רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 4

אוסלו, 5 באוקטובר 1913

בעוד אני עומד לדבר על חלק אחר בבשורה החמישית היום, אני חש די בנוח עם המסקנות של הבשורה של יוחנן. אתם זוכרים כיצד נאמר שהבשורות אינן כוללות כמובן את כל האירועים שקרו מסביב לישוע כריסטוס. משום שאם אנשים היו רוצים לרשום זאת בזמנו, העולם לא היה יכול להכיל מספיק ספרים כדי להכיל את הכל. דבר אחד הוא, אם כן, מעבר לכל ספק: אירועים אחרים אולי קרו גם כן, חוץ ממה שנאמר בארבע הבשורות. היום אני אתחיל לספר סיפורים מחייו של ישוע מנצרת, בערך מהזמן שהזכרנו במקרים אחרים כשניתנו קטעים קצרים מהבשורה החמישית.^[1] זה יספק בסיס לכל מה שאני באמת חפץ להציג מהבשורה החמישית בהרצאות אלה.

אנו נתחיל אם כך בזמן שישוע מנצרת היה בערך בשנתו השתיים עשרה. כפי שאתם יודעים, זאת היתה השנה כשאני-זרתוסטרא, שהתגשם באחד משני ילדי ישוע שחי באותה העת, הילד ששושלתו ניתנת על ידי מתי, נכנס בפעולה מיסטית לתוך הילד ישוע השני שהוזכר במיוחד בתחילת הבשורה של לוקס. אנו יודעים שהבשורה מתייחסת לרגע זה בחייו של ישוע מנצרת מכך שמספרים לנו שישוע הילד מהבשורה של לוקס אבד כשעלה לירושלים לרגל החג ונמצא שוב כשהוא יושב יחד עם אנשים חכמים ומדהים אותם ואת הוריו על ידי התשובות המצוינות שנתן. אנו יודעים, על כל פנים, שתשובות מצוינות ומשמעותיות אלה באו בזכות העובדה שאני-זרתוסטרא באמת הופיע בילד, שחוכמתו נובעת מתוך נפש זו, מתוך שפע עילאי עמוק של זיכרונות. אנו יודעים גם ששתי המשפחות התאחדו אחרי שאימא של הילד מזרע נתן ואביו של הילד מזרע שלמה מתו וישוע הילד שאז נשא גם את האני-זרתוסטרא גדל במשפחה המאוחדת.

הבשורה החמישית מראה שילדותו היתה מוזרה ומיוחדת. בתחילה האנשים מסביב לישוע הצעיר יצרו עליו חוות דעת מצוינת עקב התשובות המשמעותיות שניתנו לחכמים בבית המקדש. אנשים ראו בו חכם לעתיד, מישהו שיגיע לרמה גבוהה במיוחד של חוכמה. היו להם ציפיות מאוד גבוהות ממנו והחלו לשתות בצמא כל מילה שאמר. למרות כל זאת, הילד הלך ונהייה יותר ויותר שקט עם חלוף הזמן. הוא דיבר כה מעט שלעיתים קרובות אנשים לא הרגישו בנוח בסביבתו. זה קרה משום שהוא עבר מאבק פנימי כביר בתקופה שבין שנתו השתיים עשרה לשמונה עשרה. זה באמת היה כאילו שאוצרות של חוכמה היו קמים לתחיה בנפשו, כאילו שהשמש שפעם זרחה כאור של זרתוסטרא זרחה עכשיו בתוכו, כשהיא מקבלת את צורתו של חכם עברי.

בתחילה נראה היה שהילד אמור היה להקשיב במלוא תשומת הלב לכל מה שלחכמים שביקרו בביתו היה לומר, ובזכות כישוריו המיוחדים יכול היה תמיד לענות. הוא היה מפתיע את החכמים שבאו לביתו בנצרת כדי לבהות בפה פעור בילד הפלא. אך ככל שחלף הזמן הוא נהייה יותר ויותר שקט, ורק הקשיב בשקט למה שלאחרים היה לומר. יחד עם זאת עלו בנפשו בשנים אלו רעיונות אדירים, אמרות מוסריות ואימפולסים אדירים של מוסר. בעוד הוא הקשיב בדממה, הדברים שהוא שמע מהחכמים שנאספו בביתו עשו עליו רושם, אך היה זה רושם שלעיתים קרובות גרם למרירות בנפשו, משום שהוא חש – שימו לב, אפילו בשנים מוקדמות אלה – שכל מה שהחכמים אמרו בקשר למסורות ישנות והכתבים של הברית הישנה, מכילים בהכרח הרבה חוסר וודאות ומקורות לטעויות. מעל לכל נחמץ ליבו לשמוע כיצד הרוח נהגה להתגלות לנביאים הקדומים, כיצד אלוהים בעצמו היה מדבר כדי לעורר בהם השראה וכיצד האינספירציה עזבה את הדורות האחרונים. דבר אחד במיוחד גרם לו להקשיב בתשומת לב עמוקה משום שהוא הרגיש שזה משהו שיום אחד יגיע אליו. החכמים היו אומרים לעיתים קרובות: "כן, הרוח הנשגבת והכבירה שירדה על אליהו, למשל, אינה מדברת עוד. קול אחר עדיין מדבר; הוא חלש יותר, אבל מספר אנשים, והחכמים ביניהם, מאמינים שהם יכולים לשמוע את האינספירציה שלו המגיעה ממרומי הרוח, משהו שניתן על ידי רוח יהווה בעצמה". הם קוראים לקול מוזר ונותן השראה זה "בת קול". בת הקול פחות עוצמתית מאשר הרוח שנתנה השראה לנביאים הקדומים אך היא עדיין בעלת טבע דומה. חלק מהאנשים שמסביב ישוע היו מדברים כך על בת הקול, וכתבים עבריים מאוחרים מספרים עליה גם כן.^[2]

אני הולך לומר עכשיו משהו שלא באמת שייך לכאן; רק כדי להסביר את בת הקול. בתקופה מעט יותר מאוחרת, כשהנצרות כבר היתה קיימת, התעורר ויכוח בין שני בתי ספר רבניים. רבי אליעזר בן הורקנוס^[3] המפורסם בנה דוקטרינה, וכדי להוכיח אותה הוא אמר שהוא מסוגל לעשות קסמים. הוא גרם לעץ חרוב להתרומם מעל לקרקע – כפי שנאמר בתלמוד – ולהישתל בעצמו כ-70 מטר רחוק יותר; הוא גרם לנחל לזרום אחורה, והדבר השלישי – שהוא אמר שהוא קיבל התגלויות דרך קול מהמרומים, בת הקול. למרות זאת, האנשים מבית הספר של רבי יהושע לא האמינו לדוקטרינה, ורבי יהושע אמר: "לא חשוב לכמה עצי חרוב רבי אליעזר יגרום לשתול עצמם מחדש במקום אחר, נהרות לזרום במעלה ההר ויצטט את בת הקול האדירה בסמכות שלו, החוק אומר שהחוקים הנצחיים של הקיום חייבים להיות מושמים בתוך פיות ולבבות אנושיים. אם רבי אליעזר רוצה לשכנע אותנו באמיתות הדוקטרינה שלו אסור לו לטעון לסמכות בת הקול, אלא הוא חייב לשכנע אותנו שהתורה שלו היא משהו שהלב האנושי יכול להבין". אני מספר לכם סיפור זה מהתלמוד משום שהוא מראה שמייד לאחר בוא הנצרות נתפסה בת הקול כבעלת ערך פחות מאשר קודם לכן במספר בתי ספר רבניים. אך באופן מסוים היתה לה פריחה כקול הנותן השראה לרבנים וחכמים.

כשישוע הצעיר שמע את החכמים שנאספו בביתו מדברים על קולה האינספירטיבי של בת הקול הוא היה אז מרגיש ומקבל בפנימיותו אינספירציה דרך בת הקול. הדבר המוזר היה שבגלל שנפשו הופרתה על ידי האני – זרתוסטרא, היה יכול ישוע מנצרת להפנים כל מה שאנשים סביבו ידעו, ולעשות כן במהירות. לא רק שהוא היה יכול לתת את התשובות המצוינות ההן בשנתו השתיים עשרה, אלא שהוא היה יכול גם לקלוט את בת הקול בליבו שלו. אך היתה זאת האינספירציה דרך בת הקול שגרמה למאבקים פנימיים מרים כאלה בעבור ישוע מנצרת כאשר היה בן שש עשרה או שבע עשרה. בת הקול גילתה לו – והוא היה בטוח בזה – שהזמן אינו רחוק כשרוח זו תחדל לדבר באופן שהיא עשתה בעבר למורים היהודים הזקנים שהלכו בעקבות המסורת העתיקה של הברית הישנה. יום אחד, וזאת היתה חוויה נוראה בעבור נפשו של ישוע, בת הקול גילתה לו שהיא כבר לא בקשר עם המרומים שבהם הרוח יכולה באמת לגלות את האמת הקשורה לעתיד של העם היהודי. זה היה רגע נורא, רושם נורא התקבל על ידי נפשו של ישוע הצעיר כשנראה שבת הקול בעצמה מגלה לו שהיא לא תוכל להמשיך את ההתגלויות של העבר. היא הצהירה שהיא לא מסוגלת להמשיך את ההתגלויות העתיקות של היהדות. וישוע מנצרת הרגיש שהקרקע מתחת לרגליו נשמטת. היו ימים שהוא אמר לעצמו: כל הכוחות הפנימיים שחשבתי שניתנו לי כחסד רק גורמים לי להבין שהמהות של האבולוציה ביהדות כבר אינה מסוגלת להיות בקשר עם ההתגלויות של רוח אלוהית.

הבה ניכנס לרגע לתוך מוחו ונפשו של ישוע הצעיר מנצרת. הוא עבר מסעות רבים בגיל שש עשרה, שבע עשרה ושמונה עשרה גם בגלל המקצוע שלו וגם בגלל סיבות אחרות. מסעותיו לקחו אותו דרך מחוזות שונים ורבים בארץ ישראל וכנראה שגם למקומות שמחוצה לה. בזמן ההוא – חדירה בעזרת ראיה על-חושית לכתבים האקשיים מראה זאת בבהירות רבה – פולחן אסייתי התפשט במזרח הקרוב ובדרום אירופה. הוא היה תערובת של טקסים אבל בעיקר פולחן מיטראי (Mithraic). מקדשים של פולחן זה היו קיימים במקומות רבים באזורים שונים. בכמה מקומות הוא היה כמו הפולחן של אטיס (Attis) אבל בעיקר הועלו קורבנות למיטראס ואטיס במקדשים ובמקומות פולחן בכל מקום. באופן מסוים אלה היו יותר טקסים פגאניים עתיקים, אך המנהגים והטקסים של פולחני מיטראס ואטיס התערבבו בהם. הפולחן התפשט למרחקים, גם לאיטליה, כפי שמוכיחה העובדה שפטרוס הקדוש ברומא עומד באתר שהיה מקום פולחן כזה. אכן יש לומר, וזה עלול להישמע כפוגע לאוזניים קתוליות-רומיות – שהצורה החיצונית של הטקסיות בסיינט פטרוס וכל דבר שהיה קשור אליה אינם שונים מהפולחן העתיק של אטיס ומהטקסים שנהגו לבצע במקדש שעמד באותו אתר. בהרבה בחינות הטקסיות של הכנסייה הקתולית רומית היא המשכיות של הפולחן המיטראי העתיק.

ישוע מנצרת למד להכיר מקומות פולחן אלה במסעותיו, כשהיה בן שש עשרה, שבע עשרה ושמונה עשרה שנים וגם מאוחר יותר. ניתן לומר שהוא התוודע לחיים הפנימיים של האנשים הפגאנים על ידי התבוננות בהוכחות הפיזיות החיצוניות. עקב הפעולה רבת העוצמה שבה חדר האני – זרתוסטרא לתוך נפשו, הוא רכש באופן טבעי, רמה גבוהה של ראיה על-חושית שאחרים יכלו להשיג רק על ידי מאמצים מכאיבים. לכן, כאשר הוא נכח בטקסים הוא חווה משהו אחר ממה שהאחרים שגם כן היו שם חוו. והיה הרבה שיזעזע אותו עמוקות. זה עשוי להישמע דמיוני, אך אני חייב להדגיש שכאשר ישוע מנצרת הסתכל על טקס העלאת הקורבנות שבוצע על ידי כוהן במזבח פגאני הוא היה רואה כל מיני רוחות דמוניות שהיו נמשכות על ידי הטקס. הוא גם גילה שחלק מהאלילים שאותם עבדו במקומות אלה לא היו דמויות של רוחות טובות מבין ההיררכיות, אלא דמויות של כוחות רשע דמוניים. הוא גם גילה שכוחות שטניים אלה נכנסים למאמינים שנוכחים בטקסים. קל להבין מדוע דברים אלה לא נכללו בבשורות האחרות. צריך רקע המסופק על ידי תנועה רוחנית כמו שלנו אם מישהו רוצה לדבר על דברים כאלה. נפשות אנושיות יכולות רק עתה לרכוש הבנה אמיתית של החוויות הכבירות, העמוקות ורבות העוצמה שחווה ישוע הצעיר מנצרת הרבה לפני הטבילה על ידי יוחנן.

מסעותיו נמשכו עד שהוא היה בשנות העשרים שלו, עשרים ושתים או עשרים וארבע שנים. הוא הרגיש תמיד מרירות בליבו כשראה את הדמונים שהיו הצאצאים של לוציפר ואהרימן, וכשראה שהאנשים הפגאנים היו מגיעים לעיתים קרובות לנקודה שבה הם התייחסו לדמונים כאל אלים. הוא ראה אלילים שהיו דמויות של כוחות דמוניים פראיים שנמשכו על ידי פסלים אלה ועל ידי הטקסים והיו נכנסים ונאחזים כדיבוק באנשים שנשאו את תפילותיהם בדבקות. אלה היו חוויות מרות בשבילו. הן הגיעו לסיומן, באופן מסוים, כשהוא היה בערך בשנת העשרים וארבע. אז נוספה חוויה מרה באופן חסר תקדים לאכזבה ממנה סבל דרך בת הקול.

עלי לספר לכם על חוויה שהיתה לישוע מנצרת, אך עלי להוסיף שכרגע אני לא בעמדה להצהיר בדיוק היכן התרחש אירוע זה. הצלחתי לפענח את הסצנה עצמה ברמת דיוק גבוהה, אך איני יכול לומר איפה היא קרתה. נראה לי שזה קרה כשישוע מנצרת היה מחוץ לארץ ישראל. אני לא יכול לומר זאת בוודאות, אך אני צריך לתאר סצנה זו.

כשישוע מנצרת היה בן עשרים וארבע הוא הגיע למקום פולחן פגאני היכן שהעלאת הזבחים נעשתה לאל מסוים. אולם כל האנשים מסביב היו עצובים ונגועים בכל מיני מחלות נוראיות שהשפיעו על נפשם וגם על גופם. כוהני האל נטשו מזמן את המקום. ישוע שמע את האנשים המקוננים על כך שכוהני האל נטשו אותם, שהברכות מהזבחים כבר לא הגיעו עדיהם, והם הפכו למצורעים ולחולים. זה כאב לו עמוקות לראות את הסבל והמועקה שלהם ואהבה אינסופית לאנשים אלה נעורה בליבו. האנשים שהיו שם חייבים היו לחוש משהו מאהבה זו; זה חייב היה לעשות עליהם רושם עמוק בעודם מקוננים על כך שכוהני האל נטשו אותם ושהם הרגישו שגם האלים שלהם עזבו אותם. עם האהבה האינסופית שהם ראו בפניו, משהו נעור בליבם וגרם להם לומר: "אתה הוא כוהן האל החדש שנשלח אלינו". הם דחפו אותו לכיוון המזבח וגרמו לו לעמוד עליו. הוא עמד שם והם ציפו וכן דרשו שהוא יבצע את טקס העלאת הזבחים כך שברכת האלים שלהם תוכל להיות איתם שוב.

בזמן שהאנשים הרימו אותו למזבח הוא נפל כמו מת; נפשו כאילו הועברה משם. והאנשים שהאמינו שהאל חזר היו עדים למראה הנוראי של כוהן האל החדש, שהם חשבו שנשלח מהמרומים, נופל כמת. בכל אופן, נפשו של ישוע הרגישה עצמה כעולה לממלכות הרוח, כאילו מועברת לממלכת קיום השמש. מממלכות קיום אלה היא שמעה צליל מילים ששמעה לפני כן לעיתים קרובות דרך בת הקול. אך בת הקול הפכה עכשיו למשהו שונה בתכלית – הקול גם הגיע מכיוון אחר עכשיו. ואת מה ששמע ישוע ניתן לסכם, אם אנו מתרגמים זאת לשפתנו, במילים שיכולתי להעביר בפעם הראשונה כאשר הנחנו את אבן הפינה לבניין שלנו בדורנאך לאחרונה.^[4] חובות אוקולטיים חייבים למלא. אחת מהן היתה במקרה שהיה עלי להעביר מה שישוע מנצרת שמע מהקול שעבר שינוי של בת הקול בזמן שעליו דיברתי. הוא שמע את המילים:

AUM

אמן.

הרישעה השולטת בעולם,

היא העדות לאנוכיות שמשחררת את עצמה.

האנוכיות משפיעה על ידי אחרים,

נחוות בלחם היומי,

שרצון המרומים אינו שולט שם,

כי האדם הפריד את עצמו מממלכתכם,

ושכח את שמותיכם.

אתם האבות שבמרומים.

אינני יכול לשים מילים אלה בגרמנית בכל צורה אחרת. אלה הם המילים שישוע מנצרת הביא עמו בחזרה כאשר הכרתו חזרה אליו. כאשר הוא נשא את עיניו שוב אל קהל האנשים שדאגו בכאב מסביבו ושנשאו כאלה מכאובים, האנשים שהרימו אותו אל המזבח – הוא גילה שהם ברחו. וכאשר הוא נתן לעין העל-חושית לנוע למרחקים הוא היה יכול רק לכוון אותה לחבורה של דמויות דמוניות, שכולן היו קשורות לאנשים אלה.

זאת היתה חוויה משמעותית שניה שהושגה בסיום תקופה רחוקה יותר של התפתחות פנימית. לא היה שום דבר מחמם לב בקשר לחוויות אלה, שום דבר שיביא את הנפש למצב של אושר עילאי. נפשו של ישוע מנצרת היתה צריכה לחוות את מעמקי הטבע האנושי בעודו כה צעיר עדיין, בין שנתו השתיים עשרה לאירוע בירדן.

ישוע מנצרת חזר הביתה ממסע זה בערך בזמן שאביו, שנשאר בבית, מת, בערך כשישוע היה בן 24. כשהוא חזר הביתה חי בליבו בעוצמה הרושם הכביר שנגרם על ידי ההשפעות הדמוניות שחדרו לתוך הדת הפגאנית. זה תמיד כך שכמות מסוימת של תובנות עילאיות נרכשות אך ורק על ידי היכרות עם תהומות החיים. ובאופן מסוים זה גם היה המקרה של ישוע מנצרת. שהיה בערך בן 24 הוא התבונן במעמקי הנפשות האנושיות, נפשות שנשאו ריכוז של כל סוגי הסבל הפנימיים שהאנושות יכלה לדעת בזמנו. החוכמה העמיקה בעבורו, אך היא היתה כברזל מלובן לוהט בנפשו. היא גרמה לנפשו להיות כה רגישה לעל-חושי שהיא היתה מסוגלת לראות לתוך הרוח הקורנת והרחוקה מהישג-יד. אחרי ששמע את קולה של בת הקול הוא כאילו עבר טרנספורמציה, כשהוא מפתח את העין הרגועה והחודרנית שקוראת את הרוח בגיל צעיר יחסית. הוא הפך למישהו שראה לעומק לתוך הסודות של החיים, עמוק יותר מכל אחד אחר על האדמה, משום שאף אחד לפניו לא היה מסוגל להתבונן ברמת הסבל שהיה אפשרי לישויות אנושיות. בתחילה הוא ראה כיצד הקרקע יכולה להישמט מתחת רגלי האנשים שהיו רק חכמים; אז הוא חווה כיצד האינספירציות של העבר אבדו; ואז הוא ראה טקסים והעלאת זבחים שכבר לא עזרו יותר לאנשים להתחבר לאלים, אלא שגרמו לעליית כל מיני דמונים שנכנסו כדיבוק באנשים וגרמו לחולי בגוף ובנפש ולכל סוגי הסבל. בוודאי שאף אחד על האדמה לא ראה אי פעם את מעמקי הסבל כפי שישוע מנצרת ראה, ואף אחד לא הגיב כה עמוק בליבו כמוהו, כשהוא ראה את האנשים הנשלטים על ידי דמונים. ברור שאף אחד על פני האדמה לא היה יותר מוכן ממנו להתייחס לשאלה: כיצד ניתן לשים קץ לסבל זה?

לישוע מנצרת לא רק היתה העין והחוכמה של אדם חכם, אלא החיים, בדרך מסוימת, גרמו לו להיות מתקדש. זה נודע לאנשים שבזמן ההוא התכנסו ליצירת מסדר שנודע בכל העולם כמסדר האיסיים. לאיסיים היה מין פולחן סודי ולימודים סודיים בכמה מקומות בארץ ישראל. זה היה מסדר נוקשה. כל מי שחפץ להצטרף אליו היה צריך לעבור ניסיונות רציניים במשך לפחות שנה אחת, אבל בדרך כלל במשך מספר שנים. הם היו צריכים להוכיח שהם ראויים להתקדשות על ידי התנהגותם ומוסריותם והתמסרותם לכוחות הרוחניים העליונים ביותר, על ידי חוש הצדק והשוויון האנושי שלהם, על ידי חוסר התחשבות בכל המוצרים הארציים וכן הלאה. לאחר שהם התקבלו, הם היו עוברים דרך שלבים שונים לחיים של הנבחר, נפרדים מכל שאר האנושות, שומרים על חוקי התנזרות קפדניים, עושים מאמצים מיוחדים כדי לטהר את עצמם, מסירים כל דבר מהגוף והנפש שלא היה בעל ערך, כך שהם יוכלו להתקרב לעולם הרוח. זה ברור מכמה חוקים סמליים של מסדר האיסיים. בפענוח הכתבים האקשיים מתברר שהשם איסיים נלקח, או לפחות קשור עם המילה העברית 'אֶסין' או 'אָסין'. משמעותו הוא משהו כמו את, כף טייחים קטנה, והאיסיים תמיד נשאו את הכף הקטנה כסמל, משהו שעדיין נראה בכמה קהילות או מסדרים בימינו. המטרות שלהם גם כן באו לידי ביטוי על ידי פעולות סימבוליות מסוימות. אסור היה להם לשאת מטבעות וגם לא לעבור דרך שער שנצבע או שבסביבתו היו ציורים. בזמנו, מסדר האיסיים גם נהנה מרמה מסוימת של הכרה, ולכן ניבנו בירושלים שערים מיוחדים שלא נצבעו כדי לאפשר להם להיכנס לעיר. אם איסיי היה מגיע לשער צבוע הוא היה צריך לשוב על עקבותיו.

מסדר האיסיים החזיק במסמכים ובמסורות שנשמרו בדממה קפדנית. החברים הורשו ללמד אך ורק מה שלמדו בתוך המסדר. כל מי שהיה מצטרף למסדר היה חייב לוותר על כל רכושו הארצי. האיסיים מנו כארבעת אלפים או חמשת אלפים בזמן ההוא. אנשים הגיעו ממקומות רבים בעולם כדי לחיות לפי החוקים הנוקשים של המסדר. כל רכוש שהיה להם, שהיה יכול להיות הרחק באסיה הקטנה, היה ניתן למסדר. כך שלמסדר היה קצת רכוש בכל מקום – בתים, גנים ושדות גדולים. אנשים היו יכולים להתקבל למסדר רק אם הם נתנו את רכושם כך שהוא יוחזק במשותף. לא היה רכוש אישי. חוק חמור באופן חריג, לפי מונחי זמננו, למרות שאנו יכולים להבין את הנקודה שלו, היה שאיסיי יכול היה להשתמש ברכוש של המסדר כדי לתמוך בכל מי שהיה בצרות או שסבל קשות, חוץ מבני משפחתו שלו.

ישוב של איסיים היה קיים בנצרת היכן שנתרם רכוש. זאת אומרת שישוע מנצרת ידע על מסדר האיסיים. האנשים שהיו בלב המסדר שמעו על החוכמה הנשגבת שנכנסה לנפשו של ישוע מנצרת והלך נפש מסוים התפתח בעיקר בקרב האיסיים המשמעותיים והחכמים ביותר. חזון נבואי התפתח בקרבם שאם העולם ימשיך במסלולו הראוי צריכה להגיע נפש חכמה במיוחד שתהיה כמו המשיח. הם חיפשו אנשים בעלי חוכמה גדולה, והם מאוד התרגשו לשמוע על החוכמה הנשגבה בנפשו של ישוע מנצרת. לא פלא, אם כן, שהאיסיים קיבלו אותו לקהילה שלהם, למרות שלא בהכרח לתוך המסדר עצמו אלא כחבר חיצוני. הם לא דרשו ממנו לעבור דרך הניסיונות של הכיתות הנמוכות. במובן מסוים, אפילו האיסיים החכמים ביותר האמינו בו והיו מאוד פתוחים לקראת האיש הצעיר החכם הזה.

ישוע מנצרת למד סודות עבריים הרבה הרבה יותר עמוקים מהאיסיים, מאשר הוא למד אי פעם מהחכמים שבאו לבית אביו. הוא גם שמע חלק מהדברים שידע קודם לכן, כשהם הביאו הארה דרך בת הקול. בקיצור, החלפת רעיונות תוססת התרחשה בין ישוע מנצרת לאיסיים. מגיל עשרים וארבע עד עשרים ושבע וגם לאחר מכן למד ישוע מנצרת כמעט כל דבר שניתן היה ללמוד מהאיסיים. כל מה שלא נאמר לו במילים היה מגיע אליו בצורה של רשמים על-חושיים. ישוע מנצרת השיג רשמים על-חושיים חשובים בתוך קהילת האיסיים ומעט מאוחר יותר בביתו שבנצרת כאשר הוא היה מרבה להרהר בכוחות שהגיעו אליו, כוחות שלאיסיים לא היה מושג לגביהם, אך הוא חווה אותם בפנימיותו לאחר שיחות חשובות עימם.

לאחת מחוויות אלה או רשמים פנימיים צריך לתת דגש מיוחד משום שהיא זורקת אור על כל האבולוציה הרוחנית של האנושות. היה זה חזיון כביר ומשמעותי שהגיע לישוע מנצרת כאשר הוא היה בנדודים. בעקבות החלפת רעיונות עם האיסיים הבודהא הופיע לפני ישוע מנצרת, וניתן לומר שהתרחשה שיחה רוחנית ביניהם. זוהי אחת מחובותיי האוקולטיים לספר לכם על כך, משום שהיום אנו יכולים, ואכן מוכרחים לגעת בסודות חשובים אלה באבולוציה האנושית. ישוע מנצרת שמע את הבודהא אומר פחות או יותר את הדברים הבאים: "אם הידע שלימדתי היה מגיע לכדי מימוש, כל האנשים היו צריכים להיות כמו האיסיים. אך זה לא יכול לקרות, וכאן מונחת הטעות שבתורתי. גם האיסיים יכולים להתקדם רק כשהם מפרידים את עצמם משאר האנושות; אנשים אחרים צריכים להיות שם בעבורם. משמעות הגשמת הידע שלי היא – שכל האנשים יהפכו לאיסיים. וזה לא יכול להיות". זאת היתה אחת החוויות המשמעותיות שהיו לישוע מנצרת דרך הקשר שלו עם האיסיים.

חוויה אחרת התרחשה כאשר ישוע מנצרת פגש איש צעיר, בערך בגילו, שגם כן התקרב למסדר האיסיים מבלי להפוך לחבר בו, אך בדרך אחרת. היה זה יוחנן המטביל שהיה כמו אח לא פעיל בתוך קהילת האיסיים. הוא לבש את אותם הבגדים שלבשו האיסיים, כי הם לבשו בחורף בגדים שנעשו משיער גמלים. אך בעבור יוחנן תורת האיסיים ואורח חייהם הטביעו את רישומם עליו והוא חי בקרבם כאח לא פעיל, כשהוא מתיר להם לעוררו ובהדרגה גם לתת לו השראה, כך שהוא הפך לאט למה שהבשורות מספרות שהיה. ישוע מנצרת ויוחנן המטביל היו מדברים זה עם זה לעיתים קרובות.

יום אחד – אני יודע מה זאת אומרת פשוט לספר דברים אלה עכשיו, אבל שום דבר לא ימנע ממני מלעשות זאת; אני יודע שמחויבות אוקולטית דורשת ממני לדבר עכשיו עליהם – ישוע מנצרת היה בשיחה עם יוחנן המטביל כשלפתע נראה היה שגופו הפיסי של המטביל נעלם ולישוע היה חזיון של אליהו. זאת היתה חוויה חשובה שניה שהיתה לו בקהילת האיסיים.

היו גם חוויות אחרות. במשך זמן מה, יכול היה ישוע מנצרת להבחין בכך שכאשר הוא הגיע לשערי האיסיים חסרי הציורים, הוא לא יכול היה לעבור דרכם מבלי להיווכח במרירות שהיו דמויות על השערים האלה אחרי הכל. הרוחות שהכרנו כאהרימן ולוציפר היו מופיעות לפניו בשני הצדדים של שער כזה. הוא השתכנע בהדרגה שסלידתם של האיסיים מדמויות כאלה חייבת היתה לגרום להתעוררות ישויות רוחיות אלה שהוא ראה על השערים כדמויות של לוציפר ואהרימן. ישוע מנצרת ראה והרגיש זאת במספר מקרים.

כאשר אתה חווה דברים כאלה אינך מרגיש צורך לדגור עליהם יותר מדי; הם יותר מידי מהממים. אתה נוכח במהרה כי מחשבות אנושיות אינן מספיקות כדי להגיע אליהם ולחדור לעומקם. אך רשמים אלה לא רק חורטים את עצמם בעומק הנפש, הם הופכים למעשה לחלק מהחיים הפנימיים שלך. אתה מרגיש קשר חזק לחלק בנפשך שבו אספת חוויות כאלה, ואתה מרגיש קשור לחוויות עצמן, שאותן אתה לוקח איתך לאורך החיים.

כך לקח ישוע מנצרת את הדמויות של לוציפר ואהרימן איתו לאורך החיים, כשהוא רואה אותם לעיתים קרובות בשערי האיסיים. בתחילה הוא הבין רק שקיים מסתורין בין רוחות אלה לאיסיים. ההשפעה של זה עליו פגעה בתקשורת שלו עם האיסיים: הם כבר לא יכלו להבין אחד את השני כה טוב. משהו חי בנפשו של ישוע שהוא לא יכול היה לדבר עליו איתם; כל פעם זה היה כאילו שהמילים לא היו מגיעות, כי החוויות בשערי האיסיים היו עומדות ביניהם.

יום אחד היתה לישוע מנצרת שיחה חשובה במיוחד עם האיסיים ובה נדונו עניינים רוחיים נשגבים. בזמן שהוא עזב את השער הראשי של בניין האיסיים הוא פגש את הדמויות שהוא הכיר כלוציפר ואהרימן. הוא ראה אותם נמלטים משער המנזר של האיסיים. שאלה נכנסה לנפשו. זה היה כאילו לא הוא עצמו שאל את השאלה כשהוא משתמש באינטלקט שלו, אלא השאלה עלתה בנפשו בעוצמה: "לאן הולכים לוציפר ואהרימן? לאן לוקחת אותם מנוסתם?" הוא ידע שההתקדשות של המנזר גרמה להם לברוח. והשאלה לא היתה עוזבת, שורפת את נשמתו כאש; בשבועות הבאים היא נשארה עמו שעה אחרי שעה וכן דקה אחרי דקה.

מחר נתייחס למה שהוא עשה בגלל השאלה שחיה בנפשו כשהוא למד מהחיים שהאינספירציות הישנות נעלמו, שדתות וטקסים הושחתו על ידי דמונים, והוא שמע את קולה של בת הקול כאשר הוא שכב ליד המזבח במקום פולחן פגאני. אנו נתייחס למה שהוא עשה כאשר הוא היה צריך לשאול את עצמו לגבי המשמעות של המילים שנאמרו על ידי בת הקול ולגבי אירועים אחרים שהתייחסתי אליהם, והשאלה עלתה: "לאן הולכים לוציפר ואהרימן?"

—————————————————

1. רודולף שטיינר דיבר לראשונה על שני הילדים ישוע בבאזל בספטמבר 1909 (הבשורה של לוקס. GA114. יצא בעברית ראו כאן). הוא חזר לנושא בשלוש הרצאות לציבור בקופנהאגן ב-1911 (הוצא לאור בצורת ספר ב'ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות' GA15. Anthroposophic Press יצא בעברית בהוצאת חירות. ראו כאן ↑
2. Bat = בת; קול = Kol . התייחסות בגרמנית של :

   Strack-Billerbeck 'Kommentar Zum Neuen Testament

   I.S 125 f 1922 ↑

3. רבי אליעזר בן הירקאנו (90 לספירה). ↑
4. אבן הפינה לגיתהאנום הראשון שהונחה ב-20 בספטמבר 1913 בדורנאך שבשוויץ. ↑