עיקרון האקונומיה הרוחית – 01

עקרון האקונומיה הרוחית

ביחס לשאלות ראינקרנציה,

מזווית ההדרכה הרוחית של האדם.

רודולף שטיינר

11 הרצאות    GA109

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 1 היידלברג 21.1.1909

העיקרון של כלכלה רוחית ביחס לשאלות של ראינקרנציה, מזווית ההדרכה הרוחית של האדם

אנו עומדים לדון כאן בכמה שאלות אינטימיות של ראינקרנציה שיכולות להיבחן רק בחוג מוכן היטב של אנתרופוסופים. בזה איננו מתכוונים רק לכך שהם צריכים להיות מוכנים היטב בידע תיאורטי, אלא שהם פיתחו גם את הרגישות שלהם בעזרת עבודה משותפת עם אחרים בתוך הענף. כולנו זוכרים שהתפיסה שלנו והרגישות עבור האמת השתנו בעזרת שיתוף פעולה זה. במה שהיום איננו רק מאמינים, אלא גם מקבלים כאמת שהיא מעבר למציאות של האמונה, היה דבר שלא יאמן קודם לכן ועדיין נראה כשטות דמיונית או הזיות, לבאים מן החוץ. זהו סימן להתקדמות אם אנשים מתרגלים לחיות באמת בתפיסות הללו, כי רק אז הם יכולים להתחיל להתייחס לשאלות מיוחדות. הרבה ממה שיצוין כאן ייראה כמרוחק ולמרות זאת עלינו להתחיל בחזרה לאחור, לתקופות רחוקות מאוד באבולוציה האנושית. כל הדברים הללו זורקים אור על הבנתנו את החיים ותופעותיהם. הבה נתחיל בזה שנציג לפני נפשותינו כיצד התהליך של ראינקרנציה מתרחש באופן כללי.

כאשר בני האדם עוברים דרך שער המוות, יש להם בתחילה חוויות מסוימות. החוויה הראשונה היא ההרגשה שהם נעשים גדולים יותר ויותר או שהם גדלים מעבר לעורם. הדבר קורה משום שהאדם מקבל תפיסה שונה של הדברים מזו שהיתה לו קודם לכן בחיים הפיסיים. לכל דבר בעולם הפיסי יש מקום מוגדר – לכאן או לכאן – מחוץ למתבונן. אבל לא כך הוא בעולם חדש זה. שם, כאילו שהאדם נמצא בתוך האובייקטים, משתרע איתם או בתוכם ואילו קודם לכן, הוא או היא היו רק אובייקט נפרד במקומם שלהם. בחוויה השניה אחר המוות, יש לאדם תמונת זכרון של החיים שזה עתה הושלמו, כך שכל מה שאירע בהם מתרחש שוב כזיכרון מקיף וכולל. תהליך זה מתמשך תקופה מוגדרת של זמן. מסיבות שאיני יכול לפרטן היום, משך הזיכרון הזה קצר יותר או ארוך יותר, תלוי באינדיבידואל. באופן כללי, משך המצב הזה נגזר ממשך הזמן שהאדם היה מסוגל להישאר ער בהתמדה במשך החיים שחלפו, מבלי להיכנע אפילו פעם לכוחות השינה. שערו בנפשכם שאדם מסויים מסוגל להישאר ער עד ארבעים ושמונה שעות לכל היותר באופן רצוף; במצב זה תמונת הזיכרון שלאחר המוות תמשך גם היא ארבעים ושמונה שעות. ובכן, שלב זה הוא כמו מבט כולל על החיים שעברו.

לאחר מכן עוזב הגוף האתרי את הגוף האסטרלי בו שוכן האגו. כל השלושה היו מחוברים מן הזמן שעזבו את הגוויה הפיסית, אבל כעת הגוף האתרי מפריד עצמו משני האחרים והופך ל"גוויה אתרית". אך בני האדם של ימינו אינם מאבדים את גופם האתרי באופן מוחלט, אלא לוקחים עמם "תמצית" או "קטע" ממנו לכל הזמנים שיבואו. כך, במשמעות זו, הגוויה האתרית מושלכת הצידה אבל פירות החיים האחרונים נישאים הלאה ע"י הגוף האסטרלי והאגו. אם ברצוננו לדייק יותר, עלינו לומר שמשהו נלקח הלאה גם מהגוף הפיסי. מעין "תמצית רוחית" ממנו – התשתית עליה דיברו מיסטיקנים של ימי הביניים. תמצית זו של הישות הפיסית זהה בכול אחת מתקופות החיים שחלפו; היא מייצגת את העובדה שהאגו התגשם בגוף. מצד שני, התמצית של הגוף האתרי שונה מתקופת חיים אחת לשנייה והיא תלויה בחוויות שנחוו בחיים ובמידת ההתקדמות שנעשתה בהם.

ואז מגיע המצב הנקרא קמלוקה, זמן גמילת הנפש מן ההשפעות של הקיום הפיסי-חושי, ואשר נמשך כשליש מן הזמן של החיים הפיסיים האישיים. לאחר שהגוף האתרי הושלך, עדיין מכיל הגוף האסטרלי את כל התאוות והתשוקות וכל מה שנמצא בו, עד לסוף החיים. הללו חייבות להעלם ולהיטהר, זוהי קמלוקה. ואז מושלך הצידה הגוף האסטרלי וגם כאן הפרי, "התמצית האסטרלית" נלקחת הלאה ואילו השאר – הגוויה האסטרלית – מתמוססת לתוך העולם האסטרלי. האדם נכנס עתה לתוך הדוואכאן, היכן שהוא או היא מכינים בעולם הרוחי חיים חדשים עבור העתיד. כאן בני האדם חיים עם מאורעות וישויות רוחיות עד שהם נקראים שוב לתוך העולם הפיסי; אם משום שהקרמה האישית דורשת זאת ואם בגלל שזקוקים לאינדיבידואל מסויים על האדמה הפיסית.

זהו תיאור כללי של התהליך. החיים בממלכת הרוח מתקדמים באופן יציב וקבוע כשהעתיד מחבר עצמו אל העבר ומאורעות שיבואו, מעוצבים בעזרת מאורעות העבר. אם מישהו לוקח בחשבון את הפרטים של התהליכים האלה, הרבה מן הדברים המופלאים נעשים ברורים. פרטים אלה אינם נכללים בהצגה פשוטה של תהליך הראינקרנציה. הדבר ברור, אחרי הכל, שקיימים הבדלים גדולים כאשר מתבוננים במהלך ההתפתחות האנושית כך שלתמציות או תרכיזים של גופים אנושיים יכול להיות ערך שונה. תלוי הדבר בסוג הפירות שהם יכולים למצות מן החיים. כשאנו זוכרים שקיימים מנהיגים גדולים של האנושות, מתקדשים, המנהיגים בני אדם אחרים לתוך העולמות הרוחיים, אזי עלינו לשאול את עצמנו שאלה זו: מה גורם לסגולות של המתקדשים להישמר עבור העתיד? כמובן, ההיסטוריה החיצונית אינה יכולה לספק תשובה לשאלה זו. מה שעלינו לעשות הוא לבחון את הראינקרנציה של מתקדשים ואז ליישם את התוצאות של חקירתנו. נתחיל במתקדשים הקדומים ביותר.

לפני שהאנושות יישבה את היבשות שאנו מכירים כיום, הפיסיוגנומיה של האדמה היתה שונה למדי. האזור שהיום מכוסה ע"י האוקיינוס האטלנטי היה היבשת האטלנטית שנהרסה בשואה כבירה, כפי שתואר ע"י עמים רבים ב"אגדות המבול". לאטלנטים – אנו עצמנו – היו מנהיגים ומתקדשים גדולים, ואפילו בימים ההם התקיימו מקומות של הוראה או בתי ספר בהם לימדו המתקדשים. את קיומם של בתי ספר אלה אפשר לאמת היום באמצעות חקירה של ראיה רוחית. שם הולם עבור בתי הספר הללו, היכן שהמנהיגים לימדו וחיו, הוא המילה "אוראקל". המנהיג החשוב ביותר חי באחד האוראקלים הגדולים והחשובים ביותר – אוראקל השמש. משימתו העיקרית כללה גילוי של סודות השמש – לא השמש הפיסית, החיצונית, אלא השמש האמיתית. האחרונה מורכבת מישויות רוחיות אשר עושות שימוש בשמש הפיסית באותה דרך שבה בני האדם עושים שימוש באדמה. לראות ולגלות את סודות קיום השמש היתה המשימה של אוראקל השמש הגדול. עבורם אור לא היה משהו פיסי, אלא כל קרן שמש ייצגה מעשה של ישויות רוחיות הגרות על השמש. ישויות כבירות אלה שכנו באופן בלעדי על השמש במשך התקופה של אטלנטיס העתיקה. מאוחר יותר, כאשר הישות הנעלה שכונתה הכריסטוס התאחדה עם האדמה, לא היה הדבר נכון יותר. לכן אפשר לקרוא לאוראקל השמש אוראקל הכריסטוס. האיחוד של ישות הכריסטוס עם האדמה התרחש כאשר הדם זרם מפצעיו של ישוע כריסטוס בגולגותא; כאשר תמציתו התאחדה עם האטמוספירה של האדמה, כפי שאפשר לראות אפילו היום במבט לאחור בראיה רוחית. כך ירדה ישות-הכריסטוס מטה מן השמש לאדמה. כאשר אור של הארה רוחית נפל על שאול-פאולוס ליד דמשק, ראה פאולוס את הכריסטוס שהיה מאוחד עם האדמה וידע מיד שהיה זה הוא אשר דמו נשפך בגולגותא.

אוראקל השמש של אטלנטיס העתיקה ניבא כבר אז את בואו של כריסטוס, של אל-השמש. לבטח כונה הוא כריסטוס רק מאוחר הרבה יותר, אבל אנו יכולים עדיין לומר שאוראקל השמש הוא אוראקל הכריסטוס. לאוראקלים הללו היו ממשיכים רבים בתקופות מאוחרות יותר, כמו האוראקלים של יופיטר, מרס, וונוס, מרקורי ווולקן. כל אחד מהם עם המיסטריות והתורות הגדולות שלו. לקראת סוף התקופה האטלנטית נוצרה קבוצה של בני אדם מתקדמים בשכנות למה שהיום הוא אירלנד. המנהיג הגדול בחר מעטים מקרבם, אשר היו צריכים לשאת הלאה את חיי התרבות, כאשר הקטסטרופה הממשמשת ובאה תתרחש לבסוף. כך או כך, נדידות עצומות כבר התרחשו זמן רב לפני כן, כאשר היבשות של אירופה, אסיה ואפריקה החלו לעלות מתוך הים. ממשיכים רבים של האוראקלים הישנים התהוו על יבשות אלה, אבל לא בלי לאבד באופן הדרגתי את המשמעות והחשיבות של האוראקלים הישנים. המנהיג הגדול בחר את הטובים שבאנשים כדי להוליכם אל ארץ מיוחדת. היו אלה אנשים פשוטים שנבדלו מרוב האטלנטים האחרים, בכך שאיבדו כמעט לחלוטין את הראיה הרוחית שלהם. היזכרו בכך שלרוב אנשי אטלנטיס היתה ראיה רוחית. כאשר נרדמו בלילה, לא איבדו את תודעתם, אלא רק עולם החושים נעלם ובמקומו עלה עולם הרוח, בו היו הם בני לוויה לישויות רוחיות-אלוהיות. האנשים המתקדמים באטלנטיס החלו לפתח את האינטלקט שלהם, אלא שעדיין היו אנשים פשוטים בעלי חום פנימי והיו מסורים עמוקות למנהיגם. מנהיג זה לקח קבוצה נבחרת זו למזרח, למרכז אסיה, מקום שם ייסד את המרכז לתרבות הפוסט-אטלנטית. לאחר שהקבוצה הגיעה למרכז אסיה היא נשמרה בבידוד מבני אדם בלתי מתאימים למשימה. צאצאי קבוצה זו חונכו בתשומת לב מיוחדת, והם בלבד פיתחו את האיכויות הדרושות כדי לעשותם למורים גדולים.

כל זה קרה בדרך מיסתורית. היה זה תפקידו של מאנו ‎(MANU), המנהיג הגדול, לעשות את ההכנות הדרושות כדי לשמר עבור הגזע החדש, כל שהיה טוב בתרבות האטלנטית וכך להניח את היסודות להתקדמותה של תרבות חדשה. החכמים שחיו באוראקלים הקטנים יותר, לא היו מסוגלים להתמסר בעצמם למשימה זו, משום שרק מאנו שימר מן המתקדשים הגדולים של האוראקלים את מה שאנו מכנים הגוף האתרי. כפי שראינו, גוף אתרי זה מתמוסס באופן נורמלי כגוויה השניה. אבל במקרים מסויימים היה נשמר. החכמים הגדולים ביותר שבאוראקלים עבדו כה הרבה על הגופים האתריים שלהם עד שנעשו רבי ערך מדי מכדי להתפזר בפשטות בעולם האתרי הכללי. לפיכך, שבעת הגופים האתריים הטובים ביותר, אלה השייכים לשבעת המתקדשים הגדולים ביותר, נשמרו עד שמאנו טיפח את שבעת האנשים המצוינים ביותר מקבוצתו בדרך כזו שהיו מתאימים לספוג את הגופים האתריים השמורים. רק הגוף האתרי של המתקדש הגדול של אוראקל הכריסטוס טופל, באורח שונה במובן מסוים, מהאחרים. וכך, שבעת החכמים, או רישים (RISHIS) שקיבלו את שבעת הגופים האתריים של המתקדשים הגדולים, הלכו להודו, היכן שנהיו המייסדים והמורים הגדולים של התרבות ההודית.

תרבות קדושה ועתיקה מאוד זו של התקופה הקדם-וודית[1] צמחה משבעת הרישים אשר שאלו את הגופים האתריים המשומרים של המתקדשים של האוראקלים השונים, כמו זה של וונוס, יופיטר, מרס וכן הלאה. למעשה, העתקים של המתקדשים הללו, הישנות היכולות שלהם, באו לידי מימוש ברישים הללו, למרות שכלפי חוץ הם נראו כאנשים פשוטים. חשיבותם לא באה לידי ביטוי בהופעתם החיצונית, האינטלקט שלהם לא היה שווה-ערך לגדולה של נבואותיהם. הרישים, שהיו בעלי גופים אסטרליים וגופי אגו משלהם ואשר הוענקו להם גופים אתריים של החכמים הגדולים, לא היו מלומדים ולא היו במעמד גבוה במונחים של כוח שיפוט כפי שהיו רבים מבני זמנם, או כמו אנשים רבים בתקופתנו. אבל בעידן מלא השראה הלכו בדרך שעוצבה ע"י ישויות האוראקלים שגופיהם האתריים נהיו פעילים בתוכם. במשמעות זו היו הם מכשירים בלבד, דרכם נמסרה החכמה העתיקה – הוודות, שהן כמעט בלתי ניתנות להבנה עבור אדם בן זמננו. כך נתגלתה החכמה העתיקה של האוראקלים הקדומים ובתוכם היוצא מן הכלל – אוראקל השמש, או כריסטוס; אוראקל שלא יכול היה להתגלות בשלמות בדרך זו. רק השתקפות חיוורת של חכמת השמש יכלה להיות מועברת מאחר שהיתה כה נעלה שאפילו הרישים הקדושים לא יכלו לתפסה.

כאן אנו יכולים לראות שתהליך הראינקרנציה אינו מתקדם תמיד באופן חלק ובדרכים הרגילות, כפי שמשערים בדרך כלל. אדרבה, אם גוף אתרי הוא בעל ערך מיוחד, הוא – בביטוי מטאפורי – נשמר כמו תבנית שיכולה להיות מוטבעת בבני אדם בתקופות מאוחרות יותר.

התרחשות כזאת אינה כה נדירה והרבה אנשים פשוטים יכולים להיות בעלי גופים אתריים בעלי ערך עצום שנשמרו לשימוש מאוחר יותר. לא כל הגופים האתריים מתמוססים לאחר המוות. כמה מהם, בעלי ערך מיוחד, מועברים לבני אדם אחרים. אבל ה'אני' של האינדיבידואל המקבל את הגוף האתרי או האסטרלי אינו עובר כלל עם האגו של התורם. התעלמות מעובדה זו עשויה להוביל בקלות לתפיסה מוטעית ביותר של מי שחוקר את עברו של אדם בשיטות מוטעות של חקירה רוחית. מסיבה זו התיאוריות האוקולטיות אודות חיים מוקדמים של אישים שונים הן לעיתים קרובות מוטעות לחלוטין. בדיוק כפי שיהיה זה מוטעה לומר שלשבעת הרישים היו אותם גופי אגו כמו למתקדשים שאת גופיהם האתריים קיבלו.

רק כאשר יודעים אנו דברים אלו, יכולים להשיג בהירות אודות דברים רבים וחשובים באבולוציה האנושית, כמו שימור ההישגים האנושיים עבור הכלכלה של הטבע.

דרך ההעברה של שבעת הגופים האתריים הללו ניצלו ונשמרו הערכים הנעלים ביותר של התרבות האטלנטית עבור הדורות הבאים.

הבה נדון בדוגמא אחרת שלא יכולתי להזכיר אותה קודם ונתבונן בתקופה הפרסית הקדומה, בתקופה של תרבות זארטוסטרא.[2] אנו מחשיבים אותה כתקופה חשובה משום שזוהי התקופה הפוסט אטלנטית הראשונה בה נעשו מאמצים גדולים לכיבוש העולם הפיסי. במשך התקופה ההודית היו הגעגועים למציאות הרוחית דומיננטיים בחשיבה של בני האדם. רובם העריכו את העולם הרוחי כממשי וחשו כמו זרים במציאות הפיסית, שהיתה עבורם ארעית, אשלייתית, מאיה.[3] תודעה זו השתנתה בתרבות הפרסית הפרהיסטורית בעזרת הטכניקות של זאראטוסטרא. יש לומר, הטכניקות של זאראטוסטרא הראשון והמקורי, משום שהיו "זאראטוסטרא" רבים אחריו. משימתו כמנהיג היתה למשוך את תשומת לבם של בני האדם אל המישור הפיסי, להמציא המצאות, לייצר כלים ומכשירי עבודה וכך לכבוש את העולם הפיסי. הדבר היה דרוש משום שבני האדם היו צריכים להכיר את העולם הפיסי כמשהו חשוב עבורם. אך "המפתה" שבתוך האדם אמר לו או לה שהפיסי הוא המציאות היחידה ודבר אינו קיים מעבר לתחום הארצי. אמונה זו, לימד זאראטוסטרא, מוטעית, משום שמֵעבר למישור הפיסי קיים העולם הרוחי, כפי שהשמש הפיסית עבורנו היא סימן חיצוני של ישות השמש הכבירה, של הרוחי-האלוהי, של אהורה (AURA) הגדול, של אהורה מאזדאו (AHURAMAZDAO), של אורמוזד (ORMUZD). שמות אלו מייצגים ישות שכיום אינה נראית באופן פיסי ואשר שוכנת הרחק מן האדמה, על השמש. אבל, ממשיך ללמד זאראטוסטרא, יום אחד ישות זו תגלה עצמה; מאוחר יותר היא תופיע על פני האדמה, כפי שעתה היא נוכחת על השמש.

זאראטוסטרא חינך את רוב התלמידים המקורבים אליו לתוך מיסטריות אלו. אבל את הידע העמוק ביותר העניק לשניים מהם. הראשון חונך בעיקר בכל דבר הקשור לשיפוט האנושי, כמו מדע הטבע, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, חקלאות, ומקצועות אחרים. הידע הזה נמסר לתלמיד זה בעזרת תהליך סודי של תקשורת בין השניים. הדבר הכין את התלמיד בדרך כזו, שבאינקרנציה הבאה שלו, היה מסוגל לשאת את הגוף האסטרלי של מורהו והוא התגשם כהרמס[4] (HERMES), המורה הגדול והחכם של המיסטריות המצריות. הרמס אשר נולד עם גופו האסטרלי של זאראטוסטרא, נהיה הנושא של החכמה הגדולה.

התלמיד הקרוב השני חונך בנושאים שביטאו עצמם במיוחד בגוף האתרי והיו בעלי תוכן עמוק יותר. תלמיד זה קיבל בהתגשמות הבאה את הגוף האתרי של זאראטוסטרא. הסיפורים על כך בדוקומנטים הדתיים ניתנים להבנה אך ורק דרך הסברים אלה. בהתגשמות שלו, היה התלמיד צריך להיות מומרץ ומעורר בדרך מיוחדת מאוד. הגוף האתרי היה צריך להיות חזק לפני שהגוף האסטרלי היה מסוגל להתעורר. הדבר יכול היה להיות מושג באמצעות התנאים שסבבו את לידתו של התלמיד המתגשם, שהיה לא אחר מאשר משה. משה הונח בתוך תיבה עשויה גומא, שהיתה מסוגלת לצוף על פני המים וכן הלאה, כדי לעורר לגמרי את גופו האתרי של הילד. הדבר איפשר למשה לשמר בזיכרונו זמנים שחלפו זה מכבר. להעיד באורח ציורי אודות בריאת האדמה ולקרוא ברשימות האקאשיות.[5] כך, אפשר לראות שדברים אלה פועלים מאחורי הקלעים ודרך תהליכים אלה כל דבר בעל ערך נשמר ומנוצל מחדש.

קיימות דוגמאות אחרות מזמנים מאוחרים יותר, ניקולאס מקוסא (CUSANUS)[6] למשל, אישיות מעוררת סקרנות מהמאה ה- 15. יכולים אנו לראות כאן מקרה מעניין, כיצד המחקר של אותו אדם הכין את הקרקע לתורתו של קופרניקוס,[7] אשר חי במאה ה- 16. ודאי, תורה זו אינה כה בשלה בספריו של קוסא כמו זו שנכתבה ע"י קופרניקוס, אבל הם מכילים את כל הרעיונות הבסיסיים. זוהי עובדה שמדהימה ומבלבלת את רוב המלומדים המסורתיים. למעשה, גופו האסטרלי של קוסא הועבר לקופרניקוס הגם שהאגו של האחרון היה שונה מזה של קוסא. כך קיבל קופרניקוס את היסודות וכל ההכנה עבור הדוקטרינה שלו.

מקרים דומים מתרחשים לעיתים קרובות. מה שהוא בעל ערך מיוחד נשמר תמיד; דבר אינו נעלם. עובדה זו מצד שני, מחזקת את האפשרות לטעות בכל מאמץ לבסס התאמה; ובמיוחד כאשר אנשים מתאמצים לחקור חיים קודמים של אדם בעזרת מדיום בסיאנס. העברה של גוף אתרי או אסטרלי לאדם בזמנים היותר מודרניים מתרחשת בדרך כלל באופן כזה שהגוף האסטרלי מועבר לחבר באותה קבוצה לשונית ואילו הגוף האתרי יכול להיות מועבר גם לחבר נוסף, בקבוצה לשונית אחרת. כאשר אישיות חלוצית מתה, גופו או גופה האתרי נשמר תמיד. בתי ספר אוקולטיים ידעו תמיד את השיטות המלאכותיות בעזרתן הושלם הדבר. הבה ניקח מקרה אופייני אחר. אפשר לומר שהיה זה חשוב למטרות מסוימות בתקופה מודרנית יותר שגופו האתרי של גלילאו[8] יישמר. גלילאו היה הרפורמטור הגדול של הפיסיקה המכנית, אשר הישגיו היו כה גדולים שאפשר לומר שרבים מההישגים המעשיים של התקופה המודרנית לא היו מתקיימים ללא תגליותיו, משום שכל התקדמות טכנית מבוססת על המדע של גלילאו. המנהרות של סנט גוטרד או סימפלון התאפשרו רק בזכות שלייבניץ,[9] ניוטון[10] וגלילאו פיתחו את מדעי החישוב – האינטגרלי והדיפרנציאלי, מדעי המכניקה וכן הלאה. באשר לגלילאו היה זה בזבוז במשק של הטבע, אם גופו האתרי, הנושא של זכרונו וכישרונו היה אובד. לכן גופו האתרי הועבר לאדם אחר: מיכאל לומונסוב,[11] אשר בא מכפר רוסי עני ומאוחר יותר נהיה למייסד הדקדוק והספרות הקלאסית הרוסית. לומונסוב, אינו התגשמות של גלילאו, כפי שאפשר לשער מתוצאה של חקירה רוחית שטחית.

אנו רואים אם כן שקיימים מקרים רבים כאלה ותהליך הראינקרנציה אינו כה פשוט כפי שרוב האנשים בני זמננו חושבים. לפיכך, אם אנשים חוקרים התגשמויות קודמות באמצעות שיטות אוקולטיות, עליהם לתרגל זהירות גדולה הרבה יותר. במקרים רבים, אין זו אלא ילדותיות אם אנשים מצהירים או מדמיינים שהם התגשמות כזאת וכזאת, אולי למשל: נירון, נפוליאון, בטהובן, או גיתה. דברי איוולת כאלה יש לדחות כמובן. אבל העניין נהיה מסוכן יותר כאשר אוקולטיסטים מתקדמים שוגים שגיאות בתחום זה ומדמיינים שהם התגשמות של איש זה או אחר, כאשר למעשה נושאים הם את גופו האתרי בלבד. לא רק שזו שגיאה אשר לכשעצמה יש להתחרט עליה, אלא שגם האדם שבא לידי מסקנות כאלה יחיה תחת השפעה של רעיון מוטעה זה ולכך יהיו תוצאות קטסטרופליות. התוצאה של אשליה כזו תהיה שכל התפתחות הנפש תתקדם בכיוון מוטעה.

ראינו שלא רק גופי האגו מוכשרים לראינקרנציה, אלא גם המרכיבים הנמוכים יותר של המבנה האנושי עוברים, במשמעות מסויימת, תהליך דומה. כתוצאה מכך, כל מערך תהליך הראינקרנציה מורכב הרבה יותר ממה שרגילים לחשוב. כך, אנו רואים שהאגו של זאראטוסטרא התגשם שוב כזאראטאס – נאזאראטוס, אשר בבוא העת נהיה למורה של פיתגורס.[12] מצד שני, גופו האסטרלי של זאראטוסטרא הופיע מחדש בהרמס וגופו האתרי במשה. לפיכך, דבר אינו אובד בעולם; כל דבר נשמר ומועבר לדורות הבאים, בתנאי שהוא בעל ערך של ממש.

—————————————————————–

  1. תקופה שקדמה לכתיבת הוודות. סיפורי הקודש של הדת ההינדית.
  2. זאראטוסטרא "המקורי" (או זורואסטר) שרודולף שטיינר מתכוון אליו בהרצאות אלה איננו הנביא והמורה הדתי הידוע מן ההיסטוריה של פרס העתיקה שחי בשנים 628 – 551 לפני הספירה, אלא הנביא אשר לפי המסורת הנוצרית המוקדמת ולפי פלוטרך נולד בערך ב- 6400 לפנה"ס. הוא נתן את האימפולס לייסוד התקופה הפוסט אטלנטית השניה.
  3. המונח מאיה בוודה ההודית משמעו כוח מאגי. אבל ב- MAHAYANA BUDDHISM הוא מציין אשליה או אי-מציאות; וכך גם שטיינר משתמש במונח זה.
  4. היסטוריונים מתארים בדרך כלל את הרמס כדמות מיתולוגית במצרים העתיקה, אבל שטיינר חושב שהוא היה נביא חי שהופיע בערך ב- 4200 לפנה"ס, כאשר השמש נכנסה למזל שור. לפי ספקולציות היסטוריות, מה שמכונה הספרים ההרמטיים – הצהרות מטפיזיות אודות הקהילה של כל הישויות והדברים – נכתבו ע"י האל המצרי תות (הגדול פי שלושה), אשר שמו תורגם לעיתים קרובות ליוונית כהרמס טריסמגיסטוס.
  5. "הרשימות האקאשיות" הן "כתב" אוקולטי המכיל את הסיפור המושלם של היקום. אוקולטיסטים בכל התקופות ניסו "לקרוא" אותו. ע"י ששיחררו עצמם ממגבלות הזמן והמרחב. רודולף שטיינר זיקק את היכולות הרוחניות שלו לרמה כזאת, שהיה מסוגל לקרוא את ה"רשימות האקאשיות". כדי להבין את עבודתו, הכרחי להניח שהיתה לו היכולת הזו. תיאור יסודי של טבע הרשימות האקאשיות נמצא בספרו של שטיינר זיכרון קוסמי (COSMIC MEMORY), עמודים 41 – 38. יצא בעברית בהוצאת תלתן בשם: מן הרשימות האקשיות.
  6. ניקולאס מקוסא ( 1464 – ?1401 ) היה הומניסט גרמני, איש מדע, ופילוסוף מהמעלה הגבוהה ביותר שנהיה לבישוף של בריקסון ב- 1450. הישגיו יוצאי הדופן במדע כוללים את התיאוריה שהאדמה סובבת על צירה סביב לשמש ושהכוכבים הם עולמות נפרדים.
  7. ניקולאס קופרניקוס פולני מלידה (1543 – 1473), היה המייסד של האסטרונומיה המודרנית. עבודתו העיקרית על המסלולים והסיבובים של גופים שמימיים, המבטאת את השקפתו על מבנה היקום הפיסי, הושלמה ב- 1530, אבל לא יצאה לאור עד 1543, כאשר היה כבר על ערש מותו.
  8. גלילאו גלילי (1642 – 1564) היה אסטרונום איטלקי גדול, מתמטיקאי ופיסיקאי אשר הניח את היסודות למדע ניסיוני מודרני. זמן מותו בטקסט (לקראת סוף המאה ה- 17) הוא טעות בהעתקה.
  9. גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (1716 – 1646) היה פילוסוף גרמני מפורסם, מתמטיקאי ומדינאי שהמציא את החישוב באופן בלתי תלוי בניוטון ונחשב למייסד הלוגיקה הסימבולית. הישגיו הפילוסופיים כוללים את ה- THEODICY ואת ה- MONADOLOGY המפורסמת.
  10. סר אייזיק ניוטון (1727 – 1642) היה מתמטיקאי ופיסיקאי אנגלי גדול, שעבודתו ציינה נקודת מפנה במדע הניסיוני המודרני. אנשים מעטים יודעים שבשנותיו המאוחרות ניוטון בילה הרבה מזמנו בלימוד תיאולוגיה ואלכימיה.
  11. מיכאיל ווסילייביץ לומונוסוב (1765 – 1712) היה אולי הסופר, המלומד והמדען הבולט ביותר ברוסיה של המאה ה- 18.
  12. פיתגורס (507 – 582 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני פרהסוקרטי ומתמטיקאי שהמדע המסורתי יודע מעט מאוד על חייו האישיים. הוא נדד ממקום הולדתו בסאמוס לגוטונה וייסד מיסטריה. תלמידיו האמינו, בין דברים אחרים, בגילגול נשמות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *