רודולף שטיינר

מקור: אתר האינטרנט האמריקאי

Rudolf Steiner Archive & e.Lib – The Building at Dornach

GA289, Schmidt Number: S-3978

https://wn.rsarchive.org/Lectures/GA/GA0289/19200125p01.html

הערה: השקופיות המלוות את ההרצאה הזאת אינן זמינות.

בסוף ההרצאה צורפו מספר לינקים

תרגום מאנגלית לעברית: בן ציון פורת ז”ל

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה שלישית

דורנאך, 25 בינואר 1920

אנחנו עוברים היום לציורים בכיפה הקטנה; לא ניתן היה ליצור שקופית של פנס קסם מצילומי ציורי הכיפה הגדולה. כאשר אנחנו עוברים לציורים בכיפה הקטנה אני נמצא בעמדה מיוחדת, וגם כל מי שרוצה להציג את הכוונה שהייתה בציורי הכיפה מהעתקים האלה לציבור הרחב שלא ראה אותם כאן לראשונה, יהיה בעמדה הזאת. נעשה הניסיון בהתאם לנקודת המבט האמנותית שהוזכרה במחזה המסתורין שלי ‘שער התקדשות‘^[1], לפתח צורה בציור אך ורק מתוך צבע. כך שביחס לציור של הכיפה הקטנה, ככל האפשר, ההשפעה של נקודת המבט הזאת מורגשת בפועל – אפילו שהכול כמובן נמצא רק בשלבים הראשונים. הכוונה כאן היא לתת אפשרות לצורה להופיע כיצירה של צבע. אם אנחנו עוקבים אחר תולדות הציור אנו רואים שהעיקרון היסודי הזה של הוצאת כל מה שציורי מתוך הצבע, יכול להיות באמת רק בתחילת התפתחותו. זה נבחן עדיין באמנות הציור מכיוון שהיא מציעה את הפיתוי המיוחד – זה היה כך גם בתקופה המבריקה ביותר – לבטא נושא נטורליסטי כלשהו בשכפול. למרות שחובה להודות – ומי לא היה מודה ברצון, בהתייחס ליצירתם של רפאל, לאונרדו, מיכאלאנג’לו ואחרים? – שהשיאים הגבוהים ביותר של אמנות הציור הושגו בחתירה לביטוי בדרך הזאת ויש להודות שכל התפיסה הקוסמית המודרנית אשר איננה רוחנית יכולה בקושי לעשות אחרת מאשר לשאוף לביטוי בדרך כלשהי. בכל זאת הגיע הזמן כאשר חובה לחפש להפוך את התפיסה הקוסמית שלנו לרוחנית. עיקרון אחר, דרך אחרת של חשיבה אמנותית, במיוחד באמנות הציור, חייבת לעשות את עצמה מורגשת. התחושה האמנותית הזאת ללא ספק תתקבל רק על-ידי מי שיש לו תחושה מוקדמת שבעולם הזה כל אחד מהפרטים מייצג שלמות יצירתית. אם יש לנו תחושה נכונה לעולם הצבע אנו מוצאים בצבע משהו באמת יוצר-עולם. כל מי שמסוגל להשקיע את עצמו בעולם הצבע מסוגל להרקיע אל התחושה, שמעולם הצבע המסתורי הזה צץ עולם של ישויות, שהצבע עצמו באמצעות הכוחות הטבעיים שלו יתפתח לעולם של ישויות. אני יכול לומר: כפי שאנחנו רואים את האדם הגדל כעוּבר בילד הקטן, כך אנחנו יכולים לראות עולם של ישויות כעוּבר אם יש לנו את התחושה הנכונה לעולם הצבע.^[2]

כמובן שזה לא אומר שצריכה להיות לנו רק תחושה לצבע הבודד; הצבע הבודד, ככלל, מקיים רק קשר בין אדם לצבע כפי שהוא. לראות כחול פירושו לחוש תשוקה עזה, געגוע, לצאת לחלל אשר הצבע מתגלה בו, לעקוב אחר הצבע; להביט באדום מביא לידי תחושה של היות מותקף, כאילו שיש צורך להתגונן מפני משהו, וכן הלאה עם הצבעים האחרים. לצבעים יש גם קשר מסוים עם מה שיכול להיווצר בצבע, אם אנחנו מסוגלים להוציא את הצורה מהצבע. כחול, למשל, יעזור תמיד אם ברצוננו להביע תנועה, אדום תמיד יעזור אם אנו רוצים לבטא תווי-פנים. אבל למה שאני מתכוון יש פחות קשר עם צבעים יחידים, לעומת מה שיש לצבעים לומר אחד לשני, מה שלאדום יש לומר לכחול, ירוק לכחול, ירוק לאדום, כתום ללילך וכו’. בחילופים האלה, אני יכול לומר, של דיבור והמרה של פעילות בין הצבעים, יבוא לידי ביטוי עולם חדש לגמרי. אנחנו לא קולטים במלואו את החילוף הזה של דיבור ושל הפעולה ההדדית של הצבעים, אם אנחנו לא מסוגלים לתפוס צבעים כגלים של אוקיינוס המתרוממים ונופלים, ובאותו הזמן לתפוס, מנצנצות על גלי-הצבע, מתעוררות לחיים מגלי-הצבע, ישויות היסודות אשר מפתחות את הצורות של עצמן מתוך גלי-הצבע .

כך נעשה ניסיון להציג בציור את הסוד כיצד ליצור מתוך הטבע הממשי של הצבע. שכן חלק גדול יותר ממה שחי, אשר אנחנו מסתכלים עליו, נולד לגמרי מתוך עולם-הצבע היוצר. כפי שהצמחייה שלנו צצה מן האוקיאנוס, כך מה שחי צומח מעולם הצבעים.

אני יכול לומר שזה תמיד מעורר רחמים לראות כיצד אלו אשר יש להם תחושה אמנותית מרגישים באמת שהצורות הישנות של האמנות פושטות רגל, שהן לא יכולות להתקדם יותר, ואיך למרות זאת העולם לא מוכן להגיב לדחף שאפשר להסביר רק באמצעות ההבנה האנתרופוסופית של העולם. אין ספק שההבנה האנתרופוסופית הזו של העולם חייבת להיות משהו יותר מאשר רק מערך רעיונות אידיאליסטי אינטלקטואלי. זו חייבת להיות תפיסה אינטואיטיבית. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחשוב בצבעים, בצורות, בדיוק כשם שאנחנו חושבים ברעיונות ומחשבות. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחיות בצבעים, בצורות. כדי שהבניין שלנו יהיה כפי שהוא נועד להיות הוא חייב במובן מסוים לבטא כמו בישות חיה אחת, את הרוחני, הנפשי והפיזי. הרוחני מובא למעשה לידי ביטוי בצורות העמודים, בקורות הראשיות (באַרְכִיטְרָב) ובכותרות, וכו’. באלו הרוח משתקפת, יוצרת צורה מתוך עצמה. הנפשי מוצא את ביטויו, למשל, בחלונות הזכוכית. בפעולה ההדדית הזאת של האור החיצוני עם הגילוף על משטחי הזכוכית הצבעוניים, יכול להיתפס במעומעם על-ידי המשחק של הנפשי והפיזי, מה שמראה את עצמו בעיצוב שלו, אם למישהו יש את הראייה הנכונה של מה שמצויר בכיפות. הציורים בכיפות מבטאים במידה מסוימת את הממשות הפיזית. זהו כמובן המקרה שבארגון של הבניין, אשר שואף לתת הבנה של העולם, במידה מסוימת, ישנו סדר הפוך, בהשוואה להבנה הרגילה של שלושת העקרונות של העולם. זה ממשיך באופן טבעי בניגוד למה שאדם מדמיין בדרך כלל, כלומר הרוחני למעלה, הפיזי למטה. בזה שצריך להתפתח בנפש האנושית ככוח אינספירציה באמצעות כל המבנה האמנותי של הבניין, חייבת להיות מערכת יחסים הפוכה.

אבל עצם היצירה הזו מצבעים היא כמובן בדיוק מה שאני לא יכול להראות לכם בשקופיות של פנס קסם,^[3] ולכן עם השקופיות אנחנו לא משיגים את מהות מטרתנו בציור בכיפות. אנחנו מקבלים כפי שהם רעיונות לא-אמנותיים, רשמים של מה שמיועד להיות אמנותי. אבל כמובן שאי אפשר לשנות את זה, ויש לקוות שאלו שרואים את השקופיות הללו שנוצרו מתמונות צבעוניות יראו שם תמונות שכאילו זועקות למשהו אחר, שלא נותנות באמת ביטוי למה שהייתה הכוונה. אם ניקח אותן בצורה הנכונה אנו חייבים לומר ביחס לשקופיות האלה שנוצרו מתמונות צבעוניות משהו כדלקמן: “מה שיש למעשה בתמונות האלה, רוצה באמת לדבר אתנו בשפה שונה לחלוטין”, ואז נהיה מובלים לראות את הבניין עצמו בתפיסה המקורית שלו. ומתוך ההתבוננות בשקופיות הללו, תעלה ערגה במי שיש לו תפיסה אמנותית. לכן אני לא חושב שזה מיותר לגמרי לייצר אפילו את השקופיות האלה של פנס הקסם.

תמונה 1: אנו מתחילים מכאן בכיפה הקטנה, היכן שכהתחלה יש על-פני שטח הקירות, מעין ילד מעופף, מיד במפגש של הכיפות הגדולה והקטנה. אתם רואים את הילד המעופף הזה, אשר בהרכבו שייך למה שממשיך כאן משמאלכם. הקומפוזיציה מופקת כמובן לחלוטין מהצבע; ועדיין גם מהווה מרכיב בעיצוב של הכיפה הקטנה. אתם מבינים את כל הדמות של הילד הזה כאן אם אתם זוכרים את שתי הצורות הסמוכות.

תמונה 2: כעת נראה את התמונה הבאה. אתם רואים כאן כביכול דמות של פאוסט. כאן אנחנו בימי הביניים, בדיוק בזמן שבו מתחיל העידן הפוסט-אטלנטי החמישי שלנו וכאן אתם מוצאים את המילה היחידה שנכתבת באותיות: – Ich או אני או אגו. בבניין כולו לא תמצאו שום דבר שבא לידי ביטוי באותיות כתובות. לשיטה האינטלקטואלית של ייצוג מילה, של המילה היסודית הזאת אני או אגו, יש כאן את ההצדקה שלה עד כה. זה בגלל שעם תחילתה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית אשר אנחנו נמצאים בה, במאה ה-15, מתפתח יותר לתוך התקופה של פאוסט במאה ה- 16, מופיע זה שהיה בלתי נראה ובוטא בסמלים בלבד, על-ידי מה שניתק את עצמו ממציאות. מה שטמון ביסוד ישות האני האמיתית של האדם לא נתפס. בהתפתחות הרוחנית האוניברסלית של האנושות לא התפתחה דמות של האני. שכן, כאשר האדם אמר “אני”, היה לו רק רעיון מופשט בדעתו. זאת היא ההצדקה להכניס ייצוג בלתי מציאותי לחלוטין באמצעות האותיות והן נופלות למקומן באופן טבעי לצד הדמות של פאוסט. אנא, אני מתחנן בפניכם, לא לייחס שום ערך מיוחד לביטוי שלי דמות-פאוסט. העיקר הוא שבכל היצירה הדמות הזאת מבטאת את מה שרוח העידן ממש באותה התקופה יוצרת אצל האדם המחפש. אתם רואים את זה מובא לידי ביטוי במיוחד בעין, בפרצוף, בהתייחסות של היד, אתם רואים את זה בא לידי ביטוי בכל המחווה של הדמות. ההיזכרות שלנו בפאוסט היא מה שאולי מישהו יגיד – היא באופן שרירותי לגמרי. זהו מאפיין של העידן שלנו שהאדם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הוא לאמיתו של דבר מחפש. עד עתה מעטים הם האנשים שמודעים לאופי הבסיסי האמיתי של החיפוש הזה. מאז המאה ה – 15 פיתחנו יותר ויותר מעין פילוסופיה של מוות, שכבר איננה מסוגלת להתמודד עם החיים. זאת התוצאה של כל האימונים שהאנושות הייתה צריכה לעבור בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. במשך התקופה הזאת האנושות חייבת לפתח את הכוח הפנימי של החופש. תודעה עצמית. האנושות יכולה לעשות זאת רק על-ידי ניתוק מהטבע. אבל הינתקות מהטבע פירושה הזדהות עם הכוחות אשר בתפיסה, לבדם מבינים את המוות, מזהים את מה שמת. כל הרעיונות שלנו, כל המושגים שהם מושגי התרבות המעשיים מובילים למוות, מתייחסים למה שמת. ומי שהיום איננו מת בעצמו, כפי שרוב האנשים המלומדים מתים בנפשם, מי שהיום איננו בעצמו מת ביחס לחיפוש שלו, מוצא בחיפוש אחר העקרונות האלה תמריץ למה שהופך את האדם לחופשי, אבל אני יכול לומר שבאותה העת, את התהום או המת. יש לו כל הזמן את התחושה: אתה הופך את עצמך לחופשי, אבל ככה אתה מגיע לקירבה עם המוות. לכן היה צורך להביא את המוות קרוב לדמות של פאוסט.

תמונה 3: זאת למטה. אתם רואים גיבור, את האדם המחפש, שנמצא היום תחת הרושם, תחת תחושת המוות, המוות המלווה תמיד את השאיפות החשובות ביותר בחיפוש אחר ידע. לנפש הרגישה זה יהיה בלתי נסבל שתהיה מעין דמות פאוסט למעלה ושלמטה יהיה מוות, ואין שום דבר משותף משלים בקומפוזיציה. לכן, לפני שאנחנו מגיעים לקומפוזיציה הזאת של פאוסט ומוות, יש לנו את הילד המעופף הזה, שמייצג במידה מסוימת את הניגוד לתחושה של המוות. כך יש להבין שילוש קדוש: המוות, האדם המחפש והילד הצעיר מלא החיים. עם זה מצויר בכיפה הקטנה מה שיכול להיות מוצג כחניכה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. לא ניתן לזכות בחוכמת החניכה של התקופה הפוסט-האטלנטית החמישית, בלי שתהיה הכרה מלאה בחשיבות המוות, לא רק בחיים האנושיים, אלא גם בחיים של העולם כולו. לאמיתו של דבר אנחנו מחזיקים בכוחות החשיבה שלנו מכיוון שאנו נושאים ללא הרף את כוחות המוות בראשנו. אם הכוחות האלו שפעילים בראשנו לצורך חשיבה היו חודרים לתוך כול האורגניזם לא היינו מסוגלים לחיות, היינו צריכים למות ללא הרף. אנו חיים רק מכיוון שהנטייה בראשנו למוות מאוזנת ללא הרף על-ידי הנטייה לחיים בשאר האורגניזם שלנו. כלומר, אני יכול לומר בקצרה ובקלות שהחוק של זמננו מבוטא במופשט. כאשר אני אומר לכם את זה, אני יכול להבין שזה לא חודר עמוק במיוחד לתוך ליבכם, לתוך נפשכם. להתנסות, מורה על משהו מפחיד; להתנסות בכוח המניע הזה שבכל מאמץ לידע אומר: מה שאתה יכול לרכוש כידע בהווה, אתה חייב למוות שחודר יותר ויותר לתוך חיי האדמה. מה שבאמת צריך להיכנס לחיים הארציים של האנושות ייכנס רק כאשר עיקרון החניכה הזה, שנמצא כעת ממש בראשית צמיחתו – הכוח של המוות! – גדל עוד ועוד וגורם לכמיהה מלאת החיים של האנושות החדשה של העתיד לרוח הגומלת, לנער שהוא כבר צדק-יופיטר, שהוא כבר לא נער-אדמה, שהוא כבר הנעורים של ההתגשמות הפלנטרית הבאה של האדמה.

תמונה 4: אנחנו חוזרים כעת אל מה שיכול להיות מיוצג בצורה ציורית מתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית (התקופה היוונית-לטינית). מעין צורה ניתנת כאן בציורים של הכיפה הקטנה, שבכל העיצוב שלה – תרגישו זאת במיוחד כאשר אתם מביטים בצביעה של הדמות הזאת בכיפה הקטנה – בכל הטבע שלה, מתארת את הזריחה פנימה של עולם הרוח לתוך האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כפי שהייתה באותה תקופה. מעל הדמות הזאת אתם מוצאים את אלה שנתנו את ההשראה, אשר אותם לא הצלחתי לייצג מהתצלומים בשקופיות של פנס הקסם. אתם מוצאים תמיד את אלה שמעוררים השראה, מעל הדמויות התואמות ורק במקרה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, המוות עצמו אשר מופיע מלמטה ומתקרב לאדם שלמעלה הוא הישות האמיתית שמעוררת השראה.

כאן אתם רואים ממעל סוג של אל, צורה דמוית אפולו, כמעורר השראה. זה שבאמצעות אינספירציה מסוגל להיכנס לדמות אנושית של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית נכנס לדמות הזאת. כך אתם רואים את ההיסטוריה האנושית הממשית של ההתפתחות הפנימית של הנפש מצוירת בכיפה הקטנה. כמובן שאתם חייבים לוותר על שאלת שאלות לא אמנותיות. כאשר אמן מצייר צורה על הקיר, אין דבר בנפשו אשר יכול לפגוש שאלה כמו: מהי המשמעות של הדבר הזה או ההוא? האדם הלא אמנותי יעמוד מול הדמות הזאת ויגיד: מהי המשמעות של שניים או שלושה ראשים משמאל לדמות הראשית? זאת לא השאלה של האמן; זאת השאלה שמי שמצייר את זה יהיה פחות מכולם מוכן לענות עליה, מכיוון שמבחינתו חזיונות צריכים להיווצר באמצעות תמונות, הם פשוט מופיעים בחלל כצורות בחזון. הוא לא רואה שום דבר לפגוש עימו את השאלה: מה המשמעות של זה? – אבל הוא חש צורך מהכוחות הקוסמיים היצירתיים להציב צורה, אשר היא מלאת השראה בדיוק כמו זו, סמוך למה שכבר מיוצג בצורה אנושית.

דיברתי על הכוחות היוצרים עצמם אשר טמונים בעולם הצבעים. בתקופה הנוכחית, אם רואים ציור כלשהו, ​תמיד יש בנפש דימוי. זהו בדיוק מה שאנחנו צריכים להתגבר עליו. ישנם רשמים יסודיים רבים יותר שחייבים להחזיק את הנפש האמנותית. (אני אסביר ביתר פירוט את מה שיש לי לומר). נניח שאני פשוט מכין כתם של צבע, כתם צהוב ומוסיף לו כתם כחול (ראה איור). מי שתופס צבע כמשהו חי באמת לא יכול לחוות משהו אחר מלבד, כאשר הוא תופס צבע בצורה הזאת, כתם צהוב עם גבול כחול, לראות ראש בפרופיל. זה נובע מעצמו למי שנושא את חיי הצבע בתוכו. רק שני כתמים של צבע, למי אשר יש לו את הרעיון היצירתי של צבע, הם מה שבאותו הזמן מובילים להתנסות במהותו. אבל אף אחד לא יכול, נניח, לצבוע פנים על-פי צבע בצורה כזו שהוא יכול לומר: ראיתי פנים, או לאמיתו של דבר, יש לי דגם, ולפי הדגם הזה יצרתי פנים והם דומים לו. לא בדרך הזאת ייעשה ציור בעתיד, אלא צבע יהיה התנסות, והאמן יתרחק מכל דבר נטורליסטי, מכל ההעתקה, ומהצבע עצמו יצויר מה שכבר טמון בו ואשר חייב בהכרח להיות מצויר, אם יש תחושה חיה עם חיי הצבע עצמם.

תמונה a4: כאן תמצאו שילוב של מה שראיתם קודם בנפרד: כאן למעלה הילד המעופף, הדמות הזו של המאה ה-16, מתחת מוות, השאר פחות מובחן. אתם רואים כאן למעלה את זה שמעורר השראה, אתם יכולים לזהות אותו במעורר ההשראה הגבוה יותר של הדמות שראיתם זה עתה בלוח הזה אבל כאן הוא מאוד לא ברור. קשה כמובן לשחזר באופן הגס הזה של תמונות חסרות צבע דברים שבאמת רק הונפשו קצת בצבעים שעל הקירות. אפשר להבין את זה רק כתיאור של הכוונה שהייתה במציאות.

תמונה 5: כאן תוכלו לראות את הדמויות המעוררות השראה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית (המצרית), אלה שמעוררות השראה מעולם הרוח את אותה דמות שתופיע בתמונה הבאה.

תמונה 6: יש לנו כאן, בהשראת הדמויות הקודמות, את המקודשים של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית.

כך מצוירת בכיפה הקטנה ההתפתחות הנפשית האמיתית של האנושות, בוודאי שלא לפי הזמן ההיסטורי, שתראו בבת אחת, אלא בדרך פנימית. כי כעת אנחנו לא חוזרים בפשטות לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השנייה המוקדמת, אלא חוזרים למעשה לעיקרון הפרסי של החניכה, שהתפתח גם הוא מתוך העיקרון הפרסי הקדמון של החניכה, והוא העיקרון הגרמני של חניכה.

תמונה 7: כאשר אנחנו עוברים לתמונה הבאה יש לנו את העיקרון הגרמני של החניכה. עיקרון החניכה הפרסי-גרמני הזה מבוסס על דואליזם, והכל תלוי בהבנה של העובדה שהחניכה של תחילת תקופת התרבות שהתחילה בתקופה הפרסית הקדומה, המשיכה בהתפתחותה בתקופת התרבות הגתאנית. היא התפשטה מבחינה גיאוגרפית מאסיה הקטנה, על-פני הים השחור צפונה אל תוך אירופה, וזרם החניכה הזה הגיע למימושו בהכרה בעיקרון המאמץ של האדם לחפש את האיזון בין לוציפר, שאתם רואים אותו מימין, לבין אהרימן משמאל. הנקודה המהותית היא שאנחנו מבינים שהזרם הזה של שכבה תרבותית עליונה מפיק כל כוח במציאת מצב שיווי המשקל בין הלוציפרי לאהרימני. ונעשה ניסיון, ממש בדמות הזו, שנמצאת תחת השראת העיקרון האהרימני-לוציפרי עצמו, על-ידי מה שאתם רואים כאן מימין כלוציפרי, וכאן משמאל כאהרימני, להראות בהתייחסות, בכל תווי הפנים, את הרוחניות שצריכה לנבוע מהגשמת הדואליזם הזה, הלוציפרי והאהרימני, שביניהם האדם צריך למצוא את שיווי המשקל. העובדה שאתם רואים כאן את הילד כפי שהוא מוחזק על-ידי המקודש, לזה אין בסיס טוב. שכן לא ניתן היה לסבול את מה שזורם לאדם דרך השראתו של העיקרון הכפול, זה היה הורג אותו כלפי פנים, אם לא היה לו תמיד חזון של נעורים, של הילד. כאשר אתם רואים את זה בכיפה, תוכלו לשים לב שנעשה ניסיון רציני להוציא מהצבעים בדיוק את מה שהיא הכוונה כאן. נעשה ניסיון להוציא מתוך הצבעים אפילו את הניגוד בין מה שהוא לוציפרי למה שהוא אהרימני. אבל אסור לכם לנתח בקפידה, אלא רק לחפש את מה שחיוני בתפיסה האמנותית.

תמונה 8: כאן אתם רואים את אהרימן נוכח. אין שני אהרימנים, אלא אהרימן והצל שלו. זאת אומרת, אהרימן לא עושה דבר בלי שהצל המתמיד שלו מלווה אותו. אהרימן עצמו היה עיקרון מקפיא מדי, מייבש מדי אם היה מופיע בתור דוגמה במלוא טבעו. זה נחוץ מאד שקרוב אליו יהיה הצל שלו שמאפשר את השפעתו המקפיאה. אם אתם בוחנים את הצבעים בכיפה הקטנה, תראו שבגוון הצבע המיוחד הזה, הירקרק-חום, נעשה ניסיון לבטא את ההשפעה המקפיאה של אהרימן; נעשה ניסיון להוציא את הכל מהצבע.

תמונה 9: כאן אתם רואים את נושא-לוציפר. תבינו את העקרונות הלוציפריים והאהרימניים רק אם תראו אותם קשורים. אם אתם פשוט מסתכלים על אהרימן לחוד ולוציפר לחוד לא תבינו את זה באמת; רק כאשר יש לכם אותם זה לצד זה, כי באמת אהרימן ולוציפר יוצרים ועובדים ביקום בצורה כזאת שתמיד כל מה שהאחד משיג נלקח על-ידי השני אשר עושה בו שימוש, ולהיפך. לכן ניתן להבין כראוי את דמויותיהם רק אם רואים אותם ביחסים החיים שלהם זה עם זה. ההשראה שמגיעה מאלו תוצג בתמונה הבאה.

תמונה 10: קיוויתי להביע בארשת הזאת עם הצבע ההולם שלה את מה שאפשר לבטא בדמות העומדת תחת השפעת העיקרון הכפול הזה. זהו הצורך של יציבות פנימית ובו בזמן החזקה עצמית במזג, באופי ובנטייה שופעת העליצות כלפי מה שצעיר וילדותי, כדי לשאת את כל מה שאפשר לחוות תחת ההשפעה מעוררת ההשראה של העיקרון הכפול.

תמונה 11: כאן יש לנו את אותו הדבר שוב בהיבט אחר.

תמונה 12: כאן אתם רואים את מה שלתוכו תקופת התרבות שלנו תפתור את עצמה. התמונה הזאת תימצא קרובה יותר לקבוצה המרכזית, זו של נציג האנושות עם אהרימן ולוציפר. ניסינו לייצג את מה שהיה צריך להיות מוצג כאן כמקודש, כמי שהובא בסוד, כלומר אדם שיכול לגלם מראש אפילו עכשיו את ההתגלות הרוחנית של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית שתבוא. ניסינו לייצג מקודש כזה באמצעות צורה וצבע. מהסיבה הזאת היינו צריכים לתאר לא רוסי של היום: אלא את מה שנראה במידה מסוימת בכל רוסי בן ימינו. לכל רוסי כזה יש באופן רצוף צל שלו כבן לוויה שלו. יש לו תמיד את העצמי השני שלו אשר מלווה אותו, וזה מה שבא כאן לידי ביטוי.

אבל עליכם להבין שמה שכאן מעורר בו השראה הוא רוחני יותר בהשוואה למקור ההשראה הקודם. לכן הצורה דמוית המלאך הזאת המופיעה כאן בכל המִתאר שלה צומחת מתוך הכחול. תוכלו לראות בצורה ברורה יותר בתמונה הבאה את סוג הדמות הקנטאורית אשר מהותה נחוצה לישות מעוררת ההשראה. הינכם רואים, ההשראה הזו מובילה באותו הזמן החוצה לתוך עולם הכוכבים. אנו מזהים שוב אדם בקשר שלו עם זה שבקוסמוס שהוא חיצוני לאדמה. אבל את הישות שמעוררת השראה כבר לא ניתן להעלות על הדעת כדומה לאדם. בניסיוננו להראות צורה אנו מגיעים לדמויות שכבר אינן דומות לבני אדם, אשר יש בהן מאפיינים צורניים מסוימים המזכירים את תכונותיו ומזגו של האדם אבל הם כבר לא אנושיים כשלעצמם.

תמונה 13: (אדם-סוס, קנטאור)

תמונה 14: הנה הדמות מעוררת ההשראה הזו שהיא דמות של הקוסמוס ובעת ובעונה אחת בקשר עם זה שעדיין נוטה לאנושי, אבל היא ישות כמו-מלאכית שנולדת באופן בלעדי מצבע העננים. זה מה שאנו רואים כצבע המעורר השראה.

תמונה 15: אותה הישות; אלא שיש עוד מה לראות; המתקדשים נראים כאן. כמובן שהתוצאה כולה טמונה בהרכב הצבעים, אשר באופן טבעי, חסרים כאן לחלוטין.

תמונה 16: כאן אנחנו רואים את החלק העליון של הקבוצה המרכזית. הדמות האמצעית מציגה את נציג האנושות ומעליו ישנו לוציפר.

הדמות האמצעית מיוצגת בציור – מתחת לה הקבוצה שהיא הקבוצה הראשית העומדת – מיוצגת כאן בציור היכן שהחלל קטן, כדי לייצג את העקרונות הלוציפריים והאהרימניים בדמות אחת בלבד; ואילו בקבוצה המפוסלת, בגלל המשקל, בגלל הפרופורציות של החלל הם ניתנים בצורה כפולה.

הדמות הזאת ניתנת להבנה רק באמצעות הצבעים, דרך הצבע האדום אשר היא מורכבת בעיקר ממנו ביחד עם כמה גווני צבע אחרים. וכאן מוצג בפנינו כיצד האדם מחפש את מצב שיווי המשקל בין מה שהוא לוציפרי לבין מה שהוא אהרימני. החיפוש הזה אחר המצב המאוזן יכול להימצא במידה מסוימת באדם פיזית ופיזיולוגית ובאותה המידה גם בנפשו וברוחו.

מבחינה פיזיולוגית, מנקודת מבט פיזית, אדם איננו אותה ישות פשוטה שצומחת כפי שהוא מיוצג לעיתים קרובות במדע השטחי. אדם נוטה בהתמדה מצד אחד לכיוון התגרמות, התקשות, ומצד שני כלפי מצב ריכוך ג’לטיני.

הנטייה באדם להתרככות, המתעוררת כאשר הדם גובר, נובעת מהשפעות לוציפריות. היכן שההשפעה הלוציפרית נוטה לגבור מבחינה גופנית אצל האדם, כאשר תופעות של חום מופיעות באופן גופני באדם כעקרונות מעצבים בפועל, ההשפעה הלוציפרית היא השלטת. כתוצאה מכך, הצורה האנושית מתקרבת יותר ויותר לצורה הזאת. לאדם הייתה הצורה הזאת בתקופת הירח הקדום. במילים אחרות: אם העיקרון שהוא בייחוד העיקרון של הצמיחה בלב ובריאות היה שולט לבדו בישות האנושית, האדם היה משמר צורה כזו. רק באמצעות העובדה שהעיקרון האהרימני נמצא בקוטב הנגדי לעיקרון הלוציפרי, נשמר שיווי המשקל של איברי הגוף בין מה שהדם גורם לבין מה שמופק על-ידי הנטייה להתאבן. זהו המקרה כאשר הוא נצפה מבחינה פיזיולוגית, מנקודת המבט של הגוף הפיזי.

מנקודת המבט של הנפש אפשר להגיד: האדם נמצא כל הזמן בחיפוש אחר המצב המאוזן בין התלהבות מוגזמת, שהיא לוציפרית, לבין מה שהוא פרוזאי, חומרני, מופשט, שהוא אהרימני. מנקודת המבט של הרוח: האדם מחפש ללא הרף את האיזון בין מצבי התודעה החדורים במיוחד עם אור היכן שהתודעה מתעוררת באמצעות ההארה הרוחנית, דרך ההארה של הנפש; באמצעות הלוציפרי. והקוטב המנוגד הוא זה שדרכו משקל, כוח משיכה, חשמל, מגנטיות, בקיצור, כל מה שמוריד את האדם, מביא את תודעת העצמי, השגת התודעה: כל זה הוא האהרימני. האדם מחפש תמיד את האיזון בין שני התנאים הללו, ואנחנו יכולים להבחין כיצד כל מה שיכול להפוך את האדם למודע יותר, שיכול להרחיק אותו מהנתיב האמצעי נוטה תמיד לצד אחד או לצד אחר, הלוציפרי או האהרימני. זה יהיה בעל חשיבות עצומה לעתיד אפילו לחקר האורגניזם האנושי הגופני, אם נסלק את העיקרון התיאורטי ותו לא של צמיחה, העיקרון של האחד, וניקח בחשבון שדחפי צמיחה מקוטבים קיימים באדם, כאילו שזורים זה בזה, מעורבבים זה בזה. הדחף האחר של הצמיחה הוא אהרימני.

תמונה 17: הנה ההיפך הגמור. בכל צורה, בכל קו תוכלו לראות את ההיפך הגמור מלוציפר, באהרימן הזה, אשר כאילו צומח מתוך גושי הסלע, כלומר, מתוך התנאים המוצקים של האדמה. מטרתו היא להתקרב לאדם וכך לאחוז בו עם כוח הכובד שלו (המוצקות שלו), שבאותו הזמן הורג אותו עם התגרמות והתקשות או לוחץ אותו למוות במטריאליזם עקר. זה מה שמתבטא בדמותו של אהרימן. הוא מופיע כאילו שהוא נהרג על-ידי אור, לכן הקרניים אשר קושרות אותו עם חבלים כך שהוא כבול על-ידן. בתווך יש לנו אדם – את האדם עצמו.

תמונה 18: האדם האמיתי, המייצג את המצב של שיווי משקל, מתחתיו אהרימן, מעליו לוציפר.

אני מפנה את תשומת ליבכם במיוחד לכך, שכאן שוב אין זה הכרחי לכוון לתפיסה העל-חושית של הכריסטוס. העניין המהותי הוא שאנו חשים את מה שמוצג כאן בדמות הזאת. נגיע בעצמנו, דרך הייצוג האמנותי, אל הכריסטוס. כלומר נגלה את הישות המרכזית של כל הקיום של האדמה, את הכריסטוס, כאשר אנחנו חווים את מה שמורגש בצורה הזאת. הכריסטוס עשוי להתגלות בימינו באופן רוחני בלבד. אבל עלינו להבין את האדם בצורה נכונה ולתפוס אותו בצורה נכונה.

מן הצד השני ניתן לומר: מי שהיום מבין ואוהד את מה שאדם יכול לסבול, את זה שהוא יכול ליהנות ממנו, מי שמבין לחלוטין איך האדם יכול לצאת לתרבות רעה או להעלות את עצמו לכיוון זה או אחר, מי שחותר לידע עצמי אמיתי, אם רק ירחיק לכת מספיק בדרך של הרגשה, תפיסה ורצון, הוא יגלה את הכריסטוס. ואז הוא יוכל למצוא שוב בבשורות, בכל המסמכים ההיסטוריים, את הכריסטוס אשר הוא גילה. איננו יכולים להגיע כיום לידע אמיתי של האדם בלי להגיע לידע של הכריסטוס.

אפילו בהמשך לקווים פיזיולוגיים, ביולוגיים, אם נבין כראוי את האדם בצורתו הגופנית, נגיע להבנה של הכריסטוס. זאת היא בדיוק המשימה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, להגיע יותר ויותר להבנה הזאת של הכריסטוס. מכאן שלא יכולה להיות דמות-כריסטוס הנובעת מחזון, אשר ביחס אליה רק חוקרים את משמעותה, בנקודה המרכזית בבניין שלנו, אלא נציג האנושות, שבו הכריסטוס במידה מסוימת מופיע במהותו. זה מה שאני מבקש מכם תמיד לשקול ביחס לדברים האלה; לא להתחיל מהאינטלקטואלי הפרוזאי, להתפרץ מהסמלי, לא לתאר מהדמיון את זה אשר באמת נמצא שם על הקיר, לא מזה שאפשר לדמיין אודותיו. זה שצריך למלא את חשיבתנו צריך לצאת ממה שנמצא על הקיר עצמו.

כמובן שמה שנמצא על הקיר מבוצע רק בצורה לא מושלמת, אבל כל התחלה חייבת להיות לא מושלמת; אפילו האדריכלות הגותית לא הייתה מושלמת כאשר הופיעה לראשונה. ללא ספק, המושלם יבוא בעקבות מה שניסינו לעשות כאן. אין זה אומר שלא נעשה מאמץ רציני ביותר למצוא את הנציג האמיתי של האנושות בכל אמצעי אמנות החקירה של הנסתר. הדמות המסורתית של הכריסטוס הופיעה רק במאה השישית לספירה. עבור עצמי אני נותן את זה רק כעובדה, אבל לא דורש מאף אחד שיקבל את זה כדוֹגמה (dogma) של אמונה; בשבילי העניין ברור לגמרי, עבורי זאת עובדה, שכאשר הכריסטוס ישוע התהלך בארץ ישראל היו לו הפנים האלו, שאתם יכולים לראות בדמות המגולפת. נעשה רק הניסיון לייצג במחווה המביעה את מה שרואים יותר כאשר צופים בגוף האתרי מאשר כשמתבוננים בגוף הפיזי. מכאן גם האסימטריה הבולטת מאד שהעזנו להציג. האסימטריה הזאת קיימת בכל פנים אנושיות, כמובן שלא בעוצמה הזאת, אבל פני האדם הם כך לאמיתו של דבר, במיוחד כפי שכרגע האדם עוטה במובנים רבים מסכה לא אמיתית. כאשר האנושות תגיע לרוחניות מסוימת בתקופה השישית ובמיוחד בתקופה הפוסט-אטלנטית השביעית, אשר בה האדם הגשמי כבר לא יחיה על האדמה, אז האדם יעטה את פניו האמיתיים, כלומר הוא יביע בארשת פניו את מה שבאמת בעל ערך בתוכו .

אבל כל זה – אני רוצה לציין – קשה מאוד למברשת הצבע או לאזמל לייצג בציור ובפיסול וזה מה שניסינו לבטא כנציג האנושות. לא מושלמים ככל שהדברים האלה יהיו, מי שלומד אותם יגלה שהסודות, התעלומות של ההתפתחות האנושית אכן מצוירים בכיפה הקטנה הזו. הוא לבטח יגלה את מה שהייתה הכוונה לבטא, אשר אפשר להתנסות בו מחוץ לצבע, ושהתמונות האלה יכולות רק להצביע עבורכם על מה שאתם מסוגלים לחוש, כאשר, עם קבלת המידע שמסרתי לכם היום, אתם כלל לא מצפים למשהו סמלי, שום דבר אשר האדם יכול לחקור את המשמעות שלו, אבל כאשר אתם – במקום זאת, עם המידע שמסרתי לכם היום, מנסים לחוש את מה שצוייר בתוך הכיפה הקטנה הזו.

תמונה 19: כעת אני רוצה להציג מראה אחר של בית-החימום. אתמול הראיתי את החזית, ואתם רואים שבית-החימום הזה נוצר מתוך מחשבה כמכלול שלם, כך שהמראה הצדדי שלו עומד במידה מסוימת במלוא ההרמוניה עם השלם, כפי שהסברתי לכם אתמול, באמצעות ההשוואה לקליפת האגוז.

ניסיתי לתת לכם היום את מה שיש לנו עד עתה בתמונות. ברצוני לומר שהתבצע ניסיון ממשי עם בניין זה על מנת לעשות את תפיסת הבניין ככל האפשר כאחדות. לדוגמה, אתם רואים את הבניין מכוסה בצִפחה נורווגית. פעם אחת כשנסעתי בעת סיור הרצאות מכריסטיאניה לברגן, ראיתי על מורדות ההרים את המחצבות המופלאות של סביבת ווס (Voss), ועלתה בי המחשבה שעל הבניין שלנו להיות מכוסה על-ידי הצִפחה הזאת. תגלו, אם למזלכם תהיו כאן ביום מתאים, ואתם רוצים לראות את הדבר, שהנצנוץ הכחול-אפור של הכיפה – חיפוי הצִפחה הזה – בשמש, יוצר רושם שמתאים לבניין עם המעמד שלו.

זה מה שאני יכול לומר אודות הבניין, בהתייחס לתמונות האלה. רציתי להפוך את הבניין הזה למובן עבור חברינו שמוכנים לקחת על עצמם את הסיכון של הפיכתו לידוע ומובן לאלו שהגתאנום בדורנאך הוא אולי לא יותר משם ששמעו, ולאלו שעבורם המקום הזה הוא רק רעיון גיאוגרפי. רציתי לתת את התצוגה הזאת לאותם החברים שמוכנים להביא להבנתם של אלו, שזה מצבם, את מה שיתקדם מהגתאנום עבור העתיד של ההתפתחות של האנושות. ישנה חשיבות רבה לכך שהסימן הנראה לעין הזה של מדע הרוח מנקודת מבטה של האנתרופוסופיה יובא לידיעת העולם באופן מדויק, ושהוא עשוי להיות במידה מסוימת הנקודה המרכזית של שיקולינו והרגשתנו בתוך תפיסת העולם האנתרופוסופית שלנו.

מי שבאמת מרגיש לאיזו נקודת מפנה התפתחות התרבות של האנושות הגיעה כיום, אכן ימצא בתוכו את התמריץ הדרוש להפיץ את מה שמתרחש כאן בדורנאך. אין רבים בימינו אשר רואים באיזו עוצמה הכוחות של צורות היסטוריות אנושיות, המגיעים מהעבר, פועלים ככוחות הרסניים. אכן נכנענו לכוחות ההרסניים באירופה במהלך ארבע או חמש השנים האחרונות; רק מעטים מאוד רצו לחשוב ולהעריך את מה שקרה באמת. אלה שכן מעריכים זאת ירגישו בוודאי שאין שום תועלת להמשך התפתחות האנושות במה שהובא מימי קדם, כי פשוטו כמשמעו ההתגלות החדשה שמתאמצת לבוא אלינו מאז השליש האחרון של המאה התשיעית חייבת להתקבל על-ידי העולם הזה שלנו.

איש אינו יכול לחשוב באופן חברתי כיום מבלי להפעיל את הדחפים המגיעים אלינו מהידע הזה שתואר. עלינו להבין עם כאב, באמת בכאב, להבין כאשר אנחנו שומעים שיש היום אנשים שאומרים: הו מדע הרוח על פי האנתרופוסופיה היה נעים מאוד, כל עוד זה היה מדע הרוח, כל עוד זה לא העסיק את עצמו עם דברים חיצוניים, כמו שלדוגמה עושה “המדינה התלת-איברית”. קמו אנשים בודדים בקרב חסידיו המוקדמים של מדע הרוח האנתרופוסופי שאומרים: מדע הרוח היה מאד מקובל עלינו מעצמו; עם הפן החברתי איננו יכולים להזדהות ולא נזהה את עצמנו. גישה שכלית כזו היא קנאית, כיתתית וצרת-אופקים, וזה מה שהתנועה שלנו מעולם לא רצתה להיות; הקנאות הכיתתית הזאת שואפת רק לרדיפת תענוגות רוחניים מסוימים. אני רוצה לדעת איך מישהו יכול להיות כל כך חסר לב, אכזרי כל כך באופן נורא בנוכחות דחפים כאלה המופיעים בהתפתחות האנושות באומרו: אני רוצה משהו שמנחם את נפשי, שמבטיח לי אלמוות, אבל אני לא אגע בזה אם לשאיפה הרוחנית הזו צריך שתהיה תוצאה חברתית מעשית. האם אין זה חסר לב בזמן כמו עכשיו, לא לייחל לתוצאה מעשית ממה שאליו אנחנו חותרים רוחנית?

האם זאת לא המיסטיקה המבולבלת ביותר אשר משלבת ידיים ואומרת לעצמה: בשביל הנפש שלי יהיה לי מדע הרוח, אבל אסור שלמדע הרוח הזה תהיה תוצאה חברתית. זהו חוסר לב. כי כמה זה איום ונורא לחשוב שלכל אחד מדע הרוח הזה צריך להיות הדבר החשוב ביותר בחיים, ולא תהיה לו שום עצה לתת במצב החברתי הטעון של ימינו. מה טוב במדע הרוח הזה, אם הוא אינו מכיל שום עזרה שהאנושות יכולה לפנות אליה היום! האם מדע הרוח הזה יהיה עקר לגמרי לחיים? האם הוא קיים רק כדי לצקת לאנשים אושר רוחני עילאי? לא, רק כך הוא יכול לשמר את עצמו, על-ידי יצירה מתוך עצמו של תוצאות מעשיות ממשיות. ומשמעות הדבר היא שמדע הרוח האמיתי אינו מובן אם אנשים לא יתקדמו לתוצאות מעשיות. ומדע הרוח אסור שיהיה רק ידע של בעל חזון, מדע הרוח חייב להיות חיים מעשיים. הכאב תמיד גדול כל כך כי לא הרבה נפשות אנושיות מסוגלות לעורר את עצמן מתוך הדחפים של מדע הרוח לעניינים הגדולים של האנושות כיום. היום מה שמשפיע על האדם היחיד הוא בעל חשיבות קטנה כל כך בהשוואה לזה שמתסיס ופועל באנושות, וברגע שמישהו מעסיק את עצמו בדבר אישי כלשהו, החשיבה מכוונת מיד לעניינים הגדולים של האנושות. אבל כמה אנשים חושבים כך? כי עליי לזכור כמה זה נחוץ באמת להעביר אמיתות אזוטריות מסוימות לאנושות, וכמה זה עדיין בלתי אפשרי משום שאין קבוצה של אנשים אשר יש בהם באמת את הערך שצריך להיות לעקרונות האובייקטיביים הלא-אישיים. זהו צורך דחוף להעביר אמיתות מסוימות של חניכה לאנושות. אלא שזה לא יכול להיעשות, כאשר זה קשור לאנשים שכל היום עסוקים רק בעניינים האישיים שלהם, כאילו שהם בעלי החשיבות הגבוהה ביותר. להפנות את מבטינו לאינטרסים האנושיים, זה מה שיש לו חשיבות עצומה כל כך. מי שעושה זאת יראה הרבה מאוד היום.

אני צריך להפנות את תשומת לבכם שוב ושוב לתחילת סערת הקרב הזו שתתעורר עם כל מיני דיבה ושקרים נגד מדע הרוח האנתרופוסופי. אנשים לא רוצים להאמין בזה, אבל זה אמיתי; לא יהיה מאבק במדע הרוח בראש ובראשונה בגלל פגמיו; אלה ייסלחו לו; מדע הרוח יותקף בדיוק כשהוא יצליח להשיג משהו טוב. וההתקפה הלוהטת והמבישה ביותר תופנה נגד מה שמדע הרוח יכול לעשות לטובה.

כל אחד צריך לבחון בעצמו, תוך כדי התבוננות מתמדת עם עוצמה פנימית אמיתית את מה שרק ניתן לבקר כהתנגדות בלתי מתפשרת למדע הרוח, אם אולי הוא נושא בעצמו יותר מדי מהגישה הזאת שלא תוקפת את הכישלונות אלא את הצדדים הטובים של מדע הרוח. אפשר לחשוב על הרבה דברים כאלה היום ויש להתמיד ולהצביע עליהם. והזמן לבטח יבוא, ראשית, שבו זה יהיה אפשרי שלא יהיה צורך להתקרב לדלתות סגורות עם התקשורת של אמיתות אזוטריות מסוימות, מכיוון שאנשים עסוקים רק בעניינים האישיים שלהם, ושנית, זמן אשר יהיה ניתן בו גם להביא למעשה הביתה לליבם של אנשים את הדברים החשובים ביותר כאשר מדברים עליהם. בדרך כלל ניתן להכריז על דברים בעלי המשמעות הגדולה ביותר אבל אנשים לוקחים אותם רק כסוג של ידע תיאורטי, ולכן הם אינם חודרים אל ליבם ומשפיעים עליהם עמוק; בעוד שדברים יום-יומיים, דברים רגילים וייתכן שאפילו דברים גדולים יחסית, חודרים בקלות ללבם של אנשים.

זה מה שאנחנו חייבים לחתור אליו לפני כל השאר; שמה שנשאב מהרוח יחדור באמת היישר לתוך הלב, לתוך הנפש, שהוא לא ישאר רק בהבנתנו. חלק גדול מהדברים החשובים ביותר שנאמרו היום, שכבר ניתן למצוא בתורת מדעי הרוח או האנתרופוסופיה, אינו נושא פרי בגלל שאנשים לא נותנים לזה להתקדם אל מעבר להבנתם, ואז הם אולי אומרים: זה משהו שרק ההבנה צריכה לתפוס אותו: אבל זאת השאיפה שלהם – להשאיר את זה רק להבנה, מכיוון שהם לוקחים את זה רק כחכמה עבור הראש, ולא נותנים לזה להגיע לליבם. את התצפית הזאת אני מבקש לקשר למבוא שנתתי לכם על הבניין.

———————————————————————————————

לצילומים ראו:

https://www.rudolfsteinerweb.com/galleries/First_Goetheanum/Interior/index.html

https://www.rudolfsteinerweb.com/galleries/First_Goetheanum/Exterior/index.html

1. ארבעת מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה. ↑
2. להרחבה ראו את הספרים הבאים: הטבע של הצבע – רודולף שטיינר. דרך הצבע – דניאל זהבי. ציורי הצבע ורישומי הפסטל של רודולף שטיינר – דניאל זהבי. [כולם בהוצאת חירות] ספרים נוספים תמצאו ברשימה בסוף הספר. ↑
3. השקפים היו אז בשחור-לבן, לפני המצאת הצילום בצבע – המתר’. ↑