השביל של מיכאל אל הכריסטוס

השביל של מיכאל אל הכריסטוס

השביל של מיכאל אל הכריסטוס

רודולף שטיינר

GA195

שטוטגרט    25.12.1919    אחר-הצהרים

מתרגם אלמוני

תיקונים: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

 

כבר מספר פעמים דיברתי אליכם כאן על האירוע החשוב שהתרחש בשליש האחרון של המאה ה-19, האירוע שבו נוצר קשר מיוחד במינו בין הכוח של הישות של המלאך-עליון שאותו אנו מכנים – מלאך-עליון מיכאל – לבין גורל האנושות.

הזכרתי כבר שמאז נובמבר 1879 מיכאל הוא המנהיג של כל אלה אשר שואפים להביא לאנושות את הכוחות הנכונים הדרושים להתקדמותה הבריאה.

ידידיי היקרים, בימינו אנו יודעים שכאשר אירוע כזה מתרחש קיימת אינדיקציה המתייחסת לשני דברים: הראשונה מתייחסת לעובדה האובייקטיבית, והשניה לדרך שבה עובדה אוביקטיבית זו קשורה לרצונם של בני האדם לְקַבלה אל תוך תודעתם ואל תוך רצונם.

העובדה האובייקטיבית היא פשוטה – בנובמבר 1879 מעֶבר לספירה של עולם החושים, בעולם העל-חושי, אירע האירוע שיתואר להלן: מיכאל השיג לעצמו את הכוח, שכאשר בני אדם פוגשים אותו עם כל התוכן החי של נפשותיהם – כך שהוא חודר אותם בכל כוחו, הם מסוגלים להתמיר את כוחם הישן ‘המטריאליסטי-אינטלקטואלי’ – אשר עד לאותו זמן התחזק באנושות – לכוח ‘רוחני-אינטלקטואלי’, לכוח רוחני של הבנה.

זוהי העובדה האובייקטיבית, היא אכן התרחשה. אנו יכולים לומר בהקשר לכך שמאז נובמבר 1879 מיכאל נכנס למערכת יחסים אחרת עם האדם לעומת מה שהיה בעבר. אולם נדרש מבני האדם להיות למשרתיו של מיכאל.

כוונתי תתבהר לכם בעקבות ההסבר הבא:

אתם ערים לכך שלפני שמיסטריית גולגותא הושלמה, היהודים של הברית הישנה נשאו עיניהם אל יהווה. אלו מבין הכוהנים היהודים שנשאו את עיניהם ליהווה בתודעה מלאה היו ערים לכך שהם יכולים להגיע אליו ישירות בתפישה האנושית. השם יהווה נשמר בלתי מבוטא, ואם צריך היה לבטא אותו, רק סימן היה נעשה. סימן הדומה לקומבנציות מסוימות של סימנים שאנו מתנסים בהם באמנות האוריתמיה. הכוהנים היהודים היו ערים לכך שבני האדם יכולים להגיע ליהווה דרך מיכאל. הם קראו למיכאל ‘ארשת פניו של יהווה’. כפי שאנו למדים על האדם כשאנו מביטים בפניו, כפי שאנו מסיקים מסקנות לגבי העדינות של נפשו על פי העדינות של הבעת פניו, ולגבי אופיו מהדרך שבה הוא מביט אלינו – כך גם הכוהנים מהברית הישנה, דרך הראיה הרוחית הקדומה שזרמה לנפשותיהם בחלומות, שאפו להשיג מתוך הבעת-פניו של יהווה, ממיכאל, ידע אודות יהווה, אשר לגבי האנושות היה זה עדיין בלתי אפשרי להשיג.

העמדה של אותם כוהנים לגבי מיכאל ויהווה היתה נכונה. עמדתם לגבי מיכאל היתה נכונה מכיוון שהם ידעו שאם אדם באותה תקופה פונה אל מיכאל, הוא יכול למצוא דרך מיכאל את כוחו של יהווה, אשר לאנושות באותה תקופה היה מתאים לשאוף אליו.

מנהיגי-נפש אחרים של האנושות הופיעו מאז במקום מיכאל. אך מאז נובמבר 1879 מיכאל נוכח שוב, וביכולתו להיות פעיל בחיי הנפש של אלו אשר שואפים למצוא את הדרכים אליו. דרכים אלה הן כיום השבילים של מדע הרוח. ביכולתנו לדבר על ”הדרכים של מיכאל” כמו על ”הדרכים של מדע-הרוח”.

אך כמו שבאותו זמן מיכאל יצר בדרך זו קשר עם נפשות בני האדם מתוך נכונות שוב להאציל מרוחו למשך שלוש מאות שנים, באותו זמן כוח דמוני מנוגד, אשר הכין את עצמו קודם לכן, הציב את כוחו מנגד. כך שצעקה עברה בעולם במשך תקופה שכונתה בשם: שנות המלחמה, שהיו למעשה שנים של פחד, צעקה אשר היתה לאי-ההבנה העולמית הגדולה אשר ממלאת את ליבות בני האדם ונפשותיהם.

בואו ונראה מה היה קורה לעם היהודי של הברית הישנה לוּ במקום להגיע ליהווה דרך מיכאל הם היו שואפים להגיע אליו ישירות. הם היו הופכים לעם חסר-סבלנות, לעם לאומי הדואג לעצמו ושואף להרחיב את לאומיותו לאומה החושבת רק על עצמה. יהווה הוא אל הקשור אל ישויות הטבע, ובהתפתחות ההיסטורית החיצונית של האנושות הוא מבטא את ישותו דרך קשר הדורות, כפי שזה מבוטא באיכויות המהותיות של העם. רק בזכות העובדה שהעם היהודי הקדום שאף בזמנו להגיע ליהווה דרך מיכאל, הוא ניצל מלהיות כה אגואיסטי מבחינה לאומית, כי אם הוא היה כזה אזי ישוע-כריסטוס לא היה יכול לנבוע מתוכו. כיוון שהם החדירו עצמם בכוחו של מיכאל שנכח באותה תקופה, לא היו מוטבעים בעם היהודי כה חזק הכוחות של אגואיזם-לאומי כפי שיכולים היו להיות לוּ פנו ישירות ליהווה.

כיום מיכאל הוא שוב המושל בעולם, אך על האנושות להיות קשורה עימו באופן חדש. כיום, מיכאל איננו עוד ארשת פניו של יהווה, אלא ארשת פניו של הכריסטוס-ישוע. כיום, ביכולתנו להגיע אל האימפולס של הכריסטוס דרך מיכאל. בהרבה מובנים האנושות עדיין לא התמודדה עם עובדה זו. האנושות שימרה את האיכויות הקדומות של התפישה, על פיה מיכאל היה עדיין המתווך אל יהווה. כך שכיום יש לאנושות תפישה מוטעית בהתיחסותה למיכאל. קשר מוטעה זה למיכאל הוא חלק מתופעה אופיינית מאוד.

***

במהלך שנות המלחמה שמענו בקביעות את השקר האוניברסלי: “חופש לאומות האינדיבידואליות, ואפילו לקטנות שבאומות.” זהו רעיון מוטעה במהותו, מכיוון שכיום, בתקופת מיכאל, העניין החשוב אינו קבוצות של בני אדם, אלא בני אדם אינידבידואליים, בני אדם נפרדים. שקר זה איננו אלא התשוקה לחדור אל כל אומה ואומה לא על ידי הכוח החדש של מיכאל, אלא על ידי הכוח הישן, מהזמן הקדם-כריסטיאני, על ידי הכוח המיכאלי של הברית הישנה. פרדוקסלי ככל שזה עשוי להישמע, קיימת כיום נטיה בקרב מי שמכונות ”אומות מתורבתות” להתמיר את מה שהיה מוצדק בקרב העם היהודי של הברית השינה למשהו לוציפרי, ולהפוך אותו לאימפולס רב-עוצמה ועיקרי בתוך האומה.

בני אדם כיום שואפים לבנות מחדש את הרפובליקות של פולין, של צרפת, של אמריקה וכו’ על פי שיטות חשיבה המבוססות על הברית הישנה. הם שואפים ללכת בעקבות מיכאל כפי שנכון היה ללכת בעקבותיו לפני מיסטריית גולגותא, כאשר בני האדם מצאו דרכו את יהווה, אל של לאומיות. כיום, עלינו לשאוף למצוא את כריסטוס-ישוע דרך מיכאל, כריסטוס-ישוע המנהיג האלוהי של כל המין האנושי. פירושו של דבר, שעלינו לשאוף לרגשות ולאידיאות שאין להם קשר כלל לאבחנה בין בני אדם על פני האדמה. לא ניתן למצוא רגשות ואידיאות אלה על פני השטח. צריך לשאוף אליהם מהמקום בו פועמים הרוח והחלק הנפשי של האדם – כלומר, לאורך השביל של מדע-הרוח. עצם העניין נעוץ בכך שעלינו לבוא לידי החלטה לשאוף אל הכריסטוס האמיתי על פי השביל של מדע הרוח: כלומר, על פי השביל של מיכאל. רק דרך שאיפה זו אחר האמת הרוחנית ניתן לשאוף אל הכריסטוס האמיתי וגם למצוא אותו. אחרת, עדיף יהיה לכבות את אורות הכריסמס, להרוס את כל עצי חג-המולד ולהכיר לפחות באמת, שאין אנו רוצים דבר שמזכיר את אשר הביא ישוע-כריסטוס להתפתחות האנושית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *