מהי אוריתמיה מרפאת? – 02

מהי אוריתמיה מרפאת?

לאסה וונרשו

Lasse Wennerschou

מהדורה ראשונה הודפסה בגרמנית בשנת 1994

בהוצאת גיתאנום, דורנאך

תרגום מגרמנית: יסמין תומר גרייס רוזן

 

הקדמה

מאז 1921, כאשר רודולף שטיינר1 נתן במחזור הרצאות לרופאים ואוריתמיסטים את היסודות לאוריתמיה המרפאת, התפתח תחום חדש זה של תרפיה-בתנועה כזרם חי. בכל העולם, אלפי מטופלים התחברו לאוריתמיה המרפאת דרך התרגילים, על מנת לחזק באופן אפקטיבי את בריאותם או לכונן אותה מחדש. כאשר הצגתי בשיחות או בכנסים את יסודות האוריתמיה המרפאת, הובעה תכופות הבקשה לתיאור כתוב. הפרסומים המועטים אשר קיימים אודות האוריתמיה המרפאת מכוונים ברובם לאנשי מקצוע – לאוריתמיסטים המרפאים ולרופאים.

שלושת האגרות המובאות להלן, מכוונות למטופלים, כלומר, למישהוא אשר כבר פגש באוריתמיה המרפאת, והתיאור מושפע מכך.

מהלך ההתפתחות האישי שלי מושפע משתי המורות שלי לאוריתמיה מרפאת: טרודה תטר (1982-1907) ואילזה רולופס (1981-1903), אשר להן אני חב תודה. שתיהן היו ועדיין מהוות עבורי דוגמאות חיות כאוריתמיסטיות מרפאות. תודתי נתונה גם לחברי הרבים למקצוע ולרופאים, אשר יחד ממשיכים לפתח את האוריתמיה המרפאת, וכן למטופלים הרבים, אשר באמצעות התרגול שלהם שבים ומוסיפים לזרם הריפוי כוחות חדשים.

בעת הכתיבה של האגרות, נעשה לי ברור, כי המילה המדוברת, כמו אף המעשה – כלומר עשיית התרגילים, הינם חותם ההיכר של האוריתמיה המרפאת. האוריתמיה המרפאת, מקורה בספירה של החיים, והיא מעדיפה לסגת כאשר המילה צריכה להתקבע בצורה כתובה. מילים אשר כתב גיתה ב-1827 לצלטר, ליוו אותי במאמציי. אני רוצה לתת אותן לקורא: "סלח לביטויים הגסים הללו! אולם כבר מימים ימימה ניסו אנשים לבטא עצמם בתחומים שהשכל אינו מגיע עדם, שהרי אף להעדר-השכל לא רצו להניח לשרור שם."

לאסה וונרשו

הידנזה, יולי 1992

 

אגרת שנייה

את רוצה לדעת יותר על הגוף האתרי. אני אנסה לשרטט סקיצה אשר תקרב אותנו לנושא.

בבוקר חם אנו מתיישבים תחת עץ לבנה. אור השמש מרטט בין העלים, הגזע לבן, הענפים הדקים נראים שחורים. הרוח הקלה נשמעת דרך העלים. שעות חולפות, אנו יושבים באותו מקום. השמש זורחת על העץ מכיוון אחר, הצבעים השתנו. אין רוח, והאור יוצר חום כאשר הוא זורח על העלים והגזע. החום בוהק. היום פונה. מופיעים עננים, הם חולפים על פני השמש, והאור לא עוד מסנוורנו כל העת. עץ הלבנה נראה לנו חליפות כקו-מתאר וכמשטח צבע מלא תנועה. בלילה יהפוך העץ לחסר צבע. למחרת אנו שבים אליו, עומדים במערב ורואים את שמש הבוקר דרך העץ המתנועע. אולם כמה אחרת הוא נראה כעת, עץ הלבנה המואר והאהוב? האם זהו אותו העץ?

שאלה זו ממשיכה וחיה כאשר בסתיו הופכים העלים צהובים וכאשר מאוחר יותר במשך השנה, עץ הלבנה נראה כצללית משורטטת בעדינות על השלג.

זהו אותו העץ, אולם נראה תמיד אחרת כאשר אנו משנים את מקומנו או כאשר הסביבה משתנה. וכאשר אנו יושבים בבית ונזכרים בו, חיים כל האלמנטים והתחושות הללו בזיכרוננו. האם ניתן בכלל לנתקם מהעץ? 'עץ הלבנה הוא לא רק מה שאנו יכולים לנגוע בו', דוברת תחושה הנטועה עמוק בתוכנו.

תנועה מתמדת זו, בה מצוי מה שהינו תמיד שונה ובכל זאת קשור עם התופעה המוצקה, יכולה להוות עבורנו תמונה לאתרי. כן, כאשר אנו מתבוננים על האלמנט הזה של התנועה, אזי אנו מובלים בהדרגה לראות את אלמנט החיים. בכתביו והרצאותיו מתאר רודולף שטיינר תכופות, כיצד העולם האתרי משתנה ללא הרף, לעולם אין בו רגע של עצירה. כמו שצייר אינו מסוגל לתפוס את הברק על הבד, כך אף אין זה אפשרי לצייר את האתרי. על מנת להתקרב להבנת האתרי, עלינו להיות בעצמנו בתנועה מתמדת, עלינו לוותר על נוחיותנו הפנימית.

לנו האוריתמיסטים המרפאים, ואף לרופאים, נתן רודולף שטיינר משימה נפלאה, אך גם קשה. הוא אומר: “כל איבר הסגור בתוך עצמו הינו מטמורפוזה של איברים אחרים בגוף האדם, שאף הם סגורים בתוך עצמם". מחשבה זו הוא מפתח באמצעות הדוגמא של הגרון והחלק האחורי של הראש, ומתאר כיצד המערכת האחת היא המטמורפוזה של האחרת. על מנת לקלוט מחשבה חדשה כזו, עלי ליצור מרחב לכך בתוך עצמי. עלי להניח בצד דעות קדומות וידע קודם, ואז הופכת מחשבה זו למשימה. כאשר אנו יוצאים לדרך עם משימה זו, אנו נעשים יותר ויותר מודעים להקשרים באנטומיה של האדם, ומה שבעבורי הוא החשוב ביותר, אנו נשארים – פנימית, בתנועה. משימה זו מעוררת אם-כן בתוכי, יותר ויותר, את היכולת להתעורר למה שחי בתנועה, וזהו הרי הבסיס לעבודתי. להתבונן בצורה מדויקת גם בפרטים, אולם לא להתעכב, אלא להמשיך ללכת עם מה שמתבוננים בו – זו הנקודה! כך אנו מתקרבים להבנת הגוף האתרי של האדם.

כאשר בהתחלה התאמנו להתבונן בעץ, אנו מגלים כי הוא 'יותר' מחומר עצי ועלים. אנו מקבלים יותר ויותר תחושה לגבי הקשרי החיים ו'גוף החיים האינדיבידואלי' שלו. אחרים יכולים לכנות זאת בשם 'שדה כוחות'. השם הוא לא מה שמשנה כאן, אלא מה שחשוב זה לחוות את העץ כשלמות ולחוש כיצד 'שדה כוחות' זה מלא הבדלים בתוך עצמו.

גם הגוף האתרי של האדם הינו מלא הבדלים. בחלק העליון שלו פועלים יותר כוחות מעצבים, ומלמטה – כוחות יותר מזינים, אקטיביים, שמביאים-לידי-זרימה.

מנקודת מבט זו ביכולתנו אם-כן לומר, כי אנו כבני אדם, חיים ביחסי כוחות שבהם ישנם אימפולסים קוטביים מלמעלה ומלמטה. גם בשפה ניתן להכיר בקוטביות זו בשתי קבוצות הצלילים – התנועות והעיצורים.

דרך התנועות מתגלה יותר הפנימיות, דרכן מהדהדת הנפש. העיצורים הם יותר מגוונים. כשהם פועלים יחד עם התנועות, ביכולתם לתת לתנועות יותר אש, או לעכב ולכבול אותן. כבר דברנו על כך, ותכופות זה אף מה שקורה: מי שמתחיל לעשות אוריתמיה מרפאת, מגלה מחדש אף את שפת האם שלו וחש הנאה במילים אופייניות או שהוא 'ממציא' בעצמו מילים חדשות, כמו ילד קטן בלומדו לדבר.

בתור תרגילים באוריתמיה מרפאת, לתנועות יש השפעה מעצבת ברורה. הן מביאות את האדם 'אל עצמו', מחברות אותו עם עצמו. בהתאם למבנה הפנימי של המטופל נבחרת התנועה המתאימה לו או סדרת התנועות שתואמת את צרכיו, והללו מתורגלות במסגרת האוריתמיה המרפאת.

יותר ויותר אני מגיע לראות בחמשת התנועות [A, E, I, O, U] חמישה כוחות בונים, חמישה כוחות מעצבים, אשר נותנים לגוף האדם נטיה מסוימת. אף לימוד הטמפרמנטים האנושיים יכול לקבל אימפולסים חדשים דרך העיסוק בחמשת התנועות דרך האוריתמיה.

לאוריתמיה המרפאת ישנו מאפיין ייחודי, והוא שכאשר מזהים מהו המבנה המשולב של הגופים (הקונסטיטוציה) של המטופל, מוצאים בו-זמנית את התנועה המרפאת. גם לכך אביא דוגמה:

לפני זמן רב באה אלי אשה בת שלושים ושבע. תקופת הילדות והנעורים שלה היתה קשה. את תקופת בית הספר היא עברה במזרח גרמניה תוך סבל, ובטרם הגיעה לגיל עשרים ברחה למערב, שם הפכה למזכירה. עמד לפני אדם רזה מאוד, עייף ושחוק מעבודה מופרזת, אולם דרך העיניים הצלולות יכולתי לראות אדם טוב. אף הידידותיות שלה באה מבפנים. כוחותיה לא הספיקו לגופה. דרך החוויות שעברה בתקופת הילדות וההתבגרות, כוחות החיים שלה סבלו תמיד ממחסומים. היא לא יכלה להתפתח באופן המשכי ממרכז אחד כלפי חוץ, אלא שוב ושוב נחסמו כוחות החיים שלה והיו צריכים בכל פעם 'להשתרש מחדש' על מנת להמשיך ולפעול. תוצאת הדבר היתה, כי הגוף נחלש. הופיעו בעיות בכיס המרה, הפרעות שינה ומיגרנות. היא חשה קור וידיה היו תכופות כל כך מכווצות, שהיא לא יכלה להחזיק בעפרון. תנועותיה היו יבשות וחסרות חיים. חסר היה לה המרכז, מקור הזרימה.

לי ולרופא היה ברור, כי היא צריכה לבנות מחדש מרכז זה. מבחינת האוריתמיה המרפאת, פירוש הדבר לתרגל את התנועה 'אֵ' (E). בתנועה 'אֵ' נוגעות שתי הזרועות זו בזו ויוצרות צלב. החוויה היא של הגעה לנקודה של 'עמידה-על-שלי'. דרך תרגול חוזר של תנועה זו, נבנה בהדרגה מרכז כוחות החיים, אשר יכול אז שוב להפיח חיים בגוף. עם הזמן השתחררו אצל המטופלת ההתכווצויות ועברה תחושת הקור. זו היתה דרך ארוכה, אשר היה עליה לעבור במשך מספר שנים. תרגילים אחרים אף הם התווספו לטיפול לתקופות מסיומות, אולם ה-'אֵ' היה התרגיל החשוב ביותר, והוא אף פעל עד אל-תוך הגוף והביא לו סדר ומרפא.

עם העיצורים העניין מסובך יותר. כפי שאמרתי, הם יותר מגוונים ולא מתגלים בצורה כל כך ברורה בצורת הגוף כמו התנועות. עלי לחזור שוב לעץ שלנו. אם יכולנו כעת להבין את 'החיים הפנימיים' של עץ הלבנה, את כל התהליכים הכימיים, את האופן בו המיצים עולים בגזעו ומשתנים תוך כדי כך – אזי היינו נמצאים בתחום התבוננות שונה לגמרי. עולם זה מתגלה לרוב לאיש המקצוע בלבד. אם אנשי המקצוע לא היו מסתפקים בהבנת החומרים וכובלים עצמם על ידי מידות ושקילות, אלא היו מעזים לחוות את מה שהם רואים ואז היו מתבוננים בחוויה שלהם, הם היו יכולים לפתוח בפנינו עולם חדש! בין החוויות היפות ביותר שהיו לי נמנים טיולי בוקר מודרכים להתבוננות בצמחים. המדריך היה מסוגל לפתוח בפנינו את עולם הצומח באופן כזה, שחוויתי קרבה עמוקה בין עולם הצמחים לבין עולם העיצורים המוכר לי.

דרוש אם-כן מבט אל תוך 'פעולות החיים של האדם' על מנת להבין את התחום שבו חיות ומשפיעות תנועות הגוף המייצגות את העיצורים. בהרצאות על אוריתמיה מרפאת מתאר רודולף שטיינר את השפעת העיצורים בהקשר ישיר לתהליכים ולאיברים הגדולים הקשורים בחילוף החומרים. כאן נעשה ברור במיוחד, כי האוריתמיסט המרפא יכול לעבוד רק מתוך שיתוף פעולה עם רופא, אשר הודות להכשרה שעבר ולפעילותו, יש לו, לגבי תהליכים אלה, הבנה וידע שההכשרה שלנו באוריתמיה מרפאת לא יכולה להוות להם תחליף. אולם אם האוריתמיסט המרפא משתדל לפתח הבנה לפיזיולוגיה של האדם, והרופא מצידו מנסה להעביר לנו בעת השיחה לא רק את הידע שלו, אלא אף את החוויות הנרכשות שלו לגבי תהליכים אלה, אזי יכולים הרופא והאוריתמיסט המרפא להבין היטב זה את זה ולסייע יחדיו למטופל.

קודם כתבתי על המטמורפוזה ועל כך שנוצרים יחסים מיוחדים בין שני איברים או יותר. עובדה זו עוזרת לנו לייחס את ההשפעה של העיצורים לא רק לאיברים הגדולים של חילוף החומרים, אלא אף על 'קרוביהם' באזורים אחרים של גוף האדם. אולם ההשפעה מתחילה באורגניזם של חילוף החומרים.

להתמצא בביטחון מסוים במגוון התנועות דורש תרגול רב, אולם האוריתמיה המרפאת לא מחפשת להיות קלה. תני לי להדגיש שוב שני עקרונות יסוד:

1. יש התאמה בין הצליל המדובר והתנועה באוריתמיה. התנועה באוריתמיה הופכת תנועה אתרית, כלומר תנועה שאינה ניתנת לקליטה חושית, לנראית לעין. באוריתמיה המרפאת, עשייה חוזרת ונשנית על התנועה (באוריתמיה) של צליל מסוים, פועלת על הגוף האתרי שלנו.

2. בגוף האתרי של האדם מתגלים שני כיווני-כוחות קוטביים: למטה כיוון צנטריפוגלי, מצוי בתנועה דינמית; למעלה כיוון צנטריפטלי, המעצב באופן פלסטי את מה שבא מלמטה. הקוטביות של תנועה ועיצור תואמת את שני הכוחות הקוטביים הללו. התנועות קשורות לכוחות העליונים, המעצבים; והעיצורים קשורים לכוחות התחתונים, הדינמיים.

אך אני כותב כאן שוב: מנקודת מבט אחת, לא רק באוריתמיה המרפאת, אלא אף בכל העבודה של רודולף שטיינר, הוא לעולם לא כופה את מחקריו לתוך תבניות מקובעות, אלא הוא תמיד משאיר אותם בתנועה. ככל שאנו מתמסרים לתנועתיות זו, מבלי לאבד את הכיוון, כן אנו לומדים להכיר את כוחות החיים שלנו בצורה מודעת יותר.

לפני שנים הגיע אלי לטיפול צבעי, בן 65. בעטיה של העבודה הרבה שעבד, הוא קיבל תופעות שחיקה במפרקי כתפיים ובחוליות הצוואר. התוצאה היתה התכווצויות וכאבים בכל הצוואר ואזור הכתפיים. הוא היה כפוף קלות קדימה ובקושי יכול היה להרים את זרועותיו מעל לגובה הכתפיים. כשהחל להתאמן באוריתמיה מרפאת, אזור הכתפיים שלו עשה רושם אפל ולא חדור בכוחות חיים. כל תנועות הזרועות נראו יבשות ודלות. הרופא נתן לו, על בסיס הבדיקות שערך, שני עיצורים ותרגיל בתנועה.

את תנועת ה-'לְ' (L) את מכירה. זוהי במובן מסוים תנועה אב-טיפוסית של החיים-המתחדשים-תמיד. את יודעת כיצד מרימים בתנועה זו את הידיים והזרועות גבוה, על מנת להיפתח שם כמו פרח בכדי לקלוט את הסביבה, ואז שוב לתת להן להחליק למטה, על מנת לדלות מן המעמקים. 'החיים הזורמים בחופשיות', כינה פעם רודולף שטיינר תנועה זו. תנועה זו פועלת על תהליכים פנימיים מסוימים. אצל המטופל זה היה כאילו תהליכים אלה הפכו ליגעים מדי, והתנועות שלו היו יותר מדי עצלות. אולם גם תהליכי ההפרשה הפכו לבלתי ריתמיים. על מנת לתמוך בתהליכים הריתמיים, התנועה של הצליל 'רְ' (R) עוזרת לנו מאוד. זהו צליל אשר אוהב דווקא לחזור על עצמו ומתגלה במשחק שבין כיווץ ושחרור. הוא קשור לאלמנט של האוויר.

למעשה, כבר לאחר השבוע הראשון של תרגול תרגילים אלה, הפכו תנועותיו של המטופל לקלות וחדורות חיים יותר. לאחר חלוף עוד זמן מה, נוספה לשני העיצורים ההשפעה המעצבת של התנועה. הפעם היה זה הכוח המתעגל של ה-'אוֹ' (O), שבו הזרועות נסגרות לכדי מעגל. כאשר המטופל הצליח לבצע היטב את התנועות של העיצורים הנ"ל, הוא עשה את התנועות הללו רק עם הכתפיים, על מנת להגיע באזור זה להשפעה ספציפית יותר על אותו אזור. את ה-'אוֹ', לעומת זאת, עשה שוב ושוב עם הזרועות. לאחר תרגול של שבעה שבועות, הוא היה מסוגל להניע את זרועותיו באופן הרבה יותר חופשי וכאביו כמעט ונעלמו.

וכעת, כמה מחשבות לגבי התרגול. חשוב שכל מטופל ימצא לעצמו ריתמוס תרגול אפשרי, ויקבע זמן שהוא יכול להתאמן בו מדי יום ביומו. לגבי משך זמן התרגול, עלי תמיד לשקול מה אפשרי לגבי אותו אדם. עשרים דקות התגלו כממוצע. אף השאלה כמה זמן צריכה לארוך תקופת הטיפול, היא אישית. תכופות נוצרים מקטעי-זמן הודות לחגים ולעונות השנה. חשוב שהאוריתמיסט המרפא ישים לב היטב כיצד משתנות התנועות של המטופל משבוע לשבוע, ובזמן המתאים ינחה על הפסקה.

התרגול הוא קשה, וזאת במיוחד בתקופתנו. בתקופתנו שוררת אווירת חפזון כזו, שבדרך כלל להגיע לרגיעה פירושו 'מלחמה'. בפני כל אדם ניצבת המשימה לנצח במלחמה זו. אינני יכול לדרוש מן המטופל להתאמן, אני יכול רק לעודדו לכך. בין המטופל לאוריתמיסט המרפא צריך להיווצר מרחב של חופש, לא של תלות.

חשוב כי לתרגול יהיו התחלה וסיום וכי נציב למטופל 'משימות' קטנות, כמו למשל לשים לב למשהו מסוים בתוך בתנועה, אחרת קיימת סכנה שהתנועות יתרחשו ללא השתתפות פנימית ותיווצר מכניקה מסוימת, מפני שאדם איננו נוכח בתוך התנועה. משימתו של האוריתמיסט המרפא כוללת גם ייעוץ למטופל בעניין זה.

אותם הסימפטומים שתארתי קודם לגבי הצבעי, התכווצויות בצוואר ובאזור הכתפיים, הן אף תופעה אופיינית לתקופתנו. אצלו היתה שחיקה מכאיבה של המפרקים, אולם לעתים תכופות מופיעים כאבים ללא שינויים במפרקים. אף את עצמך התלוננת תכופות על כך, ועליך רק לשאול בחוג מכרייך, מי אינו מכיר כאבים אלה.

רבים מהמטופלים שלי קיבלו תרגילים דומים לאלה שתוארו לעיל. אם אדם תרגל תרגילים אלה תקופה מסוימת ומכיר אותם היטב, אזי הוא יכול בעצמו להתאמן בה אם כאביו מופיעים שוב.

לסיום, ברצוני לספר על מטופל צעיר אחד. הוא היה בן שש-עשרה כשהגיע אלי, באמצע גיל ההתבגרות. היה לו כל כך קשה עם עצמו שהוא נזקק לעזרה. הוא היה גדול, מוצק וכבד, אך לא יכול היה לשלוט בכובד זה, ואת כוחותיו השקיע רק בשטויות. הרופא היה בדעה שחילוף החומרים שלו כל הזמן 'התגבר' עליו.

בשפתנו קיים צליל אשר אנו מסוגלים לבטא רק בשפתיים סגורות. זהו צליל ה-'מְ' (M). בכל שאר הצלילים עלינו לפתוח את פינו כשאנו מבטאים אותם. לתנועה המתאימה ל-'מ', יש עומק רגשי מיוחד. 'להתחבר עם משהו', כך מתאר רודולף שטיינר תנועה זו. באוריתמיה המרפאת, תנועת זרועות זו מלווה בצעד קל או בקפיצה קלה, כך שמקבלים את הרושם של אדם מאוד קל אשר מחזיק את עצמו באוויר. ה-'מ' שייך לעיצורים אשר צריכים להתאמן עליהם הרבה באוריתמיה המרפאת עד ששולטים בהם. בהרצאות על אוריתמיה מרפאת אמר רודולף שטיינר כי תרגיל זה פועל בצורה מווסתת על כל האורגניזם של חילוף החומרים. הוא מצביע במקום זה על הברת ה-'אוֹם' (OM) אשר שיחקה תפקיד בתרבויות המזרח הקדומות, כאשר שררה הבנה רבה יותר לגבי התוכן הפנימי של הצליל מאשר כיום. בתרבויות עתיקות אלה, היה מקובל מאוד לתת לצעירים לבצע תנועות כאלה על מנת לחנך אותם מבחינה גופנית כבני אדם שלמים ובו-בזמן כאנשים מסייגים מאוד.

ואכן, המטופל הצעיר נהנה מביצוע התרגיל הזה ובעזרת התנועה הוא הביא את עצמו 'לכדי קלות'; כלומר, הוא נעשה מסוגל בהדרגה להתגבר על הכובד שלו. לא רק בשבילי, אלא אף עבורו עצמו היתה זו חוויה מרשימה.

מהקוטב האחר, מצד הצורה, נכנסנו לתנועה אשר מתאימה לצליל 'אָ' (A), זוהי תנועה שנפתחת. מגמה זו של התנועה היתה אצל אותו צעיר חזקה מדי. הוא היה פתוח מדי, עמד תמיד עם רגליים פשוקות, והזרועות היטלטלו ללא הכוונה מצידו. דרך תנועת ה-'אָ' עוצבה הפתיחות שלו, המבט שלו השתנה ויכול היה לגשת לעולם בצורה באמת 'יפה'. כלומר, הוא מצא דרך תרגילים אלה את הדרך לעצמו: הוא תפס את המושכות ויכול היה לנתב את הכוח שהיה לו בצורה שופעת, בהתאם לרצונו האמיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *