מאת רודולף שטיינר

Architecture as a Synthesis of the Arts

שמונה הרצאות שניתנו בברלין ובדורנאך בין ה-12 בדצמבר 1911 לבין ה-26 ביולי 1914 GA286

עם נספח הכולל רישומי שיחות במינכן ובשטוטגרט ב-7 וב-30 במרץ 1914,

תמצית מתוך הרצאות שניתנו בדורנאך ב-31 בדצמבר 1923 ב-1 בינואר 1924, ושתי כתבות עיתונים.

תרגמה מאנגלית: תומר רוזן גרייס, הרדוף 2011

התרגום האנגלי נעשה בידי יוהנה קוליס, דורותי אוסמונד, רקס ראב וז'אן שמיד-ביילי, ונערך בידי כריסטיאן טאל-יאנטסן, שגם הוסיף את המבוא.

 לספר המלא: ראה כאן

אמנות ואדריכלות אשר מגלות את השלמות הבסיסית של הבריאה

השלמה לנטייה המודרנית לנתח ולבתר לחלקים

הרצאה מס' 1, ברלין, 12 בדצמבר 1911^[1]

פעילותם היצירתית החופשית של בני האדם ניצבת בפני מבחן

במבנה שעתיד להיות משכנו של מדע הרוח, יש להביא בחשבון באופן מלא את התנאים האבולוציוניים ואת צרכיו של המין האנושי בכללותו. אם דרישה זו לא תתמלא, אזי לא תושג תכליתו של מבנה כזה. ביוזמה שכזו, יש לנו אחריות עמוקה כלפי מה שמוכר לנו כחוקי החיים הרוחניים, כוחות עולם הרוח ותנאי האבולוציה האנושית; ומעל לכל, עלינו לזכור היטב את השיפוט שישפטונו תקופות העתיד. במחזור הנוכחי באבולוציה האנושית, אחריות זו שונה לחלוטין ממה שהייתה בימי קדם.

יצירות אמנות ותרבות גדולות, יש להן רבות לספר לנו אודות עידנים קדומים. בהרצאה יפה ומרשימה הבוקר^[2] שמעתם כיצד הן עזרו לנו להבין את הקונסטיטוציה הפנימית של נשמת האדם ואת גישתה בימים עברו.

אלה שהשתתפו ביצירת יצירות האמנות העתיקות, היה להם פחות נטל אחריות משיש לנו כיום, כיוון שבימי קדם, לאנשים היו אמצעי עזר שכיום בתקופתנו אינם זמינים עוד. לכן, במובן מסוים זו אשליה להאמין שבתודעתם או בנשמותיהם של האנשים שבנו את הפירמידות של מצרים, את מקדשי יוון ומבנים כבירים אחרים, רק מחשבות אנושיות היו אחראיות לאימפולסים ולמטרות שבאו לביטוי בצורות הללו, בצבעים הללו וכן הלאה. באותם זמנים, האלים עצמם פעלו דרך ידיהם, ראשיהם ולבותיהם של בני האדם.

התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית^[3] שוכנת כעת בעבר הרחוק, ותקופתנו היא התקופה הראשונה שבה האלים מעמידים במבחן את פעילותם היצירתית החופשית של בני האדם. הם לא ממש מונעים מאתנו את עזרתם, אבל הם מעניקים אותה אך ורק כאשר בני האדם – מתוך נפשם האינדיבידואלית, שפותחה במהלך מספר התגשמויות עלי אדמות – חותרים מתוך חופש לקבל את הכוחות הזורמים אליהם ממעל. מה שיש לנו ליצור הוא במהותו חדש, במובן זה שעלינו לעבוד עם כוחות השונים בתכלית השינוי מאלה שהושגו בזמנים עברו. עלינו ליצור מתוך פעילותה החופשית של נפשנו. המאפיין העיקרי של תקופתנו הוא התודעה, שכן נפש התודעה היא סימן ההיכר העיקרי המאפיין את העידן שלנו. על מנת שהעתיד יקבל מאתנו יצירות תרבות ואמנות כמו אלה שאנו קיבלנו מן העבר, אזי עלינו ליצור מתוך תודעה מלאה וצלולה, חופשית מכל השפעה הנובעת מן החיים התת-מודעים שלנו. לכן עלינו לפתוח את תודעתנו ואת לבנו למחשבות ששופכות אור על המשימה הניצבת לפנינו. אנו נהיה מסוגלים להגיע להישגים ממשיים, רק אם נדע על אלו חוקים ואימפולסים רוחיים יסודיים צריכה עבודתנו להיות מבוססת, ורק אם מה שנעשה יעלה בקנה אחד ובהתאמה עם הכוחות האבולוציוניים הפועלים בגזע האנושי בכללותו.

מבנה האוצֵר בתוכו את מה שמקודש לנו ביותר

הבה נפנה כעת לרעיונות בסיסיים מסוימים העשויים להפרות את עבודתנו ולסייע לנו ליצור משהו שהוא חדש מיסודו, חדש מעצם מהותו.

במובן מסוים, כוונתנו היא לבנות מקדש שאמור להיות גם מקום של לימוד, כמו המקדשים העתיקים של המיסטריות. בניינים המוקמים כדי לאצור בתוכם את הדברים שהיו מקודשים ביותר לבני האדם, היו ידועים תמיד כמקדשים. שמעתם כבר, כיצד חיי הנפש האנושית בתקופות השונות באים לביטוי במבנים של מקדשים. כאשר אנו לומדים את המבנים הללו מתוך ראייה פנימית וחום נפשי, אזי מתגלים לנו מיד הבדלים ביניהם. דוגמא בולטת מאוד היא צורות המקדש השייכות לתקופת התרבות השנייה הפוסט-אטלנטית. מבחינה חיצונית נותר אמנם מעט מאוד מן המקדשים הפרסיים העתיקים הללו, ואפשר לשחזר או לתאר את צורתם המקורית רק במעומעם מן הרשימות האקשיות.^[4] משהו המזכיר את צורתן דווקא מצא את דרכו למקדשים המאוחרים יותר של התקופה השלישית, לאדריכלות הבבלית–אשורית, ומעל לכל, למקדשי אסיה הקטנה, אך רק באותם היבטים הטיפוסיים לאזור עצמו.

המאפיין הבולט והמשמעותי ביותר באדריכלות הקדומה

רשימות תיעודיות מכילות מעט מאוד מידע על הנושא הזה. אבל אם – בהנחה שחקר הרשימות האקשיות עצמו אינו אפשרי – נחקור את שרידי הבניינים מתקופה מאוחרת יותר, ונפיק מהם מושג כלשהו על הצורה והמבנה שעשויים היו להיות למקדשים הקדומים יותר באזור זה שבעולם, אזי נתחיל להיווכח בעובדה, שבאותם מקדשים עתיקים מאוד, הכל היה תלוי בחזית, ברושם שעשתה חזית המקדש על האנשים שהתקרבו אל שעריו. אדם העושה את דרכו דרך קדמת המקדש אל תוך פנים המקדש, היה מרגיש שחזית המקדש דיברה אליו בשפה סודית ומסתורית. בפנים המקדש, הוא מצא את כל מה ששאף להתבטא דרך חזית המקדש. הוא היה מרגיש בכך, בין שהיה מגיע כאיש פשוט או כאדם שעבר התקדשות.

אם נפנה כעת מן המקדשים הללו – שאלה שאינם מסוגלים לקרוא את הרשימות האקשיות יכולים לשער על אופיים במעומעם בלבד – למקדשי מצרים, או למבנים מקודשים אחרים, כמו הפירמידות, אזי נמצא דבר-מה שונה לחלוטין. כשאנו מתקרבים למקדש המצרי העתיק, ניצבות בפנינו דמויות סימבוליות רבות הוד ומסתורין. הספינקס, הפירמידות ואפילו האובליסקים, הם חידות – וכל כך ככה, עד שהפילוסוף הגרמני הֵגֵל דיבר על אמנות זו כעל אמנות ה"אניגמה".^[5]

         השדרה של הספינקס                                                   מקדש לוקסור הספינקס, גיזה               

צורתה המתרוממת למעלה של הפירמידה, שבקושי קיים בה פתח כלשהו, דומה שהיא אוצרת מסתורין בתוכה. החזית החיצונית מציבה בפנינו חידה. בפנים, אנו מוצאים אינדיקציות לדבר-מה שאמור להוביל את לבם ונפשם של בני אדם לאלוהים אשר שוכן חבוי עמוק בתוך ההיכל הפנימי ביותר. אנו מוצאים גם מידע על הסודות הרבים הרשומים בכתב החידה העתיק, או הכתב שהחליף אותו מאוחר יותר. בעוד המקדש אוצר בתוכו את המסתורין המקודש ביותר – את מסתורין האֵל – הרי הפירמידות מעצם מבנָן האדריכלי אוצרות בתוכן את מסתרי הישות האנושית – את ההתקדשות, שסודותיה הפנימיים ביותר מוכרחים להיות נסתרים מן העולם החיצון.

מקדשי יוון שומרים על העיקרון הבסיסי של מקדשים מצריים רבים, כמקומות משכן לנוכחות האלוהית. אבל המבנה החיצוני עצמו מצביע על שלב מתקדם יותר. המקדש היווני, שכולו ביטוי נפלא של עוצמה דינאמית, הוא שלם ומושלם במהותו – לא בצורותיו בלבד, אלא מבחינת הכוחות הפנימיים השזורים בצורותיו – נֶצח בפני עצמו. האל היווני שוכן בתוך המקדש הזה. במבנה זה, שלפרופורציות של עמודיו יש דינאמיקה פנימית המותאמת בדיוק למשקל שאותו הם אמורים לשאת, האֵל נצוּר בתוך משהו שהוא שלם ומושלם בפני עצמו, שבכל פרט ופרט שלו, מן הכביר ועד לזעיר ביותר, מתבטאת האֵינסופיוּת בתוך הקיום הארצי הסוֹפי.

האידיאה שמגלמת הכנסייה הנוצרית היא אידיאת המקדש כביטוי לכל מה שיקר ביותר לבני האדם. למבנים כאלה, שהוקמו במקורם מעל קברים, ולמעשה מעל קבר המושיע, נוסף מאוחר יותר צריח מחודד, ההולך ונעשה צר כלפי מעלה. בכנסייה אנו מוצאים ביטוי של אימפולס חדש לחלוטין, ובכך נבדלת אדריכלות המקדשים הנוצריים מזו של יוון. המקדש היווני עומד בפני עצמו כשלמות אחת שלמה ודינאמית. אך כנסייה נוצרית שונה מכך מאוד. פעם אמרתי^[6], שמקדש המוקדש לפאלאס אתנה, לאפולו או לזאוס, מעצם טבעו, לא זקוק לאדם בקרבתו או בתוכו. הוא ניצב שם ברוב הודו, בודד, מוכל-בתוך-עצמו, כמשכנו של האל שלו הוא מוקדש. המקדש היווני הוא אינסופיות בפני עצמה, במובן זה, שהוא מהווה מקום המשכן של האל, אך שככל שאנשים יתרחקו ממנו יותר, כן הוא נראה מושלם יותר. פרדוקסאלי ככל שהדבר עשוי להיראות, הרי זוהי התפיסה המונחת בבסיסו של המקדש היווני. כנסייה נוצרית שונה מכך מאוד. צורותיה זועקות אל לבותיהם ותודעתם של המאמינים. כל פרט במרחב שאליו אנו נכנסים מספר לנו שהיא קיימת על מנת לקבל את קהילת המתפללים עם כל מחשבותיהם, שאיפותיהם ורגשותיהם.^[7]

הפרתנון, אתונה קתדרלת Coutances, נורמדי

כנסייה גותית, על צורותיה האופייניות, מנסה להביע דבר-מה שאינו כה נפרד ושלם בפני עצמו כמקדש היווני. האדריכלות הגותית, בכל אחת מצורותיה, נראה כי היא מנסה להגיע אל מעבר לגבולותיה שלה ולהביע את שאיפותיהם ואת חיפושיהם של האנשים המצויים בין כתליה. בכל מקום בה, קיים מעין דחף לפרוץ דרך הקירות הסוגרים מכל עבר ולהתמזג עם היקום. הקשת הגותית נבעה, כמובן, מחוש לפרופורציה דינאמית. אבל חוץ מזה, ישנו משהו בכל הצורות הגותיות שדומה שהוא מוביל החוצה ומעבר לכך. הן שואפות להיעשות חדירוֹת. אחת הסיבות שבגללן מבנה גותי עושה רושם נהדר כל כך, היא שהחלונות הססגוניים מעניקים חיבור מסתורי ועם זאת טבעי כל כך בין המרחב הפנימי לבין האור השורר בכל. האם יכול להיות מראֵה כלשהו בעולם שיהיה קורן ורב-הוד יותר מאשר מראה האור הזורם דרך החלונות הצבעוניים של קתדראלה גותית בין פתותי האבק המחוללים באוויר? האם יכול חלל סגור כלשהו לעשות רושם רב-הוד יותר מזה – מקום שבו אפילו הקירות הסוגרים סביב, דומה שהם מובילים אל מחוץ לעצמם, ושבו החלל הפנימי נמתח ושואף אל מסתרי החלל האינסופי?

המקדשים הקדומים ביותר באסיה הקטנה. תמונה של הצורה האנושית הזקופה

סקירה מהירה של התפתחותה הארוכה של אדריכלות המקדשים הראתה כיצד מתפתחת אמנות זו יחד עם האבולוציה האנושית, כאילו הייתה מבוססת על חוק מסוים. אך למרות זאת, אנו ניצבים עדיין בפני חידה דמוית ספינקס. מה מצוי באמת בשורש הדבר? מדוע התפתחה אמנות זו בדרך מסוימת? האם ניתן להסביר באופן כלשהו את החזיתות והפסאדות המדהימות המכוסות דמויות מוזרות של בעלי חיים מכונפים או של גלגלים מכונפים, את העמודים המשונים וכותרותיהם, המצויים באזור אסיה הקטנה, כשרידים האחרונים לשלב הראשון של אדריכלות המקדשים? החזיתות הללו מספרות לנו משהו מאוד מעניין. במובן מסוים, הן מספרות לנו בדיוק את מה שחווים בתוך המקדש עצמו. האם תיתכן חידה גדולה יותר מן הצורות שניתן לראות כיום על רסיסים שנשתמרו במוזיאונים מודרניים? איזה עיקרון מונח בבסיס כל הדברים הללו?

קיים הסבר, אך ניתן למצוא אותו רק דרך פיתוח תובנה ביחס למחשבותיהם ולמטרותיהם של אותם אנשים שהשתתפו בבניית המקדשים הללו. כמובן שזהו עניין שבו חיוני להסתייע בראייה רוחית. מקדש באסיה הקטנה – מהו, למעשה? האם קיים היכן שהוא בעולם אב-טיפוס או מודל שלו?

הדברים הבאים יצביעו על מהותו של האב-טיפוס הזה וישפכו אור על הנושא כולו. תארו לכם אדם השוכב על האדמה תוך כדי שהוא מביא את גופו העליון ואת פניו למצב זקוף. ממצב שטוח, פלג הגוף העליון מורם כך שיוכל להגיע לספֵרת הכוחות הרוחיים הזורמים מלמעלה, ולהתאחד עמם. דימוי זה ייתן לכם רמז לגבי ההשראה שמתוכה נולדו הצורות האדריכליות של המקדשים הקדומים. כל העמודים, כותרות העמודים והדמויות הבלתי רגילות של המקדשים הללו, מהווים ביטוי סימבולי למה שאנו עשויים להרגיש למראה אדם המרים את עצמו למצב זקוף – על כל מה שמתגלה דרך תנועות ידיו, תווי פניו, ארשת פניו וכן הלאה. אם היינו מסוגלים להביט בעיני הרוח אל מאחורי הפנים הללו אל-תוך ישות האדם, לתוך המיקרוקוסמוס המהווה תמונה של המקרוקוסמוס, אזי היינו מוצאים – במידה שבה הפנים מהווים ביטוי לאדם הפנימי – שהפנים והאדם הפנימי קשורים ביניהם באותה דרך שבה חזית מקדש באסיה הקטנה הייתה קשורה לחלל הפנימי שלה.

מקדש קדום באסיה הקטנה מהווה ביטוי לאדם שמרים את עצמו למצב זקוף, לא כהעתק, אלא כמוטיב המצוי בבסיס התהליך, על כל השלכותיו של מוטיב כזה. התמונה הרוחית שנותנת האנתרופוסופיה ביחס לטבעו הפיזי של האדם מסייעת לנו להיווכח כיצד מהווה מקדש כזה ביטוי למיקרוקוסמוס, לאדם. על כן, הבנת האדם בעל השאיפות מסוגלת לזרוק אור על אופייה הבסיסי של האדריכלות הקדומה. על אותם מקדשים מדהימים, אשר רק שרידים וחורבות נותרו מהם, מוטבע חותם צלמו של האדם בעולם הרוח, כישות פיזית. דבר זה אפשר להראות בכל פרט ופרט שבמקדשים הללו, עד לגלגלים המכונפים ולצורותיהן המקוריות של כל העיצובים הללו. המקדש הוא אכן האדם! דבר זה מהדהד אלינו דרך העידנים השונים כמו צלילה של קרן האלפים.

המקדשים של מצרים ויוון – מבנים חדורי נפש

מה אם-כן, באשר למקדשים במצרים וביוון? את האדם ניתן לתאר לא רק כישות פיזית, אלא גם כישות נפשית. כאשר אנו ניגשים לאדם עלי אדמות כאל ישות נפשית, אזי כל מה שאנו רואים בהתחלה בעיניו, בפניו, במחוותיו, הוא מכל בחינה חידה גדולה כחידה שמציב בפנינו המקדש המצרי. בתוך האדם אנו מוצאים את קודש הקודשים, הנגיש אך ורק למי שיכול למצוא את הדרך מן החיצוני אל הפנימי. שם, במשכן הפנימי ביותר חבויה נפש אנושית, ממש כפי שהאל וסודות המיסטריות היו חבויים במקדשי מצרים ובפירמידות.

אולם, הנפש לא חבויה כה עמוק באדם, שאין היא מסוגלת למצוא ביטוי בכל דמותו וצורתו. כאשר נפש חודרת באמת את הגוף, אזי הגוף הופך לביטוי החיצוני של הנפש ולהתגשמותה. הגוף האנושי מתגלה לנו לכן כיצירה של שלמות אמנותית, חדורה בנפש, נֶצח שלם בפני עצמו. חפשו משהו בעולם הנגלה-לעין, שהוא שלם ומושלם בפני עצמו כמו גופו הפיזי של האדם החדור על-ידי נפשו. מבחינת השלמות הדינאמית, לא תמצאו שום דבר מלבד המקדש היווני, אשר בשלמותו המוכלת-בתוך-עצמה מהווה בעת ובעונה אחת גם משכן וביטוי לאֵל. כפי שהאדם, כמיקרוקוסמוס, הוא נפש בתוך גוף, כך מקדשי מצרים ומקדשי יוון הם למעשה האדם, הישות האנושית.

האדם המתרומם זקוף הוא האב-טיפוס של המקדש באסיה הקטנה. האדם העומד על האדמה, שבתוכו חבוי עולם מסתורי, אך הוא מסוגל להניח לכוחות העולם הפנימי הזה לזרום ללא הרף דרך ישותו, בכוונו את מבטו היישר קדימה, סגור מלמעלה ומלמטה – זהו המקדש היווני. שוב, דברי ימי העולם מספרים לנו שהמקדש הוא אכן הישות האנושית – האדם!

המסתורין של מקדש שלמה. נוכח, אך בלתי נראה

כעת אנו מגיעים לתקופתנו שלנו. מקורותיה של תקופתנו מצויים בפירותיה של התקופה העברית הקדומה ושל הנצרות, במיסטריה של גולגותא, אף שבתחילה היה על האימפולס החדש למצוא את דרכו דרך צורות אדריכליות שהגיעו ממצרים ומיוון. אבל היה דחף לפרוץ דרך הצורות הללו, לפרוץ דרך גבולותיהן בדרך כזו, שהן הובילו החוצה אל מעבר לכל חלל סגור אל החיים הזורמים ביקום.

הזרעים לכל מה שמתרחש בעתיד, נזרעו תמיד בעבָר. צִלו של מקדש העתיד מופיע תמיד, באופן מסתורי, בעבר דווקא. כיוון שאני מדבר כאן על דבר-מה המהווה חידה מתמדת באבולוציה של האנושות, אין ביכולתי לעשות אחרת מאשר לדבר על החידה עצמה במונחים חידתיים למדי.

תכופות מתייחסים למקדש שלמה.^[8] ידוע לנו שהוא היה אמור להיות ביטוי למציאויות הרוחיות של האבולוציה האנושית. החידה כאן היא, שאין כל טעם לשאול מי ראה אי-פעם את מקדש שלמה, שאודותיו נאמרות אמיתות כבירות כל כך. הרודוטוס נסע במצרים ובאזור אסיה הקטנה מספר מאות שנים בלבד אחרי שמקדש שלמה נבנה, כנראה.^[9] מדיווחו אודות מסעותיו – דיווח שבו נזכרים עניינים בעלי חשיבות פחותה בהרבה – ידוע לנו שהוא עבר במרחק כמה קילומטרים ממקדש שלמה, אך לא ראה אותו. אנשים עדיין לא ראו את המקדש הזה.

החידה המסתורית היא, שאין ספק שדבר-מה היה קיים, ועם זאת, הדבר הזה לא נראָה. אך כך הוא הדבר. גם בטבע קיים דבר-מה שעשוי להיות נוכח ועם זאת לא ניתן לראותו. אולם ההשוואה אינה מושלמת, והמשך העיסוק בה יובילנו להחטאת המטרה. צמחים מוכלים בתוך זרעיהם, אך עיני אנוש אינן רואות את הצמחים שבתוך הזרעים. כפי שאמרתי, אין להמשיך ולעסוק בהשוואה זו, שכן כל מי שינסה לבסס עליה הסבר של מקדש שלמה, יאמר מיד משהו שאינו נכון. עם זאת, באופן שבו ביטאתי זאת, ההשוואה בין זרעו של צמח לבין מקדש שלמה היא נכונה.

מהי מטרתו של מקדש שלמה? מטרתו זהה עם מטרתו של מקדש העתיד.

האדם הפיזי ניתן לתיאור על-ידי האנתרופוסופיה; האדם כמקדש הנפש ניתן לתיאור על-ידי הפסיכוֹסוֹפיה; והאדם כרוח ניתן לתיאור על-ידי הפנֵיאומַטוסופיה.^[10] אם כן, אפשר לתאר מבחינה רוחנית את האדם כישות אנושית השוכבת על האדמה והמתרוממת למצב זקוף; לאחר מכן, כישות אנושית העומדת לפנינו כשלמות בפני עצמה, כאינסופיוּת עצמאית, הנוכחת-בתוך-עצמה, בעלת עיניים הצופות היישר קדימה; ולבסוף, כישות אנושית אשר מבטה מופנה לגבהים, המרוממת את נשמתה אל הרוח שאותה היא מקבלת אל-תוכה. לומר שהרוח היא רוחנית, זו טאוטולוגיה, מלבד העובדה, שאמירה זו מדגישה את הכוונה העומדת בבסיסה, כלומר, שהרוח היא מציאות על-חושית. אולם, האמנות יכולה לפעול ולהתבטא אך ורק בתוך עולם החושים. במילים אחרות, הרוח המתקבלת אל-תוך הנפש מוכרחה להיות מסוגלת לצקת את עצמה לתוך צורה כלשהי. כפי שהאדם המתרומם למצב זקוף – ולאחר מכן, האדם המתמצק – היוו אב-טיפוסים של המקדשים העתיקים – כך, האב-טיפוס של מקדש העתיד מוכרח להיות הנפש האנושית המקבלת אל-תוכה את הרוח. שליחותה של תקופתנו היא לייסד אדריכלות שתהיה מסוגלת לומר בבירור לאנשי העתיד, שהמקדש הוא אכן הישות האנושית המקבלת את הרוח אל-תוך הנפש.

המקדש החדש. התגלות הרוח שהתגשמה

אדריכלות המקדש החדש הזו תהיה שונה מכל קודמותיה, ודבר זה מביאנו בחזרה למה שנאמר בתחילת ההרצאה. בעזרת עינינו הפיזיות אנו יכולים למעשה לראות אדם בתהליך ההזדקפות שלו. אך אדם שישותו חדורה בנפש, צריך להרגיש אותו ולהבחין בו מבפנים. לא מספיק סתם להביט בו. כפי ששמעתם הבוקר, מראהו של מקדש יווני 'גורם לנו להיות מודעים ממש עד לשד עצמותינו'. אמת, המקדש היווני חי בתוכנו מפני שאנו עצמנו הננו המקדש הזה, מן הבחינה שכל אחד מאתנו הוא מיקרוקוסמוס החדור בנפש. המרצת הנפש על-ידי הרוח היא עובדה על-חושית בלתי-נראית, ועם זאת, על-מנת שתבוא לביטוי בתחום האמנות, עליה להפוך לנראית בעולם החושים.

אין תקופה מלבד תקופתנו והתקופה שעתידה לבוא אחרי זו שלנו, שיכולה להוליד צורת אמנות זו. כיום עלינו לעשות את הצעדים הראשונים, אף שאין הדבר יכול להיות יותר מזה, יותר מניסיון בלבד; כמו בזמן שבו, בכנסיות הנוצריות, המקדש, אשר קודם לכן היה שלם ומושלם בפני עצמו, שאף לפרוץ את קירותיו שלו ולהתחבר לחיים הזורמים ביקום.

מה אנו זקוקים לבנות?

אנו זקוקים לבנות משהו אשר יביא לשיא את מה שתואר זה-עתה. בעזרת הכוחות שאותם יכול מדע הרוח לעורר בתוך כל אחד מאיתנו, עלינו לנסות ליצור מרחב פנימי, אשר הודות לאפקטים הנוצרים על-ידי צבעיו, צורותיו ומאפייניו האחרים, יהיה מקום מיוחד ונבדל; אך לא מקום סגור ומסוגר, שכן בכל מקום שאליו נביט, צריך שעינינו וליבנו יחושו כי הם מוזמנים לחדור דרך הקירות. לכן, אמנם נהיה מבודדים, כמו בתוך היכל, אך בה-בעֵת נהיה מאוחדים עם החיים הנארגים וזורמים של היסוד האלוהי. המקדש השייך באמת לעתיד, יהיו לו קירות – ועם זאת, לא יהיו לו קירות. החלל הפנימי שלו יהיה נעדר כל שמץ אגואיזם שעשוי להתקשר עם חלל סגור, וכל צבעיו וצורותיו יהוו ביטוי למאמץ לא-אנוכי לקבל את כוחות היקום הזורמים פנימה. בעת חנוכת הבניין שלנו בשטוטגרט^[11] ניסיתי לרמוז מה ניתן להשיג בכיוון זה באמצעות צבעים, וכיצד יכולים הצבעים להיות החוליה המקשרת עם רוּחות הסביבה, הנוכחוֹת באווירה הרוחנית.

היכן מתגלה לנו ההיבט העל-חושי של הישות האנושית בתוך הגוף הפיזי? רק כאשר הוא מדבר, כאשר הוא יוצק את חיי הנפש הפנימיים שלו אל-תוך המילה; כאשר המילה היא התגלמות החוכמה והתפילה, המפקידה עצמה בידי הישות האנושית, תוך שהיא אוצרת בתוכה את מסתורין העולם. המילה שהופכת לבשר בתוך האדם היא הרוח המבטאת עצמה בגוף הפיזי. או שניצור את הבניין ששומה עלינו ליצור, או שניכשל ולא נצליח ליצור אותו. אם ניכשל, אזי ניאלץ להשאיר את המשימה לאלה שיבואו אחרינו. אבל אנו נצליח במשימתנו, אם בפעם הראשונה ניתן לחלל הפנימי את הצורה המושלמת ביותר האפשרית כיום, ללא קשר למראהו החיצוני של הבניין. המראה החיצוני עשוי להיות פרוזאי או שאינו עשוי להיות כזה. באופן בסיסי, אין לכך משמעות. המראה החיצוני קיים עבור העולם החילוני, שהחלל הפנימי לא מעסיק אותו. החלל הפנימי הוא זה שיש לו חשיבות, ולפיכך, איך ייראה החלל הפנימי?

החלל הפנימי. איחוד של צורה ותוכן

בכל אשר נפנה, תפגוש עיננו במשהו האומר לנו: חלל פנימי זה, על שפת הצבעים והצורות שבו, בכל מציאותו החיה השלמה, מהווה ביטוי של המילה שדוברה במקום הזה, של היסוד הרוחני ביותר שאותו יכולה הישות האנושית לנצור בתוך גופה הפיזי. בבניין זה, המילה המגלה את חידת הישות האנושית בחוכמה ובתפילה תתאחד עם הצורות המקיפות את החלל הפנימי. המילים הנשלחות אל-תוך החלל הזה תצֵבנה את מנעדן וגבולותיהן של עצמן, כך שכאשר הן תַגַענה אל הקירות הללו, הן תמצאנה דבר-מה שאליו הן כל כך מכוונות, שמה שנבע מן האדם יהדהד בחזרה אל-תוך החלל. עוצמתה הדינאמית של המילה תצא מן המרכז אל הפריפריה, והחלל הפנימי עצמו ישוב אז ויהדהד את הכרזת הרוח ואת המסר שלה. החלל הפנימי הזה יהיה סגור, ועם זאת יהיה פתוח לאינסופיוּת הרוח – אף שלא באמצעות חלונות, אלא הודות לעצם צורתו ודמותו.

בניין כזה לא יכול היה להתקיים לפני-כן, שכן רק מדע הרוח מסוגל ליצור אותו, ועליו ליצור בניין כזה ביום מן הימים. אם לא יעשה זאת בימינו, אזי תקופות עתידיות תאלצנה אותו לעשות כן. בדיוק כפי שהמקדש באסיה הקטנה, מקדש מצרים, מקדש יוון, הכנסייה או הקתדרלה הנוצרית, הופיעו במרוצת האבולוציה של האנושות, כך צריך משכנן של מיסתריות מדע הרוח – המבודד מענייני העולם החומרי והפתוח לעולם הרוח – להיוולד מרוחו של האדם כיצירת האמנות של העתיד. דבר ממה שכבר קיים לא יוכל ליצור את המבנה האידיאלי שצריך יום אחד לעמוד לפנינו. כל דבר ביחס למבנה הזה צריך להיות חדש. כמובן שהמבנה הזה יופיע בצורה שעודנה בלתי-מושלמת, אך לפחות תהיה זו התחלה, שתוביל לדרגות שלמות יותר ויותר גבוהות בתחום הזה.

מבט ממעוף הציפור של פרויקט מינכן, 1911

מודל של פרויקט מינכן, 1911

בניין מודרני עבור תקופה מודרנית

כיצד יכולים האנשים המודרניים להיעשות בוגרים מספיק כדי להבין את מהותו של בניין כזה?

אף אמנות אמיתית לא יכולה להיווצר אלא אם כן היא נולדת מתוך הרוח החודרת-כל של תקופה באבולוציה האנושית. במהלך שנת לימודיי השנייה באוניברסיטה הטכנית של וינה, פרסטל,^[12] האדריכל של ווֹטיבקירכֵה [[Votivkirche, אמר משהו בנאום הדיקאן שלו, אשר שב ועולה בזיכרוני לעתים תכופות. מצד אחד, דומה היה בעיניי בשעתו, שלמילותיו יש צליל צורם כלשהו. אך מצד אחר, דבריו היו לחלוטין אופייניים לאותה תקופה. הוא אמר את האמירה הראויה לציון, שסגנונות אדריכליים אינם מומצאים – ולכך היינו צריכים להוסיף, שמכאן נובע כי הם נולדים מתוך אופיים המולד של העמים השונים. עד עכשיו, תקופתנו שלנו לא הראתה את אותה נטייה שהייתה קיימת בימי קדם, למציאת סגנונות אדריכליים והצגתם בפני העולם. אמנם ניתן למצוא סגנונות אדריכליים, אך הם נוצרים במובן האמיתי רק כאשר הם נולדים מתוך הרוח הכוללת השוררת בתקופה מסוימת.

כיצד נוכל היום להגיע להבנה כלשהי אודות רוח תקופתנו, שרק מתוכה תוכל להימצא האדריכלות האמיתית של העתיד? אנסה כעת לגשת לנושא זה מזווית ומנקודת השקפה שונות למדי.

חוויה אמנותית נהרסת על-ידי ניתוחים והסברים

במהלך עבודתנו נתקלתי באמנים בתחומים רבים ושונים שיש להם מעין פחד, מעין אֵימה מיֶדע רוחני, כיוון שמדע הרוח מנסה לפתוח הבנה מסוימת של יצירות אמנות ושל האימפולסים שמתוכם הן נוצרות. נכון מאוד, שנעשים מאמצים לפרש גם סאגות, אגדות ויצירות אמנות לאור מדע הרוח, להסביר את האימפולסים העומדים בבסיסן. אך לעתים כה תכופות קורה – והדבר מובן מאוד – שאמן נרתע מפרשנויות כאלה כיוון שהוא מרגיש, במיוחד כאשר הוא יצירתי מאוד: 'כשאני מנסה לנסח משהו שאני מרגיש כיצירת אמנות חיה, או לפחות אינטואיציה פורייה, במושגים או באידיאות, אזי אני מאבד את כל עוצמת המקוריות, אני מאבד את כל מה שאני רוצה להביא – את התוכן ואת הצורה גם יחד.'

אני מבטיחכם שמעטים מאוד הדברים שנאמרו לי במרוצת השנים, שכלפיהם אני חש סימפטיה גדולה יותר, מאשר לדברים אלה. שכן, אם אדם רגיש בכלל לדברים הללו, הרי ניתן להבין על נקלה את הרתיעה שחש אמן כאשר הוא מגלה מישהו מנתח ו"מסביר" אחת מיצירות האמנות שלו, או יצירת אמנות שהוא אוהב. המחשבה שיצירת אמנות תיתפס על ידי השכל, היא אכן מחשבה נוראה עבור האמן, אשר קיים היכן שהוא בתוך כל אחד מאתנו. כשאנו מחזיקים לפנינו מהדורה של "פאוסט" של גיתה, הזרועה כולה הערות שוליים אנליטיות של מלומד כלשהו, הרי עולה באפנו צחנת מוות מוחשית כמעט. כיצד עלינו להתייחס לדברים הללו? אנסה להבהיר לכם את הנקודה מאוד בקצרה, באמצעות דוגמא.

שבעת המורים החכמים. פואמה אֶפִּית

לפניי המהדורה המאוחרת ביותר של האגדה "שבעת המורים החכמים" שיצאה לאור השנה על-ידי הוצאת דידריך [Diedrich]^[13]. זוהי אגדה נושנה אשר קיימות לה גרסאות רבות ושונות. פירורים ממנה ניתן למצוא בכל רחבי אירופה. זהו סיפור נפלא, המחובר יפה ובאופן אמנותי. כמובן שאני מדבר כעת על אמנות הפואטיקה האפית, אך יכול באותה קלות לקרות שטיפול מסוג דומה ניתן לאמנות האדריכלות. אינני יכול להובילכם בכל נבכי מה שמכילה אגדה זו של שבעת המורים החכמים, לעתים בשפה גסה למדי, אך אתן לכם תיאור קצר שלה.

סדרת אפיזודות, המסופרות באופן ציורי בהקשר לנושא מרכזי אחד, פותחת במילים הבאות: 'כאן מתחיל הספר שמספר על פונטיאנוס הקיסר, אשתו הקיסרית ובנו, הנסיך הצעיר דיוקלטיאן; כיצד קיסר רצה לתלות את בנו על הגרדום, ואיך הוא ניצל הודות למילים שנאמרו בימים עוקבים על-ידי שבעת המורים החכמים.'

קיסר אחד יש לו אישה ולשניהם נולד בן, דיוקלטיאן. האישה מתה והקיסר לוקח אישה שנייה. בנו דיוקלטיאן הוא יורשו החוקי. אין לו בנים מאשתו השנייה. מגיע הזמן לחינוכו של דיוקלטיאן. מוכרז כי חינוכו של הנער יופקד בידי האנשים הבולטים והחכמים ביותר במדינה, וכי שבעה מורים חכמים צריכים להגיע כדי לקבל על עצמם את המשימה. אשתו השנייה של הקיסר ייחלה לבן משלה, כדי שבנה החורג לא יירש את אביו, אך בקשתה לא התגשמה והיא התחילה להסית את הקיסר נגד בנו שלו. לבסוף החליטה להיפטר מן הבן בכל מחיר. במשך שבע שנים קיבל דיוקלטיאן את חינוכו משבעת המורים החכמים וצבר ידע נרחב ביותר – ידע בשבעה תחומים. אך במובן מסוים, גדלה חוכמתו וגברה על זו שנתנו לו מוריו. לדוגמא, הוא גילה כוכב אחד בשמים, ונאמר לו שכאשר ישוב לאביו, עליו לשמור על שתיקה מוחלטת במשך שבעה ימים עוקבים, אסור לו לומר אף מילה ועליו לעשות רושם כאילו הוא רפה שכל. אך ביודעו שהקיסרית גמרה אומר להורגו, הוא מבקש משבעת המורים החכמים להצילו.

כעת מתרחש הדבר הבא, שבע פעמים בזו אחר זו. הבן מגיע הביתה, אך הקיסרית מספרת לקיסר סיפור במטרה לשכנעו לתלות את בנו. הקיסר משתכנע לשמע הסיפור ונותן את הסכמתו לתליית בנו. הבן מובל אל הגרדום, ובדרך הם מגיעים לראשון מבין שבעת המורים החכמים. כאשר הקיסר מאשים את המורה בטיפשותו של בנו, אזי המורה – הראשון מבין השבעה – מבקש לספר לקיסר סיפור ומקבל רשות לכך. 'בסדר', אומר המורה החכם, 'אך ראשית עליך להרשות לבנך ללכת הביתה, שכן רצוני שהוא יקשיב לסיפור לפני שהוא עולה לגרדום'. הקיסר מסכים לכך, וכאשר הם שבים אל הארמון, מספר המורה החכם הראשון את סיפורו. סיפור זה עושה על הקיסר רושם כה עז, עד כי הוא מרשה לבנו לצאת לחופשי. אך ביום הבא מספרת הקיסרית לקיסר סיפור נוסף, ושוב נגזר על הבן גזר דין מוות. כאשר הוא מובל אל הגרדום מופיע השני מבין שבעת המורים החכמים ומתחנן בפני הקיסר לספר לו סיפור לפני שהתלייה תתרחש. שוב מתרחשים הדברים כך שדיוקלטיאן מקבל רשות לחיות. כל זה מתרחש שבע פעמים, עד שמגיע היום השמיני שבו מותר לדיוקלטיאן לדבר. זהו הסיפור כיצד ניצל בן הקיסר. כל הסיפור כולו ושיאו מתוארים בצורה יפה וציורית. אך כעת, חישבו על כך: אנו לוקחים את הספר ושוקעים בו. התיאורים, אף שלעתים יש בהם גסות מסוימת, מלהיבים ומשמחים אותנו. אנו נסחפים על-ידי התיאור המעולה של הנפשות הפועלות. אך סיפור כזה גורם מיד לאנשים לבקש "הסבר". האם תמיד היה זה כך? לא ולא. רק בתקופתנו כך הוא הדבר, בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, שבה השכל שולט בכל. בימים שבהם נכתב הסיפור הזה, איש לא היה מתבקש "להסביר" אותו. אך גזר-הדין כיום הוא שהסברים הם דבר הכרחי, ולכן מחליטים לתת הסברים. האם קל לתת הסברים כאלה?

הסבר וניתוח של הסיפור

אשתו הראשונה של הקיסר נתנה לו בן שנועד לקבל את חינוכו משבעה מורים חכמים. תודעתו שייכת לתקופה שבה האנשים עדיין ניחנו בכוחות טבעיים של ראייה רוחית. הנפש איבדה את הראייה הרוחית הזו, אך האני האנושי נשאר ואף יכול לקבל חינוך והשכלה מפי שבעת המורים החכמים, המוצגים לנו בצורות רבות ושונות.

כפי שאמרתי פעם,^[14] לפנינו כאן באופן בסיסי אותו נושא המופיע בסיפורן של שבע בנות יתרו, כהן מדין, הפוגשות את משה ליד הבאר השייכת לאביהן, שבסופו של דבר הופך לחותנו של משה. גם בימי הביניים היו קיימות שבע אמנויות חופשיות.

אשתו השנייה של הקיסר מייצגת את הנפש האנושית כפי שהיא כיום, לאחר שאיבדה את תודעת היסוד השמימי-אלוהי ולכן אף אין ביכולתה "ללדת בן". דיוקלטיאן, הבן, מקבל חינוך בסתר מפי שבעת המורים החכמים, ולבסוף הוא צריך להשתחרר בעזרת הכוחות שקיבל מהם.

יכולנו להמשיך כך ולתת פרשנות נכונה לחלוטין שבלי ספק תסייע לאנשים בני-זמננו. אך מה יהא על החוש האמנותי שלנו? אינני יודע אם מה שיש לי לומר כעת יעורר בכם הדים או לא. כאשר אנו קוראים ספר כזה וסופגים אותו אל קרבנו ולאחר מכן מנסים להתחכם ולהסביר אותו בצורה נכונה למדי, באופן הנדרש בעידן המודרני, אזי איננו יכולים שלא לחוש שעשינו לו עוול, שביסודו של דבר עשינו לו עוול. אין להימלט מן העובדה, שבהסבירנו את הסיפור, גרמנו לכך שיצירת האמנות על מציאותה החיה, הוחלפה בשלד של מושגים מופשטים – בין שההסבר אמיתי או מזויף, שופך אור אמיתי על הסיפור או ההפך מכך.

יצירת האמנות הגדולה ביותר: הבריאה עצמה

הבה ניקח זאת הלאה. הגדולה מכל יצירת האמנות היא העולם עצמו – המקרוקוסמוס או המיקרוקוסמוס. בתקופות קדומות, סודות העולם הובעו בתמונות או בסמלים. אנו, בימינו, מביאים את השכל, ואף את מדע הרוח, לשלוט בחוכמה העתיקה שהיוותה את הזרע לתרבות של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אנו עושים זאת על-מנת 'להסביר' את סודות היקום. בהשוואה למציאות החיה, מעשה זה הוא מופשט ועקר ממש כמו פרשנות בהשוואה ליצירת האמנות עצמה. למרות היותו של מדע הרוח הכרחי, ולמרות היותו נדרש על-ידי תקופתנו, אף-על-פי-כן, במובן מסוים, עלינו להרגיש שבהשוואה למציאויות הקיום החיות, זהו שלד בלבד. ואכן כך הוא הדבר. כאשר רק שכלנו עסוק במדע הרוח, ואנו משרטטים תרשימים וטובעים כל מיני ביטויים טכניים, אזי מדע הרוח אינו אלא שלד – במיוחד כאשר הוא מדבר על הישות האנושית החיה.

הדבר מתחיל להיות קצת יותר נסבל כאשר אנו מסוגלים לדמיין, לדוגמא, את תנאי הקיום הקדומים על שבתאי הקדמון, על השמש הקדמונית ועל הירח הקדמון – כלומר, בתקופות הפלנטאריות של האבולוציה של כדור הארץ,^[15] או את פעולתן של ההיררכיות השונות.^[16] אבל לומר שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני – או מַאנַאס וקאמא-מַאנַאס – זה באמת נורא; ונורא אף יותר לצייר על הלוח תרשימים של הדברים הללו. בחושבי על האדם בכל הודו והדרו, אני בקושי יכול לתאר לעצמי דבר-מה זוועתי יותר מאשר להיות באולם גדול, מוקף אנשים חיים רבים, ובה-בעֵת עומד לצדי לוח שחור ועליו תרשים של שבעת הגופים של האדם.^[17] אך אבוי, כך צריך להיות – אי אפשר להימלט מזה. אולי אין זה חיוני לחלוטין לאלץ את עינינו לחזות בדברים הללו, שלא נחמד כלל להביט בהם – אך עלינו לשוותם לנגד עיני נפשנו. זהו חלק משליחות תקופתנו. מה שלא ייאמר נגד הדברים הללו מנקודת המבט של האמנות או הטעם הטוב, הרי ככלות הכל, הם מהווים חלק בלתי נפרד מן התקופה שבה אנו חיים.

הפוטנציאל ההרסני של מדע הרוח הוא לערטל את העולם מן המסתורין שלו

כיצד נוכל להתגבר על הדילמה הזו? במובן מסוים, במדע הרוח עלינו להיות צחיחים ופרוזאיים. עלינו לערטל את העולם מסודותיו ולגרור יצירות אמנות מפוארות אל מִדבַּר המושגים המופשטים, תוך כדי שאנו מודים כל העת בעובדה שאנו אנתרופוסופים. כיצד נוכל לצאת מן הדילמה הזו?

קיימת דרך אחת ויחידה. עלינו להרגיש שמדע הרוח הוא הצלב והקורבן שלנו; שבמובן מסוים, הוא גוזל מאתנו כמעט את כל המהות החיה של סודות העולם שהיו עד כה ברשות המין האנושי. ברצוני שתקלטו את העובדה, שבהשוואה לכל מה שחי באמת, הן במהלך האבולוציה האנושית והן במהלך האבולוציה הרוחית, מדע הרוח אינו יכול להידמות לדבר אחר מאשר לשדה הזרוע גוויות מתות.

עוצמת התחייה שביצירה אמנותית

אבל אם ניווכח בעובדה שכאב וסבל הם חלק בלתי נפרד ממדע הרוח, מבחינה זו, שהוא מביא ידע של הדברים הגדולים והנשגבים ביותר בעולם, כך שאנו מרגישים שיש בתוכנו אחד מן האימפולסים האלוהיים של שליחותו – אזי מדע הרוח הוא גוויה שקמה מן הקבר וחוגגת את תחייתה. איש לא ישמח למצוא את העולם מעורטל מן המסתורין שלו. אך מצד שני, איש לא ירגיש בעוצמה היצירתית הגלומה במסתורין של העולם ולא יכיר עוצמה זו בצורה אמיתית כמו אלה, שנוכחים בכך שמקור עוצמתם היצירתית שלהם-עצמם זורם מן הכריסטוס, אשר לאחר שנשא את הצלב ל"מקום הגולגולות", עבר דרך המוות. זהו הצלב בתחום הידע – הצלב שאותו נושא מדע הרוח על-מנת לחוות את המוות, ולאחר מכן, מתוך הקבר, לראות עולם חדש של חיים צומח ומתעורר. אדם אשר ממריץ ומתמיר את נפשו שלו – וזאת בדרך שהשכל לעולם לא יהיה שבע רצון ממנה – אדם אשר סובל מעין מוות במדע הרוח, ירגיש בתוך חייו מקור של אותם אימפולסים אמנותיים המסוגלים להפוך את מה שתיארתי לכם היום למציאות.

הבחנה רוחית אמיתית היא חלק בלתי נפרד מן המטרה הניצבת לפנינו – ואנו מאמינים שעמותת הבנייה תעזור לנו להביא לכך שמטרה זו תהיה מובנת בעולם. אני חושב שאין כמעט מילים שנחוצות כדי להביאכם לידי הבנה, שהמבנה המוצע יכול להוות עבור האנתרופוסופים אחד מאותם דברים אשר הלב מרגיש שהם דבר חיוני לחלוטין בזרם האירועים בעולם. שכן, כאשר מגיעים הדברים לשאלה, אם האנתרופוסופיה תמצא בעולם של היום היענות רחבה יותר, אזי הרבה יותר תלוי במעשה מאשר בכל תשובה המובעת במילים או במחשבות. הרבה תלוי גם בכך שכל אחד יתרום את חלקו, ככל יכולתו, למטרתה של עמותת הבנייה, הנכנסת מתוך הבנה נהדרת כל כך לתוך זרם האבולוציה האנושית.

תוכנית האתר של פרויקט מינכן, 1912

————————————————-

1. הרצאה זו ניתנה לרגל האסיפה הכללית הראשונה של עמותת הבנייה (שבתחילה הייתה ידועה בכינוי "Johannesbau Verein" ולאחר מכן בשם "Goetheanum Verein". העמותה נוסדה באפריל 1911 במטרה לקדם, לממן ולנהל את הקמת "מבנה יוהנס" [Johannesbau] במינכן. היא המשיכה בתפקידה זה אחרי המעבר לדורנאך ופיקחה על הקמת בנייני הגיתאנום הראשון והשני. ראה הרצאה 3, הערה 1. ↑
2. זו התייחסות להרצאה שניתנה ע"י ד"ר ארנסט ואגנר על "יצירת אמנות כתיעוד האבולוציה האנושית'. לא קיים תיעוד של הרצאה זו. ↑
3. על סדרן של תקופות התרבות הפוסט-אטלנטיות, ראה "מדע הנסתר" מאת רודולף שטיינר (GA-13). – בעברית יצא בהוצאת תלתן. ראה כאן ↑
4. המונח "רשימות אקשיות" נובע מן המסורת המזרחית העתיקה. מונח זה מתייחס לזיכרון העולמי, מהות רוחית המשמרת עקבות של כל דבר שנעשה אי-פעם בעולם על-ידי ישויות בעלות תודעה. ראה ר. שטיינר, "זיכרון קוסמי" (R. Steiner, Cosmic Memory (GA -11, Harper & Row, New York 1981). יצא בעברית בשם: מן הרשימות האקשיות – הוצאת תלתן. ראה כאן ↑
5. בעותק של ר. שטיינר של ספרו של הגל "הרצאות על אסתטיקה", ברלין 1835, חלק 2, פרק 1 'סימבוליזם לא-מודע', הדגיש שטיינר את הקטע הבא בפסקה 1: 'לכן, בסימבוליות המסתורית שלהן, יצירות האמנות המצריות הן אניגמות; הן עצמן מהוות אניגמה אובייקטיבית בפני עצמה. והספינקס ניתן לתיאור כסמל של משמעותה האמיתית של הרוח המצרית. הוא כמו הסמל של הסמליות עצמה. ↑
6. ראה ר. שטיינר, השפעת הישויות הרוחיות על האדם (GA-102) – R. Steiner, The Influence of Spiritual Beings, Anthroposophic Press, New York 1982,, הרצאה 11 מיוני 1908; וכן Universe, Earth and Man (GA-105), Rudolf Steiner Press, London 1987, הרצאה מה-4 באוגוסט 1908. ↑
7. שני משפטים מן הגרמנית הושמטו מן הטקסט באנגלית, כדלקמן: 'יהיה קשה לדמיין שם מתאים יותר מאשר השם שנבחר מאוחר יותר באורח אינסטינקטיבי [בשפה הגרמנית] עבור המקדש הנוצרי: "DOM" [קתדראלה]. שם זה מביע הצטופפות של אנשים רבים, הימצאות אנשים בצוותא. המילה "Dom" קשורה באופן קרוב עם הסיומת [הגרמנית] "tum", שמביעה את אותו הדבר כאשר משתמשים בה, לדוגמא, כהברה השנייה במילה "Volkstum" [לאומיות, אומה, אופי לאומי, "הוויה עממית"]. ↑
8. ראה ר. שטיינר, "אגדת המקדש": R. Steiner, The Temple Legend (GA-93), Rudolf Steiner Press, London 1997. בעברית יצאה הרצאה אחת מהסדרה שמכילה 20 הרצאות, מהתאריך: 2.12.1904 – הוצאת מיקרוקוסמוס – ראה כאן, ועוד 6 הרצאות מהסדרה בספר: עיונים אזוטריים כרך 6 – הוצאת תלתן. ראה כאן ↑
9. הרודוטוס (שחי בערך 430–484 לפנה"ס), ההיסטוריון היווני הראשון, שערך מסעות רבים באסיה, מצרים ועוד מקומות. חושבים שבניין מקדש שלמה תוכנן בשנים 959–952 לפנה"ס. המקדש בירושלים נחרב בידי נבוכדנצאר בשנת 586 לפנה"ס, כך שלא יתכן שהוא עמד על תלו בתקופת הרודוטוס. ↑
10. בשנים 1909, 1910 ו-1911 נתן שטיינר ארבע הרצאות על כל אחד מן הנושאים הללו. ראה: The Wisdom of Man, of the Soul and of the Spirit, Anthroposophy, Psychosophy, Pneumatosophy (GA-115), Anthroposophic Press, New York 1971. יצא בעברית בשם: ידע האדם, הנפש והרוח – הוצאת בדולח. פסיכוסופיה יצא בהוצאת מיקרוקוסמוס – ראה כאן ↑
11. ראה: R. Steiner, Bilder Okkulter Siegel und Säulen (תמונות של חותמים ועמודים אוקולטיים) ההרצאה מן ה-15 באוקטובר 1911 ('הבניין בשטוטגרט') קיימת באנגלית בדפוס בספריית ר. שטיינר, לונדון. בהרצאה זו דיבר שטיינר על ההבדל שבין צבעים אטומים לשקופים על קירות. ניתן לקרוא בעברית את ההרצאה בשם: צבע על הקירות – בארכיב החינמי לכתבי רודולף שטיינר באתר זה. כמו כן יצא ספר לגבי 'שבעת הסמלים של התפתחות כוכבי הלכת של רודולף שטיינר – מאת פרידריך קמפטר – ראה כאן. ↑
12. היינריך פון פֶרסטֶל (1828–1883), פרופסור לאדריכלות ודיקן האוניברסיטה הטכנית בווינה. (ראה חלק ב', הרצאה 1, הערה 2). ↑
13. שבעת המורים החכמים, מחזור סיפורים ממקור מזרחי, שתורגמו לשפות אירופאיות רבות במרוצת ימי הביניים. ↑
14. ראה R. Steiner, Turning Points in Spiritual History (in GA-60), Spiritual Science Library, Blauvelt 1987, – הרצאה תשיעית, מרץ 1911. יצא בעברית בשם: נקודות מפנה בהיסטוריה האנושית – הוצאת חירות ↑
15. ראה ר. שטיינר, מדע הנסתר. יצא בעברית בהוצאת תלתן. ↑
16. ההיררכיות שמתייחסים כאן אליהן הן תשע ההיררכיות של המלאכים המתוארים על-ידי דיוניסוס האירופאגי, שהגבוהה שבהן היא היררכיית השרפים והנמוכה שבהן – היררכיית המלאכים. ↑
17. שבעת הגופים הם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, האני, רוח העצמיות, רוח החיים ואדם הרוח. ראה: R. Steiner, Art in the Light of Mystery Wisdom (GA-275), Rudolf Steiner Press, London 1996; Theosophy (GA-9), Anthroposophic Press, Hudson 1994.. יצא בעברית בשם: האמנות לאור חוכמת המיסטריות – הוצאת חירות. ראה כאן ↑