קריאה ושמיעה של הנסתר – 03

קריאה ושמיעה של הנסתר

קריאה אוקולטית ושמיעה אוקולטית

רודולף שטיינר

סידרה של 4 הרצאות שניתנו בדורנאך:

3-6.10.1914

GA 156

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה שלישית:

5.10.1914

חוויות פנימיות ו'הלכי נפש' כתנועות וכעיצורים

ממה שנאמר אתמול ושלשום נוכחים אתם לדעת שקריאה אוקולטית ושמיעה אוקולטית מכילות בהן חוויות של הנפש. השתמשתי בדוגמאות שונות כדי להראות ראשית כיצד על האדם להתלכד לחטיבה אחת עם הסמלים המתגלים לרואה הרוחי באימגינציה, ולאחר מכן, עם מה שמסמלים סמלים אלה בהתייחס להוויות רוחיות. ברצוני להתחיל היום בנותני לכם מושג מדויק יותר, כפי שמתאפשר בהרצאות המועטות שניתן להגישן, על אף שיהיה זה מושג מדויק-בקירוב לגבי מה שנדרש כדי להתקדם מראיה רוחית בלתי סדירה לראיה רוחית אמיתית שניתן לכנותה קריאה אוקולטית ושמיעה אוקולטית.

הדבר הראשון אודותיו אדבר אפשר לכנותו כ-'תנועות היגוי' של העולם הרוחי. הדרך בה לומד אדם לשמוע ולקרוא את התנועות של העולם הרוחי מהווה כמובן תהליך פנימי ומעמיק הרבה יותר מאשר איזה שהוא תהליך בחיים הרגילים. תיאורי עקיפין רבים נדרשים לפני שנוכל אף להתקרב למה שייתכן לכנותו חוויה בתנועות, בצלילים הפנימיים של הקוסמוס. ממה שהצבעתי לעברו אתמול נוכחתם לדעת שיכולים אנו לדבר על שבע תנועות כאלה, בהקבלה סימבולית למערכת כוכבי הלכת. הבה ונחזור שוב לדוגמה שנתתי אתמול: החיפוש אחר מישהו שמת. לקחתי זאת כנקודת מוצא וניסיתי לתאר את סוג החוויות שדרכן גדל בנו בהדרגה ידע העולם הרוחי. שמענו שדרך אורחי ההכנה השונים שעל הרואה הרוחי לעבור בהם רואה הוא ראשית סידרת תמונות והוא ניצב בפניהן כפי שניצב הוא מול הדברים של העולם החיצוני. ניצבים אנו מול תמונת חלום כפי שניצבים אנו גם מול הדברים של העולם החיצוני. אכן, בהדרגה בלבד לומדים אנו לזהות את עצמנו עם התמונות, כמו לעכל אותן, להיעשות לחטיבה אחת עם תמונות אלה, לחיות בהן כליל. אולם חייבים לתת את הדעת לכך שכשתמונות אלה מוליכות אותנו לבסוף למצוא את המת, או התרחשות אחרת כלשהי, או ישות בעולם הרוחי – מהוות הן סמלים להוויות קיום רוחיות. כתמונות מהוות הן הוויות קיום לכשעצמן; מבטאות הן הוויות קיום רוחיות. תמונות אלה מצויות שם. וכעת חייבת השאלה להישאל: האם תמונות אלה מצויות שם אך ורק כשהרואה הרוחי מכין עצמו באורח נאות ועשוי לראותן למעשה? תמונות אלה מצויות שם לא רק בתנאים כאלה. ומאוד חשוב לזכור ולנצור זאת. נניח שאתם יושבים או עומדים באיזה שהוא מקום ומוכנים במידה מספקת לראות משהו. סידרת תמונות רוטטות מופיעה לפניכם. כעת נשער שבמקום רואה רוחי מצוי אדם רגיל שאינו מחונן בכושר ראיה רוחית ואינו רואה כלל תמונות כאלה, אלא רק את התמונות של העולם הגשמי. האם אין התמונות מצויות שם כל עיקר? מצויות הם שם תמיד. הרשו לי ואנסח זאת כפי שעשיתי שלשום. לאמיתו של דבר מצויים אנו בתוך צרור הפרחים שלפנינו, ראייתנו אותו תלויה בהשתקפותו בעד האורגניזם שלנו. ברגע שיש לרואה הרוחי המאומן אימגינציה רוחית, אף הוא מצוי בו (בצרור).

בפרוצדורה הבאה, בה מזהה הוא את עצמו עם התמונות, מפעיל הוא פשוט תהליך תודעתי, למעשה מצוי הוא בתוך התמונות. דבר זה אינו מתייחס לרואה רוחי בלבד, אף כשניצב אדם מול אובייקט בעיניים פיזיות רגילות ובפעילות שכלית שגרתית, לא רק שמצוי הוא בתוך האובייקט הפיזי – המהווה לכשעצמו כפי שראינו אשליה בלבד – אלא שהווה הוא בפנים הרוחי, מצוי הוא תמיד בתוככי הישויות הרוחיות העילאיות שאינן בהתגשמות פיזית. באמת ובתמים הוא מצוי כל העת בפנים תמונות רוחיות אלה שהרואה הרוחי רואה חלק מהן. מצויות הן תמיד בסביבתנו ואנו נמצאים בהן תמיד. בלתי ניתנות הן לחישה, בלתי נראות לעין, כי כושר חישת האדם עמום מדי, מגושם מדי מכדי לחוש בישויות וביצירים קלילי טִוּוּי אלה בחושים הרגילים.

אך זהו דיבור מופשט. יכולנו אף לשאול: כל השוזר רוחית מסביב לעולם – בו מצויים אנו עצמנו – מדוע איננו נעשים מודעים לגביו? מדוע כך הדבר? לראשונה אנו מתחילים להבין מדוע כך הדבר בהזדהותנו באימגינציה, בהוציאנו לפועל למעשה את התהליך שתארתי אתמול. מבינים אנו אז היטב מדוע אין ישות אנוש יכולה להיות מודעת בעולם הרוחי הסובב אותה. מהי התנסות זו?

הבה ונחזור שוב. סידרת תמונות נערכת לפני הנפש. משתדלים אנו לזהות עצמנו עם תמונות אלה. אנו יודעים דרך חוויות נפשנו, שכמו מעכלים אנו תמונות אלה. אנו מלוכדים בתמונות אלה. כעת יודעים אנו שכך הדבר. אך בו ברגע אנו יכולים לענות על השאלה מדוע עלינו להיות מחוץ לגוף, מדוע עלינו לצאת מן הגוף ולזהות עצמנו עם התמונות אם עלינו לראותן? יכולות הן להשתקף מגופנו האתרי בלבד. כשדבר זה נעשה להתנסות של ממש יודעים אנו מדוע נחוץ הוא. באמצעות התנסויותינו בהקשר לתמונות אלה – עימן הזדהינו – יודעים אנו את הבא להלן:

אילו היה עלינו, בהזדהותנו כליל עם התמונות, לעבור חזרה אל הגוף הפיזי, אילו לא נשארנו מחוץ לגוף ולא חיכינו עד שהגוף האתרי ישקף אלינו את התמונות, כי אז היינו מחזירים אל הגוף הפיזי את כל מה שהתלכדנו בו לחטיבה אחת, היינו נוטלים זאת חזרה אל המשטח הגדור על ידי העור והורסים תיכף ומיד את הגוף הפיזי עד לנקודת המוות. הגורם הנבטי של המוות נמצא בגוף הפיזי. איננו רשאים לשאת אל הגוף הפיזי את מה שהזדהינו איתו. דבר זה יכול לקרות אך ורק כשהמוות בא ממש. כשהמוות בא למעשה בהוויית הקיום הארצית מגיעה הנפש לנקודה בה יכולה היא לזהות את עצמה במה ששוכן בעולם החיצוני כאימגינציה בנתיב הטבעי של החיים, אולם זהו המוות.

וכך רואים אתם ידידיי היקרים, שאנו רשאים ליטול בכובד ראש עמוק את המוטו הכביר השזור בכל הלימודים האוקולטיים. זוהי ההגות הבאה לידי ביטוי על ידי כל אלה שנעשו לאוקולטיסטים במשמעות האמיתית של המילה. ברגע שמושגת ראיה רוחית אמיתית ההתנסות היא כהתייצבות פנים אל פנים מול המוות. מגיעים אנו ל-שער המוות. תכופות מדגיש אני זאת מכיוון אחר. לומדים אנו לדעת כיצד מתחולל הדבר ביחס לישות אנוש בעוברה דרך שער המוות. אין ראיה רוחית יכולה להיות מושגת ללא מעבר דרך רגע חגיגי ביותר זה המתואר על ידי האוקולטיסטים כעמידה לפני שער המוות.

אולם עלינו ללמוד אף דבר נוסף. דיברתי על כך בסדרת הרצאות שניתנו במינכן (על 'ההתקדשות, הנצח ורגע המעבר'). לומדים אנו להציג שאלה, בכובד ראש מעמיק ביותר, שאלה חיונית למדע הרוחי. שואלים אנו: מהי האמת לגבי הווית קיומנו כישויות אנוש באורח שחיים אנו בתוככי אותו משזר רוטט של ישויות רוחיות עילאיות שאיננו מעזים לשאתו אל גופנו הפיזי מפני שמשמעותו של זה גורם-נבטי של מוות? מחוצה לנו מצויות מסביבנו אימגינציות כל העת, מצויים אנו בפנים ספירת אימגינציות, אך אל להן לעבור לפנימנו. ומה מגיע מאימגינציות אלה אלינו? צלליות, השתקפויות, הן מגיעות כמחשבותינו, כדימויינו השכליים. מחוצה לנו מהוות הן אימגינציות של ממש במלוא הדרן. והן משקפות את עצמן בנו ואנו חווים אותן בצורה מוחלשת, צללית של מחשבותינו ושל הדימויים השכליים שלנו. אילו נושאים היינו אותן במלוא הוויתן לפנימנו ולא רק מחזיקים בהן ברשותנו כהשתקפויות, כי אז עומדים היינו בכל רגע ורגע בפני סכנת מיתה. מה משמעותו של זה? משמעותו של זה הוא, שמערך העולם הקוסמי שומר עלינו מלחוות ישויות והתרחשויות רוחיות אלה במלוא הווייתן, המצויים כל העת מסביבנו. אנו מוגנים, הואיל ובתודעתנו היומיומית באים אנו במגע עם הצלליות בלבד של ישויות רוחיות אלה. ועם זאת מספר רב ועצום מאימגינציות אלה משתייכות לנו, שייכות לכוחות הפועלים בנו באורח יוצר. הכוחות היוצרים המצויים בפנימנו, שוכנים בעולם אימגינציות זה. ייתכן ולא נחווה אותן בצורתן הראשונית, אלא אך ורק בצורתן הצללית בה מצויות הן בנו כמחשבות. דבר זה עשוי לקרות אך ורק דרך מישהו שייטול מאתנו והלאה את חוויות האימגינציות המשתייכות למחשבותינו.

אך יש לחוותן! אולם – אין אנו יכולים לחוות אותן. עליהן להחוות על ידי ישויות חזקות מאתנו, על ידי ישויות שיכולות לשאתן במערך הרוח והנפש שלהן מבלי שיגיעו לסכנת מיתה. כל פעם שאנו חושבים, כל פעם שאנו פועלים בחיי הנפש שלנו, חייבת ישות רוחית לשרור בנו כל העת, כשהיא מונעת מאיתנו לחוות באימגינציות המהוות את תשתית מחשבותינו ודימויינו השכליים. כל מחשבה, כל חוויה בחיי הנפש שלכם – המצויות ברשותכם – מתייחסות לעולם של אימגינציות. וישות עילאית חייבת למשול בכם, לשמור ולהגן עליכם, בנוטלה מכם את מה שאתם עצמכם אינכם יכולים להוציא אל הפועל.

כאן הגענו אל נקודה בה יכולים אנו לדבר במשמעות ממשית יותר מאשר עד כה, אודות הישויות העילאיות מן ההיררכיה העליונה הסמוכה לזו שלנו, אודות האנגלוי (מלאכים). כעת משיגים אנו את מהותם באורח רוחי מקיף. רואים אנו אותם והנה חייבים הם להשגיח ולשמור על מה שאנו עצמנו איננו מסוגלים לבצע. אולם יכול הדבר, אף חייב לקרות לרואה הרוחי, שנעשה הוא מודע בהבחנה רבה יותר לגבי מה שזה עתה ספרתי לכם. וכך יהיה הדבר כשיתקדם בשלב אחד נוסף בחוויה הרוחית שלו.

אתמול דיברנו על נתיב ההזדהות לסדרת תמונות המופיעות לפנינו. האימגינציות נעכלות, נטמעות פנימה. כתוצאה מכך מופיעות הן כתמונות מחוצה לנו. והנה חווים אנו אותן בפנימנו ומתלכדים עמן לחטיבה אחת. אך הדבר עשוי להתקדם הלאה. אתחיל בתיאור החוויה הסובייקטיבית. סיפרתי לכם אתמול משהו, אותו מתאר אני באורח חוזר ונשנה. כשמשתקע אדם במדיטציה ובהתרכזות, מתקרב משהו שאחריו הוא מבקש. עולה סדרת תמונות, עמה יכול הוא להזדהות. אמרתי שיכול לקרות דבר נוסף. כשמעלות המדיטציה וההתרכזות את התמונות הללו ומשתדלים אנו להיכנס בהן הישר, הקריאה האוקולטית והשמיעה האוקולטית המהוות את ההשגה הממשית לגבי ישותו הרוחית של המת, אין הן מתהוות כהכרח. התהליך כולו עלול להתנפץ כתהליך שבחלום והתוצאות עשויות להופיע מאוחר יותר בלבד. אך אם נמשיך הלאה, אם תהיינה לנו הסבלנות הדרושה כדי להתקדם בהתפתחות אוקולטית דרך מדיטציה והתרכזות, כי אז נחווה את התהליך בדרך אחרת נוספת.

ניתן לחוות זאת בדרך כדלהלן: נוטלים אנו על עצמנו את המשימה לראות ישות או תהליך כלשהם בעולם הרוחי. משתקעים אנו במדיטציה או בהתרכזות. בזה מוציאים אנו את עצמנו מן העולם הפיזי ועוברים אל מצב בו המדיטציה, כלומר – תכולת הנפש שאנו עצמנו מעוררים, זורמת לה הלאה ואנו יכולים לחוש את המעבר.

דומה כמו קיימת אפלה רבה יותר, ומה שהנפש מעוררת זורם הלאה מן התמונות והן עולות ומופיעות שנית באורח חי הרבה יותר מאשר בחלום. כעת ניצבים אנו מולן במודעות וצוללים בהן שוב. ושוב עשוי לבוא רגע בו אנו יודעים: "כעת אתה מזדהה עם התמונות, התלכדת עימהן לאחד, מצוי אתה בפנימן." אך איננו חשים עוד את הוויית קיומנו: חשים אנו כמו שוקעים אנו אל הקוסמוס, כמו נמצאים אנו באַין אוניברסלי. כך מזדהים אנו עם התמונות, מכבים אותן, ודבר אין לנו במקומן. אך כעת באמצעות ההתאמנות במדיטציה, עולה בידנו, שלא להתדרדר לייאוש כשסוברים אנו שאבדנו באין. אין בנו אותה תחושת אובדן מוחלט שעלולה להתהוות בנקל. בקיצור, צוללים אנו כמו שוחים באוקיינוס של לא-כלום, אלי הקוסמוס. והנה דומה הדבר ליקיצה, אך לא משינה, כי אם ממשהו בעל ממשות עזה יותר. ברגע היקיצה יודעים אנו: לא היתה זו שינה! לא עברנו דרך ריקנות השינה, משהו התרחש במרווח הזמן שבאמצע. משהו בו היינו נוכחים וכעת התעוררנו שוב, בתודעתנו קיימות ההתרחשויות אותן לא יכולנו לחוות, בהתרחשותן, במודעות מלאה. אך לאחר מכן יודעים אנו בוודאות מוחלטת שאכן חווינו אותן. דומה הדבר לזיכרון! זוכרים אנו דבר-מה שעברנו בו ולא בעצמיותנו הרגילה, כי אם במהות העולה על העצמיות הרגילה. כעת נכנס הדבר לתודעתנו וחווים אנו את היעד שהצבנו לפנינו, את המשימה שנטלנו על עצמנו. וכעת, כשמשתקעים אנו במדיטציה אודות מה שהתרחש יודעים אנו: "זה עתה עברת דרך משהו כישות חושבת (אלא של'חשיבה', אשר כאן ערכיות עילאית יותר מאשר בעולם הגשמי) עברת דרך זה כישות חושבת. אך תעלה כאשר תעלה רמת ההתפתחות שלך כישות אנוש, אינך יכול לחוות את מה שעברת דרכו כעת". הרי זה דבר שהישות האנושית עצמה אינה יכולה להתנסות בו. ועל כן, בפרק הזמן שחל בין הצלילה לבין הגיחה שנית, על ישות אחרת ליטול למענך את פונקציית החשיבה ולחשוב בך. אתה עצמך אינך יכול להפעיל את החשיבה. יכול הנך אך לזכור לאחר מכן מה שחשבה בך ישות זו. היה זה מלאך – מלאך אשר חשב! ויודעים אנו שבפרק הזמן, שבאמצע, שזורים חיינו במלאכנו. המלאכים חוו זאת למעננו והואיל והמלאכים חוו זאת, נדחקת תודעתנו. כעת מקיצים אנו וזוכרים, בחיי המחשבה הרגילים, את מה שחוו המלאכים בפנימנו. זהו התהליך. זוהי הדרך שבה מושגות בדרך כלל חוויות רוחיות. משיגים אנו אותן באורח כזה בו יודעים אנו: ראשית עלינו לעבור אל מצב בו נכנסה לפנימנו ישות עילאית מן ההיררכיה העליונה הסמוכה לזו שלנו, בהזדהותה עמנו. מה שאין אנו מסוגלים לעשותו בשל רפיוננו, יכולים אנו לעשות דרך ישות עילאית מן ההיררכיה העליונה הסמוכה לזו שלנו, הנמצאת בפנימנו, אך תודעתנו נדחקת. איננו מסוגלים להכיל את החוויה בממשותה המידית, אך אנו קולטים אותה לאחר מכן, דרך הזיכרון ובתודעת אגו מלאה.

כך מתהווה הדבר שחוויות רוחיות המוענקות לנו בחסד נחוות בזמן מסוים, אך אנו נעשים מודעים להן בזמן שונה. דיברתי על חוויה שהיתה לי בנוגע לידידינו היקר כריסטיאן מורגנשטרן, חוויה של ממש, מעל לכל ספק. אך נעשים אנו מודעים לחוויה כזאת אחר כך, הואיל וישות עילאית מן ההיררכיה העליונה הסמוכה לזו שלנו חייבת ליטול על עצמה את פונקציית הידע במהלך החוויה האקטואלית.

תבינו מדוע חייב הדבר להיות כך. אילו מביאים היינו לתוך האורגניזם שלנו את שחוֹוה בנו ישות עילאית מן ההיררכיות העליונות, לא רק שקוטלים היינו את האורגניזם שלנו, אלא אף מנפצים אותו כדרך התפוצצות, עד לחלקיקיו הקטנים ביותר. אם נושאים היינו חוויות אלה מטה אל האורגניזם שלנו, כי אז לא רק שהיינו מביאים עליו מיתה, כי אם, בו-זמנית, את שריפתו לאפר. כעת רואים אתם שוב שהראיה הרוחית מביאה אותנו לזיקה אל מה שקוראים אנו לו שער המוות. לאמיתו של דבר יכולים אנו לדעת מה מציין המוות רק אז בנשאנו עצמנו לאותם חיי נפש העשויים להחוות מן החוויות שתוארו.

מכך בלבד יכולים אנו להבין את האינדיבידואליות האנושית בהימצאה מחוץ לגוף הפיזי. או אז אנו יודעים כיצד עליה להתקבל אל ההיררכיות העליונות על מנת שלא תפעל ככוח משחית, ככוח הגורם למוות, כישות המהווה בראש וראשונה את ישותנו המצויה על המישור הפיזי. תחושת נפש אנוש בשהותה בחיק ישות עילאית מן ההיררכיות העליונות נעשית ממשית, ממשית לחלוטין.

כעת לראשונה מתקרבים אנו לדעת כיצד נראים הדברים מצידו האחר של המוות. יודעים אנו: כאן בחיינו הארציים מוקפים אנו על ידי ממלכות המינרלים, הצמחים, בעלי החיים וממלכת אנוש. מעבר למוות נכנסים אנו לספירת ההיררכיות העליונות שלאזורן משתייכים אנו כפי שכאן משתייכים אנו לסביבת הישויות שמסביבנו, הישויות הפיזיות. תחושת קירבה אל הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות באה לנפשנו. או אז לומדים אנו לדעת שכניסה של ממש לעולם הרוחי פשוט אינה אפשרית ללא החדרה בה של אותה תחושה צרופה של יראת רוממות, תחושה של התמסרות לעולם הרוחי העילאי. ולתחושות אלה אותם גוונים שתארתי.

דבר זה עשוי לעורר הלך נפש נחוץ. יכול אני לבטא זאת אך ורק בצייני שמהווה הוא אותו הלך נפש בו חשים אנו את עצמנו בשהייתנו בעולמות הרוחיים. זקוקים אנו להלך נפש זה עבור כל התנסות של ממש בעולמות הרוחיים, כפי שכאן, בעולם הגשמי, על מנת שיהיה לאל ידינו להבין את בן דורנו, עלינו להשתמש בפיקת הגרון ובשאר איברי דיבור כדי להגות את הצליל E. מה שמאפשר בדיבור האנושי הרגיל להגות את הצלילE , יוצר בעולמות העליונים את החוויה הזורמת מן ההתמסרות. סוג התמסרות זה מהווה אחת מתנועות ההיגוי בעולמות העליונים. לא נוכל לראות דבר, לקרוא דבר, לשמוע דבר בעולמות העליונים, אלא כשנוכל להחזיק בהלך נפש זה, ואז, להמתין למה שיש לישויות העילאיות של העולמות העליונים למסור לנו הואיל והבאנו אליהן הלך נפש זה. מתוך הלכי נפש אלה, מתוך גישה זו אל העולמות העליונים, מתהוות תנועות היגוי אלה של הקוסמוס. אם קיימת תחושה זו: מסביב לך מצוי עולם, אך אין אתה יכול לחיות בו בכוחות אנוש החלשים שלך, הסובב אותך בזמן שאתה חי בגופך הפיזי הניתן להיראות אך ורק על ידי צלליות מחשבותיך והשגותיך ובעצם הוא משתקף בהן. אינך עשוי לחוות באימגינציות אלה במישרין. המלאך המשגיח עליך חייב ליטול התנסות זאת ממך בחייך הרגילים. כשאדם חש זאת באורח פנימי, ברטט הנחוץ, ובו יראת רוממות פנימית, כי אז יהיה לאל ידו להיעשות מודע לאחת מתנועות ההיגוי של העולם הרוחי.

שלב נוסף תלוי בפיתוח דבר-מה שציינתי אותו בספרי: 'סף עולם הרוח'.[1] אנו מגיעים אל העולם הרוחי כפי שתארתי. התהליך הוא שכמו יוצאים אנו מעצמנו ומזדהים עם ישות זולתנו. אך לא די בכך, לא די בכך כלל. נדרש לא רק להיות מסוגלים לזהות את עצמנו עם ישויות זולתנו, אלא אף להעביר את עצמנו בטרנספורמציה אל ישויות זולתנו, שיהיה לאל ידנו להעביר את עצמנו במטמורפוזה לישויות אחרות ולמעשה להיעשות למהות זו אליה אנו חודרים. הכנה טובה לכושר זה היא – לתרגל בעצמנו שוב ושוב התעניינות שמתוך אהבה לכל דבר המצוי בעולם הסובב אותנו. בלתי אפשרי להביע מה חשוב הדבר-לאין-קץ עבור האוקולטיסט המתפתח, לעורר בעצמנו התעניינות אוהבת לכל דבר בעולם הסובב אותנו. זהו רמז שלרוע המזל אינו נקלט בדרך כלל די לעומק ומכאן חוסר ההצלחה המלווה תכופות את האוקולטיזם. טבעי הדבר שכוח ההתעניינות הנדרש יופנה באדם כלפי עצמו בלבד. אף אם האדם אינו מודה בכך מופנה כוח ההתעניינות הנדרש כלפי עצמו גרידא. יתכן וקוראים לכך בשם אחר, אף על פי כן קיימת התעניינות כנה מועטת מאוד בדברים אחרים, ורבה ועצומה מאוד כלפי האדם עצמו.

יש לומר כמובן שהחוק הקוסמי גוזר שעל האדם להתעניין בעצמו ונדרש אכן מאמץ רב שלא להתעניין כל הזמן בעצמו. דבר זה מהווה ככלות הכל חלק טבעי מן החיים על המישור הפיזי. אתעלם מן העובדה שאם יש לנו חולי כלשהו, כאב או אי-סדירות, מצויה התעניינות זו כל העת. לא יתכן אחרת. במקרה כזה, עשויים כמובן מאמצים לסייע לאדם שלא יתעניין בעצמו, אך הדבר קשה בקיצוניות. עלול לקרות שאדם נעשה חולה ואין לו עניין מיוחד בעובדה שחולי זה בו, יתכן והוא אדיש לו לגמרי. מה שמעניין אותו באמת הוא כיצד התהווה חולי זה מכל הקוסמוס, כיצד התהווה משהו מנקודה מסוימת בקוסמוס וכעת מצוי הוא בתוך עורו. במקרה כזה מתעניין האדם בחולי רציני באותו אופן כמו היווה משהו שמחוצה לו!

תודו בדבר, שמה שתארתי זה עתה, קשה מאוד. וכך הדבר ביחס לרוב הדברים ולפחות על המישור הפיזי. מאוד קשה ליטול את הדברים השגרתיים ביותר שאנו חווים בחושינו ובמחשבותינו כמו היינו ניצבים מחוצה להם כעצמים, אך דווקא את הדבר הזה חייבים אנו להשתדל לעשות. והואיל וכה קשה הדבר אין משתדלים לגביו בדרך כלל. אך כל אדם יכול להיות בטוח שאם ימשיך בהתמדה שללא-חת בהתאמנויות המתוארות בספר: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים'[2] ישיג בהדרגה דעת זו.

ההתאמנויות אינן מתורגלות בדקדקנות כלל, אלא אם אימצנו לעצמנו את נקודת הראות שתוארה בזה.

הידע יושג אך ורק בשבילים צדדיים, כי קשה הדבר באורח קיצוני. הוא יוגבה במידה שתפחת התעניינותנו בעצמיותנו, כך שלא נהווה עוד לעצמנו סובייקט מעניין אלא אובייקט מעניין. אין בכך משום נזק, ויעילותו רבה מאוד כי אנו עצמנו מהווים אובייקט שתמיד בהישג יד. אלא, שעל לנו לערב בינו לבין הסובייקט!

וכעת, באותה מידה בה מתחילים אנו עצמנו להיעשות לאובייקט, מתחילים אנו להתעניין בכל דבר שמחוצה לנו ובד בבד מפתחים אנו התעניינות אוהבת בעולם ובתופעותיו. בהתפתח יותר ויותר המסירות האוהבת לעולם ולתופעות עשוי הלך הנפש להתחזק עד לנקודה בה אין אנו רק עוברים אל מחוץ לעצמנו, אלא עשויים להעביר עצמנו במטמורפוזה לישויות אחרות. בהדרגה נעשים אנו מסוגלים לכך. אולם דברים כאלה קשים לנפשו של האדם עם על מסירות אוהבת זו להתקיים ויש לבקש אחרי סיוע.

אציין דבר שעשוי לשמש כסיוע. ניתנת להיווצר התחלה בעשותנו את העולם הפיזי למוטיב, למעין קריאה אוקולטית. תכופות נותן אני דוגמה שממנה טוב להתחיל. בהתייצבנו מול ישות אנושית ובהביטנו בהבעת פניה נוכחים אנו לדעת שתחומי העור, התווים הללו שאותם רואה העין אינם מהווים את המהות העיקרית. מהווים הם את ביטוי קלסתרה של הנפש השוכנת בתוכם, ואם יהיה לפנינו ציור התווים – לא יהוו התווים את המהות העיקרית, הנפש המעניקה לעצמה תווים אלה, תחווה אותם כתבניתה. ולאחר מכן יכולים אנו להסתכל בטבע החיצוני שמסביבנו כמו היה אף הוא קלסתר חיצוני.

חוקרים חומרניים ניצבים בפני המהויות של הטבע החיצוני כפי שהיה אדם אומר לגבי ישות אנוש: "לדבר אודות נפש השוכנת בפנים הוא חסר ממשות, מהווה הוא אמונה טפלה דמיונית. כל מה שמעניין אותי אלה הן התצורות שניתן למדוד ולחקור". כך חוקרים בני אדם רגילים את הטבע החיצוני. אולם אנו יכולים לומר לעצמנו: כשם שטבעי הדבר לראות את הבעת פניו של אדם כקלסתרה של נפשו כך יכולים אנו להתבונן בכלל הטבע החיצוני, לא באורח רגיל אלא כקלסתרן של ישויות רוחיות שמאחוריו כן יאה הדבר כאן לראות את כלל עולם בעלי החיים כקלסתרו של הטבע החיצוני. הדבר דורש ראיה פנימית ולימוד נוספים כדי שלא לראות בבעלי החיים מה שנראה בדרך כלל, אלא לראות בהם דבר שניתן למוסרו במילים הבאות: הנה העיט, המעופף לכוון השמש – זהו הכיוון כלפי מעלה אל העולמות העליונים. אקח אותך העיט כסימבול להתעלות אל העולמות הרוחיים. מסתכל אני בגבת העין האנושית ורואה משהו המרמז על טבעו של העיט. משהו השואף כלפי מעלה אל העולמות הרוחיים. רואה אני כיצד מוסר הבא לידי ביטוי בנפש אנוש את קלסתרו. העיט מהווה חלק מקלסתר הטבע החיצוני. בעיט המעופף רואה אני משהו המרמז על גבת העין שבהבעת פני אנוש. מביט אני בפר ורואה כיצד צמוד הוא לאדמה בלעסו את מזונו, כיצד מצוי הוא באלמנט התואם לו כשהוא נתון כליל לתהליך העיכול, כיצד צמוד הוא בכל תהליך חייו אל מה שנוטל הוא מן האדמה. הפר מרמז לי על כוח משיכת האדמה. ולאחר מכן מתבונן אני בישות האנושית וחש באורח רוחי: גם כאן מצוי משהו מכוח משיכת האדמה, אך מוחזק הוא בבקרה, מוחזק באיזון על ידי הטבע הנפשי באדם. חש אני אף את מציאותו של טבע הפר באדם, אלא שאין הוא מתבטא באורח זהה כבפר עצמו. טבע הפר נראה באורח הבעה קלסתרי. וכך הדבר בהתייחס לטבע האריה בהתבונני עמוקות בלב האדם ובהשוותי אותו לאריה שבטבע החיצוני. בדרך זו נוכל להסתכל בכל העולם של בעלי החיים הגבוהים יותר והנמוכים יותר.[3]

ישנם בני אדם המייחסים את העיט, הפר והאריה לנפש אנוש והם מציירים ציורים. בני אדם כאלה משתדלים לקרוא את אשר רשום בעולם בעלי החיים וללקטם מזה, אך במקרה זה, את מה שנחווה בכללותו מן הזיקה לישות אנוש, מפרידים לאותיות בודדות. בקיצור, יכולים אנו לקרוא לעולם בעלי החיים הקלסתר של הטבע.

אך לא רק הקלסתר מעניין אותנו בהעמיקנו התבוננותנו בישות אנוש. בנסותנו להעמיק יותר בנפש – מעוניינים אנו במה שנקרא הבעות הפנים. כשמצוי הקלסתר בתנועה, מתקרבים אנו אל הנפש דרך משחק הבעות הפנים יותר מאשר דרך הקלסתר כמו שהוא. שוב ושוב בטבע החיצוני יכולים אנו למצוא משחק זה של הבעת העולם הרוחי שמאחור. מוצאים אנו זאת כשמסתכלים אנו בעולם הצמחים, בססגוניותו, כשהוא מנץ באביב ופורח במהלך הקיץ. תחילה דוחפת אותו האדמה החוצה ואז, מן העבר השני נכנסים בו כוחות מן הספירות המעצבים בו רטטים שוקקי חיים בפריחה, בצמיחה ובירוק לאין קץ. כשמסתכלים אנו בעולם צמחים זה ומייחסים אנו הבעות פני אדם לנפשו – מהווה דבר זה תרגיל נוסף. ועל כן יכולים אנו לומר: עולם הצמחים מהווה ארשת הפנים של הטבע. ולאחר מכן באות מחוות ותנועות הנובעות מן הנפש.

כפי שעשויים אנו לקרוא לעולם בעלי החיים הקלסתר של הטבע ולעולם הצומח ארשת הפנים של הטבע כך יכולים אנו לראות כעת בתצורות של העולם המינרלי את מחוות הטבע. ולאדם המתאמן בקריאה ובשמיעה אוקולטיות באורח של ממש, הרי זה מן הדברים המופלאים ביותר שעשויים לקרות לו לחוות את עולם המינרלים באורח כזה שבתצורות מקצועות פני השטח של המינרלים, ביחסיהם האופייניים להם אל הקוסמוס שמחוצה להם, בקרינה שלהם, בשקיפותם, בבהירות הגבישית של הקוורץ, של מלחי הגיר, של הברקת והקריסופרזה – רואה הוא את המחוות, ששוני רב-גוון להם לאין קץ, של הישויות הרוחיות העילאיות שמאחורי הטבע.

אם אנו מוציאים אל הפועל התאמנויות כאלה, אם יכולים אנו לחוות באמת ובתמים באבנים, שאלמלא כן מתות היו עבורנו, את מה שניתן לחוותו באמצעות ממלכת מינרלים דוממת זו, ודומה הדבר כמו היתה נפש מבטאת עצמה במחווה חיה את מה שחי בה, כי אז יהיה בכך משום סיוע לרכישת התעניינות אוהבת לכל המהויות הסובבות אותנו. או אז נגיע בהדרגה לשלב התפתחות אשר בו, כאשר מתאפשרת רכישת הראיה הרוחית, מסוגלים נהיה אף להעביר עצמנו בטרנספורמציה אל המהויות שמסביבנו. נוכחים אנו לדעת שמצוי בנו הכוח לעשות זאת. יכולים אנו להעביר עצמנו בטרנספורמציה אל כל ישויות האנוש זולתנו, אך נדרשת פרקטיקה באורח שתואר. ישות אנוש מסוגלת למטמורפוזה לאין גבול בהקשר זה. ושוב יכולים אנו להציג שאלה, אך לפני שנעשה זאת הרשו לי ואדבר על התחושות הצמודות אל מה שזה עתה תיארתי. החוויה הראשונה מסבה לאפשרות גישה אל ההיררכיות, תודעת היותנו יכולים להעביר עצמנו בטרנספורמציה אל כלל המהויות השונות מביאה אותנו לנתינת כבוד לאנושיותו של האדם. לומדים אנו להעריכה בכל יוקרתה, את האנושיות שאין אנו מוצאים בעולם הפיזי, שאיננו מוצאים בעצמנו ושמוצאים אנו אך ורק כשנעשים אנו בעצם לישות אחרת.

התחושה המלווה כצורך את כושר הטרנספורמציה אינה מובילה אותנו לגאווה. כל טרנספורמציה וטרנספורמציה אומרות לנו שאנו לא בעלי ערך כאותה מהות שאליה חייבים אנו להעביר עצמנו בטרנספורמציה. מימושו של כושר הטרנספורמציה משמעותו בעת ובעונה אחת ענווה. תחושת ענווה מלאת אמונה עליונה עמוקה כרוכה במימוש כושר הטרנספורמציה.

אולם שאלה נוספת עלולה לעלות. מעוררים אנו כוחות טרנספורמציה אלה מישותנו הפנימית. האם מצויים הם בפנימנו כל העת? כן: כשם שהאימגינציות אותן אנו מעלים – בדרך שתוארה אתמול והיום מצויות תמיד מסביבנו, כך אף כושרות טרנספורמציה אלה מצויים תמיד בפנימנו. אך על מנת שתהיה לנו בקרה מודעת לגביהם חייבים אנו להתפתח בדרך שאמרתי לכם. בכל רגע ורגע אין אנו עצמנו בלבד, אלא אף כל מהות ומהות זולתנו, אלא שאין אנו מפתחים את תודעתנו ברמה מספקת. ניטיב להבין זאת אם נחשוב על המקרים בחיים בהם אדם, על המישור הפיזי, מעביר את עצמו בטרנספורמציה לישות אחרת. על המישור הפיזי, כמובן, משתמש אדם בכוחות המהווים בנסיבות אחרות כוחות טרנספורמציה. אולם משתמש הוא בהם מבלי לדעת דבר אודותם. הוא משתמש בהם מידי השתלטו על בני דורו שלא בצדק בהפעילו את רצונו עליהם, מידי עשותו אי צדק לבני דורו. דבר זה מחדיר בבני דורו משהו שאין לו צידוק. מזה רוכש הוא כוח מסוים היות והנטל ממשיך לרבוץ על זולתו.

כך הדבר כאשר נעשה עוול. הכוחות שבהם נעשה עוול מהווים את אותם כוחות טרנספורמציה, אלא שבמקום הלא נכון. כל רע שבעולם מהווה יישום בלתי חוקי של כוחות טרנספורמציה אלה. ראיה פנימית מעמיקה אל סוד הוויית הקיום עולה כשיודעים אנו מניין נובע העוול, הרוע, הפשע והחטא המתרחשים בעולם. מתרחשים הם כי הכוחות הטובים ביותר, הקדושים ביותר הקיימים באדם, כוחות הטרנספורמציה – משתמשים בהם באורח שגוי. לא היה כל רוע בעולם אם לא היו בו כוחות טרנספורמציה קדושים ביותר אלה. אף בהרצאה פומבית ציינתי פעם סוד זה לגבי כוח הרוע ('רוע לאור ידע הרוח' – ברלין, 15.1.1914) באומרי שזהו יישום מעוות של אותו כוח, אשר במקומו הנאות מוביל היה לטוב העילאי ביותר. בהלך נפש זה אשר בא כאשר יודעים אנו: כאן, בכל נפש אנושית מצוי דבר-מה שיכול מצד אחד להעביר את עצמו בטרנספורמציה אל כל הישויות ומצד שני לאגוצנטריות, זהו הלך הנפש בו עלינו להתייצב בפני הקוסמוס כשבכוונתנו לרכוש שמיעה רוחית. זוהי תנועת ההיגוי השניה. הלך הנפש שביכולתנו לרוכשו באשר לסוד הרוע, כפי שהצגתיו לפניכם, מהווה תנועת ההיגוי השלישית – אותה אנו חווים כשאנו יודעים מהיכן ייעשה אדם לרע.

כשנבין את הסוד שפשרו הכוחות העילאיים ביותר – אשר ברוע משתמשים בהם באופן מעוות – או אז נרכוש את הלך הנפש של תנועת ההיגוי הקוסמית השלישית. את הלכי הנפש הללו יש לחוות למעשה.

כך דיברנו על שלוש תנועות היגוי קוסמיות. הדבר נמשך זמן מה היום. מחר נדבר על האחרות. תחילה היה עלי לדבר על העיקרון שחשיבותו בביסוס, בחוויה פנימית, של אותה זיקה אל הקוסמוס, שבאמצעותה, בהקדישנו לכך את כוחות הנפש שלנו, אנו נעשים מאזינים וקוראים של המתרחש מחוצה לנו, מעבר, בעולם הרוחי.

————————————————————————————————–

  1. דרך להכרה עצמית של האדם עולם הרוח – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  2. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – יצא בעברית בהוצאת מיכאל
  3. ראו פירוט רב לגבי עולם החיות בספר 'האדם כסימפוניה של מילת הבריאה' – יצא בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *