רודולף שטיינר

GA159

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

עזרה בתרגום: מיכל הולר

הספר יצא לאור בהוצאת כחותם ראו כאן

תודה לאורנה בן דור על תרומת ההרצאה לארכיב!

הרצאה 8

המלחמה, תהליך מחלה.

מרכז אירופה והמזרח הסלבי המתים כעוזרים של התהליך האנושי

וינה, 9 מאי,1915

השקפת העולם הרוחנית-מדעית שלנו לא צריכה להתבונן רק על ההתפתחות של הנפשות האינדיבידואליות ועל התקדמותן. מעל לכל, עליה לעזור גם ברכישת נקודות השקפה נוספות להתבוננות על החיים. בזמננו, מומלץ לנו לרכוש נקודות מבט נוספות לשיפוט נכון של החיים. אכן, משימה גדולה וחשובה היא עבור האדם האינדיבידואלי להיעזר במה שניתן להיעזר דרך הפרי של חינוך-עצמי רוחי-מדעי. רק בזכות זה שבני האדם האינדיבידואלים באמת עוזרים לעצמם, הם יכולים לשתף פעולה בהתפתחות האנושות ככלל. אך תשומת הלב שלנו אמורה להיות מכוונת לא רק לכך; עלינו להיות מסוגלים להרגיש שאנו תומכים באמת בהשקפת העולם האנתרופוסופית בנוגע לאירועים הגדולים של זמננו, מנקודת מבט גבוהה, מנקודת מבט רוחנית באמת. עלינו להיות מסוגלים להביא את עצמנו לשיפוט של האירועים מנקודת מבט גבוהה יותר. היום אתן כמה נקודות מבט בנוגע לאירועים הגדולים של זמננו, משום שהמפגש הנוכחי שלנו מתרחש בזמנים הרי-גורל אלו.

נתחיל מדבר מה הקרוב אלינו כבני אדם. בני אדם חולים בזמנים מסוימים. התייחסות הנחשבת נורמלית למחלות היא כאל משהו שמזיק לאורגניזם שלנו, שחודר אליו כאויב. נקודת מבט כללית זאת אינה תמיד מוצדקת. אכן, ישנם סימפטומים אותם חייבים לשפוט מנקודת מבט זו המתייחסת למחלה כאל אויב לאורגניזם שלנו, אך אין זה תמיד כך. ברוב המקרים, המחלה היא דבר שונה לחלוטין. ברוב המקרים המחלה אינה האויב, אלא פשוט חבר של האורגניזם. ברוב המקרים, מה שהנו האויב של האורגניזם קדם למחלה. הוא התפתח באדם לפני שהמחלה הגלויה לעין התפרצה. ישנם כוחות המנוגדים זה לזה באורגניזם, והמחלה, המתפרצת בכל זמן שהוא, הנה הניסיון של האורגניזם לשמור על עצמו מהכוחות המנוגדים, להם לא ניתנה לפני כן תשומת לב.

בדרך כלל, מחלה היא העבודה ההתחלתית של האורגניזם לגרום ריפוי. המחלה היא מה שהאורגניזם לוקח על עצמו על מנת להילחם בהשפעה העוינת הקודמת למחלה. המחלה היא הצורה האחרונה של התהליך, אך היא מבטאת את הקרב של המיצים הטובים באורגניזם נגד מה שמתגנב מאחור. רק אם נתבונן באופן הזה על רוב המחלות, נבין את תהליך המחלה באופן נכון. אם כן, המחלה מצביעה על העובדה שמשהו קרה לפני שהמחלה פרצה, ושצריך לצאת מהאורגניזם. כשתופעה מסוימת בחיים נראית באור הנכון, ניתן להבין בקלות את מה שנאמר. הסיבות יכולות להיות באזורים שונים לגמרי. אך מה שחשוב הוא הדבר שאמרתי כעת: העובדה שעלינו להתבונן על המחלה כעל דבר מה באורגניזם המגן על עצמו נגד דברים האמורים לצאת ממנו.

איני סובר שקיימת השוואה שהנה כה אמיתית, כהשוואה של האירועים העמוקים המשמעותיים אותם אנו חווים עתה מאז תחילת אוגוסט 1914, על פני חלקים רחבים של האדמה עם תהליכי מחלה באבולוציה האנושית. העובדה שהאירועים הצבאיים הנם אכן תהליכי מחלה חייבת להכות בנו. אך יהיה זה שגוי להאמין שאנו מתמודדים עם המצב, אם אנו פשוט מבינים את תהליך המחלה הזה באופן שגוי, בדומה לאופן בו מובנים תהליכי מחלה רבים: כאילו שזה האויב של האורגניזם. הסיבה קודמת לתהליך המחלה. במיוחד בזמננו, מפתיע ביותר עבורנו לראות עד כמה מעט נוטים בני האדם לקחת בחשבון אמת כזו, החייבת להוכיח את עצמה כברורה לחלוטין לאדם בעל השקפת עולם רוחנית-מדעית, לא רק בשכל אלא גם ברגש.

היה עלינו לחוות דברים מכאיבים ביותר במהלך תשעת החודשים האחרונים, מכאיב בכל הנוגע ביכולת האנושית לשיפוט. למעשה, האין זה כך, שאדם הקורא את הספרות , אשר נקראת הכי הרבה ונפוצה על ידי הארצות השונות ביותר של האדמה, נוכח שאנשים השופטים את האירועים האלה מניחים שבפועל, התחילה ההיסטוריה שלה ביולי 1914? זו הייתה החוויה העצובה ביותר בה היה עלינו לקחת חלק, מלבד הדברים המכאיבים האחרים, שהאנשים המכתיבים את הטון, או יותר נכון, כותבים מאמרים ומשפיעים על דעת הקהל, אינם יודעים כלום, והם מסתכלים רק על הדבר הקרוב ביותר. הדיונים האינסופיים, הדיונים חסרי התוקף נוצרים מכך. איפה נמצאת הסיבה לקונפליקטים המלחמתיים הנוכחים? שוב ושוב אנשים שאלו: האם האשמה בזה? האם האשמה בו? וכן הלאה. כמעט אף פעם הם לא הרחיקו מעבר ליולי 1914. אני מזכיר זאת משום שזוהי תכונה המאפיינת את תקופתנו המטריאליסטית. נהוג לחשוב שהמטריאליזם עושה שימוש רק בצורת חשיבה מטריאליסטית, אך הוא עושה שימוש גם בקוצר-ראייה; מטריאליזם מנהל עצלות מנטלית, חוסר בתובנה רוחנית. הדרך המטריאליסטית למחשבה מובילה לעובדה שניתן להוכיח כל דבר ולהאמין בכל דבר. האנתרופוסופיה מעניקה לנו חינוך-עצמי על מנת שנוכל לראות שמי שעוצר בתחום של מטריאליזם, יכול להוכיח כל דבר ולהאמין בכל דבר.

אתייחס לדוגמא פשוטה. כאשר למישהו היה מה להגיד על השקפת העולם הרוחנית-מדעית במהלך השנים האחרונות, מישהו אחר האמין שעליו להכריז על השקפתו בהשוואה להשקפת העולם הרוחנית-מדעית. ניתן היה לשמוע את הדברים הבאים: קאנט כבר הוכיח בפילוסופיה שלו שידיעתו של האדם מוגבלת, ושהאדם אינו יכול להגיע אל המקומות בהם מדע-הרוח רוצה להשיג ידע. ואז נאמרו הדברים המעניינים מאוד, בעזרתם קאנט הוכיח שלא ניתן לחדור לתוך עולם הרוח בעזרת תודעה אנושית. אם בכל זאת מדע הרוח קיבל ייצוג כלשהו על ידי אדם מסוים, האמינו האנשים בדבר הבא: מדע הרוח מכחיש כל דבר שקאנט הוכיח. כמובן, דבר זה היווה עבורם הוכחה לכך שאדם זה חייב להיות אדם טיפש, משום שהוא בפרוש שולל עניינים מוכחים.

אין זה כך כלל. מדען הרוח אינו שולל כלל שמה שקאנט הוכיח הנו נכון לחלוטין; ברור שהדבר מוכח היטב. מכל מקום, נניח שבזמן בו המיקרוסקופ עדיין לא הומצא, היה מישהו מוכיח באופן מוחלט שישנם תאים קטנים ביותר בכל כדור הארץ, אך לא ניתן למצוא אותם אף פעם, משום שהעיניים האנושיות אינן מסוגלות לראותם. אפשר היה להוכיח זאת באופן מוחלט, וההוכחה הייתה נכונה לחלוטין, משום שהעין האנושית, כפי שהיא בנויה, אכן אינה יכולה לחדור לתוך אורגניזם בכדור הארץ כתאים קטנים אלו. זוהי הוכחה נכונה לחלוטין, שלא ניתן אף פעם לסתור. מכל מקום, החיים התפתחו באופן כזה שהמיקרוסקופ הומצא, ולמרות ההוכחה המדוקדקת הזו, אנשים רכשו ידע על התאים הקטנים ביותר. אם נבין רק פעם אחת שלמרות שהן יכולות להיות נכונות, הוכחות הינן חסרות תועלות בקשר לידיעת האמת, ובאופן בסיסי חסרות משמעות עבור תהליך ידע האמת, רק אז נוכל לעמוד על קרקע איתנה. אז נדע: כמובן, הוכחות יכולות להיות טובות, אך אין זו משימתן של ההוכחות להוביל לאמת. חישבו רק על ההשוואה שנתתי, ואז תראו את הדמיון בין ההוכחה המדוקדקת לגבי העיניים שאינן מסוגלות לראות את התא, לבין ההוכחה של קאנט לגבי הידע האנושי, שאינו מסוגל להגיע לעולמות על-חושיים.

ההוכחות נכונות לגמרי, אך החיים הולכים מעבר להוכחות. גם דבר זה ניתן למי שהולך בדרך של המחקר הרוחני – העובדה שהוא מרחיב את ידיעתו, ומסוגל לפנות באמת לדבר שונה מההיגיון האנושי וההוכחות שלו. אכן, מי שמגביל את עצמו לרעיונות המטריאליסטים, מובל לאמון בלתי נשלט בהוכחות.

החקירה הרוחנית תראה לנו שכל אחד יכול להוכיח כל דבר בצורה טובה למדי. מכל מקום, להוכחות הגיוניות אין משמעות עבור ההגעה לאמת. מסיבה זו, מלווים הזמנים המטריאליסטים שלנו באנשים המשועבדים בידי קוצר-ראייה מנטאלי. וכאשר קוצר-ראייה מנטאלי זה מלא בתשוקות, התוצאה של זה הנה שמה שאנו רואים היום, אינו רק שהעמים האירופאים נלחמים זה בזה עם נשק, אלא שהם נוטרים איבה זה לזה. כל אחד יכול להגיד מה שעולה על דעתו, ובאופן בסיסי, לא ניתן לצפות שאחד יוכל לשכנע את השני, לא רק במהלך המלחמה. לו מישהו היה מאמין שיום אחד יוכל להתקיים מצב ניטרלי בין הטענות של שתי מדינות עוינות זו לזו, היה לו אמון נאיבי. כמובן, לצד אחד יכולות להיות דעות משלו, והוא יכול לתקף אותן בכל מיני סוגי הוכחות, אך הצד השני יעשה את אותו הדבר. נוכל לקבל תובנה (insight) רק אם נהיה מעורבים בבסיס העמוק יותר של האבולוציה האנושית בכללותה.

מספר שנים לפני פריצת המלחמה הזו, ניסיתי כבר לזרות אור עליה בסדרת ההרצאות על רוחות-העם האינדיבידואליות והשפעתן על בני האדם האינדיבידואלים באזורים האירופאים השונים. כיצד העמים השונים עומדים זה מול זה, וכיצד כוחות שונים לחלוטין שולטים על עמים שונים. היום ברצוננו להשלים את זה בעזרת מספר השקפות שונות.

התקופה המטריאליסטית שלנו חושבת יותר מדי בהפשטות. הזמנים המודרניים שלנו אינם מתייחסים כלל לכך שיש התפתחות אמיתית בחיים, ושהאדם אמור לתת למה שמתפתח בתוכו להבשיל לשיפוט אמיתי. האדם חווה התפתחות כזו – אנו יודעים זאת, וניתן לראות זאת בפרטים במאמרי – “חינוך הילד לאור מדע הרוח” – שבמהלך שבע השנים הראשונות נבנה גופו הפיזי; מגיל שבע ועד גיל ארבע-עשרה הגוף האתרי מתפתח במיוחד, וכן הלאה. התפתחות מתקדמת זו של האדם האינדיבידואלי כמעט ואינה נלקחת בחשבון, והתופעות המקבילות לה, התופעות הסינונימיות, עוד פחות. התהליכים המתרחשים בקרב הקשרים בין האומות האינדיבידואליות מוכוונים ומובלים – כולנו מכירים זאת ממדע הרוח – על ידי ישויות מההיררכיות הגבוהות. אנו מדברים על נפשות-העם, רוחות-העם במובן האמיתי של המילה.

לדוגמא, אנו יודעים שרוח-העם של העם האיטלקי מעוררת את נפש התחושה; רוח-העם הצרפתית מעוררת את הנפש השכלית-רגשית, ושתושביהם של האיים הבריטיים מקבלים השראה מנפש-התודעה; במרכז אירופה האני מעורר השראה. אינני מייחס ערך שיפוטי כלשהו לאומות השונות; אני רק מציין את העובדות. לדוגמא, העובדה היא שההשראה (inspiration) של האנשים שגרים באיים הבריטיים מבוססת על העובדה שכאומה, הם מביאים לעולם כל דבר שנגרם על ידי ההשראה של נפש-התודעה מרוח-העם. מוזר עד כמה הופכים האנשים לחסרי-מנוחה בנוגע לנושא זה. כאשר, במהלך המלחמה, הדגשתי במקום זה או אחר את מה שהבעתי בסדרת ההרצאות האלו, היו אנשים שכמעט הבינו זאת כהשפלה של העם הבריטי – כשאמרתי שמשימתו של העם הבריטי היא לעורר את נפש-התודעה, בעוד שעל רוח-העם הגרמנית לעורר את האני האנושי. הדבר דומה למקרה בו האמירה שמלח הוא לבן ופפריקה היא אדומה, תחווה אצל אנשים כעלבון. זהו אפיון פשוט, ייצוג של אמת קיימת, וקודם כל, עלינו להסכים לאמת כזו. אנשים יוכלו לנהל בצורה טובה בהרבה את מה ששורר בין חברים אינדיבידואלים של האנושות, אם הם יסתכלו על המאפיינים של העמים השונים, ולא אם הם יסרבו לכל דבר, כפי שההשקפה המטריאליסטית המודרנית עושה זאת.

מובן שהאדם האינדיבידואלי מתעלה מעל כל מה שהוא מקבל מרוח-העם שלו, וזוהי בדיוק משימתה של החברה האנתרופוסופית – להעלות את האדם האינדיבידואלי אל מחוץ לנפש-הקבוצתית, לרומם אותו לאנושות הכללית. אך מכיוון שכל אדם שייך לעם מסוים, הוא עדיין מושפע מרוח-העם שלו, כך שרוח-העם האיטלקית מדברת לנפש-התחושה, רוח-העם הצרפתית לנפש השכלית-רגשית, רוח-העם הבריטית לנפש-התודעה. עלינו לדמיין שרוח-העם מרחפת מעל מעשיהם של בני האדם בעמים השונים. אבל באותה מידה בה ניתן לומר על ההתפתחות של האדם האינדיבידואלי, שהאני חווה התפתחות מסוימת בזמן מסוים בחיים, כך נוכל לדבר על התפתחות של רוח-העם בהקשר לעמים שלו. אלא שהתפתחות זאת שונה במשהו מההתפתחות של האדם היחיד.

ניקח לדוגמא את העם האיטלקי. נציב לפנינו את העם האיטלקי ואת רוח-העם השייכת לעם זה. רוח העם היא ישות מהעולם העל-חושי; היא מקושרת לעולם ההיררכיות הגבוהות. היא מעוררת השראה של נפש-התחושה, ומצב זה ימשך כל עוד העם האיטלקי חי, משום שאכן מדובר בעם האיטלקי, אך היא מעוררת השראה של נפש-התחושה בזמנים השונים בצורות השונות ביותר. ישנם זמנים בהם רוחות-העם מעוררות השראה על האנשים באומות יחידות, כך שההשראה הזו קורית ברמה של הנפש. רוח-העם מרחפת באזורים גבוהים של הרוח, וההשראה שלה קורית באופן כזה שהיא משרה על איכויות הנפש בלבד. ישנם זמנים אחרים, בהם רוחות-העם מרחפות מטה יותר, ותובעות תביעה חזקה יותר מבני האדם בעמים השונים, כאשר הן מעוררות בהם השראה כה חזקה, שהאדם אינו מקבל אותה רק לתוך איכויות הנפש שלו, אלא שפעולתן של רוחות-העם משפיעות כך, שהאדם יהפוך לתלוי ברוח-העם בנוגע לאיכויות הגופניות שלו. כל עוד העמים מושפעים מרוח-העם באופן כזה שהיא משרה עליהם את האיכויות הפסיכו-רוחניות, אופיים של האנשים לא הוטבע בצורה כה עמוקה. הכוחות של רוח-העם אינם פועלים שם באופן כזה שהאדם יהיה אחוז בהם עד לדם. ואז מגיע זמן בו ניתן להסיק כבר מהאופן בו בני אדם נראים לעין, ממאפייני הפנים שלהם, כיצד פועלת רוח-העם. נראה שרוח-העם שקעה עמוקות; היא מציבה תביעה חזקה לאדם בכללותו.

רושם עמוק כזה קרה בעם האיטלקי באמצע המאה ה- 16 לערך, בסביבות 1550. ואז שוב ריחפה רוח-העם לאחור, וכך היא עברה לצאצאים. ניתן לומר: הקרבה האינטנסיבית ביותר בין העם האיטלקי לרוח-העם שלו הייתה בשנת 1550. בזמן הזה, בו רוח-העם האיטלקי שקעה עמוק ביותר, קיבלו בני האדם בחצי-האי האיטלקי את האופי המובהק ביותר שלהם. אם נחזור לזמן שלפני 1550, נראה שהאופי שלהם לא הוטבע בהם כה חזק כפי שזה קרה החל משנות 1550 ואילך. רק אז התחיל המאפיין אותו אנו מכירים כ – Italianità. ניתן לומר שרוח-העם האיטלקית נכנסה בברית נישואין עם נפש התחושה של האדם האינדיבידואלי השייך לעם האיטלקי.

לגבי העם הצרפתי – אינני מדבר על אדם יחיד שיכול להתרומם מעל לעם – נקודת הזמן הדומה נכנסה כאשר רוח-העם שקעה במידה העמוקה ביותר וחדרה לחלוטין לעם בסביבות 1600, בתחילת המאה ה- 17. בזמן ההוא, אחזה רוח-העם לחלוטין בנפש השכלית-רגשית.

ואילו בנוגע לעם הבריטי, נקודת הזמן נכנסה באמצע המאה ה- 17, בסביבות 1650. רק אז קיבל העם הבריטי את הביטוי הבריטי החיצוני שלו.

כאשר אנו מכירים את העניינים דבר מה יהפוך עבורנו למובן, משום שנוכל לשאול את השאלה באופן שונה: מה בנוגע לשייקספיר באנגליה? שייקספיר פעל באנגליה, לפני שרוח-העם הבריטית עבדה באופן מאוד אינטנסיבי על העם האנגלי. מסיבה זו הוא אינו מובן באנגליה באופן משמעותי. כפי שכולם יודעים, ישנם נושאים בהם כל דבר שאינו מתאים לחלוטין לטעם של הממשל, מבוער. לעיתים קרובות מטיפים מוסר לשייקספיר. אנו יודעים שההבנה העמוקה של שייקספיר לא קרתה באנגליה, אלא בהתפתחות הרוחנית של מרכז אירופה.

כעת תשאלו: מתי רוח-העם נגעה בחברים של אנשי מרכז אירופה? ובכן, באופן מסוים המקרה שונה, משום שרוח-העם הזאת יורדת ועולה באופן חזרתי. וכך, בזמן בו נוצרה אגדת-העולם האינטימית של פרסיבל, של הגביע הקדוש, קרתה ירידה כזו של רוח-העם כשהיא מצטרפת לנפשות האינדיבידואליות, ואז שוב עולה, ושוב מתרחשת ירידה בזמן בין 1750-1830. ואז מקבלים החיים המרכז אירופאיים שוב נגיעה עמוקה מידי רוח-העם. מאז הזמן ההוא רוח-העם עולה. כך, ניתן לראות שאפשר להבין שיעקוב בוהם Jacob Böhme) 1575-1624) חי בזמן בו הוא לא קיבל הרבה מרוח-העם הגרמנית. לא היה זה זמן בו רוח-העם הצטרפה לנפשות האינדיבידואליות של העם. לפיכך, יעקוב בוהם, למרות שהוא מכונה “פילוסוף טֶוְוטוֹנִי”^[1], הנו כרונולוגית, אדם בלתי תלוי ברוח-העם שלו; הוא עומד כאדם שאינו מושרש שם, כתופעה נצחית תוך זמנו. אם נתייחס ללסינג, לשילר, לגתה, גם הם פילוסופים גרמנים, נראה שהם מושרשים לחלוטין ברוח-העם הגרמנית.

אתם רואים, שאין הדבר תלוי רק בעובדה המוכרת לנו לגבי זה שבעם האיטלקי פועלת רוח-העם על נפש התחושה, בעם הצרפתי פועלת רוח-העם על הנפש השכלית-רגשית, בעם הבריטי פועלת רוח-העם על נפש התודעה ובאומה המרכז-אירופאית פועלת רוח-העם על האני. צריך לדעת גם שדברים אלו קורים בנקודות מסוימות בזמן. רק אם מכירים באמת את הדברים האלו, ניתן להסביר באופן היסטורי את האירועים שקורים. ההבל ורעות הרוח שנעשים כמדע, כאשר אנו מקבלים את המסמכים ומונים את האירועים הבאים זה אחר זה, ואומרים שדברים מסוימים נובעים האחד מהשני – שטויות אלו של ההיסטוריונים אינן מובילות להיסטוריה ממשית, להבנה של האבולוציה האנושית, אלא להטעיה של מה שקיים ופועל בהיסטוריה האנושית.

אם רואים כיצד הדבר פועל באופן שונה על העמים השונים – ואכן, יש ביכולתי לאפיין עמים אחרים – מהם הכוחות המניעים את העמים האלו, אזי ניתן לראות כיצד העניינים נמצאים שם בקונפליקט. ואנו רואים שהאירועים בזמננו לא קרו רק במהלך השנים האחרונות, אלא הוכנו במהלך מאות של שנים.

אנו מתבוננים במזרח, באזור של תרבות רוסיה. המאפיין את התרבות הרוסית הוא שהיא תוכל להתפתח כאשר נקודת הזמן בה רוח-העם הרוסית תחובר עם רוח-העצמיות – הזכרתי זאת בסדרת ההרצאות עליה דיברתי קודם. צריך להגיע זמן בו המאפיינים של אירופה המזרחית יתגלו. הדבר יהיה שונה לחלוטין מההתפתחות של המערב או של מרכז-אירופה. מכל מקום, באופן זמני ניתן להסביר שמה שמוקצב לתרבות הרוסית אינו נמצא שם כלל, אלא שהתרבות הרוסית, כמו גם האדם האינדיבידואלי – מקיימת יחס כזה לרוח-העצמיות, כך שהיא פונה תמיד כלפי מעלה. האדם היחיד בעם הרוסי, כמו גם פילוסופים רוסיים עמוקים, מדברים באופן שונה לחלוטין על העניינים הקורים במרכז אירופה, מהאופן בו הם מדוברים בדרך כלל.

ניתן למצוא דבר מה אופייני ביותר. מה הוא זה המאפיין ביותר את חיי התרבות המרכז-אירופאים? כולכם יודעים שהיה זמן של מיסטיות גדולה, בו פעלו מייסטר אקהרט, יוהאן טאולר ואחרים. הם כולם חיפשו את האלוהי בנפשות האנושיות. הם ניסו למצוא את אלוהים בחזה שלהם, בנפשות שלהם – “הניצוץ הקטן שבנפש”, כפי שהביע זאת מייסטר אקהרט. הם אמרו: חייב להיות שם דבר מה בו האלוהי נוכח באופן מיידי. ואכן, שאיפה זו מקורה בכך שהאני רצה להתאחד בעצמו עם האלוהות. אלוהות זו נרכשה דרך מאמצים קשים; האלוהות רצתה להיכבש על ידי בני אדם מתפתחים. דמו את הרגש העמוק ביותר של אנגלוס סילסיוס Angelus Silesius) 1624-1677) אשר, אם יותר לי לומר, ניצב בעמדה בינלאומית על הקרקע של התרבות וחיי התרבות של מרכז-אירופה, ואומר באחת מהאמירות הנחמדות שלו, “הנוודים הכרובינים” (The Cherubinic Wanderer) את הדבר הבא: אם אני מת, לא אני מת, אלא אלוהים מת בתוכי. – דמו בדעתכם עד כמה עמוק הדבר. האדם אשר אמר זאת, אחז ברעיון האלמוות בצורה חיה, משום שהוא חש כך: אם מוות קורה באדם האינדיבידואלי – והאדם האינדיבידואלי מלא באלוהים – תופעה זו של המוות אינה תופעה של האדם, אלא של אלוהים. ומשום שאלוהים אינו יכול למות, המוות יכול להיות הטעיה בלבד. אין ביכולתה של משמעות המוות להיות הרס החיים. הוא יודע שהנפש הנצחית קיימת ואומר: אם אני מת, לא אני מת אלא אלוהים מת בתוכי. – תחושה עמוקה עצומה זו חיה באנגלוס סילסיוס. זוהי התוצאה של העובדה שהאינספירציה מתרחשת באני.

כאשר האינספירציה מתקיימת בנפש התחושה, קורה מה שקורה אצל ג’ורדנו ברונו (Giordano Bruno). הנזיר הגיע לתוך הרוח עם כל מה שהוא מצא בקופרניקוס, כשהוא חש את כל העולם מונפש. קראו שורה של ג’ורדנו ברונו, ותיווכחו שהוא, במידה שהוא גדל בתוך העם האיטלקי, מוכיח את העובדה ששם קיימת השראה של רוח-העם על נפש התחושה.

קרטזיוס (רנה) דקארט (Cartesius, Descartes 1596–1650), נולד כמעט בנקודה המאפיינת את ההתפתחות הצרפתית, בה רוח-העם הצרפתית הצטרפה בצורה חזקה לעם הצרפתי. קראו עמוד של קרטזיוס (דקארט), הפילוסוף הצרפתי, ותמצאו שבכל דף ודף הוא מאשר את מה שמדע הרוח מוצא: העובדה ששם פועלת האינספירציה של רוח-העם לתוך הנפש השכלית-רגשית.

קראו את לוק Locke) 1632-1704) או את יום Hume) 1711-1776), או פילוסוף אנגלי אחר, עד למיל (John Stuart Mill, 1806–1873) ולספנסר (Herbert Spencer, 1820–1903), ותמצאו בכולם השראה (inspiration) של נפש התודעה.

קראו את פיכטה (Johann Gottlieb Fichte, 1762–1814) במאבקו באני עצמו, ואז תקבלו את האינספירציה של רוח-העם על האני, ולפיכך האני הוא הכוח השואף בפועל; אני זה על כל כוחותיו, על כל שגיאותיו, על כל נתיביו השגויים – כמו גם על מאמציו המודעים. אם אדם מרכז אירופאי זה ימצא את דרכו לכריסטוס, יהיה ברצונו לשאת אותו בתוך נפשו-שלו.

נסו פעם להתבונן על הרעיון של חיפוש הכריסטוס או אלוהים באופן פנימי בחיי התרבות הרוסים, אם הוא לא נלקח באופן חיצוני על ידי הציוויליזציה המערב-אירופאית. לא תוכלו למצוא זאת כלל. שם, אנשים מצפים בכל מקום שאירוע היסטורי יקרה באמת, שהוא יתרחש כפי שסולוביוב (Vladimir Solovyov, 1853–1900) אומר, כ”נס”. חיי התרבות הרוסים נוטים מאוד להתבונן על התחיה של כריסטוס בעולם העל-חושי, להוקיר את פעולת הכוח האינספירטיבי החיצוני, כאילו שהאדם מתחתיו, כאילו האינספירציה בתנועה כענן מעל לאנושות, לא כאילו היא נכנסה לתוך האני האנושי. היות-יחדיו האינטימי הזה של האני עם אלוהים, או גם, בנוגע לכריסטוס, עם הכריסטוס, התשוקה שכריסטוס ייוולד בנפש – את זה ניתן למצוא רק במרכז-אירופה. אם התרבות המזרח-אירופאית תתפתח פעם באופן פרופורציונלי, שוב תופיע מעין נפש-קבוצתית, משום שתמצא תרבות זו מרחפת מעל לבני האדם. סוג זה של נפש-קבוצה אינו אלא רמה גבוהה יותר של מה שהנפשות-הקבוצתיות היו. בעתיד יהיה עלינו להתייחס באופן טבעי לאדם המדבר בכל מקום באופן בו מדבר הפילוסוף הרוסי, על דבר מה המרחף כעולם רוחני מעל העולם האנושי. מכל מקום, הוא לא יוכל לגשת לעולם זה באופן כה אינטימי כפי שהאדם המרכז-אירופי חפץ להתקרב עם האני שלו לאלוהי, הזורם ונשזר דרך העולם.

לעיתים קרובות, כאשר דיברתי על העובדה שהאלוהי זורם דרך העולם, זורם ונשזר, הכוונה היא שהדבר קורה מתוך העולם החושי של האדם המרכז-אירופאי, וכלל לא ניתן להבנה על ידי עמים אירופאים אחרים באותו האופן בו הוא יכול להתקבל על ידי האנשים המרכז אירופאים.

הכוחות החיים בעמים השונים העומדים זה מול זה, הם אלו אשר שוב ושוב מתחרים האחד בשני, ואשר חייבים להיטען בכוחות כפי שעננים נטענים ויוצרים ברקים ורעמים.

כפי שניתן לראות כעת, האין אנו שומעים מילה מהדהדת במזרח אירופה, מילה שהנה מעין סלוגן ואשר עליה לפעול כך, במידה שהתרבות המזרח אירופאית אמורה כעת להתרחב לעבר התרבות המערבית שערכה מועט, לרחף מעליה? האין אנו רואים שהפן-סלביים^[2], הפן-סלביות הופיעה, במיוחד ברוחות כשל דוסטוייבסקי (Fyodor Mikailovitch Dostoyevsky, 1821–1881) ואנשים כמותו, עם נקודות מיוחדות של התכנית שלו כפי שנאמר שם: אתם כולכם המערב-אירופאיים, יש לכם תרבות מנוונת שחייבת להיות מוחלפת בידי התרבות המזרח-אירופאית. ואז נבנתה תיאוריה שלמה, תאוריה ששיאה בעובדה שנאמר: במערב הפכו הדברים כולם למנוונים; הדבר חייב להיות מוחלף בידי כוחות רעננים של המזרח. יש לנו באמת את הדת האורתודוקסית, בה אנו לא נאבקים; אנו מסכימים לה כמו לענן של רוח-העם המרחף מעל לאדם, וכן הלאה. התיאוריות החכמות נבנו, תיאוריות חכמות ביותר לגבי כך שעקרונותיה, שכוונותיה של הסלביות הישנה יכולות כבר להתממש, שהאמת חייבת להתפשט מהמזרח החוצה למרכז אירופה ולמערבה.

אמרתי שהאדם היחיד יכול להתרומם מעבר לעם שלו. אינדיבידואל כזה היה סולוביוב, הפילוסוף הרוסי הגדול, בתחום מסוים. למרות שניתן להבחין בכל שורה אותה הוא כותב בעובדה שהוא כותב כרוסי, למרות זאת, הוא מתרומם מעל העם שלו. בתחילת חייו, היה סולוביוב פן-סלבי. אך הוא התעניין יותר במה שהפן-סלביות ואוהבי-הסלביות (Slavophils)^[3] הניחו כמעין פילוסופיה לאומית, השקפת עולם לאומית. מה סולוביוב, הרוסי, מצא? הוא שאל את עצמו: האם קיימת כבר ישות רוסית אמיתית בהווה? האם היא כלולה כבר באלו המייצגים את הפן-סלביות ואוהבי-הסלביות? הביטו וראו, הוא לא נח עד שהוא הגיע לדבר הנכון. ומה הוא מצא? הוא בדק את הטענות של הסלבופילם אליהם הוא השתייך בעבר, הוא התמודד איתם, והוא מצא שם שחלק גדול מצורות החשיבה, הטענות, הכוונות – נובע מהפילוסוף הצרפתי דה-מסטר^[4], שהיה ידידם של הישועים, שהיה המורה הגדול של הסלבופילם בנוגע להשקפת עולמם. סולוביוב עצמו הוכיח שהסלבופילם לא גדל על הקרקע שלו-עצמו, אלא נובע מדה-מסטר. הוא הוכיח אף יותר מכך. הוא גילה ספר גרמני מהמאה ה- 19 שנשכח לזמן רב ביותר, עליו אף אחד בגרמניה לא ידע. הסלבופילם העתיקו את כל החלקים של הספר הזה לספרות שלהם. איזו תופעה מוזרה הופיעה? אנשים מאמינים שמשהו מגיע מהמזרח, בעוד שהנו יצוא מערבי טהור. הוא הגיע מהמערב ונשלח חזרה לאנשים במערב. האנשים במערב התעמתו מול צורות-המחשבה שלהם עצמם, משום שצורות-מחשבה של עצמם עדיין אינן קיימות במזרח.

אם מתמודדים עם העניינים בצורה מדויקת, ניתן לאשר בכל מקום את מה שמדע הרוח אומר. אנו עוסקים כבר בדבר מה, שבעודו מתגלגל מהמזרח הנו עדיין אלמנטרי; בדבר מה שיתפתח כאשר הוא יתייחס בחיבה למה שהתפתח במרכז אירופה, משום שמרכז אירופה לקח את ההישגים היוונים והלטיניים מהדרום והמשיך אותם. מכיוון שקיימת התפתחות באנושות, המצב העוקב ממשיך את המצב הקודם. הדבר אותו ביכולתי לאפיין בהרצאה הפומבית כדרך הפאוסטית של החשיבה במרכז אירופה במילים הבאות: הייתה השנה 1770, בה גתה הרגיש דבר מה כשאיפה פאוסטית כאשר הוא אמר:

כך למדתי אהה, ובחשק רב,

רפואה, משפט ופילוסופיה,

ובלהט דומה, כמה צר להודות,

שקדתי גם על התאולוגיה.

ונותרתי עלוב וחסר בינה,

ולא החכמתי כמלוא הנימה.

גתה/ ‘פאוסט’ 1, וורס 354-359

שם התחוללו חיים תרבותיים גרמניים עשירים ביותר, שאיפה אינטנסיבית ביותר. אך גם לו היה גתה כותב את פאוסט ארבעים שנה מאוחר יותר, הוא לא היה מתחיל במילים: כך למדתי אהה, ובחשק רב, רפואה, משפט ופילוסופיה, וכו’… – וכעת הפכתי לאדם חכם – אלא היה כותב את פאוסט בדיוק כפי שהוא כתב אותו בשנת 1770. השאיפה החיה הזאת מגיעה מהאינספירציה של רוח-העם באני, מההיות-יחדיו של האני עם רוח-העם. זהו המאפיין הבסיסי של התרבות הרוחנית המרכז-אירופאית. והתרבות המזרח-אירופאית צריכה להצטרף אליה בחיבה, עליה להמשיך אותה הלאה. מה שהיה צריך לזרום לתוך מרכז-אירופה התקבל פעם מהתרבות בדרום ונלקח הלאה. כעת המצב דומה, כאשר הגל האלמנטרי של ההתפתחות מתגלגל מהמזרח, כתלמיד הכועס על המורה שלו, בגלל שהוא לא למד ממנו דבר מה ולכן רוצה להכות אותו. במידה מסוימת זוהי השוואה נדושה, ולמרות זאת היא מתארת את המצב. מסות אנושיות של כוחות התפתחותיים פנימיים שונים חיות ביחד באירופה. כוחות שונים אלו של התפתחות חייבים להתחרות זה בזה; עליהם להכריז על עצמם בצורה שונה. הכוחות המסויגים התפתחו במשך זמן רב. אם מסתכלים על הפרטים, ניתן לראות שהם מבטאים בכל מקום את מה שעל מדע-הרוח לומר.

האין זה מובע בצורה כה נהדרת, האין הגל של ההתפתחות האירופאי מתכנס ביחד באופן כזה, שהוא שם באופן סמלי לפני האנושות כולה את העובדה שבמרכז אירופה החיים-יחדיו האינטימיים של האני עם עולם הרוח חייבים להיות מורגשים? שעל אלוהים להיחוות ב”ניצוץ הקטן בנפש”, שכריסטוס צריך להיחוות ב”ניצוץ הקטן בנפש”? כריסטוס עצמו חייב להתחיות באני האנושי בצורה יעילה. מסיבה זו, ההתפתחות כולה במרכז אירופה נוטה לאני יותר מאשר בשפה אירופאית אחרת. “ich” (אני, אגו) הוא – I-C-H. כסימבול עצום באינטראקציה האינטימית של מה שיכול להיות הקדוש ביותר לנפש הניצבת שם במרכז אירופה ” I=”I-CH Jesus Christ. כריסטוס-ישוע ובאותו הזמן האני האנושי! רוח-העם פועלת באופן כזה שהיא מעוררת השראה על העם לבטא במילים אופייניות את מה שנמצא בתשתית העובדות בימינו. אני יודע היטב שבני האדם צוחקים לדבר כזה, כאשר אני אומר שרוח-העם פועלת למשך מאות שנים, כך שהגיע המונח “ich” שהנו כה אופייני, כה סימבולי. נניח לאנשים לצחוק. עוד עשרות שנים ספורות, והם יחדלו מצחוק. הם יתייחסו לזאת כאל דבר משמעותי יותר ממה שמכונה בימינו החוקים הפיזיים.

הדבר שהשפיע כגל של התפתחות פעל באופן אופייני למדי. לפעמים, התודעה מבטאה רק חלק קטן ביותר של אמת; אך מה שפועל במעמקי התת-מודע מבטא אמת גדולה יותר. לדוגמא, אנו מדברים על ה”גרמנים”, (העם הטווטוני, הגרמני). מילים נוצרות על ידי מלאכי שפה פעילים. חלק מהתושבים במרכז אירופה מכונים “גרמנים”. אם אדם גרמני מדבר על “העם הגרמני” (טווטוני), הוא מחשיב את תושביה של גרמניה, אוסטריה, הולנד, סקנדינביה, אך גם את תושבי האיים הבריטיים. הוא מרחיב את המילה “גרמני” לאזור רחב. מכל מקום, תושבי האיים הבריטיים דוחים זאת. הם מייחסים את המילה “גרמני” לגרמנים בלבד. האדם הבריטי לא מייחס את המילה גרמני לעצמו. השפה הגרמנית חובקת מעגל רחב בהרבה. היא נוטה לשים את המילה לשירות חוסר אנוכיות; לא רק האדם הגרמני מכונה “גרמני”; המילה כוללת גם את האחרים. האחר, הבריטי, דוחה זאת. אם תפגשו פעם מלאך יצירתי של שפה, תראו בו דבר נהדר. מה שיש לאנשים בתודעה הופך למאיה, להטעיה הגדולה. מה שקיים במעמקי התת-מודע הנו בעל השפעה אמיתית יותר. דבר מה משמעותי ועמוק באופן עצום בא כאן לידי ביטוי.

כעת, השוו בין הדרך הגסה בה נוהגים להתבונן על היחסים בין העמים האירופאים בימינו, לאופן בו צריך לפעול באופן אינטימי על מנת להבין את המשחק-ההדדי של הכוחות האירופאים. רק אז תוכלו לראות את החורבן שיצרה התקופה המטריאליסטית ביכולת השיפוט. העובדה שאנו מתחילים לחשוב שהחומר נושא כל דבר ואוחז בכל דבר אינה הדבר הגרוע ביותר, אלא שהפכנו לקצרי-רואי, כך שאין ביכולתנו להתבונן על העניין המרכזי. איננו מתקדמים ולו שעל אחד לעבר האמת הנמצאת מעבר למסך הנארג כמאיה – זה הדבר הגרוע ביותר.

המטריאליזם הכין היטב את הדבר אליו הוא התכוון. כמו כן, פעלה שם רוח גבוהה (genius), אלא שהמנהיג הגבוה ביותר שיצר את המטריאליזם הנו אהרימן. הייתה לו השפעה חזקה במהלך המאות האחרונות. אוכל להצביע בקצרה על פרק אליו לא מצביעים בימינו בשמחה. אם זה קורה, הדבר נחשב לשיגעון מיוחד. ניתן להשפיע באופן הקל ביותר על האדם, אם בנעורים, בכוחות האימגינציה, שותלים בנפשו מה שלאחר מכן יגדל בתוכו. בחיים המאוחרים לא ניתן ללמד בני אדם דבר בצורה מקיפה. לפיכך, הלקוחות הפוטנציאליים הטובים ביותר עבור אהרימן, אשר את נפשם ביכולתו להפוך למטריאליסטית, הינם נפשות צעירות, אשר בתת-מודע שלהם הוא משתיל את המטריאליזם. אם בזמן בחיים שבני האדם עדיין לא חושבים באופן אינטלקטואלי, נכנסות צורות חשיבה מטריאליסטיות, והחשיבה המטריאליסטית מושתלת בנפשות ילדים, בני האדם ילמדו לחשוב בצורה מטריאליסטית ביותר. אהרימן עשה זאת באופן כזה שהוא נתן כהשראה לסופר של התקופה המטריאליסטית^[5] את הרעיון של רובינזון קרוזו. מי שמסתכל על רובינזון קרוזו רואה את הרעיונות המטריאליסטים של רובינזון פועלים לפני ולפנים. זה לא נראה כך, אך המכלול – משום שרובינזון בנוי כשהוא נחוש מאוד בחיי הרפתקה זו שלו בחוויות החיצוניות לכל דבר, עד שלבסוף אפילו הדת גדלה ככרובים בשדה – כל זה מכין היטב את נפש הילד לחשיבה מטריאליסטית. אם תדמו שבזמנים מסוימים במאות ה- 16, 17, 18 – היו גרסאות בוהמייניות, פורטוגזיות והונגריות לרובינזון, כחיקויים של רובינזון קרוזו, תוכלו לומר: העבודה נעשתה למופת, והחלק שמהווה הקריאה ברובינזון קרוזו בחינוך המטריאליסטי הוא עצום.

בהשוואה לתופעות כאלו, ניתן להצביע על דבר אותו על הילדים לקבל להבנתם עבור החיים המאוחרים יותר. אלו הם סיפורי האגדות החיים במרכז אירופה, במיוחד אוסף סיפורי האגדות של האחים גרים.^[6] זוהי ספרות טובה בהרבה מאשר רובינזון. ואם מבינים את מה שקורה כעת בין העמים האירופאים, בצורה כה מפחידה, כבדה, ומכבידה על הגורל, כאזהרה שנועדה להתבונן על הדרך בצורה מדויקת יותר, על מה שמתפתח מתחת לקרקע של האירועים, על מה שמתפשט אליו בהווה, – אז אפשר יהיה לדעת מעל לכל שהדבר אינו תלוי בכך שמלומדים גרמניים ספורים יחזירו את המדליות והתעודות שלהם לאנגליה. אם האזהרה של הזמן הנה כה חזקה, כך שניתן להכיר במשמעות של נפש-התודעה המקבלת אינספירציה מטריאליסטית בעם האנגלי, ניתן להבין גם את המשמעות של הקריאה ברובינזון קרוזו, ונדרש להכחיד פעם אחת את רובינזון כולו. אם ביום מן הימים נהיה מסוגלים להתייחס לאזהרה של זמננו באופן הנכון, נצא לפעול בצורה כוללנית וקיצונית יותר.

שלושים וחמש שנה חלפו מאז שהתחלתי לפרש את גתה ואת משימתו המדעית-רוחנית. ניסיתי להראות שהתיאוריה של גתה על האבולוציה הנה אכן תאוריית אבולוציה גדולה ורוחנית. חייב להגיע זמן בו הדבר יראה במעגלים רחבים יותר – משום שגתה נתן תאוריית אבולוציה עצומה ורוחנית. אנשים התקשו להבין זאת. ואז, בניגוד לגתה שנתן את תאוריית האבולוציה בצורה עדינה ורוחנית, דרווין – שתיאר את האבולוציה בצורה גסה, מטריאליסטית ביותר – יכול היה לפעול טוב יותר בתקופה המטריאליסטית. מרכז אירופה נתפס על ידי אנגליזציה^[7] מקיפה. כעת, דמו את הטרגדיה הטמונה בעובדה שהנטורליסט האנגלי ביותר בגרמניה – ארנסט הקל, שנשבה לחלוטין בדרוויניזם, הופיע עם השנאה מלאת החימה שלו לאנגלית. כאשר המלחמה הזו פרצה, הוא היה אחד מהראשונים לשלוח חזרה את המדליות והתעודות שקיבל מאנגליה. מן הסתם הוא זקן מדי לשלוח חזרה את הדרוויניזם הצבוע בצבע האנגליות, מכל מקום – זה היה יכול להיות הדבר המהותי, החשוב יותר.

העניינים האלו הם בעלי חשיבות עמוקה ביותר, והם קשורים לצורך בהעמקה של הרוחניות בימינו. אם תוכלו לראות עד כמה תאוריית הצבעים של גתה עמוקה לאין שיעור מהתאוריה של דרווין על האבולוציה, תוכלו להתוודע למה שהחיים התרבותיים המרכז האירופאים מעורבים בו, גם בהקשר לתחומים הגבוהים ביותר האלו.

ברצוני רק להעלות בכם תחושה המתריעה על כך שהאירועים בהווה חייבים להיות עבורנו כבדים והרי-גורל – התרעה לפעול, שאמורה לעורר אותנו למחשבה על מה שנמצא שם בחיי התרבות המרכז-אירופאים, ומה שקיים כהתחייבות לסלק אותו החוצה. התכוונתי לכך גם כאשר דברתי אתמול בהרצאה הפומבית,^[8] אודות העובדה שחיי התרבות המרכז-אירופאים מכילים זרעים החייבים להניב פרחים ופירות.

כאשר אנו חוזרים ואומרים: חיי הנפש המודעים מתרחשים על פני השטח; מתחת לפני השטח קיים משהו עליו דברנו במהלך הימים האלו; בזאת אנו מאפשרים גם למחשבותינו להתכוונן לעבר העובדה שגם בהווה, חי באימפולס של בני אדם רבים דבר מה השונה לחלוטין ממה שהם ערים אליו. אל תאמינו שעל בני האדם הנלחמים במערב ובמזרח להגן על הטירות במרכז אירופה, רק משום שהם ערים לכך בתודעה שלהם. מעל לכל, הביטו על האימפולסים אליהם אנשים רבים בימינו, ההולכים דרך שדה הדם והמוות, אינם ערים להם. מכל מקום, האימפולסים קיימים, ועלינו להיות מסוגלים לקבל מושג ותחושה עליהם ממדע הרוח – כשאנו מסתכלים למזרח ולמערב – אלו האימפולסים של אלו המקריבים את חייהם, משהו חי שהעתיד צריך לשאת רק עבור החוויה החיצונית, למרות שאין ללוחמים תחושה מוקדמת לכך בתודעה שלהם. אם נתייחס לאירועים האלו באופן הזה, נוכל לחדור אליהם באמצעות הרגש הנכון.

קחו בחשבון שהרבה נפשות עברו דרך שדה הדם והמוות במהלך האירועים הצבאיים האלו, אותם לא ניתן להשוות עם מה שקרה בהיסטוריה המודעת של בני האדם. אנו יכולים להעלות על דעתנו שהנפשות האלו תסתכלנה למטה על המוות שנכפה עליהן על ידי האירועים הגדולים של זמננו. דמיינו שעבור המטרה של מה שאמרתי שלשום, הכוחות האתריים הצעירים חודרים לאטמוספרה הרוחנית. דמיינו שלא רק הנפשות, אלא גם האינדיבידואלים, נמצאים בעולם הרוח, אך שדבר מה בעל ערך חודר מהגופים האתריים הצעירים שלהם לאטמוספרה הרוחית. כעת, הבה ונסתכל על האזהרות שמזהירים את בני האדם שנשארו פה על פני האדמה. כן, האדם האינדיבידואלי שעבר דרך שער המוות מזכיר לנו את המשימות הגדולות שצריכות להינשא בתרבות האירופאית.

אזהרות אלו חייבות להישמע. ואנשים חייבים שתהיה להם הנטייה להכיר תחושות של המצב שלנו מעמקי החיים התרבותיים. אם יצא לכם להרגיש פעם באופן כזה, שכל מי שנשאר היום בשדה הקרב כשהוא מת באיבו, עומד שם כמתריע, כמזהיר, הקורא לאנושות במרכז אירופה להפוך לרוחנית, אתם מרגישים דבר נכון. אין לנו חפץ בידע מופשט הנובע רק מהמושבים שאנו יושבים עליהם – ידע כגון, האדם מכיל גוף פיזי, גוף אתרי גוף אסטרלי ואני. או, האדם עובר דרך אינקרנציות רבות, לאדם יש קרמה וכן הלאה. אנו רוצים שהנפשות הלוקחות חלק בחיים הרוחניים-המודעים ירגישו מתוך מעמקיהם הנצחיים את הרגש עליו דובר כעת, על מנת לחוות בעתיד הקרוב גם את האזהרות של אלו שמתו באיבם. הדבר הטוב שאנו יכולים לקבל כתומכים של מדע הרוח, הם החיים החיוניים של אותם הצעירים, המהווים באמצעותם נשימה עבורנו. לא הידע, לא רק הידע, אלא החיים, החיים האלו הופכים למציאותיים.

בזמן האחרון, כמה חברים עזבו אותנו ואת המישור הפיזי. גם שותף לעבודה, פריץ מיטשר היקר, מת. הקרמה סדרה שניתנה לי המשימה לדבר בקרמטוריום, בטקס שריפת הגופה, בבאזל. היה עלי לומר כמה מילים לנפש שנעלמה. יחד עם דברים נוספים, דיברתי לנפש ואמרתי לה שאנו ערים לעובדה שהיא נשארת עדיין שותפה לעבודה, לאחר שהיא עברה דרך שער מוות. היה עלי לומר זאת מתוך התודעה, שמה שמחזק אותנו אינו רק תיאוריה; הוא חייב למלא אותנו לגמרי בחיים. ואז, עלינו להתנהג לאלו שעברו דרך שער המוות כאילו שהם עדיין חיים. אל לנו לומר לעצמנו: בני אדם החיים בגופים פיזיים מנועים מלהגשים באופן מלא את חיי הרוח מפאת הנסיבות השונות. מה הן העכבות בהן אנו יכולים להבחין בחיים הפיזיים האלו על פני האדמה עם בני האדם, אם המשימות הגדולות באמת של ההתפתחות מעורבות בכך – וצריכות להתגשם. אך לעיתים קרובות אנו יכולים לסמוך יותר על המתים. התחושה שהם בקרבנו, שניתן להעביר אליהם משימה מיוחדת, אפשרה לי לומר בצורה נאותה את דרשת-האבל על חברינו פריץ מיטשר שעבר כאדם שמת צעיר דרך שער המוות. מה שנאמר עבורו קשור לרבים אחרים שעברו דרך שער המוות. אנו מתייחסים אליהם כאל השותפים לעבודה החשובים ביותר שלנו, ואל לכם להבין בצורה לא נכונה אם אומר את הדבר הבא: בעבודתנו הרוחנית, אנו יכולים לסמוך על המתים אף יותר מאשר על החיים.

אך על מנת שנוכל להביע באופן כללי דברים כאלה, עלינו לחיות את מה שהתנועה הרוחנית שלנו יכולה לתת לנו. אני סומך על העובדה שבדיוק כעת, המת הנו השותף לעבודה החשוב ביותר עבור הספיריטואליזציה של התרבות האנושית העתידית במישור החיצוני של זמנים הרי-גורל אלו. משום שהמוות הזה הוא אדון גדול, עליו מסתכלים לאחור אלו שעברו דרך שער המוות. בימינו, עבור אנשים מסוימים הוא יכול להיות מורה חזק יותר מאשר החיים. אתם יכולים לראות זאת בדוגמאות השונות.

ברצוני לתת דוגמא – ניתן לתת גם דוגמאות נוספות. מאמר מדהים – [Wincenty Lutoslawski Rudolf Steiner’s so-called Occult Science in Hochland October 1910]], המתנגד למדע הרוח המיוצג על ידי, הופיע לפני כמה שנים בעיתון שהתפרסם בדרום גרמניה, ב – Hochland. מאמר זה עשה סנסציה. הוא נראה הגיוני לאנשים רבים, משום שהוא נכתב על ידי פילוסוף מפורסם. עורך העיתון קיבל את המאמר. הוא חשב שהוא תומך בהשקפה נכונה על מדע הרוח המורכב.

אני לא צריך להגן על הדבר באמצעים חיצוניים, זה לא תלוי בכך. ניתן לחלוטין להבין שאנשים חכמים מאוד בהווה, מחשיבים את מדע הרוח לדבר טיפשי. אך אחרי פרוץ המלחמה, קרה דבר שונה. העורך של העיתון הזה הוא גרמני טוב, אדם שחש את עצמו מאוד גרמני. האדם שאת מאמריו הוא קיבל באותם הימים כתב אליו מכתבים, והעורך פרסם גם אותם, הייתי אומר, בזכות “התמימות” המיוחדת בה ניחן. הוא פרסם אותם ב’עיתון החודשי של דרום גרמניה’. נסו פעם לקרוא אותם, ותראו שאותו הפילוסוף כיוון את זעמו לתרבות הרוחנית של מרכז אירופה, כך שעורך ה- Hochland, חש נאלץ לומר: ניתן למצוא בני אדם שחושבים כך רק בבית משוגעים במרכז אירופה. ביקורת משמעותית ביותר! ישנו עורך של עיתון דרום גרמני. עורך זה מקבל מאמר אותו הוא מחשיב כבעל סמכות להרוס את מדע הרוח. עליו הוא אומר: זה מאמר טוב על מדע הרוח שנכתב על ידי פילוסוף מפורסם. לאחר כמה זמן, העורך מקבל מכתבים מאותו אדם, שלדבריו צריך להיות בבית משוגעים. לא צריך להיות חכם גדול כדי לומר כעת: אם האדם הוא טיפש עכשיו, גם פעם הוא היה טיפש, והעורך היקר פשוט לא הבחין בזה בימים שהוא התעסק עם הטיפש, כשהלה כתב נגד מדע הרוח. זהו ההיגיון בחיים. לפעמים לא ניתן לחכות, עד שהגיון כזה בחיים עובד, אך הוא כבר קיים בחיים שלנו.

כך לפעמים תוכלו לחוות דבר מה בהתאמה למרשם הזה. בימים ההם, הופיע בדיוק המאמר נגד מדע הרוח שלי. אנשים קראו אותו. אנשים אמרו: זהו פילוסוף מפורסם ואפלטוניסט, הוא חכם במיוחד. העורך אמר לעצמו: אם מישהו שהנו כה חכם כותב אודות מדע הרוח, זהו מאמר משמעותי. עבר זמן מה, ואותו העורך אמר: האדם הזה הוא טיפש. אך הוא היה זקוק להוכיח באופן שצוטט כאן. דברים כאלה קורים לבני האדם. אנשים כמו העורך הזה של המגזין הדרום גרמני, שהאדמה תחת רגליהם כל כך בלתי יציבה, צריכים ללמוד דרך האירועים הניתנים במובן העמוק יותר של החיים של הזמנים האחרונים מעולם הרוח, מאשר נוח להם.

כך תוכלו להבין את החזרה שלי למה שאמרתי שנאמר כעת: בזמנים שלנו ישנם כוחות בלתי רצויים רבים, ואם אנו מכנים את המלחמה מחלה – אנו יכולים לעשות זאת – אזי זוהי מחלה שנגרמה על ידי דבר מה שקרה לפני זמן רב, והיא נמצאת כאן למען ההחלמה, כך שדבר מה שהיה עליו להוביל בהדרגה להרס החיים של התרבות כולה, יושמד .

אם אנו מכנים זאת מחלה במובן הזה, אם אנו מסתכלים על המחלה כעל הגנה, אנו מבינים את המלחמה הזו ואת האירועים הרי-הגורל של ההווה, מבינים זאת גם ברמזים ובאזהרות המשמעותיים שלה. אזי אנו יכולים לחוות אותה עם כל הכוחות הפנימיים של נפשותינו, כך שבוודאי שאנו יכולים להבחין באלו שעברו דרך שער המוות, להסתכל על העתיד הקרוב, וללמוד באמת מהי ההשראה שהם יכולים להביא בנפשות אותן הם רוצים לשמוע.

העמקה רוחנית זו, הנדרשת לרווחה ולהתקדמות האנושית בעתיד הקרוב, חייבת להגיע לתוכם. בנפשותיכם אתם יכולים לקלוט באופן הנכון את מה שברצוני לומר במילים אלו; רק כעת אתם הנכם התומכים של השקפת העולם במובן הנכון. אם נפשותיכם יכולות לעשות החלטה להפוך לנפשות כאלו, המפנות את תשומת ליבם למה שאלו שעברו דרך שער המוות בגלל אירועים הרי-גורל אלו, מלחששים.

גשר המחבר בין החיים למתים צריך להיבנות על ידי מדע הרוח בדיוק עבור העתיד הקרוב, קו מקשר דרכו הכוחות האלמנטריים מעניקי ההשראה של אלו שעשו הקרבה גדולה בזמננו, יכולים למצוא דרכם אלינו.

מסיבה זו רציתי לעורר תחושות במהלך הימים האלו, ללמד את נפשותיכם. תחושות אלו תהיינה כתחושות המצפות למה שנאמר לנפשות בהשפעת זמננו הרה-הגורל. במובן הזה, אני יכול לסגור את ההרצאה היום שוב במילים שדוברו כאן שלשום, אשר השפעתן צריכה להיות כמנטרה בנפשות שלנו, כך שהנפשות שלנו תצפנה להשראה שתגיע אליהן מהמתים, שהפכו לחיים במיוחד ברוח.

מאומץ הלוחמים,

מדם הקרבות,

מיגון השכולים,

מקרבנות האומות –

יעלו פירות הרוח

אם הנפשות המודעות לרוח

תפנינה את חושיהן לעבר ארץ-הרוח.

————————————————————————–

1. השייך למשפחת העמים הגרמניים ↑
2. במקור היה זה מונח מדעי ליחסים של השפות הסלביות. הרעיון של לאומיות של הסלבופילם (Slavophils) הוביל אותו לתבוע לאחד את כל העמים הסלביים תחת השלטון הרוסי. ↑
3. כמה פילוסופים רוסיים מהמאה ה- 19 שתמכו באמנציפציה של התרבות הרוסית בניגוד ל”מערביים”. ↑
4. Joseph-Marie Comte de Maistre (1753–1821) תמך באבסולוטיזם ובצורה הפאודלית של החברה. הוא התייחס לקתוליות ולראשוניות האפיפיור כיסודות של החיים הלאומיים והחברתיים. ↑
5. [דניאל דפו (1660-1731), כתב את – ‘החיים וההרפתקאות המוזרות של רובינזון קרוזו מיורק’ (1719).] ↑
6. [יעקב גרים (1785-1863) וווילאם גרים (1786-1859), מפרסמים את האוסף של סיפורי האגדות שלהם בשנת 1810 בפעם הראשונה.] ↑
7. אנגלוז או אַנגליזציה (Anglicisation) הוא הטמעה של תבניות לשוניות, שמקורן באנגלית, בשפות אחרות. השפעת האנגלית עשויה להתבטא בכל תחומי השפה, החל בתחביר, בביטויים או במורפולוגיה, ועד לשינויים בשפה היומיומית ובסלנג. ↑
8. הגורל האנושי כפי שהוא נראה לאור הידע הרוחני, וינה 8 למאי, 1915 – לא תורגם עדיין. ↑