דבריה שאמרה מארי שטיינר פון סיברס
בכנס אסיפה של נשים לאור סדרת ההרצאות:
חיי הקהילה, התפתחות פנימית, מיניות והמורה הרוחני[1]
7 הרצאות שנתן רודולף שטיינר בדורנאך 1915 GA253
תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
דורנאך, 24 בספטמבר 1915
מספר חברות שהציעו שנקיים אסיפה זו ביקשו ממני לנהל אותה. למרות העובדה שבקושי היה לי זמן להיות עם עצמי בשבועות האחרונים, אשמח למלא תפקיד זה אם זה רצונן של כל החברות הנוכחות כאן.
לא קיבלנו מראש דברים כתובים רבים. נקרא אותם בסדר שבו התקבלו. אתחיל בקריאת ההצעה שהובילה לאספה זו היום, ואוסיף עוד כמה דברים לאחר מכן.
[קוראת את ההצעה לכנס אספה זו של הנשים החברות בחברה]
הרעיון הבסיסי שבא לידי ביטוי בהצעה זו הוא מה שהכי מעסיק גם אותי: אנו כאן מספר נשים שקיבלו משהו שעד כה נשלל מהמין הנשי, משהו שיביא להתחדשות האנושות – קניין רוחני נשגב ביותר. איך נוכל להיות ראויות לכך? יהיה טוב שננצל הזדמנות זו כדי להתבונן ביחד ברצינות עמוקה במצבנו ובמשימתנו, ונבחן היכן אנו עומדות בתוך תנועת הנשים הכללית.
בעולם בחוץ הנשים נאבקות למען זכויות שוות, למען האפשרות להתפתח באופן חופשי לצד הגברים. מאבק זה רצוף קשיים שאי אפשר לתאר, ורבות מאיתנו השקיעו בו את מלוא האנרגיות שלנו, חלקנו נלחמות במכשולים חומריים הולכים וגדלים, אחרות לא מסוגלות להשתחרר מהתמוטטות תחת העול של מוסכמות, דעות קדומות, והרודנות של גישות מסורתיות.
פתאום, באמצע מאבק זה, כאשר נראה שרק מעטות, או רק הדורות הבאים יצליחו לקצור את הפירות של כל המאמצים שלנו, נפתחה בפנינו דלת אל האור, ונוצר שדה פעולה שעלה על כל הציפיות שלנו. ראינו דרך להתחיל לצעוד אל עבר מטרותינו האמיתיות, דרך שתרומם אותנו מעל הסטיות הבלתי נמנעות של תרבות מתנוונת, שעבר זמנה. כעת היינו יכולות להימנע מהסכנה להיחנק בגלל הדחף לחקות כמו קופים את מה שמתרחש בתרבות הגברית הזאת, ולשלם את המחיר של וויתור על נפשנו ורוחנו הנשית הנצחית ברדיפה אחרי צורות תרבות שעוצבו על ידי גברים.
היינו יכולות לתרום להתעוררות ולהשראה של תרבות זו דווקא בזכות העובדה שאיננו משרתות אותה. כשאנו חוזרות לעצמנו, למי שאנחנו, משוחררות, היינו יכולות לפתח את אותן תכונות שמהוות קוטב נגדי הכרחי המאזן את מה שהגברים היו צריכים להשיג: פנימיות, העמקה, חום נפשי, רכות, איפוק. היינו יכולות למתן, להלהיב, לנחם, לרפא, לשאת, לתמוך ולתת חיים מבפנים ומבחוץ – ללא ספק, משימה לא קטנה. בינתיים, הגברים פעלו כדי לכבוש את העולם החיצוני.
הם אכן כבשו אותו. הוא היה שלהם. הם מדדו את רוחבו, ניתחו את חלקיו, הפכו להיות האדונים שלו. ואז החוכמה שלהם התהפכה. בצחוק ובבוז, הם דחפו הצידה את המקורות של כוחם, את האלים הקדומים.
גם אנחנו התחלנו לשים לב לכך, כי האדמה מתחת לרגלינו רעדה. האם האלים הקדומים מתו? האם החיים החיצוניים הם הדבר היחיד שיש לו משמעות? האם זה שחי ופועל בנפשנו ומאפשר לנו להרגיש באופן אינסטינקטיבי את הסמליות של החיים החולפים איננו אלא אשליה? אז תנו לנו לצאת לחופשי! אז תנו גם לנו לשבור את הכבלים, ללמוד להבין ולעבוד מתוך הדחף והאמונות שלנו. תנו גם לנו להוכיח את עצמנו לפי אמות המידה של העולם החיצוני הזה! החיים בתוכנו דרשו את מה שמגיע להם, והסתערנו על שדה הקרב.
שם מצאנו שני דברים. מצד אחד, הצורות הקשות והנוקשות שהגברים עיצבו. כדי לכבוש אותן, היינו צריכות להטיל על עצמנו משמעת ברזל. חלק מאיתנו הצליחו. לא כולם היו מרוצים מכך.
הדבר השני שמצאנו היה חופש חיצוני. עמדנו שם פתאום, צעירות, נושמות עמוק, בעיצומם של החיים הגועשים, כאשר הכבלים הישנים והמעיקים נשארו רחוק מאחורינו. היינו צריכות לגלות בתוך עצמנו את אמות המידה, את העקרונות המנחים הבלתי מעורערים שלנו.
לא כולן הצליחו לעשות זאת. נשים רבות חשו שהן נסחפות במערבולת. הצד הפראי, הצד חסר המעצורים שלהן התפרץ. הלימודים, העבודה הקשה והשגרה היבשה של המקצוע כבר לא הספיקו, ועבור נשים רבות הפכו לעול. הן דרשו חופש לחיות, זכויות שוות עם הגברים, גם כאשר מדובר בהנאות החיים.
גל המטריאליזם עלה וסחף איתו את הנשים. ככל שתחושת הביטחון שלהן במציאות של עולם הרוח התפוגגה, חייהן האינסטינקטיביים פרצו בעוצמה של כוחות טבע מעוותים בגלל הסטיות של האינטליגנציה שלהן.
התיאוריות של לאורה מרהולם[2] סחפו אחריהן הפרזות של מעריצות קיצוניות מקבוצה של משוררות כגון מרי מדלן,[3] דולורוזה,[4] מרגרטה בויטלר[5] ואחרות. אני בטוחה שבכל מדינה ביבשת אירופה שלנו היו תופעות דומות.
הספרות מספקת הוכחה לכך שאפילו הפנטזיות הארוטיות הפרועות ביותר של הגברים לא יצרו הפרזות כמו אלה שהיינו עדות להן כפרי דמיונן הלוהט של הנשים. הזדעזענו לצפות בנשים שמונעות על ידי יהירות ותאווה לתהילה, אבל הן דלות ברוח ובידע, אשר מכניסות בכוח את הפירות של חושניותן הלוהטת לתוך הצורות הקיימות כבר זמן רב בשפה שלנו. הן בעצמן דיקלמו במועדוני ספרות את התוצרים האלה; כאשר הגברים שהתבקשו להקריא אותן בשמן ענו שהם היו מתביישים לעשות זאת.
העתיד נראה קודר – מצד אחד, קמילה, יובש ושממה, ומצד שני אכזריות והפקרות מוסרית. איפה המרפא שיוכל לומר את דבר החיים שיעזור לאנושות להתקדם?
ואז קרה דבר נפלא: בתקופה זו של תרבות דקדנטית, דעיכה מוסרית, חשיבה דלה ואנוכיות גסה, הופיעו תורות נסתרות שבהתחלה יכלו להינתן רק למעטים, אך כעת הפכו לנחלת האנושות כולה, תורות שבעזרתן יתאפשר לאנושות לצאת מהשממה הרוחנית אל עבר החוויה של הרוח. ולנשים מותר להשתתף בעבודה זו; כאן היה שדה הפעולה החדש שלהן, אם ירצו לבחור בו ויהפכו לראויות לו.
הן ניגשו לעבודה זו כאשר הן מביאות איתן יכולת התמסרות טבעית לאידיאל, תנועתיות גדולה יותר בחשיבה, וכתוצאה מכך דרגה גבוהה יותר של פתיחות. מה שחסר להן היה המשמעת בחשיבה, הדיוק והקפדנות, הידע הבטוח, הכבוד כלפי ידע זה, ותחושת המציאות שהגברים היו חייבים לדבוק בה בפעילותם המקצועית. ככלל, חולשותיהן היו רכילות, יהירות, בלבול, חוסר החלטיות, נטייה להוריד את הדברים לרמה סנטימנטלית, ואישית. יתרונותיהן היו התלהבות ונכונות להקריב. בעזרת שתי התכונות הללו, אם הן תצלחנה להתעלות על עצמן כבנות המין הנשי, הן תוכלנה לעזור להפיח חיים בתרבות מאובנת; אם הן תצלחנה לשכוח מהצד האישי ולהיצמד לעובדות האובייקטיביות, הן תוכלנה להשתתף בבניית העתיד, ולהיות שוות לגברים מבחינת הזכויות, האחריות והמשמעות שתהיה להן בתוך התרבות החדשה המתהווה.
האם הצלחנו למלא את שני התנאים הללו? האם האופי האישי שלנו והאופי הכללי של המין שלנו נסוגו לאחור? האם הפכנו להיות אובייקטיביות? אני חוששת שככלל נכשלנו בכך.
רק כאשר נעלה את חסרונותינו למודעות, כאשר תהיה לנו את הנכונות להכיר בהם, רק אז נוכל גם להתגבר עליהם ולהפוך את הכוחות ההרסניים לכוחות יצירתיים.
עומדת לפנינו משימה, שדה פעולה גדול מכל מה שיכולנו לראות במשאלותינו המרחיקות לכת ביותר. אך אסור לנו לאבד את הקרקע המוצקה מתחת לרגלינו. אנחנו לא צריכות להיכנס לאקסטאזה, אלא עלינו להבין ולעבוד. בפעם הראשונה מאז שהוענק לאנושות ידע אזוטרי, מותר לנו לקבל ידע זה ביחד עם הגברים, ולחנוך עידן חדש דרך עבודה משותפת זו.
אך כדי שעידן חדש זה בהיסטוריה של האנושות יוכל להתגשם, במסגרת העבודה המדעית-רוחית, האישה חייבת – והרשו לי לחזור על כך – להתעלות על גבולותיה האישיים הצרים והקיום האופייני למין הנשי. עליה לשמור על כך שהידע הרוחני יישאר טהור ולא יהיה מושפע מתשוקות, דחפים, ומחשבות לא טהורות.
מפחיד לראות שאנחנו לא בהכרח מצליחות לעשות זאת. אנחנו הנשים מערבבות כל הזמן בין הנמוך לנשגב, ומלבישות חושניות ברוחניות כדי שהיא תיראה כמשהו שהיא איננה באמת. שוב ושוב, שלושת כוחות הרשע, יהירות, ארוטיקה ושקריות, מופיעים מחוברים זה לזה.
הסיבה לכך שאנחנו מתאספות כאן היא שהדברים האלה קרו בקרבנו, ועלינו לנסות להתעמת עם הטעויות שלנו.
עומדת בפנינו השאלה: האם איננו מספיק מוכנות ובשלות למשימה? האם עלינו לוותר על ההזדמנות להגיע למה שיכול להביא להתחדשות באנושות?
מה עלינו לעשות אם אנו מקבלות תקופת חסד, זמן שבו אנו יכולות עדיין להרהר בדברים? מה עלינו לעשות כדי שגברים ונשים יוכלו לעבוד יחד ללא הפרעה?
אלו שאלות שעלינו לשאול את עצמנו, וכל אחת מאיתנו צריכה להשתדל לתרום לתשובה.
אודות מארי שטיינר
מארי פון סִיבֶרְס (Marie von Sivers) נולדה ב-14 במרץ 1867 במשפחה אריסטוקרטית בוולוצלאק, פולין, אז חלק מרוסיה. היא הייתה משכילה ודיברה שוטף ברוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית. למדה תיאטרון ודקלום אצל מספר מורים באירופה. מארי שטיינר-פון סיברס הייתה אשתו השנייה של רודולף שטיינר ואחת מעמיתיו הקרובים. היא תרמה תרומה רבה להתפתחות האנתרופוסופיה, בפרט בעבודתה על חידוש אומנויות הבמה (אוריתמיה, דיבור ודרמה), והעריכה והפרסום של העיזבון הספרותי של רודולף שטיינר. החל משנת 1912 פיתח רודולף שטיינר את אמנות האוריתמיה. תחת הדרכתה של מארי שטיינר פון סיברס היא התפתחה בשלושה כיוונים, כאמנות במה, כחלק בלתי נפרד מהפדגוגיה של חינוך ולדורף, וכשיטה טיפולית. תחת הדרכתה הוקמו שני בתי ספר לאוריתמיה, בברלין ובדורנאך שבשוויץ. מארי פון סיברס הוכשרה בדקלום ובהקראה וביצעה מחקר לגבי דיבור אמנותי טהור. היא העניקה רסיטלים לשירה כמבוא להרצאותיו של שטיינר וסייעה לו בפיתוח ארבע דרמות המיסתורין (1910-1913). בעזרתה ערך רודולף שטיינר מספר קורסי דיבור ודרמה במטרה להעלות צורות אלה לרמה של אמנות אמיתית. מרי שטיינר נפטרה ב-27 בדצמבר 1948.
——————————————————————————-
- יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. [דברים אלה שנשאה מארי שטיינר גם מופיעים בספר המוזכר וכן דברים של אישים אחרים שהיו מעורבים בנושא] ↑
- Laura Marholm, 1854–1928, – שם עת של לאורה הנסון, סופרת שוודית שספריה פורסמו בגרמנית. ↑
- Marie Madeleine, pseudonym of M. M. von Puttkamer, 1881–? – שם העת של מ.מ. פוטקמר. עוררה סנזציה עם ספרים שפורסמו בתחילת המאה ה-19 בגלל תמיכתה באהבה חופשית. ↑
- Dolorosa, pseudonym of Maria Eichhorn, 1879–? poet and novelist. – דולודוזה, שם עת של מריה אייכהורן, משוררת וכותבת רומנים. ↑
- Margarete Beutler, 1884–1949. – תחת שם העת מרגיט פרידריך כתבה שירה לירית וסיפורים בנושאים חברתיים. ↑