הכרת הנפש והרוח

רודולף שטיינר

GA56

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: עציון בקר

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

התקדשות

28.11.1907 ברלין

במהלך הרצאות החורף שלנו אודות מדע-הרוח, כבר עסקנו בכמה נושאים לא פופולריים וכמה עניינים שאפשר לחיות איתם. עם זאת, אפשר לומר שאין נושא שהוא פחות פופולרי ונסבל מהנושא של ההתבוננות היום: ההתקדשות.

אם מדברים על עולמות הרוח העליונים, תופיע כמובן גם המחשבה: כיצד מגיע האדם להכרת העולמות העליונים הללו? בימינו ההתבוננות על ההתקדשות יכולה לתת רק תשובה ראשונית – רק כל ההרצאות של החורף הזה יכולות לתת תשובה מלאה. עלינו להניח שני עקרונות של כל מדע-רוח, שכבר נגענו בהם בהרצאה הראשונה. העיקרון הראשון הוא הידיעה שיש עוד, או אפילו מספר עולמות על-חושיים אחרים מאחורי העולמות המורגשים בחושים. הידיעה השנייה היא שעבור האדם העולמות העל-חושיים הללו יכולים להיות נגישים בהדרגה, כך שיוכל לזהותם לפי רמת התפתחותו.

עם זאת, כמובן, מדע-הרוח גורם להתנגדות של כל אותם אנשים המדברים על עניינים כאלה ואומרים: “אנחנו” או “מישהו” לא יכולים לזהותם. עם זאת, מלכתחילה, הדובר הרוצה להפוך את עצמו למדד הסטנדרטי של כל ידע אנושי, מניח סוג של בלעדיות על כל ידע, של אי-טעות.

מדע-הרוח עומד בדיוק בנקודת מבט הפוכה. נקודת מבטו היא שלאדם יש יכולות וכוחות קוגניטיביים הנמצאים בו במצב עוברי וניתן לפתחם יותר ויותר גבוה. יש להודות שזה נכון למדי אם מישהו אומר שישנם עולמות עליונים שהוא לא יכול לזהות. אולם, באותו זמן, יש לומר שאין לחדור לעולמות העליונים הללו רק עם אותם כוחות קוגניטיביים שאליהם הוא מתכוון, וכי מבחינה לוגית אין לאף אחד זכות לומר: כוחותיי הקוגניטיביים הם הסמכות העליונה הבלבדית; מה שאני מזהה מסמל את הגבול של כל ידע אפשרי. שכן בכך דוחים את יכולת ההתפתחות האנושית, מכחישים מלכתחילה שהאדם יכול לעלות לשלבים יותר ויותר גבוהים. עם זאת, זהו השכנוע הבסיסי של כל אדם המסתכל ללא משוא-פנים על העולם, ובמיוחד במסגרת החינוך הגרמני שלנו, קל להכיר בעיקרון זה.

גתה ביטא והדגיש שוב ושוב במשפטים הייחודיים והנפלאים ביותר, מציאת דרך חשיבה המובילה להתקדשות. ברצוני לצטט מספר מילים מתוך קטע המחשבה העמוק של גתה “הסודות” (המסתורין) בראש התבוננותנו היום. הוא מצביע שם על הכוח האנושי הפנימי השואף הלאה והלאה, יותר ויותר גבוה, אכן, מה שמפריע הוא מה שמקיף אותנו בכל רגע, מה שכופה עצמו עלינו מבחוץ מהחושי ככוח המעכב. עם זאת, לכוח הפנימי עדיין יש אמצעי להגיע אל הפנימיות, אל הידע העולמי.

גתה אומר בשיר הזה “הסודות” (המסתורין), שבו הוא מדבר על התקדשות מיוחדת של הרוזנקרויצרים ומציין את עיקרון ההתקדשות, עם המילים העמוקות:

“שכן כל כוח שועט קדימה אל המרחב העצום

לחיות ולפעול פה ושם;

אולם זרם העולם מעכב,

מגביל אותנו מכל הצדדים וקורע אותנו;

בסערה פנימית זו ובריב חיצוני

התודעה שומעת מילה שבקושי מובנת:

מהכוח הקושר את כל הישויות

נגאל אותו אדם השולט בעצמו.”

זה תואם לחלוטין את דרך החשיבה של גתה לחפש את הכוח הזה של הישות האנושית שניתן לפתחו לכוחות קוגניטיביים גבוהים יותר, לחפש אמצעים ודרכים לידע אובייקטיבי ולחוכמה המתבוננת פנימה, לתוך הרוחי של הדברים. זה תואם את דרך חשיבתו אם נצותת לו במקום שבו הוא מבטא את רמת הידע שלו בצורה האינטימית ביותר. שם אנו מוצאים עצות רבות, המבטאות זאת בצורה ברורה.

בתחילת תורת הצבעים שלו,^[1] גתה אומר שהעין נוצרה “על ידי האור עבור האור”. עדיין לא הגיע הזמן להבין עבודה זו של גתה; אולי, בעוד זמן מה, אם ינצחו נקודות המבט שהזכרתי בהרצאתי “מדעי הטבע העומדים בפני החלטה מכרעת”. גתה אמר: “זה היה איבר אדיש, לא רגיש לאור. האור גרם לאיבר לראות את האור, לתפוס את העצמים המוארים”. צריך לחשוב במובן של גתה לגבי מה שאמרתי במובן של מדע-הרוח: בתקופות קדומות לאדם לא היו עיניים היכולות לקלוט אור; העיניים עלו מאיברים שונים לגמרי. איזה כוח השיג את השינוי הזה? האור! הוא העלה כבקסם את העין שהפכה לרגישה לאור. באותו זמן גתה מצביע על כך שיש באדם יכולות אחרות, לא ידועות ולא מוערכות, אשר – אם הן מפותחות – פשוט פותחות עולם חדש כפי שהעין פותחת את עולם האור והצבעים אם היא מתעוררת. במדע-הרוח אנו מדברים בדיוק במובן הזה על העולמות העליונים, החוץ-חושיים.

בדיוק במובן של המימרה של יוהאן גוטליב פיכטה, ההוגה הדגול, אנחנו מדברים על תפיסה חוץ-חושית שכזו. פיכטה אמר שאם אדם רואה הולך עם אנשים עיוורים ומספר להם על אור וצבעים, הם רואים בו כנראה חולם בהקיץ. כמו כן, מה שהיה לפיכטה לומר למאזיניו באותם ימים היה רק עבור איבר שאמור להופיע, ואת זה – רק על רמה גבוהה יותר – ניתן להשוות לאיבר של העיוור מלידה שלפני הניתוח זיהה את העולם רק על ידי נגיעה ואחרי הניתוח ראה אותו מאיר בצבעים ובאור. כך ניתן גם לעורר יכולות על ידי התפתחות כוחות הרדומים באדם, כדי לקלוט כוחות וחפצים חדשים בסביבה, שניתן לתפוס רק עם יכולות רוחיות. במובן ההגיוני הזה, מדברים במדע-הרוח על עולמות עליונים.

מי שמפקפק בעולמות העליונים נמצא באותה רמה של יכולת הבחנה כמו מי שנולד עיוור ואומר: אין עולם של אור וצבעים כי אני לא רואה אותם. אדם לא יכול לדעת אודות אפשרויות הנסתרות מחושיו. עם זאת, מי שיכול להחליט אודות הממשות הוא מי שמכיר אותה. אף אחד לא יכול להחליט בעניין שאין הוא יודע עליו דבר, אלא רק מי שיודע משהו אודותיו. אכן, רק מכוח עיקרון ההתנסות אפשר להגיע למסקנות אודות התקדשות.

אולם האם חסר טעם לדבר על העניינים הללו? לא, זה הכרחי; כי מכוח איזה סמכות מדבר מישהו המודיע על עולמות עליונים שכאלה? הוא מדבר עליהם כי הוא יודע שרק על ידי תקשורת זו, רק על ידי דיווח זה, ניתן להעיר את היכולות והכוחות הרדומים בכל בני האדם כדי לחדור לעולמות האלה. מי שנרתע מלקבל מידע על העולמות הללו דומה למי שפעם נרתע מלהשתתף בפיתוח העיניים שבעזרתן יכול האדם לראות את השמש. הוא גם יכול היה לומר: מדוע עלי לפתח משהו כדי שאוכל לזהות את השמש ואת האור? הוא לא הכיר את השמש ואת האור לפני כן. רק על ידי כוח חיצוני שמתקרב אלינו, יכול המערך הפנימי להתפתח באדם. רק אם נוכל לפתוח בחופשיות את הנפש לתקשורת אודות העולמות העליונים, נקבל את האימפולס הראשון לפתח את הכוחות הגבוהים יותר המאפשרים לנו את כוח הראייה, ולבסוף להתקדש.

בכל הזמנים של ההתפתחות האנושית דובר על עיקרון ההתקדשות. רק היחס לפעילות הציבורית היה שונה מזה שבתקופתנו. אם נחזור לתקופות התרבות ההודית, הכשדית, הבבלית, המצרית או היוונית-רומית, אם נעלה לימי הביניים, למאות ה-16 וה-17 ועד לתקופתנו, היו תמיד קיימים מתקדשים ותלמידיהם. עם זאת, לא דיברו על כך בפומבי. מה הכוונה להיות מתקדש? מבדילים בין מתקדש, בעל ראיה רוחית ובין מישהו המפעיל את הכוחות העליונים בשירות העולם הפיזי.

עם זאת, איננו רוצים להתערב בהבדלים העדינים הללו. אדם מחונן בראייה רוחית כשהוא מסוגל להתבונן אל תוך העולמות החוץ-חושיים. אותם עולמות המוסתרים בפני האדם הרגיל, הם עבורו עולמות ברורים ומובחנים. מדוע ההתוודעות לעולמות עליונים שכאלה נערכה, אפשר לומר, בסתר? מדוע לא דיברו על כך בפומבי בעבר? נדבר על סכנות ההתקדשות בפעם הבאה. אני רוצה היום להסב את תשומת ליבכם רק לעובדה שבגבול בין העולם הגלוי-החושי לבין העולם הבלתי נראה, החוץ-חושי, אכן ממתינה סכנה מסוימת לאדם, ומי שרוצה להפוך למתקדש צריך בהתחלה להתגבר על סכנה זו. היא מורכבת מהעובדה שקשה במיוחד להבחין על גבול העולם הפיזי והעל-פיזי, בין אשליה למציאות, בין חלומות למציאות ובין חזון להשקפה האמיתית. בתחום זה קל מאוד לבלבל בין דברים דמיוניים של הנפש לבין המציאות האובייקטיבית. צריך תכונות שונות שניתן להסבירן באופן הבא: בגבול בין העולמות יש לשמור על קור רוח, ביטחון נפשי, אומץ, כושר התמדה ומרץ. אם האדם מאבד את הבהירות לגבי מה שהוא רואה ומהי המציאות בגבול הזה, הוא היה מאבד את דעתו, אז הוא נהיה טיפש במקום מתקדש.

בימינו, רוב האנשים מתרתחים, אם הם שומעים על עניינים כאלה כמו ראיית משהו מהעולמות העליונים. אולם, אצל רוב בני האדם לא קיימים ההתמדה והרצון ובעיקר הכוח להתגבר על כל מה שחייבים כדי להסיר את הסכנות שציינתי. לפיכך, בכל עת היה צורך לבחון את האנשים שיועדו להתקדשות לגבי שכלם, יכולותיהם הרוחיות והמוסריות ורגשותיהם. רק מי שיכול היה לעמוד במבחן לפני המבט הרחב של המתקדש יכול היה להתקבל לחניכות. היו אנשים כאלה שבגלל תנאי החיים שלהם יכלו להתחייב לכך, וזה איפשר להם להבחין בין מראית עין לאמת, בין חזון למציאות על הגבול שבין העולם הפיזי והעולם הרוחי.

כעת ייתכן ותעלה השאלה: מדוע גם היום אלו היודעים משהו על העניינים הללו אינם שותקים לאחר שאפשר היה לשתוק כל כך הרבה זמן? מדוע לא מקיימים גם היום את עיקרון ההסתגרות הקפדנית לגבי ההיכרות עם העולמות העליונים? מדוע עיקרון זה פג תוקף? יש לכך סיבות טובות. האנושות מתקדמת. זה משתנה במהלך התקופות השונות של התפתחותה. ההיסטוריה גם שונה הרבה יותר בארגון ובשלבי התפתחותה ממה שהאדם חסר ההשכלה מאמין. מי שלא מכיר את העניינים מתאר לעצמו שבני האדם הם כיום כפי שהיו לפני מאות שנים. גם למי שלמד היסטוריה ואנתרופולוגיה יש את אותו רעיון באופן מרומז. בני האדם במאות השנים השונות הם באמת מאוד שונים ממה שהאנטומיה החיצונית והפיזיולוגיה החיצונית רואה באופן זהה. ההבדלים אינם ברורים ממבט ראשון, והאנטומיה והפיזיולוגיה החיצונית לא יודעים עליהם דבר. האנושות מתקדמת, והתודעה האנושית והנפש האנושית התקדמו עד כדי כך שהאדם צריך את הידע של סודות העולם, ההשקפות, המושגים והרעיונות המובילים אותנו לעומקם של הדברים, שנשמרו תמיד במה שנקרא בתי הספר הסודיים, לרווחה ולקידמה הכללית של האנושות.

את הפרטים הנוספים אציג בהרצאות הבאות. עלינו רק להצביע על ההבדל העצום שהתרחש באנושות במהלך כמה מאות שנים. עלינו רק להזכיר דבר אחד שהתערב עמוקות בהתפתחות האנושית: אומנות הדפוס.

דמיינו פעם לעצמכם איך בני האדם חיו בנוגע לנפשם ולהשכלתם הרוחית לפני המצאת אומנות הדפוס, איך, לפני שהיו ספרים, הייתה התקשורת בין אלה שיודעים משהו, לבין אלה שרצו ללמוד משהו. השוו כיצד חודרים היום המדע והלמדנות דרך התקשורת לכל נפש באלפי אמצעים, בכתבים פופולריים ובכתבות בעיתונים. אם תמשיכו לדמיין, תוכלו להכיר ברעיון שהיום זה נראה אחרת בנפשות, ולא תחשבו שלתחושות, למחשבות ולדחפים שבנפשות אין השפעה על החיים בכללותם. מי שמאמין שכל מה שמובן מאליו הוא חותם של הרוח אומר לעצמו שלבני האדם יש היום צרכים פיזיים וחברתיים אחרים מאשר בעבר. פעם היה אפשרי שאנשים בודדים ידעו משהו על אירועים מסוימים, על אמת וחוכמה. אולם כיום, עיקרון ההתקדשות חייב להיות נגיש לכולם. בגלל החובה כלפי האנושות נפרצה הסודיות וההסתגרות הקפדנית של פעם. לכן היום מדברים לא רק על מה שיש לומר לגבי העולמות העליונים מנקודת המבט של מחקר הרוח, אלא גם מדברים בצורה מסוימת, לפחות באופן ראשוני, איך האדם אפילו יכול להתעלות לעולמות האלה, כיצד הוא יכול לבצע את השלבים הראשונים של ההתקדשות. עם זאת, מלכתחילה יש להפנות את תשומת הלב לעובדה שאף אחד לא צריך להאמין שיש לקחת את עיקרון ההתקדשות בקלות ובפחות רצינות מכיוון שהצעדים הראשונים של החניכה נגישים היום לכולם. כל אחד יכול לבצע את הצעדים הראשונים הללו בכל מצב, כפי שתשמעו. ואז מתחילים שלבים גבוהים יותר ויותר עד לזה של מתקדש במובן האמיתי של המילה.

בתחילה עליי לאפיין מושג זה. מיהו המתקדש? אם אני מניח שמאחורי עולמנו החושי יש עולמות גבוהים יותר ויותר, מתקדש יהיה מישהו שיש לו תובנה לגבי עולמות גבוהים אלה. ההכשרה להתקדשות נותנת לאדם את האמצעים וההנחיות כיצד לפתח את עיניו ואוזניו הרוחיות כדי שיוכל להתבונן לתוך עולם רוח זה כפי שהוא מסתכל עם איבריו הפיזיים על העולם הפיזי.

למען הדיוק, כל זה הוא רק הכנה להתקדשות האמיתית. מי שהופך לחניך ההתקדשות מקבל הנחיות מסוימות מהמורה שלו כיצד הוא יכול לפתח את היכולות הרדומות בו. כל זה מכוון לנקודה המובילה אותו לעומק הראשוני של העולם בדרגה הגבוהה ביותר, למרכז שממנו יוצאות קרני בריאת העולם ועקרונות העולם. דבר כזה אכן קיים. ניתן היה לבטא סוד זה אפילו במילים, ובכל זאת, הוא אינו מובע. הרשו לי לציין זאת מלכתחילה, כי גם אם זה נשמע מסתורי לכאורה, מי שיחשוב על זה קצת יגלה שגם האופן שבו מבטאים דבר כזה הוא מאוד משמעותי לגבי התחושה הראויה כדי להבין את עיקרון ההתקדשות.

מכינים את התלמיד לקבלת סוד העולם שיהיה ניתן לבטאו אם הוא יורשה לבטאו. המתקדש הוא אדם שיודע סוד מסוים שהוא משמעותי לחיי בני האדם ברמה הגבוהה ביותר. זהו סוד, כי אם הוא היה מבוטא בחיי היומיום זה היה נראה מטורף, חסר שכל, פרדוקסלי. אולם זוהי הבעיה הקטנה יותר. בכל אופן, ישנן סיבות נוספות לכך שמי שיכול לבטא את הסוד אינו רשאי לבטאו. הסיבה כל כך עמוקה, עד שלא ניתן לחלץ סוד זה ממי שסיים שלבי התקדשות מסוימים וסוד זה ידוע לו, אפילו לא אם מישהו יכאיב לו ויענה אותו. הוא לעולם לא ייתן שיוציאו סוד זה ממנו בכוח. כי סוד זה לא מועבר במילים מאדם לאדם. הדבר העיקרי מוכל בעובדה שמביאים את התלמיד לנקודה שבה על ידי פיתוח יכולותיו וכוחותיו שלו הוא מגיע בעצמו לפתרון החידה העומדת מאחורי העניין, כך שאפשר לומר, התלמיד מתייצב מול המורה עם העין המוארת המכריזה: מצאתי את זה!

אימון פירושו להוביל למציאת עצמו. חלק גדול ממה שיש לאדם בזכות לחדור לעולמות העליונים טמון בדיוק באותה תחושה גדולה ועצומה של הנפש כשהיא מתעוררת ומרגישה שנולדה מחדש, לאחר שהובלה ליכולות ולשלבי ההתפתחות הגבוהים יותר. ברמה נמוכה יותר אפשר להשוות רגש זה לתחושה של עיוור מלידה שהיה יכול עד כה רק למשש ולגעת בדברים, ואחרי שהיה שרוי בעלטה מוחלטת זכה, בעזרת ניתוח עיניים, לראות אור, צבעים וצורות. רק אם קיים קשר זה בין המורה לתלמיד, הקשר הוא קשר בריא. הוא מושתת על האידיאל הנעלה ביותר שיכול להיות בין אדם לאדם: על החירות. חייבת להיות כאן מערכת יחסים שאין בה שום השפעה בלתי מוצדקת מהמורה, כי כל מה שצריך לפתח מגיע מהתלמיד עצמו.

לאחר שאפיינו את הלך הנפש האמור לשלוט בעיקרון ההתקדשות, אנו רוצים להיכנס קצת יותר במדויק לפיתוח היכולות הרדומות באדם. נתחיל מהעניינים הברורים ונתקדם אל הרחוקים יותר. לגבי ההתבוננות הרגילה כבר קיימות שלוש יכולות: חשיבה, רגש ורצון. זוהי הרמה של האדם הממוצע. כל שלוש היכולות הללו ניתנות לפיתוח. בתחילה החשיבה: היא לא יכולה להוביל את האדם אל מעבר לעולם הפיזי, גם אם היא מפותחת באופן העדין והאינטימי ביותר. עם זאת, החשיבה היא עדיין השלב הראשון של ההתפתחות אם העניין הוא לעבור מעבר לעולם הפיזי. אולם מיד נפתור את הסתירה לכאורה הזו. עלי לדבר מיד על אותם עקרונות התקדשות שהיו מקובלים במהלך המאות האחרונות בבתי הספר הסודיים ואשר בכוונה מודיעים עליהם היום לציבור על ידי מי שיודע משהו עליהם.

ראשית, על התלמיד לפתח חשיבה משוחררת משימוש בחושים. מה מכנים חשיבה המשוחררת מחושיות? אם האדם מסתכל על העולם הסובב אותו באמצעות חושיו, הוא יוצר תמונות ורעיונות מנטליים של העולם. תמונות ורעיונות מנטליים אלו הופכים את העולם למובן עבורו. אך זאת איננה חשיבה משוחררת מחושיות. בגלל חולשה פנימית מסוימת, המדע המודרני בדרך כלל אינו רוצה לקבל חשיבה אחרת. אף על פי כן, חשיבה אחרת מקורה אך ורק בפנימיותו של האדם, בנפש האדם. האדם המודרני יודע רק מעט מאוד מההיקף הגדול של החשיבה הזו, החופשית מחושיות, ואם מישהו שומע עליה משהו, הוא דוחה אותה, ואינו רוצה לקבלה.

לא יכולות להיות לאדם רק מחשבות המתייחסות לעולם הנתפס בחושים; יכולות להיות לו גם מחשבות הנובעות מכוח פנימי שהחושים לעולם לא יוכלו לעורר. אפילו פילוסופים לא רואים זאת היום. אני יכול לספק ראיות לכך. מתמטיקה, גיאומטריה, יכולות לספק זאת. אף אחד לא יכול לראות בחוץ מעגל אמיתי; אף אחד לא יכול לראות בחוץ את העיקרון ששתיים כפול שתיים הם ארבע.

בכל אופן, אפשר לצאת החוצה על ידי מדיטציה פנימית מבלי לספור על ידי שעועית ששתיים כפול שתיים שווה ארבע, או שאפשר לבנות את המעגל לפי מבט פנימי, כך שקו המעגל תמיד נמצא במרחק שווה למרכז. מה התנוסס בראש בית ספרו של אפלטון הדגול? הוא כתב שאף אחד לא יכול להתקבל ללא ידע בגיאומטריה. אין הכוונה שהיה עליו לדעת את כל הגיאומטריה, אלא שהיה צריך להיות לו חוש מתאים לזה. אם נשחזר את המעגל החיצוני במושגים בלבד, לעולם לא נוכל ליצור מעגל אמיתי. עם זאת, אנו יכולים ליצור באופן זה בתודעתנו את המעגל ועקרונותיו. לפיכך, עלינו לגבש את המעגל מתודעתנו. זוהי חשיבה משוחררת מחושיות. מתמטיקה אינה פופולרית, ולמרות זאת, היא החשיבה היחידה החופשית מחושיות הנעשית בבתי הספר שלנו. אולם רוב האנשים לועגים למישהו אם הוא אומר שיש עדיין מושגים אחרים שאפשר למצוא באופן רוחי לחלוטין, כמו אלה של מרחב, מספר וצורות. אנשים מתעלמים ומתעבים את הפילוסופים וההוגים שטענו שהאדם מסוגל להקים בניין של רעיונות המתמזג עם העולם.

מי שהעלה רעיונות כאלה המשוחררים מחושיות בתוך החינוך והתרבות הגרמנית שלנו לתחומים אחרים מלבד גיאומטריה, הוא שוב גתה. זהו הישג גדול ומופלא של חיי הרוח של האנושות מה שעשה גתה עם מיני הצמחים, עם הצמח הארכיטיפי, ומיני בעלי-החיים, עם בעל-החיים הארכיטיפי. איזה מין מחשבות אלו? גתה עצמו מנסה להבהיר אותם בדרכו. הרבה אנשים כתבו על כך. עם זאת, נכתבו הרבה שטויות כי רוב האנשים לא מסוגלים להבין איך מעגל הבנוי באופן רוחי, שאת עקרונותיו אנחנו יכולים לראות, מתייחס למעגל המצויר על הלוח שאינו אלא מספר חלקיקי גיר קטנים. עם זאת, הצמח הארכיטיפי של גתה מתייחס לצמח הנראה בחושים החיצוניים. בחוץ נמצאים הצמחים השונים – כך חשב גתה – האחד נראה כך, השני כך. אולם, חיה בנו עוצמה רוחנית פנימית שבאמצעותה אנו מסוגלים למצוא את מושג הצמח הארכיטיפי מתוך יצירתיות פנימית. הבוטנאים חשבו שגתה מתכוון לצמח לא מושלם. אלו שטויות! הוא התכוון לצמח שמתבוננים עליו באופן רוחי! ניסיתי באחד מספריי לשחזר את הצמח הארכיטיפי הזה, כפי שבונים גם את המעגל במחשבה. הצמח הארכיטיפי של גתה מכיל בתוכו את כל הצמחים האפשריים שאפשר להעלות על הדעת, את כל האפשרויות. בעל-החיים הארכיטיפי שלו מכיל את כל בעלי-החיים האפשריים. גתה יצר שם ביולוגיה רוחית. היא מאפשרת לנו ליצור ברוח את מה שלא ניתן לראות בחושים. אנו מתחילים כאן מעובדה רוחית עמוקה ומשמעותית. גתה התחיל מעובדה זו, שממנה קיבל את מה שמצא כצמח ארכיטיפי. זה לא היה רק רעיון עבורו, אלא זה היה הכוח היוצר בכל הצמחים. בעל-החיים הארכיטיפי היה עבורו הכוח היוצר בכל בעל-חיים.

לעיתים קרובות ציטטתי שיחה מפורסמת אודות צמחים שניהלו גתה ושילר זה עם זה מיד בתחילת היכרותם. הם יצאו מהרצאה של אגודת חוקרי הטבע ביינה. שילר אמר שזה לא מספק להסתכל על היצורים בצורה כזו שאי אפשר לראות את הקוהרנטיות שלהם. גתה ענה שיכול להיות שיש גם שיטה אחרת שבה אפשר לראות את המשותף, הקשר הרוחי, המחזיק הכול ביחד. גתה מתאר לנו את השיחה, ושהוא לקח את העיפרון שלו וצייר את התמונה של הצמח הארכיטיפי עם כמה קווים אופייניים.

שילר, המשורר בעל המחשבות, אמר: אין זו עובדה; זהו רעיון, לא מציאות. גתה ענה, אם זה רעיון אני רואה בעיניי את הרעיונות בחוץ. בצמח נמצא הכוח היוצר חיים. בגלל ההסתכלות העמוקה שהייתה לתודעת גתה על ישות כזו, ייתכן שהתעורר בתודעתו אותו כוח היוצר את כל בעלי-החיים והצמחים. קשר מסתורי מתקיים בין פנימיות האדם לבין זה הפרוש בתחומי בעלי-החיים והצמחים. אם האדם מעלה כבריאה את הצמח הארכיטיפי בתוך עצמו, הוא מעלה את אותה הצורה שבעקבותיה נוצרו הצמחים. אנו רואים את עצמנו בדרך זו כמשתתפים רוחיים ביצירות של הטבע. גתה, כפי שזה, השתקע בדברים והעלה בתודעתו את הרוח החיה בדברים. גתה מציג זאת בפני האנושות.

אפשר לנסות דבר דומה בתחומים גבוהים יותר. פילוסוף גרמני עשה זאת, לא באופן מספק, אך באופן יסודי ומעמיק, אבל אף אחד לא הבין אותו. אם המעשייה הייתה נכונה, היא הייתה מוכיחה עובדה זו לעומקה. שכן הגל^[2] היה צריך לומר: “רק אחד הבין אותי, וגם הוא הבין אותי לא נכון.” הגל ניסה ליצור מושגים של הסביבה וההיסטוריה של בני האדם המשוחררים מחושיות. ‘פילוסופיית ההיסטוריה’ שלו הופיעה כעת בספרייה האוניברסלית של רקלם, שבה הוא נותן סקירה נהדרת של כל ההיסטוריה העולמית. הרבה דברים בה לא נכונים, למרבה הצער. דברים רבים הם חד-צדדיים כמו שרק הגל יכול להיות חד-צדדי, כך שהספר יכול לשמש רק כהצעה. עם זאת, הוא עשוי לשמש למציאת העיקרון. הגל דאג לחשוב באופן המשוחרר מחושיות, כך שהוא נותן לכל דבר להופיע ברוח שלו, שהיא אותה רוח שהובילה את האנושות. מי שרוצה לעשות זאת, זקוק לידע אינטימי יותר על רוח האדם והעמים מכפי שהגל יכול היה להחזיק בו. לפיכך, הכול נראה מופשט, אפור והגיוני במובן הרע; עם זאת, הדברים מעמיקי מחשבה ומעוררים. יש לומר: מה שלא בסדר שם יכול להיות שימושי אפילו יותר לאנושות מאשר הרבה דברים נכונים אך נדושים.

כשם שאפשר לחשוב וליצור במתמטיקה המשוחררת מחושיות, כך אפשר לעשות זאת גם בהיסטוריה, ‘הפילוסופיה של החירות‘^[3] שלי צריכה לתת תמונה של ההתפתחות הפנימית של האדם עם כל היכולות הקוגניטיביות שלו, כפי שניתן לתפוס זאת מתוך חשיבה משוחררת מחושיות. הספר הוא כמו אורגניזם שבו משפט עוקב אחר משנהו, ספר של חשיבה הנעה בתוך עצמה ומכילה את עצמה. רציתי להראות בו כיצד האדם הרוצה לעבור מהחושי אל החוץ-חושי צריך לטפח את החשיבה שלו.

בכל אופן, ישנם אמצעים קלים יותר, כלומר אלה שאותם מבשר מדע-הרוח. מה שאנחנו יכולים לקרוא בספרות של מדע-הרוח על האיברים האנושיים השונים, על היוולדויות חוזרות וקארמה, החיים שאחרי המוות, התפתחות הגזעים והתרבויות האנושיות ועל מה שעוד נדבר, אי אפשר לראות בחושים, אבל זה משהו שאתם יכולים להבין אם אתה מעורבים באופן כללי בהבנה אנושית. מדע-הרוח נותן לבני האדם חשיבה המשוחררת מחושיות כפי שניתנה פעם בבתי הספר הסודיים, וכפי שהאדם חייב לקבל אותה, לפני שהוא מסוגל להתבונן בעולמות הרוח. ראיית רוח והתקדשות נחוצים לשם כך. אך מי שיש לו את האפשרות להודיע על כך בדרך מסוימת יכול ליצור גשר. אז כל אחד יכול להשתכנע על ידי חשיבה הגיונית וכוח שיפוט בריא שהדברים נכונים. ראיית רוח נחוצה כדי למצוא את העומקים הגבוהים יותר, אך כדי להבין אותם דרושים רק תודעה והיגיון בריאים.

ואכן, כיום יותר ויותר אנשים אחוזים בחשיבה חומרנית או באותה יהירות של חוסר אפשרות לטעות הנובעת מהמדע הפוזיטיביסטי.^[4] זהו חלום באספמיה אמיתי. אם האנשים היו רק יודעים, למען הדיוק, שהם חיים תחת השערות, שהם לא יודעים מהו אמיתי ומהו לא אמיתי! אכן, הם אינם רוצים להכיר שהאפיפיור מנוע טעות; עם זאת, הם מתייחסים לעצמם כמנועי טעות. מי שעומד בנקודת המבט של המדע הוא הבלתי נסבל ביותר. הוא רואה כטיפש את מדען הרוח ואת עצמו כאדם שלא יכול לטעות! אפשר לְיַדֵעַ לגבי העולם שאינו נגיש לחושים רק בחשיבה המשוחררת מחושיות. מכאן שהאימון הראשון הוא אימון החשיבה אשר מאפשר את פיתוח החשיבה המובילה להתבוננות אמיתית בעולמות הרוח.

האימון השני הוא פיתוח הרגש. אף אחד לא צריך לאמן את הרגש, לפני שהגיע לרמה מסוימת בחשיבה המשוחררת מהחושיות. מי שיודע איך זה נראה בעולמות העליונים האלה יאמר לך: אם אתה עולה לעולמות העליונים, אתה מגיע לעולם האסטרלי ואז לעולם הרוח או לעולם הדוואכאני. הרשמים שם שונים לגמרי ממה שיכול לדמיין אדם המכיר את העולם הפיזי בלבד. גם אם כל החוויות שונות, דבר אחד נשאר: ההיגיון, החשיבה הבריאה. אדם המנכס לעצמו את החשיבה הבריאה, אדם העומד ביציבות על רגליו לא יוכל ללכת שולל אם יעלה לעולמות המציעים הפתעות רבות. לאדם המפתח את החשיבה הבטוחה הזו, הפועלת ממקורות הנפש, יש מנהיג בטוח גם מעבר לאותו גבול שבו קשה להבחין בין הפיזי לעל-פיזי.

על ידי חשיבה בריאה מתגברים על התהום הנפערת שם. אם מישהו חי בלי חשיבה בריאה ואומר: אתה נותן לי רק מחשבות; אולם, חי בתוכי כוח אלוהי, מדוע שלא אהיה מסוגל לעלות לעולמות העליונים? — אז אני יכול רק לענות: למי שמדבר בצורה כזו אין מושג לגבי התנאים של העולמות העליונים שבהם העולם החיצוני אינו מתקן אותנו, במקום שבו עלינו להיות המנהיג של עצמנו אם ברצוננו לא ללכת שולל.

בבית הספר של המיועדים להתקדשות התפתחות הרגש מתרחשת בעזרת האימגינציה. התלמיד יוצר בתחילה רעיון תמונתי על העולם; אז עליו לבצע את ההתבוננות שלו על העולם באופן שקט תחת האימרה של גתה: “כל מה שחולף הוא רק סימבול.” אני רוצה לתת לכם דוגמה שנתתי מספר פעמים כיצד מובילים מישהו שמטרתו התפתחות רוחנית, לעומקם של הדברים, איך מלמדים את התפתחות הרגש על ידי אימגינציה.^[5] אם אתם רוצים להבין את התפתחות הישויות ולעצור בחשיבה, לעולם לא תוכלו ללכת במידה מספקת מעבר לעולם החושי הזה. אתם יכולים לנכס לעצמכם את המושגים השונים ביותר כיצד ישויות בדרגה נמוכה יותר מתפתחות יותר ויותר גבוה עד לאדם, אתם יכולים אפילו לקחת את התיאוריה האבולוציונית הרוחית-מדעית כיצד הלוגוס נמזג ויצר צורות ועולמות מורכבים יותר ויותר: צמחים, בעלי-חיים, ישויות אנושיות, איך נוצרו כל ההבדלים, אבולוציה ואינבולוציה וכן הלאה. אלו תורות שמוצאים בספרים תיאוסופיים, מושגים נחמדים ומעניינים. עם זאת, אינכם יכולים להיכנס לעולמות העליונים בדרך זו. אתם יכולים בכך ליצור רעיונות, שהם אנלוגיות של עולמות עליונים, אך לעולם לא תוכלו להיכנס איתם לעולמות האלה. אתם צריכים אימגינציה. זה לא משהו שאפשר לדמיין.

זה משהו שמיוצר בכוח יצירתי ואינו מסתכם במושגים בלבד, כך שהמושגים הללו, כמו הצמח הארכיטיפי והחיה הארכיטיפית של גתה, תואמים את המציאות החיצונית; אך תמונות נוצרות בהתאם לרוח היוצרת מאחורי הדברים האלה. ברצוני להסביר בצורה של דיאלוג מה שתמיד אמרו לתלמידים בבתי הספר הסודיים האלה. אני אומר לכם זאת כדי להבהיר את העיקרון והשיטה של ההתקדשות. מה שאומר במספר מילים דורש תקופה ארוכה של אימון. הדיאלוג שאני אתאר מעולם לא התרחש, אך הוא מצביע על מה שתמיד התרחש בכל בית ספר רוחי. אומרים לאדם: הבט בצמח, המכוון עם שורשו כלפי האדמה, ושנותן לגבעולו, לעליו ולפריחתו לצמוח כלפי מעלה, והשווה אותו לאדם. היית משווה באופן לא נכון אם היית רוצה להשוות את הראש לפריחה ואת כף הרגל לשורש. ברצוני להעיר, שגם מי שייסד את מדעי הטבע החדשים יותר מגיע להשקפה זו. הוא משווה את השורש לראשו של האדם ורואה בצמח את האדם ההפוך ואת האדם כצמח ההפוך. השורש הוא הראש שהצמח נועץ כלפי מרכז האדמה, כשם שהאדם נועץ את הראש שברשותו בכיוון ההפוך, בכיוון השמש או הכוחות השמיימיים. הצמח מפנה את איבר הרבייה שלו, הפריחה, באופן טהור לקרני השמש שפעם, בבתי הספר הסודיים של ימי הביניים, כינו: “הרומח הקדוש של האהבה”. האדם הוא בדיוק ההיפך. הוא נועץ את איברי התפיסות שלו כלפי מרכז האדמה, ואת הראש לכיוון החלל. בין לבין, אומרים לתלמידים, נמצא בעל-החיים העושה חצי סיבוב, כך שעמוד השדרה שלו אופקי. הבט בצמח, בבעל-החיים ובאדם ותבין את המימרה של אפלטון שנפש העולם נצלבת על צלב העולם. אפלטון הבין את הצמח, בעל-החיים והאדם לפי העולם. הצמח ניצב אנכית, האדם הפוך אליו כך שהוא מביט בראשו באֶתֶר החופשי של העולם, והקורה האופקית היא בעל-החיים. זהו האבטיפוס של הצלב, כפי שהכירו אותו בימי קדם ובכל בתי הספר הסודיים.

אחר כך אומרים לתלמיד את הדברים הבאים: דמיין את הצמח ואת החומר הטהור והתמים שלו. האדם נמצא ברמה גבוהה יותר מהצמח. הצמח מזכיר את האדם השקוע בשינה. יש לו גוף פיזי וגוף אתרי כפי שלאדם הישן יש גוף פיזי וגוף אתרי. האדם נמצא, למעשה, מעבר לגוף הפיזי והאתרי. מה שחושב בו ומה שמרגיש בו תשוקה וכאב מנותק במצב השינה. לצמח יש תודעה שאנו מכירים בתור תודעת שינה.

מה המשמעות של ההתפתחות מהקו האופקי ועד שמסתיים הסיבוב? המשמעות היא שהאדם השיג את תודעת היום הבהירה הנוכחית שלו. עם המעבר מבעלי-החיים, האדם הפך להיות בעל תודעת יום בהירה. הוא היה צריך להפסיד משהו אחר בשביל זה. תסתכל על הצמח: גוף של תשוקות, גוף אסטרלי אכן חודר אליו. לצמח יש גוף פיזי וגוף אתרי. על האדם לעבור דרך בעל-החיים ולשלב אינסטינקטים, תאוות ותשוקות. הוא עלה גבוה יותר תוך שילוב הגוף האסטרלי בגוף הצמח.

כעת מדע-הרוח מניח לפני התלמיד אימגינציה גדולה. מדע-רוח זה מראה כיצד הוא יכול לפתח בהדרגה את הכוח המוביל את התלמיד בחזרה לטיהור טבע התשוקה שלו שמוביל אותו עד לנקודה שבה הוא חי שוב בגוף הטהור והצנוע בשלבי התפתחות גבוהים יותר, תוך שמירה על מצב התודעה הנוכחי שלו. כאן הוא התגבר על מה שהיה הכרחי שיספוג בתוך עצמו עם המעבר לשלבים הגבוהים. מה שהמורה העמיד בפני התלמיד היה אידיאל עתידי: שוב יהיה לך את טבע הצומח! נתנו לו את האמצעים להשיג זאת. אמרו לו: בעתיד האנושות כולה תחזור לשלב הזה כאשר בני האדם יפתחו את הכוח הרוחני הטהור. אז הוא כבר לא יהיה קשור לטבע התשוקה, הוא כבר לא ינעץ את איברי ההתעברות שלו בקרני השמש הרוחית. באימון ההתקדשות מכנים איבר זה ‘הגביע הקדוש’, שהוא איבר רוחי ובעתיד האדם ישיגו.

תארו לעצמכם את ההבדל בין ההפשטות היבשות שמציבים לפניכם במתמטיקה או בכתבים אידיאליסטיים לבין הרעיון הזה שבו אנחנו עולים דרך מצב בעל-החיים אל האדם ושוב עד לשלבים עתידיים אחרים של האנושות. אם נדמיין זאת, אנו נלווה את הדמיון הזה בתחושות וברגשות שלנו אם בדרך כלל אנו מסוגלים לא רק לחשוב על הרוח אלא גם להרגיש אותה. נראה את ההתפתחות הזו לא רק ברוח, אלא גם נרגיש אותה. האבולוציה ביקום נראית לנו עצומה וגדולה אם נדמיין אותה כך, לא באופן מופשט. כל היקום עם כל חידות העולם הוצג בפני התלמידים. תובעים ממנו לא רק את חשיבתו, אלא גם את הרגש והתחושה שלו. זה היה לגביו כאילו כל נפשו יצאה וחיה בכל אשר סביבו. כמו בארכיטיפ של גתה, כך נוצר בנו משהו שחי בכל הצמחים והחיות, כמו כן, אם הרגש המפותח עולה מתוכנו, כאילו הרגשנו את נפש העולם הזורמת ככוח דרך כל הישויות.

כך, כל מה שהיה סביב התלמיד התעורר לחיים, זה הפך לאימגינציה. היכן שהוא עבר ביערות ובכרי דשא, בכל מקום פעלו התמונות בנפשו. הן שחררו את הכוח הפנימי שבו ובהדרגה הוא הביט מאחורי הישויות ומאחורי הדברים. כשמספרים זאת באופן זה, זה נראה כמעט לא ייאמן. אם הציגו לתלמיד בהדרכת המורה את אימגינציות העולם, הוא הונחה לא רק לחשיבה, אלא גם לרגש ולאימפולסים שנבעו מנפשו של בורא עולם. הוא הוצג בעולם מהותי. ואז ההתפתחות ממשיכה מהרגש לרצון.

כפי שהרגש מתפתח על ידי תמונות, הרצון מתפתח על ידי האותיות האוקולטיות. רצון זה הוא העמוק שבכוחות האוקולטיים. הרצון הזה הופך למשהו כמו שלד שהאדם סוחט החוצה על ידי הרצון אל העולם החיצוני. אם תיזכרו בקונגרס מינכן, בתמונות של העמודים והחותמות, הם שם כדי לאמן את הרצון. יש העתק שלהם באוֹגְדָן שערכנו כתמונות של חותמות ועמודים אוקולטיים. אני רוצה לדון פעם אחת בעיקרון של החותמות והעמודים האוקולטיים האלה ולהסביר את משמעותם להתקדשות. כל חותם מסביר מה ניתן למצוא באפוקליפסה או בהתגלות יוחנן. באוֹגְדָן זה, מוצאים סמלים. לכל סמל יש השפעה עצומה ומעוררת על האדם.^[6]

על החותם הראשון תמצאו את הדמות האנושית. הרגליים כמו מפליז נוזלי, וחרב לוהטת יוצאת מהפה. אני לא רוצה לתאר את השאר. מי שמשתקע בחותם זה רואה שרק חותם זה נותן לו משהו נפלא במיוחד על ידי הניגוד הזה. בהרצאה האחרונה של חורף זה לגבי השמש, הירח והכוכבים, נשמע שאנו מובלים בחזרה על ידי מדע-הרוח גם למצבים של כדור הארץ שבהם הוא היה במצב לוהט-נוזלי וכי – בניגוד למדע החומרני – האדם כבר היה קיים. מדע-הרוח יכול להעלות בפני עצמו את ההתנגדות שהאדם לא היה יכול לחיות במצב לוהט-נוזלי. באותו זמן נוצר האדם ממסה נוזלית לוהטת. התחלה זו של כדור הארץ מוצגת ברגלי המתכת הנוזלית הלוהטת. מצב עתידי מאוחר יותר מוצג עם החרב הלוהטת שיוצאת מהפה, ומופיעה שוב בכל המיתוסים. אני יכול רק להצביע על הכוונה כאן. אתם תראו כיצד מדע-הרוח קשור באופן עמוק למהות הפנימית ביותר של העולם.

כאשר אני מדבר איתכם, כיצד נוצר האמצעי המתווך? לפני שאני מתחיל לדבר עולות בי מחשבותיי. הן מקבלות צלילים הגורמים לאוויר לרטוט. על ידי כך נע האוויר באולם הזה. תנודות האוויר מגיעות אל אוזנכם, מגיעות אל נפשותיכם ומעניקות את עצמן לנפשותיכם. המילים שלי חיות כאן בחדר בצורות מסוימות של תנודה. אם הייתם יכולים לראות אותן, הייתם רואים תנודות מסוימות כאשר אני אבטא את המילה “נפש”. כפי שהאדם מסוגל היום ליצור באוויר ולגרום שמה שחי בנפשו ינוע באוויר, כך הוא יוכל גם ליצור איברים. ישנם איברים באדם הנמצאים בתחילת התפתחותם, ואיברים אחרים הנמצאים בסוף התפתחותם. הגרון והלב נמצאים בתחילת התפתחותם. אני יודע שאני טוען משהו שערורייתי עבור המדע הפוזיטיבי, מכיוון שמתייחסים לשני איברים אלה כאל מכשירים מכניים, הלב כמשאבה. עם זאת, התיאוריות של הלב ומחזור הדם יחוו התארגנות מחדש בעתיד הלא רחוק. יגלו שמחזור הדם נובע ממשהו שונה לגמרי מהלב, ושהלב נע רק על ידי מחזור הדם. אם האדם מרגיש נבוך, הוא מסמיק. זוהי השפעה של הדם. הלב יהיה בעתיד שריר רצוני, והוא מכין את עצמו להיות כזה.

כאן ניתן משהו שכמעט יחקוק את עתידו של האדם מבחינה חיצונית-פיזית. הלב מהווה את פסגת הבעיה לגבי האנטומיה והפיזיקה הרגילים. יש לו תצורה של שריר רצוני, בעוד שכיום זה לא שריר רצוני. לשריר רצוני יש סיבי שריר מפוספסים. ללב יש סיבים מפוספסים כאלה, למרות שאפילו היום זה לא מרצון. עם זאת, הוא בדרך להפוך לשריר רצוני.

גם לגרון יהיה תפקיד נוסף. הוא יהיה איבר הרבייה של האדם. הגרון המייצר את המילים של הנפש יבצע את ההתרבות. עיקרון האש הוא הדיבור, ועיקרון האש של הדיבור יהיה עיקרון יצירתי; מכאן, החרב בפה. החרב הלוהטת הזו קשורה קשר הדוק לכוחות העולם. אם האדם נבלע בתמונתה, הדבר מחזק את כוח רצונו. ניתן לומר זאת רק באופן זה. מי שעושה זאת חווה את זה. ואז הוא לא רק צופה, חושב ומרגיש, אלא הוא חודר בכוח הרצון שלו לתוך הדברים. זוהי הדרך בכתיבה האוקולטית. אפשר לומר בצורה די ממשית באיזו דרך צריך לפתח חשיבה, רגש ורצון. אם האדם העיר את הכוחות הרדומים בתוכו, אזי החשיבה, הרגש והרצון הופכים לאיברים מסוימים, שמכנים אותם עיניים רוחיות. מהם נובעות העיניים הרוחיות המראות את עולם הרוח שטוף האור והצבעים ואת כוחות הרוח שמאחורי עולמנו הפיזי. כוח הרצון המאומן הופך לאוזניים הרוחיות שעליהן מדבר גם גתה שהיה מתקדש באופן עמוק בעניינים האלה:

“ביריבות עתיקה עם ספירות אחרות

השמש עדיין שרה את שירה המפואר,

והיא משלימה את המסע שהוקצה לה

עם פסיעה רועמת.”

גתה נשאר בתמונה הנכונה. אם אדם מוצג לעולם הרוח העליון, הוא מוצג על ידי האוזן. אם מגיעים לתחום הרוח, מיד נאמר: “בצלילים האלה היום החדש כבר נולד לאוזניי הרוח”. אלה שמאמינים שהם מבינים את גתה אבל אומרים, זוהי שטות, וצריכים הסבר לגבי זה, שאי אפשר לצפות שהמשורר יסכים לכך, יש לענות: לא, אי אפשר לצפות שגתה כתב שטויות: “השמש עדיין שרה . ..” אלו שטויות רק אם מיישמים זאת לגבי העולם הפיזי.

לפיכך, ראינו שעיקרון ההתקדשות מבוסס על העובדה שמעוררים כוחות מסוימים הרדומים באדם, כך שכוחות אלו מנחים את האדם אל עולם הרוח הסובב אותו. מה מעורר את הכוחות האלה של האדם? עלינו להסביר את העניין במלואו במובן של גתה. פעם היה איבר חישה, איבר אדיש בגוף החושי, שהיה מוצף באור. האור הפך אותו לעין, כך שהאדם יוכל לראות בעיניו את הצבעים והצורות סביבו. כך נוצרה העין. איברים לא ידועים ולא מזוהים אשר האדם לא רוצה לזהות, רדומים בתוכו. בנוסף לעולם האור והצבעים שנמצאים סביבנו, יש עולמות אחרים. כפי שגם אצל האדם העיוור התעוררה העין לראייה, כך האוזניים והעיניים הרוחיות מאומנות על ידי ראייה רוחית ושמיעה רוחית, כדי שהאדם יוכל להתבונן אל תוך עולם הרוח מסביבו.

האדם זכה במודעות עצמית. הוא הגיע למדרגה כזאת שהוא יכול לקשר את הכול לעצמו. אולם, מכיוון שהוא מפתח את העיניים והאוזניים הרוחיות בעקבות עיקרון ההתקדשות, הוא שרוי שוב בעולם החיצוני. הוא מוצא את האני הגבוה שלו בעולם זה. אסור לנו לומר שאנו מוצאים את האלוהי והרוחי בתוכנו. זהו ביטוי שגוי. דע את עצמך! זה פתגם ישן. עם זאת, יש להבין אותו בצורה כזו כפי ש’אדם’ זיהה את האישה שלו. הוא הפרה אותה. לפיכך, זה חל גם על האיברים. הָפְרֶה את עצמך, והעולם יפרה אותך. לפיכך, על האדם לפתח את הכוחות הרדומים בו. זה נכון מה שגתה אומר:

“לולא הייתה העין כמו השמש,

איך יכולנו לראות את האור?

לולא כוחו של אלוהים עצמו היה בנו,

איך יכול היה האלוהי לשמח אותנו?”

אכן, כוח השמש נמצא בנו, והעין אינה יוצרת את הישות האלוהית, אינה יוצרת את השמש, אלא היא רואה אותה לאחר שנבראה.

בדרך זו אנו יכולים לפתח כוחות גבוהים יותר ולחדור עמוק יותר ויותר לתוך העולם. אז העולם החיצוני כבר לא נראה לנו כמשהו שמרסן ומגביל אותנו, אלא כמביא מציאות אמיתית ורוחית. נוצרת הרמוניה בין האדם לעולם. בכך אנו מתגברים על האני הנמוך המביט אל העולם החושי. אנו משיגים את האני הגבוה של הישות האנושית הפרוס בכל היקום. גתה מתכוון לכך בציינו את עיקרון ההתקדשות בשירו “הסודות” (המסתורין) עם המילים שבהן אנו רוצים לסיים. הן מראות כיצד האדם זורם החוצה על ידי כיבוש עצמי אל הרגש החודר לעולם, אל הרוחי של העולם, אל רצונן של הרוחות הקוסמיות הפועמות בעולם:

שכן כל כוח שועט קדימה אל המרחב העצום