סטיבן (אישטוון) רובוז
נפש מיכאלית אמיתית; מותו של עידן.
STEVEN (Istvan) ROBOZ
נולד בבודפשט, הונגריה, 26 ספטמבר 1918 – נפטר בצפון ונקובר, קנדה, 20 מאי 2015.
דברים לזכרו מאת בנו מיכאל רובוז, ונקובר, קנדה, יוני 2015.
תרגם מאנגלית: בן ציון פורת
הערת המתרגם לעברית: סטיבן רובוז ז”ל ערך לפני למעלה משלושים שנה במערב קנדה, את החוברת ‘רשימות הלימוד של האסלאם’. החוברת הייתה במשך שנים רבות מקור מרוכז ייחודי לידע אנתרופוסופי המתייחס לאסלאם. סטיבן רובוז כתב לחוברת את ההקדמה המובאת כיום בעברית, גם בספר החדש, המורחב, של מורשת רודולף שטיינר ביחס לאסלאם, אשר יצא בהוצאת חירות.[1] למשפחה יש גם זיקה וקשר משפחתי משמעותי לישראל.
* * *
סטיבן נולד בהונגריה בתקופה שבה בחלקים של האזור הכפרי, שררה עדיין המערכת הפיאודלית, שהגיעה לסיומה כאשר הסובייטים כבשו הונגריה בשנת 1945. זאת הייתה עדיין תקופה של אבירות. סטיבן, כקצין תותחנים בצבא המלכותי ההונגרי, חגר חרב עם מדי הייצוג שלו. בעודו מבדח נשים, לוגם אספרסו במסעדה, הוא נאלץ לבקש מקצין בכיר ממנו להסיר את החרב. במצעדים רכבו הקצינים על סוסים והתותחים הכבדים שלו היו עדיין רתומים לסוסים בתחילת מלחמת העולם השנייה.
סטיבן היה בן זמנו של רודולף שטיינר במשך שבע שנות חייו הראשונות. הוא לא פגש את רודולף שטיינר, אבל זכה לפגוש כמה מתלמידיו. מורהו לאנתרופוסופיה של סטיבן היה וולטר יוהנס שטיין. בהיזכרו בסוג הספרים שהיו בספרייתו של אביו, הרהר סטיבן בכך שאביו היה יכול להיות אנתרופוסוף, כי רודולף שטיינר הרצה בחודשים מאי-יוני בבודפשט בשנת 1909, או שהיה חבר בתנועה רוחנית אחרת.
סטיבן נולד בביתו, בבודפשט, ברובע פשט, סמוך לבניין הפרלמנט. כהשלמת המעגל, סטיבן נפטר בשלווה בביתו. הוריו יכלו עדיין לשמוע במרחק את הרובים במלחמת העולם הראשונה. ביום שסטיבן נולד, הקומוניסטים בהנהגת בלה קון, ניסו להשתלט על הונגריה. הוריו יכלו לראות את הכאוס בכיכר הפרלמנט מבניין הדירות שלהם. אביו של סטיבן היה עורך דין פלילי, אמו ההונגרית האתנית באה מהמקום שכיום הוא סובוטיקה (סובוטיצה) בסרביה, ורבים מבני משפחתה התגוררו בטימישוארה, ברומניה מערבית היום. הוא נגע ביסוד הסלאבי ולעתים קרובות הם נפשו בחצי האי איסטריה, המהווה חלק מקרואטיה. סטיבן גדל עם אומנת אוסטרית, כך שייתכן ולמד גרמנית לפני הונגרית. עד סיום לימודיו בבית-הספר התיכון בשנת 1936, הוא שלט בהונגרית, גרמנית וצרפתית. לאחר שבילה את הקיץ בפריז כדי לשפר את הצרפתית שבפיו, זכה סטיבן בתפקיד שומר זמן באירועי החתירה באולימפיאדת 1936 בברלין. (הוא לא הצליח להיות בצוות שמונת החותרים של נבחרת החתירה ההונגרית). סטיבן ראה את היטלר אשר נכח במשחקים.
סטיבן החל את לימודי ההנדסה שלו באוניברסיטה הטכנית בכיכר קרל בווינה, באוסטריה, באותה האוניברסיטה שבה למד רודולף שטיינר. סטיבן חווה את סיפוח אוסטריה על-ידי היטלר בשנת 1938 וניסה למנוע מהיטלר את השגת החנית הקדושה והגביע הקדוש שבמוזיאון הממלכתי האוסטרי שבארמון שנברון בווינה. הסמכתו כמהנדס כרייה הוקדמה לחודש מרץ בשנת 1940 (במקום קיץ 1940), בגלל פרוץ המלחמה, וכול בני העשרים בכיתה קיבלו צווי גיוס.
האימונים הצבאיים של סטיבן באסטרהאזי בבורגנלנד, היו קשורים עם חלק מעלילת הגביע הקדוש. סטיבן נשלח ראשית לסלובקיה כדי לדכא את מרד הסלאבים נגד ההונגרים, ולאחר מכן הוצב מחדש לבראשוב בטרנסילבניה, (אז הונגריה, רומניה כיום) כדי לאמן קרואטים, רומנים והונגרים בנובמבר בשנת 1941. בחורף שנת 1942, הוקצה סטיבן לחטיבה 101 של חיל התותחנים המלכותי ההונגרי, כחלק מהארמיה הגרמנית השישית אשר כותרה בסופו של דבר על-יד סטלינגרד. סטיבן שהיה בפיקוד הקדמי של התותחים הכבדים בופורס 88 מתוצרת שוודיה, עבר דרך אזורים אשר הינם כיום בחדשות: אוקראינה, חצי האי קרים, ולאחר מכן חצה את הנהרות הדנייפר, הדון, וראה את הוולגה, אך לא חצה את הוולגה לסטלינגרד. משהבין שהם מכותרים, לקח סטיבן את אנשיו בחזרה ולאחר מספר קרבות במהלך הנסיגה, חזר לבודפשט עם כעשירית מפקודיו.
סטיבן היה במצור הסובייטי בן החודשיים על בודפשט בשנים 1944-1945. הוא איבד את אביו ואת ארוסתו בהפצצת מרבד אמריקנית של רובע בודה בסוף שנת 1944. במהלך הזמן הזה בבודפשט, בשנת 1944, כאשר סטיבן היה עדיין במדי הצבא, הוא היה מודע לגירושים מהשיכונים המיועדים ליהודים. במקרה אחד, הוא הציל אישה שהכיר מנעוריו. היא הציגה את סטיבן בפני ראול וולנברג, שגייס את סטיבן להצלת רכבות עמוסות עם יהודים העומדים להיות מגורשים למחנות ההשמדה ולהחזרתם לבודפשט.
במהלך כיבוש הונגריה על-ידי הסובייטים בשנת 1945, לאחר תקופת פעילות קצרה בשוק השחור, שבה הרוויח סטיבן כסף אמריקאי רב, הוא נמלט לבוקרשט, ולבסוף הסגיר את עצמו באזור הכיבוש הבריטי בזלצבורג. באמצעות הצלב האדום השבדי, סטיבן עשה את דרכו לצפון אנגליה, שם הוא עבד במכרות הפחם בדורהם. לאחר שהתקדם מתפקיד קודח בשכבת הפחם לקצין בטיחות, השיג סטיבן את תעודת המהנדס האנגלית שלו. החברה הבריטית דה-בירס שלחה אותו למערב אפריקה, לחוף הזהב, חוף השנהב ובעיקר לסיירה לאונה, לכריית יהלומים אלוביאליים.
בעודו בחופשה בלונדון, הלך סטיבן לעתים קרובות למועדון הכרייה. שם הוא פגש את שרלוט, אחות בחדר מיון, שלימים הפכה לאשתו הראשונה. היא לקחה את סטיבן להרצאתו של וולטר יוהנס שטיין, “ההיסטוריה העולמית באור האנתרופוסופיה”. סטיבן ושרלוט הפכו לחלק מהמעגל הפנימי של שטיין, כאשר סטיבן אוחז את סל התרומות בהרצאות של שטיין. סטיבן התלווה לשטיין לעתים קרובות כאשר שטיין הרצה בחלקים אחרים של אנגליה. כאשר סטיבן עבד במערב אפריקה בשנים 1948-1950, שטיין רקח עבורו תרופה מיוחדת כדי למנוע מסטיבן הידבקות במלריה. החברים בחוגו של שטיין כללו את טרוור רייבנסקרופט, שירלי גריפין, ורנה קוורידו. שטיין אמר לסטיבן ורנה שמשימותיהם היו להביא את האנתרופוסופיה לצפון אמריקה; סטיבן לקנדה, ורנה לארצות הברית. קנדה שילמה עבור הפלגתו של סטיבן למונטריאול בשנת 1950, ומשם נסע ברכבת לוונקובר. סטיבן עבד במכרה הזהב יונייטד קינו במחוז יוקון, ומאוחר יותר בגילוי עפרות אורניום בטריטוריות הצפון-מערביות בדרום-מערב הרי השממה. שרלוט הייתה עם סטיבן בצפון, ועזרה לגלות מרבץ עצום של אורניום, שמאוחר יותר נהיה מכרה שרלוט. חברת יוניון קרבייד (UC) שכרה את סטיבן ישירות באמצעות קשר רדיו בגלים קצרים ושלחה אותו לגיאנה הבריטית בשנים1951-1953 , למצוא מרבצי מנגן עבור הסוללות שלה.
בעודו באחת מחופשותיו במנהטן שם שכן מטה חברת .U.C, השתתף סטיבן לעתים קרובות בהרצאות במטה החברה האנתרופוסופית בארצות הברית בשדרות מדיסון 211 בניו יורק. בתמיכת הנרי ברנס התקבל סטיבן כחבר בחברה האנתרופוסופית של אמריקה בשנת 1952. סטיבן נפצע בנובמבר 1953 בגיאנה הבריטית על ידי חתיכה חדה של צמח קורריה הרעיל לעצבים שחדרה את ידו, בעת שהשתמש בפטיש גיאולוגי. השייט לג’ורג’טאון בירת גיאנה ארך שבוע. הרופא לא הצליח לאתר את פיסת הקוררירה בידו (בלי הרדמה או צילום רנטגן), וסטיבן המתין בג’ורג’טאון לסיום הדיון בגירושיו בבית המשפט העליון. חברת .U.C הטיסה אותו למנהטן לבית חולים במרכז העיר, שהיה בבעלותה החלקית של החברה. לאחר הניתוח באותו הלילה, למחרת בבוקר, הודיעה לו אחות שיש לו חמש דקות עד ארוחת הבוקר. האחות הייתה הלגה ליי, שהפכה מאוחר יותר לאמא שלי.
אחותו של סטיבן, אווה, וקצין עמית מהצבא ההונגרי חיו בטורונטו. סטיבן הצטרף אליהם ושאל את הלגה אם היא תעזוב את מנהטן. ההורים שלי התחתנו בבניין העירייה הישן בטורונטו, בחודש מרץ, 1954, ועברו לוונקובר בחודש מאי. במהלך החודשים הללו בטורונטו, סייע סטיבן לייסד את החברה האנתרופוסופית בקנדה, שהתפלגה מהחברה האנתרופוסופית באמריקה. גיסלהר וובר, אלזי ודאגלס אנדרס וטיבור היו בין החברים המייסדים. סטיבן והלגה חיו בווסט אנד בוונקובר בקומה העליונה של האכסניות הישנות ההן. סטיבן עבד בהתחלה במשך מספר חודשים ב’שרשרת הירוקה’, במשמרת בית קברות, במחסן העצים של מק בלודיל על נהר פרייזר, ואז קיבל עבודה במכרה נחושת בבריטניה ביץ’, במעלה החוף. מכיוון שלא היה עדיין כביש, הוא לקח את ‘בונה בלה’ בימי ראשון וחזר בימי שישי לנמל ונקובר. הם עברו לדרום ונקובר, סמוך לשמורת מוסקויים, ושכרו בית קטן עם חלקה מיוערת גדולה.
סטיבן והלגה התחילו קבוצת לימוד בחדר המגורים שלהם בחג מיכאל בשנת 1956. חברים מוקדמים של קבוצת הלימוד הזאת כללו את קתרין מאיין, וין האלידיי, נואל בל, הארי אולדהם (נציב הסחר הבריטי), ושילה ווטסון. מאוחר יותר סייע נואל לסטיבן להתקבל לעבודה בחברת פסיפיק פרופאן (מאוחר יותר ICI). אני נולדתי בחודש אפריל בשנת 1956, ו”השתתפתי” בפגישות האלה, כאשר אני מנסה לישון בחדר השינה. סטיבן והלגה קנו את הבית הראשון שלהם בשנת 1957 בצפון ונקובר. מפגשי הקבוצה עברו לדירתה של קתרין מאיין בוונקובר.
קבוצת הלימוד הפכה לקבוצת אלברט סטפן בשנת 1965, זמן קצר לאחר מותו של סטפן. עם זאת, מספר חברי הקבוצה גדל במהירות, ובשנות השישים המאוחרות, הדירה של גברת מאיין כבר הייתה קטנה מדי עבורה. זה היה גם בגלל שסטיבן נתן לעתים קרובות הרצאות לציבור במוזיאון הימי ובמקומות אחרים. סטיבן הוביל את רעיון השגת מרכז משלהם. אגודת מרכז רודולף שטיינר התאגדה בסוף שנת 1969. מיקום אידיאלי למרכז זוהה בפינת ווסט פורת’ טרוטץ’ בוונקובר, על ידי ג’ודי מאס בשנת 1970. חברים רבים נתנו דמי-קדימה, ומרכז רודולף שטיינר (RSC) נחנך בחג מיכאל בשנת 1970. סטיבן פעל עם אחרים כדי להקים את בית הספר וולדורף. הפגישות הראשונות של אגודת בית הספר וולדורף התקיימו בביתה של גברת טיי בסרדיס, ליד צ’יליוואק, בשנים 1955-57. זה הוביל לבסוף להקמת בית הספר וולדורף ונקובר בצפון ונקובר בשנת 1970.
סטיבן פוטר מחברת הפרופאן וזמן קצר לאחר מכן החל את חברת וולקן הנדסת חימום (.V.T.E), בשנת 1959, כמהנדס חימום ומיזוג אוויר. החברה תכננה בעיקר מערכות חימום ומיזוג אוויר, בראש ובראשונה ללקוחות תעשייתיים והייתה מפיצה של כבשני אסקוט ולינקולן. סטיבן פרש מ – V.T.E. בשנת 1972. באותו הזמן, באחד מביקוריו של דגלאס אנדרס בוונקובר מטורונטו (אלזי אנדרס הייתה נשיאת החברה האנתרופוסופית בקנדה), דאגלס ביקש מסטיבן לנהל את מרכז הספרים שטיינר (S.B.C.) לאחר מותו. דאגלס נפטר שישה שבועות לאחר מכן כך ש – SBC עבר למרתף שלנו מטורונטו.
בשנת 1988, כאשר סטיבן פרש מ – SBC, עברו המלאי וזכויות הפרסום ל – Steinerbooks בארה”ב, מעל 30 כותרים יצאו לאור. ל – SBC היו זכויות ההפצה בקנדה, ניו זילנד ואוסטרליה. סטיבן היה חבר המועצה של החברה האנתרופוסופית בקנדה; האסיפה הכללית השנתית התקיימה תמיד בטורונטו. האסיפה הכללית השנתית הראשונה מחוץ לטורונטו נערכה בבית הספר וולדורף בוונקובר בשנת 1975. מלבד קבוצת הלימוד בימי רביעי, ביקרו את סטיבן בביתו אנשים רבים להתייעצות. משנות השישים עד לשנות השמונים, ביקרו אותנו אורחים רבים מהפורשטאנד ומכל רחבי העולם, שנשארו אתנו. משנת 2008 סטיבן לא השתתף יותר בקבוצת הלימוד, ועדיין האנשים באו לראותו בשנותיו האחרונות בבית.
סטיבן היה מודע ונמרץ מאוד כמעט עד הסוף. מבקרים שבאו לראות את סטיבן שבועיים לפני מותו, נדהמו מערנותו ומחוש ההומור שלו. כאשר הגיע עוזר הבית הראשון, סטיבן לקח את הטלפון, העמיד פנים שהוא מתקשר למשטרה ואמר “אני מודיע על פריצה לבית”. סטיבן התנגד לכל מיני עזרה ממני, מהאחיות, ומהתמיכה הביתית, אבל היה נוח להתעלות, כאשר קבל את ההחלטה לעזוב את העולם הזה. באותו היום, הדבורים בחלקתי נעו בנחילים, ואז נעו שוב בחג השבועות לאחר מותו של סטיבן. סטיבן מת באופן טבעי ובשלווה בביתו, בשעה 05:08, ביום רביעי, בעשרים במאי 2015.
חגיגת התעלות/חג השבועות מיוחדת, תוכננה במרכז רודולף שטיינר. במקום זאת בשמונה בערב, הקהילה הכינה את סטיבן על מיטת חוליו. בסלון שלנו היה ערב מיוחד בנוכחות סטיבן. היו לנו תפילות מיוחדות, פסוקים, וערב התעלות/ חג שבועות חלקי. אלי רות’, המורה שלי לצ’לו, ואני, ניגנו. מאוחר יותר, אמרה לי מישהי שגם הלגה הייתה נוכחת כי היא ראתה אותה באותו המקום שבו סטיבן לעתים קרובות ראה אותה במשך כמעט תשע השנים האחרונות.
היה אדם אחד שהיה לו קשר מיוחד עם סטיבן, שהכיר את סטיבן רק בחודש האחרון המועצם שעבר. ידידה, שהיא אחות פליאטיבית מאומנת, עזרה לעשות את זה לאפשרי עבורי להמשיך ולהשאיר את סטיבן בבית עד שהוא הצטרף להלגה בעולם הרוח. סטיבן היה מהרהר לעתים קרובות “איך הלגה תדע שחציתי את הסף ואיך יהיה האיחוד מחדש?” כעת הוא יודע את התשובה לשאלה הזאת.
סטיבן היה ספר היסטוריה מהלך, המייצג את סופו של עידן באירופה. סטיבן היה גם אחד מחבר המייסדים, והחבר הוותיק של החברה האנתרופוסופית בקנדה. רודולף גרוס, אחד מחברי הפורשטאנד בדורנאך, מינה את סטיבן כ’מקריא כתה’ בבית הספר למדע הרוח בשנת 1972, אבל סטיבן לא מלא את התפקיד מכמה סיבות. הספרייה במרכז רודולף שטיינר נקראה בשם ספריית סטיבן רובוז בחג מיכאל בשנת 2014. סטיבן היה נפש רוזנקרויצרית ומיכאלית מודרנית אמיתית.
מיכאל רובוז
אני מביט אל תוך החשכה.
בתוכה עולה אור –
אור חי.
מי הוא האור הזה באפלה?
זה אני בעצמי במציאות שלי.
מציאות זו של האני
נכנסת לא לתוך חיי הארציים;
אני רק התמונה שלה.
אבל אני אמצא אותה שוב
כאשר עם רצון טוב לרוח
כבר עברתי דרך שער מוות.
רודולף שטיינר
