בניית המקדש הפנימי והחיצוני
מציאת העולם הרוחני היוצר בעצמי.
מציאת העצמי הרוחני היוצר בעולם.
מאת אדריאנה קוליאס
אדריאנה קוליאס © Adriana Koulias
אדריאנה קוליאס נולדה בברזיל ועברה לאוסטרליה בהיותה בת 9. היא בילתה זמן רב בנסיעות ופיתחה את אהבתה להיסטוריה. למדה סיעוד וגם היתה סופרת במשרה חלקית. למדה את תורתו של רודולף שטיינר בצורה עמוקה מאוד. לאחר לידת ילדיה היא החלה לכתוב ולפרסם את ספריה, שהפכו לרבי-מכר בינלאומיים, בהוצאה שהיא ייסדה. עד כה יצאו 4 ספרים פרי עטה המכילים סודות רבים מתוך האנתרופוסופיה השזורים בתוך הסיפורים. בשנת 2003 החלה להרצות בנושאים רוחניים אנתרופוסופיים, היסטוריה ופילוסופיה ברחבי העולם.
BUILDING THE INNER AND OUTER TEMPLE
Finding the creative Spiritual world in the self.
Finding the creative Spiritual self in the world.
Lectures and Workshops given At the Gold Coast, New South Wales, Australia, 24th-25th April 2015
תרגום מאנגלית לעברית בהסכמת ובברכת המחברת,
על-ידי בן-ציון פורת, 2016.
תיקונים: דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן
קישור לנוסח המקורי בשפה האנגלית באתר האינטרנט של המחברת.
http://media.wix.com/ugd/93123f_3980a75302d04d93a8ff1d6d9248ec85.pdf
הקדשה
ההרצאות והסדנאות להלן הוקדשו על-ידי אדריאנה קוליאס לעילוי נשמות הנופלים האוסטרליים והניו-זילנדים שהקריבו את כוחות חייהם במלחמות. ההרצאות והסדנאות ניתנו ביום הזיכרון המאה של אנזא"ק בתאריכים 24-25 באפריל 2015, בחוף הזהב, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה. יום אנזא"ק מצוין לזכר החיילים שנפלו במלחמה, בשתי המדינות, בתאריך 25 באפריל – יום נחיתת הכוחות הבריטיים הראשונה, במערכה הטרגית האיומה בין האימפריה הטורקית לאימפריה הבריטית בגליפולי, בשנת 1915. אנזא"ק היו גייסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדים במלחמת העולם הראשונה – Australian and New Zealand Army Corps – ANZAC. כיום אנזא"ק מהווה שם כללי לכוחות אוסטרליים וניו-זילנדים אשר לחמו בעולם, בכלל זה גם במלחמת העולם השנייה ובווייטנאם. ללוחמי אנזא"ק היה חלק משמעותי מאד בכיבוש ארץ-ישראל ע"י הבריטים מידי האימפריה העות'מנית. קיימים בנגב אתרי הנצחה לזכר אנזא"ק: יד אנזא"ק – אנדרטה ותצפית על עזה בקיבוץ בארי, פארק החייל האוסטרלי בבאר-שבע ונתיב מורשת אנזא"ק בעקבות הלוחמים, של הקרן הקיימת לישראל. החיילים האוסטרליים אשר שהו בארץ ישראל בעת מלחמת העולם השנייה נודעו ביחסים החמים שרקמו עם היהודים בארץ. גם לאור ההקשר האנתרופוסופי של קריאה בפני המתים החיים עמנו, גם לאור הקשר הארץ-ישראלי וגם מתוך ראיית ההיסטוריה החוזרת כיום במאבק המתגלה לאור מחדש, בין עולם האסלאם ותרבות המערב והמתח הגואה סביב הים השחור, המתרגם מצטרף להקדשתה של אדריאנה קוליאס של עבודתה למען המתים אשר העניקו לנו את עוצמתם כבסיס לחירותנו.
בניית בית המקדש הפנימי והחיצוני
הרצאה שנייה
שמיעה רוחנית – בניית ההיכל החיצוני – למידה איך להיכנס לתהום.
טל רוחני.
דיון.
מה הם הדחפים בתחום של הרצון?
מה אתם מרגישים?
מה עולה בחשיבתכם?
האם התמונה שלכם של אתמול השתנתה הבוקר?
דמיינו שוב באופן ברור את הכוונה שלכם להיום.
אנחנו מתחילים עם המחווה בנפשותינו של פליאה ופתיחות ונוכחות שלנו. אנו מוקירים את המתים שנמצאים אתנו ואת הקורבנות שלהם ואנחנו מתכוונים להקדיש את כל מה שאנו לומדים כאן לטובת העולם:
הו רוח קוסמית, תני לנו להיות מלאים לחלוטין עם הרוח הצומחת מתוך מדע הרוח; כך שלא ניכשל לחלץ מאהרימן ולוציפר את מה שיכול להיות לעזר לאדמה, לישועתה ולהתקדמותה!
בהרצאה והסדנה האחרונות צברנו הבנה של תמונות ואיך אנחנו תמיד יוצרים אותן כמראות של העולם החומרי, אשר הופכות לזיכרונות ומושגים (תמונות נטולות חיים) ואיך הם מחוברים במשמעות עם התמונות שאנו מביאים אתנו מחיינו שלפני הלידה.
הבה ונדון על האופן שבו מה שלמדנו אתמול מתייחס למנטרה הזו:
יכין:
במחשבה טהורה תמצא את העצמי שיכול לחוות את עצמו.
אם תמיר את המחשבות האלה לתמונה תתנסה בחוכמה יצירתית.
היום נתרכז בחלקה השני של המנטרה:
בועז:
אם תעבה תחושה לאור תחשוף את הכוח המעצב.
אם תממש רצון לישות תיצור בקיום העולם.
במיסטריות העתיקות מה שהגיע לבני אדם באופן סביל כמו בבואות-הגרר והצבעים המשלימים התייחס תמיד להחשכה של הרצון – או הלילה.
נוסטוק – השיבה הביתה מהמסע:
המילה היוונית נוסטוס (Nostos): שיבה הביתה ממסע ארוך – קשורה למילה נוסטוק Nostoc)) אשר המקודשים הקדומים נתנו לתמונות הקשורות לירח, לכוחות של העבר והלילה.
בלילה, המקודשים סיפרו לחניכיהם פרחי הכהונה, הנוסטוק השמיימי נכנס לעולם ונשאר רק לזמן קצר על האדמה כי השמש הורסת אותו. זהו הטל הרוחני או הידע שנכנס לאדם מהשהות הלילית הארעית בעולמות הרוחניים ומתעורר למחשבה ביום ואנו נתקלים בה בדרך חלומית או לא מודעת. זה מה שאנחנו רואים כאשר אנו מפתחים תודעה של ה'הוויה' הרוחנית של העולם, שנכנסת לתוכנו עם כל תפישה.
אם היינו לוקחים את הטל הזה כמציאות רוחנית, היינו נופלים לאשליה סבילה חלומית שנוצרה עבורנו על ידי לוציפר. זאת היא הסיבה שהרוח של כל מה שאנחנו רואים 'נהרסת' בחשכת הדם ועולה שוב כמושג וזיכרון כדי לאפשר לחשיבה להשאיר אותנו חופשיים. כפי שחקרנו את זה אתמול בבואת-הגרר והצבע המשלים הללו הינם סוג של מעבר לא מודע של הסף. המשימה של זמננו היא להיות יצירתיים בממלכה הזאת שלוציפר שוכן בה ולהשתמש גם במראית-העין או החשיבה (של אהרימן) וגם בקיום (של לוציפר) כדי להפוך ליצירתיים.
אנחנו צריכים להיעשות למודעים לנוסטוק – הטל – בלי להפוך לו לעבדים. זה היה ידוע למתקדשים הקדומים, במיוחד לרוזנקרויצרים שפיתחו תרגילי דמיון כדי למנוע את השעבוד הזה. הם קראו לתוצאה של התרגילים האלה לוס (Los).
לוס:
לוס היא ההכרה היצירתית הבונה תמונה שנכנסת לתחום השינה עם ערות מלאה. במדיטציה אנו הופכים לאלה שכותבים עם האור האסטרלי על הגופים האתריים שלנו ועל-ידי העשייה הזאת אנחנו יכולים להחזיר את הקיום למציאות שאנו חשים, לדברים שתפשנו. אנחנו יכולים לעשות את זה בחירות רק כי כבר נפרדנו מהממשויות. ללא ההפרדה הזו היצירות המוסריות שלנו לא היו אפשריות.
"אבל כאשר זהו עניין של יצירת מציאות בעצמנו, זה נכון למעשה שאנחנו חיים בעולם של דימויים; כי למרות שלתמונות אין מציאות, אנו יכולים להעניק להן מציאות."
כאשר אנו מביאים ביחד את הדימויים של העולם עם הישות של הרוח, זהו מעשה מוסרי. זהו מעשה מוסרי מודע כי זה מזכיר מראית-עין עם ישות, זה מביא את המציאות לדימויים כדי ליצור משהו לעתיד אשר יש בו יסוד נצחי.
לוס זאת מחוברת לכן עם הרצון שלנו, עם הזרע של העתיד.
"בני אדם יכולים לפתח מוסריות כי הם יכולים להציג בעצמם דחפים מוסריים לעולם; עולם אשר אילולא כן היה רק אחת מהשתקפויות … כך יש לכם יצירה יש מאין, יצירה יש מאין באמצעות רעיונות, שהינם למעשה רק תמונות בלתי-מציאותיות בלבד."
בלילה כאשר אנו נרדמים, הגוף האסטרלי שלנו (הנפש) והאני (הרוח) עוזבים את הגוף הפיזי והגוף האתרי ואת העולם החולף. הם משתחררים מהחושים הפיזיים, אשר תופשים את התמונות המתות והפיזיות והמוח אשר משקף אותן – מראית-עין. אם לא יצרנו תודעה בגוף האסטרלי שלנו שיכולה לתפוש ישות, זה לא יכול להשתקף על ידי הגופים האתריים שלנו בבוקר.
עם זאת, על ידי ביצוע תרגילים כגון הללו שבצענו אתמול, אנחנו יכולים לרכוש את היכולת למצוא את הישות הנצחית בעיצומם של החיים היום-יומיים – אז כול עוד שהדבר נהיה אפשרי, העולם של הרוח מתעורר בנו בעת השינה ואנחנו מסוגלים להחזיר אתנו זיכרון של הדחפים הנצחיים, הדחפים המוסריים – ישויות ממשיות שאנו מביאים לתוך הרצון שלנו ועמן אנו יכולים ליצור בעולם, כאשר אנו מתעוררים.
כך שבמדיטציות שלנו אנחנו יכולים, על ידי שימוש באור, הצבע והחום של חשיבה, רגש ורצון, לבנות לא רק את בית המקדש הפנימי של ההווה בנפש האדם, אלא שבאמצעותו, את המקדש החברתי החיצוני של העתיד.
אבל אנו נמצא התנגדות עזה בעולם החיצוני משני כיוונים: מהצד האחד אנו מוקפים בתמונות (קולנוע, טלוויזיה, שלטי חוצות, פרסומות, כתבי-עת) שאינם קשורים לטבע ולכן הם משרים חשיבה שגם מחסלת תמונות פנימיות, מותירה רק מחשבות מופשטות המשתמשות רק בשפה.
בעבר, עולם הדימויים שהקיפו אותנו בא מתחום הטבע ולמרות שהתמונות האלה היו מאיה, או גופות, הן היו גופות של ישויות גבוהות. קליטת התמונות האלה באופן לא מודע לא הייתה בלתי בריאה, אלא הייתה רק נתיב שבאמצעותו יכלו בני אדם לשחרר את עצמם ולמצוא את דרכם שוב אל הנצחי. האור והצבעים, מראית-העין וישות שנולדה בנפש על-ידי ישויות נפש של הטבע, שימשו את הכרובים להביא אור לסדר העולמי. באפלת רצוננו, הפעילות המוסרית שלנו הייתה בשימוש על-ידי השרפים להביא חמימות לסדר העולמי.
בימינו, לעומת זאת, תופסות תמונות מתחום התת-הטבע את מקומן של התמונות הטבעיות ובתת-הטבע אנו מוצאים ממלכה של תמונות שאין להן טבע ממשי גבוה, אלא נמוכות יותר – אלו הן קרות וחשוכות ולא ניתנות לשימוש על-ידי ישויות גבוהות, אלא אם כן אנחנו יכולים ליצור משהו חי מתוכן.
אבל מרבית הישויות האנושיות מתמודדות עם שני פיתויים שונים: הפיתוי הראשון הוא לקחת את החותם של הישויות הנמוכות שנכנסות לנפש (לוציפר) כמציאות היחידה, והפיתוי השני הוא לקחת את מראית-העין של העולם החומרי החיצוני כמציאות היחידה (אהרימן).
אפילו בזמנו של גתה הוא היה יכול לראות את מה שעומד להתחולל, והוא היה מסוגל לאפיין את העתיד הזה, העתיד שלנו, בפאוסט שלו. פאוסט של גתה נשבע שהוא ייתן את נפשו למפיסטופלס (לוציפר ואהרימן) אם הוא יגרום 'לרגע היפה להימשך לנצח'. במילים אחרות, אם התמונות הלוציפריות של העולם יוכלו היעשות לנצחיות בנפש כדי ליצור מחשבות שאין להן מציאות – אהרימן.
אם אנחנו צופים במחזה באור הזה יובנו דברים רבים. כאשר פאוסט רואה את הרגע היפה הוא נופל מת. למה? כי התחום שבו נוצרים בבואות-הגרר והצבעים המשלימים הוא הסף שבין חיים והמוות וזהו הסוד העתיק שאיזיס שמרה במקדשיה.
על-ידי היותו מהופנט באמצעות הקיום הלוציפרי או אור וצבע חומריים אשר נעשו נצחיים בנפש, בן האדם (פאוסט) היה חוזר לתנאים הקודמים באטלנטיס כאשר זיכרון 'הקיום' של העולם היה חוויה פסיבית. האדם היה נהיה מלאך בן-רגע אבל מלאך שלא רכש חירות ולכן לעולם לא יוכל למצוא שוב את האני הנני – אלא רק אשליה שלו. בן אדם כזה הופך להיות המקור של החושך בסדר העולמי.
לעומת זאת, בהיות הנפש כרוכה אחרי החשכה אהרימנית, כלומר, המחשבות המופשטות נטולות המציאות האמיתית (אהרימן הוא אבי השקרים) שהן גופות מתות, הנפש יוצרת יותר ויותר אי-ממשיות נטולת קיום, רוחות רפאים, ומתרחקת יותר ויותר מהאלים לחומר, כך שהסדר העולמי המוסרי, המהות הנצחית של ישות אמיתית, האני הנני – העצמי הנצחי אובד לישויות האנושיות. בני אדם כאלה הופכים למקור של קור בסדר העולמי.
המשימה היא התגברות על שני הפיתויים גם על הלוציפרי וגם על האהרימני, באמצעות שימוש בלוציפר ואהרימן למציאת טבעה האמיתי של התודעה שלנו, האני הנני שלנו.
יצירה ממראית-עין (אהרימן) וישות (לוציפר):
בועז:
אם תעבה תחושה לאור תחשוף את הכוח המעצב.
כעת בדיוק כפי שאנו חווים את העצמיות שלנו או אני בחשיבה, בתפישה ובתחושה שלנו אנו גם חווים אותו בפעולות שלנו. כאשר התפישות והרגשות שלנו נכנסים עמוק יותר ומתים בממלכה של חושך, מוקרבת ישות. בחשכה אנו יוצרים זיכרון של הדימוי המשתקף (מושג) שמוביל לחשיבה או מראית-עין, והחשיבה הזאת מובילה לפעולה.
פעולות שנכפות עלינו מהעולם שמחוץ לנו הינן בלתי-חופשיות. הן עולות מהחיים הפנימיים בתגובה לרושם חיצוני. דחפים שמגיעים ממה שאנחנו רואים ומרגישים אודות מה שאנחנו רואים, עולים כמחשבות מהתחום שמתחת לרגש (חלום), מתחום הרצון (שינה).
החשיבה הרגילה שלנו אינה מסוגלת לחדור הרחק יותר מאשר בבואת-הגרר והמשלים כי זהו התחום שבו החשיבה עצמה נוצרת! אבל אם אנחנו יכולים להיכנס לכאן עם תודעה גבוהה יותר דרך בוננות-מדיטציה, כפי שראינו אתמול, אנו יכולים לצפות במוות או ב'הרג' של ישות או תחושה, ואנחנו יכולים לפתח מודעות לרגע ולמקום בתווך. כאן בתחום החושך, היכן שמוות עובר לתוך החיים, למדנו כבר לקרוא את הכתב או ההשתקפויות של הגוף האסטרלי על הגוף האתרי ולהשיג שליטה מסוימת. אנו מבינים שזהו תחום שבו אנחנו פוגשים את שומר סף ואם אנחנו עוברים את המבחנים המוצבים בפנינו אנחנו יכולים להיות יצירתיים, לא באופן פסיבי, כמו במקרה של 'הריגת' התחושות[1] ויצירת זיכרונות (מושגים) גוויות שהן מחשבות, אלא באופן פעיל על-ידי יצירת מחשבות עם האור האסטרלי בחשכה האתרית.
כעת אנחנו צריכים לעשות כפי שהמנטרה אומרת:
אם תעבה תחושה לאור תחשוף את הכוח המעצב.
רודולף שטיינר קורא לסוג הזה של בוננות, כזאת שמעבה תחושה לאור, מדיטציה רוזנקרויצרית. במדיטציה רוזנקרויצרית אנחנו נכנסים לתחום שבו נעשות ההטבעות של כל מה שאנחנו רואים אך אנו פועלים בחושך לא באופן סביל אלא אפילו במידה מסוימת באופן פעיל בשינוי כפי שעשינו אתמול.
כאן, בחשכה אנו יוצרים דמות בגוף האתרי, גוף החיים, הדם, משתמשים באורו של גופנו האסטרלי (מעבים רגש לאור). בדרך הזו אנו משתמשים במראית-עין ובישות. אבל אנחנו צריכים ליצור משהו שאיננו קיים בעולם האמיתי, ובכל זאת הוא עובדתי – עלינו להשתמש בדמיון שווא-פנטסיה כפי שדברנו על-כך אתמול בסדנה.
לדוגמא, הזיכרון של עץ מת כהיזכרות והזיכרון של ורדים אדומים מנצים. כאשר אנחנו מציבים אותם ביחד יש לנו את מדיטציית צלב הוורדים.
צורה זו של יצירה מתרחשת ב'בקתה' שלנו בגוף האתרי ומשתמשת בישויות הבסיסיות-האלמנטליות של כל מה שראינו אי פעם.
מה משמעות הדבר באמת?
בכל פעם שאנו רואים משהו הגוף האסטרלי שלנו עושה מספר רב מאד של תנועות הרושמות את כל מה שאנחנו רואים בגוף האתרי שלנו. הזיכרון הוא סדרת תנועות – באותו האופן שכאשר אנו כותבים משהו, הכתיבה נוצרת באמצעות סדרה של תנועות. במובן מסוים, אנחנו יכולים לקרוא לכתיבה הזאת צורת דיבור וזה קשור לעיצורים ותנועות. כאשר הכוכבים וכוכבי הלכת מדברים גם הם מבצעים תנועות כאלה.
"עכשיו דמיינו לעצמכם את גלגל המזלות, הייצוג של כוכבי השבת. האדם חשוף להשפעתם בירידתו מהחיים של נפש ורוח לחיים ארציים. אם ההשפעות שלהם יצוינו בהתאם לישותם הממשית אנו חייבים לומר שהם מוסיקה קוסמית, הם עיצורים. והיווצרות של עיצורים בגוף הפיסי היא ההד של מה שמהדהד מהמערכים היחידים של גלגל המזלות, בעוד שהיווצרות התנועות בתוך המוזיקה של הספירות מתרחשת באמצעות התנועות של כוכבי הלכת ביקום. זה מוטבע לתוך הגוף האתרי. כך, שבגופנו הפיזי אנו נושאים באופן לא מודע את ההשתקפות של העיצורים הקוסמיים, ואילו בגופנו האתרי אנו נושאים את השתקפות של התנועות הקוסמיות. זה נותר, אפשר לומר, בדומיית התת-מודע."[2]
כאשר אנו יוצרים בתוכנו אנו משתמשים בישויות!
זאת היא הסיבה שנאמר שהמלך שלמה השתמש בישות יסודית-אלמנטלית כדי להוריד את התכנית או את 'הרעיון' לבית המקדש. במובן מסוים כל ספרי הסתרים (Grimoires) הינם זיכרון של היכולת הזו להשתמש בישויות רוחניות נמוכות יותר מאשר האדם. אבל זהו סימן הטאו שנעשה על-ידי חירם, בונה המקדש שמצביע על כך שרק הוא לבדו יכול לקרוא לישות טבע בסיסית כדי ליצור ולבנות בעולם המינרלי. זאת גם הסיבה שמלכת שבא בוחרת בחירם ולא בשלמה לבעלה. שלמה יכול לראות באופן פסיבי את הקיום של הישויות היסודיות של העולם וליצור עמן כלפי פנים, אבל רק חירם יכול ליצור עמן כלפי חוץ.
בוננות-מדיטציה רוזנקרויצרית היא מדיטציית חירם.[3] היא יוצרת בגוף האתרי – הים המותך. זאת מדיטציה יצירתית פעילה, אשר משתמשת במה שנותן שלמה אבל לוקחת את זה לרמה גבוהה יותר כדי ליצור בעולם.
מדיטציה כזאת, שנוצרה עם מספיק כוח בגוף האתרי, יכולה לחשוף את הכוח היוצר שמסתתר מאחורי מראת הזיכרון ברצון.
"אם התלמיד פתח את נפשו לכל התחושות והדימויים שיכולים להפוך את צלב הוורדים לסמל אמיתי עבורו; אם הוא לא רק טוען שהציב את צלב הוורדים לפני ראייתו הפנימית, אלא שהוא זכה בכאב ובמאבק בהתנסות מוגברת של מהותו, הוא ידע שהתמונה הזאת, או דומות לה, גורמות למשהו להתרחש בנפשו – לא רק ניצוץ קטן אלא כוח תפישה חדש אשר מאפשר לו להסתכל על העולם בדרך חדשה. כך שהוא לא נותר כפי שהוא היה בעבר, אלא שהוא העלה את נפשו לשלב נוסף של התפתחות. ואם הוא עושה זאת שוב ושוב, הוא ישיג לבסוף אימגינציה, אשר מראה לו שבעולם החיצוני יש יותר מאשר נראה לעין."[4]
כאן אנחנו לא בעולם הפיזי ועדיין לא בעולם הרוחני. אנחנו צופים באותו המקום שבאמצע ובהתאם למאמצינו אנו מגיעים לראות את הרוח, לא באופן סביל כפי שהיא נכנסת לתוכנו בכל תפישה, אלא שאנחנו יכולים להפנות את האור הרצוני הזה, כלפי העולם החיצוני ולמצוא את הישויות הרוחניות, האבטיפוסים של כל הדברים שבעולם הרוח.
"התמונה ניצבת לפנינו בצורה כזאת שאיננה מובילה ישירות או לעולם החיצוני או לעולם הפנימי, אלא פועלת ככוח. אם אנחנו מציבים אותה לפני נפשותינו במדיטציה, היא יוצרת עין רוחנית חדשה, ואז אנחנו יכולים להסתכל לתוך העולם הרוחני, אשר בעבר לא יכולנו למצוא, בין אם בעולם הפנימי או בעולם החיצוני. ואז אנחנו יכולים להבחין שמה שנמצא בבסיס העולם החיצוני, ויכול עכשיו להיות נחווה דרך הכרה אימגינטיבית, זהה למה שיכול להימצא בהוויה הפנימית שלנו."
אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לאפשר לתמונה שיצרנו לנשור, אנו מתמודדים עם מה שיצרנו ומעכלים את זה, אנחנו צוללים לתוכה והיא נופלת, כי כעת היא מאוחדת אתנו.
אבל שוב באפלה זה היכן שאנחנו צריכים להמתין עד שהיוצר של התמונות עולה לפגוש אותנו, ממרחבים המשתרעים הרחק לפנינו:
"אם אנחנו עולים כעת לשלב של אינספירציה, אנחנו צריכים להפשיט את תוכנה של התמונה הסמלית שלנו. אנחנו צריכים לעשות משהו הדומה מאוד להליך של המיסטיקן שלוקח את הנתיב הפנימי. אנו חייבים לשכוח את הוורד והצלב, לגרש את כל התמונה מדמיוננו. עד כמה שזה יכול להיות קשה, זה צריך להיעשות. כדי להביא בפנינו בתוכנו את ההשוואה הסמלית בין צמח ואדם, נפשנו הייתה צריכה לאמץ את עצמה. כעת עלינו לרכז את תשומת ליבנו בפעילות הזאת, במה שהנפש הייתה צריכה לעשות כדי לזמן את תמונת הצלב השחור כסמל של מה שיש להתגבר עליו באדם. כאשר אנו מעמיקים כך את עצמנו באופן מיסטי בחוויית הנפש במהלך הפעילות הזו, אנו מגיעים לאינספירציה, או לתפישה אינספירטיבית. ההתעוררות של הסגולה החדשה הזאת לא רק מביאה את המראה של הניצוץ הקטן בהוויה הפנימית שלנו: אנחנו רואים אותו מאיר ככוח תפישה רב עוצמה, ודרכו אנו חווים משהו שחושף את עצמו כקשור באופן הדוק להוויה הפנימית שלנו, ובכל זאת הוא בעל עצמאות מלאה משלו. כי ראינו כיצד הפעילות-הנפשית שלנו היא לא רק תהליך פנימי, אלא שהיא גם הפעילה את עצמה על משהו חיצוני. כך יש לנו כאן ידע של ההוויה הפנימית שלנו, כשארית של מיסטיקה, שהוא גם ידע של עולם חיצוני." כך אנחנו יכולים למצוא בתהום את היוצר האמיתי של הדמות – האני הנני שלנו.
"… אנו נראה שאנחנו נותרים עם משהו שאיננו יודעים בוודאות שהוא חופשי לחלוטין מהחוויה הפנימית שלנו ואין לו גוון אישי, ובכל זאת ניתן לראות על-ידי עצם קיומו שהוא קשור למרכזו של האדם, האגו. לפיכך, כדי להגיע לידע אינטואיטיבי אנו יוצאים מעצמנו, ועדיין מגיעים למשהו הקשור באופן הדוק להוויה הפנימית שלנו. כך אנחנו עולים מההתנסות הפנימית שלנו לרוחנית, שאנחנו כבר לא חווים בתוכנו, אלא בעולם החיצוני"
עכשיו אנחנו מבינים למה אנחנו הורסים את המשלימים ובבואות-הגרר בדמנו והפיתוי של לוציפר מתגלה: היינו מתים ונהיים מלאכים טרם זמננו כי בשלב הזה של התפתחותנו איננו יכולים להביא את הכוחות האלה לתוך הגוף הפיזי שלנו מבלי להרוס את החיים שלנו בגוף, על-פי רודולף שטיינר. מהסיבה הזו הם בדרך כלל נחווים רק כצורות אפלות במחשבות ומושגים. אנחנו יכולים לחוות אותם רק כי ישות גבוהה מאפשרת לנו לתפוש דרכה – המלאך שלנו.
"לאחר שפרצנו, כביכול, לתוך התחומים הקוסמיים שבהם הגוף האתרי, הגוף של כוחות המעצבים, הופך לנתפש עבורנו, אנחנו מזהים בכניסתנו לעולם הזה של תמונות זורמות כי אלו חושפות התגלויות של ישויות של ההיררכיה השלישית, האנגלוי, הארכאנגלוי והארכאי. שם אנחנו בקרב ישויות שאינן אתנו בעולם הפיזי של החושים. נוכחותן של הישויות האלה מגלה את עצמה אלינו דרך התווך של איכויות מסוג דומה לאלו שאנו תופשים גם דרך חושינו בעולם הפיזי."[5]
זה כמו הפעם השנייה שאנחנו מסתובבים כדי לראות את עצמנו. רצוננו הופך לעין של הרוח שדרכה ה'אני' הנמוך שלנו תופש את מה שהוא 'כמותו', בעולם החיצוני – האני הנני הנצחי, הרוח בעולם.
עבודה עם ישות:
בעולם הרוח יש מספר גדול של ישויות, ישויות יסודיות-אלמנטליות וישויות גבוהות יותר, מגוון רב-צורות שבו אנו מוצאים את כל צירופי ה'קיום' כלומר: תודעה.
באופן כללי ניתן לומר שהאור והצבע הינם התגלויות של ישות, שהחום הוא הביטוי לחיים של הישות ושבדיוק כפי שבעולם איננו יכולים להיחשב כחיים באמת אם אין לנו תודעה, 'הניצוץ' או התודעה אלו 'החיים' או רוח של ישות בעולם הרוחני. האגו או הרוח, הוא הכוח שיוצר.
וכך, במובן מסוים נחשוף את הכוח היוצר, ה'אני' בגוף האתרי.
ניצוץ/חיים = 'אני'
חום = ביטוי של החיים של ה'אני'
אור = גילוי של הביטוי של החיים של ה'אני' – כוח יוצר.
בסדנה האחרונה למדנו איך להיכנס פנימה למצוא את העולם, והיום אחר הצהריים נלמד כיצד לצאת כדי למצוא את העצמי ובעשותנו כך אנו מקווים שנגיע להבנה מעשית מסוימת של מנטרת בועז:
אם תעבה תחושה לאור תחשוף את הכוח המעצב.
אם תממש רצון לישות תיצור בקיום העולם.
———————————————————————————————————————–
- רודולף שטיינר קורא בספרו 'ראייה פנימית ושמיעה פנימית' לשני התהליכים האלה גם הפרדה – לקיחת ישות מתפישה; והשתקפות – שמירת התמונה המשתקפת בלבד. שני מחזורי הרצאות שניתנו בדורנאך ובבאזל בחודשים אוקטובר ודצמבר בשנת 1914,דף 123, 156GA. ↑
- הרצאת רודולף שטיינר 'האלף-בית: התגלות של מיסתורין האדם', ניתנה בשמונה-עשר בדצמבר 1921, בדורנאך, 209GA. לקריאה חינמית בארכיב הנוכחי ↑
- התגשמות של כריסטיאן רוזנקרויץ. ↑
- הרצאת רודולף שטיינר בסדרה 'מטמורפוזות של הנפש – נתיבי התנסות כרך שני, הרצאה שלישית 'מהו מיסטיציזם', ברלין, עשירי בפברואר 1910, 59GA. יצא בעברית בהוצאת תלתן בשם: מטמורפוזות של חיי הנפש חלק ב. ↑
- הרצאתו השלישית של רודולף שטיינר בסדרה 'התפתחותו הרוחנית של האדם' – 'כושר התפישה של האדם בעולם האתרי', דורנאך, העשרים ושניים באפריל 1923, GA84. ↑