'שפות התגלות ויצירה' בזיקה לדרך האנתרופוסופיה

'שפות התגלות ויצירה' בזיקה לדרך האנתרופוסופיה

המאפשרות התנסות רוחנית אינדיבידואלית בהירה, מחקר מדעי-רוחי חי ואותנטי (מקורי), רלבנטי לזמננו, וכן, יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית במגוון עשיר של מרחבי פעילות אנושית

מאת אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

1.4.2020

 

פתיחה

את המונח 'שפות התגלות ויצירה' טבעתי לאחר חיפוש ממושך אחר מינוח מתאים, שיאפשר הגעה לידי בהירות באשר לזיקה הרוחנית, הרעיונית והתיאורטית שמתקיימת בין 'שפות יצירה' דוגמת השפה המדוברת ושפת המוזיקה (שפתן של האמנויות בכלל), השפה המדעית-רוחית ושפות יצירה נוספות, לבין ‘אופי התגלותן’ ומהלך היצירה העשיר והמגוון המתאפשר באמצעותן, דרכן.

אחד המוטיבים העיקריים שמבקש אני להבהיר באמצעות המונח 'שפת התגלות ויצירה' הוא את הזיקה היצירתית שמתאפשרת על ידי פעילותו היזומה של האדם, בין היסוד האובייקטיבי שיוצר את השפה – השפה המדוברת ושפת המוזיקה לדוגמא, והמרכיב הסובייקטיבי-אינדיבידואלי שבא לידי ביטוי ביצירתו של האדם מתוך ובהשראת שפות יצירה אלו.

בקרב אמנים ויוצרים מכל הקשת הרוחנית והתרבותית, ישנן גישות מגוונות ואף קוטביות באשר לשאלה 'מהי אמנות'? יש גם יוצרים כואסילי קאנדינסקי, השואפים לגלות את ה'רוחני שבאמנות' ולהעניק לו ביטוי ביצירתם.

במאמר זה נעשה מאמץ לתאר באופן תמציתי את היסוד האובייקטיבי במספר ‘שפות התגלות ויצירה‘. וכן, לאפיין תהליך יצירה סובייקטיבי-אינדיבידואלי, המביא לידי התגלות וביטוי את אותו יסוד רוחני-אובייקטיבי בדרך אמנותית – באופן המאפשר לציבור אנשים המשתתפים בביצוע היצירה ולאלו המאזינים לה או צופים בה, לחוות חווייה רוחנית-אמנותית-רליגיוזית.

הכניסה למרחב יצירה עמוק, רחב ועשיר זה, מחייב להתבונן גם על הישות האנושית וזיקתה לעצמה ולעולם סביבה. ובעיקר, לנסות להתייחס לשאלה מהותית וחיונית עד מאד באשר לחיי הרוח, התרבות והאמנות, והיא: האם ניתן להביא לידי ביטוי מרחב קיום והתגלות אובייקטיבי כמו לדוגמא עולם השפה על החוקיות השזורה בו, באמצעות ביטוי סובייקטיבי-אינדיבידואלי אמנותי, כך שאותה מציאות רוחנית-אובייקטיבית העומדת בבסיס אותה שפת יצירה, תזרום ותתגשם כיצירת אמנות חדורת רוח אל מרחב היצירה הארצי, באמצעות 'משוררים ודוברי שירה', 'מלחינים ומזמרי ניגונים'? לשאלה זאת יוקדש המבוא למאמר זה.

מבוא

התחדשות מאפייני האימון והתרגול הנפשי-רוחי והחברתי, החל בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20. (קטע זה לקוח מתוך המאמר: 'להיות אמן חברתי').

קריאה איטית וקשובה, המזכירה באופייה האזנה ליצירת מופת מוזיקאלית, שוב ושוב, תוך ירידה לפרטים המגלים את אחדותה הדינמית ומלאת החיים של היצירה – קריאה מתוך גישה זו של ה'אוטוביוגרפיה' שכתב שטיינר, עשוייה לאפשר לנו לחוות את אופיו ומהותו של שינוי תודעתי, רגשי ומעשי שאותו הוא עבר במהלך שלושת העשורים הראשונים לחייו, מתוך צעידה כנה, רצינית ויסודית לידיעה עצמית וידיעת עולם.

כאדם שגדל והתחנך על ברכי דרך הידיעה המדעית, ובו זמנית התנסה בחוויות על-חושיות שדרך המדע התקשתה להעניק להן בסיס מדעי-תיאורטי, נדרש שטיינר, במהלך חיפושו הכנה אחר דרך לידיעה עצמית וידיעת עולם שתהיה פתוחה בפני כל אדם הרוצה לצעוד בה, לסלול נתיב חדש, שאותו איפיין מאוחר יותר במינוח 'מדע הרוח האנתרופוסופי'.

מהו אם כן החידוש העיקרי במאפייני האימון והתרגול החל מהשליש האחרון של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20? מה השתנה באופן יסודי ומהותי באופי פעילותו הרוחנית היזומה של האדם, בדרכו לידיעה עצמית וידיעת עולם, ליצירה ביוגרפית, אמנותית ורליגיוזית הנובעת ומושתתת על חוויית 'אדם עולם' מתחדשת זאת?

החידוש העיקרי באופייה של הפעילות האנושית בדרך לידיעה עצמית וידיעת העולם, בנתיב לחוויית 'אדם עולם', 'עולם אדם', הוא באפשרות שנפתחה בפני כל אדם הצועד בדרך אימון ותרגול מתאימה, ליצור במודע מרחב התגלות והתנסות אובייקטיבי, מתוך פעילות אנושית אינדיבידואלית סובייקטיבית.

במובנים רבים ומגוונים מוקדש החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שכתב שטיינר בשנת חייו האחרונה לתיאור ואיפיון המאמצים הרבים שהשקיע בנסיון 'לפרוץ דרך לידיעה עצמית וידיעת עולם', הפתוחה בפני כל אדם המבקש כאמור לצעוד בנתיב זה. ובעיקר לשתי שאלות יסוד: האחת – שאלת חירות היצירה האנושית, האם אכן היא אפשרית? והשאלה השניה: שאלת הזיקה בין החוקיות האובייקטיבית שמאפיינת את מרחב היצירה המדעי, לבין היסוד האינדיבידואלי-סובייקטיבי, המאפיין את מרחב היצירה האמנותי, העשוי לפתוח בפני האדם, מתוך עצם נתיב יצירה מדעי-רוחי ואמנותי זה גם את מרחב היצירה הרליגיוזי.

פרי ראשון של מאמצי המאבק לפלס נתיב ידיעה מדעי-רוחי, אמנותי-רליגיוזי מתוך אותה התחדשות רוחנית-ביוגרפית שהתרחשה כאמור בשליש האחרון של המאה ה-19 הוא הספר: קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפתו של גתה. ספר זה תורגם מאנגלית על ידי ניר אליאב ויצא בעברית בהוצאת 'תלתן'.

ניתן לראות בתכני ספר זה את היסודות התיאורטיים, המדעיים-רוחיים, האמנותיים והרליגיוזיים לאמנות חברתית ברוח זמננו, ליצירה קהילתית השואבת את השראתה מאותה התחדשות יסודית ומהותית באופייה של הפעילות הרוחנית האנושית היזומה. הספר נכתב על ידי שטיינר ב-1886, בגיל 25, למטרה עיקרית אחת: להעניק משנה תוקף להשקפתו המדעית-רוחית בנוגע ליצירתו העשירה והמגוונת של גתה בתחום מדעי הטבע – השקפה המבוססת על תיאוריית הכרה ברוח השקפת עולמו של גתה, שאותה לא כתב גתה באופן מסודר.

כאשר נתבקש שטיינר על ידי הוצאת קירשנר לערוך את הכתבים המדעיים של גתה, הוא לא שיער בנפשו, שגתה לא הותיר אחריו תיאור תיאורטי כלשהו, העשוי לסייע לאדם הרוצה בכך, להתחקות אחר מתודת המחקר המדעית רוחית שהינחתה אותו. וכך, תוך שהוא מאפיין את המדע הרוחי על פי מתודת המחקר של שילר, ואת תפקידו של המדע בזמננו, יצר ועיצב שטיינר את תכני הספר החיוני והחשוב כל כך להבנת יצירתו המדעית-רוחית, האמנותית והרליגיוזית של גתה ושלו עצמו.

תכני הספר מאפשרים לאדם המתנסה בהם 'לפלס בעצמו' את הדרך ליצירה מדעית-רוחית, אמנותית ורליגיוזית, המבוססת על תיאוריית הכרה, שניתן להגדירה גם כ'תודעת יצירה אמנותית'.

 

שפות התגלות ויצירה

בקובץ זה מובאת רשימת 'שפות יצירה', המאפשרות התנסות רוחנית אינדיבידואלית בהירה, מחקר מדעי-רוחי חי ואותנטי (מקורי), רלבנטי לזמננו וכן, יצירה אמנותית-רליגיוזית במגוון עשיר של מרחבי פעילות אנושית. לימוד, התנסות והעמקה בתוכנם וצורותיהם של 'שפות יצירה' אלו יעשירו את היצירה התרבותית האנושית בזמננו, ייתמכו באינדיבידואלים וקבוצות הפועלים יחדיו למען קידום היצירה החברתית ברחבי העולם בתקופה רבת אתגרים זו.

'שפות התגלות ויצירה' העשויות להפרות את יצירת התרבות האנושית בזמננו

א. שפת מדעי הטבע, מדעי החיים ומדע הרוח, כפי שהיא מתוארת, מאופיינת ובאה לידי ביטוי בספר: 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י רוחו של גתה'. ספר זה נכתב על ידי ר. שטיינר בתחילת תהליך עריכת מחקריו המדעיים של גתה, כדי לאפשר את ביסוס עמדתו ביחס למחקרים אלו, מתוך קרקע מדעית רוחית בהירה.

גתה לא הותיר אחריו תיאוריה מסודרת המסבירה באופן מדעי את האופן שבו חקר מגוון רחב ועשיר של תחומים. לכן, נאלץ רודולף שטיינר לעשות זאת בעצמו, בין השאר בעזרת כתבים חשובים מאד של שילר, בהם הוא מתייחס לאופן שבו פועל האמן החוקר, כאשר הוא מכוון את דבריו לגתה. פירוט מאפייני המחקר במדעי הטבע, מדעי החיים ומדעי הרוח, ניתן למצוא בשני מאמרים שכתבתי: הראשון – ‘להיות אמן חברתי’ והשני – ‘יסודות רוחניים, רעיוניים ותיאורטיים העומדים בבסיסה של דרך האנתרופוסופיה’.

הספר 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים' מרכז את עיקרי מתודת המחקר המדעי רוחי האנתרופוסופי. ייסוד ‘בית הספר החופשי למדע הרוח’ נועד להבטיח את המשך קיומו והתחדשותו של מחקר מדעי רוחי אקטואלי, שישרת את היצירה התרבותית האנושית במגוון רחב ועשיר של תחומי החיים.

ב. השפה הפילוסופית שמתוארת ומאופיינת בספרים שכתב רודולף שטיינר: 'מדע וידע', שתוכנו מבוסס על עבודת המחקר של שטיינר ('דוקטורט') ו'הפילוסופיה של החירות'. כדי להגיע למרחב החי שבו חווה האדם את תהליך החשיבה ללא זיקה לגופו-מוחו הפיזי, על האדם לפעול כ'חוקר יוצר', להיות פעיל מתוך תודעה 'מוניסטית דינמית'.

ג. השפת הגנוסטית-רוזנקרויצרית המתוארת ובאה לידי ביטוי בספרי היסוד של שטיינר ובהם: כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, גוף, נפש, רוח, ו'מן הרשימות האקשיות'. הספר ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים’, המכיל את עיקרי תוכנם של ספרים אלו, כתוב בשפה מדעית-רוחית כאמור, שפה בעלת מאפיינים שונים מהשפה הרוזנקרויצרית. דרמת המסתורין הראשונה נכתבה אף היא ‘דרך רודולף שטיינר’, בשפת יצירה רוזנקרויצרית. [שער ההתקדשות – יצא לאור בעברית בהוצאת סופיה].

ד. השפה האמנותית

כל אחת מהאמנויות על תכניה וצורותיה מתגשמת באמצעות 'שפת היצירה' הייחודית לה, המאפשרת ללמוד אותה, להתנסות בה ולהביאה לידי ביטוי מוחשי, צורני, באמצעות יצירה אנושית מודעת, יזומה.

הדבר מתאפיין באופן בהיר וקונקרטי במיוחד באמנות המוזיקה. במרחב יצירה אמנותי זה, לימוד והתנסות חיה ביסודות המוזיקליים התיאורטיים (במגוון רחב של תחומים ובהם תחום ההלחנה) – מאפשר 'כניסה ישירה ומיידית' לעולם האינספירציה המוזיקלית, שמתוכו ובהשראתו נוצרות ומבוצעות יצירות מוזיקליות עשירות בתוכן ומגוונות.

ה. השפה הביוגרפית

ביוגרפיה של אדם משקפת ומביאה לידי ביטוי את ישותו האנושית. ומהלך חיים ביוגרפי ייחודי זה חדור בחוקיות יצירתית, חוקיות העשוייה לסייע לאדם ליצור ולעצב את חייו מתוך גישה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית ורליגיוזית, בדומה לאדם שלמד את חוקי ההלחנה, ועושה בידיעה זאת שימוש ליצירתו כמלחין או מבצע.

שפת היצירה הביוגרפית על חוקיותה הייחודית באה לידי ביטוי בכל אורגניזם חברתי, ומשתקפת בשלבי ההתפתחות אותם הוא עובר במהלך הזמן – שלבי התפתחות המשקפים בין השאר תהליכים ביוגרפיים שעוברים האנשים היוצרים את אותו אורגניזם חברתי.

בעולם המושגים האנתרופוסופי מרבים להשתמש במינוח 'חוק הקארמה' או 'חוק הגורל', כדי לתאר את החוקיות הפועלת במהלך הביוגרפי האנושי. לעניות דעתי והרגשתי, נקודת המוצא הביוגרפית, הן באשר לתהליך התפתחותו האינדיבידואלי של האדם, הפרט, והן באשר לצמיחתן של יוזמות, קהילות ואורגניזמים חברתיים נוספים, עשוייה לתרום רבות לשינוי הגישה ללימודי ה'קארמה', ולהפכם רלבנטיים וקשורים למתרחש בחיי התרבות והחברה בזמננו.

ו. עולם השפה המדוברת – 'שפת הלוגוס'.

כדי להמחיש את אופיו של עולם השפה המדוברת כ’שפת התגלות ויצירה’, מובא כאן קטע מתוך מאמר של אגי משעול 'ציפור רבת יופי'.

"השירה היא שפת קודש המסתתרת בשפת החולין. מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש תמיד את הדרך חזרה. על יצירה, השראה וחסד"..

יצירה ביסודה היא חווייה דתית (רליגיוזית), מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו אותו 'בית כנסת' – לא בניין כי אם מקום מסויים בתוך נפשו – בו מתכנסים כל ה'אניים' של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה 'בית כנסת' כזה והתחייב לעבודה פנימית, לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו. אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך:

'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום,

מילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום'.

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה. שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין, המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים. מי שראה פעם ציפור רבת יופי, מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש אליה את הדרך חזרה. גרפומניה היא תיעוד ניסיונות השווא של אלה שאינם מצליחים למצוא את הדרך לשם."

לימוד היסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים של עולם השפה על מגוון גילוייו ושל עולם המוזיקה על מגוון העשיר ומעורר ההשראה, מכשיר את האדם באופן אופטימלי להתנסות רוחנית-אמנותית זו, אותה מתארת אגי משעול. תהליך הלימוד של אותם יסודות, מכין אותו להתנסות בריאה ופורייה במרחבי שפות יצירה נוספות.

ז. שפת יצירה מדעית רוחית ואמנותית-רליגיוזית המתוארת ובאה לידי ביטוי בכתביו ויצירתו של גאורג גלצר.

שפת היצירה שאותה יצר ועיצב גאורג גלצר, מתאפיינת בדימויים 'אינספירטיביים-מוזיקליים', וזאת, בהשוואה לדימויים 'אימגינטיביים-תמונתיים' שבהם מרבה להשתמש רודולף שטיינר. כמובן שבמקרים רבים, דוגמת אימפולס התחדשות האמנויות השונות, דרמות המסתורין וייסוד אמנות האוריתמיה והדיבור היוצר (מוכר כעיצוב הדיבור), פותח שטיינר מרחב יצירה אמנותי אימגינטיבי-אינספירטיבי-אינטואיטיבי.

ניתן לאפיין את ‘שפת היצירה’ שיצר ועיצב גאורג גלצר מתוך ובהשראת האנתרופוסופיה, הבאה לידי ביטוי ביצירתו העשירה ובתוכן ספריו, כדרך חיים המתעצבת מתוך חשיבה חיה, מוזיקאלית-אינטואיטיבית, העשוייה להוביל לחוויית 'אדם עולם' – ‘עולם אדם’ דינמית.

ח. שפת יצירה המוכרת בשם: 'מחקר-פעולה'.

שפת יצירה זו מביאה לידי ביטוי, גם אם לא באופן מודע לגמרי, מאפיין מהותי ומרכזי ב'מוניזם הדינמי' המתואר ב'פילוסופיה של החירות' וביצירתו של גאורג גלצר והוא – הפרייה מעשית בין אינטואיציה הכרתית לאינטואיציה מוסרית במרחב תודעה ויצירה אחדותי, פרי יצירה אנושית-ביוגרפית מודעת ויזומה.

ניתן גם לומר שהשם 'מחקר-פעולה' מבטא מאפיין מרכזי ומהותי ביצירה הרוחנית של זמננו, בה המדען החוקר נדרש להיות אמן יוצר, בה האמן היוצר הוא בעצם בו-זמנית חוקר, העושה 'שימוש דינמי' ביכולתו האמנותית לצורך מחקרו.

מתוך רצון להפוך את המונח 'מחקר-פעולה' לנגיש יותר, טבעתי את המונח 'תודעת יצירה', החובק במהותו שילוב בין ההיבט המחקרי-תודעתי, לבין מרכיב הפעולה, היצירה – שילוב ‘ללא תיווך באמצע’, בדומה לזיקה הישירה הקיימת בין ‘התיאוריה של המוזיקה’ לבין פעולת ההלחנה וההאזנה, הנגינה על כלי והשירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *