פלאי העולם – 10

פלאי העולם – 10

פלאי העולם

Bn/GA 129

מס' שמידט S-2427

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

מבחני הנפש התגלויות הרוח

הרצאה 10

שני הקטבים של כל מבחני הנפש. אימפולס הכריסטוס המקרוקוסמי במשמעות דבריו של פאולוס הקדוש

מינכן, 27 באוגוסט 1911

במהלך ההרצאות שלנו, תיארנו איך בתקופות שונות ביותר בני האדם גיבשו לעצמם מושגים על מה עומד באמת מאחורי העולם ואירועי העולם. על ידי כך שהאדם מפתח רעיונות ומושגים יציבים ורגשות מסוימים אודות האירועים והישויות בעולם, הוא מגיע למשהו שמביא לו סיפוק מסוים, משהו שעליו הוא יכול לומר לעצמו שבזכותו הוא מתחבר נכון לדברים, מפני שדרכו הוא זוכה להסבר אודות סודות העולם, או לסיפוק כלשהו אחר. זה מראה שהאדם אינו מסתפק באימוץ גישה פסיבית כלפי העולם, אלא יש בו דחף לשאוף לידע מעבר למה שברור לחושים שלו, ואפילו לראיה הרוחית שלו. הוא שואף לידע עמוק יותר, לידע שבהתחלה מוסתר מפניו, כדי שהוא יוכל להיות בהרמוניה אמיתית עם העולם. כך האדם מראה שהוא מחפש לרכוש הסבר אודות העולם, שהעולם מופיע מולו כחידה ומעלה בו סימני שאלה, ושהקשר שהוא יכול להגיע אליו עם העולם אינו מוגבל לאופן בו הוא מתחבר לעולם בהתחלה.

בתקופות הקדומות, דבר זה התבטא על ידי התבוננות ברגש שבני האדם חווים מול הישויות והעובדות המרשימות והמפתיעות ביותר בתהליך העולם. נאמר שבהתחלה האדם חווה רגש של פליאה מול הדברים והישויות, ושמרגש פליאה זה נולדה כל הפילוסופיה, כל השאיפה של האדם להגיע להארה אודות העולם. מצד שני, החוויה הנפוצה היא שבאמצעות רגש הפליאה, נפש האדם שואפת למשהו שמרגיע ומצמצם רגש זה. הנפש אינה יכולה להישאר בשלב של פליאה, כי אז העולם היה עשוי רק מפלאים. נפש האדם אינה יכולה להמשיך לעמוד בהשתאות מול פלאי העולם, אלא חייבת להתגבר על התדהמה, חייבת כביכול להיפטר מכל מה שנראה כפלא כך שהיא מוצאת בעצמה, דרך פעילותה שלה, סוג של הסבר, תשובה לחידה, תשובה למה שנפלא בתופעות ובישויות של העולם.

ראינו את הדרכים השונות שדרכן אנשי יוון העתיקה, למשל, התגברו על פליאה זו, באמצעות התבוננות עמוקה בתמונות שהתקבלו דרך הראיה הרוחית הקדומה, וניסיון להסביר מה בדיוק מתבטא דרך הדמויות של האלים שלהם. ברגע שהיוונים נעשו מודעים לכך שבעובדה זו או אחרת, בדבר זה או אחר בעולם, פועלות ישויות רוחיות, שאותן הם תארו דרך הדמויות והישויות של המיתולוגיה היוונית, רגש הפליאה שלהם הפך למעין הרמוניה בין נפשם לבין "פלאי-עולם" אלה. לעומת עולם זה של היוונים, בעולם המטריאליסטי של היום אנו חושבים בצורה שונה מאוד. בתקופה שלנו, כשבני האדם מרגישים בצורך להשתחרר מרגש פליאה, אין להם כל רצון למצוא תשובה לחידות העולם דרך דימויים תמונתיים. בזמננו, תשובה כזו הייתה נראית כמו פנטזיה. התקופה שלנו מחפשת הסבר אינטלקטואלי לחידות העולם, הסבר שפונה להבנה ושניתן לכנות אותו מדעי. אך עקב כל מה שחוויתם במהלך ההרצאות האלו והרצאות אחרות, אתם בוודאי מבינים שהדרך המודרנית, הגישה המדעית האינטלקטואליסטית היבשה והפרוזאית הזאת, היא רק שלב חולף במאמץ שלנו להשקיט בתוכנו את רגש ההשתאות מול פלאי העולם. כי אם האדם של היום עם הגישה שלו, שהוא מכנה מדעית, מפנה את מבטו לאחור אל הדרך בה היוונים הסבירו את העולם, וקורא לה ילדותית, ומאמין שהיא אינה אלא המצאה של פנטזיה ללא כל קשר עם המציאות, אם האדם של היום מאמין שהוא הצליח למצוא תשובה מדעית שתהיה תקפה לתמיד, אז עלינו לענות לו שהוא סובל מקוצר ראייה חמור. כי כשם שהאנושות התקדמה הרבה מעבר לאופן בו היוונים הסבירו את העולם, והגיעה לרמה המתאימה לדרישות האינטלקטואליות הפרוזאיות של ימינו, כך היא תתקדם גם מעבר לשלב האינטלקטואלי, המטריאליסטי הזה. ואם בינתיים לא נהיה חכמים יותר, מה שיחשבו בעתיד על מה שנחשב היום למדע יהיה דומה למה שאנו חושבים היום על המיתולוגיה היוונית. החוקים של קפלר, החוקים הביולוגיים שלנו, ייראו בעיני אלה שיבואו אחרינו כמיתולוגיה בדיוק כמו זו של היוונים, אלא אם כן השקפת עולם רחבה יותר תאפשר להם לדעת שכל סוג של הסבר מוצדק בזמנו. יום אחד תתמוטט היהירות הגדולה של העידן שלנו שטוענת שהמיתולוגיה היא פנטזיה ושהמדע שלנו הוא הסבר מוחלט של היקום, ובני האדם יבינו שהתקופה שלנו, בדיוק כמו התקופות שקדמו לה, מייצגת רק שלב שאחריו יבוא שלב אחר. אך כאשר אנו בוחנים את הדרך המטריאליסטית האינטלקטואלית שבה אנו מסבירים את העולם, דרך שנקראת מדע, עלינו להודות בכך שדווקא ההסבר הזה של העולם, עם צורותיו ורעיונותיו האינטלקטואליים, הוא זה שהכי פחות מסוגל לחדור את המציאויות. עלינו לנסות באופן רציני לגלות מדוע זה כך.

אם אתם מבינים את הלך הרוח של סדרת הרצאות זו, וגם של הרצאות אחרות רבות ששמעתם מפעם לפעם, אתם בוודאי רואים שבמהלך הזמן האופן בו האדם מסתכל על העולם עבר שינויים רבים. האדם השתנה מאוד, ובתקופות הקדומות של ראייה רוחית פעלו כוחות חזקים יותר, עוצמתיים יותר, כוחות הנובעים מישות האדם כולה. כדי להגיע להסבר המטריאליסטי השטחי, הנפש מנתקת מתוך עצמה באמצעות מכשיר המוח מושגים ורעיונות אינטלקטואלים דמויי צללים כדי להסביר בעזרתם את העולם. ההסברים שניתנו בתקופות הקדומות בהן הייתה ראייה רוחית פחות או יותר עוצמתית היו מלאות בהרבה יותר חיים, בהרבה יותר מציאות. ראינו אתמול שהמוח שלנו הוא סוג של מכשיר שחוסם את הגוף האסטרלי שלנו, מביא אותו לעצירה מלאה, ומאחר והדימויים של הגוף האסטרלי אינם יכולים לעבור דרך המוח, הם מופיעים בתודעה בצורת המחשבות שלנו על העולם. אך בתקופות של ראייה רוחית קדומה, לא רק הדימויים של הגוף האסטרלי נחסמו, אלא גם אלה של הגוף האתרי. התוצאה הייתה שהאדם הזרים הרבה יותר מישותו האמיתית, הרבה יותר מהנפש שלו, אל תוך הדימויים של הידע שלו.

ניתן נתאר זאת באופן סכמתי כך: הראייה הרוחית הקדומה, ואפילו הראייה של יוון העתיקה (שהייתה בה יותר נטייה לפנטזיה) הייתה כזאת, שכאשר הגיעה בפני הנפש מחשבה על זאוס או דיוניסוס, המחשבה הזאת הייתה מלאה באנרגיה החיה של המציאות. אין ספק שהיא נבעה קודם כול מהתוכן של הנפש האנושית; אך משום שתוכן זה עצמו נבע ממעמקי הקוסמוס, במחשבות של אנשי יוון העתיקה על האלים שלהם הייתה נוכחת הרבה יותר מציאות מאשר בצורות החשיבה של הזמנים המודרניים. אם אסמן את המחשבות של אנשי יוון העתיקה כעיגול [מצייר על הלוח], אצטרך לסמן המחשבות של האדם של היום כמלאות הרבה פחות בתוכן נפשי, בחומר נפשי. כאשר נפש האדם יוצרת את הדימויים והרעיונות של היום, היא מוציאה הרבה פחות מתוך עצמה, ומה שהיא יוצרת הוא הרבה יותר מדולל. לכן בתמונת העולם שהנפש יכולה לרכוש בתודעה של ימינו נמצא הרבה פחות ממציאות העולם בהשוואה למה שהיה בתמונות הקדומות. אם כן, הטענה היהירה של רוב ההשכלה המודרנית, שהיוונים יצרו תמונות על האלים שלהם מתוך פנטזיה, תמונות שלא הייתה בהן כל מציאות, היא בניגוד מוחלט לאמת. ההשקפה המודרנית הזאת אינה נכונה. היצירות של הידע היווני היו הרבה יותר מלאות במציאות האמיתית, ולעומתן הידע שנרכש היום הוא כמו לימון סחוט שלא נותר בו מיץ! זה משהו שהנפש יכולה לחוש, אם היא אינה שקועה בדעות קדומות כתוצאה מהיהירות והגאווה של המדע של ימינו, אלא צמאה למלא את תודעתה במציאות. צמאון כזה יגלה שדווקא מה שזוכה להערכה כי הוא נחשב למדעי תפוס בסבך של האשליה, במאיה. אף פעם לא היה העולם מסובך כל כך במאיה כמו עקב צורות-החשיבה של הפילוסופיה והמדע של ימינו.

מדוע זה קרה? הסיבה היא שהאדם במהלך האבולוציה שלו על האדמה היה חייב לפתח את תודעת-האני הנוכחית שלו. הוא היה חייב להפוך לעצמאי, לעמוד לגמרי לבד עם האני שלו. הוא היה חייב להתנתק מהאחדות שלו עם העולם החיצוני. אותם תכנים עוצמתיים שאפשרו לו להחדיר חלק גדול מהחומר הנפשי שלו לתוך הדימויים שלו, כפי שזה קרה במקרה של האלים היווניים, היו מונעים ממנו להשיג את תודעת האני שלו, מפני שהוא היה מזרים יותר מדי את עצמו לתוך העולם, לתוך הקוסמוס. כדי שהאדם יוכל להתחזק מבחינת תודעת האני שלו, היה הכרחי להרחיק ולנתק אותו ממציאויות-העולם. מבחינת הידע האובייקטיבי אודות העולם, הנפש שלנו הייתה חייבת להפוך לחלשה, חלשה לחלוטין. הנפש שלנו, כנפש יודעת, כנפש מודעת, הנפש בעלת תודעת-אני, היא חלשה ביותר ביחס לתודעה הקוסמית, ביחס למצבים דרכם היא עצמה עברה בעבר. החולשה הזאת, שאנחנו היינו חייבים לפתח, גרמה לכך שבתודעה המודרנית שלנו נגיע באופן בלתי נמנע לרעיונות הרבה יותר רעועים, נטולי מציאות, ולחוקי הטבע המופשטים שלנו.

אף אדם שהתחנך במדעי הטבע, דרך השכלה אקדמית או מפני שהוא נותן אמון בסמכות, ושמרגיש בבית רק ברעיונות מופשטים טהורים, לא יצליח להרגיש את הדלות הגדולה הזו ביחס למציאות האמיתית. אבל כל מי שמרגיש בתוכו צימאון לעלות אל מציאות-העולם יודע שבנקודה מסויימת בחייו מציפה אותו ההרגשה: "אני מרגיש כל כך רחוק, כל כך מנותק מהמציאות האמיתית בגלל כל הרעיונות של היום, ונראה לי שאני כל כך תפוס במעגל של צללים ורוחות רפאים חיצוניים דרך הרעיונות הללו!" את ההרגשה הזאת ניתן לתאר גם במונחים של המדע הרגיל. תמצאו תיאור כזה בספרי הקטן Wahrheit und Wissenschaft [אמת ומדע], אודות תורת הידע של גיתה, שיצא לאור לפני שנים רבות. הראיתי שם שבהשגת הידע האינטלקטואלי הרגיל האדם רוכש רק חלק מן הידע, רק חלק מן האמת, ושהוא ממשיך לצעוד קדימה להיבט אחר של העולם מזה שהאינטלקט מציע לו. הוא צועד בשביל מדעי שהוא בהחלט אפשרי, למרות שמבחינת הפילוסופיה המודרנית הוא נשמע בלתי מובן; אך מצד שני נולדת השאיפה לחדור בדרכים האזוטריות לתוך מציאות הרבה יותר חיה מאשר זו שאותה יכולים לספק חוקי ההיגיון המופשטים של היום. אם הנפש מרגישה שדרך התודעה הרגילה של היום היא יכולה ליצור רק רעיונות שהם אינם אלא מאיה מול המציאות החיה, ואם הנפש איננה כמו לימון סחוט ומכירה אך ורק במדע של היום, אז היא מרגישה את עצמה ריקה מול מציאות העולם האמיתית. היא מרגישה שהיא מסוגלת להגיע בעזרת הרעיונות שלה עד לקצה העולם, עד למרחקים הקוסמיים, אבל היא אינה לוקחת בחשבון את האזהרה המופיעה במחזה המיסתורין השני שלי מבחן הנפש (סצנה 1): "אל תסיים במרחבי עולם". כי מי שרוצה לעצור במרחבים הקוסמיים יהיה מוצף בתחושה שהוא הולך להתפזר, עם רעיונותיו החלשים, בחלל האין סופי של מרחב. ככל שמממשיכים לנוע אל תוך החלל, הרעיונות שלנו נעשים דקים ודלים יותר, ולבסוף אנו מוצאים את עצמנו מול תהום ריקה ועמוקה ללא תחתית. זהו מבחן שהנפש צריכה להתייצב מולו. האדם שצמא למציאות, שמחפש לפתור את חידות העולם, את "פלאי העולם", בעזרת הגישה של המדע המופשט, ימצא את עצמו לבסוף עומד בפני הריק הקוסמי עם רעיונותיו המפוזרים והמתמוססים לחלוטין בערפל הרוחי, בריק הקוסמי. ואז נפשו חווה אימה אין סופית לנוכח ריק זה. האדם שאינו מסוגל לחוות את הפחד הזה מול הריק עדיין אינו מספיק מפותח כדי להרגיש את האמת ביחס לתודעה של ימינו.

אם כן, כשאנו מנסים להרחיב את התודעה הרגילה שלנו, של היום, אל תוך המרחבים הקוסמיים הרחוקים, עלינו להתייצב מול הדבר מטיל האימה הזה, הפחד הזה מהריק הקוסמי. אף אחד שמתייחס ברצינות למהותה של התודעה המודרנית לא יכול להימנע מהחוויה הזאת. הנפש חייבת לעבור את הניסיון הזה אם ברצונה לחוות את המשמעות והרוח של העידן שלנו. ביום מן הימים היא חייבת לפגוש את התהום שנפערת מכל הצדדים כאשר אנו מנסים לחדור עם רעיונותינו למרחבי החלל. היא חייבת לחוות את הפחד האינסופי מהריק, הפחד מהליכה לאיבוד במרחקים הקוסמיים.

אם אנו זוכרים את הביטוי של גיתה, "להפוך לאחד עם כל העולם, להתרחב כדי להפוך לעולם", אז עלינו לומר: "אם בעזרת האמצעים הנגישים לידע המודרני נפש בריאה שואפת להגיע למרחבים הרחוקים של העולם, ומנסה להבין את העולם עם העקרונות הפילוסופיים של היום – שמן הסתם יהיו מופשטים, כי הם נובעים מהתודעה של היום – אז נפש זו חייבת לחוות את הניסיון בו היא עומדת בפני הריק, בפני התהום מכל עבר; כל נפש בריאה חייבת לעבור את הפחד מלהיבלע עם החלק הטוב ביותר של ישותה, עם מה שמהווה התודעה שלה, לתוך הלא-כלום או הריק האינסופי." זאת החוויה האוניברסלית, וכל רגש אחר הוא רק וריאציה של ה-horror vacui [אימת הריק] הזה. היה זה רגש לא בריא, המעיד על חיי נפש מוגבלים מאוד, אילו הנפש לא הייתה חשה שהתודעה העכשווית שלה מתפוררת, מתרסקת בפני היקום האין סופי, ברגע שהיא מנסה להתרחב עד לגבולות של היקום. זה גורלה של הנפש, כאשר עם תודעתה העכשווית היא רוצה לצאת ולחדור למרחקים הקוסמיים, למרחבי החלל.

קיימת עוד דרך שהנפש יכולה לצעוד עליה. הנפש יכולה לרדת לתוך מעמקיה באופן כזה שהיא חווה את מהות המבנה שלה עצמה. בתנאים המודרניים של התודעה, הנפש חווה רק את מה שהתווסף למבנה שלה כאן על האדמה. מה שהיא קיבלה בירח הקדום כגוף אסטרלי נשאר בתת מודע; הוא מנצנץ בגוף האתרי, אבל אינו נחווה בתודעה הרגילה. עוד פחות חווה האדם את מה שהוא רכש כגוף אתרי במהלך אבולוציית השמש, או את מה שהוא קיבל לתוך גופו הפיזי במהלך האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. אלה אזורים סגורים בפניו. אבל על אזורים סגורים אלה עבדו אין ספור דורות של אלים, של היררכיות רוחיות. כאשר באמצעות ידע של ראייה רוחית, דרך התאמנות אזוטרית, אנו יורדים לתוך אזורים אלה וחודרים אל מעבר לתודעת האני שלנו לתוך הישות האמיתית שלנו, כאשר אנו פוגשים את מה שנמצא בתוכנו כגוף אסטרלי, אתרי ופיזי, אז אנו לא מגיעים לריק, אלא לסובסטנציית-עולם, לסובסטנציה קוסמית מעובה. אנו פוגשים שם את כל מה שיצרו אין ספור היררכיות רוחיות בתוכנו בני האדם במשך מיליונים על גבי מיליונים של שנים. אך כאשר, דרך טיפוח קפדני של ידיעה עצמית לפי הנחיה אזוטרית, האדם מנסה לצלול לתוך עבודתם של אין ספור דורות של אלים לאורך מיליוני שנים, הוא אינו פוגש בצורה טהורה את מה שיצרו האלים. כי האדם צבר והטביע שם את כל מה שהוא עצמו חווה לאורך הדורות כאימפולסים, תשוקות, חשקים, אמוציות ואינסטינקטים. לאורך ההתגשמויות שלו על האדמה, כל מה שהוא פיתח באופן זה התאחד עם מה שקיים שם למטה, בטבע האסטרלי, האתרי והפיזי שלו. ביחד הם יוצרים מעין מסה דחוסה. ובהתחלה אנחנו נכנסים לתוך המסה הדחוסה הזאת. מה שאנחנו בעצמנו תחבנו לטבע האלוהי שלנו מסתיר אותו מפנינו.

לכן, כאשר אנו צוללים פנימה לתוך עצמנו, אנו מוצאים בדיוק את ההיפך ממה שאנו מוצאים כאשר אנו מתפשטים לתוך המרחבים הקוסמיים. כאשר אנו יוצאים לתוך המרחבים הקוסמיים, קיימת הסכנה שבסוף נפגוש את הריק. כשאנו יורדים לתוך עצמנו קיימת הסכנה שנגיע לאזורים יותר ויותר דחוסים, שאנחנו בעצמנו הפכנו לכל כך דחוסים דרך האימפולסים, התשוקות והחשקים שלנו. בדיוק כמו שאנו מרגישים שהחומר של התודעה שלנו מתפזר ומתפורר כשאנו יוצאים אל המרחקים הקוסמיים, כך, כאשר אנו צוללים לתוך מעמקי הנפש שלנו, אנו חשים בעוצמה הולכת וגדלה שהודפים אותנו, כמו שהודף אותנו כדור גומי שחוזר לצורתו אחרי שהוא נמחץ. שוב ושוב, הודפים אותנו, כל פעם שאנו מנסים לחדור לתוך ישותנו הפנימית. אנחנו יכולים להיות מודעים היטב לכך. לא רק שאנו חשים אימה עמוקה מול האימפולסים, התשוקות והחשקים שלנו, שאותם אנו פוגשים לראשונה פנים אל פנים כאשר אנחנו נכנסים לתוך עצמנו, אלא – וזאת סיבה נוספת לחוות פחד עז – נדמה לנו שבכל רגע הם מנסים ללכוד אותנו. הם גדלים ומתעצמים, וטבע-הרצון שלהם בולט במיוחד. בעוד שבתודעה רגילה שלנו אנחנו מסוגלים לא לציית לדחף זה או אחר, לאינסטינקט זה או אחר, מהרגע בו אנו יורדים קצת לתוך עצמנו, האינסטינקטים הללו מפגינים את מלוא כוחם, ואיננו יכולים שלא להיכנע להם. שוב ושוב אוחז בנו בחוזקה רצון בעל טבע נמוך שמופיע בתוכנו, ואנחנו נזרקים בחזרה לעצמנו בצורה יותר גרועה מקודם. זאת הסכנה השנייה – שכאשר אנחנו צוללים לתוך עצמנו, אנחנו פוגשים את הצפיפות הגדולה של האימפולסים והאינסטינקטים שלנו.

אם כן, עלינו לעמוד מול שתי סכנות מטילות אימה. אם אנו רוצים לחדור למרחבים הקוסמיים, אנחנו בסכנת ההתמוססות של התודעה שלנו בתוך הריק. אם אנו צוללים לתוך עצמנו, אנחנו בסכנה שהתודעה שלנו תיכנע לדחפים ולאינסטינקטים הקיימים בתוכנו ושניפול קורבן לאנוכיות הגרועה ביותר. אלה שני הקטבים שביניהם מתרחשים מבחני הנפש: הפחד מפני הריק והנפילה לאנוכיות. כל המגוון של מבחני הנפש משתרע בין הקוטב שאנו מכנים התמוססות בתוך הריק לבין הקוטב של הכניעה לאנוכיות. בהקשר זה, גם הידע הגבוה יותר הוא מסוכן. כי דרכו אנו לומדים שאין ספור היררכיות רוחיות פעלו עלינו, שכל החלקים של כל הגופים שלנו, הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי שלנו, נבנו על ידי ההיררכיות, שישויות רוחיות קוסמיות פעלו כדי שבסופו של דבר ייווצר האדם. לכן כאשר בחיים האזוטריים האדם צולל לתוך ישותו הפנימית, הוא מוצף במחשבה: "אתה למעשה המטרה והיעד של האלים. הם עמלו כדי לברוא אותך." כאן האדם פוגש את הסכנה הגדולה של נפילה ליהירות ללא גבול.

כאשר קפזיוס שומע מפי פליקס בלדה[1] איך עמלו ההיררכיות הרוחיות, ושהאדם הוא היעד של כל מעשיהן, הוא פוחד מהגאווה שלו. זוהי משמעותן של החששות שהוא מביע. כשהוא מרגיש זאת, זה חלק ממבחן הנפש שהוא עובר. לכן כל כך חיוני שהאדם ייגש בענווה לידע הזה שהוא מטרת האלים, שהוא יפנים אותו בענווה. אחרת הוא יביא להתנשאות ויהירות. כי ברגע שאנו מבינים שהאדם הוא היעד של האלים, יש לנו בעולם הזה כל סיבה לגאווה, ליהירות. כשאנו רואים את האלים במקרוקוסמוס מתאמצים בלי הרף לפתח ולשכלל את בן האדם, יש לנו את כל הסיבות לגאווה.

יהיה טוב אם נְפַתֵח תמונות ורעיונות מוחשיים יותר לגבי האופן בו האלים עבדו בעבר על העיצוב והשכלול של האדם. במהלך אבולוציית שבתאי, הכתרים פעלו ביחד עם רוחות האישיות, במהלך אבולוציית השמש הקדומה הכרובים עבדו עם רוחות החוכמה והארכי-מלאכים, במהלך האבולוציה של הירח הקדום, השרפים פעלו ביחד עם רוחות התנועה והמלאכים.

האם אפשר להצביע על משהו שנמצא כעת על האדמה מכל הפעולה הזאת מבחוץ על צורת האדם? כאן אנו פוגשים שוב פעם תופעה אופיינית לחיי החשיבה בזמנים המודרניים, תופעה שכבר התייחסנו אליה לעתים קרובות בהרצאות אלו. למעשה, את ההוכחות הטובות ביותר לכל מה שמלמד מדע הרוח ניתן למצוא בעובדות של המדע המודרני. ההתפתחות של מדע זה לאורך עשרות השנים האחרונות מספקת לרוב הוכחה לכל מה שנאמר כאן. אך הפרשנות של העובדות על ידי הפילוסופיה המודרנית והמדע המודרני אכן מהווה מכשול גדול מאוד להבנה של מדע הרוח. העובדות כשלעצמן תמיד תומכות במה שאנו אומרים כאן, אך ההסבר הנוכחי שדרכו מפרשים את העובדות מהווה תמיד אבן נגף. זה באמת מדהים. כבר הצבעתי על דוגמאות ספציפיות במספר מקומות שונים. בוודאי הבנתם מההרצאות שלי שהמוח היה האיבר האנושי האחרון שהתפתח; הישויות הרוחיות מההיררכיות השונות פעלו והחדירו לתוך האדם כבר קודם לכן את שאר המבנה הפנימי שלו. אך החלק החצי-מודע בתוכנו ממשיך לעבוד גם היום על ארגון המוח. את זה ניתן לראות, רק שהתופעות הנפלאות והיפות שאותם מספק המדע המודרני אינן מובנות ומוסברות נכון. הרשו לי לתת לכם דוגמה.

בחודש אפריל של שנה זו, היינו יכולים לחגוג 50 שנה לתגלית חשובה ביותר של המדע המודרני. אם מבינים נכון תגלית זו, היא מאמתת במלואה את התורה המדעית-רוחית של האבולוציה. כמובן, ניתן להגיע לתגליות מדעיות רוחיות רק דרך ראייה רוחית, אך ניתן לאמת אותן על ידי העובדות שהמדע הרגיל מוציא אותן לאור. אני מתכוון ליום השנה ה-50 של ההרצאה בנושא מרכז הדיבור שניתנה על ידי הרופא והפילוסוף הגדול ברוקה [Broca] בפני החברה האנתרופולוגית בפריס באפריל 1861. כי העבודה של ברוקה היא הוכחה מוחלטת לכך שבחוקים הפנימיים השולטים במוח הפיזי אינה טבועה הנטייה לבנות את אותה תצורה באזור הספציפי של המוח שיוצרת הן את המודעות לפעולת הדיבור והן את הבנת הצלילים של הדיבור. באפריל 1861, כאשר ברוקה גילה שאיבר הדיבור נמצא בפיתול הקדמי השלישי של המוח, ושאיבר זה חייב להיות במצב תקין כדי שהאדם יבין את צלילי הדיבור, ושאזור נוסף חייב להיות במצב תקין גם כן כדי שהאדם יוכל לדבר, התגלית היוותה התקדמות חשובה שמדע הרוח יכול להשתמש בה לטובה, כהוכחה לעובדות שמדע הרוח כבר מכיר. מדוע זה כך? מפני שהאופן בו התפתח מרכז הדיבור מראה בדיוק שהתנועות החיצוניות של האדם, תנועות הידיים שלו (כלומר מה שהוא עושה בצורה חצי לא מודעת) משחקים תפקיד בתצורה של מרכז דיבור זה. מדוע מרכז הדיבור התפתח אצל האדם בצד שמאל במיוחד? מפני שבתנאי התרבות השולטים עד כה, האדם השתמש במיוחד ביד ימין. לכן הגוף האתרי והגוף האסטרלי, שמתוך הלא מודע גורמים לתנועות הידיים, הם אלה שפועלות בתוך המוח ומעצבים אותו. כיום האנתרופולוגיה מראה בצורה ברורה שהמוח נוצר על ידי כוחות מקרוקוסמיים מבחוץ פנימה. כאשר החלק הזה במוח נפגע או משותק, אין יכולת דיבור. אם לוקחים בחשבון שאת הצד של המוח שהתפתח יותר עקב היותנו ימניים ניתן להפעיל גם מצד שמאל, על ידי השימוש ביד שמאל – דבר שעדיין אפשרי בילדות אך לא מאוחר יותר בחיים – אז אנו רואים שעל ידי פעילות שיטתית מבחוץ ניתן לעצב את המוח כך שמתפתח בו מרכז-דיבור בפיתול השלישי התואם בצידו הימני של המוח. האם אין זה מחייב אותנו לומר שזאת טעות גדולה ביותר להאמין שיכולת הדיבור נוצרת דרך נטייה מוקדמת הטבועה במוח? לא, לא נטייה טבעית של המוח היא זו שיוצרת את יכולת הדיבור, אלא האדם, במהלך הפעילות שלו עצמו. יכולת הדיבור מתפתחת במוח מתוך המקרוקוסמוס. איבר הדיבור נובע מהשפה אותה אנו מדברים, ולא השפה נובעת מאיבר הדיבור. זה הוכח דרך העובדות הפיזיולוגיות החשובות שברוקה גילה. מרכז הדיבור עוצב מבחוץ, דרך העובדה שהאלים, או הישויות הרוחיות של ההיררכיות, עזרו לבני האדם לפתח פעילויות כאלה שיוצרות את מרכז הדיבור. מרכז הדיבור נולד מהדיבור, ולא ההיפך.

כשמבינים אותן נכון, כל התגליות המודרניות האלו מאמתות את מדע הרוח, וחבל שאני יכול להתייחס לדברים אלה תמיד רק בקצרה. אילו הייתי יכול להביא באופן יותר מפורט דוגמאות אופייניות מסוג זה, הייתם רואים עד כמה קצרי ראייה הם אותם אנשים שטוענים שמדע הרוח סותר את המדע המודרני. להיפך, מדע הרוח מתנגד רק לפרשנות של מדענים מודרניים, ואינו סותר בכלל את העובדות עצמן.

אם כן, העבודה של ההיררכיות, שפעלו לתוכנו מבחוץ, היא זו שעיצבה מהצורה המקרוקוסמית שלנו את מה שאנחנו במהלך הקיום הארצי. אנחנו באמת תוצר של המקרוקוסמוס. כיום אנחנו תוצר של תנועות הגפיים שלנו, תנועות הידיים שלנו, שמתקשרות בדיבור דומם. תנועות אלו מטביעות את חותמן על המוח, שלא הייתה טבועה בו נטייה מוקדמת לדיבור. לאדם הארכיטיפי עצמו לא הייתה כל נטייה מוקדמת לשום דבר, אלא הכול נוצר, פותח והוענק לו דרך הפעילות המקרוקוסמית של ההיררכיות הרוחיות.

מכאן תוכלו להסיק שבתודעה הנוכחית שלנו אנחנו למעשה חלשים. אם אנחנו מנסים לצאת אל תוך הקוסמוס, אנחנו מוצאים את עצמנו מול הריק; אם אנו מנסים לצלול לתוך עצמנו, אנחנו נופלים לתוך המלכודת של טבע-הרצון שלנו. זה מה שמביא למבחנים הקשים שמופיעים באופן הבלתי נמנע כאשר האדם בעל תודעה רגילה של היום רוצה לחקור באחד מהכיוונים האלה את סודות העולם, שמעוררים בו התפעלות, כי בהתחלה הם מופיעים בפניו כפלאי עולם.

מדוע זה כך? מפני שכאשר אנו יוצאים למרחב הקוסמי אנו מגיעים לאזור שבשתי ההרצאות האחרונות תיארנו כאזור של האלים או הישויות הרוחיות העליונות, ישויות שאינן אלא הרעיונות או ההשלכות של האלים האמיתיים; לכן אנו מגיעים לתוך עולם שאין לו קיום עצמאי. לא פלא שמה שהעולם הזה יכול להציע לנו מוביל אותנו בסופו של דבר לתוך הריק. לא משנה עד כמה האדם יתאמץ לרכוש ידע, כשהוא מגיע עד לאזורים אלה שאליהם מסוגלים לחדור הרעיונות שלו, הוא אינו יכול להגיע למציאות האמיתית, אלא רק לרעיונות של אלים. אבל אם האדם צולל לתוך עצמו, לתוך מה שנבנה במשך מיליונים על גבי מיליונים של שנים, אז הוא מגיע למעשים, להישגים, של הישויות הרוחיות האלוהיות האחרות, שבהרצאות האחרונות שלנו קראנו להן האלים התת-ארציים, האלים האמיתיים. אך כדי להגיע אליהם, עלינו קודם לחדור ולעבור דרך האימפולסים, החשקים, התשוקות שלנו עצמנו, דרך כל מה שתופס אותנו, אוחז בנו ומשנה אותנו כך שאנו נאלצים לפעול על פיו. וזה מוביל אותנו לאנוכיות ומנתק אותנו מאותם אלים מלמטה. זהו הקוטב השני של מבחני הנפש. אם אנו מנסים להגיע לאלים העליונים, אנו מגיעים אל הריק, לעולם שהוא רק רעיון; אם אנו מגיעים לאלים מלמטה, כל חשיבה נוטשת אותנו, מפני שאנחנו נתפסים באימפולסים המשתוללים בצורה עיוורת בישותנו הפנימית, ואנו נשרפים שם. מסיבה זו המבחנים כל כך קשים. אבל יש דבר אחד שנותן קרן של תקווה, בהתחלה תיאורטית בלבד. עלינו לומר לעצמנו: "לא משנה עד כמה מדוללים הרעיונות, או עד כמה מעט אנו יכולים לקבל עקב האנוכיות שלנו, אף על פי כן, כל זה בא מהקוסמוס כולו." אם רק נצליח להיות במודעות הזו באופן הנכון, כדי שנוכל להתבונן בה, בעצמאות שלה, להתבונן בה כמו שהיא, ואם המודעות הזו תלך ותתחזק, אז אולי נוכל להתקדם לאורך אחד משני השבילים, כך שנצליח לעבור את המבחנים. ניתן כאן אינדיקציה נוספת לגבי האופן בו אפשר להתקדם אל האמת בדרך אחרת מאשר בעזרת התודעה הרגילה.

נניח שאנו מחדירים לתוך עצמנו את אימפולס הכריסטוס, שאז אנו לומדים להבין את דברי פאולוס הקדוש במשמעותם העמוקה ביותר: "לא אני, אם כי כריסטוס בתוכי." אנו עומדים כאן, בהתחלה עם התודעה הרגילה שלנו, ואנו אומרים לעצמנו: "אינני רוצה שהתודעה הרגילה הזאת תפעל לבד, אינני רוצה להישאר לבד באישיות הזאת שלי, אלא אני רוצה להיות חדור בסובסטנציה שנמצאת מאז המיסטריה של גולגותא באטמוספירה של האדמה, אני רוצה להיות חדור בסובסטנציית-הכריסטוס." כשאנו חדורים בסובסטנציה זו, איננו לוקחים איתנו החוצה אל הקוסמוס רק את הרעיונות החלשים שלנו, אלא אנו נושאים איתנו את הסובסטנציה של כריסטוס, לא משנה לאיזה מרחקים אנו מרקיעים במרחבי החלל. ועל ידי כך מתגלה משהו מדהים ביותר, שהייתי רוצה להבהיר אותו כאן במונחים של ההתפתחות המדעית המודרנית.

המדע המודרני לקח כנקודת מוצא את התופעות של הטבע החיצוני, וייחס אותן לכוחות כאלה או אחרים. ואז המדענים המשיכו לחקור את מה שמתרחש בעולם החיצוני, את האור, את הצלילים וכו', עד שהגיעו לוויברציות, לחלקיקים של אתר בתנועה, או אפילו לחלקיקי חומר מדידים בתנועה, וראו ניצחון ביכולתם לצמצם את העולם כולו לעולם של אטומים של אתר נעים, מסתובבים וכו'. כעת המדענים נטשו לרוב את התפיסה הזו כי ראו שהיא אינה מובילה לשום מקום, אך התודעה של הציבור הרחב נשארה עדיין מאחור מהבחינה הזאת. היא תמיד נשארת כמה צעדים מאחורי התקדמות המדע. בקרב הציבור הרחב עדיין קיים הרצון להסביר את כל העולם בעזרת הרעיון המופשט של אטומים מסתובבים, כאילו המרחב כולו מורכב מוויברציות טהורות, מתנודות טהורות. כמובן, כאשר אנחנו פוגשים מסקנות כאלה עם הרעיונות שלנו ועם הניסיון האמפירי שניתן לצבור לגבי המציאויות, כאשר אנחנו נגשים למה שנקרא היקום האטומי, אנחנו מייד מרגישים את הריק; מפני שאין כל קיום לאטומים האלה, שהם המצאות של המדע. כן יכולים להיות אטומים כל עוד יש להם מציאות אמפירית, כל עוד המחקר המיקרוסקופי מגלה אותם, בכל מקום בו יש חומר הניחן באור ובחום. אך אין זה מוצדק כלל לנסות להסביר את האור ואת החום עצמם בעזרת אטומים או וויברציות של אטומים; כי אז אנו מביאים לעולם מערכת קוסמית שהיא ההמצאה שלנו, ומערכת קוסמית שבני האדם ממציאים מובילה למשהו שאין בו כל תוכן אמיתי. דרך החשיבה לתיאוריה על היקום, וקוסמולוגיה שכזאת, שבני האדם יצרו, מובילה למשהו שכבר אין בו כל תוכן אמיתי. לכן כבר אין שום תוקף לתאוריה הישנה הזו של אטומים. אנחנו מדמיינים אותה, אך מרגישים שאין לה כל קשר עם המציאות.

הדבר שונה לחלוטין כאשר אנו מחדירים לתוך הרעיונות שלנו, לתוך החוקים המופשטים שלנו, את אימפולס הכריסטוס; וכשאני מדבר על מה הוא באמת אימפולס הכריסטוס, כולכם יודעים שאינני מתכוון לשום דבר שקשור לדוגמות של המסורות הדתיות. אני מתכוון לאימפולס הכריסטוס הגדול המקרוקוסמי. עלינו להחדיר אותו לתוך עצמנו במובן של דברי פאולוס. איננו נושאים איתנו החוצה אל תוך הקוסמוס את הרעיונות והמושגים המופשטים שלנו, אלא מה שהם נהיים כצורה של התודעה המודרנית שלנו, החדורה באימפולס הכריסטוס. וכאן אנו חווים משהו מוזר מאוד. כשם שאנו נעשים יותר ויותר ריקים ודלים כאשר אנו ממשיכים להתקדם החוצה עם תודעה שאין בה כריסטוס, ובסופו של דבר התודעה שלנו מתפרקת ומתפזרת כולה בתוך הריק הקוסמי, כך, ברגע שקיבלנו את אימפולס הכריסטוס, התודעה שלנו נהיית עשירה יותר, מלאה יותר, ככל שאנו מתקדמים למרחבים הקוסמיים. ואם הגענו לשלב של ראייה רוחית, הודות לנפש החדורה בכריסטוס, אז הנפש מתמלאת בסובסטנציה נפשית עשירה, כך שהיסודות האמיתיים של המציאות עומדים סוף סוף בפנינו בכל פארם וגדולתם כמציאויות על-חושיות. בעוד שללא כריסטוס התודעה שלנו מביאה אותנו אל הריק, התודעה המלאה בכריסטוס מביאה אותנו לסיבות האמיתיות של תופעות העולם ו"פלאי העולם". לכן, בספרון ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות[2] העזתי לומר, גם אם היום זה נשמע כדבר משוגע או טיפשי: בעתיד יופיעו כימיה ופיזיקה, פיזיולוגיה וביולוגיה חדורים באימפולס הכריסטוס, ומבחינות רבות שאפילו לא יכולים לחלום עליהן היום, המדע האמיתי יהיה מלא באימפולס הכריסטוס. כל מי שאינו מאמין בכך צריך רק לדפדף בספרי ההיסטוריה כדי לגלות איך לעתים קרובות הטיפשות של הזמנים הקדומים הפכה לדעה הרציונלית של העתיד. אם מישהו מרחם עלינו מפני שאנחנו מדמיינים שמה שנחשב לטיפשי בימינו ייחשב להגיוני בעתיד, עליו לזכור זאת. עד כמה שזה יראה טיפשי לאנושות של ימינו לחשוב על כימיה כריסטיאנית, בעתיד זה ייראה הגיוני למדי. כשאנו נושאים את כריסטוס איתנו לתוך השקפת העולם שלנו, הוא יעניק לנו שפע במקום ריק.

אם בוחרים לצעוד בדרך הכריסטיאנית, אם ברוח של מה שנאמר עד כה אנו ממלאים את נפשנו באימפולס הכריסטוס במובן של דברי פאולוס, ואז צוללים לתוך עצמנו, מה קורה אז? אימפולס הכריסטוס פועל כמו חומר מסיס, ההורס את האנוכיות שלנו. אנו שמים לב שככל שאנו יורדים עמוק יותר לתוך עצמנו עם אימפולס הכריסטוס, האנוכיות שלנו מסוגלת לאחוז בנו פחות. אנו ממשיכים להתקדם עוד ועוד אל תוך עצמנו, וכאשר אנו חודרים ועוברים דרך האימפולסים והתשוקות האנוכיות שלנו עם אימפולס הכריסטוס בתוכנו, אנו לומדים להכיר את ישות האדם, אנו לומדים להכיר את הסודות של אותו "פלא העולם" שהוא האדם. למעשה, אימפולס הכריסטוס מאפשר לנו ללכת הרבה יותר רחוק. בעוד שללא אימפולס הכריסטוס אנחנו נזרקים לאחור כמו כדור גומי, ואיננו מצליחים להיכנס לתוך עצמנו, לתוך הספירה של המבנה האנושי שלנו, עם כריסטוס אנחנו חודרים יותר ויותר עמוק לתוך עצמנו, ולבסוף יוצאים בצד השני, אפשר לומר. כך שבין אם אנו יוצאים לתוך הקוסמוס ומוצאים את עיקרון הכריסטוס במרחבי החלל, או אם אנו חודרים פנימה למטה לתוך הספירה של האלים התת-ארציים, בכל מקרה אנו מוצאים שאנחנו משוחררים מעצמנו. במרחב הקוסמי איננו מתפזרים או מתפרקים, ואנו מוצאים את עולמם של האלים העליונים; כשיורדים למטה, אנו חודרים לתוך העולם של האלים האמיתיים.

נוכל להציג את שני השבילים – זה שמוביל לתוך עצמנו, וזה שלוקח אותנו אל מרחבי החלל – כעיגול, ונגלה שבסוף הם נפגשים מחוץ לעצמנו. הן מה ששייך לטבע הרצון, שאחרת היינו צוללים לתוכו כמו לתוך אזור של להבה שורפת, והן מרחבי החלל, שאחרת היינו נעלמים בהם כאילו לא היינו כלום – שתי הממלכות הללו נפגשות. המחשבות שלנו אודות העולם מתאחדות עם הרצון שבא ופוגש אותנו מן העולם כאשר אנו יורדים לתוך עצמנו. מחשבות מלאות-רצון, מחשבות שרוצות! בשל כך, איננו נמצאים עוד בנוכחותן של מחשבות מופשטות, אלא של מחשבות קוסמיות, מחשבות שהן עצמן בוראות, מחשבות שיכולות לרצות. מחשבות רוצות: זה אומר ישויות אלוהיות, ישויות רוחיות, מפני שמחשבות שמלאות ברצון הינן ישויות רוחיות. כך המעגל מושלם. כך אנו עוברים בבטחה דרך המבחנים העומדים מול נפשנו, בעוד שאחרת היינו נעלמים לתוך הכלום בגלל החולשה של נפשנו. כך אנו עוברים, כאשר אנו יורדים לתוך עצמנו, דרך האנוכיות הענקית שלנו, כלומר דרך הנפש החזקה בעצמיותה ובאנוכיותה. בכל כיוון אנו מגיעים למה שיכול להוביל אותנו למצוקה נפשית, אבל לעולם לא יכול לספר לנו דבר על העולם.

עלינו לצעוד בשני השבילים האלה, עלינו לחוות את שני המכשולים האלה, הן את הפחד בפני הריק, והן את ההתנגדות של האנוכיות שלנו. וכאשר אנו חודרים ועוברים דרך עצמנו לצד השני של טבע הרצון, ומתקרבים לקוסמוס, ברגע שאנו יוצאים כך מתוך עצמנו, אנחנו מוצפים ברגש של חמלה ללא גבולות, בסימפתיה אינסופית לכל הבריות. כאשר המעגל נסגר, הסימפתיה הזו, החמלה הזו, מתאחדת עם המחשבות הקוסמיות שאחרת היו מתאדות, אך כעת מקבלות תוכן מלא. לאט לאט אימפולס הכריסטוס מוביל אותנו להשלים את המעגל, מלמד אותנו להכיר את מה שחי וקיים במרחבי החלל כמחשבות מלאות ברצון, כלומר מחשבות אמיתיות, מחשבות מלאות בהוויה. אך אם המבחנים הובילו אותנו קדימה באופן זה, הנפש שלנו עברה טיהור, היא חדורה כולה בתהליך הזיכוך שהיה עלינו לחוות. מפני שבכיוון למטה היה עלינו לפלס את דרכנו דרך מה ששומר הסף מראה לנו כדחף לאנוכיות, אנחנו חסינים גם נגד כל מה שיכול לגרום לנו להיעלם במרחבי החלל, ואנחנו חסינים נגד הפחד מהריק.

החוכמה הזו, ששלטה במיסטריות היווניות הקדומות, מובילה אותנו לסוד העמוק ביותר הטמון במבחני הנפש. לכן התלמידים במיסטריות יווניות אלה כוונו מצד אחד אל הפחד מהתהום האינסופי ואל ידע; מצד שני, דרך הפיתוי לאנוכיות וההתגברות עליה, הם כוונו לחמלה וסימפתיה ללא גבולות כלפי כל הבריות. במיזוג, בהתאחדות, של החמלה עם החשיבה, הם חוו טיהור מכל מבחני הנפש. בטרגדיה היוונית הקדומה, בדרמה היוונית המקורית, ניתן לראות השתקפות עמומה של טיהור זה. הדרמות הראשונות של אייסכילוס, ובמידה פחותה גם בדרמות של סופוקלס, מאפשרות לנו לזהות מה הייתה מטרתן. האופן בו מתרחשת העלילה על הבמה אמור לעורר גם פחד וגם רחמים, ודרכם להגיע לקתרזיס, לטיהור. אריסטו, שהכיר את המסורת שעל פיה הדרמה היוונית מתארת במיניאטורה את אותם רגשות עוצמתיים של פחד ושל אנוכיות, את ההתגברות על הפחד דרך אומץ, ואת ההתגברות על האנוכיות דרך סימפתיה, דרך סימפתיה ללא קץ – אריסטו, שידע שהדרמה היא אמצעי הוראה במיניאטורה, הגדיר את הטרגדיה כהצגה של רצף אירועים, שמטרתם לעורר פחד ורחמים בנפש האדם ולטהר אותו באמצעות תכונות אלו.

במהלך הזמן האמיתות הגדולות האלו אבדו. כאשר במאה ה-18 ובמאה ה-19 התחילו ללמוד שוב את אריסטו, נוצרו ספריות שלמות מלאות בתיאוריות המנסות להסביר למה בדיוק התכוון אריסטו. אי אפשר להבין את כוונתו של אריסטו עד שלא מבינים שמקור הדרמה נמצא במיסטריות הקדומות. לכן אנשים משכילים מסוגלים לגעת רק בשכבה השטחית ביותר של הנושא, כי למרות כל העבודה שנעשתה כדי להסביר את מושג הדרמה, הספריות האלו אינן תורמות להבנת ההגדרות האריסטוטליות של הפחד והרחמים. ובכן, אנו רואים שהמבחנים הפנימיים נובעים באופן בלתי נמנע מהתפתחות העולם והאנושות. אבל אנחנו רואים גם שמבחנים אלה מגיעים מפני שהנפש חשה מחוייבת לצעוד בשני השבילים, אחד אל תוך המרחבים הקוסמיים, והשני לתוך המעמקים של הווייתה. אנו רואים שהנפש חייבת לעבור את המבחנים האלה, מפני שבאף אחד מהכיוונים אין דרך סלולה, אך אנו רואים שהיא יכולה לקוות להשלים את המעגל, למצוא מצד אחד רצון, ומצד שני חשיבה, ובכך להגיע למציאויות האמיתיות, שבהן העולם מתגלה כרוח-רוצה, כרצון רוחי.

לבסוף אנו מגיעים לנקודה בה העולם כולו מתמוסס לתוך הרוח, אנו רואים רוח בכל מקום, ועלינו להכיר בכך שכל דבר חומרי הוא רק ההתגלות החיצונית של הרוח, פנטום, אשליה של הרוח. העובדה שאנו חיים ברוח אבל איננו מכירים את עצמנו ברוח היא הסיבה לכך שעלינו לעבור מבחנים כאלה. כי למעשה אנחנו חיים באמת ברוח, מבלי לדעת זאת. אנו רואים את הרוח בצורה מטעה, ועלינו להמשיך לצעוד אל המציאות ולצאת מתוך האשליה של מי שאנחנו, להתעורר מהחלום שבו אנו חולמים את עצמנו. עלינו להשיל את כל מה שמזכיר לנו את החומר או את חוקי החומר. זהו שביל שאת סופו אנחנו יכולים רק לדמיין בצורה מעורפלת, אבל זה נותן לנו את הכוח שאומר לנו: בסופו של דבר נוכל לסגור את המעגל, ונוכל למצוא ב"התגלויות הרוח" את הפתרונות לסודות של "פלאי העולם", ואת הפיצוי על "מבחני הנפש" שחווינו.

לכן, לימוד אמיתי של מדע הרוח לעולם לא צריך להרפות את ידינו. גם כשעלינו להצביע על חומרת המבחנים הפנימיים שלנו, על העובדה שיש לחזור עליהם שוב ושוב, אנחנו תמיד חייבים לומר לעצמנו: עלינו להכיר אותם, ועלינו גם לחוות אותם, כי להכיר אותם באופן מופשט לא יועיל לנו. אך עלינו להאמין שכאשר נעבור את מבחני הנפש, אנו נוכל להתקדם ולהגיע להתגלויות של הרוח. כמובן, אם מישהו רוצה להרגיע את עצמו עם המחשבה שבכל מקרה בבוא היום יופיעו בוודאי התגלויות הרוח, ולכן אין צורך ללכת לחפש מבחנים, אז דווקא הוא יהיה הראשון שיפגוש אותם. למשל, אם מישהו יטען: "במחזה הרוזנקרויצרי הראשון שלך אנו רואים התפתחות של הנפש שככל הנראה מראה לנו שיוהנס תומזיוס כבר הגיע לרמה רוחנית מסוימת. לכן, אנחנו יכולים לסמוך על כך, ולוותר על המחזה השני מבחן הנפש, ואנו יכולים פשוט לקוות שמתישהו תגיע התגלות הרוח. איזה צורך יש לנו להיכנס למבחנים פנימיים?" כל מי שטוען משהו דומה לכך יצלול מייד לתוך המבחנים הקשים ביותר מכולם, כי התודעה הרגילה שלנו, דרך האינטלקט שלנו, הופכת אותם לבלתי נמנעים. לכן עדיף שנחווה את כל סוגי המבחנים שהנפש מסוגלת לחוות, עדיף שנכיר את כל סוגי המבחנים הפנימיים מבלי להירתע, כדי שנוכל להבין שאפילו אדם כמו יוהנס תומזיוס יכול ליפול לאשליה ולטעות, ועליו להתקדם הלאה בדרכים לא צפויות. אך לעולם אין לאבד את הביטחון בכך שנפש האדם מסוגלת לשאת למעלה את האני האלוהי שלה אל התגלויות הרוח. כי זו הדרך של נפש האדם! היא פוגשת את העולם, היא רואה את העולם כמאיה או כאשלייה הגדולה, היא מרגישה שבתוך המאיה הזאת טמונים "פלאי העולם"; הפליאה מציפה את הנפש כמבחן הראשון שלה, ואז המבחנים נעשים יותר ויותר חמורים, אך הנפש מסוגלת לשמור על כוחותיה עד שהמעגל נשלם, ולבסוף "פלאי העולם" מוצאים את פתרונם, ו"מבחני הנפש" מביאים להיטהרות ב"התגלויות הרוח". זאת הדרך של נפש האדם, אך לא רק של נפש האדם, מפני שבתוכה פועלות ושואפות כל ההיררכיות האלוהיות.

ודברים אלו מביאים אותנו לסוף המשימה שהצבנו לעצמנו בסדרת ההרצאות של שנה זו: לעורר מחשבה והתבוננות על הקשר בין "פלאי העולם, מבחני הנפש והתגלויות הרוח."

—————————————————————————————-

  1. ראה סצנה 5 של מבחן הנפש – יצא בעברית בהוצאת סופיה.
  2. יצא בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.