רודולף שטיינר

GA195

שטוטגרט    25.12.1919    אחר-הצהרים

תרגום מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

כאשר הזדמן לי בשנים האחרונות לדבר בכל אחד מהפסטיבלים השנתיים הגדולים, חג המולד וחג הפסחא, הרגשתי חייב לומר שאין לנו זכות, במיוחד בתנאים הקיימים היום, להנציח את האירועים הללו באופן רגיל; אין לנו זכות לשכוח את הסבל הנרחב, את הצער הנרחב של הזמנים, ולהיזכר רק באירוע הגדול ביותר שהתרחש באבולוציה הארצית. מחובתנו, כשאנו עומדים על הקרקע של תפיסת העולם הרוחית שלנו, להבין את כל מה שמעיד על ניוון בציוויליזציה האנושית כיום, כשההבנה הזו חודרת למחשבותינו אפילו סביב עץ חג המולד. ברור שחובתנו היא לקבל את לידת ישוע כריסטוס אל ליבנו, אל תוך נפשנו, כך שלא נעצום את עינינו מפני ההידרדרות המפחידה שכבשה את מה שנקרא התרבות האנושית.

ברגע זה בדיוק עלינו לשאול את השאלה: "האם המחשבה על חג המולד לא סבלה גם היא מהגורל שנחרץ על ידי כוחות ההידרדרות הכללית?" כאשר מדברים על חג המולד בימינו, האם אנחנו עדיין מודעים למה שהאדם צריך להיות מודע לו כשהוא מעלה את מחשבותיו ורגשותיו להתבוננות בחג הכריסטוס? האם בני אדם בכלל מודעים למשמעות האמיתית של מה שנכנס לאבולוציה האנושית במיסטריית גולגותא?

אנו מאירים את עצי חג המולד שלנו, אנו חוזרים על המילים והביטויים המקובלים הקשורים לחג המולד, אך לעיתים קרובות מדי אנו נמנעים מלפקוח את עינינו במלואם, אנו נמנעים מלהעיר את התודעה שלנו במלואה ולצורך לומר לעצמנו: "גם כאן יש ניוון. היכן אתה, הו כוח הכריסטוס, אתה שיכול באופן פעיל להביא לעלייה חדשה?" כי בוודאי ברור לכם מאוד מההרצאות אשר ניתנו שנים רבות בחוגינו, שרק בכוחו של הכריסטוס ניתן יהיה להחדיר לציוויליזציה השוקעת, את אותו אימפולס שיכול להעניק לה התרוממות רוח חדשה.

בימים אלה עלינו לחשוב לעיתים קרובות על אנשים, באמצע המאה ה-19, או לקראת השליש האחרון שלה, אשר, מתוך מנטליות חומרנית מסוימת, דיברו באופן שונה לגמרי מהאופן שבו אנשים רבים מדברים כיום. הם דיברו בכנות יותר ממה שרוב האנשים מדברים היום. הייתי רוצה להזכיר לכם אישיות אחת, תודעה חומרנית באמת – דוד פרידריך שטראוס. אתם יודעים שספרו, 'האמונה הישנה והחדשה', הוא סוג של התנ"ך של החומרנות.

בין השאלות ששטראוס שואל בספר זה: "האם אנחנו עדיין יכולים להיות כריסטיאניים?" הוא עונה על השאלה הזו, והדבר יוצא הדופן בתשובתו הוא שהיא מגיעה מתודעה חומרית ביסודה, אך בו בזמן כנה.

דוד פרידריך שטראוס בנה מבנה עולם של מחשבות, של רעיונות, שנוצרו כולם על פי חוקים חומריים, פיזיקליים. הוא הציב את האדם בתוכו בסדר עולמי שבו הטבע האנושי לא הכיל אלא חוקים פיזיקליים. מתוך הוכחות אלו השיב שטראוס לשאלה "האם אנחנו עדיין יכולים להיות כריסטיאניים?" עם "לא" נחרץ. כי אנשים שהחזיקו בדעות של מדעי הטבע, כפי שהחזיק שטראוס בהתאם לתודעת זמנו, לא יכלו להיות כריסטיאניים.

כך מובעת דעה קטלנית, אך כנה לחלוטין, ב"לא" הזה של דוד פרידריך שטראוס, והתחושה עולה בנו לא פעם כיום: האם היו הדוגלים הרשמיים, באמונה דתית זו או אחרת, ישרים כמו דוד פרידריך שטראוס? האם הם יכלו לראות שלמרות שהם משתמשים בשם הכריסטוס הם באמת מתנגדים פעילים לכריסטיאניות?

חבריי היקרים, אנחנו לא נעז להתמסר בימים אלה לאהבת הנינוחות ולעצימת עינינו להתרחשויות החשובות במהותן של הזמן הנוכחי. אולי זה לא נראה לכם קשור לחג המולד, אם כי זה אכן נראה לי כך, כאשר אני מתייחס לחוויה שהגיעה אליי דרך מעין חקירה רוחית של עובדה ממשית של ימינו.

כולכם מכירים את אותם אנשים שבמידה רבה אחראים, במיוחד במרכז אירופה, לתנאים הנוראים שאליהם נסחפנו, עד שאפשר לכנות כל אדם כאחראי לדברים האלה. מה עשו האנשים האלה כשחוסר מזל זה פרץ לאירופה? הם כתבו ספרים! היו לנו ספרים שנכתבו על ידי כל מיני אנשים.

כעת, ניתן לבצע את הניסוי הבא בעזרת מדע-הרוח; ניתן לשאול את השאלה, אך בהחלט בהתאם למדע-הרוח: "אילו צורות מחשבה מדברות אלינו מהחלק הגדול של הספרים המצדיקים את עצמם?" ניסיתי מכל צד לענות על שאלה זו באופן מצפוני. שאלתי את עצמי: "מאיזה סוג הן צורות המחשבה של האנשים האלה שכל כך הרבה מהגורל של מרכז אירופה תלוי בהם?" אם לא נמשיך באופן מופשט, אלא ניכנס לדברים באופן מעשי, אנו נשווה דבר אחד לאחר. בדרך זו עלתה בי השוואה כששאלתי את עצמי את השאלה: "בערך באיזו תקופה במהלך האבולוציה הרגילה באירופה טיפחו צורות מחשבה כאלה כמו אלו שאנו מוצאים אצל האישים המובילים במהלך מלחמת העולם?" לאחר בחינה מצפונית של העובדות, הובהר לי שבני אדם חשבו כך בתקופתו של הרומאי יוליוס קיסר. אין הבדל בין חיי הנפש והמחשבה של יוליוס קיסר בזמנו, נניח, של מלחמותיו הגאליות, לבין האופן שבו אישים מודרניים כאלה יוצרים את מחשבותיהם. פירוש הדבר הוא שהאנשים הללו נשארו בחיי מחשבה שלחלוטין אינם מושפעים מהכריסטיאניות, שכן יוליוס קיסר חי לפני שמיסטריית גולגותא פרצה לאבולוציה. גם אם שמו של ישוע כריסטוס נישא לפעמים על שפתיהם, חיי הנפש של האנשים האלה התפתחו בצורה כזו שאין להם שום קשר לכריסטיאניות מעשית.

כתוצאה מהמחקרים הרב-צדדיים שלנו אנו יודעים שאם משהו מתפתח בתקופה שלו, הוא ביסודו טוב לאנושות, אך זה שונה כשהדבר נשאר מקובע וניצב לפנינו מאוחר יותר. כאשר זה קורה, כאשר למשל מה שהתאים לתקופת הקיסר ממשיך למלא תפקיד במאה העשרים, מה שהיה מתאים לימי הקיסר הופך למשהו לוציפרי. שכן, מה שצריך היה לעבוד כראוי בתקופה אחרת, הופך ללוציפרי אם הוא נשאר מקובע. דבר זה הוא אכן לוציפרי במהותו.

כעת אנו עשויים לשאול: "איך זה שאנשים שגורלם הציב אותם בעמדה מובילה, נשארו מאחור בדרך זו?" אם ברצוננו לענות על שאלה זו, עלינו להפנות את תשומת לבנו לאלה הטוענים שמילאו את חיי הרוח שלהם באימפולס הכריסטוס, אך באמת פועלים בכיוון אנטי-כריסטיאני. הבה נפנה את תשומת לבנו לנציגים רשמיים רבים של אמונות דתיות, אנשים המתיימרים לדבר על פי הבשורות, אך מתנגדים לכל מה שבאמת מסופר בימינו על הכריסטוס החי. האנשים האנטי-כריסטיאניים ביותר נמצאים כיום לעיתים קרובות בקרב אנשי הדת, בין המטיפים של מה שמכונה האמונות הכריסטיאניות.

אם, בין שאר הכתבים, אנשים היו חוקרים ספר – שנחשב על ידי רבים כסמכותי בימים אלה – ספר בשם Das Wesen des Christentums (טבע הכריסטיאניות), מאת אדולף הרנק, הם היו מוצאים תשובה לשאלה זו. אם שמו של כריסטוס היה נמחק מהספר הזה ומוחלף בשם של אלוהים, בדרך כלל לא יבחינו בכך, אלוהים שחודר ושולט בחיי אדם בדיוק כפי שהוא חודר ושולט בטבע; אם שמו של כריסטוס היה נמחק ומוחלף בשמו של יהוה מהברית הישנה, ​​הספר הזה היה קרוב יותר לאמת ממה שהוא, ואז תהיה לו משמעות כלשהי.

העובדה היא שאדולף הרנק אינו יודע דבר על הישות האמיתית של כריסטוס, שאין לו אפילו רעיון מעורפל ביותר לגבי הישות האמיתית של ישוע כריסטוס, אלא שהוא סוגד לאל אוניברסלי, בלתי מוגדר ואז מתייג את האל האוניברסלי והבלתי מוגדר הזה בשם הכריסטוס. ומי זה אדולף הרנק? אדולף הרנק הפך לתיאולוג האופנתי של החוגים שהיוו את הקרקע לנטיות הרוחיות של אותם אנשים עליהם דיברתי. מכיוון ששום התגלות אמיתית לגבי הכריסטוס אינה מגיעה עוד מנציגי האמונות, איננו מוצאים עוד באירועי ימינו, בקרב האנשים הקשורים לאירועים אלו, הבנה כלשהי להתגלותו האמיתית של הכריסטוס.

לאלפי, למיליוני אנשים כיום, כשהם מדברים על חג המולד, זה כמעט לא אומר להם כלום; כי הם לא יודעים דבר על ישותו של הכריסטוס במובן שהוא כל כך הכרחי לזמננו. עלינו לבחון את הדברים הללו אם, במובן מעמיק יותר, נרצה להבין את הסיבות המקוריות לנפילה באירועים העכשוויים, ובחיי האנושות בתוך אירועים אלו. כבר מספר פעמים דיברתי אליכם כאן על האירוע החשוב שהתרחש בשליש האחרון של המאה ה-19, האירוע שבו נוצר קשר מיוחד במינו בין הכוח של ישות המלאך-העליון שאותו אנו מכנים – מלאך-עליון מיכאל – לבין גורל האנושות.

הזכרתי כבר שמאז נובמבר 1879 מיכאל הוא המנהיג של כל אלה אשר שואפים להביא לאנושות את הכוחות הנכונים הדרושים להתקדמותה הבריאה.

ידידיי היקרים, בימינו אנו יודעים שכאשר אירוע כזה מתרחש קיימת אינדיקציה המתייחסת לשני דברים: הראשונה מתייחסת לעובדה האובייקטיבית, והשניה לדרך שבה עובדה אובייקטיבית זו קשורה לרצונם של בני האדם לְקַבלה אל תוך תודעתם ואל תוך רצונם.

העובדה האובייקטיבית היא פשוטה – בנובמבר 1879 מעֶבר לספירה של עולם החושים, בעולם העל-חושי, אירע האירוע שיתואר להלן: מיכאל השיג לעצמו את הכוח, שכאשר בני אדם פוגשים אותו עם כל התוכן החי של נפשותיהם – כך שהוא חודר אותם בכל כוחו, הם מסוגלים להתמיר את כוחם הישן 'המטריאליסטי-אינטלקטואלי' – אשר עד לאותו זמן התחזק באנושות – לכוח 'רוחני-אינטלקטואלי', לכוח רוחני של הבנה.

זוהי העובדה האובייקטיבית, היא אכן התרחשה. אנו יכולים לומר בהקשר לכך שמאז נובמבר 1879 מיכאל נכנס למערכת יחסים אחרת עם האדם לעומת מה שהיה בעבר. אולם נדרש מבני האדם להיות למשרתיו של מיכאל.

כוונתי תתבהר לכם בעקבות ההסבר הבא:

אתם ערים לכך שלפני שמיסטריית גולגותא הושלמה, היהודים של הברית הישנה נשאו עיניהם אל יהוה. אלו מבין הכוהנים היהודים שנשאו את עיניהם ליהוה בתודעה מלאה היו ערים לכך שהם יכולים להגיע אליו ישירות בתפישה האנושית. השם יהוה נשמר בלתי מבוטא, ואם צריך היה לבטא אותו, רק סימן היה נעשה. סימן הדומה לקומבינציות מסוימות של סימנים שאנו מתנסים בהם באמנות האוריתמיה. הכוהנים היהודים היו ערים לכך שבני האדם יכולים להגיע ליהוה דרך מיכאל. הם קראו למיכאל 'ארשת פניו של יהוה'. כפי שאנו למדים על האדם כשאנו מביטים בפניו, כפי שאנו מסיקים מסקנות לגבי העדינות של נפשו על פי העדינות של הבעת פניו, ולגבי אופיו מהדרך שבה הוא מביט אלינו – כך גם הכוהנים מהברית הישנה, דרך הראייה הרוחית הקדומה שזרמה לנפשותיהם בחלומות, שאפו להשיג מתוך הבעת-פניו של יהוה, ממיכאל, ידע אודות יהוה, אשר לגבי האנושות היה זה עדיין בלתי אפשרי להשיג.

העמדה של אותם כוהנים לגבי מיכאל ויהוה הייתה נכונה. עמדתם לגבי מיכאל היתה נכונה מכיוון שהם ידעו שאם אדם באותה תקופה פונה אל מיכאל, הוא יכול למצוא דרך מיכאל את כוחו של יהוה, אשר לאנושות באותה תקופה היה מתאים לשאוף אליו.

מנהיגי-נפש אחרים של האנושות הופיעו מאז במקום מיכאל. אך מאז נובמבר 1879 מיכאל נוכח שוב, וביכולתו להיות פעיל בחיי הנפש של אלו אשר שואפים למצוא את הדרכים אליו. דרכים אלה הן כיום השבילים של מדע-הרוח. ביכולתנו לדבר על "הדרכים של מיכאל" כמו על "הדרכים של מדע-הרוח".

אך כמו שבאותו זמן מיכאל יצר בדרך זו קשר עם נפשות בני האדם מתוך נכונות שוב להאציל מרוחו למשך שלוש מאות שנים, באותו זמן כוח דמוני מנוגד, אשר הכין את עצמו קודם לכן, הציב את כוחו מנגד. כך שצעקה עברה בעולם במשך תקופה שכונתה בשם: שנות המלחמה, שהיו למעשה שנים של פחד, צעקה אשר הייתה לאי-ההבנה העולמית הגדולה אשר ממלאת את ליבות בני האדם ונפשותיהם.

בואו ונראה מה היה קורה לעם היהודי של הברית הישנה לוּ במקום להגיע ליהוה דרך מיכאל הם היו שואפים להגיע אליו ישירות. הם היו הופכים לעם חסר-סבלנות, לעם לאומי הדואג לעצמו ושואף להרחיב את לאומיותו לאומה החושבת רק על עצמה. יהוה הוא אל הקשור אל ישויות הטבע, ובהתפתחות ההיסטורית החיצונית של האנושות הוא מבטא את ישותו דרך קשר הדורות, כפי שזה מבוטא באיכויות המהותיות של העם. רק בזכות העובדה שהעם היהודי הקדום שאף בזמנו להגיע ליהוה דרך מיכאל, הוא ניצל מלהיות כה אגואיסטי מבחינה לאומית, כי אם הוא היה כזה אזי ישוע-כריסטוס לא היה יכול לנבוע מתוכו. כיוון שהם החדירו עצמם בכוחו של מיכאל, שנכח באותה תקופה, לא היו מוטבעים בעם היהודי כה חזק הכוחות של אגואיזם-לאומי כפי שיכולים היו להיות לוּ פנו ישירות ליהוה.

כיום מיכאל הוא שוב המושל בעולם, אך על האנושות להיות קשורה עימו באופן חדש. כיום, מיכאל איננו עוד ארשת פניו של יהוה, אלא ארשת פניו של הכריסטוס-ישוע. כיום, ביכולתנו להגיע אל האימפולס של הכריסטוס דרך מיכאל. בהרבה מובנים האנושות עדיין לא התמודדה עם עובדה זו. האנושות שימרה את האיכויות הקדומות של התפיסה, על פיה מיכאל היה עדיין המתווך אל יהוה. כך שכיום יש לאנושות תפיסה מוטעית בהתייחסותה למיכאל. קשר מוטעה זה למיכאל הוא חלק מתופעה אופיינית מאוד.

במהלך שנות המלחמה שמענו בקביעות את השקר האוניברסלי: "חופש לאומות האינדיבידואליות, ואפילו לקטנות שבאומות." זהו רעיון מוטעה במהותו, מכיוון שכיום, בתקופת מיכאל, העניין החשוב אינו קבוצות של בני אדם, אלא בני אדם אינדיבידואליים, בני אדם נפרדים. שקר זה איננו אלא התשוקה לחדור אל כל אומה ואומה לא על ידי הכוח החדש של מיכאל, אלא על ידי הכוח הישן, מהזמן הקדם-כריסטיאני, על ידי הכוח המיכאלי של הברית הישנה. פרדוקסלי ככל שזה עשוי להישמע, קיימת כיום נטייה בקרב מי שמכונות "אומות מתורבתות" להתמיר את מה שהיה מוצדק בקרב העם היהודי של הברית הישנה למשהו לוציפרי, ולהפוך אותו לאימפולס רב-עוצמה ועיקרי בתוך האומה.

בני אדם כיום שואפים לבנות מחדש את הרפובליקות של פולין, של צרפת, של אמריקה וכו' על פי שיטות חשיבה המבוססות על הברית הישנה. הם שואפים ללכת בעקבות מיכאל כפי שנכון היה ללכת בעקבותיו לפני מיסטריית גולגותא, כאשר בני האדם מצאו דרכו את יהוה, אל של לאומיות. כיום, עלינו לשאוף למצוא את כריסטוס-ישוע דרך מיכאל, כריסטוס-ישוע המנהיג האלוהי של כל המין האנושי. פירושו של דבר, שעלינו לשאוף לרגשות ולאידיאות שאין להם קשר כלל לאבחנה בין בני אדם על פני האדמה. לא ניתן למצוא רגשות ואידיאות אלה על פני השטח. צריך לשאוף אליהם מהמקום בו פועמים הרוח והחלק הנפשי של האדם – כלומר, לאורך השביל של מדע-הרוח. עצם העניין נעוץ בכך שעלינו לבוא לידי החלטה לשאוף אל הכריסטוס האמיתי על פי השביל של מדע-הרוח: כלומר, על פי השביל של מיכאל. רק דרך שאיפה זו אחר האמת הרוחנית ניתן לשאוף אל הכריסטוס האמיתי וגם למצוא אותו. אחרת, עדיף יהיה לכבות את אורות הכריסטמס, להרוס את כל עצי חג-המולד ולהכיר לפחות באמת, שאין אנו רוצים דבר שמזכיר את אשר הביא ישוע-כריסטוס להתפתחות האנושית.

דרכי החשיבה הקדם-כריסטיאניות מדברות אלינו מזיכרונותיהם של בני דורנו כלומר, דרכי חשיבה שבתקופתנו הן אנטי-כריסטיאניות. כאשר אנשים, הנחשבים כמייצגים, משמיעים הצהרות כמו שווילסון עשה ב-14 הנקודות. מתוך הצהרות כאלה לא מהדהדת אלא מנטליות טהורה של הברית הישנה, ​​מנטליות שבזמננו הפכה ללוציפרית.

מהיכן זה הגיע, חבריי היקרים? מה באמת עומד לפנינו? כאשר אנו נעים אחורה בתקופות האבולוציה האנושית שלפני מיסטריית גולגותא, אנו מוצאים, בתחילת מהלך הציוויליזציה המזרחית, בתוך אותה ציוויליזציה שממנה התפתחה הציוויליזציה הסינית של ימינו, אישיות אנושית שהייתה ההתגשמות החיצונית של לוציפר. לוציפר באמת התהלך בגוף אנושי על פני האדמה באותה תקופה. הוא זה שהביא את האור האנושי שאנו מוצאים ביסוד החוכמה הקדם-כריסטיאנית העתיקה, למעט היהדות. באמנות, בפילוסופיה ובמדינאות של יוון, הרבה מתוך מה שעדיין היה פעיל נבע מהתגשמות לוציפרית זו, אלפי שנים לפני מיסטריית גולגותא.

עלינו להשתדל להבין בבירור, שמה שהיום אנו מכנים הבנה אנושית היא תמיד, כל עוד לא הפכנו אותה לרוחית, מתנה של אותו לוציפר. אסור לנו להחזיק רק, באופן ענייני, בורגני, ברעיון החד-צדדי שכל דבר לוציפרי הוא אִיוּם ועלינו להיפטר ממנו. ככל שאנו מבקשים להיפטר מלוציפר, כך אנו נשלטים יותר על ידו, שכן היה צורך במהלך אלפי שנים של אבולוציה אנושית להיכנס למורשת של התגשמות לוציפר. ואז הגיעה מיסטריית גולגותא. ויבוא זמן בעתיד, שבו כשם שלוציפר התגשם במזרח באישיות ארצית, כהכנה לכריסטיאניות בקרב עובדי האלילים, כך תתרחש במערב התגשמות ארצית של אהרימן עצמו. הזמן הזה מתקרב. אהרימן יופיע, באופן אובייקטיבי, על פני האדמה. בדיוק כפי שלוציפר התהלך על פני האדמה, וכפי שכריסטוס התהלך על פני האדמה, באופן אובייקטיבי ובצורה אנושית, כך יהלך אהרימן על פני האדמה ויביא עימו עלייה יוצאת דופן של כוח להבנה האנושית הארצית. זוהי בשום אופן לא משימת בני האדם לעכב את התגשמותו של אהרימן, אבל זוהי משימתנו להכין את האנושות מראש, כדי שניתן יהיה להעריך את אהרימן בצורה הנכונה. כי לאהרימן יהיו משימות, הוא יצטרך לעשות את זה ואת זה, ועל בני האדם להעריך נכון ולעשות שימוש נכון במה שדרך אהרימן מגיע לעולם. בני אדם יוכלו לעשות זאת רק אם הם יהיו מסוגלים להתאים את עצמם כעת בדרך הנכונה למה שאהרימן כבר שולח לאדמה, מהעולמות שמעבר, על מנת לשלוט בחיים הכלכליים על פני האדמה מבלי שישימו לב אליו. אסור שזה יתרחש. אסור לאהרימן לשלוט בחיים הכלכליים על פני האדמה מבלי שישימו לב אליו. עלינו ללמוד ביסודיות להכיר את תכונותיו המיוחדות. עלינו להיות מסוגלים להתנגד לו בהכרה מלאה.

במהלך התקופה שאני מרצה כאן בשטוטגרט אציין רבות שעלינו להיות בתשומת לב מרובה באבולוציה האנושית עד למועד התגשמותו של אהרימן, כדי שכאשר התגשמות זו תתממש נדע כיצד להעריך זאת באופן נכון. היום אני רק אפנה את תשומת לבכם לדבר אחד נוסף. מבחינה זו, רבות מהפרשנויות המודרניות של הבשורות גרועות בדיוק כמו התפיסות החומרניות הגרועות ביותר. כאשר אלה, המייצגים את החברות הדתיות, מתייחסים כיום אל הבשורות בפשטות, כפי שהן כתובות, וכאשר כל התגלות חדשה נדחית, היצמדות כזו לבשורות, כדי לקדם את הכריסטיאניות, משחקת לידיו של אהרימן ומקדמת את הופעתו על פני האדמה. הרבה מאוד מהמייצגים את האמונות של ימינו פועלים באינטנסיביות למען אהרימן מבלי לשים לב שהם פוגעים באמת: "אני איתך תמיד, אפילו עד סוף עידן האדמה", כשהם מכריזים ככפירה על כל מה שנובע מהחזון המיידי של כריסטוס בימינו. הם משאירים את האמת הזו בלי לשים לב, כי נוח להם יותר לקבל את הבשורות בצורה מילולית בלבד; כלומר, להחזיק במה שהם רואים כפירוש המילולי של הבשורות.

האנושות חייבת להיות מוגנת על ידי חוכמה מפני התייחסות לבשורות בדרך זו, שכן ארבע הבשורות, בכל הנוגע להבנה פיזית חיצונית, אכן סותרות זו את זו. מי שאינו מנסה בימינו להגיע לפרשנות רוחנית של הבשורות, מפיץ בהרחבה פרשנות לא אמיתית של הבשורות הללו, שכן הוא מרמה את בני האדם באשר לסתירות החיצוניות הנמצאות בארבע הבשורות. מי שמרמה את האדם בדברים הנוגעים לו ביותר, מקדם את התקדמותו של אהרימן בצורה ה'טובה' ביותר.

הדבר החשוב ביותר לאדם בזמן הנוכחי הוא להציב את הכריסטוס במרכז בין אהרימן ללוציפר. כוח הכריסטוס חייב לחדור אלינו. אבל כבני אדם עלינו תמיד לחפש את האיזון בין ההתלהבות המיסטית הנוטה להרים אותנו מעל עצמנו, לבין ההבנה החומרנית שבכובד הבורגני גוררת אותנו ארצה. בכל רגע עלינו לחפש את האיזון בין האימפולסים הלוציפריים שמעלים אותנו כלפי מעלה, לבין האהרימניים שגוררים אותנו כלפי מטה. במאמץ להשיג איזון זה אנו מוצאים את הכריסטוס. כאשר אנו שואפים להשיג איזון זה, אז נוכל למצוא לבד את הכריסטוס.

בצירוף מקרים מוזר, קרה דבר מדהים באבולוציה האנושית בזמן שבו החומריות חדרה לתוכה. בעניין זה אזכיר רק שני מסמכים: "גן העדן האבוד" של מילטון ו"משיח" של קלופשטוק. בשירים אלה מתוארים הכוחות הרוחניים כאילו אבד גן העדן, והאדם גורש ממנו. עבודתם של שני המשוררים מבוססת על רעיון הדואליות ביקום, על המאבק בין טוב ורע, בין האלוהי לשטני. הטעות הגדולה של העת המודרנית היא שהאבולוציה העולמית מיוצגת כדואליות, בעוד שעליה להיות מיוצגת כשילוש. קבוצה אחת של כוחות הם הכוחות הלוציפריים, השואפים כלפי מעלה ומתקרבים לאדם במיסטיקה, בסנטימנטליזם, בפנטזיה – במה שבפנטזיה הוא מנוון, פנטסטי; הכוחות האלה שוכנים בדמו של האדם. השני הם הכוחות האהרימניים השוכנים בכל מה שיבש, כבד, (באופן פיזיולוגי) במערכת הגרמית. הכריסטוס עומד באמצע בין שני אלה. קבוצת הכוחות השלישית היא שלו. כוח לוציפר הוא הראשון, כוח אהרימן הוא השני, ובמרכז, בין השניים, נמצא כוח הכריסטוס.

אם כן, מה קרה בימים האחרונים? התרחש משהו שאליו בני האדם צריכים להרים עיניים בלהט רוחני-אינטלקטואלי אמיתי, שכן אם הם לא מבינים מה קרה הם לא יכולים להיכנס בדרך הנכונה לחג המולד. קראנו היום את מילטון ואת קלופשטוק, קראנו את התיאורים שלהם על העולם העל-חושי. מה אנחנו מוצאים בהם? בכל מקום אנו מוצאים תכונות לוציפריות המיוחסות לישויות הנקראות אלוהיות. סופרים כמו מילטון וקלופשטוק מתארים את המאבק בין תכונות לוציפריות הנראות בעיניהם אלוהיות, לבין תכונות אהרימניות. וחלק גדול ממה שהאנושות המודרנית מתארת ​​כאל, הוא פשוט לוציפרי. הם לא מזהים אותו כפי שהוא, באותה מידה שהם מזהים את מה שהוא אהרימני כפי שהוא.

דבר דומה מופיע בפאוסט של גתה, שם אנו מוצאים את מפיסטופלס בניגוד ל"אלוהים". גם גתה לא הצליח להבחין בין הלוציפרי לאהרימני. כתוצאה מכך, המפיסטופלס שלו הוא סוג של תערובת של השניים. כבר ציינתי זאת בספרי הקטן "הבסיס הנפשי של גתה" (Geistesart).

חסידים אמיתיים של גתה אינם מצטטים רק מיצירותיו, כפי שעושים כל כך הרבה אנשים אקדמיים וכדומה. אם אנו נעים בנאמנות בנתיב שצעד בו גתה, נוכל לזהות את הדברים שבהם הוא בוודאי השתנה, במיוחד אם נעקוב אחר תפיסת העולם שלו מעבר לשנת 1832, נוכל לדבר על גתה של שנת 1919, כעת בקרוב 1920.

יש למצוא את הדרך להודות בשלווה שבמאות החומרניות, הרבה תכונות לוציפריות מסתתרות מאחורי מה שנקרא אלוהי. הרבה ממה שמופץ כדת בימינו באמצעות בני אדם, מגיע לאנושות רק כמילים שהובאו על כנפי לוציפר.

רק כאשר אנשים יוכלו שוב לזהות את הדואליזם הזה – הלוציפרי שיוביל אותם מעל עצמם, והאהרימני שיוביל אותם מתחת לעצמם – ולפנות מאלה למה שבאמת דומה לכריסטוס, רק אז הם שוב יחגגו בצורה הנכונה את אירוע חג המולד, אותו אירוע שבאמצעותו עלינו להיזכר כיצד זה שנותן את המשמעות המיוחדת שלו, את המשמעות האמיתית שלו לאדמה, נכנס לאבולוציה האנושית.

היום אנחנו לא יכולים שלא לחשוב לפעמים על ליאונרדו דה וינצ'י, שפעם כידוע, צייר במילאנו את תמונתו הגדולה, "הסעודה האחרונה" – כריסטוס וסביבו תלמידיו. לאונרדו צייר זמן רב את התמונה הזו – עשרים שנה. הוא רצה להשקיע בה הרבה, ולעולם לא יכול היה לסיים אותה, כי הוא תמיד עשה ניסיון חדש לצייר את דמותו של יהודה איש קריות בצורה הנכונה. כעת תחת ארגון המדינה של מילאנו, אב המנזר שעבורו צוירה התמונה, היה המעסיק המיידי שלו. כאשר מאוחר יותר הגיע אב מנזר חדש, איש נחוש בדעתו, לא כל כך סבלני כמו קודמו, הוא ניגש אל לאונרדו ואמר לו בחומרה שיש לסיים את התמונה לאלתר. ליאונרדו ענה שהוא יכול לסיים כעת את התמונה, כי מאז שהגיע אב המנזר החדש יש לו מודל ליהודה איש קריות. תוך זמן קצר הוא צייר את פניו של יהודה איש קריות כפי שאנו רואים אותם בתמונה.

כשם שבראשית העידן החדש נראו פניו של יהודה איש קריות לליאונרדו, על רקע אמונה חיובית, כך יש לנו בימינו הזדמנויות תכופות לכתוב על ליבנו ועל נפשנו את העובדה שהוא אשר את הולדתו אנו מנציחים בעונה קדושה זו, נבגד יותר מכל על ידי רבים מאלה המצהירים כי בהתאם לאמונתם הם מכינים את החג הזה. אנו יודעים שחג המולד עצמו הוא אחד מאלה שאומצו במהלך האבולוציה הכריסטיאנית, שרק במאה השלישית או הרביעית התחילו אנשים בימי דצמבר אלו, להנציח את הולדתו של כריסטוס. אירוע גולגותא כבר התרחש כמה מאות שנים קודם לכן, כאשר אלה שמחשבותיהם התרכזו באותו אירוע, אימצו משהו חדש כל כך, באותה תקופה, כמוסד חג המולד. הרבה, הרבה יותר מאוחר, עדיין היה אפשרי שדברים חדשים יושתלו בכריסטיאניות. רבים מאלה שכינו את עצמם כריסטיאניים אמיתיים, נלחמו בזמנו נגד החידושים הללו. כיום פועלים הרבה מאוד אנשים כאלה, כדי שלא תהיה התקדמות, בדרך שבה התקדמה אמונתם, כפי שהייתה התקדמות למרות ההתנגדות, במאות השלישית והרביעית במיסוד חג המולד; אלו אנשים שמחזיקים בנוקשות במה שהם אומרים עליו: "זה כתוב", אנשים שמתרחקים מכל התגלות חיה.

נורא כמו מצב השינה של אנשים בימינו – אנשים שבמחשבותיהם הלא מוסריות מלכלכים לעיתים קרובות מדי לגבי דברים המבקשים להיכנס לחיי הרוח – הנורא מכולם הוא המקרה של אלה הבוגדים ברוח האמיתית של האבולוציה הכריסטיאנית מתוך האמונה עצמה.

במצב הרוח הרציני הזה רציתי להציג בפניכם היום את אורות עץ חג המולד; בפעם הבאה אני מקווה לדבר עליהם בהקשר אחר.