הפרספקטיבה הרוחנית
רודולף שטיינר
GA 225
הרצאה מס’ 10
תרגום מגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
דורנאך, 22 ביולי 1923
תקציר:
על מצבי תודעה משתנים. שני צדדים של החשיבה. חושים שמופנים כלפי חוץ. הגוף האתרי והמעצב היוצר כלפי פנים. תפיסת פעילות החשיבה. אימפולסים מוסריים והמודעות לחופש. כוח הזיכרון, הכוח היוצר חלומות והגוף האסטרלי. כוח האהבה המוביל למסירות לעולם החיצוני. הקשר למתים דרך הזיכרון. דרך האדם אל עולם הרוח. הסיבתיות מובילה למדע דוגמטי וממית את חוש החיים בבני האדם. הניגוד בין האהבה לארוטיות. הפרשנות של המיניות בתרבות של היום. האנתרופוסופיה מוצאת את הרוח בתוך הנפש.
*******************************************************
כישות ארצית, האדם מכיר שלושה מצבי תודעה מתחלפים: מצב הערות בין ההתעוררות להירדמות, המצב ההפוך, כלומר מצב השינה, שבו הנפש צוללת לתוך חושך רוחני ואין לה חוויות הקשורות לסביבתה, ובין שני מצבים אלה מצב החלום. חוויות שנחוו בחיי הערות משפיעות על החלום, אך מצד שני עקב הפעולה של כוחות פנימיים מעניינים ומשמעותיים מאוד, הקשרים הקיימים במצב הערות משתנים. למשל, דברים שחלפו מזמן מופיעים כדברים שמתרחשים ממש עכשיו, או דברים שקרו מבלי שהאדם ישים לב אליהם, דברים שאולי הוא לא יודע עליהם שום דבר בחיי הערות הרגילים, עולים לתודעה בחלום, וכו’. החלום מחבר בין דברים שבמצב הרגיל אינם קשורים בכלל זה לזה.
אך אחת התכונות המאפיינות במיוחד את מצב החלום היא שתוכן החלום, כל מה שהאדם שם לב אליו בחלום, הוא בעל אופי תמונתי חזק. אפילו כאשר מהדהדת מילה בחלום, מה שנוכח הוא בעיקר האיכות התמונתית של המילה, הטון של המילה, המודולציה של הצלילים. כל אלה יוצרים רושם תמונתי, גם כשמדובר בתמונות שניתן לשמוע בנפש.
יש בחלום הרבה דברים שיכולים להעסיק את נפש האדם באופן עמוק ביותר. אך אי אפשר להגיע לתובנה לגבי הקיום הרוחי האמיתי אם איננו מסוגלים ליצור לעצמנו רעיונות נכונים לגבי מערכת היחסים בין שלושת מצבי תודעה אלה – הערות, החלימה והשינה.
היום אנחנו רוצים לתאר את שלושת מצבי התודעה האלה, עד כמה שאפשר, בעזרת מדע-הרוח. קודם נתייחס לחיי הערות.
האדם יכול להפוך מודע לכך שהוא מסוגל לנהל את חיי הערות של היום כך שהוא מתחיל להשתמש בגופו, באיברי גופו, אבל גם דרך השימוש בחשיבה, אשר קשורה לגופו. גם אם אתה לא יודע שה’אני’ והגוף האסטרלי צוללים לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי ברגע שבו אתה מתעורר, אתה בוודאי מרגיש איך, במהירות אך בצורה שניתן לחוות בבירור, האדם מקבל שליטה על גפיו, על איבריו, וכוח לפתח חשיבה פנימית.
כל זה יכול ללמד את בני האדם שהחיים הערים קשורים לגוף הפיזי. מאחר שאנחנו מתייחסים לגוף האתרי או לגוף של הכוחות המעצבים מנקודת המבט של מדע-הרוח, עלינו לומר גם שחיי הערות האלה קשורים לגוף האתרי בדיוק כמו לגוף הפיזי. עלינו לצלול לתוך שני חלקים אלה של ישותנו האנושית, ועלינו להשתמש בארגון שלהם כדי לנהל את חיי הערות. אפשר כמובן להיכנע לכל מיני אשליות לגבי חיי הערות אם לא מתחילים להאיר אותם מנקודת המבט של מדע-הרוח. אין צורך לומר הרבה על החיים החושיים; כי אין דבר ברור יותר מהעובדה שהאדם משתמש באיברי החישה שלו בחיי הערות ואיברים אלה מוסרים לו מידע על מה שקיים סביבו כהתגלות של העולם הפיזי. מספיק להתבונן מעט בטבעם של איברי החישה כדי לגלות שהחוויות היומיומיות בחייו הערים של האדם נוצרות דרך הקשר בין העין, האוזן ושאר החושים לבין הסביבה.
התחום הדורש שנתקדם להתבוננות מדויקת יותר הוא תחום החשיבה, תחום הרעיונות. יש להבין בצורה ברורה לגמרי שבהתחלה, רעיונותיו של האדם נותנים ביטוי אך ורק להפנמה של חייו החושיים. אם האדם מתבונן בכנות אל תוך עצמו, אז הוא יאמר לעצמו: אני מקבל רשמים דרך החושים, בחשיבה אני ממשיך לקחת רשמים אלה פנימה. ואם נבחן אז את המחשבות שלנו, אנו נגלה שהן תמונות צל של מה שהחושים מוסרים לנו. במובן מסוים, חשיבתו של האדם מופנית לגמרי כלפי חוץ. החשיבה היא הפעילות של הגוף האתרי או גוף הכוחות המעצבים, כך שנוכל גם לומר: בזמן שהאדם הער חושב כישות ארצית חושית, גופו האתרי מופנה החוצה. אך בכך אנו מתייחסים למעשה אך ורק לצד אחד של הגוף האתרי. כאשר אנחנו מסתכלים על מה שיש לנו בתודעת הערות הרגילה, המחשבות על העולם החיצוני, זה כאילו שאנו רואים אדם רק מאחור בגלל נסיבות כאלה או אחרות. דמיינו לעצמכם שאתם רואים אנשים רק מאחור. הרעיונות שהייתם יוצרים לעצמכם על אנשים אלה לא היו מספקים. הייתם אולי סקרנים לדעת איך הם נראים מקדימה, ומלכתחילה הייתם כבר בטוחים שהצד הקדמי של כל אחד מהאנשים האלה שייך כמובן לצדו האחורי, וגם שהצד הקדמי הוא זה שיותר אקספרסיבי, הוא זה שבו האדם הפיזי הארצי בא יותר לידי ביטוי.
כך זה קורה כאשר אנחנו נעשים מודעים לחשיבה של העולם החיצוני:
במובן מסוים, אנחנו רואים רק את הצד האחורי של החשיבה. זה הפוך, מפני שהכיוון של זרימת החושים הוא תמיד מלפנים לאחור בתוך האדם. גם איפה שזה נראה אחרת, יש לחשוב על זה כך: מה שנמצא בצד הקדמי מבחינה פיזית הוא למעשה הצד האחורי מבחינת החשיבה. ובעצם, עלינו להגיע ליכולת להסתכל על החשיבה של האדם מן הצד השני, מאותו צד שאיננו מופנה לעבר הרשמים של החושים החיצוניים, אלא מראה לנו את הצד הפנימי החבוי.
אולם אז אנחנו מגיעים למשהו מעניין מאוד. החשיבה איננה מופיעה לפנינו כמו שהיא מופיעה כאשר אנו נושאים אותה בתודעתנו כתמונות של העולם החושי החיצוני. כאשר אנו רואים אותה מהצד השני הזה, החשיבה שלנו, השייכת לכוחות של גופנו האתרי, הופכת לכוחות הבונים את האורגניזם הפיזי שלנו, לכוחות אשר יוצרים את האורגניזם הפיזי שלנו.
כשאנחנו גדלים, כאשר האיברים שלנו מתחילים להתפתח בצורה פלסטית מהשלב ההתחלתי שלהם, הצד השני של החשיבה הוא זה שמתערב באופן פעיל מתוך הגוף האתרי ומארגן אותנו. הצד השני של החשיבה הוא זה שפועל וחי בתוכנו כאשר אנחנו גדלים, כאשר אנחנו מעבדים את המזון שאותו אנו אוכלים, והוא בו זמנית הכוח היוצר של הגוף האתרי או הגוף של הכוחות המעצבים. זה הצד השני.
אין צורך בראייה רוחית כדי להיות מודע לאופן שבו כוח יצירתי זה פועל בתוך האדם ככוח של גדילה, ככוח מעצב. אנחנו צריכים רק להיכנס פנימה, למשוך את עצמנו פנימה לתוך עצמנו כדי להבין שהחשיבה איננה אך ורק תמונת צל של העולם בחוץ, אלא פעילות פנימית. כלומר, עלינו למשוך את עצמנו פנימה, ובמקום לפנות אל העולם החיצוני, עלינו לפנות למה שאנו עושים בתוך עצמנו, למה שאנחנו חושבים, ואז נוכל להיות מודעים לפעילות זו של החשיבה.
בהבנה זו של פעילות החשיבה, אנחנו יכולים לתפוס לראשונה מה הוא החופש האנושי, וההבנה של מה הוא החופש היא אותו דבר כמו ההבנה של פעילות החשיבה. לכן, כאשר תופסים את פעילות החשיבה באופן זה, אנחנו תופסים גם את המוסריות החודרת את האדם ופועלת ויוצרת בתוכו.
ב”פילוסופיה של החירות“[1] רציתי להסביר את התפיסה הזו של החשיבה כאלמנט אקטיבי, פעיל. זאת תפיסה של החשיבה הטהורה לעומת החשיבה המלאה בתמונות חושיות חיצוניות. אנחנו נכנסים פנימה, וקולטים בתוכנו פעילות זו של החשיבה. דרך חזרה זו לתוך עצמנו, כאשר אנו מגיעים לחשיבה הטהורה, שאיננה מלאה באלמנט החושים, אנחנו קולטים גם את המוסריות כמשהו שיכול להתמזג עם החשיבה הטהורה, ובדרך זו אנחנו מגיעים גם למודעות לחופש. אם כן, נוכל לומר: אם אנו נותנים לחשיבה האנושית, אשר בהיבטה הראשון מראה לנו תמונות צל של עולם החושים החיצוני, אם אנו נותנים לה להפוך את כיוונה בפנינו, אז היא תהפוך לכוח היוצר בתוך האדם, לפעילות הפנימית, למה שנושא את החופש, לזו שבה ניתן לקלוט במובן מסוים את האימפולסים המוסריים באדם.
בדרך זו אנו חודרים רוחנית מהגוף הפיזי לתוך הגוף האתרי. כך שניתן לומר: הצעד הראשון בעלייה לעולם הרוח הוא החוויה האמיתית של רגש החופש.
כעת נתבונן בתודעת החלום. לא משנה עד כמה כאוטיים החלומות – והם יכולים להיות סיוטים וחלומות מלאי פחדים, הם יכולים להיות חלומות מתוקים – הם תמיד חיים בתמונות שמופיעות בפני הנפש. אם אנו מתעלמים מתוכן החלום, ומתבוננים בדרמה שבחלום, אנו רואים איך במידה מסוימת בתמונות חלום אלה, הנפש פועלת וחיה, נרדמת או מתעוררת.
בחלומות בא לידי ביטוי כוח נפש מסוים. האם תמונות אלה אמיתיות או לא – אפשר להתווכח על כך, אבל העובדה שניתן ליצור אותן אומרת לנו שקיים בנפש כוח שמעצב תמונות אלה. כוח פנימי של הנפש מציב את תמונת החלום בפני הנפש עצמה. בעיצוב החלומות קיים כוח פנימי הפועל בתוך הנפש.
התבוננו ברגע היקיצה. אתם בוודאי מרגישים איך, ברגע שבו יוצאים מהאפלה של השינה, נוכח כוח זה שפועל בפנים. אך הוא צולל לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי. גופים אלה היו ממשיכים לחלום אילו כוח זה לא היה צולל פנימה. זהו כוח של הגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי, שאינו מסוגל להיות מודע לעצמו כשהוא נמצא מחוץ לגוף הפיזי והגוף האתרי, מתחיל להרגיש את כוחו שלו כשהוא מתעורר וחש את ההתנגדות של הגוף הפיזי והגוף האתרי ברגע שהוא צולל פנימה. זה נראה כאוטי בתוך החלום, אך זהו כוח של הנפש עצמה אשר חי מרגע ההירדמות ועד לרגע היקיצה ואשר כעת צלל פנימה. הכוח היוצר את החלומות זורם לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי. הוא צולל לתוך מחזור הדם, הוא צולל לתוך המתח וההרפיה של השרירים. הכוח היוצר חלומות צולל גם לתוך הגוף האתרי. כך הוא מתחזק. לבד, הוא חלש וחסר אונים. תמונות החלום סתם מתעופפות הנה והנה כשהכוח היוצר את החלומות נמצא לבד. אך כאשר כוח זה משתלב בגוף הפיזי ובגוף האתרי, ומשתמש באיברים של גופים אלה, הוא מתעצם.
מה הוא עושה בכך שהוא נהיה חזק? הוא מפתח את הזיכרון באדם. הזיכרון אינו אלא הכוח היוצר חלומות שמתגשם בגוף הפיזי ובגוף האתרי.
החלום שוקע בגוף הפיזי, ועל ידי כך הוא משולב בסדר של העולם הפיזי, ויוצר כעת את הזיכרון, שכבר איננו כאוטי אלא התוכן של הזיכרון משולב בעולם הפיזי. לא היינו יכולים לזכור שום דבר אילו לא היינו מביאים את החלום יחד עם כוחו לתוך הגוף הפיזי בזמן שישנו; כי בגוף הפיזי כוח החלימה הופך לכוח הזיכרון.
כשאנחנו יושבים בשקט, פונים עורף לעולם החיצוני החושי, ונותנים דרור לזיכרונותינו לעלות ולשחק, לזיכרונות מנחמים, לזיכרונות משמחים, לזיכרונות שמעוררים את הדמיון – כשאנחנו נותנים להם לנוע איך שהם רוצים, מה ששולט בנו הוא כוח החלימה, אותו כוח חלימה שהתחזק דרך הגוף הפיזי והגוף האתרי, אותו כוח חלימה אשר, בזמן שהגוף האסטרלי החזיק אותו מחוץ לגוף הפיזי והגוף האתרי, היה שקוע ברוח העולם וחווה את סודות הדברים ברוח העולם.
אילו יכולתם לקלוט את אותו כוח אשר במצב הערות יוצר את כוח הזיכרון, אילו יכולתם לקלוט איך הוא משתרע מחוץ לגוף הפיזי והאתרי בזמן שאתם ישנים, לא היו לכם תמונות כאוטיות של חלומות אשר נוצרות רק ברגע הצלילה לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, אלא הייתם שקועים בתוך העולם החיצוני, משוחררים מהגוף הפיזי והגוף האתרי, והייתם חווים את עצמכם בזמן שאתם ישנים בעולם תמונות נשגב.
עולם תמונות זה היה המקבילה הקוסמית של מה שעולה ויורד בזיכרונותיכם בחושים הבודדים. חיי הזיכרונות שלכם הוא מקבילה מיקרוקוסמית של אותה אריגה ושזירה מקרוקוסמית ענקית, נשגבה, שבה עובר כוח החלימה שלנו כאשר הגוף האסטרלי צולל, במקום לתוך הגוף הפיזי והאתרי, לתוך הדברים והתהליכים של הקוסמוס החיצוני.
כאשר אנחנו מדברים על התוכן הרוחי של נפשנו, ומגלים קודם כול שתוכן רוחי זה של נפשנו עולה ויורד במה שעבר טרנספורמציה מרשמים חיצוניים וחי בזיכרונות, בתוכן הזיכרון, אשר הופך להיות שלנו דרך ישותנו הפנימית, הוא זה שנמצא בבסיס כל מה שמשמח וכל מה שטרגי, כל מה שמהנה וכל מה שכואב בחיי הנפש שלנו, כאשר אנחנו מסתכלים על כל מה שחי כאן כתוכן רוחי של זיכרון בנפשנו, אז עלינו להבין שזה קורה הודות לעובדה שאנו יכולים להטביע את הכוח היוצר חלומות, הקשור למעשה לקוסמוס, לתוך ישותנו הפנימית, הודות לעובדה שמה שחי בכוחות היוצרים בחוץ בקוסמוס, מה שיוצר ופועל בחוץ, מופנם ככוח הזיכרון הממלא אותנו רוחנית, נוכח ככוח הזיכרון הממלא רוחנית את נפשנו.
אז בכוח הזיכרון אנו מרגישים קרובים לכל הכוחות היוצרים והפועלים של הקוסמוס. ואנחנו יכולים לומר: אני מתבונן בחוץ, רואה איך גדלים הצמחים באביב, אני מתבונן ביער, ורואה איך העצים מתפתחים מהזרעים שלהם במשך שנים ועשרות שנים, מביט כלפי מעלה ורואה איך העננים משתנים בהשפעת כוחות מעצבים חיצוניים יותר. אני מתבונן על העולם בחוץ ורואה איך נוצרים ולאחר מכן שוב נשחקים ההרים, אני מתבונן בכל הכוחות המעצבים שפועלים עד לכוכבים למעלה: יש לי משהו שקשור לכל זה בנפשי שלי עצמי, יש לי את כוחות הזיכרון בנפשי, וכוחות אלה הם הדימוי המיקרוקוסמי של מה שאורג שם בחוץ בעולם ופועל במטמורפוזה של הדברים.
וכעת נתבונן ב’אני’. במצב של שינה, גם ה’אני’ משאיר מאחור את הגוף הפיזי והאתרי, ומחוצה להם מתחבר לדברים ולתהליכים קוסמיים. כך אנחנו נהיים מודעים לעובדה שכבני אדם אנחנו מסוגלים לצלול לתוך דברים עם ישותנו האמיתית, גם אם חוויה זו נשארת לא מודעת. אך ה’אני’ עולה מתוך השינה העמוקה ונכנס לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי. משלב זה ניתן להמשיך להתבונן בתהליך זה רק דרך חניכה מדעית-רוחית. כדי להבין את הזיכרון, הכניסה של כוח החלימה לתוך הגוף הפיזי מהווה עדיין משהו שניתן להבין דרך התבוננות רגילה. אך יש להתבונן דרך אימגינציה, אשר ניתן לפתח בדרך המתוארת בספרי “כיצד קונים דעת העולמות עליונים?“,[2] כדי לראות כיצד ה’אני’ (השוהה בין ההירדמות ליקיצה עם דברים ותהליכים קוסמיים) שוקע לתוך הגוף הפיזי והאתרי. דרך אימגינציה ניתן לראות גם את הטרנספורמציה של ה’אני’ כאשר הוא עולה מתוך האפלה של השינה. בשלב הנוכחי באבולוציה האנושית הארצית, ה’אני’ נראה בהתחלה חסר אונים, שקוע באפלה של השינה, באפלה של הנפש. אך כאשר הוא צולל לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, הוא מתחזק בגופים אלה. הוא משתמש בנתיבים הנפתחים בגוף הפיזי ובגוף האתרי. הוא אוחז בכוח הפנימי של הדם, ופועל דרך הכוח הפנימי של הדם.
זה מופיע בתודעת הערות של היום. ה’אני’, בא לידי ביטוי כאשר הוא שקוע בגוף הפיזי ובגוף האתרי. ה’אני’ הוא זה שפועל באדם כאלמנט החופשי באדם. הוא יכול לבוא לידי ביטוי או יכול לא לבוא לידי ביטוי. אך כאשר הוא כן בא לידי ביטוי, מה הוא הביטוי האופייני ביותר באדם?
כאשר ה’אני’ בא לידי ביטוי, הוא כוח האהבה האנושי. לעולם לא הייתה לנו היכולת להיפתח ולהתמזג באהבה עם ישות אחרת או תהליך אחר – כאילו לעבור אל תוך האחר – אילו ה’אני’ לא היה באמת עוזב אותנו כל לילה כדי לצלול לתוך הדברים והתהליכים של הקוסמוס בחוץ. הוא באמת טבוע בהם. כשהוא נכנס לתוכנו בתודעת הערות של היום, הוא מעניק לנו את היכולת לאהוב, שאותה הוא רכש בחוץ.
אם כן, זה מה שמופיע במעמקי חיינו הפנימיים ככוח משולש של הנפש: חופש, זיכרון וכוח האהבה.
החופש הוא הארכיטיפ הפנימי של הגוף האתרי או גוף הכוחות המעצבים, הצורה הבראשיתית של הגוף האתרי. הזיכרון הוא הכוח המעצב חלומות של הגוף האסטרלי העולה בתוכנו. האהבה היא הכוח הפנימי העולה בתוכנו כדי שנוכל להתמסר לעולם החיצוני.
כאשר ובמידה שבה הנפש משתתפת בכוח משולש זה, היא חדורה בחיים רוחניים. כאשר הנפש חדורה במלואה בשלושת כוחות אלה – תחושת החופש, כוח הזיכרון (המאפשר לנו לחבר בין העבר להווה) וכוח האהבה שדרכו אנו יכולים להתמסר עם ישותנו באופן פנימי לעולם החיצוני ולהתאחד איתו – הנפש הופכת לרוחנית. נפשנו מתמלאת ברוח, הופכת לרוחנית, הודות לכך שיש לה את שלושת הכוחות האלה.
להבין זאת עם הלך הנפש הנכון פרושו להבין מה זה אומר שהאדם נושא את הרוח בתוך עצמו בנפשו; וכל מי שלא מבין את שלושת ההיבטים הפנימיים האלה של הספיריטואליזציה של הנפש [הפיכת הנפש לרוחנית] – דרך חופש, זיכרון ואהבה – אינו מבין כיצד נפש האדם יכולה להכיל את הרוח.
ההשלכות של זה משפיעות על כל החיים. כשאנחנו מסוגלים ליצור קשר פנימי חי בין הזיכרון לאהבה – הזיכרון שולט בנו דרך הגוף האסטרלי, האהבה דרך ה’אני’ – אז במקרים מסוימים ניתן בהחלט להשיג משהו נפלא.
את הדברים הללו ניתן לתפוס באופן ישיר בחיים. אנחנו שומרים את הזיכרון של אדם אהוב לאחר מותו. אנו נושאים תמונת אדם זה בנפשנו. כלומר, אנחנו מוסיפים לרשמים החושיים שקיבלנו ממנו במהלך חייו את מה שנשאר כאשר קיומו החושי נלקח מאיתנו. בזיכרון, אנחנו ממשיכים לחיות עם המת בכל הכוח והעוצמה של נפשנו, באופן כזה שכבר איננו זקוקים לתמיכה של הרשמים החושיים החיצוניים. אנו מנסים להביא לזיכרונות אלה איכות של חיוניות, כך שייראה כאילו שהמת נמצא ממש כאן איתנו, בחיים. אנחנו נשארים מודעים לכך שאנחנו נושאים זאת בזיכרון שלנו, אבל לאחר מכן אנחנו מחברים את הכוח הזה, שמגיע אלינו דרך חיזוק הגוף האסטרלי, לכוח שאותו קיבלנו דרך ה’אני’ שלנו, לכוח האהבה. אנו נושאים אהבה רבת עוצמה זו כלפי המת אל מעבר לקבר. קודם, יכולנו לפתח את כוח האהבה תחת ההשפעה של הגירויים החושיים. כעת אנו מקבלים את היכולת לחבר את כוח האהבה לתמונה שכבר אינה מופיע עקב הרשמים החושיים.
אפשר אז לחזק את מה שאחרת היה מקבל ביטוי מהגוף האסטרלי וה’אני’ רק כאשר הם השתמשו באיברי הגוף הפיזי. זאת דרך להגיע פנימית לרמה מסוימת של פרידה בין הגוף האסטרלי וה’אני’ בזמן ערות. אנחנו ממשיכים לשמור את הזיכרון של האדם המת, זיכרון אשר לא יכול עוד לקבל בנו גירוי דרך הגוף הפיזי והגוף האתרי, ואנחנו שומרים את הזיכרון הזה בצורה כל כך פעילה וחיה שאנחנו יכולים לאחד אותה עם אהבה רבת עוצמה. אחד השלבים הראשונים של השחרור של ה’אני’ ושל הגוף האסטרלי מהגוף הפיזי ומהגוף האתרי במצב של ערות טמון בדיוק בזיכרון שאנחנו מסוגלים לשמור על המת.
אם היינו מבינים מה זה אומר לשמור על זיכרונות חיים, מהי המשמעות כאשר מסתכלים על התמונה שנשארה בנפשנו על המת כאילו שאנו מסתכלים עליו בחיים, היינו הולכים בנתיב הזה אשר מוביל אל מעבר לסף בין העולם הפיזי לעולם הרוח ולחוויה של שחרור של הגוף האסטרלי וה’אני’.
ואז היינו חווים את החוויה או “הטלטלה” הבאה: קודם יש לנו את הזיכרון החי, כאילו שהמת עדיין נמצא כאן. אנו יודעים שבתודעת הערות שלנו חיברנו את תמונת המת עם האהבה שפעם הרגשנו רק בהשפעת הרשמים החושיים שקיבלנו ממנו כשהיה עדיין בחיים. אנחנו הופכים זאת לחוויה חיה ופעילה בתוכנו. הטלטלה מגיעה כאשר אנחנו מסוגלים לפתח את העוצמה הפנימית הנדרשת. הטלטלה באה, ואנחנו חוצים את הסף אל עולם הרוח. המת נוכח שם בממשותו המלאה.
זוהי אחת הדרכים שבה ניתן לחצות את הסף לתוך עולם הרוח. זוהי דרך שניתן לחוות רק ביראת כבוד והלך נפש פנימי רציני ביותר.
עלינו לאפשר לכל הרצינות הקשורה לרעיונות כאלה שתיארתי, לפעול ולהשפיע על נפשנו. עלינו להפוך רצינות זו לממשית. אז יהיה לנו מושג לגבי כובד הראש שחייב ללוות כל חציית סף לתוך עולם הרוח. אם אנחנו רוצים באמת להיכנס לעולם הרוח, אם אנו רוצים באמת לתפוס אותו בכל הרצינות, החיים בוודאי הראו לנו את הרצינות העמוקה בדבר דרך הרצון שלנו עצמו. רצינות זו היא מה שמדע החניכה ניסה תמיד להחדיר לתוך הציביליזציה החיצונית שלנו. ולזה זקוקה שוב התקופה הכל כך מוחצנת שלנו.
זוהי תופעה המאפיינת את זמננו שלמדע הדוגמטי יש מבחינת בני האדם כיום ערך גדול יותר מאשר למציאות. האדם יכול להפוך מודע לחופש שלו בכל מעשה מוסרי. כשם שאנחנו יכולים לחוות צבע אדום או לבן, בתור בני אדם אנחנו יכולים לחוות חופש. אבל אנחנו מכחישים את החופש שלנו. אנחנו מכחישים אותו תחת הסמכות של המדע המודרני. מדוע? מפני שהמדע המודרני רוצה לראות רק את הצד המכני, שבו מה שבא מוקדם יותר הוא הסיבה למה שבא מאוחר יותר. לכן מדע זה מכתיב באופן דוגמטי שלכל דבר חייבת להיות סיבה. הסיבתיות היא הדּוֹגְמָה, התורה שאין לערער עליה, של המדע של ימינו. מאחר שהסיבתיות בוודאי נכונה, מאחר שאנחנו מאמינים בסיבתיות כדּוֹגְמָה, אנחנו הרדמנו את עצמנו מול תחושת החופש. המציאות שקועה באפלה כדי להגן על הדּוֹגְמָה – במקרה זה הדּוֹגְמָה של מדע בעל סמכות וכוח כה רב.
המדע מבטל את החיים. אילו החיים היו מודעים לעצמם בתוך האדם, הם היו תופסים מייד את החופש בפעילות החשיבה. אם כן, המדע החיצוני המבוסס על סיבתיות הפך להיות הרוצח הגדול של תחושת החיים בבני האדם. עלינו להיות ערים לכך.
איך נוכל אז לקוות שכאשר האדם מבטל פנימית את חוויית החופש, הוא יוכל להתקדם אל הרוח – אל הצורה הרוחנית של הזיכרון? האם נוכל לקוות שכמו שבני האדם מרשים לצבע האדום להיות התגלות של ורד אדום, הם ירשו לזיכרון לגלות להם את כוח החלום האורג ופועל ביקום? האם נוכל לקוות שלאחר שבשלב הראשון הדּוֹגְמָה של הסיבתיות המיתה את רגש החופש, בני האדם יוכלו לגייס את האמונה הנדרשת כדי לעלות לשלב השני?
בני האדם מסרבים לראות את הרוחניות של נפשם. הם אינם מגיעים לרמה עמוקה מספיק כדי להבין באופן ברור שבנוסף ליכולת לחיות בין דברים במצב של שינה, אנו יכולים להגיע ב’אני’ הרוחי שלנו ליכולת לאהוב דרך הרוח שלנו. הבסיס העמוק ביותר של האהבה הוא ‘אני’ חדור ברוח השקוע בתוך האורגניזם הפיזי והאתרי. לדעת את טבעה הרוחני של האהבה משמעותו לדעת את הרוח במובן מסוים. כל מי שיודע אהבה יודע גם את הרוח. אך זה דורש שבידיעה שלו את הרוח, האדם יחדור עד לחוויה הרוחנית הפנימית והעמוקה ביותר של האהבה. דווקא כאן הציביליזציה שלנו פנתה לכיוון לא נכון.
הזיכרון משמעותו לנוע ולחיות בתוך מעמקי הנפש, ושם לא קל לראות את ההבדלים בצורה כל כך ברורה. רק מיסטיקנים כמו סוודנבורג, מייסטר אקהרט, יוהנס טאולר, יכלו להיכנס עמוק לתוך נפשותיהם, לתוך זיכרונותיהם, ולחוות שם את התנועה והחיים של הרוח הנצחית. הם מדברים על הניצוץ הקטן הנדלק באדם כשהוא נהיה מודע בתוך נפשו לכך שבזיכרון חי בצורה מיקרוקוסמית אותו הדבר שפועל וחי בחוץ, בכוחות היוצרים, המעצבים שהחלימה שלהם נמצאת ביסודות כל הקיום הקוסמי. אבל כמובן קשה להגיע לזיכרון פנימי עמוק זה. הדברים אינם כה ברורים שם.
אך הם נהיים ברורים כשעוברים לשלב השלישי, כאשר אנו רואים איך בשלב השלישי הציביליזציה שלנו לא הבינה נכון את הישות הרוחנית המקורית ואת אריגת האהבה. לכל הדברים הרוחניים יש כמובן צורה חיצונית-חושית, כי הרוח טבולה במבנה הפיזי. היא מתגשמת בתוך הפיזי. אם אז היא תשכח את עצמה, אם היא תשכח מי היא, ואם היא תהייה מודעת רק לדבר הפיזי, אז היא תאמין שהדבר הפיזי מפעיל את מה שלמעשה מופעל על ידי הרוח. התקופה שלנו חיה באשליה זו.
התקופה שלנו אינה יודעת אהבה, היא מפנטזת על אהבה, היא משקרת על אהבה. למעשה, היא יודעת רק ארוטיות כשהיא חושבת על אהבה. אני לא אומר שהאדם האינדיבידואלי אינו חווה אהבה, כי ברגש הלא מודע שלו, ברצון הלא מודע שלו, האדם מכחיש את הרוח הרבה פחות מאשר בחשיבה שלו. אך כאשר התרבות העכשווית חושבת על אהבה, היא רק אומרת את המילה “אהבה”, והיא למעשה מדברת על ארוטיות. אם מסתכלים על הספרות העכשווית, בכל מקום שבו כתובה המילה “אהבה”, יש להשתמש בעצם במילה “ארוטיות”. כי זה כל מה שיודעת החשיבה המטריאליסטית על אהבה. הכחשת הרוח היא זו שהופכת את כוח האהבה לכוח ארוטי. בתחומים רבים, לא רק שהארוטיות, המשרתת הנחותה, החליפה את רוח האהבה, אלא לקחה תפקיד גם האנטיתזה, הישות הנגדית, של האהבה, הדמון של האהבה. דמון האהבה מופיע כאשר על משהו שנמצא באדם כרצון אלוהי משתלטת החשיבה האנושית, והאינטלקטואליות מפרידה אותו מהרוחניות.
אם כן, הדרך היורדת היא זו: תכיר ברוח האהבה, יש לך אהבה רוחנית. תכיר במשרתת הנחותה, תהיה לך ארוטיות. כך נפלנו קורבן לדמון האהבה. לרוח האהבה יש את הדמון שלה באופן שבו מפרשים, לא בצורתה האמיתית, אלא באופן שבו מפרשים את המיניות בתרבות של ימינו. אנחנו למעשה כבר איננו מדברים כיום אפילו על ארוטיות, אלא במקום זאת, רק על מיניות!
האופן הזה שבו מדברים בתרבות שלנו על מיניות נכנס גם למה שמנסים לעשות כיום במה שנקרא חינוך מיני. הדמון של האהבה חי בכל הדיבור האינטלקטואלי על מיניות. רוח התקופה מופיעה בצורת הדמון שלה, כי הדמון נכנס לתמונה בכל מקום שבו יש הכחשת הרוח. זה נכון באותה מידה בתחום זה, שבו הייתה צריכה להופיע הרוח בצורתה האינטימית ביותר, בצורת אהבה. התקופה שלנו מתפללת לעיתים קרובות לדמון של האהבה במקום לרוח האהבה ומתבלבלת בין מה שמהווה רוח האהבה עם הדמונולוגיה של האהבה במיניות. דווקא בתחום זה עולה חוסר ההבנה הגדול ביותר. כי מה שחי במקור במיניות חדור באהבה רוחנית. אך האנושות יכולה ליפול כאן, והיא נופלת בקלות רבה ביותר בעידן האינטלקטואלי. כי כאשר האינטלקט לובש את הצורה שעליה דיברתי אתמול, אז שוכחים את מה שרוחני באהבה, ולוקחים בחשבון רק את צורתה החיצונית. בכוחו של האדם להכחיש את מהותו שלו עצמו. הוא מכחיש את מהותו כשהוא יורד מרוח האהבה ושוקע בדמון של המיניות, ואני מתכוון לרגשות הנפוצים ביותר בימינו לגבי דברים אלה.
כאשר אנחנו לוקחים בחשבון את כל זה, עלינו לומר לעצמנו:
האנתרופוסופיה יכולה להיות המדריכה שלנו, לא רק לידע, אלא גם לחיי הנפש הפנימיים ביותר שלנו, כדי לגלות שוב את הרוח בתוך הנפש. כי אנחנו יכולים להרגיש באינטימיות עם האנתרופוסופיה. אנו יכולים להרגיש באינטימיות עם האנתרופוסופיה כאשר אנחנו מבינים כיצד להתייחס למציאות שבה.
היום רמזנו באופן חיצוני מסוים על כך שיש ליצור מעין דימוי או תמונה על האנתרופוסופיה. האם האנתרופוסופיה אינה קיימת במציאות שלה? האם אנחנו זקוקים לתמונה? הדבר שאנו זקוקים לו הוא זה: לפתח היכרות אינטימית עם האנתרופוסופיה דרך היושר הפנימי שלנו. ואז היא חודרת לתוך המרקם העמוק ביותר של חיי הנפש והישות הנפשית שלנו. אנחנו לא צריכים לנסות ליצור תמונה באופן חיצוני; אלא פנימית, עלינו לפתח היכרות אינטימית עם הישות החיה הזאת, האנתרופוסופיה, שחייבת לחדור לקרבנו כשאנחנו מאוחדים כבני אדם המבינים דברים אלה.
כלומר, כאשר אנחנו חיים באמת עם האנתרופוסופיה כישות ממשית החיה בינינו במובן גבוה יותר, כשאנחנו בני האדם אמיתיים, כשאנחנו מפתחים היכרות אינטימית עם האנתרופוסופיה, אז יעלה בתוכנו האימפולס לחוות את מה שהאנושות כל כך חייבת לחוות בתקופתנו: לא רק תמונה בשביל עיני הנפש, אלא, בשביל הלב, אהבה כלפי ישות האנתרופוסופיה. לזה אנחנו זקוקים, וזה מה שיהיה האימפולס הגדול ביותר של תקופתנו.
עם כל זה ניסיתי להוסיף את הפרספקטיבה הרוחנית לפרספקטיבה הפיזית והנפשית של האנתרופוסופיה. הפרספקטיבה הרוחנית איננה חיפוש חיצוני אחרי הרוח; להיפך, היא החוויה של האנתרופוסופיה בפנימיות העמוקה והאינטימית ביותר של הנפש והלב האנושי. חוויה עמוקה, אינטימית זו של אנתרופוסופיה בנפש ובלב האנושי היא המדיטציה המובילה אותנו למפגש, למפגש אמיתי עם האנתרופוסופיה. זהו ניסיון להציג את שלוש הפרספקטיבות שהאנתרופוסופיה יכולה לפתוח: הפרספקטיבה הפיזית, הפרספקטיבה הנפשית והפרספקטיבה הרוחנית.
———————————————————————————–