רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 3

אוסלו, 3 באוקטובר 1913

אתמול דיברתי על ההתעוררות שנחוותה לראשונה בחג השבועות על ידי האינדיבידואלים שידועים בדרך כלל כשליחים של כריסטוס ישוע. אין זה אומר, כמובן, שכל תוכן הבשורה החמישית, כפי שאני מספר לכם, הגיע מיד לתודעה המלאה של השליחים. תודעה על-חושית אכן מראה לנו תמונות אלה בתוך נפשותיהם לפעמים. אבל השלמות חיה בתוכם לא כל כך בתמונות’ אלא, אם אני יכול לומר זאת כך, כחוויית חיים ישירה, כרגש ועוצמה של הנפש. והמילים שיכלו אז השליחים לומר כבשו בזמנם אף את ליבם של היוונים. היו אלה מילים שסיפקו את האימפולס לאבולוציה הנוצרית. הכוח שהם נשאו בנפשם, בליבם ובתודעתם – כל אלה נבעו מהכוח החי של הבשורה החמישית שבנפשם. הם היו מסוגלים לדבר כפי שדיברו ולפעול כפי שפעלו משום שהתוכן של הבשורה החמישית, שאותו אנו מפענחים עכשיו, היה חי בתוכם’ למרות שהם לא שמו אותו במילים באופן שאני צריך לעשות היום. הם עברו תהליך של תחייה, כפי שזה קרה כשהם נעורו על ידי האהבה הקוסמית השוררת-בכל, ולאחר מכן עבודתם היתה תחת השפעת אהבה זו. העוצמה שקיבל הכריסטוס אחרי המסתורין של גולגותא היתה פעילה בהם. הגענו בכך לנקודה שבה עלינו לדבר על חיי כריסטוס על פני האדמה במונחים של הבשורה החמישית.

זה לא פשוט לשים זאת במילים שעולות בקנה אחד עם חשיבה מודרנית. אנחנו אולי נוכל, בכל זאת, להשתמש בכמה מהמושגים והרעיונות שנרכשו במדע הרוח כדי להתקרב לכך – לסוד הגדול ביותר על פני האדמה. כדי להבין את ישות הכריסטוס עלינו להשתמש בכמה מושגים שנרכשו דרך מדע זה בצורה מעט שונה.

כדי להשיג דרגה מסוימת של בהירות בואו נתחיל עם האירוע שבדרך כלל נקרא הטבילה על ידי יוחנן בירדן. בבשורה החמישית האירוע מתייחס לחיים של הכריסטוס כפי שהתעברות קשורה לחיי ישויות אנושיות על פני האדמה. החיים של כריסטוס מאז ועד המסתורין של גולגותא יכולים להיות מושווים לחיים של העובר ברחם אימו. ניתן לומר שישות הכריסטוס עברה דרך חיים עובריים בין הטבילה על ידי יוחנן והמסתורין של גולגותא. המסתורין של גולגותא בעצמו, שהוא המוות של ישוע, צריך להיראות כלידה של ישות הכריסטוס לאדמה שהחלה את חייה האמיתיים אחרי המסתורין של גולגותא. ואז כריסטוס התהלך עם השליחים שהיו במצב תודעה שונה בזמנו. העליה השמיימה וזרימת הרוח שבאה בעקבותיה חייבות להיראות כמשהו, שבמקרה שלנו יחשב באופן נורמלי ככניסה לתוך עולם הרוח כאשר אנו מתים. המשך חייו של כריסטוס בספירת האדמה אחרי העליה השמיימה או חג השבועות יכול להיות מושווה למה שנפש אנושית חווה בדווכאן (Devachan = ארץ האל או ארץ הרוח).

אם כך, אנו רואים שכשמדובר בישות הכריסטוס אנו צריכים לשנות את כל המושגים שלנו הקשורים בהשתלשלות השלבים בחיים האנושיים. אחרי הפסקה קצרה שידועה כזמן של היטהרות, קמלוקה, נפשות אנושיות נכנסות לעולם של הרוח שבו הן מתכוננות לחייהן הבאים באדמה. כך אנו חיים ברוח אחרי המוות. ישות הכריסטוס עברה דרך משהו שהיה בעבורה בדיוק מה שהוא בעבורנו המעבר לארץ הרוח: הכניסה לתוך ספירת האדמה. במקום להיכנס לממלכת הרוח, דווכאן, כפי שישויות אנושיות עושות לאחר המוות, ישות הכריסטוס הביאה קורבן בהבאת השמיים שלה לפני האדמה, כפי שזה קרה. ישויות אנוש עוזבות את האדמה בתמורה למקום משכן בשמיים, כפי שהולכת האימרה. הכריסטוס עזב את השמיים כדי לחפש את מקום משכנו באדמה. אנא, התייחסו לכך באור הנכון, וחברו זאת עם רגש למה שאירע דרך המסתורין של גולגותא, דרך רוחו של הכריסטוס. הקורבן האמיתי שנעשה על ידי ישות הכריסטוס היה לעזוב את הספירות של הרוח כדי לחיות באדמה ובין בני האדם, ובכך לתת את האימפולס שידריך את האנושות והאבולוציה על האדמה לעבר העתיד.

זאת אומרת שישות הכריסטוס לא היתה שייכת לספירת האדמה לפני הטבילה על ידי יוחנן בירדן. היא באה מספירות שמעל האדמה. החוויות שבין הטבילה לבין חג השבועות היו צריכות להתרחש כך שישות הכריסטוס השמיימית תוכל לעבור טרנספורמציה לישות הכריסטוס על האדמה.

זה אומר הרבה יותר כאשר סוד זה מבוטא במילים: מאז חג השבועות הראשון ישות הכריסטוס היתה עם נפשות אנושיות על האדמה; לפני כן היא לא היתה איתם על האדמה. כל מה שישות הכריסטוס עברה בין הטבילה על ידי יוחנן לבין חג השבועות קרה כך שאֵל יוכל להחליף את מקום משכנו במרומים בעבור מקום משכן בספירת האדמה. האירועים בארץ ישראל התרחשו לפי סדר שאיפשר לישות כריסטוס הרוחית והאלוהית לעטות את הצורה הנחוצה שתאפשר לה לחיות באחווה עם נפשות אנושיות.

זה מראה גם שהאירוע בארץ ישראל היה יחיד במינו, כפי שכבר ציינתי בנסיבות שונות. רוח עליונה שלא היתה קשורה לאדמה ירדה לתוך ספירת האדמה והיא תישאר בה עד שהאדמה תעבור את השינויים המתאימים. ישות הכריסטוס היתה, אם כן, פעילה מאז באדמה.

כדי להבין את אירוע חג השבועות במלואו לאור הבשורה החמישית, עלינו להישען על המושגים שפותחו במדע הרוח. אנו יודעים שבימים קדומים הנפש האנושית הורמה דרך התקדשות במרכזי המסתריות לרמה שבה תוכל להשתתף בחיי הרוח. ניתן לראות זאת בברור כשאנו מתייחסים למסתריות הפרסית או המיתרסית. ההתקדשות היתה בשבעה שלבים. בתחילה האינדיבידואל יקבל דרגה שנקראת באופן סמלי ‘עורב’ ואז הוא יהפוך ‘אדם אוקולטי’, ‘הנחבא’. השלב השלישי היה של ה’לוחם’, הרביעי ‘אריה’, ובחמישי ניתן לו שם העם שאליו הוא שייך. השלב השישי היה זה של ‘גיבור השמש’, השביעי של ‘האב’. בהתייחס לארבע הרמות הראשונות ניתן לומר שהאדם נלקח בהדרגה יותר ויותר עמוק לתוך חוויה רוחית. ברמה החמישית הוא ירכוש את היכולת להרחבת התודעה שתאפשר לו להיות המגן של כל האומה שלו. בהתאם לכך הוא יישא את השם של אותו לאום. מתקדש מהמעלה החמישית השתתף בחיי הרוח בדרך מסוימת.

אנו יודעים ממחזור הרצאות שניתן כאן ^[1]שהאומות הודרכו על ידי רוחות מההיררכיות שנקראות על ידינו ארכי מלאכים או ארכאנגלוי. מתקדש מהמעלה החמישית ירומם לספירה שלהם וישתתף בחיים של הארכי מלאכים. מתקדשים כאלה היו נחוצים בקוסמוס וזוהי הסיבה מדוע צורה כזו של התקדשות היתה קיימת באדמה. כאשר אדם כזה עבר התקדשות לדרגה חמישית ועבר דרך כל החוויות הפנימיות לרכישת התוכן הנפשי הנחוץ לרמה הזו, הארכי מלאך של הלאום של האדם ינמיך את מבטו לנפשו של האדם ויקרא אותה כפי שאנו קוראים ספר שמספק אינפורמציה שאנו צריכים כדי לבצע פעילות מסוימת. מתקדשים מהדרגה החמישית היו נחוצים על האדמה כדי שהארכי מלאכים יוכלו לקרוא את נפשותיהם כמו ספר ובכך לדעת למה האומה זקוקה. מתקדשים אלה תיווכו בין הארכי מלאכים שהיו המנהיגים האמיתיים של הלאום והלאום עצמו. הם לקחו מהספירה של הארכי מלאכים מה שהיה נחוץ להדרכה ראויה ללאום שלהם.

כיצד הושגה המעלה החמישית בזמנים הטרום-נוצריים? היא לא היתה יכולה להיות מושגת אם הנפש האנושית נשארה בגוף. הנפש היתה צריכה להתנתק מהגוף בתהליך של התקדשות. הנפש עברה חוויות מחוץ לגוף שנתנו לה את התוכן שתארתי. הנפש היתה צריכה לעזוב את האדמה ולעלות לעולם הרוח כדי להשיג את מה שהתכוונה להשיג.

כשהדרגה השישית בהתקדשות עתיקה זו הושגה קם לתחיה בנפש ‘גיבור השמש’ יותר ממה שהיה נחוץ כדי להדריך אומה. אם אתם מתייחסים לאבולוציה האנושית על האדמה כשלמות אתם תראו שאומות מגיעות לידי קיום ונעלמות שוב כשהן עוברות דרך תהליך של שינוי מסוים. לאומים נולדים ומתים בדיוק כמו בני אדם. ההישגים של הלאום בעבור האדמה חייבים להיות משומרים, בכל זאת, למען האבולוציה האנושית כשלמות. אומה צריכה לא רק להיות מודרכת, אלא העבודה שהיא עושה על פני האדמה צריכה להילקח אל מעבר לגבולות הלאום. הרוחות שהיו בעלות תפקיד זה, רוחות הזמן, הן מעל לארכי מלאכים. הן היו מסוגלות לקרוא בנפשות המתקדשים של המעלה השישית מה יתרום בעבודה של הלאום לעבודה של האנושות כשלמות, ואז היו נותנים לה להתפשט על פני כל האדמה. כל מי שעמד להפוך ל’גיבור שמש’ היה צריך לצאת מתוך גופו ולמעשה להפוך את השמש למקום משכנו. כל זה עשוי להישמע פנטסטי, אם לא מטופש לגמרי, למוחות מודרניים. אנחנו יכולים להיזכר בדבריו של פאולוס הקדוש – שחכמה בעיני האלים היא לעיתים קרובות טיפשות בעיני האנשים.^[2] לכן במשך רמה זו של התקדשות גיבור השמש יהיה בהרמוניה עם כל מערכת השמש, כאשר השמש הינה מקום משכנו בדיוק כמו שבעבור בני האדם הרגילים משמשת האדמה ככוכב הבית. יש לנו הרים ונהרות מסביבנו. לגיבורי השמש היו כוכבים ממערכת השמש מסביבם במשך ההתקדשות שלהם. במסתריות העתיקות ניתן היה לעבור לשמש רק בזמן של יציאה מהגוף. עם חזרתם לגופם הם היו נזכרים במה שהם חוו ויכלו להשתמש בכך ככוחות של רצון על מנת להיטיב עם האבולוציה האנושית כולה. גיבורי השמש היו חוזרים לגופם עם כל הכוחות שנרכשו בהיותם מחוץ לגוף בזמן ההתקדשות ואז הם היו מסוגלים להפוך את העבודה של האומה שלהם לחלק מהאבולוציה האנושית כולה.

במשך שלושה וחצי הימים של ההתקדשות חוו גיבורי השמש קשר עמוק עם הכריסטוס שלא היה באותו הזמן על האדמה, כי זה קרה לפני המסתורין של גולגותא. כל גיבורי השמש מימים עברו היו עולים לספירת השמש, המקום היחיד שבו יכלו להיות בקשר עמוק עם הכריסטוס. זהו העולם שממנו ירד מאוחר יותר הכריסטוס למטה אל האדמה. אנו יכולים לומר אם כן, שמשהו – שנדרשה בעבורו פרוצדורה שלמה של התקדשות ישָנה והיתה אפשרית אך ורק בעבור מעט אנשים – התרחש באירוע טבעי בשביל השליחים של הכריסטוס בחג השבועות. בעבר – נפשות אנושיות היו צריכות לעלות לכריסטוס; עכשיו – הכריסטוס ירד אל השליחים. במובן מסוים, היה עכשיו לשליחים את התוכן הנפשי שהיה לגיבורי השמש של העבר. הכוחות הרוחניים של השמש זרמו לעבר נפשותיהם ומאז המשיכו להיות פעילים באבולוציה האנושית. האירוע בארץ ישראל, המסתורין של גולגותא, היה חייב לקרות כך שכוח לגמרי חדש יוכל להשפיע על האדמה.

ממה צמח הקיום הארצי של הכריסטוס על האדמה? הוא צמח מתוך הסבל העמוק, סבל שעלה על כל מה שישות אנושית יכולה לדמיין. כדי להגיע לרעיון הנכון בנקודה זו, זה יהיה נחוץ שוב להסיר כמה מכשולים הקיימים בתודעה העכשווית. לצערי יהיה צורך להכניס כמה דברים כדי שנוכל להבין את המשמעות של הבשורה החמישית.

הופיע לאחרונה ספר שאני מאוד ממליץ עליו. הוא כתוב על ידי אדם בעל גאונות מסוימת – הוכחה לסוג השטויות שאפילו אנשים גאוניים יכולים ליצר כאשר זה מגיע לעניינים של הרוח. אני מתייחס לספר של מוריס מאטרלינק על הטבע של המוות.^[3] הוא כולל כל מיני שטויות, כולל ההצהרה שאנשים לא יכולים יותר לסבול מרגע שהם מתים משום שהם אז נשמות ואין להם יותר גוף. ולפי מאטרלינק נשמה אינה סובלת, רק הגוף סובל. האיש האינטליגנטי הזה משלה את עצמו, אם כן, שרק הגוף הפיסי יכול לסבול ולכן אדם מת אינו יכול לסבול. הוא לא מבין איזה שטות כבירה, כמעט בל תתואר, היא לחשוב שרק גוף פיסי שמורכב מכוחות פיסיים וחומרים כימיים יכול לסבול. זאת אומרת שהסבל מוגבל לחומרים וכוחות פיסיים! הם אינם סובלים כלל. אם הם היו מסוגלים לסבול, אז גם אבן היתה יכולה לסבול. הגוף הפיסי אינו יכול לסבול; זה הרוח והנפש שסובלים. הגענו היום לנקודה שבה אנשים חושבים הפוך ממה שהוא באמת הגיוני, אפילו בהתייחס לדברים הכי פשוטים. לא היה כל סבל בקמלוקה אם חיי הנפש והרוח לא יכלו לסבול. זה בדיוק בגלל שאז הם חסרים את הגוף הפיסי שקמלוקה פירושו סבל. כל מי שמאמין שזה בלתי אפשרי לסבול בנפש וברוח לא יוכל לקבל מושג אמיתי לגבי הסבל האינסופי שעברה ישות הכריסטוס במשך אותן ימים בארץ ישראל.

לפני שאני מדבר על כך אני רוצה להסב את תשומת לבכם למשהו אחר. עלינו להבין שבטבילה על ידי יוחנן בירדן ירדה לאדמה רוח שחיתה מאז במשך שלוש שנים בתוך גוף ארצי, כשהיא עוברת דרך מוות בגוף זה. לפני הטבילה חיה רוח זו בתנאים שהיו שונים לגמרי מאלה שעל פני האדמה, מה שאומר שלרוח זו לא היתה קרמה ארצית. בבקשה, התייחסו לכך בזהירות. במשך שלוש שנים חיה כאן, על פני האדמה, בגופו של ישוע מנצרת, רוח שנשמתה היתה חופשיה לגמרי מכל קרמה ארצית. זאת אומרת שלכל החוויות שהיו לכריסטוס, לכל מה שהוא עבר בחיים היתה משמעות שונה לחלוטין בהשוואה למה שנפש אנושית עשויה לעבור. למשל, כאשר אנו סובלים או עוברים התנסות אנו יודעים שהסבל שלנו הוא בגלל הקרמה. זה היה שונה בעבור ישות הכריסטוס. היא היתה צריכה לעבור את החיים על פני האדמה במשך שלוש שנים ללא הנטל של קרמה. מה היתה המשמעות של זה בעבורה? המשמעות היתה סבל ללא סיבה קרמתית, סבל שבאמת לא הגיע לה ולא היה באשמתה! הבשורה החמישית היא הבשורה האנתרופוסופית. היא מראה שהחיים של כריסטוס בגוף אנושי היו החיים היחידים שהיו אי פעם ללא קרמה, כשמושג הקרמה אינו ניתן ליישום באותו האופן כמו אצל בני האדם.

מחקר נוסף בבשורה זו מראה משהו נוסף בקשר לשלוש השנים האלה. חיים אלה – שהשווינו אותם לחיי עוברות – גם כן לא יצרו קרמה; הם היו ללא כל דופי. אם כך, היו כאן חיים על פני האדמה שלא הוכתבו על ידי קרמה ולא יצרו קרמה. עלינו לקחת מושגים ורעיונות אלה לרמה העמוקה ביותר שלהם. אם נעשה זאת נשיג הרבה וזה יעזור לנו להבין את האירוע יוצא הדופן הזה בארץ ישראל, שמסתבר, שאחרת הוא בלתי ניתן לפירוש בהרבה מובנים. אנו צריכים להתייחס להרבה דברים אם אנו רוצים להבין. חישבו על כל ההצהרות הסותרות שנעשו בקשר לאירוע זה וכמה שהוא הובן בצורה לא נכונה! ועדיין הוא עורר אימפולס אחרי אימפולס במהלך האבולוציה האנושית. זה רק שאנחנו לא תמיד מעמיקים מספיק בהתייחסותנו לדברים אלה. ימים יבואו ואנשים ידברו באופן מאוד שונה עליהם, כשהם מבינים את עומקם הכביר. רמז ניתן באומרי שחיים חופשיים מכל קרמה התקיימו על פני האדמה במשך שלוש שנים.

לפעמים אנחנו עוברים דברים בעלי משמעות עמוקה מבלי להקדיש להם מחשבה. חלק מכם אולי שמע על ‘חיים של ישוע’ של ארנסט רנן^[4] שיצא לאור ב- 1863. אנו קוראים את הספר מבלי להבין את מלוא משמעותו. יום יבוא כאשר אנשים יתהו כיצד זה שכל כך הרבה אנשים קראו ספר זה עד היום מבלי שום תחושה להיבט המוזר והמשונה שלו. הדבר המוזר הוא – שהספר הוא תערובת שחציה היא מצגת נשגבת וחציה רומן זול. בימים יבואו יתייחסו לתערובת כזו כדבר מאוד משונה. קראו את הספר עם הרעיון הזה בראשכם. קראו למה הוא הפך את הכריסטוס שבשבילו הוא כמובן היה בעיקר ישוע כריסטוס. הוא הופך אותו לגיבור, שבתחילה יש לו כוונות טובות והוא גומל חסדים רבים לאנושות, אך אז הוא נתפס להתלהבות פופולרית ובהדרגה מתכופף לרצונותיהם ותשוקותיהם של האנשים, לכל מה שהאנשים רוצים לשמוע וחפצים שיאמרו להם.

ארנסט רנן עושה לכריסטוס במידה רבה מה שאנו מוצאים שאנשים עושים לנו במידה קטנה. זה קורה כשאנשים רואים תנועה כמו התיאוסופיה שצוברת תאוצה והופכים לביקורתיים לגבי המורה שלה. בתחילה הם יגידו שהכוונות שלו היו די טובות; ואז הגיעו החסידים הרשעים שהרסו אותו עם החנפנות שלהם. הוא עשה את הטעות כשאמר לקהל אנשיו מה שהם רצו לשמוע. רנן התייחס לחיים של כריסטוס באופן זה. היתה לו אפילו את החוצפה להציג את עלייתו של לזרוס כסוג של אחיזת עיניים שישוע הרשה שתקרה, משום שזה היה אמצעי יעיל לשלהב את האספסוף. היה לו את החוצפה להניח לישוע להשתולל מכעס ומתשוקה ולהיכנע בהדרגה לאינסטינקטים של האנשים. התוצאה היא שאלמנט של רומן זול מעורבב עם קטעים נשגבים, שגם כן נכללים בספר. הדבר המוזר הוא שכל אחד עם היגיון בריא – אני לא הולך לומר הרבה על כך – צריך להרגיש שוק וחרדה כאשר מציגים בפניו דמות שבתחילה היו לה את הכוונות הטובות ביותר, אבל לבסוף היא נכנעת לאינסטינקטים פופולריים ומתירה לכל מיני מעשי הונאה להתרחש. לרנן אין שום רגשות חרדה; הוא מתייחס לדמות זו במושגים יפים ונלהבים. זה כמובן מוזר. זה מראה כמה נפשות אנושיות מרגישות משיכה לכריסטוס, בלי קשר לאם הן מבינות אותו או לא. זה יכול להגיע לכך שמישהו יהפוך את החיים של כריסטוס לרומן זול אבל יחד עם זאת לא יוכל למצוא מספיק מילים של שבח כדי למשוך אנשים לדמות הזו. דברים כאלה אפשריים רק למישהו שנכנס לאבולוציית האדמה באופן שעשה זאת הכריסטוס.

תאמינו לי, המון קרמה היתה נוצרת במשך שלוש השנים של חיי הכריסטוס על פני האדמה אם היה חי אותם כפי שאמר רנן. בימים שיבואו, אנשים יבינו שעבודה כזאת פשוט אינה יכולה להגיע לאמת, משום שיובן שחיי הכריסטוס לא היו מבוססים על קרמה ישנה וגם לא יצרו קרמה חדשה. זהו המסר של הבשורה החמישית.

האירוע בנהר הירדן, שאנו קוראים לו הטבילה על ידי יוחנן, ניתן להשוואה עם ההפריה של הישות האנושית. הבשורה החמישית מספרת לנו שהבשורה של לוקס צודקת באמרה מה שיכול היה להישמע בזמן ההוא על ידי נפש עם ראיה על-חושית מאוד מפותחת במילים הקוסמיות שנהוג היה להשתמש בהם לבטא את המסתורין שהתרחש. המילים שנשמעו בברור מהמרומים היו: “זהו בני, האהוב ביותר. היום אני יצרתיך”^[5] מילים אלה מהבשורה של לוקס מספרות את האמת על מה שקרה בנהר הירדן: ההיווצרות, ההתעברות של הכריסטוס לתוך רוח האדמה.

הבה נניח לרגע בצד את האישיות שלתוכה ירד הכריסטוס בטבילה בירדן. נדבר על כך בהרצאות מאוחרות יותר. הבה נתייחס כרגע לעניין כך – שהיה אדם שנקרא ישוע מנצרת שסיפק גוף לישות הכריסטוס. הבשורה החמישית מספרת לנו – אנו יכולים לקרוא זאת על ידי הסתכלות אחורה עם ראיה על-חושית – שישות הכריסטוס היתה מחוברת בצורה רופפת עם הגוף של ישוע מנצרת בתחילת מסעה הארצי. זה לא היה סוג הקשר שקיים בדרך כלל בין גוף ונפש אצל בני אדם רגילים, כשהנפש חיה לגמרי בתוך הגוף. זה היה כך שישות הכריסטוס יכלה לעזוב את גופו של ישוע מנצרת בכל פעם שזה נראה נחוץ. גופו של ישוע מנצרת יכול היה להיות במקום אחד, במצב שינה, בעוד ישות הכריסטוס היתה יוצאת למקום אחר לפי הצורך.

הבשורה החמישית מראה שגופו של ישוע מנצרת לא היה תמיד נוכח כשישות הכריסטוס הופיעה לפני השליחים. הישות היתה מופיעה כאילו היא היתה הופעה על-חושית של גופו של ישוע מנצרת. הם הרגישו בהבדל, אבל הוא היה קטן מדי מכדי שתמיד יבחינו בו בברור. זה לא לגמרי ברור בארבע הבשורות האחרות, אך הבשורה החמישית די מבהירה זאת. השליחים לא יכלו תמיד לומר אם כריסטוס ניצב בפניהם בגופו של ישוע מנצרת או רק כישות רוחית. הם בדרך כלל לא השקיעו בכך יותר מדי מחשבה וקיבלו זאת כישות הכריסטוס, כל עוד הם יכלו לזהותה בגופו של ישוע מנצרת. בכל אופן, במהלך שלוש שנות החיים באדמה, הרוח נקשרה יותר ויותר קרוב עם גופו של ישוע מנצרת, כשהטבע האתרי של הכריסטוס נהיה יותר ויותר דומה לגוף הפיסי של ישוע מנצרת.

חשוב להבין שוב שהתהליך היה שונה במקרה של ישות הכריסטוס מזה של ישויות אנושיות. כדי לרכוש הבנה בזה נכון לומר: הישות האנושית הרגילה היא מיקרוקוסמוס יחסית למקרוקוסמוס, תמונה קטנה של כל המקרוקוסמוס. כל הקוסמוס הגדול משתקף ובא לידי ביטוי בגוף הפיסי האנושי שהתפתח על האדמה. ההיפך היה המקרה עם ישות הכריסטוס. רוח שמש מקרוקוסמית עטתה על עצמה את הצורה של המיקרוקוסמוס האנושי, מכווצת את עצמה יחד ומעבה את עצמה בהדרגה כדי להזדהות יותר ויותר מקרוב עם המיקרוקוסמוס האנושי. זה היה בדיוק ההיפך.

כשהחלו חיי כריסטוס על האדמה, מיד לאחר הטבילה בירדן, הקשר עם הגוף של ישוע מנצרת היה אכן מאוד רופף, כשישות הכריסטוס עדיין לגמרי מחוץ לגופו של ישוע מנצרת. ישות הכריסטוס, בהתהלכה באדמה, עדיין פעלה באופן שהיה לגמרי מעבר לאדמה הזו. אנשים נרפאו באופן ששום כוח על האדמה לא יכול היה להשיג. ישות הכריסטוס דיברה לאנשים בעוצמה אלוהית. היא פעלה כרוח מעבר לאדמה הזו, שפשוט קושרת את עצמה לגופו של ישוע מנצרת, כפי שזה היה. עם חלוף הזמן היא הזדהתה יותר ויותר עם גופו של ישוע מנצרת, מהדקת את עצמה, מתכווצת, חודרת והופכת מעורבת בתנאים הארציים, כך שהכוחות האלוהיים אבדו בהדרגה. ישות הכריסטוס עברה כל זאת כדי להתאים לגופו של ישוע מנצרת, התפתחות שבמובן מסוים היא הידרדרות. ישות הכריסטוס היתה צריכה לחוות את האובדן המתקדם בכוח ובעוצמה האלוהיים כשהאל הפך בהדרגה לישות אנושית.

כמו מישהו שרואה את גופו מתדרדר בתהליך המערב כאב אינסופי, ישות הכריסטוס ראתה את תוכנה האלוהי מתדלדל והולך בעוד טבעה האתרי מזדהה יותר ויותר עם גופו הארצי של ישוע מנצרת, עד שהיא היתה כה קרובה שיכולה היתה לחוש בחרדה ופחד הידועים לישויות אנושיות. הבשורות האחרות גם כן מדברות על כך כשהן מתייחסות לישוע כריסטוס ההולך להר הזיתים עם תלמידיו ואיך זיעה של פחד בצבצה במצחו. הכריסטוס הפך לאדם באותה המידה כפי שישות הכריסטוס האתרית נהייתה דומה יותר לגוף של ישוע מנצרת. הכוחות השמימיים של אל שיכול היה לבצע ניסים הלכו ונעלמו. אנו רואים שייסורי ישות הכריסטוס החלו מיד לאחר הטבילה על ידי יוחנן בירדן, כאשר הוא ריפא את החולים והבריח שדים משום שהיו לו כוחות אלוהיים. האנשים שראו מה שכריסטוס מסוגל היה לעשות היו מופתעים ואמרו שלא היה אף אחד על האדמה שאי פעם עשה כאלה דברים. בשלב זה ישות הכריסטוס לא דמתה כל כך לגופו של ישוע מנצרת.

במשך תקופה של שלוש שנים עברה דרכה של ישות הכריסטוס מהיותה סנסציה וגורמת תדהמה עד לנקודה שבה היא התאימה עצמה כמעט לגופו של ישוע מנצרת; גוף זה נהייה כה חולה וחלש שישות הכריסטוס לא יכלה יותר לענות לשאלות שהוצגו על ידי פילטוס (Pilate), הורדוס (Herod) וקאיאפס (Caiaphas). היא הזדהתה עם גופו של ישוע מנצרת שהלך ונחלש עד לנקודה שבה ישות הכריסטוס בגוף השברירי והקמל לא הגיב לשאלה: “האם אמרת שאתה תהרוס את בית המקדש ותבנה אותו שוב בשלושה ימים?” הוא עמד בדממה לפני הכוהנים היהודים, והוא עמד בדממה לפני פילטוס ששאל אותו אם הוא קרא לעצמו מלך היהודים.

דרך הייסורים עברה לכן מהטבילה בירדן עד לחוסר אונים מוחלט. ההמונים פעורי הפה שקודם לכן נדהמו מהכוחות המופלאים העל-ארציים של ישות הכריסטוס, כבר לא הביעו הערצה. הם עמדו לפני הצלב ולעגו לאל שנהפך לאנושי וחסר אונים במילים: “אם אתה אל, תרד מהצלב! אתה עזרת לאחרים, עכשיו עזור לעצמך!”

דרך הייסורים של האל עברה ממלוא הכוחות האלוהים לחוסר אונים מוחלט. דרך של סבל אינסופי בעבור האל שהפך לאדם, ובנוסף לכך היה הכאב שהוא הרגיש בעבור האנושות שהגיעה להיות כזו, כפי שהיתה בזמן המסתורין של גולגותא. זה היה גם הזמן של שיא ההתפתחות האינטלקטואלית של האנושות, כפי שאמרתי אתמול.

הכאב והסבל הביאו ללידת הרוח שקרנה על השליחים בחג השבועות. מתוך כאב זה נולדה האהבה הקוסמית השוררת בכל, שבטבילה בירדן ירדה מהספירות השמימיות המצויות מעבר לאדמה הזו ונכנסה לספירה של האדמה. אהבה שלקחה על עצמה להיות דומה לישות אנושית בגוף אנושי ועברה דרך ייסורים אינסופיים מעבר לכל מה שישות אנושית יכולה לדמיין, בעברה דרך הרגע של חוסר אונים שמיימי מוחלט כך שהאימפולס הכריסטיאני יוכל להיוולד, וכפי שאנו יודעים השפיע על המשך ההתפתחות האבולוציונית של האנושות.

אנו חייבים להתייחס לדברים אלה, אם אנו שואפים להבין את המשמעות העמוקה ואת מלוא החשיבות של האימפולס של כריסטוס שחייב יהיה להיות מובן בימים שיבואו. האנושות תהיה זקוקה לאימפולס זה כדי להתקדם לאורך השביל של ציביליזציה והתפתחות.

—————————————————-

1. רודולף שטיינר ‘המשימה של נפשות העמים’ GA121 The Mission of Folk Souls London: Rudolf Steiner Press 1970. ↑
2. הראשונה אל הקורנתיים פרק 3 פסוקים 18,19. ↑
3. מאטרלינק מוריס (1862-1949 Maeterlinck Maurice). משורר ומחזאי בלגי. פרס נובל 1911. ‘המוות’ 1913 Kalmia Bittleston , Floris Books 1990 La Mort ↑
4. רנן ארנסט ( Renan Ernest 1823-1892), סופר צרפתי של ‘חיי ישוע’ (1863 Vie de je’sus), בהוצאה אנגלית – A Life of Jesus. ↑
5. פרק ג פסוק 22. התרגום של קלמיה ביטלסטון אומר: “אתה בני האהוב. היום הבאתי ללידתך”. הקטעים המקבילים בבשורות האחרות (מתי פרק ג פסוק 17 ומרקוס פרק א פסוק 11) שניהם באים בעקבות ישעיהו פרק מ”ב פסוק 1 “בחירי רצתה נפשי.” בכתב הקודש הלותרני הגרמני ובנוסח המלך ג’יימס הקטע של לוקס נקרא אותו הדבר כמו מתי ומרקוס. הנוסח שניתן על ידי רודולף שטיינר מתייחס לתהילים פרק ב פסוק 7 (“בני אתה אני היום ילדתיך”) והנוסח נמצא בהרבה מקורות מוקדמים ואמינים. כמה מתרגומי התנ”ך משתמשים בנוסח זה, כולל התרגום הגרמני על ידי קארל וויצאקר (Carl Weizsacker) ששטיינר השתמש בו לעיתים קרובות ובתנ”ך הירושלמי, בעוד מערך הסגנונות של מתי ומרקוס נחווה כחשוד. ↑