מאת אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

30.8.2021

מאמר זה נכתב בהשראת פעילות מבורכת המתקיימת בקיבוץ הרדוף סביב ובהשראת נושא המדיטציה, בו מובאים היבטים שנראים לי רלבנטיים לטיפוח תרבות אימון ותרגול מדיטציה, על אופניה השונים.

שאלה אחת העומדת לנגד עיני בתהליך כתיבת קובץ זה הינה: כיצד עשוי לשרת ולתמוך תהליך אימון ותרגול מדיטציה את פעילותנו השוטפת במהלך חיי היומיום?  והשאלה השנייה: כיצד משרתת ותומכת פעילותנו השוטפת בחיי היומיום במהלך אימון ותרגול המדיטציה?

שאלות יסוד אלו עשויות להוביל לגילוי דבר קיומו של מרחב פעילות חיוני החומק לא פעם מן העין, והוא מרחב היצירה הרוחני-ביוגרפי, האמנותי והרליגיוזי, בו יכולה להיווצר זיקה בריאה ומפרה, מאזנת ומשלימה בין פעילות מדיטטיבית בעלת אופי רוחני-היקפי, לבין פעילות שוטפת בחיי היומיום שהינה בעלת אופי ארצי-ממוקד. במרחב 'הסמוי מן העין', בין הקוטב ה"היקפי-רוחני לבין קוטב המרכז הארצי-רצוני, מתהווה ונוצרת התרבות האנושית על ידי בני אדם, מתוך מהלך יצירת חייהם הייחודית.

וכאן עשויה להישאל שאלה נוספת: האם ניתן להתאמן ולתרגל פעילות מדיטציה בקבוצה, כאשר במקביל לאותה פעילות מבורכת לא ניתן מרחב מתאים לתהליכים ביוגרפיים בעלי זיקה מובהקת לאימון ולתרגול זה, שאותם עוברים חברי הקבוצה? לאור מגוון רחב ועשיר יחסית של התנסויות במרחב יצירה חיוני עד מאד זה, נראה לי חשוב להתייחס לשאלה זאת.

לעניות דעתי והרגשתי, משתקפים ובאים לידי ביטוי אופייה ונוכחותה של ישות האנתרופוסופיה החל בשליש האחרון של המאה העשרים, וודאי שבפתח המאה ה-21 במהלך צעידה בדרך חיים "להיות אדם בקהילה". ניתן לומר שבמהלך כ-120 שנה נעשה צעד נוסף בתהליך ההתמרה מ'תיאוסופיה' ל'אנתרופוסופיה', שכאמור מתגשמת בתהליך טיפוח "תרבות האדם והקהילה (אנתרופוקולטורה…).

נובאליס ביטא זאת באופן נפלא: 'להיות אדם זו אמנות'. ואני מוסיף: להיות אדם בקהילה זו אמנות, אמנות חברתית. לאור זאת, ניתן לומר: ישות האנתרופוסופיה באה לידי ביטוי ומשתקפת בתהליך החינוכי-ביוגרפי-אמנותי-רליגיוזי שאותו יוצרים ועוברים בני אדם הצועדים בדרך החיים 'להיות בני אדם בקהילה', בנתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

נדמה לי שלא ניתן עוד ליצור תהליך אימון ותרגול מדיטטיבי המשלב עבודה עצמית וקבוצתית, מבלי לראות ביוזמת אימון ותרגול זה, מרכיב אינטגרלי אורגני ממהלך יצירה תרבותי חברתי ייחודי לאותם אינדיבידואלים השותפים בתהליך זה. על מנת להמחיש גישה זאת, עשוי לסייע לנו אם נדמה קבוצה של מוזיקאים הנפגשת כדי לתרגל נגינת סולמות, כיוון (אינטונציה) ועוד היבטים מוזיקליים חיוניים, מבלי שהם מנגנים יחדיו בהשראת אימון ותרגול זה. הנגינה ביחד מעניקה השראה ומוטיבציה לאימון ולתרגול – האימון והתרגול מעצים ומעמיק את חוויית הנגינה המשותפת.

בספרו 'העולם החברתי כאתר התקדשות – החזון האנתרופוסופי בחיים החברתיים[1] מתייחס הארי סלמאן לשינויים היסודיים שניסה שטיינר ליצור עם שותפיו בדרך האימון והתרגול הרוחני-מדיטטיבי לקראת ובעקבות כנס חג המולד, בו יוסדה מחדש החברה האנתרופוסופית הכללית. ספר זה מתאר באופן בהיר ומפורט יחסית את מה שנדרש לעשות כדי להביא להתחדשותה של תרבות אנושית בכלל, ולהתחדשותם של התכנים והצורות בחברה האנתרופוסופית, כדי שתוכל אכן לפעול כאימפולס תרבותי חיוני להתחדשות מיוחלת זו.

עתה נדרש לעבור לשלב שבו אותם דברים שלא התרחשו בזמנו של שטיינר ובעקבות פרידתו ממרחב היצירה הארצי אכן יתרחשו בהתאם לרוח ימים אלו, תקופה זאת בה אנו חיים. לשם כך יש לשלב את האימון והתרגול המדיטטיבי כחלק בלתי נפרד מהוויית החיים השוטפת של הפעילות הרוחנית-תרבותית-אמנותית, החברתית-קהילתית-פוליטית, הכלכלית והאקולוגית וזאת, בזיקה ביוגרפית-אמנותית-רליגיוזית לתהליך החינוך וההתחנכות של האדם והאנושות.

במהלך שנת 2019 ציינו ברחבי העולם מאה שנים לייסוד ביה"ס ולדורף הראשון בשטוטגרט. בדברי הפתיחה בהרצאה הראשונה מתוך סדרת ההרצאות ידע האדם[2] אותה נשא שטיינר בפני ציבור המחנכים והמורים של בית הספר העתידי, הוא אפיין את ייסוד ביה"ס כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם". המשמעות המעשית של אמירה 'מרחיקת לכת וראות' זו היא ייסוד אימפולס חינוך והתחנכות יזום ומודע של האנושות כתנאי הכרחי להתמודדות עם האתגרים התרבותיים שבפניהם אנו עומדים היום.

מתוך מהלך ייסוד חינוך ולדורף, התפתח 'אב טיפוס' להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית שניתן לתמצתו בשלבים עיקריים אלו:

א. התהליך החינוכי יוצר הקהילה, בה פעילים ושותפים בעיקר הורים ש'הובאו' לקהילה זו על ידי ילדיהם.

ב. הוויית החיים הקהילתית יוצרת התרבות האזרחית, קודם כל במרחבים מקומיים-מוניציפאליים ובהמשך במרחב המחוזי והארצי.

ג. יצירת התרבות האזרחית מביאה אט אט לשינוי עמוק באופייה של ההתנהלות הפוליטית, החל במרחב המקומי והמשך במרחב המחוזי והארצי.

ד. מתוך התחדשות תרבותית ופוליטית זאת נוצרת זיקה מחודשת לרוח האומה ונפש הלאום. וזאת, באמצעות 'קולטוס הפוך', שבו פעילות אנושית מבורכת – הוויית החיים התרבותית על כל מרכיביה, 'זורמת כלפי מעלה' ממרחבי החינוך וההתחנכות, מן המרחבים הקהילתיים היוצרים את הקרקע ליצירה התרבותית האזרחית ופוגשת את ישויות הלאום האינדיבידואליות המבקשות לחדש אף הן את פעילותן מתוך שיח יוצר ופורה עם בני האדם.

נקודת המוצא המתבקשת אם כן לאימון ותרגול מדיטטיבי אישי וקבוצתי היא היצירה הביוגרפית הייחודית לכל אחד מחברי הקבוצה, ומטבע הדברים – ליצירה הביוגרפית הייחודית לקבוצה המתרגלת, המתאמנת. הפעילות של כל אדם במרחבי יצירה עיקריים בחייו היא זו המעוררת צורך חיוני וממשי לאימון ותרגול. ומאפיין מרכזי של אימון ותרגול מדיטציה הוא שילוב מפרה בין 'עבודה על עצמנו' – כמו שהנגן מתאמן בביתו ופעילות יצירתית עם אנשים במגוון תחומי החיים – בדומה לנגינה בהרכבים קאמריים, אנסמבלים ובתזמורת.

פעילות מדיטטיבית נועדה לסייע למהלך התפתחות אינדיבידואלי וקהילתי, כאשר האידאל הרוחני, התרבותי והחברתי-קהילתי שמן הראוי שילווה אותה הוא: תמיכה בהגשמה עצמית אינדיבידואלית, שהינה בו זמנית הגשמה ויצירה קהילתית. ובאותה נשימה – תמיכה בהגשמת היצירה המשותפת לאנשים המתאמנים והמתרגלים, מתוך עצם תהליך ההגשמה העצמית של כל אינדיבידואל בקבוצה. ממש כמו בביצוע יצירה מוזיקלית – כל נגן מנגן את תפקידו הייחודי, וכך מתאפשר ביצוע היצירה השלמה. וגם כאן, באותה נשימה – ביצוע היצירה השלמה, ובעיקר התהליך לקראת הביצוע, מאפשר לכל נגן להגשים את עצמו, את 'הניגון הייחודי שלו' בתוך מרקם מוזיקלי שלם.

מטרות שונות לאימון ותרגול מדיטציה העשויות להזין ולהפרות, לאזן ולהשלים זו את זו

א. תמיכה במהלך חיי היומיום של האדם, ייצוב פנימי וחיצוני המסייע לאדם לממש את עצמו במרחבי פעילותו המגוונים תוך התמודדות עם קשיים ואתגרים העולים מתוך חייו הפנימיים ופעילותו בעולם. כאן הכוונה לתרגילי ההכנה ולתרגול נוסף המצוי בספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים?[3] מדיטציות ואמרות התבוננות[4]  ומקומות רבים נוספים.

ב. תמיכה ביוזמות מקצועיות, קהילתיות ואחרות. כדוגמא, המדיטציות למחנכים ורופאים, אמנים וחקלאים, כמו גם 'המוטו החברתי' ועוד.

ג. תמיכה ביצירת זיקה רוחנית-אמנותית-רליגיוזית על ידי האדם כפרט או של כלל חברי היוזמה או הקהילה עם מהלך עונות השנה באמצעות פרקי ההתבוננות המופיעים ב-לוח השנה לנפש[5]  או ארבע האימגינציות שהעניק שטיינר,[6] כשתי דוגמאות מתוך אפשרויות נוספות.

ד. הפנמה של תכני ספרות היסוד האנתרופוסופית כתשתית רוחנית-חשיבתית המאפשרת יצירת זיקה מפרה בין מרחבי הפעילות המדיטטיביים השונים.

ה. 19 הכיתות שניתנו כדרך מדיטטיבית לחציית סף אינדיבידואלית, יחד עם אחים ואחיות לדרך זו. תהליך מעבר סף זה באופן יזום ומודע, עשוי לסייע להתחדשותה של התרבות האנושית בזמננו, בהשראת תכנים הנחווים מעבר לסף, ומפרים את חיי האנשים המתנסים בתכנים אלו ואת פעילותם בעולם.

ו. טיפוח כשרים על-חושיים בהתאם לתיאורים המופיעים ב'כיצד קונים..' ובספרים נוספים – כשרים העשויים לאפשר מחקר מדעי רוחי פורה ורלבנטי לזמננו.

ז. מדיטציית אבן הפינה לחברה האנתרופוסופית החדשה – נושא רציני להתבוננות וליצירה.

ח. התייחסות לאופייה של המדיטציה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרון הכשרת החשיבה לשימוש מעשי.[7]

———————————————————————————————

[1] יצא לאור בהוצאת הרדוף.

[2] יצא לאור בהוצאת תלתן.

[3] יצא לאור בהוצאת מיכאל.

[4] יצא לאור בהוצאת תלתן.

[5] יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל, ובהוצאת משכן [בתרגום של יפתח בן-אהרון] וגם מופיע בתרגום של דר' אבישי גרשוני בארכיב זה.

[6] עונות השנה ואימגינציות מלאכי-עליון – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

[7] יצא לאור בהוצאת תלתן.