו, עליו לחוות את הפעולות שביצע ללא אהבה כמשהו המקיף וסוגר עליו. אנשים חסרי אהבה ישנים כאילו – אם להשתמש במטפורה – הם קצרי נשימה. כל מה שאנו יכולים לשתול בעצמנו באמצעות אהבה באמת נושא פירות במשך השינה. ובמה שמתפתח בין הירדמות ליקיצה, יש לנו משהו שעובר מעבר לשערי המוות ואז חי הלאה בעולם הרוח. זה אובד בין מוות ללידה מחדש כאשר אנו חיים יחדיו עם הישויות הרוחיות של העולמות העליונים ואנו מגלים אותו כזרע במשך החיים הארציים דרך אהבה. כי אהבה חושפת את משמעותה כאשר האדם נמצא בשנתו עם האגו שלו והגוף האסטרלי מחוץ לגוף הפיזי ולגוף האתרי. בין הירדמות ליקיצה ישותו המהותית מתרחבת אם הוא מלא באהבה והכין עצמו היטב למה שיקרה עימו אחרי המוות. אם הוא חסר אהבה ולא מוכן למה שיקרה עימו אחרי המוות, ישותו מתכווצת. הזרע עבור מה שיקרה אחרי המוות מונח באופן מובהק בגילויי אהבה.

במשך חיינו על האדמה בין לידה למוות, הזיכרונות שלנו קצרים וחטופים מאוד. נשארות רק תמונות. חישבו כמה מעט מתמונות אלו נותר מהמאורעות שחיינו אותם. רק הזכירו לעצמכם את הצער שאין לו ביטוי שנחווה במותו של מישהו קרוב מאוד אליכם. ודמיינו בחיות את המצב הפנימי של הנפש המתלווה לכך, ואז הביטו כיצד זה מופיע כחוויה פנימית כאשר אנו נזכרים בזאת אחרי עשר שנים. זה נהיה לצל חיוור, כמעט מופשט. זוהי יכולת ההיזכרות שלנו – חיוורת ומופשטת בהשוואה לחיים מיידיים מלאי מרץ. מדוע ההיזכרות שלנו חלשה וצללית? זהו באמת הצל של חווית העצמי שלנו בין מוות ללידה חדשה. בתוכה נמצאת יכולת ההיזכרות, כך היא באמת נותנת לנו את קיומנו. זה אשר נותן לנו בשר ודם כאן על האדמה, נותן לנו את יכולת הזיכרון בין מוות ללידה מחדש. שָם הזיכרון הוא חסון ונמרץ ונלהב – אם להשתמש בביטויים שכאלה עבור משהו רוחי – ואז הוא לובש בשר ונחלש. כאשר אנו מתים, במשך כמה ימים – תיארתי זאת לעיתים קרובות – השארית האחרונה של זיכרון נוכחת עדיין בגוף האתרי. אם, כאשר אנו עוברים דרך שערי המוות אנו מביטים לאחור על חיינו שעברו על האדמה, הזיכרון דועך. ומתוך זיכרון זה משתחרר מה שנתנו לנו כוחות האהבה על האדמה ככוח עבור החיים אחרי המוות. כך, כוח הזיכרון הוא מורשת שאנו מקבלים מהחיים שלפני האדמה, וכוח האהבה הוא הזרע של מה שיש לנו אחרי המוות. זהו היחס שבין החיים הארציים לעולם הרוח.

כעת, ידידיי היקרים, אני השוויתי את מה שאדם חווה בקשר לישויות הגבוהות בעולם הרוח, המתחלף עם חווית העצמי, לנשימה – שאיפה ונשיפה. בתהליך הנשימה שלנו, ובתהליכים הקשורים לדיבור ושירה, אנו יכולים לזהות דימוי של ‘נשימה’ בעולם הרוח. כפי שאמרתי, חיינו בעולם הרוח בין מוות ללידה מחדש נעים בין התבוננות בעצמי הפנימי, והיות אחד עם הישויות של ההיררכיות הגבוהות, והתבוננות החוצה מבפנים והיות אחד עם עצמנו. זה נמשך כמו שאיפה ונשיפה. אנו שואפים לתוך עצמנו ונושפים עצמנו חוצה. וזוהי כמובן נשימה רוחית. כאן על האדמה תהליך נשימה זה נהיה לזיכרון ואהבה. למעשה זיכרון ואהבה פועלים גם יחד כאן בחיי האדמה הפיזיים כסוג של נשימה. ואם בעיני הנפש אתם יכולים להביט בחיים פיזיים אלה נכונה, תוכלו לראות בגילוי חשוב של נשימה – דיבור ושירה – את העבודה הפיזיולוגית המשותפת של זיכרון ואהבה.

לימדו את הילד עד להתחלפות השיניים. אתם תראו כיצד כוח הזיכרון מתגלה בהדרגה. תחילה זה בסיסי למדי. לילד יש זיכרון מסוים, אבל זה נהייה לכוח עצמאי רק לקראת הזמן שבו מתחלפות השיניים, וזה משלים את התפתחותו כאשר הילד בשל לבית הספר. רק אז אנו יכולים לבנות על הזיכרון. מוקדם מזה, כשבונים יותר מידי על הזיכרון הופכים את הילד לנוקשה ויוצרים תנאים סקלרוטיים של נפש עבור חייו המאוחרים יותר. כשעוסקים בילדים לפני התחלפות השיניים, זו שאלה האם הם מקבלים רשמים מההווה בדרך הנכונה. בין התחלפות השיניים לבגרות המינית אנו לוקחים את הסיכון לבנות על הזיכרון.

היום מדע הפיזיולוגיה לא הגיע לנקודה שבה יוכל לתאר בפרטים את התהליך שזה עתה תיארתי. מדע הרוח מסוגל לכך ומדע הפיזיולוגיה לבטח יבוא אחריו, כי דברים כאלה ניתן לגלות על ידי הסתכלות קרובה בטבע האדם. אפשר לומר: כאשר אנו משמיעים צליל או טון, אנו מתחילים בראש. אבל מהראש באה אותה יכולת אשר פנימית, בנפש, נותנת זיכרון, אשר משחק לתוך צליל וטון. זה בא מלמעלה. כי אין להעלות על הדעת שמישהו יכול לדבר מבלי יכולת הזיכרון. אם נשכח תמיד מה שנכלל בצליל או בטון לעולם לא נוכל לדבר או לשיר. זוהי בדיוק התגלמות הזיכרון אשר חיה בטון או בצליל, מצד אחד, ומצד שני, עבור החלק שממלאת האהבה, אפילו במובן הפיזיולוגי שלה, בתהליך הנשימה המאפשר את הדיבור והשירה – על כך יש לכם עדות בעוצמת הצליל הפנימית שמופיעה בזכר עם ההתבגרות, כאשר האהבה מוצאת ביטוי פיזיולוגי במשך התקופה החשובה השניה של החיים: זה בא מלמטה. שם יש לכם את שני היסודות יחדיו – מלמעלה מה שמונח בבסיס הפיזיולוגי של הזיכרון – מלמטה מה שמונח בבסיס הפיזיולוגי של האהבה: ביחד הם יוצרים טון בדיבור ובשירה. שם יש לכם את המשחק הפנימי המשולב שלהם. בדרך מסוימת זה גם תהליך נשימה שנמשך דרך כל החיים. בדיוק כפי שאנו שואפים חמצן ונושפים פחמן דו חמצני כך, מאוחדים בתוכנו הכוח של הזיכרון והכוח של האהבה, פוגשים זה את זה בדיבור ובצליל. אפשר לומר שדיבור ושירה באדם חדורים לחילופין בכוחות של זיכרון ובכוחות של אהבה.

כאן טמון משהו בעל חשיבות יוצאת מהכלל לגילוי הסוד האמיתי של הטון והצליל.

קיימת אמת של ממש במה שמבוטא בשפות עתיקות יותר בכינוי ‘לוגוס’ – סכום כוחות העולם ומחשבות העולם. זהו הצד השני, הצד העל-פיזי של זה הבא לביטוי פיזי בדיבור. איננו רק שואפים ונושפים ישויות גבוהות בין מוות ללידה מחדש, אנו גם מדברים, גם אם דיבור זה הוא בה בעת שירה. בחילוף שבין יציאה החוצה לתוך הישויות הרוחיות וחזרה לאחור לתוך עצמנו, אנו מדברים דיבור רוחי – עם הישויות של ההיררכיות הגבוהות. כאשר אנו במצב של היות אחד עם הישויות של עולם הרוח, אנו מתבוננים בהן למרות שהן נמצאות בתוכנו. כאשר אנו משתחררים מהן שוב ובאים לעצמנו, אז יש לנו השפעת לוואי, אז אנו עצמנו. שם הן מבטאות את ישותן שלהן בנו, הן אומרות לנו מה שהן. הלוגוס חי בנו. על האדמה זה הפוך. בדיבור ושירה מתבטאת ישותנו שלנו. אנו מבטאים את כל ישותנו בתהליך הנשיפה. בעוד שבין המוות ללידה מחדש אנו משחררים את הישויות הרוחיות, קיבלנו בלוגוס את כל הישות של העולם.

אבל, ידידיי היקרים, זו עובדה שכאשר אנו עוברים מעולם הרוח לתוך העולם הפיזי אנו עוברים דרך השכחה הגדולה. מי רואה כאן, עם תודעה רגילה, בכוח החלש, הצללי של הזיכרון, את ההד של מה שהיינו כעצמי בעולם הרוח? מי עדיין מזהה בדיבור, בחלק שבא מזיכרון, את התנודות המאוחרות של העצמי? מי מזהה בצורה הפלסטית של דיבור, בשירה ודיבור, הד של ישויות מההיררכיות הגבוהות? ואף על פי כן האין זה נכון שלכל מי שמבין כיצד להקשיב לדיבור מבלי לקחת בחשבון את המשמעות, מי שיכול להאזין למה שהטונים מבטאים דרך טבעם האמיתי, יש תחושה – במיוחד אם יש לו נטיות אמנותיות – שבדיבור ובשירה מתגלה יותר ממה שמקבלת התודעה הרגילה? אם כן, מדוע אנו משנים את הדיבור הרגיל שיש לנו כאן על האדמה כיכולת תועלתית – מדוע אנו משנים אותו לשיר על ידי כך שאנו מפשיטים ממנו את התועלתיות שבו והופכים אותו לביטוי של ישותנו בדקלום, בשירה? מדוע אנו משנים אותו? מה אנו עושים במקרה כזה?

נקבל מושג נכון על כך אם נאמר: לפני שירדתם לאדמה הייתם בעולם הרוח וחייתם שם בדרך שתוארה. השכחה הגדולה הגיעה. במה שמבטא פיכם, במה שנפשכם זוכרת, בדרך שבה נפשכם אוהבת, אינכם מזהים את ההד של מה שהייתם בעולם הרוח. אך באמנות אנו נסוגים כמה צעדים מהחיים, אם אפשר להתבטא כך, ומתקרבים כמה צעדים למה שהיינו בטרם לידתנו ולמה שנהיה בחיינו אחרי המוות. ואם אנו מסוגלים להכיר כיצד הזיכרון הוא הד של מה שהיה לנו בחיים הקדם-ארציים, וכיצד גילוי של אהבה הוא הזרע של מה שיהיה לנו אחרי המוות, אם באמצעות ידע רוחי אנו מציירים את העבר והעתיד של הקיום האנושי, באמנות אנו מעלים לתוך ההווה – במידה וזה אפשרי לאדם בתוך המנגנון הפיזי שלו – אנו מעלים לתוך ההווה את מה שמאחד אותנו עם הרוח.

זוהי מהות התפארת של האמנות: היא לוקחת אותנו באמצעים פשוטים לתוך עולם הרוח בהווה המיידי. כל מי שיכול להביט לתוך החיים הפנימיים של האדם יאמר: בדרך כלל אדם זוכר רק את הדברים שחווה במהלך חייו הארציים הנוכחיים. אבל הכוח שבאמצעותו הוא זוכר חוויות ארציות אלו הוא כוח מוחלש של קיומו כעצמי בחיים הקדם-ארציים. והאהבה שהוא מסוגל לגלות כאן כאהבה אוניברסלית של האנושות היא הכוח המוחלש של הזרע שיישא פרי אחרי המוות. כפי שבשיר ובדקלום צריך להיות מאוחד מה שהאדם הוא באמצעות הזיכרון, כך בכל אמנות מצוי מה שהיא יכולה לתת לעולם באמצעות אהבה. אדם יכול לחוות הרמוניה של העצמי עם מה שנמצא מחוצה לו, אבל אם אינו יכול להראות כלפי חוץ את מה שנמצא בפנימו – אם בצליל, בציור או כל ענף אחר של אמנות – להראות על פני השטח מהו, מה שהחיים עשו ממנו, מהו התוכן המהותי של הזיכרון שלו, אז הוא אינו יכול להיות אמן. וגם מי שמכריז שהוא נאלץ להיות אנוכי באמנותו אינו אמן אמיתי. רק אלו הנוטים להיפתח החוצה לעולם מאוחדים עם חבריהם, המגלים אהבה, יכולים לאחד גילוי זה של אהבה עם ישותם שלהם. אהבת הזולת ואנוכיות מתאחדים בזרם אחד. הם זורמים יחדיו בטבעיות ובאינטימיות הרבה ביותר באמנות הצליל, אבל הם זורמים יחדיו גם באמנות הפלסטית. וכאשר באמצעות העמקה של כוחות הידע שלנו מתגלה לנו כיצד האדם קשור עם העולם העל-חושי, היכן שעוסקים בעבר ובעתיד, אנו יכולים לומר גם שלאדם יש דוגמא מההווה של קשר זה עם יצירתו והנאתו מאמנות. למעשה האמנות לעולם אינה משיגה את ערכה המלא אם אינה נמצאת במידה מסוימת בהבנה ובהתאמה עם הדת. לא שהיא צריכה להיות מתחסדת – אפילו אמנות עם מצב רוח עליז ושמח יכולה להיות בתואם עם הדת.

הוכחה מספקת לכך טמונה בדרך שבה התפתחה האמנות. במקורה היא היתה לאחת עם חיים דתיים. בעידנים ראשונים של המין האנושי היא היתה שזורה בתוך טקסים דתיים. הדימויים שאנשים יצרו לאלים שלהם היוו את המקור לאמנות הפלסטית. כדוגמא לכך ניזכר במיסטריות הסמוטרסיות שהוזכרו על ידי גיתה בחלק השני של פאוסט שלו, היכן שהוא מדבר על הקאביר.[2] בסטודיו שלי בדורנאך ניסיתי לעשות תמונה של הקאבירי הללו. ומה יצא מזה? זה היה משהו מאוד מעניין. פשוט נתתי לעצמי למצוא באופן אינטואיטיבי כיצד הופיעו הקאבירי במיסטריות הסמוטרסיות. והנה ראו: הגעתי לשלוש תמונות, אבל תמונות שעוצבו באמת באופן פלסטי ואמנותי. בתחילה הדהמתי את עצמי, גם אם גיתה דיבר למעשה על תמונות. הדבר התברר לי רק כשמצאתי שהתמונות הללו עמדו על מזבח. ואז הונח בהן משהו בעל טבע של קטורת ואז הושרו מילים של הקרבת קורבן, ומהעוצמה של מילות הקורבן – אשר בימים קדומים יותר של המין האנושי היה להן כוח של רטט מעורר ושונה מאוד מכל מה שאפשרי היום – עוצב עשן הקטורת לדמות נכספת של אלוהות. ואז התלווה לטקס מזמור שמייד ביטא עצמו באופן פלסטי בעשן הקטורת.

המין האנושי באמת עיצב אמנות מתוך החיים הדתיים. שילר צדק באומרו: “רק משהפציע היופי אתה יכול לפרוץ הלאה לארץ הידע,” אימרה המצוטטת בדרך כלל בספרים באופן שונה: “רק דרך שער היופי אתה יכול לפרוץ הלאה לארץ הידע.” אם אמן מושך במכחול זה עובר הלאה לדורות הבאים. הקריאה הנכונה היא כמובן זו: “רק משהפציע היופי אתה יכול לפרוץ הלאה לארץ הידע.” במילים אחרות – כל הידע בא דרך אמנות. רק הידע הקשור לדברים חיצוניים, ידע שימושי, נראה כחסר קשר לאמנות. אבל ידע זה מגיע רק עד היכן שמטחנת צבעים יודעת על ציור. רק במקום שבו הכימיה או הפיזיקה מגיעות מעבר – אני מדבר במשמעות מושאלת אבל אתם יודעים למה אני מתכוון – למה שמשתמע ממטחנת צבעים בלבד, המדע נהיה לאמנות. וכאשר האמנותי נתפס בטבעו הרוחי בדרך הנכונה, הוא עובר הלאה בהדרגה לתוך הרליגיוזי. אמנות, דת ומדע היו פעם ענף אחד, וצריכה להיות לנו הבנה למוצאם המשותף. הבנה זו תהיה לנו רק כאשר תהיה חזרה לרוח בציביליזציה האנושית ובהתפתחות האנושית. כאשר ניקח ברצינות את הקשר הקיים בין האדם כאן בקיומו הפיזי על האדמה ועולם הרוח. עלינו לעשות ידע זה לשלנו מנקודות ראות רבות ושונות ככל האפשר.

היום רציתי לעסוק באחת מנקודות הראות הללו, ידידיי היקרים, כך שמאספקט מסוים תהיה לכם תמונה כיצד קשור האדם לעולם הרוח. אני מקווה שנוכל להמשיך ולהרחיב לימודים אלה בעתיד לא רחוק מדי.

————————————————————–

[1]  יצא בעברית בהוצאת מיכאל.

[2] ראה מחזור ההרצאות ‘גיתהאניזם כאימפולס עבור הטרנספורמציה האנושית’ דורנאך, ינואר 1919.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *