הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 05

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 05

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים

רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 5

אוסלו, 6 באוקטובר 1913

אתמול הסבנו את תשומת ליבנו לתקופה בחייו של ישוע מנצרת משנתו השתיים עשרה לשנות העשרים המאוחרות שלו. אתם בוודאי הבנתם ממה שיכולתי לספר לכם שתקופה זו הביאה הרבה ממה שהיה בעל חשיבות, לא רק לנפשו של ישוע מנצרת אלא לכל האבולוציה האנושית. בלמדכם את מדע הרוח תיווכחו שכל דבר באבולוציה האנושית קשור זה לזה, ושאירוע בעל חשיבות רבה כל כך בחיי נפש אנושית שקשורה עמוקות עם הגורל של הגזע האנושי חשוב לכל האבולוציה. לימודינו עוזרים לנו לראות את המשמעות של האירוע בגולגותא לאבולוציה האנושית מהרבה נקודות מבט שונות. מחזור ההרצאות המסוים הזה נועד להציג את האספקט שניתן להשיג על ידי התבוננות בחייו של ישוע כריסטוס. וכך לאחר שהפנינו את מבטינו אתמול לתקופה שבין שנתו השתיים עשרה והטבילה על ידי יוחנן, נפנה שוב לנפש של ישוע מנצרת ונתייחס למה שחי בנפש זו אחרי האירועים המשמעותיים שהובילו לשנתו העשרים ושמונה או העשרים ותשע.

אנו יכולים להתחיל לקבל תחושה לגבי זה מהתיאור של הסצנה שהתרחשה כשישוע היה בשנות העשרים המאוחרות שלו. זה קשור לשיחה שהיתה בין ישוע מנצרת לאימו – האישה שהיתה אימו במשך הרבה שנים מאז ששתי המשפחות התאחדו. הבנה עמוקה ואינטימית התפתחה בין ישוע ואימו, הרבה יותר קרובה מאשר יחסיו לחברי המשפחה האחרים שגרו בבית בנצרת. ישוע עצמו הבין אותם אבל הם לא כל כך ידעו איך לקבל אותו. אפילו בשנותיו המוקדמות הוא ואימו היו דנים בהרבה מהרשמים שבהדרגה התעצבו בו.

בתקופה שעליה אנחנו מדברים בחייו של ישוע התקיימה שיחה שראוי להיזכר בה, ושנותנת לנו להסתכל בעומק נשמתו. החוויות, שדיברנו עליהם אתמול, שינו את ישוע מנצרת; חוכמה אינסופית באה עתה לידי ביטוי בהבעת פניו. וכמו שקורה תמיד, למרות שבמידה קטנה יותר, זה גרם לו לעצב פנימי. הפרי הראשון של חוכמתו, התובנה המעמיקה שיכולה היתה להיות לו לגבי האנשים שסביבו, גרמה לו לעצב עמוק. ובכל פעם שהיתה לו שעה שקטה מחשבותיו נסבו יותר ויותר למשהו די ספציפי – לשינוי הפנימי הגדול, למהפך, שהתחולל כשאני – זרתוסטרא עבר לתוך נפשו שלו. הוא הבין שבשנים המוקדמות שבאו בעקבות אירוע זה הוא היה מודע רק לעושר העצום של נפש זרתוסטרא זו שבתוכו. בשנות העשרים המאוחרות שלו הוא עדיין לא ידע שהוא היה התגשמות חוזרת של זרתוסטרא, אבל הוא ידע שחל שינוי עצום בחייו הפנימיים. כעת הוא חש לעיתים קרובות: “אהה, כמה שונים היו חיי לפני שינוי זה!”

בחושבו על ימים אלה הוא נזכר בחום הלב האינסופי שהיה בו. כילד הוא היה די מנותק בפנימיותו מהעולם. הוא היה מאוד רגיש לכל דבר מעולם הטבע שדיבר אל ישויות אנוש, מודע לכל הגדולה והפאר של הטבע. אבל הוא גילה עניין מועט בכל מה שנלמד בבית הספר! זה יהיה די מוטעה לחשוב שעד שנתו השתיים עשרה, לפני שזרתוסטרא נכנס לנפשו, היה ישוע הילד הזה מוכשר או חכם במיוחד מבחינה קונבנציונלית. אבל הוא היה עדין ומתון באופן מיוחד, מסוגל להעניק אהבה אינסופית, מפנימיות רגישה ועמוקה. היתה לו הבנה אמיתית לכל מה שהוא אנושי. אבל שום עניין בכלל בידע שהצטבר במשך הדורות.

זה נראה שברגע ההוא בבית המקדש בירושלים כאילו כל זה זרם החוצה מנפשו וכל החוכמה זרמה פנימה לתפוס את מקומו. הוא היה מודע כעת, לעיתים תכופות, לאיך שלפני גיל שתיים עשרה הקשר שלו עם הרוח העמוקה יותר של היקום היה מאוד שונה, כאילו שהנפש שלו היתה פתוחה למעמקי החלל האינסופיים. מחשבותיו היו נודדות חזרה לאיך שהיו חייו מאז שנתו השתיים עשרה, כשהוא גילה שהוא יכול באופן מסוים להטמיע את לימודי העברים, למרות שזה נראה כנובע באופן ספונטני בנפשו. הוא היה נזכר כיצד הוא הזדעזע עמוקות כשגילה שבת הקול כבר לא יכולה יותר לתת השראה לאנשים כפי שעשתה בעבר. ואז, במסעותיו, כל הניואנסים השונים של הידע הפגאני וחיי הדת נודעו לו. הוא נזכר כיצד בין שנתו השמונה עשרה לעשרים וארבע הוא היה בקשר עם ההישגים החיצוניים של האנושות, ואיך בגיל עשרים וארבע הוא הצטרף לקהילת האיסיים ולמד את הידע הסודי שלהם, ועל האנשים שהקדישו את חייהם לכך. מחשבותיו נסבו לעיתים קרובות לשנים ההן. אבל הוא גם ידע שזה היה רק מאגר של ידע, שאנשים דיברו מזמנים קדומים, שעלה בתוך נפשו – אוצרות החוכמה האנושית, התרבות האנושית והישגים מוסריים. הוא הרגיש שמשנתו השתיים עשרה הוא חי בכל מה שהיה אנושי על פני האדמה. כעת, על כל פנים, הוא נזכר לעיתים קרובות בזמן שקדם לשנתו השתיים עשרה, כאשר הוא חש מאוחד עם היסודות האלוהיים של הקיום, כשכל דבר בתוכו היה ראשוני, ספונטני ונובע מתוך לב אוהב וחם שאיחד אותו עם האחרים. כעת הוא הרגיש בודד ומבודד ושקוע בתוך הדממה.

כל הרגשות האלה הובילו לשיחה מסוימת בין ישוע מנצרת והאישיות שהיתה לו כאם. היא אהבה אותו אהבה עמוקה, ולעיתים קרובות היתה מדברת איתו על היופי והגדלות של הכישרונות שהתגלו בתוכו מאז שנתו השתיים עשרה. היחסים בינו ובין אימו החורגת הפכו בהדרגה לקרובים יותר, אצילים ויפים יותר, אבל אפילו לה הוא לא סיפר אף פעם על הקונפליקט הפנימי שלו והיא ראתה בו רק את מה שהיה נפלא ויפה. היא ראתה כיצד הוא נהיה יותר ויותר חכם כשהוא חדר עמוק יותר ויותר לתוך כל האבולוציה האנושית. לכן, הרבה היה חדש בשבילה בשיחה הזו, שהיתה מין וידוי כללי, אך היא קיבלה זאת בלב חם ורך. היתה לה מין הבנה מיידית לעצב שלו, מצב הרוח שבו שהה כשהתגעגע לכל מה שהיה לו לפני גיל שתיים עשרה. ואז היא ניסתה לנחם אותו בדברה על כל כישרונותיו האציליים והנהדרים שהיו גלויים מאז. היא הזכירה לו את כל מה שלמדה ממנו בקשר להתחדשות הידע, פסקי הדין ואוצרות החוק היהודים הנפלאים. היא דיברה על כל מה שגילה את עצמו דרכו. אך ליבו נהייה עליו כבד כשאימו דיברה בצורה זו, כשהיא מוקירה כל כך דברים שבתוכו הרגיש שצמח כבר מעליהם. לבסוף הוא אמר לה: “זה יתכן, אבל אם אני או מישהו אחר היה יכול לחדש את כל האוצרות הרוחניים של החוכמה העברית הקדומה, מה תהיה המשמעות לכך בעבור האנושות? כל זה, באמת, חסר ערך היום. אם היו עדיין אנשים עם אוזניים לשמוע את החוכמה של הנביאים הקדומים או אז זה היה יכול להיות בעל ערך בעבורם אם חוכמה זו היתה מתחדשת. אך אם אליהו בעצמו היה מגיע היום” – כך אמר ישוע מנצרת – “ומכריז לפני האנושות בת-זמננו על כל הדברים הטובים ביותר שלמד בספירות השמיימיות, לא יהיה אף אחד עם אוזניים לשמוע את חוכמתו של אליהו, וגם לא של הנביאים הקדומים – של משה או כל אחד אחר מקודמיו עד אברהם. כל מה שיש לנביאים אלה להכריז ייפול על אוזניים חירשות היום. מילותיהם יהיו כמו דרשות לאוויר הנע. כל מה שיש לי ונמצא בנפשי נהפך לחסר ערך”.

כך דיבר ישוע מנצרת. הוא גם דיבר על מישהו שרק לאחרונה היה מורה גדול, אך למילותיו לא היתה שום השפעה. ישוע אמר שלמרות שהלל[1] הזקן והטוב לא יכול היה להשתוות לנביאים העתיקים, הוא בכל אופן היה מורה גדול ומעמיק. ישוע הבין היטב מה היתה משמעות דבריו של הלל הזקן והטוב בעבור הרבה מהאנשים היהודים, כאשר הוא רכש סמכות ניכרת כמורה אף בימים הקשים של הורדוס. נפשו היתה מלאה בחוכמה גדולה. וישוע ידע כמה מעט תשומת לב משכו דבריו המרגשים של הלל. אף-על-פי-כן נאמר שהלל שיקם את התורה, הקודקס של החוק העברי, שאבד לאנשים. הוא השיב את החוכמה העברית העתיקה לחיים. הוא היה גם פוסע לאורכה של האדמה כמו מורה אמיתי של חוכמה. מתינות היתה תכונת האופי העיקרית שלו והוא היה כמו סוג של משיח. כל זה מסופר בתלמוד וניתן לאשר זאת בדרך הרגילה. אנשים היו מלאי שבח להלל והיו להם הרבה דברים טובים לומר עליו. אני יכול רק להזכיר מספר דברים כדי להצביע על הנימה והלך הנפש שבהם סיפר ישוע מנצרת על הלל הזקן לאימו. הלל מתואר כאדם בעל אופי מתון ועדין שהשיג דברים כבירים בעזרת עדינות זו ואדיבות אוהבת.

סיפור אחד שנשמר לגביו מראה שהיה לו מוניטין של אדם אדיב וסבלני, המוכן לפגוש כל מי שבא אליו. שני גברים הימרו פעם על הסיכוי לגרום להלל לכעוס, משום שהיה ידוע שאף אחד לא הצליח להביא אותו לידי כעס. אחד משני הגברים אמר: “אני אלך כל הדרך כדי לגרום להלל לכעוס.” אם הוא היה מצליח, הוא היה זוכה בהימור. פעם, כשהלל היה עסוק במיוחד, מעורב בהכנות לשבת בביתו – זמן שמישהו כמוהו אינו צריך להיות מוטרד בו – הגבר דפק על דלתו וללא שום נימוס או שימוש בצורה הולמת של פניה (הלל היה נשיא הסנהדרין והיה נהוג להתייחס אליו בכבוד) צעק “הלל, בוא לדלת, בוא מיד לדלת!” הלל לבש את מעילו וניגש לדלת. הגבר אמר בקוצר רוח: “הלל, יש לי שאלה.” הלל ענה: “מהי שאלתך, בני?” “אני רוצה לדעת למה לבבלים יש ראשים כל כך צרים”. הלל דיבר בקול עם הטונים הכי מתונים: “לבבלים יש ראשים צרים משום שלמיילדות שלהם חסרים הכישורים המתאימים.” הגבר הלך לדרכו, כשהוא חושב לעצמו שבפעם הזאת הלל נשאר רגוע. כמה דקות מאוחר יותר הוא חזר שוב וקרא בגסות: “הלל, בוא אל הדלת. יש לי שאלה חשובה!” הלל לבש שוב את מעילו ניגש אל הדלת ואמר: “טוב, בני, מהי שאלתך?” “אני רוצה לדעת למה לערבים יש עיניים כל כך קטנות.” הלל ענה במתינות: “מרחבי המדבר גורמים לעיניהם להפוך לקטנות; הן נהיות קטנות מהתבוננות במדבר הענק.” שוב נשאר הלל רגוע והגבר החל להיות מודאג בקשר לזכייתו בהימור. לכן הוא חזר בפעם השלישית וקרא בקול גס: “הלל, בוא לדלת. יש לי שאלה חשובה לשאול אותך.” הלל לבש את מעילו, ניגש אל הדלת ושאל באדיבות, כמו מקודם: “בני, מה אתה רוצה לדעת?” “אני רוצה לדעת למה למצרים יש רגליים כל כך שטוחות”. “בגלל שהאדמה שם כל כך ביצתית”, ענה הלל, וברוגע חזר לעבודתו. כמה דקות מאוחר יותר האיש חזר ואמר להלל שלא היו לו שאלות לשאול הפעם, אבל הוא התערב שהוא יגרום לו לכעוס ולא יודע כיצד להשיג זאת. הלל ענה במתינות: “בני, עדיף בשבילך להפסיד את ההימור מאשר שהלל יאבד את מזגו.”

אגדה זו מסופרת כדי להראות כמה אדיב ועדין היה הלל עם כל מי שפנה אליו. “אדם כזה”, אמר ישוע מנצרת לאימו “הוא בהרבה בחינות כמו הנביאים מהעבר; הרבה מדרשותיו נשמעות כמו חידוש החוכמה הקדומה של הנביאים.” ישוע ציטט כמה דברים יפים שהלל אמר ואז המשיך: “אנשים אומרים שהלל הוא כמו נביא קדום שהגיע שוב. אני מתעניין בו משום שמתברר שיש קשר מיוחד בינו לביני; נראה לי שהידע שיש לי, וכל מה שחי בי כהתגלות רוחנית גדולה, לא מגיע מהיהדות בלבד.” וזה היה נכון גם במקרה של הלל. הוא נולד בבלי והגיע ליהדות רק מאוחר יותר. גם הוא היה מבית דוד, מחובר אליו מימים קדומים, כפי שישוע מנצרת היה וכל מי שהיתה לו קרבת דם אליו. וישוע המשיך לומר: “אם אני, בן מבית דוד, הייתי כמו הלל, מתאר את ההתגלויות הנשגבות שהביאו הארה לנפשי והן אותן התגלויות נשגבות שניתנו לעברים הקדומים, לאף אחד לא יהיו את האוזניים לשמוע היום.”

כאב עמוק מילא את לב ישוע משום שהוא ידע שבימים עברו סופרו האמיתות הגדולות ביותר לאנשים העברים, וגופם יכול היה להבין התגלויות אלה. עכשיו השתנו הזמנים וכן גופם של האנשים העברים, כך שהם לא יכלו עוד להבין את ההתגלויות של האבות.

כדי לסכם כל מה שהוא אמר בנושא, ישוע אמר לאימו: “ההתגלויות של היהדות הקדומה אינן מתאימות כבר לאדמה, משום שהיהודים מהעבר כבר מתו; חייבים להתייחס להתגלויות הקדומות כחסרות ערך לאדמה היום”.

ובאופן די מוזר, אימו הקשיבה בשלווה למה שהיה לו לומר על חוסר הערך של מה שהיא החזיקה כקדוש ביותר. אך היא אהבה אותו ברגישות, ובעמקי לבבה היא יכלה להבין משהו ממה שהיה לו לספר לה. ואז הוא המשיך וסיפר לה כיצד ביקר במקומות פולחן פגאנים ומה שחווה שם. הזיכרון חזר אליו לאיך שנפל לאדמה כשעמד במזבח הפגאני, וכיצד שמע את בת הקול בצורה שונה. ואז משהו כמו זיכרון מתורת זרתוסטרא הישנה חזר אליו. הוא עדיין לא ידע בביטחון שהוא נושא את נפש זרתוסטרא בתוכו, אבל החוכמה הזרתוסטרית העתיקה, האימפולס הזרתוסטרי העתיק נעור בקרבו בזמן שדיבר. יחד עם אימו הוא חווה את המציאות של אימפולס רב עוצמה זה. כל היופי והתפארת של חוכמת השמש העתיקה נעור בקרבו. והוא נזכר: כששכבתי ליד המזבח הפגאני שמעתי משהו כמו התגלות. המילים של בת הקול ששונתה חזרו אליו – אמרתי לכם אותם אתמול – והוא חזר עליהם לאימו:

AUM

אמן.

הרישעה השולטת בעולם,

היא העדות לאנוכיות שמשחררת את עצמה.

האנוכיות משפיעה על ידי אחרים,

נחוות בלחם היומי,

שרצון המרומים אינו שולט שם,

כי האדם הפריד את עצמו מממלכתכם,

ושכח את שמותיכם.

אתם האבות שבמרומים.

כל הגדולה שבפולחן המיטרס הופיעה לפני נפשו עם מילים אלה, עולה כמו מתוך גאוניות פנימית. הוא סיפר לאימו באריכות על ההוד והתפארת של הפגאניזם הישן, על כיצד מסתריות עתיקות נפרדות מאסיה הקטנה ודרום אירופה התערבבו בפולחן המיטרס. ועדיין היתה לו הרגשה נוראה בקשר לאופן שבו הדת העתיקה השתנתה בהדרגה ונפלה טרף לכוחות דמונים שהוא עצמו חווה כשהיה בן עשרים וארבע. כל מה שהוא חווה אז חזר אליו. נראה היה שהחוכמה הזרתוסטרית העתיקה, גם כן, היתה משהו שאנשים בני זמנו כבר לא היו פתוחים לקלוט. בפעם השניה הוא אמר מילים בעלות משמעות לאימו: “אפילו אם היו מחיים את כל המסתריות העתיקות ויחד איתן כל דבר שהיה פעם כה נפלא במסתריות הפגאניות, לא קיימים עוד אנשים שיכולים לשמוע זאת. כל הדברים האלה הם ללא הועיל. אם הייתי הולך ומכריז לאנשים על שינוי המסר של בת הקול ששמעתי, אם הייתי מפרסם את הסוד מדוע אנשים כבר לא יכולים להתאחד עם המיסתריות בעודם בגוף פיסי, או אם הייתי צריך להכריז על חוכמת השמש העתיקה של זרתוסטרא, לא קיימים כבר האנשים שיוכלו להבין זאת. היום כל זה יהפך לטבע דמוני אצל האנשים, זה אמנם יהדהד בקרבם אך לא יהיו להם האוזניים לשמוע. אנשים לא מסוגלים יותר לשמוע את מה שפעם הוכרז ונשמע”.

ישוע מנצרת ידע עכשיו שהקול השונה של בת הקול שהוא שמע קורא לו את המילים “אמן, הרשעים אוחזים בשליטה” היה מתורה קדושה עתיקה. תפילה אחת רבת עוצמה נאמרה במקומות מסתורין, אבל נשכחה מאז. הוא ידע כעת שמשהו מחוכמת המסתורין העתיקה ניתן לו כאשר הוא היה מחוץ לגופו במזבח הפגאני. הוא גם הבין, ואמר זאת לאימו, שזה בלתי אפשרי לאנשים בזמנו לרכוש הבנה לענייני מסתורין שכאלה.

בהמשיכו את השיחה עם אימו הוא סיפר על הדברים שלמד בקרב האיסיים. הוא דיבר על היופי, הגדולה והתפארת של הדוקטרינה שלהם וזכר את עדינותם ומזגם המתוק. בפעם השלישית הוא דיבר מילים משמעותיות, שהגיעו אליו כאשר הוא שוחח עם הבודהא בחזיונו: “זה בלתי אפשרי בעבור כל האנשים להפוך לאיסיים. הלל[2] צדק באומרו: “אל תנתק את עצמך מהקהילה, אלא עבוד והיה פעיל בקהילה, באהבה לכל חבריך בני האדם; כי אכן מה אתם כולכם כשאתם לבדכם?” זה מה שהאיסיים, בכל אופן, עושים: הם מנתקים את עצמם, נסוגים מהעולם כדי לחיות חיים של קדושים, וזה גורם לחוסר מזל לאחרים. כי שאר האנושות חייבת לסבול את התבדלותם.

ואז הוא סיפר לאימו על האירוע שהוא היה עד לו – דיברתי על כך אתמול: “פעם עזבתי את האיסיים אחרי שיחה אישית חשובה, וכשהגעתי לשער הראשי ראיתי את לוציפר ואהרימן נמלטים. מאז, אמי היקרה, אני יודע שהאיסיים מגנים על עצמם מהם באורח חייהם והידע הסודי שלהם, ולוציפר ואהרימן צריכים לברוח משעריהם. אבל על ידי סילוק לוציפר ואהרימן הם גורמים להם ללכת לאנשים אחרים. הם זוכים בקדושה על ידי הצלת עצמם מלוציפר ואהרימן.” מאחר וישוע חי בקרב האיסיים הוא ידע שיש דרך להגיע לגבהים היכן שאנו מאוחדים עם הנשגב והרוחי, אבל זה יכול להיעשות על ידי אינדיבידואלים ובמחיר של אחרים. הוא ידע עכשיו שהקשר עם האלוהי והרוחי לא יכול להתבסס על הדרך של העברים, הפגאנים או האיסיים.

מילים אלה חדרו ללב אימו האוהב בעוצמה אדירה. במשך כל השיחה הוא היה באחדות איתה, כאילו שהם היו אחד. כל הנפש וכל האני של ישוע מנצרת הושמו במילים אלה. תנו לי לדבר על סוד הקשור לשיחה שהיה לישוע עם אימו לפני הטבילה על ידי יוחנן, משהו עבר מישוע לאימו. לא רק שהוא סחט במאמץ את כל הדברים האלה מנפשו לתוך מילים, אך מאחר והיה כה קרוב לאימו משנתו השתיים עשרה, כל מהותו הטבעית עברה אליה יחד עם דבריו, והוא היה כעת במצב של ניצב מעבר לעצמו, כאילו שהאני שלו השתנה לגמרי. לאימו, מצד שני, היה אני חדש שכאילו ירד לתוכה; היא הפכה לאדם אחר. אם אנו חוקרים זאת ומנסים למצוא מה קרה מופיעה עובדה מוזרה.

הכאב האיום והסבל שנסחט במאמץ מתוך נפשו של ישוע זלג לתוך נפשה של אימו והיא הרגישה מאוחדת איתו. ישוע עצמו הרגיש שכל מה שחי בו משנתו השתיים עשרה עזב אותו במהלך שיחה זו. ככל שהוא הוסיף לדבר, כן התמלאה אימו בכל החוכמה שחיה בו. כל האירועים שחיו בו משנתו השתים עשרה קמו כעת לתחיה בלבה האוהב של אימו. בכל אופן, בעבורו הם נחוו כנעלמים; הוא שם בתוך נפש אימו, בתוך ליבה, את כל מה שחי בו משנתו השתים עשרה. זה גרם לנפש אימו להשתנות.

גם ישוע היה אדם שונה אחרי השיחה, עד כדי כך שאחיו או אחיו החורגים וקרובי משפחה אחרים התחילו לחשוב שהוא השתגע. “כמה חבל,” הם היו אומרים, “הוא ידע כל כך הרבה. אכן הוא לא דיבר הרבה, אבל עכשיו הוא איבד לגמרי את כל הגיונו!” אנשים התייאשו ממנו וראו בו חסר תקווה. ואכן, הוא הסתובב מסביב לבית במשך ימים כאילו בתוך חלום. האני – זרתוסטרא היה בתהליך עזיבה של גופו של ישוע וכניסה לתוך עולם הרוח. זה הגיע לשלב האחרון: כאילו נדחף מבפנים, מתוך החלטה פנימית, ישוע עזב את הבית לאחר כמה ימים, כשהוא נע בצורה מכנית, ועשה את דרכו ליוחנן המטביל, שאותו הכיר, כדי לבקש ממנו להיטבל.

בעקבות זאת הגיע האירוע שלעיתים קרובות תיארתי כטבילה על ידי יוחנן בירדן: ישות הכריסטוס נכנסה לתוך גופו.

אירועים אלה היו אז: ישוע נשא עתה את ישות הכריסטוס בתוכו. מאז השיחה עם אימו, האני – זרתוסטרא עזב והאני האחר, שהיה שלו עד שנתו השתיים עשרה הופיע שוב, רק שהוא גדל והפך לגדול יותר. לתוך גוף זה – שהכיל כעת רק את העומקים האינסופיים של לב ותודעה, רגש של היפתחות למרחבים אינסופיים – הגיע הכריסטוס. לישוע היה את הכריסטוס בתוכו; לאימו גם כן היה אני חדש שנכנס לתוכה; היא היתה לאדם חדש.

מדען הרוח קולט את הדברים הבאים: ברגע שהתרחשה הטבילה בירדן, גם האימא הרגישה משהו – שכאילו תהליך שינוי מסוים הגיע לסיומו. היא הרגישה – היא היתה אז בת ארבעים וחמש או ארבעים ושש – שכאילו הנפש של האם של ישוע הילד שקיבל את רוח זרתוסטרא בשנתו השתיים עשרה, האם שמתה מאז, חדרה לתוכה. ישות הכריסטוס נכנסה לישוע מנצרת, והרוח של האם האחרת, שהיתה אז בעולם הרוח, ירדה אל האם החורגת שאיתה שוחח ישוע. מאז היא הרגישה את עצמה כאילו היא היתה האימא הצעירה שילדה את ישוע הילד מהבשורה של לוקס.

בואו נקבל את התמונה האמיתית של אירוע בעל משמעות אינסופית זה. הבה נחוש זאת בצורה עמוקה, וגם נבין שרוח מיוחדת הגיעה לשכון על פני האדמה: ישות הכריסטוס בגוף אנושי, רוח שאף פעם לא היתה עדיין בהאדמה והכירה רק את עולמות הרוח. היא ידעה על האדמה רק מה שנאגר בשלושת הגופים – גוף פיסי, גוף אתרי וגוף אסטרלי – של ישוע מנצרת. ישות הכריסטוס נכנסה לשלושת הגופים שהתפתחו במשך 30 שנות חיים בדרך שתיארתי קודם. המפגשים הראשונים שלה בחיים בהאדמה היו חופשיים מכל ניסיון קודם.

תחילה הונחתה ישות הכריסטוס למקום מבודד. גם את זה ניתן לדעת מהכתבים האקשיים של הבשורה החמישית. ישוע מנצרת, שלתוך גופו נכנסה ישות הכריסטוס, וויתר על כל מה שקשר אותו עם שאר העולם. ישות הכריסטוס רק הגיעה להאדמה. בתחילה הרגישה ישות הכריסטוס נמשכת אל הרשמים שנשארו בגוף כזיכרון והוטבעו עמוק ביותר בגוף האסטרלי. זה היה כאילו שישות הכריסטוס אמרה לעצמה: כן, הנה הגוף שראה את אהרימן ולוציפר נמלטים, חש כיצד האיסיים שמחפשים לקדם את עצמם מאלצים את אהרימן ולוציפר ללכת לאנשים אחרים. הכריסטוס הרגיש נמשך לאהרימן ולוציפר, מכיר אותם כישויות הרוחיות שאיתם האנושות צריכה להתמודד בהאדמה. בתחילה, לכן, ישות הכריסטוס, ששכנה בפעם הראשונה בגוף פיסי, הרגישה משיכה לערוך קרב עם לוציפר ואהרימן בבדידות.

אני מאמין שסצנת הפיתוי שאני הולך לתאר לכם היא לגמרי נכונה. בכל אופן, זה קשה, בצורה יוצאת דופן, לקרוא דברים אלה בכתבים האקשיים. לכן, תנו לי להצהיר בברור, שישנם כמה אספקטים שיהיה צורך לשנות מעט כשחקירות רוחיות נוספות ייערכו. אבל העיקר הוא שם, וזה מה שאני הולך לספר לכם. הפיתוי של הכריסטוס סופר בבשורות האחרות, אבל מאספקטים שונים. התייחסתי לכך לעיתים קרובות. עשיתי כל מאמץ לתפוס את סצנת הפיתוי כפי שהיתה באמת, ואני אספר לכם מה באמת קרה באופן הכי לא משוחד שניתן.

ראשית ישות הכריסטוס בגופו של ישוע פגשה את לוציפר בבדידות. לוציפר במלוא עוצמתו והשפעתו, שמציע פיתויים לישויות אנוש כשהן חושבות את עצמן ליותר מדי עליונות, חסרות הכרה עצמית וענווה. לוציפר תמיד יחפש לפרוט על נימי כבודנו העצמי המזויף, יהירות וחשיבות-עצמית. הוא בא לישוע כריסטוס ואמר פחות או יותר את המילים שנכתבו גם בבשורות האחרות: “הבט בי! הממלכות האחרות שבהן עוצבו חיי אדם הוקמו על ידי רוחות ואלים אחרים. הם ישָנים. אני הולך להקים ממלכה חדשה; שחררתי את עצמי מסדר העולם; אני אתן לך את כל מה שיש לממלכות הישנות להציע מבחינת יופי ותפארת אם תיכנס לממלכתי. אך אתה חייב להשאיר מאחוריך את כל האלים האחרים ההם ולהכיר בי! לוציפר דיבר על כל היופי והתפארת שבעולם הלוציפרי, כל מה שנוגע במיתר הנפש האנושית שיש בו לפחות קמצוץ של יהירות וכבוד עצמי. אך רוח כריסטוס הגיעה מעולמות הרוח וידעה את עמדת הנפש של האלים, ששמרה עליהם מלהיות מובלים לפיתוי. ישות הכריסטוס לא ידעה דבר לגבי פיתוי לוציפרי בעולם שממנו היא הגיעה, אבל היא ידעה כיצד לשרת את האלים ולהיות חזקה מספיק כדי לדחות את לוציפר.

לוציפר התקיף בשנית, אך הפעם הוא קרא לאהרימן לעזרתו, ושניהם עכשיו דיברו אל הכריסטוס. לוציפר חיפש לעורר את כבודו העצמי, אהרימן – לפנות אל פחדיו. אחד מהם אם כן אמר: “בזכות הרוחניות שלי וכל מה שאני מסוגל לתת לך, הכר בי ולא תצטרך מה שאתה כן צריך, בהיותך הכריסטוס שנכנס לתוך גוף אנושי. גוף פיסי זה משעבד אותך ואתה צריך להכיר בחוקי הכובד כשאתה בתוכו. הוא מונע בעדך ללכת אל מעבר לחוק הכובד, אבל אני ארים אותך מעל לחוקי הכובד. אם תכיר בי, אני אבטל את כל השפעות הנפילה ודבר לא יקרה לך. הטל את עצמך מהצוק למטה! זה נכתב: אני אצווה על המלאכים להגן עליך כדי שכף רגלך לא תפגע מאבן.” אהרימן שרצה לפרוט על נימי הפחד שלו, אמר: “אני אגן עליך מפחד! זרוק את עצמך למטה!”

שניהם תקפו אותו. אך רק בגלל שהם היו שניים ואחזו זה בזה באיזון שהוא יכול היה להציל את עצמו מהם. והוא מצא את הכוח שישויות אנוש צריכות למצוא על האדמה כדי להתעלות מעל לוציפר ואהרימן.

אהרימן אמר אז: “לוציפר, אינך טוב אלי, אתה עומד בדרכי; לא הגברת, אלה הנמכת את עוצמותי; אני הולך לפתות אותו לבדי.” הוא שלח את לוציפר ויצא בהתקפה סופית לבדו, באומרו את המילים הידועות לנו מהבשורה של מתי: “אם אתה טוען שיש לך כוחות אלוהיים, אז הפוך את אלמנט המינרלים ללחם”, או כפי שהוא אומר בבשורה, “הפוך את האבנים ללחם”. ואז רוח כריסטוס אמרה לאהרימן: “אנשים לא חיים מהלחם בלבד אלא מאמיתות שבאות מעולמות הרוח”. ישות הכריסטוס, אכן, ידעה זאת היטב, משום שהיא רק ירדה מעולמות אלה. אהרימן השיב: “אולי אתה צודק. אבל העובדה שאתה צודק וההיקף שבו אתה צודק אינו יכול למנוע ממני מלהשיג אחיזה מסוימת בך. אתה יודע רק איך הרוח פועלת, הרוח שיורדת מהגבהים. עדיין לא היית בעולם האנושי. שם למטה תמצא אנשים שבאמת צריכים להפוך אבנים ללחם. הם אינם יכולים בשום פנים לחיות מרוח בלבד”.

אהרימן דיבר על דברים שידועים בהאדמה אך אינם ידועים לאל שרק הגיע לאדמה. אל לא ידע שכאן למטה על פני האדמה נחוץ להפוך חומר מינרלי, מתכתי לכסף כדי לספק לחם לאנשים. אהרימן אמר שאנשים מסכנים אלה למטה על האדמה הוכרחו להזין את עצמם על ידי שימוש בכסף. זוהי הנקודה שבה לאהרימן היה עדיין כוח. “ואכן” הוא אמר “אני הולך להשתמש בכוח זה!”

זהו התיאור האמיתי של הפיתוי של הכריסטוס. משהו נשאר לא פתור. לשאלותיו של לוציפר ניתנו תשובות, אך לא לאלה של אהרימן. כדי לפתור אותן היה נחוץ משהו נוסף.

כשישוע כריסטוס עזב את מקום ההתבודדות, הוא הרגיש שהוא צמח מעבר לכל מה שהוא למד והתנסה בו מאז שנתו השתיים עשרה; הוא הרגיש שישות הכריסטוס היתה מחוברת עם כל מה שחי בו לפני שנתו השתיים עשרה. הוא כבר לא הרגיש כל קשר עם מה שהזדקן וקמל באבולוציה האנושית. אפילו השפה שדוברה על ידי הסובבים אותו לא עניינה אותו יותר, וכהתחלה הוא שמר על שתיקה. הוא נדד באזור שמסביב לנצרת ובהדרגה התרחק יותר ויותר, כשהוא הולך למקומות שבהם ביקר כישוע מנצרת. ומשהו מאוד מוזר התרחש. שימו לב, אני מספר לכם את הסיפור של הבשורה החמישית, וזה יהיה חסר טעם לחפש מיד ניגודים בינו לבין שאר ארבע הבשורות. אני מספר לכם את הסיפור של הבשורה החמישית.

ישוע כריסטוס עבר ממקום מגורים שכור אחד למשנהו, בדרך כלל בדממה, כאילו שאין לו שום דבר במשותף עם העולם שמסביבו. הוא תמיד עבד בשביל אנשים ועם אנשים. דברי אהרימן לגבי לחם נגעו בו, עוררו אותו והשאירו עליו רושם עמוק. בכל מקום הוא מצא אנשים שהכירו אותו מהתקופה שבה עבד בעבורם קודם לכן. הם היו מזהים אותו שוב, וביניהם הוא אכן מצא את האנשים שלאהרימן בהכרח יש נגישות אליהם, משום שהם צריכים להפוך אבנים, חומרים מינרלים – כלומר, כסף מתכת, ללחם. לא היה לו שום צורך לבקר אצל אנשים שהלכו בעקבות התורה המוסרית של הלל והאחרים. הוא הלך לאנשים שבבשורות האחרות נקראו החוטאים והמוכסים, משום שהם נלכדו בצורך של הפיכת אבנים ללחם. הוא בילה בין אנשים אלה לעיתים קרובות.

אולם, משהו מוזר קרה. הרבה מהאנשים האלה הכירו אותו בטרם שהוא הגיע לשנתו השלושים, משום שהוא היה איתם כבר פעם או פעמיים או שלוש פעמים כישוע מנצרת. הם למדו להעריך את טבעו המתון, העדין והחכם. כי הכאב העצום והסבל העמוק שהוא עבר משנתו השתיים עשרה השתנו לכוח קסום של אהבה, אהבה שזרמה בכל מילה שלו, כאילו שהיה שם כוח מסתורי שנמזג על האנשים שמסביבו. בכל מקום שהגיע, בכל בית, בכל פונדק הוא התקבל באהבה עמוקה. ואהבה זו נותרה כאשר הוא עזב את הבתים והלך לדרכו.

אנשים היו מדברים לעיתים קרובות על ישוע מנצרת היקר שעבר דרך הבתים ההם והערים והכפרים ההם. ומשהו היה קורה, כאילו שחוק קוסמי היה בפעולה (אני מדבר על ארועים שקרו שוב ושוב והופיעו לעיתים קרובות כשמחקר על-חושי נעשה). המשפחות שבעבורן ישוע עבד אהבו לשבת ולדבר אחרי העבודה, כאשר השמש היתה שוקעת, וזה היה כאילו שישוע עדיין היה ביניהם! הם היו מדברים על האיש היקר שהיה עמם, מדברים על אהבתו ועדינותו, ועל הרגשות החמים והנפלאים שהם רכשו כאשר הוא היה תחת קורת הגג שלהם. וזה היה קורה – כמו תופעת לוואי מאוחרת של האהבה שבאה ממנו – כאשר הם היו יושבים יחד, אחרי שדיברו שעות על האיש שביקר אותם, שדמותו של ישוע מנצרת היתה נכנסת לחדר, כמו חזיון שכל המשפחה חוותה אותו. הוא ביקר אותם ברוח, או שניתן גם לומר שהם יצרו את הדימוי הרוחי שלו.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם כיצד הם הרגישו כשהוא בא אליהם בכזה חזיון משותף, והמשמעות שהיתה לכך בעבורם כשהוא חזר עתה, אחרי הטבילה בירדן. הם זיהו את צורתו החיצונית, אך האור בעיניו זהר בעוצמה רבה יותר. הם התבוננו בתווי פניו הקורנות שהיו בעבר כה יקרות להם והביטו בהם בכזה רוך; הם ראו את כל האדם שחי ביניהם ברוח. אתם יכולים לדמיין את הדבר יוצא הדופן הזה שקרה בקרב משפחות החוטאים והמוכסים, אנשים שבגלל הקרמה שלהם היו מוקפים וחדורים בכל הרוחות הדמוניות של הזמן ההוא, אנשים שהיו חולים, מוטרדים עמוקות ומותקפים. אתם יכולים לדמיין כיצד הם הרגישו כשהוא חזר.

כעת, השינוי שחל בטבעו של ישוע היה גלוי. בעיקר דרך אנשים כאלה ניתן להבחין לְמה הפך ישוע מנצרת כשישות הכריסטוס הגיעה לשכון בקרבו. בעוד שבעבר הם רק הרגישו שנוכחותו מקלה עליהם, כעת הם הרגישו שהוא ריפא אותם. הם יצאו והביאו את השכנים שלהם, שכמותם היו מדוכאים וחדורים בכוחות דמונים, לישוע כריסטוס. כך קרה שבין האנשים שהיו תחת שליטת אהרימן, ישוע כריסטוס – שגבר על לוציפר, כשרק עוקץ נותר מהמפגש עם אהרימן – היה מסוגל לעשות מה שכתבי הקודש תארו כגרוש שדים וריפוי החולים. הרבה מהדמונים, שהוא ראה כאשר שכב כמת על המזבח הפגאני, היו עוזבים את בני האדם שניצבו פנים מול פנים עם ישוע כריסטוס. הדמונים ראו אותו כאויב בדיוק כמו לוציפר ואהרימן. בעודו פוסע דרך אזורים כפריים ורואה כיצד דמונים מתנהגים בתוך נפשות אנוש, הוא היה נזכר לעיתים קרובות במקרה שבו הוא שכב ליד המזבח העתיק של הקורבנות, היכן שהאלים נטשו והדמונים תפסו את מקומם, והיכן שהוא לא היה יכול לבצע את הטקסים. הוא היה צריך לזכור את בת הקול שאמרה את תפילת המסתורין העתיקה. שוב ושוב חזרה לנפשו השורה האמצעית של התפילה: “נחווה בלחם היומי”. כעת הוא יכול היה לראות שהאנשים שבקרבם הוא עבר היו צריכים להפוך אבנים ללחם. הוא ראה שהיו רבים מביניהם שהיו צריכים לחיות על לחם בלבד. והמילים של התפילה העתיקה: “נחווה בלחם היומי” חדרו עמוק בנפשו. הוא חווה את כל התהליך של אדם העוטה על עצמו גוף בעולם הפיסי. הוא יכול היה להרגיש שבגלל צורך זה, האבולוציה האנושית הגיעה לנקודה שבגלל ההתגשמות הפיסית שלהם אנשים היו שוכחים את השמות של האבות שבמרומים, את שמות הרוחות שבהיררכיות הגבוהות. והוא הרגיש שישויות אנושיות לא יכלו כבר לשמוע את הקולות של הנביאים הקדומים ואת המסר של חוכמת זרתוסטרא. הוא הבין שהחיים בלחם היומי הפרידו את האנושות מהמרומים, וכתוצאה מכך הובילו אותם לאגואיזם ולאהרימן.

בעודו מהלך עם מחשבות אלה במוחו קרה ואנשים אלה, שהיו מאוד מודעים לעומק השינוי שחל בישוע מנצרת, הפכו לתלמידיו והלכו בעקבותיו. הוא היה לוקח אדם זה או אחר עמו מבתי מגורים בזמנים שונים – אנשים שהלכו בעקבותיו כי היתה להם את המודעות הזו בדרגה הגבוהה ביותר. קבוצת חסידים התאספה במהרה. כך שלישוע היו אנשים סביבו, שהלך הנפש הפנימי הבסיסי שלהם היה לגמרי חדש, כפי שנראה; בעזרתו הם הפכו לשונים מהאנשים, שעליהם אמר לאימו שהם אינם יכולים כבר לשמוע את ההתגלויות הישנות. ואז הפציעה בתוכו חוויה ארצית של אל: איני צריך לספר איך האלים הכינו דרך שהובילה מהרוח למטה אל האדמה, אלא כיצד ישויות אנושיות יכולות למצוא שוב את דרכן מהאדמה אל הרוח.

שוב חזרה לנפשו בת הקול, והוא ידע שהניסוחים והתפילות העתיקות זקוקים לקבל צורה חדשה; הוא ידע שאדם צריך היום למצוא את הדרך שמובילה מלמטה למעלה אל עולמות הרוח, ושהוא יוכל לחפש את הרוח האלוהית בעזרת התפילה החדשה הזאת. לפיכך לקח ישוע את השורה האחרונה בתפילה העתיקה: “אבינו שבמרומים” ושינה אותה באופן שהתאים לאנשים בתקופה החדשה, משום שאין להתייחס עוד לרוחות מרובות בהיררכיות, אלא לישות רוחית אחת בלבד: “אבינו שבשמיים.”

והוא שינה את השורה ששמע אותה כאחרונה, אבל כאחת מהתפילה המסתורית: “ושיכחו את שמותיכם”, ותיקן זאת בעבור האנשים של התקופה החדשה: “קדוש יהיה שמך.”

הוא שינה את השורה השלישית מהסוף כדי להראות כיצד אנשים, שזקוקים להתרומם מלמטה כדי להגיע לאל האב, צריכים להרגיש, כך ש-

“כי האדם הפריד את עצמו מממלכתך”

הפך ל-

“ממלכתך הגיעה”

והוא שינה את השורה

“היכן שרצון המרומים אינו שולט”

ל-

“רצונך ייעשה על פני האדמה כפי שנעשה במרומים.”

זאת היתה הדרך היחידה שבה ישויות אנוש יכלו לשמוע זאת עתה, משום שאף אחד כבר לא יכול היה לשמוע את המילים בסדר הישן שלהם. הדרך אל עולמות הרוח היתה צריכה להתהפך לגמרי.

המסתורין של הלחם, של התגשמות בגוף פיסי, המסתורין של כל מה שהעוקץ של אהרימן קיים בתוכו, התגלה לו במלואו והוא שינה זאת כך שהישויות האנושיות יוכלו להרגיש שהעולם הפיסי, גם כן, מגיע מעולמות הרוח, אפילו אם האנשים אינם מבינים זאת מייד. השורה לגבי הלחם היומי הפכה לפיכך:

“תן לנו היום את לחם יומנו.”

והוא שינה את המילים:

“אשמה עצמית לא נרפאת על ידי אחרים”

ל-

“סלח לנו על חטאינו, כפי שאנו סולחים לאלה שחוטאים נגדנו.”

השורה השניה בתפילה העתיקה מהמיסתריות,

“עדות לאנוכיות המשחררת את עצמה”

הפכה ל-

“אלא, הצל אותנו”

והשורה הראשונה: “הרשעים אוחזים בשליטה”

שונתה ל-

“מרֶשע. אמן.”

התפילה שעולם הנצרות מכיר כ’אבינו’ (תפילת האדון) התהוותה כאשר הקול השונה של בת הקול, שישוע שמע פעם, עבר טרנספורמציה על ידי ישוע כריסטוס ונלמד על ידו כתפילה של המיסתריות החדשות, כ’אבינו’ החדש. המילים של ה’דרשה על ההר’ ודברים אחרים שישוע לימד את תלמידיו התהוו באותה דרך, והרבה יכול עדיין להיאמר לגבי הנושא.

ישוע כריסטוס השפיע על תלמידיו באופן שלא יתואר. (בבקשה, זכרו שכאשר אני מספר לכם דברים אלה, אני פשוט מספר מה שניתן לקרוא בבשורה החמישית). בעודו נודד בימים ההם הוא השפיע על הסובבים אותו באופן מוזר. אכן, הוא ותלמידיו יצרו קהילה, אך הוא היה ישות הכריסטוס, ונראה שהוא היה נוכח לא רק בגוף. בעודו מתהלך בארץ עם תלמידיו, היה תלמיד זה או אחר מרגיש לפעמים שכאילו הכריסטוס היה בתוכו, בתוך נפשו שלו, בעודו פוסע גם לצידו, והוא היה מתחיל לומר מילים שבאמת רק ישוע כריסטוס יכול היה לומר. ואז קבוצת אנשים זו נדדה ופגשה אנשים אחרים והם היו מדברים איתם, אך לא תמיד ישוע כריסטוס דיבר בעצמו, אלא לפעמים עשה זאת אחד מתלמידיו; משום שהוא חלק הכל עם תלמידיו, אפילו את חוכמתו.

אני חייב להתוודות שהייתי מופתע מאוד כשהבנתי שבשיחה עם הצדוקים, שעליה מסופר בבשורה של מרקוס, ישוע כריסטוס לא דיבר מהגוף של ישוע, אלא מגופו של אחד מתלמידיו; זה היה, כמובן, הכריסטוס שדיבר. תופעה משותפת נוספת היתה מתרחשת כאשר ישוע כריסטוס עזב את הקבוצה – הוא היה נפרד מהם לעיתים – הוא עדיין היה נמצא בקרבם. או שהוא היה מהלך איתם ברוח בעודו מצוי הרחק משם, או שהוא עשוי היה להיות איתם רק בגופו האתרי. גופו האתרי היה בקרבם, מהלך עמם, ולא תמיד ניתן היה לומר אם גופו הפיסי היה איתו, כפי שניתן לומר, או שהיה זה רק גופו האתרי שהופיע.

זה היה האופן שבו היה ישוע כריסטוס עם תלמידיו ועם כל מיני אנשים רגילים. הניסיון שלו היה משהו שכבר הזכרתי בקיצור: בתחילה ישות הכריסטוס היתה עצמאית יחסית מהגוף החי של ישוע מנצרת, אבל עם חלוף הזמן הוא היה צריך לאמץ אותו יותר ויותר. עם התקדמות החיים הוא נקשר יותר ויותר לגוף של ישוע מנצרת. בשנה האחרונה נגרם כאב עצום לישות הכריסטוס בגלל הקשר ההדוק שלה עם גופו של ישוע מנצרת, שנהיה יותר שברירי וחלש. ועדיין יכול היה לקרות שהכריסטוס, שהיה אז מהלך עם קבוצה גדולה של אנשים, יעזוב את גופו. כעת אחד השליחים היה מדבר ואז אחד אחר, וניתן לחשוב שהאינדיבידואל שדיבר היה ישוע כריסטוס או שלא היה זה הוא – הכריסטוס דיבר דרכם כשהם היו בקרבה כזו. ניתן להקשיב לשיחה בין הפרושים והתנאים שבה הם אומרים זה לזה: “כדי לתת דוגמה לאנשים, זה כמובן יהיה מספיק לקחת ולהרוג מישהו אחד מחברי הקבוצה; אבל זה עשוי בקלות להיות האדם הלא נכון, משום שהם כולם מדברים באותו האופן. זה לא יעזור, אם כן, משום שישוע כריסטוס האמיתי עשוי עדיין להיות שם. עלינו להשיג את האדם הנכון!” רק השליחים, אנשים שהיו קרובים אליו, יכלו לומר מי זה היה, והם כמובן לא יספרו לאויב.

על כל פנים, עד אז גבר כוחו של אהרימן ביחס לשאלה שנשארה פתוחה, שהיתה משהו שהכריסטוס לא יכול היה להתמודד עמו בעולמות הרוח, אלא רק באדמה. מעשה נורא היה צריך להתבצע כדי שהוא ילמד מה זאת אומרת להפוך אבנים ללחם, או באותו המובן, להפוך כסף ללחם. אהרימן השתמש ביהודה איש-קריות.

השפעתו של הכריסטוס היתה כזו שלא היתה שום דרך לברר באמצעות התודעה או הרוח מי מחברי קבוצת התלמידים, שהוקירו אותו, היה הכריסטוס. משום שהיכן שהרוח היתה פעילה, ואפילו אם רק השריד האחרון מכוחה המשכנע היה נותר, אז בלתי אפשרי היה להגיע אל הכריסטוס. ניתן היה לברר זאת רק אם מישהו היה משתמש באמצעים שהכריסטוס לא הכיר ושהוא יתוודע אליהם דרך המעשה הנורא ביותר שנעשה על האדמה על ידי יהודה. לא היתה שום דרך אחרת לזיהוי ישוע כריסטוס, אלא למצוא מישהו שיעמיד את עצמו לשרות אהרימן; מישהו שבאמת ובתמים יבוא לבגוד בו בעבור כסף בלבד. הקשר בין ישוע כריסטוס ויהודה התקיים מאחר ומשהו קרה בזמן הפיתוי שהיה מובן לאל: מאחר והוא רק הגיע לאדמה, הכריסטוס לא ידע שהמילים “לא נחוצים אבנים כדי להשיג לחם” מתאימות רק למרומים. אהרימן שמר זאת כעוקץ שלו, ולפיכך התרחשה הבגידה. לאחר מכן היה הכריסטוס עדיין צריך להתכופף למרותו של אדון המוות – ואהרימן הוא אדון המוות. זהו, אם כן, הקשר שבין הפיתוי והמסתורין של גולגותא עם הבגידה של יהודה.

ניתן לומר עוד הרבה על הבשורה החמישית, אבל אני בטוח שהשאר יתגלה כשהאנושות תמשיך להתפתח. מטרתי העיקרית היתה להראות לכם את טבעה באמצעות מקרים בודדים. עתה, בסיום הרצאות אלה, אני מזכיר שבסוף ההרצאה הראשונה אמרתי שזה הצורך של זמננו כעת לדבר על הבשורה החמישית. הייתי רוצה לבקש מכם, בבקשה, לכבד כל מה שניתן היה לומר ביראת הכבוד המתאימה. יש לנו כבר יותר מדי אויבים ויש להם כל מיני שיטות מוזרות משלהם, איני חפץ לדבר על נקודה זו; כבר וודאי קראתם על כך בעלון החדשות. אתם גם מכירים את העובדה המוזרה, שאנשים מסוימים אומרים לאחרונה, שכל מה שאני מלמד נגוע בכל מיני דוגמות נוצריות קנאיות ואפילו בישועיות.[3] השמצה זדונית, חסרת מצפון שכזו מגיעה בעיקר מחסידי תיאוסופיית אדייר (Adyar), כפי שהיא נקראת. ומה שיותר גרוע זה שקיים מקור אחד שהאנשים בו הם קולניים במיוחד לגבי הטבע הקנאי, המעוות והבזוי של תורתנו, והם גם סילפו אותה מאוד.[4] גבר שהגיע מארצות הברית בילה שבועות וחודשים בהתוודעות לתורתנו, כתב אותה ואז הוציא אותה לאור בצורה חיוורת כתיאוסופיה רוזנקרויצרית – מה שהוא העתיק מאיתנו. הוא אכן אמר שהוא למד הרבה מאיתנו כאן, אבל הצהיר שרק לאחר מכן הוא נקרא אל המסטרים ולמד עוד מהם. הוא לא הבהיר שהוא למד את הדברים העמוקים ממחזורי ההרצאות שלנו שטרם הוצאו אז לאור. זה קרה בארצות הברית. כעת עלינו להיות סבלניים ומתונים לגבי זה כמו שהיה הלל, אפילו כשאנו מתמודדים עם העובדה שיש לכך השלכות באירופה. האנשים שיצאו נגדנו באופן הכי גלוי תרגמו את הספר לגרמנית. בהקדמה לתרגום נאמר שהגישה הרוזנקרויצרית התפתחה גם באירופה, אבל בדרך קנאית וישועית, והיא יכולה לשגשג רק באוויר הטהור של קליפורניה. טוב, אתם יכולים לדמיין כבר את השאר. זאת השיטה המקובלת אצל מתנגדינו. אנו יכולים להסתכל על דברים אלה ברחמנות וכמובן בחמלה, אך אסור לנו לעצום את עיננו מהם. בראותנו שדברים כאלה קורים, אנשים שהפגינו חמלה ללא גבול במשך שנים לאלה שנהגו בחוסר מצפון, צריכים גם כן להיזהר. עיניהם, אולי, יפקחו יום אחד. אני באמת לא חפץ לדבר על דברים אלה, אבל זה חיוני למען האמת. כל הדברים הללו חייבים להיראות בברור.

מצד אחד יש לנו אנשים שמפיצים דברים כאלה אך מאידך זה לא מגן עלינו מאחרים שמצטרפים לוויכוח, שהם כנים יותר במוצאם שקשה לקבל דברים כאלה. אני לא אלאה אתכם עם כל הדברים המטופשים ששני המחנות הצליחו להחליף ביניהם, משום שאין שום צורך לשים לב לספרות המוזרה שמופיעה עכשיו בגרמניה שנכתבה על ידי פריימרק (Freimark), שָאלְק (Schalk), מאק (Maack) ואחרים,[5] משום שהרמה שלה עלובה ביותר. אולם ישנם אנשים שיש להם בעיה מיוחדת עם כל מה שקשור לטבע הבשורה החמישית הזו. כנראה שהשנאה אף פעם לא היתה כל כך כנה כמו בביקורת שהועלתה מיד עם פרסום המסתורין של שני ישוע הילדים.[6] אנתרופוסופים אמיתיים ייגשו לבשורה החמישית, המוצגת כאן באמונה טובה, בדרך הנכונה. הם ייקחו אותה הביתה, ידברו עליה בקבוצות המקומיות, אך גם יאמרו לאנשים כיצד לגשת אליה. שימו לב שהיא לא תוצג ללא יראת כבוד לפני אנשים שעלולים ללעוג לה.

דברים מטבע זה, המבוססים על מחקר רוחי שנחוץ לזמננו, מעמתים אותנו עם כל אנשי זמננו, ומעל לכולם עם המעגל האקדמי שנותן היום את הטון. השתדלנו לתת את הדעת לכך. אלה, שהיו נוכחים כשהנחנו את אבן הפינה לבניין שלנו בדורנאך, ידעו שניסינו להיות מודעים לצורך הדחוף להדרכה רוחנית שתוכרז בדבקות נאמנה לאמת. ניסינו לתת את הדעת לכמה רחוקה הציביליזציה בת זמננו מהחיפוש אחר האמת. ניתן לומר שזמננו זועק לרוח, אך האנשים הם מדי גאוותנים וצרי מוח מכדי לחפש ברצון כן את הרוח האמיתית. דרגת הכנות הנחוצה כדי לתפוס את מה שיש לרוח לומר לנו צריכה להילמד ולעבור התפתחות. אמינות כזו אינה נמצאת בעולם החינוך של זמננו, ומה שיותר גרוע זה שהאנשים לא מבינים שהיא חסרה. עליכם לוודא שכל מה שניתן כאן כבשורה החמישית יטופל ביראת כבוד בקבוצותיכם. אנו מבקשים זאת לא מתוך אנוכיות, אלא בגלל סיבה שונה לגמרי – כי רוח האמת חייבת לחיות בנו והרוח צריכה באמת להתייצב מולנו.

אנשים מדברים על הרוח כיום, אבל אפילו בעשותם כן אין להם שום מושג לגבי טבעה האמיתי. מישהו, שהורעפו עליו הרבה שבחים כי תמיד הוא מדבר על הרוח, הוא רודולף אוֹיְיקֵן[7] (Eucken). הוא תמיד מדבר על הרוח, אך אם תקראו את ספריו – וכדאי שתעשו זאת – תראו שהוא תמיד אומר: הרוח קיימת, אנו חייבים לחוות אותה, אנו חייבים לתקשר באינטימיות עם הרוח ולתת את דעתנו עליה וכן הלאה, באינסוף ביטוים העוברים כחוט השני בכל אחד מספרים אלה: רוח, רוח, רוח! אנשים מדברים כך משום שהם יותר מדי עצלים או יהירים מכדי ללכת למקורות האמיתיים של הרוח. והם מקבלים המון כבוד.

אף-על-פי-כן יהיה לנו קשה להתקדם בעולם עם אמיתות שהושגו בצורה כל כך מוחשית מעולם הרוח, כפי שנעשה בתיאור הבשורה החמישית. נחוצה גישה שקולה וכנות פנימית. אחד מפרסומיו של אוֹיְיקֵן, שאך יצא לאור, הוא: האם אנו עדיין יכולים להיות נוצרים. עמוד אחרי עמוד, כמו מקטעים של תולעת הסרט שבאים זה אחר זה – נפש ורוח, רוח ונפש – ממשיכים מספר לספר. פרסום ותהילה ניתנים לרכישה על ידי זה שמספרים לאנשים שמישהו יודע משהו על הרוח. כי הקוראים אינם שמים לב לכל חוסר האמינות, למרות שניתן לחשוב שכבר הגיע הזמן שהם ילמדו סוף סוף לקרוא. בעמוד אחד אנו קוראים את ההצהרה: “האנושות התקדמה מעבר לאמונה בדמונים בימינו ואינך יכול עוד לבקש מאנשים להאמין בהם”. ואולם נמצא שם קטע אחר באותו הספר שבו ניתן לקרוא את המילים המוזרות: “מגע בין העולמות האלוהי והאנושי מביא בעקבותיו כוחות דמוניים”. אז הנה יש לנו אדם, שמצהיר את ההצהרה שהוזכרה קודם בעמוד אחד ואז בכל הרצינות מתייחס לדמונים. כמובן שזה חוסר אמינות בדרגה הגבוהה ביותר. בכל אופן, אף פעם לא שמתי לב שמישהו מבני זמננו היה ער לכך. בשרתנו את האמת אנו נמצאים באופוזיציה לאנשים בני זמננו. חשוב לזכור זאת כדי שנוכל לראות בברור מה עלינו לעשות בליבנו אם אנו רוצים לקחת חלק בהכרזת הרוח, כתמיכה בחיי הרוח החדשים החיוניים בעבור האנושות. כיצד נוכל לצפות לתגובה הולמת להנחייה הרוחנית המבקשת להנחות את הנפש האנושית לישות הכריסטוס, כאשר חשיבה בת זמננו מסתפקת בסוג האמיתות שסופרו על ידי כל הפילוסופים והתיאולוגים החכמים ההם: שהנצרות היתה קימת לפני כריסטוס! הם יראו שהטקס וסיפורים אופייניים מסויימים היו מצויים במזרח בימים קדומים. התיאולוגים החכמים שלנו יסבירו לכל מי שחפץ לשמוע – שהנצרות היא אך ורק המשכיות של מה שהתקיים לפניה.[8] הפרסומים הללו עוררו כבוד רב, כבוד עצום באמת בין בני זמננו, שאין להם כל מושג לגבי המצב לאשורו.

כשאנו מדברים על ישות הכריסטוס היורדת לאדמה ומאוחר יותר מגלים שנעשו טקסי פולחן לישות הכריסטוס ששימשו גם לפולחן האלים הפגאנים העתיקים, ואם בגילויים כאלה משתמשים כדי להכחיש את ישות הכריסטוס לגמרי, שזה מה שקורה היום, אז ההיגיון שמאחורי זה הוא מסוג שניתן להציגו בדרך הבאה: מישהו מתגורר בפונדק שכור ומשאיר את בגדיו מאחור. אנשים יודעים שאלה הם בגדיו. מאוחר יותר, מישהו כמו שילר או גיתה, למשל, בא לבית והנסיבות מאלצות אותו ללבוש בגדים אלה ולעזוב איתם את הבית. מישהו עשוי לראות את גיתה מהלך בבגדים אלה ולומר: “על מה אתה מדבר? באיזה אופן הוא אמור להיות מיוחד? בדקתי בתשומת לב את הבגדים הללו. הם שייכים לאיש ההוא שהוא בכלל לא מיוחד. מאחר ורוח כריסטוס השתמשה בגלימות, אפשר לומר, של טקסים עתיקים, אז אנשים חכמים אלה נכשלו בהבנה שישות הכריסטוס רק לבשה גלימות אלה ושישות הכריסטוס נכנסה לתוך טקסים ישנים אלה.

ניתן למצוא בספריות שלמות ואינספור עבודות שנכתבו על בסיס ההטיה של מדע מודרני: נוצרו ההוכחות לגלימות של ישות הכריסטוס; ויתרה מכך – זה נכון! אנשים בעלי חוש לאבולוציה תרבותית מוערכים מאוד בימינו; תגליותיהם נחשבות כחוכמה עמוקה. זוהי התמונה שאנו חייבים לשמור בנפשנו אם אנו רוצים לקבל את הבשורה החמישית לא רק להכרתנו, אלא גם לליבנו. היא אמורה לעזור לנו בכך שתעורר אותנו לאיך ואיפה אנו עומדים עם האמת שלנו היום בעולם, להבין כמה זה בלתי-אפשרי ליצור את הבשורות החדשות שחייבות להגיע ולהבין את חיי המחשבה של העבר. ולפיכך, בעוד אנו נפרדים זה מזה, דברי הבשורה החמישית צריכים להיאמר: שום התקדמות לא תוכל להתחולל בשלב הבא של האבולוציה הרוחנית אם האנושות תמשיך עם דרך החשיבה הנוכחית שלה. זה חייב להשתנות ולפנות לכיוון חדש. אנשים, האוהבים להתפשר ואינם מוכנים ליצור תמונה ברורה של הדברים כפי שהם עכשיו וכפי שהם צריכים להיות בעתיד, לא יוכלו לתרום הרבה להנחיות הרוחיות ולהתמסרות לרוח שהאנושות צריכה.

הייתי מחוייב לדבר על הבשורה החמישית, שהיא קדושה בעבורי. ואני נפרד מלבבותיכם ונפשכם עם התקווה שהקשר שכבר נוצר בינינו בדרכים רבות ושונות התחזק דרך מחקר רוחי זה של הבשורה החמישית, שכל כך יקרה לליבי. ליבכם אולי יחומם מהמחשבה שלמרות שאנו נפרדים פיסית בחלל ובזמן, אנו נמשיך בכל זאת להיות יחד, ויחד נפתח רגש בעבור העבודה הפנימית החייבת להיעשות ובעבור דרישות הרוח מנפשות אנושיות בזמן הנוכחי.

אני חושב שאלה מילות הפרידה הטובות ביותר שאני יכול לומר, במיוחד בסוף מחזור הרצאות מסוים זה.

——————————————————-

  1. הלל (מ-60 לפני הספירה ועד ל-10 אחרי הספירה), שם משפחתו היה הבליל (Hillel Habalil) (הבבלי) והזקן. חכם יהודי ונשיא נבחר של הסנהדרין בירושלים. הוא הפך לסמכות העליונה במסורת שבעל-פה של היהדות שנוספה לחוק הכתוב בתורה. הוא לימד שאדיבות ורחמים הם העיקר של כל הדיברות: “אל תעשה לשכנך כל מה ששנוא עליך.” תלמידיו היו ידועים כבית הספר של הלל. ראה ‘ישוע והלל’ של דליטש (Delitzsch 1879).
  2. יתכן שרודולף שטיינר אמר ‘בודהא’ כאן ולא ‘הלל’ ולא נשמע בברור או שאולי נעשתה טעות ברישום.
  3. התייחסות לוויכוחים עם אני בזנט וחסידיה שנידונה בעלון החדשות של האזור הגרמני בחברה התיאוסופית.
  4. התייחסות למאקס היינדל (1865-1919 Max Heindel) ששמע וכתב הרבה מהרצאותיו של רודולף שטיינר בברלין ב-1907/8 בכינוי גרשהוף. (Grashof) הוא השתמש בהן בפרסום ‘תפיסה קוסמית של הרוזנקרויצריזם או מדע אוקולטי נוצרי’. (Rosicrucian Cosmo-Conception of Christian Occult Science)
  5. ספרות שנכתבה על ידי הנס פריימרק (Hans Freimark), קונו שאלק (Kuno V.d. Schalk), פרדיננד מאק .(Ferdinand Maack)
  6. מתייחס למקרים שבהם דיבר רודולף שטיינר על שני הילדים ישוע.
  7. אוֹיְיקֵן רודולף ( Eucken Rudulf 1846-1926). פרס נובל 1908. הכותרת של תרגומו לאנגלית ‘האם נוכל עדיין להיות נוצרים?’ (Can We Still Be Christians?) הוצא לאור ב-1914
  8. ה – Assyriologist Peter Jensen בהרצאה שניתנה במרבורג ב- 1910 תחת הכותרת ‘האם ישוע באמת חי?” (Hat der Jesus wirklich gelebt?)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *