(בהקשר לאגדה של הצלב האמיתי, או אגדת זהב)

(הרצאה שניה)

רודולף שטיינר

ברלין, 22 מאי 1905 GA93

תרגום מאנגלית לעברית על-ידי בן-ציון פורת ז”ל

תיקונים: דניאל זהבי , עציון בקר

ההרצאה מופיעה גם בתרגום מגרמנית של אלישע אבשלום בספר: עיונים אזוטריים כרך 6 – ראה כאן

ההרצאה השתיים-עשרה מתוך סדרה בת 20 הרצאות: ‘מקרא בית המקדש – הבונים החופשיים ותנועות מסתורין קשורות’, אשר ניתנה על ידי רודולף שטיינר בברלין בין מאי 1904 עד ינואר 1906, כחלק מבית הספר האזוטרי הראשון אשר התקיים בין השנים 1904-1914.

הרהורים נוספים אחדים אודות בית המקדש האבוד. חובתנו להתייחס אל בית המקדש של שלמה כאל הסמל הגדול ביותר. עכשיו הנקודה היא הבנת הסמל הזה. הנכם יודעים את מהלך אירועים מן התנ”ך, איך זה התחיל. במקרה הזה, אנחנו לא עוסקים בסמלים בלבד, אלא למעשה עם מציאויות חיצוניות, שסמליות עולמית-היסטורית עמוקה מוצאת בהן את ביטויה באותו הזמן. ואלו שבנו את בית המקדש היו מודעים למה שהוא היה מיועד להביע.

הבה נשקול מדוע נבנה המקדש. ותראו שכל מילה בתנ”ך המתייחסת לכך^[1] היא סמל עמוק ורב-משמעות. עליכם רק לקחת בחשבון באיזו תקופה הוקם המבנה. הבה ונזכור במיוחד את ההסבר המקראי למה נועד המקדש להיות. יהוה הסביר זאת לדוד: ‘בית לשם שלי’ – כלומר, בית לשם יהוה. ^[2]וכעת הבה ונבהיר מה השם יהוה מציין.

היהדות הקדומה נהייתה ברורה לגמרי, בזמן מסוים, ביחס לקדושת השם יהוה. מהי משמעות הדבר? ילד לומד ברגע מסוים בחייו להשתמש במילה ‘אני’. לפני כן הוא רואה את עצמו כדבר. בדיוק כפי שהוא נותן שמות לדברים אחרים, כך הוא מכנה על ידי שם חפץ אפילו את עצמו. רק מאוחר יותר הוא לומד להשתמש במילה ‘אני’. הרגע בחייהם של אישים דגולים שבו הם חווים לראשונה את ‘אני’ שלהם, כאשר הם הופכים לראשונה למודעים לעצמם, טעון במשמעות מיוחדת. ז’אן פול מספר אודות האירוע הבא:^[3] כילד קטן הוא עמד פעם באסם בחצר החווה: באותו רגע הוא חווה בפעם הראשונה את ה’אני’ שלו עצמו. וכה מרומם וחגיגי היה הרגע הזה בשבילו, שהוא אמר עליו: “הבטתי אז אל המעמקים הצפונים שלי כאל קודש הקודשים”.

האנושות התפתחה דרך תקופות רבות וכל אחד תפס את עצמו באופן האובייקטיבי הזה עד לתקופה האטלנטית; רק בעידן אטלנטיס האדם התפתח לשלב שבו הוא יכול לומר ‘אני’ לעצמו. העברים הקדמונים כללו את זה בתורות שלהם.

האדם עבר דרך ממלכות הטבע. תודעת אגו עלתה בו האחרונה מכול. הגופים האסטרלי, האתרי והפיזי והאגו ביחד יוצרים את המרובע הפיתגוראי. והיהדות הוסיפה לו את האגו האלוהי שיורד מלמעלה, בניגוד לאגו מלמטה. כך, מחומש נהיה ממרובע. כך חוותה היהדות את האל כריבונו של העם שלה, ולכן זה היה דבר קדוש להגות את ה’שם’. ככול ששמות אחרים, כגון ‘אלוהים’ או ‘אדוני’, באו יותר ויותר לידי שימוש, רק לכהן המשוח בקודש הקודשים היה מותר לבטא את השם ‘יהוה’.^[4] היה זה בזמנו של שלמה המלך שהיהדות הקדומה הגיעה לקדושת השם יהוה, ל’אני’ הזה שיכול לשכון באדם. אנחנו חייבים לקחת את האתגר של יהוה לאדם כדבר שביקש שהאדם עצמו יהפוך למקדש של האל הקדוש ביותר. עכשיו השגנו תפיסה חדשה של האלוהות, כלומר זאת: האל שמסתתר בחזהו של אדם, בקדושה העמוקה ביותר של האדם עצמו, חייב להשתנות לאל מוסרי. גוף האדם משתנה כך לסמל גדול של המקדש הפנימי.

וכעת היה צריך להיות מוקם סמל חיצוני, כפי שהאדם הוא בית המקדש של האל. בית המקדש היה צריך להיות סמל, הממחיש את גופו של אדם. לכן, נשלחו לכך בונים^[5] – חירם-אבי (בספרות אנתרופוסופית: חירם אביף) – שהבין את האמנויות השימושיות אשר יכלו להפוך את האדם עצמו לאל. שתי תמונות במקרא מתייחסות לכך: האחת היא תיבת נוח^[6] והשנייה היא בית המקדש של המלך שלמה.^[7] במובן מסוים שתיהן זהות אבל עדיין הן צריכות להיות מובדלות.

תיבת נח נבנתה כדי לשמר את המין האנושי לשלב הנוכחי של הקיום האנושי. לפני נח, האדם חי בתקופות האטלנטית והלמורית. בזמנים ההם הוא לא בנה את הספינה שהייתה אמורה לשאת אותו על פני המים של העולם האסטרלי לתוך קיום ארצי. אדם בא ממי העולם האסטרלי ותיבת נח נשאה אותו. התיבה מייצגת את הבנייה שנבנתה על ידי כוחות אלוהיים מחוסרי תודעה. מהמידות שניתנו, הפרופורציות שלהן תואמות לאלו של גוף האדם, וגם לאלה של מקדש שלמה.^[8]

האדם התפתח מעבר לתיבת נח, ועכשיו הוא צריך להקיף את העצמי הגבוה שלו עם בית שנוצר על ידי רוחו שלו, על ידי החוכמה שלו, על ידי החוכמה של שלמה.

אנחנו נכנסים לבית המקדש של שלמה. הדלת עצמה מאפיינת. המרובע המשיך לשמש בתפקידו כסמל ישן. האנושות התקדמה כעת מהשלב של ארבעה-איברים לזה של חמישה-איברים, כמחומש-איברים שהפך מודע לעצמי הגבוה שלו. המקדש האלוהי הפנימי נוצר כך שיסגור על אדם מחומש-איברים. המרובע הוא קדוש. הדלת, הגג והעמודים הצדדיים יוצרים ביחד מחומש.^[9]&^[10] כאשר אדם מתעורר ממצבו מרובע-האיברים, כלומר, כשהוא נכנס להוויה הפנימית שלו – המקדש הפנימי הוא החלק החשוב ביותר של בית המקדש – הוא רואה סוג של מזבח; אנו רואים שני כרובים שמרחפים, כמו שתי רוחות מגוננות, מעל ארון הברית, קודש קודשים; כי העיקרון החמישי [של ישות האדם], שעדיין לא ירד לארץ, חייב להיות מוגן על ידי שתי ישויות גבוהות – בודהי ומאנאס . כך אדם נכנס לשלב של התפתחות מאנאס.

המקדש הפנימי היה מצופה כולו בזהב, כי הזהב היה תמיד הסמל לחוכמה. עכשיו חוכמה נכנסת לשלב המאנאס. אנו מוצאים כפות תמרים כסמל לשלום. זה מייצג תקופה מסוימת של האנושות, ומוחדר כאן כמשהו שבא לביטוי רק מאוחר יותר, בנצרות. מנהיגי בית המקדש שמרו את זה בתוך עצמם, בדרך זו מבטאים משהו שנועד להתפתחויות מאוחרות יותר.

מאוחר יותר, בימי הביניים, הרעיון של מקדש שלמה קם לתחייה שוב באבירים הטמפלרים,^[11] שביקשו להחדיר את חשיבת בית המקדש במערב. אבל האבירים הטמפלרים לא הובנו כהלכה באותו הזמן (למשל במשפטו של ז’אק דה מולאי, הגרנד מאסטר שלהם). אם ברצוננו להבין את הטמפלרים, אנחנו חייבים להסתכל לעומק ההיסטוריה האנושית. ההאשמות שהטמפלרים הואשמו בהן במשפטם התבססו כולן על אי-הבנה גדולה. אבירי הטמפלרים אמרו אז: ‘כל מה שהתנסינו בו עד כה הוא הכנה למה שהגואל ייחל לו’. והם הוסיפו, ‘לנצרות יש עתיד, משימה חדשה. ויש לנו את משימת הכנת הכתות השונות של ימי הביניים, והאנושות בכלל, לעתיד שבו הנצרות תצא לבהירות חדשה, כפי שהגואל בעצם התכוון שצריך להיות. ראינו את הנצרות עולה בתקופת התרבות הרביעית; היא תמשיך להתפתח בחמישית, אבל רק בשישית היא תפאר את התהילה של תחייתה מן המוות. אנחנו צריכים להתכונן לזה. אנחנו חייבים להנחות את נשמות בני אדם בצורה כזאת, שנצרות אמיתית, אמיתית וטהורה תוכל לבוא לידי ביטוי, שבה השם של הרם ביותר יכול למצוא את משכנו’.

ירושלים הייתה אמורה להיות המרכז ומשם הסוד הנוגע ליחסיו של האדם לכריסטוס היה צריך לזרום החוצה לכל רחבי העולם. מה שהיה מיוצג באופן סמלי על ידי בית המקדש היה צריך להפוך למציאות חיה. נאמר על הטמפלרים, וזאת הייתה האשמה שלהם, שהם הנהיגו סוג של עבודת כוכבים, או, באופן דומה, סגידה לשמש. בכל אופן, תעלומה גדולה נמצאת מאחורי זה. ההקרבה (סקרמנט) של המיסה לא הייתה במקורה אלא מיסטריה גדולה. המיסה נחלקה לשני חלקים; מה שנקרא המיסה הקטנה, שבה הורשו כולם לקחת חלק; ולאחר שהסתיימה ורוב הציבור הלך משם, נמשכה המיסה הנעלה יותר, שנועדה רק למי שרוצה לעבור חניכה בתורת הנסתר, לצאת ל’נתיב’. במיסה גבוהה התקיימה לראשונה אמירת הקריד האפיפיורי; לאחר מכן הוסברה התפתחותה של הנצרות ברחבי העולם, ואיך היא הייתה קשורה למסע הגדול של האבולוציה העולמית.

התנאים על פני האדמה לא תמיד היו כפי שהם כיום. האדמה הייתה מאוחדת בעבר עם השמש והירח. השמש נפרדה מהאדמה ולאחר מכן זרחה עליה מבחוץ. מאוחר יותר התפצל גם הירח מהאדמה. לפיכך, בזמנים קדומים יותר, האדמה הייתה סוג אחר לגמרי של משכן לאדם והאדם היה אז שונה לגמרי מבחינה פיזית. אבל כאשר השמש והירח התפלגו מהאדמה, כל חייו של האדם עברו שינוי. לידתו ומותו התרחשו בפעם הראשונה, האדם התגשם בפעם הראשונה, ובפעם הראשונה האגו של אדם, האינדיבידואליות, ירד לתוך הגוף הפיזי, להתגשם בעצמו ברצף מתמשך. יום אחד זה יפסק שוב. האדמה תשוב ותתחבר אל השמש ואז האדם יהיה מסוגל לעבור את האבולוציה הנוספת שלו בשמש. לכן יש לנו סדרה של צעדים ייחודיים, אשר לפיהם השמש והאדם עוברים ביחד. דברים כאלה קשורים עם ההתקדמות של השמש בכיפת השמים.

כעת כל מה שקורה בעולם מסוכם בקצרה בשלבים הבאים. הכול כבר חזר שנית, ובכלל זה האבולוציה של השלבים העולמיים בתקופות הגדולות הראשונה, השנייה והשלישית.^[12] באותו זמן האדם ירד להתגשמות. השמש התפצלה [מן האדמה] בתקופת המעבר מהתקופה הגדולה השנייה לתקופה הגדולה השלישית, הירח התפצל בתקופה השלישית [למוריה]. כעת האדמה מתפתחת מהתקופה השלישית לתקופה השישית, כאשר השמש שוב תהיה מאוחדת עם האדמה. אז יתחיל עידן חדש שבו בני האדם יהיו צריכים להשיג שלב הרבה יותר גבוה ולא יתגשמו יותר.

תורה זו הנוגעת למהלך האבולוציה באה לעולם באמצעות דת בצורת הסיפור של תיבת נח. התורה הזו חזתה את מה שהיה צריך לקרות בעתיד. האיחוד של השמש עם האדמה נחזה בהופעתו של הכריסטוס עלי אדמות. זהו תמיד הכלל עם תורות כאלה. במשך הזמן מה שקורה הוא חזרה על העבר ואז התורה מתחילה להיות מייצגת של העתיד. כל תקופת תרבות בודדת, כשהיא מתייחסת לאבולוציה של התודעה של כל אומה, קשורה להתקדמותה של השמש דרך גלגל המזלות.

הנכם יודעים שזמן המעבר מתקופת התרבות השלישית לתקופת התרבות הרביעית היה מיוצג על ידי מזל טלה. התקופה הבבלית-אשורית כינסה במזל שור את כל מה שהיה חשוב לזמנה. התקופה הפרסית הקודמת צוינה בקבוצת הכוכבים מזל התאומים. ואם היינו ממשיכים עוד יותר אל תוך העבר היינו מגיעים למזל סרטן לתרבות הסנסקריטית. עידן זה, שבו השמש הייתה במזל סרטן בעת יום השוויון של האביב, היה נקודת מפנה לאנושות. אטלנטיס כבר שקעה והחל תת-הגזע הראשון [תקופת תרבות] של תקופת התרבות הגדולה החמישית. נקודת המפנה הזו צוינה על ידי מזל סרטן. תקופת התרבות הבאה מתחילה בדומה עם המעבר של השמש למזל תאומים. שלב נוסף של ההיסטוריה מוביל אותנו הלאה לתרבות של אסיה הקטנה ומצרים, כאשר השמש עוברת למזל שור. וכאשר השמש ממשיכה במסלולה דרך גלגל המזלות, מתחילה תקופת התרבות הרביעית, אשר קשורה באגדה יוונית עם טלה או כבש (העלילה של יאסון והחיפוש אחר גיזת הזהב). והכריסטוס עצמו, מאוחר יותר בזמן הנצרות המוקדם, יוצג על-ידי טלה. הוא קרא לעצמו הטלה.

עקבנו אחרי הזמן מתקופת התרבות הראשונה לתקופת התרבות הרביעית.^[13] השמש מתקדמת דרך הרקיע, וכעת אנחנו נכנסים למזל דגים, שבו אנו בעצמנו נמצאים בנקודה קריטית. ואז [בעתיד], בזמן התקופה השישית, יגיע הזמן כאשר בני האדם כבר הפכו למטוהרים כל כך בפנימיותם עד שהם עצמם הופכים לבית מקדש לאלוהי. באותו הזמן השמש תיכנס למזל דלי. כך השמש, שהיא באמת הביטוי החיצוני בלבד של החיים הרוחניים שלנו, מתקדמת במרחב שמימי. כאשר השמש נכנסת למזל דלי ביום השוויון האביבי, זה יובן אז באופן ברור בפעם הראשונה.

כך התקדמה המיסה הגבוהה, שממנה הורחקו כל ההדיוטות. הובהר לנוכחים שנשארו שהנצרות, שהחלה כזרע, תישא בעתיד משהו שונה לגמרי כפרי, וכי בשם נושא המים-מזל דלי הייתה הכוונה ליוחנן [המטביל] שמפזר את הנצרות כזרע, כאילו גרגר של זרעי חרדל. מזל דלי או מוביל המים פירושו אותו האדם בשם יוחנן שהטביל במים כדי להכין את האנושות לקבל את הטבילה הנוצרית של אש. בואו של ‘יוחנן/מזל דלי’ שיאשר ראשית את יוחנן העתיק ויבשר משיח אשר יחדש את בית המקדש, ברגע של נקודת הזמן הגדולה שהייתה צריכה להגיע כאשר המשיח ידבר שוב לאנושות – זה נלמד במעמקי המיסטריות של הטמפלרים, כך שהאירוע יובן.

יתר על כן, הטמפלרים אמרו: כיום אנו חיים בנקודה בזמן שבה אנשים עדיין לא בשלו להבנת התורה הגדולה; אנחנו עדיין צריכים להכין אותם למטביל, ליוחנן, אשר מטביל עם מים. הצלב הוצב לפני השואף להיות טמפלר ונאמר לו: אתה חייב להכחיש את הצלב עכשיו, כדי להבינו מאוחר יותר; ראשית להיות כפטרוס, להכחיש ראשון את הכתבים, כמו פטרוס, הסלע שהתכחש לאל. זה מה שהונחל לשואף להיות טמפלר כהכשרה ראשונית.

בדרך כלל אנשים מבינים כל כך מעט מכל זה, שאפילו האותיות על הצלב לא מובנות כהלכה. אפלטון אמר על כך שנשמת העולם צלובה על גוף העולם.^[14] הצלב מסמל את ארבעת היסודות. הצומח, בעלי החיים והממלכות האנושיות הבנויים מארבעת היסודות הללו. על הצלב ניצב: = JAM מים = ג’יימס (השליח יעקב); NOUR = אש, המתייחסת לישוע עצמו; RUACH = אוויר, הסמל לשליח יוחנן; והרביעית JABESCHAH = האדמה או סלע, לשליח פטרוס.

לכן מוצב על הצלב מה שבא לידי ביטוי בשמות [שלושה] שליחים [וישוע]. בעוד שהשם האחד I.N.R.I. מציין את כריסטוס עצמו. ‘אדמה’ היא המקום שבו הנצרות עצמה חייבת בהתחלה להיות מובאת, לאותו המקדש שאליו האדם הביא את עצמו כדי להיות מעטפת של מה שהוא גבוה יותר. אבל בית המקדש הזה… [רווח בטקסט].^[15]

התרנגול, שהוא הסמל גם לעצמי הגבוה וגם לעצמי הנמוך יותר של האדם, ‘קורא פעמיים’ [הבשורה על-פי מרקוס 14:30].^[16] התרנגול קורא בפעם הראשונה כאשר האדם יורד [לאדמה] ומממש את עצמו במהות פיזית; הוא קורא בפעם השנייה כאשר האדם עולה שוב, כשהוא למד להבין את הכריסטוס, כאשר מזל דלי מופיע. זה יהיה בתקופת התרבות השישית. ואז האדם יבין מבחינה רוחנית מה שהוא צריך להתהוות. האגו כבר ישיג אז שלב מסוים, כאשר מה שמייצג מקדש שלמה יהיה מציאות במובן הגבוה ביותר, כאשר האדם עצמו הוא בית מקדש ליהוה.

לפני כן, האדם עדיין צריך לעבור שלוש דרגות של טיהור. האגו בעטיפה משולשת: ראשית, בגוף האסטרלי, שנית, בגוף האתרי, שלישית בגוף הפיזי. כאשר אנו נמצאים בגוף האסטרלי, אנו מכחישים את האגו האלוהי בפעם הראשונה, בפעם השנייה בגוף האתרי, ובפעם השלישית בגוף הפיזי. הקריאה הראשונה של התרנגול היא הכחשה משולשת באמצעות המעטפת המשולשת של אדם. וכאשר הוא עובר דרך שלושת הגופים, כאשר האגו מגלה בכריסטוס את מימושו הסמלי הגדול ביותר, אז קורא התרנגול בפעם השנייה.

תחת עינוייהם, אף אחד מהטמפלרים לא מצא אפשרות להבהיר את המחשבות העמוקות הללו לשופטיהם – את המאבק הזה להעלאת עצמו עד להבנה נכונה של הכריסטוס, ראשית במעבר דרך השלב של פטרוס. אלו היו מחשבות אשר רוממו אותם להבנה מעשית של הכריסטוס.

בתחילת דרכם הציבו הטמפלרים את עצמם בעמדה, כאילו שהם התכחשו לצלב. לאחר שכל זה נעשה ברור לטמפלר, הוא זכה לראות דמות סמלית של הישות האלוהית בצורת אדם נכבד עם זקן ארוך (המסמל את האב). כאשר אנשים כבר פיתחו את עצמם, והגיעו לקבלת המורה כמנהיג בקרבם, כאשר נמצאים שם אלה שיכולים להנהיג את האנושות, אז, כדבר האב המנחה, שם יעמוד בפני האנשים המנהיג הרוחני שמוביל אנשים להבנתו של הכריסטוס.

ולאחר מכן נאמר לטמפלרים: כאשר הבנתם את כל זה, תהיו בשלים להצטרף לבניין בית המקדש הגדול של האדמה; עליכם לשתף פעולה כך, לארגן כך את הכול, שהבניין הגדול הזה הופך למשכן עבור העצמיות העמוקה והאמיתית שלנו, לארון הברית הפנימי שלנו.

אם נסקור את כל זה, נמצא שיש חשיבות רבה לתמונות. ומי שבנפשו התמונות האלה מתעוררות לחיים, יהפוך יותר ויותר למתאים להיעשות לתלמידם של המאסטרים הגדולים שמכינים את בניין בית המקדש של האנושות. כי מושגים גדולים כאלה פועלים בעוצמה בנפשנו, כך שבדרך זאת אנו עוברים טיהור, אנו מובלים לחיים שופעים ברוח.

אנו מוצאים את אותה הנטייה מימי הביניים באה לידי ביטוי באבירים הטמפלרים, בשני שולחנות עגולים גם כן, בזה של המלך ארתור, ובזה של הגביע הקדוש.^[17] בשולחן העגול של המלך ארתור ניתן למצוא את האוניברסליות העתיקה, ואילו הרוחניות הראויה לאבירות הנוצרית הייתה צריכה לעבור הכנה באלה ששמרו על המסתורין של הגביע הקדוש. זה מדהים איך בשקט ובשלווה שקלו אנשי ימי הביניים את הכוח המתפתח (פרי) והצורה החיצונית של הנצרות.

כאשר הנכם נוהגים לפי תורת הטמפלרים, שם בליבה נמצא סוג של יראת כבוד למשהו בעל טבע נקבי. הנקביות זאת הייתה ידועה כסופיה האלוהית, החוכמה השמימית. מאנאס הוא העיקרון החמישי. העצמי הרוחני של האדם, שחייב להתפתח, אשר עבורו צריך להבנות מקדש. ובדיוק כפי שהמחומש בכניסה למקדש שלמה מאפיין את האדם כישות מחומשת, העיקרון הנקבי הזה מייצג באופן דומה את החוכמה של ימי הביניים. זאת בדיוק החוכמה שדנטה ביקש להאניש בביאטריס שלו. רק מנקודת מבט זו יכולה הקומדיה האלוהית של דנטה להיות מובנת. לכן הנכם מוצאים גם את דנטה משתמש באותם הסמלים כמו אלו הבאים לידי ביטוי בטמפלרים, האבירים הנוצריים, האבירים של הגביע הקדוש, וכן הלאה. כל מה שיקרה [בעתיד] אכן היה מוכן מזמן על ידי המקודשים הגדולים, החוזים אירועים עתידיים, באותו האופן כמו באפוקליפסה, כך שנשמות יהיו מוכנות לאירועים אלה.

לפי אגדה, היו שני זרמים שונים כאשר האנושות הגיעה לאדמה: ילדיו של קין, שאחד מהאלוהים הוליד באמצעות חוה, הילדים של האדמה, אשר בהם אנו מוצאים את האמנויות הגדולות ומדעים חיצוניים – זהו אחד מהזרמים; הוא גורש, אך עם זאת יתקדש על ידי הנצרות, כאשר העיקרון החמישי מגיע לעולם. הזרם האחר הוא זה של ילדי האל אשר הובילו את האדם לכיוון הבנת העיקרון החמישי. הם אלה שאדם יצר. כעת בני קין נקראו כדי ליצור מעטפת חיצונית, כדי להכיל את מה שיצרו בני האל, ילדי הבל-סת.

בארון הברית מונח נסתר השם הקדוש של יהוה. עם זאת, מה שדרוש כדי להמיר את העולם, כדי ליצור את המעטפת לקודש הקודשים, חייב להיות מושלם שוב באמצעות בני קין. האל ברא את הגוף הפיזי של האדם, שלתוכו פועל האגו של האדם, ראשית הורס את המקדש הזה. האדם יכול להינצל רק אם הוא בונה ראשית את הבית לשאתו על פני המים של הרגשות – אם הוא בונה תיבת נח לעצמו. הבית הזה חייב להציב את האדם שוב על רגליו. כעת מי שבאו לעולם כבניו של קין בונים את החלק החיצוני, ומה שהילדים של האל נתנו זה בניית החלק הפנימי.

שני הזרמים האלה זרמו כבר כאשר הגזע שלנו התחיל … [רווח]^[18]

כך נבין את התאוסופיה רק כאשר אנחנו מסתכלים עליה כעל ברית המניחה את היסוד למה שבית המקדש של שלמה מציין ולמה שצופן העתיד. אנחנו צריכים להתכונן לברית החדשה, במקום הברית הישנה. הברית הישנה היא בריתו של האל הבורא, שבה האל עובד על בית המקדש של האנושות. הברית החדשה היא זאת שבה האדם עצמו מקיף את האלוהי עם בית המקדש של חוכמה, כשהוא משקם אותה, כך שה’אני’ ימצא מקדש בעולם הזה כאשר הוא קם לתחייה מתוך החומר, יוצא לחופשי.

כזה הוא עומק הסמלים, וזאת הייתה ההדרכה, שהטמפלרים רצו להיות מורשים להעניק לאנושות. הרוזנקרויצרים הנם לא אחרים מאשר היורשים של מסדר הטמפלרים, שאינם רוצים שום דבר אחר מאשר הטמפלרים עשו, שהוא גם שאיפתה של התאוסופיה: כולם עובדים על בית המקדש הגדול של האנושות.

—————————————————-

1. ספר מלכים א’, פרקים 5-7. ספר דברי הימים ב’, פרקים 3-4. יחזקאל, פרקים 40-42. ↑
2. דברי הימים א פרק כב: ה וַיֹּאמֶר דָּוִיד, שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַיהוָה לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל-הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ; וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב, לִפְנֵי מוֹתוֹ. ו וַיִּקְרָא, לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ; וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. {ס} ז וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לִשְׁלֹמֹה: בנו (בְּנִי)–אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי, לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי. ח וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה, לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ: לֹא-תִבְנֶה בַיִת, לִשְׁמִי–כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. ט הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב: כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. י הוּא-יִבְנֶה בַיִת, לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן, וַאֲנִי-לוֹ לְאָב; וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, עַל-יִשְׂרָאֵל–עַד-עוֹלָם. יא עַתָּה בְנִי, יְהִי יְהוָה עִמָּךְ; וְהִצְלַחְתָּ, וּבָנִיתָ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר עָלֶיךָ. ↑
3. ז’אן פול (שם בדוי לז’אן פול פרידריך ריכטר) 1763-1825, משורר, סופר של רומנים, והוגה דעות. המקרה המתואר כאן נכתב בזיכרונות ילדותו. ↑
4. זה התקיים אחת לשנה ביום כיפורים: ספר ויקרא, פרק ט”ז, פסוקים כ”ט-ל”ד:

   כט וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ. לא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם–חֻקַּת, עוֹלָם. לב וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר-יִמְשַׁח אֹתוֹ, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ, לְכַהֵן, תַּחַת אָבִיו; וְלָבַשׁ אֶת-בִּגְדֵי הַבָּד, בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. לג וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר; וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל-כָּל-עַם הַקָּהָל, יְכַפֵּר. לד וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם–אַחַת, בַּשָּׁנָה; וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה..’ ↑

5. ספר מלכים א’ פרק ה’:יד וַיָּבֹאוּ מִכָּל-הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ: טו וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו אֶל-שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים: טז וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל-חִירָם לֵאמֹר: יז אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת-יְהֹוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רַגְלָו) [רַגְלָי]: יח וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע: יט וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: כ וְעַתָּה צַוֵּה- וְיִכְרְתוּ-לִי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם-עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת-עֵצִים כַּצִּדֹנִים: כא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת-דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל-הָעָם הָרָב הַזֶּה: כב וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים: כג עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִּשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת-חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי: כד וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל-חֶפְצוֹ: כה וּשְׁלֹמֹה- נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים- אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה-יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה: כו וַיהֹוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ: כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל-הַמָּס: כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר:ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה: לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ- אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת: ↑
6. ספר בראשית, פרשת נוח, פרק ו’:יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. ↑
7. על פי הערות להרצאתו של רודולף שטיינר אשר ניתנה בקלן ב – 28 בדצמבר 1907 (GA101, טרם פורסמה באנגלית) הוא אמר שם:

   ‘אם ניקח בחשבון אלף שנים ולא מאות שנים, נראה כיצד הצורה של גוף האדם משתנה בהתאם למחשבות, רגשות, וקריטריונים מושגיים של אלף השנים הקודמות; והכוחות המנחים האדירים של האבולוציה נותנים לאדם את המושגים הנכונים בזמן הנכון, כך שגם הצורה האנושית משתנה …

   ‘איך כלל האורך, הרוחב והגובה של הגוף הפיזי של היום התפתחו למעשה? זאת תוצאה של מה שהיה ראשית כלול בגופים האסטרלי והאתרי. זה היה היכן שהמחשבות, תמונות, רגשות, וכו’, שכנו בהתחלה. תהיו מסוגלים להבין טוב את מה שיש לי לומר אם תזכרו תהליך המתרחש מיד לאחר מוות פיזי. קורה אז שהגוף הפיזי ראשית ננטש על ידי הגופים האתרי והאסטרלי. שינה נוצרת מהעובדה שהגוף האסטרלי והאגו נסוגים ועוזבים את הגוף הפיזי וגוף האתר שוכבים במיטה. מוות נבדל מהשינה על-ידי העובדה שבמצב הקודם הגוף הפיזי לבד נשאר מאחור על המיטה וגוף האתר נסוג ביחד עם שני האברים האחרים של הווית האדם. תופעה מוזרה מתרחשת אז אשר יכולה להיות מתוארת כתחושה, אבל מחוברת עם סוג של מושג: האדם מרגיש כאילו הוא מתרחב ולאחר מכן עולה תמונת-זיכרון חיה; אבל לפני שזה יקרה, הוא מרגיש את עצמו מתרחב לכל הכיוונים – הוא זוכה בממד מכל הצדדים.

   ‘צפייה זו בגוף האתרי שלו בממדים ענקיים היא רעיון חשוב מאוד; כי זה היה צריך להיות מושרה לתוך האדם האטלנטי בתקופה שבה הגוף האתרי שלו לא היה ארוג באופן כל כך הדוק עם הגוף הפיזי שלו כפי שהוא היה אמור להיות בתקופה הפוסט-אטלנטית. הרעיון הזה אשר עולה על הדעת במות האדם היום היה צריך לעלות בו לראשונה באותה העת. אם היה על אדם לדמיין את הממדים המשוערים הנחווים היום על-ידי אדם כשהוא מתרחב במוות, אז הוא בנה את המניע, את צורת המחשבה, שיכולים להביא את הגוף הפיזי שלו למתכונתו הנוכחית. אם, לכן, המדידות האמיתיות התקיימו מול אדם בזמנים שהגוף האתרי שלו היה מופרד מהגוף הפיזי שלו, הן היו לוקחות את הצורה שיש לגוף הפיזי היום. וצורה זו הייתה מושרית לתוך אדם בעיקר על ידי אלה שהם מנהיגי ההתפתחות של המין האנושי. התיאור המדויק של זה כלול בסיפורים השונים של המבול, במיוחד הסיפור המקראי. אם הייתם מדמיינים אדם פחות או יותר מוקף על-ידי אותן צורות שהגוף האתרי צריך על מנת שהגוף הפיזי יוכל להיות להיבנות על פי המידות הראויות, אז היו לכם אותם הממדים כמו תיבת נח.

   “למה ניתנות בתנ”ך המידות המדויקות של תיבת נח? כך שאדם, שהיה אמור להיות הגשר מהתקופה האטלנטית לתקופה הפוסט-אטלנטית, יהיה בעל מבנה – 300 אמות אורך, 50 אמות רוחב, 30 אמות גובה – שהוא חייב שיהיה סביבו כדי לבנות את צורת המחשבה הנכונה, לפתח את המניע הנכון, מתוך אורך, רוחב וגובה, כדי לבנות את גוף הפוסט-אטלנטי בדרך הנכונה. כך יש לכם סמל שממנו נלקחו ממדי גופכם בהווה ושהם התוצאה של צורת המחשבה שנח חווה בתיבה. אין זה לשווא שנח הוצב בתיבה ושהתיבה תוארה בדרך זו. התיבה נבנתה כך כדי שגוף האדם יוכל להיווצר כראוי בתקופה הפוסט-אטלנטית. האנושות כולה גודלה בשימוש בסמלים יעילים. אדם נושא עמו כיום את המידות של תיבת נח. כאשר אדם מותח את ידיו כלפי מעלה המידות של התיבה באות לידי ביטוי במידותיו של גוף האדם היום. כעת האדם התפתח מהתקופה האטלנטית לתקופה הפוסט-אטלנטית. בעידן שיבוא בעקבותינו, העידן השישי, גופו של אדם שוב ייווצר באופן שונה לגמרי; וגם היום אדם צריך לחוות את אותן צורות המחשבה שיאפשרו לו ליצור לעידן הבא את המניעים לספק את המידות הנכונות לגופים. הן חייבות להיות מוצגות לאדם. היום המידות של גוף האדם הן ביחס 300 ל-50 ל-30. בעתיד גופו יהיה בנוי בצורה שונה לגמרי. מה יצייד אדם בן-ימינו עם צורת המחשבה לבניית גופו העתידי? גם זה נאמר לנו. אלו הן המידות של בית המקדש של שלמה. והמידות האלה של בית המקדש של שלמה, כאשר הן מוגשמות בצורה פיזית, מייצגות, עם משמעות סמלית עמוקה, את הארגון הפיזי השלם של האדם של העידן הבא, התקופה הגדולה השישית.

   כל מה שמשפיע בבני אדם לוקח את ההתחלה שלו מתוך פנימיות האדם, לא מבחוץ. מה שמופיע כמחשבה ורגש בתקופה אחת הוא צורה חיצונית בעולם הבא. והאישיויות המדריכות את האנושות חייבות להשתיל את צורות המחשבה לתוכו אלפי שנים רבות מראש, כדי להפוך למציאות חיצונית מאוחר יותר. כך יש לכם את העבודה של צורות המחשבה שמופעלות על ידי דמויות סמליות כאלו. יש להם משמעות אמיתית מאוד.” ↑

8. לא היה ניתן לזהות את המקור הספרותי שאליו רודולף שטיינר מתייחס כאן. בקבלה של אגריפס פון נטסהיים (Scheible edition, Stuttgart, 1855), נאמר בפרק העוסק ב’המדידה, היחסים והרמוניה של גוף האדם: ‘

   “אכן, האל עצמו הדריך את נח בבניית התיבה על פי המידות של גוף האדם, בדיוק כמו שהוא עצמו שילב בכל מנגנון-העולם את הסימטריה של האדם; ולכן האחרון נקרא המקרוקוסמוס, המיקרוקוסמוס לשעבר. בהתייחסות לנאמר לעיל כמה מיקרוקוסמולוגים קובעים את המידות של הגוף האנושי כשש רגליים, הרגל מהווה עשר מעלות ומעלה מהווה חמש דקות; זה מסתכם בשישים מעלות או 300 דקות, אותו המספר של אמות גיאומטריות כמו שהיו לפי תיאורו של משה, היו כלולות באורך של התיבה. בדיוק כמו שגוף האדם, מצד אחד, אורכו 300 דקות, רוחבו 50 ועוביו 30, כך לא רק שאורכה של תיבת נח היה 300 אמות, אלא שגם רוחבה היה 50 ועומקה (או גובהה) היה 30, מכך ניתן לראות שקיים קשר של 6-1 של האורך לרוחב, 10 ל – 1 של האורך לעומק ויחס של 5 ל- 3 של הרוחב לעומק.”

   בהמשך לכך, Franz Coci בעבודתו: חישוב מפורט של שלושה ממדים של תיבת נח מנקודת המבט של גיאומטריה ומכניקה (בתרגום מפולנית לגרמנית על ידי Wenzel Bauernopl, Bilin, 1899), מציג מתמטית כי: “הקשר המתאים היחידי של רוחב לגובה של גוף חלול ארבעה-צדדי, המשלב את השימוש בכמות המינימאלית של חומר עם היציבות הגדולה ביותר, יהיה לקחת 5 (ליתר דיוק 5.322232) לרוחב ולגובה 3 (בדיוק 2.967768) חלקים שווים. וזהו היחס שבו התיבה למעשה נבנתה.’ ↑

9. הגרסה המתורגמת כאן היא הגרסה מהרשימות של Berta Reebstein-Lehmann. הגרסה של Walter Vegelahn’s מקוטעת בלבד. זה מוצג כך: ‘… בית המקדש מעוצב כך שהוא כולל את האדם פי חמישה. כי … הדבר החשוב ביותר אודות בית המקדש. המרובע הוא קדוש, הגג, כיסוי הגג, ועמודי הצד יוצרים כולם ביחד … מול המזבח עמדו שני כרובים.’ ↑
10. ספר מלכים א’, פרק ו’, פסוק ל”א: ‘וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר, עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי-שָׁמֶן; הָאַיִל מְזוּזוֹת, חֲמִשִׁית.’ ההערה המתייחסת ל’חלק החמישי’ של הקיר נותנת “חמש-רבוע.” חלופי. אמיל בוק בהיסטוריה של הברית הישנה שלו, כרך 3, בדבריו על בית המקדש של שלמה, אומר: ‘החדר השלישי, הפנימי ביותר במערב, קודש קודשים (דביר), נחצץ על ידי מחיצת עץ המכילה פתח מחומש ומכוסה על ידי מסך בעל ארבעה צבעים.’ ↑
11. ראה בהקשר זה ההסברים המאוחרים ומפורטים יותר של רודולף שטיינר אודות הטמפלרים, למשל, ההרצאה שניתנה בתאריך 2 באוקטובר 1916 בדורנאך (‘הטמפלרים’, עותק Z156) (נמצא בארכיב העברי החינמי לכתבי רודולף שטיינר  באתר זה. גם: הרצאה שניתנה בתאריך 25 בספטמבר 1916, (הרצאה שישית של הסדרה 45:(R דחפים פנימיים הפועלים באבולוציה של האנושות.

    ↑

12. ראה תרשים בסוף ההערות להרצאה העשירית בסדרה, באמצעות הקישור בפירוט המקורות בהמשך למטה. ↑
13. הנוסח בפשטות השתמר רק בצורה חלקית. בהקשר לתקופות התרבות ומהלך השמש דרך גלגל המזלות, יש לראות את הרצאתו של רודולף שטיינר אשר ניתנה בדורנאך, 8 בינואר 1918, במחזור הרצאות בשם: “מיתוסים עתיקים’ (GA180/RSE 564). (יצא בקרוב בעברית בהוצאת חירות בשם: מיתוסים מיתוסים עתיקים – משמעותם וקשרם לאבולוציה ) ↑
14. רודולף שטיינר מצטט לעתים קרובות את הקטע הזה מטימאוס של אפלטון, אבל הניסוח שלו קרוב יותר לזה של Vincenz Knauer, פילוסוף וינאי המוכר לו אישית, שספרו Die Hauptprobleme der Philosophic… (‘ההתפתחות ופתרון חלקי לבעיות הפילוסופיות הראשיות מזמנו של תאלס עד רוברט המרלינג’), היווה חלק מספרייתו האישית. בגרסה המסוימת הזאת הקטע שצוטט כאן מנוסח כך: ‘האל הניח את הנשמה הזאת בצורת-צלב ביקום ופרס על פניה את הגוף העולמי.’ בתרגום לאנגלית של הקטע הזה (Penguin Classics, 1971, p. 48) זאת לשונו: ‘ואז הוא לקח את כל המארג כדי ליצור צורה כמו האות X; אז הוא כופף את הקצוות מסביב במעגל והצמיד אותם האחד לשני שמנגד מול הנקודה שבה הרצועות נחצו, כדי ליצור שני עיגולים, אחד פנימי ואחד חיצוני.’

    לדעת הקדמונים שני מעגלים היו בעלי המשמעות הגדולה ביותר ביקום: קו המשווה השמימי ומסלול השמש. המתרגם של העותק שהיה ברשותו של רודולף שטיינר (Vincenz Knauer), מחווה דעה על הקטע בשאלה שנכתב כדלקמן: “וכך, בטיעונים של אפלטון היא הנשמה עצמה, אשר כתוצאה של תהליך מסתורי, פורשת את עצמה בתמונה המרחבית של מסלול השמש וקו המשווה. אם המיקום של שני העיגולים הגדולים האלה זה לזה הוא נראה בצורה של אות X היוונית (קי – כמונחת במאוזן) אז זאת תהיה השוואה מתאימה מאוד. כי שני החוגים אלה חותכים האחד את השני בזווית של 1/2 23 מעלות. התנועה של הקו המשווה היא בכיוון מהמזרח למערב (כאשר הצופה פונה צפונה), אבל התנועה של מסלול השמש היא ממערב למזרח. “בנוסף לכך ניתן לומר שאב הכנסייה ג’סטין הקדוש המעונה Justin the Martyr) – חי בערך משנת 100 עד 165 לספירה), באפולוגיה הראשונה שלו, מצביע על העובדה כי מקור תורתו של אפלטון ביחס ל – יצירת העולם היה, ככל הנראה, תיאור השמת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת על נס במדבר על ידי משה (ספר במדבר, פרשת חוקת כ”א ד’-ט’). ↑

15. הקטע זה אינו שלם באופן מיוחד. בנוסח של Vegelahn יש רק דברים כפי שניתנו לעיל. בנוסח שניתן על ידי Reebstein יש המשך: ‘אבל המקדש עדיין אינו מובן על ידי בני אדם’. ייתכן שהניסוח הנכון צריך להיות ‘אבל הבניין של המקדש עדיין לא מובן על-ידי בני אדם’. ↑
16. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס פֶּרֶק יד:29 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס גַּם אִם־יִכָּשְׁלוּ כֻלָּם אֲנִי לֹא אֶכָּשֵׁל׃ 30 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי הַיּוֹם בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל פַּעֲמָיִם אַתָּה תְכַחֶשׁ־בִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים׃66 וַיְהִי בִּהְיוֹת פֶּטְרוֹס בְּתַחְתִּית הֶחָצֵר וַתָּבֹא אַחַת מִשִּׁפְחוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל׃ 67 וַתֵּרֶא אֶת־פֶּטְרוֹס כִּי מִתְחַמֵּם הוּא וַתַּבֶּט־בּוֹ וַתֹּאמַר גַּם־אַתָּה הָיִיתָ עִם־הַנָּצְרִי יֵשׁוּעַ׃ 68 וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמֶר לֹא אֵדַע וְלֹא אָבִין מָה אַתְּ אֹמָרֶת וַיֵּצֵא הַחוּצָה אֶל־הָאוּלָם וַיִּקְרָא הַתַּרְנְגֹל׃ 69 וַתִּרְאֵהוּ הַשִּׁפְחָה וַתֹּאמֶר עוֹד אֶל־הָעֹמְדִים שָׁם זֶה הוּא אֶחָד מֵהֶם וַיְכַחֵשׁ פַּעַם שֵׁנִית׃ 70 וּמְעַט אַחֲרֵי־כֵן גַּם־הָעֹמְדִים שָׁם אָמְרוּ אֶל־פֶּטְרוֹס אָמְנָם אַתָּה אֶחָד מֵהֶם כִּי אַף־גְּלִילִי אַתָּה וּלְשׁוֹנְךָ כִּלְשׁוֹנָם׃ 71 וַיָּחֶל לְהַחֲרִים אֶת־נַפְשׁוֹ וּלְהִשָּׁבֵעַ לֵאמֹר לֹא יָדַעְתִּי אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם׃ 72 וְהַתַּרְנְגֹל קָרָא פַּעַם שֵׁנִית וַיִּזְכֹּר פֶּטְרוֹס אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ יֵשׁוּעַ בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגֹל פַּעֲמַיִם תְּכַחֵשׁ בִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיָּשֶׂם עַל־לִבּוֹ וַיֵּבְְֲ׃ ↑
17. זרם הגביע הקדוש וזרם ארתור – ראה יחסים קארמתיים (GA240) כרך 8, ראה כאן. הרצאות שניתנו בטורקאי ובלונדון, אוגוסט 1924. ↑
18. בנוסח של Vegelahn יש למשפט הזה המשך לא שלם: ‘שני זרמים אלה עשו את עצמם מורגשים בהתחלה של הגזע שלנו – הזרם הישן שנכנס לאבולוציה בזמן שהאלים עסקו עדיין בבריאת העולם, והשני…. שהיה חייב להמשיך לבנות במקדש הזה של חוכמה…”.

    מקורות:

    אתר האינטרנט האמריקאי

19. The Rudolf Steiner Archive:

    The Temple Legend

    Freemasonry and Related Occult Movements

    On-line since: 15th January, 2013

    By Rudolf Steiner

    Translated by John M. Wood

    Bn/GA 93

    Lecture 12:

    CONCERNING THE LOST TEMPLE AND HOW IT IS TO BE RESTORED

    (In connection with the Legend of the True Cross, or Golden Legend)

    (Second Lecture)

    Berlin, 22nd May 1905

    These lectures form part of the teachings of Steiner’s first Esoteric School, in existence from 1904–1914. Steiner elucidates here the esoteric content of symbolic pictures found in myths, sagas, and legends, focusing particularly on the Temple Legend and the Golden Legend. For modern consciousness, he says, the right effect depends on our permeating the picture language with a conceptual content as a preliminary step to imaginative thinking. Though compiled from incomplete notes, these deeply esoteric lectures form a unique and indispensable part of Steiner’s complete works.

    These twenty lectures, translated from the German by John M. Wood, were given in Berlin from May 1904 to January 1906. In the collected edition of Rudolf Steiner’s works, the volume containing the German texts is entitled: Die Tempellegende und die Goldene Legende als symbolischer Ausdruck vergangener und zukuenftiger Entwickelungsgeheimnisse des Menschen. Aus den inhalten der Esoterischen Schule (vol. 93 in the Bibliographic Survey)ׁ.

    This volume is presented here with the kind permission of the Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Switzerland. Copyright © 1985. This e.Text edition is provided with the cooperation of:The Rudolf Steiner Press.

    Thanks to an anonymous donation, this Lecture Series has been made available.

    קישורים למקורות באינטרנט:

    המבוא להרצאה:

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA093/English/RSP1985/TmpLeg_index.html

    הגוף ההרצאה:

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA093/English/RSP1985/19050522p01.html

    מקורות ההערות:

    קצרנות מאת Walter Vegelahn & Berta Reebstein-Lehmann – ראה גם בקישור לאתר:

    The Temple Legend, Notes, Lecture 1, Berlin, 23rd May 1904

    http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA093/English/RSP1985/TmpLeg_notwin.html#Note1206

    ציטוטים מן התנ”ך כפי שמוצג באתרי אינטרנט שונים

    התרגום לעברית נעזר גם בהשוואה לנוסח ההרצאה בשפה האנגלית אשר יצא לאור בספר:

    THE KNIGHTS TEMPLAR, The Mystery of the Warrior Monks, Rudolf Steiner; Rudolf Steiner Press, 2007&2011. ↑