מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות
רודולף שטיינר
סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 10
28 באוגוסט 1920
היה עלי להזכיר פעמים רבות כאן שמדע החניכה הכרחי עבור הכוחות שיביאו לבנייה מחדש של הציביליזציה המדרדרת; כלומר חייבים לדעת מה ניתן לקבל ממעבר לסף של העולם העל-חושי. אפשר לומר שהאבולוציה הרוחנית של האנושות התחילה מידע שנשאב ממעבר לסף זה, ומגישה, רגש ורצון שתואמים לידע זה. כל מה שמתגלה כשחוזרים לאוצרות החוכמה הקדומים של האנושות מתבהר כאשר אנו יכולים לבחון חוכמה עתיקה זו לאור ההתגלויות הנשאבות מחוכמת המיסטריות; כאשר אנו יכולים להניח שבהתחלה הייתה לאנושות באבולוציה הארצית שלה, גישה למקורות ידע, רגש ורצון שאינם נגישים לכוחות האנושיים המוכרים לאנשים כיום. ככל שהאבולוציה התקדמה, בני האדם נאלצו לסמוך יותר ויותר על מה שניתן לשאוב מתוך האדם עצמו. בעיקרו של דבר, זה התוכן של הכוחות הפעילים במאות השנים האחרונות בהתפתחות הציביליזציה.
כוחות אלה העולים מתוך האדם עצמו יצרו עד כה מצב של ציביליזציה שיוביל באופן בלתי נמנע לנפילתה, אם יינתן לדברים להמשיך כך ללא התערבות. רוב בני האדם עדיין לא מאמינים בכך היום. הם ממשיכים לדבר ולפעול באופן אוטומטי, באותה הדרך הישנה, ודוחים את מה שניתן לשאוב מאותם המקורות הרוחיים שמתוכם נשאבה חוכמת המיסטריות העתיקה, אך כעת באופן חדש, ישירות דרך כוחות האדם עצמו. עלינו לבחון בצורה מוחשית ביותר את מה שניתן לחשוף בפני האנושות של ימינו כמעין בסיס לכל מה שנדרש בשביל העתיד הקרוב בתחום מדעי הטבע; ידע שכולל אתיקה, פילוסופיה מוסרית, אך גם רצון חברתי. לכן עלינו לבחון מקרוב נושאים מסוימים שהתייחסנו אליהם בשבועות האחרונים ממספר נקודות מבט; היום אדון בהם שוב, מנקודת מבט שונה.
כאשר אנו ערים, אנו קודם כול מוקפים בעולם החושים החיצוני, במה שיוצר את הרשמים המגיעים לעיניים, לאוזניים, לאיברי חישת החום, ולשאר החושים שלנו. עולם החושים החיצוני משתרע סביבנו, והחיים הפנימיים של רוב בני האדם מורכבים בעיקר מעיבוד של הרשמים החיצוניים. מהצד השני של הסף, עולם חיצוני זה נראה שונה מהצורה בה הוא מופיע בצד הזה. אתם בוודאי יודעים לאן הגיעה האנושות עקב כך שהיא הגבילה את עצמה לראייה של העולם מהצד הזה של הסף בלבד. במילים אחרות, הייתי אומר שהאנושות הגיעה לנקודה בה היא מסתכלת על עצמה. מה שהאדם עצמו רואה אנו מכנים אדם בעל שלושה מרכיבים threefold man, אדם הראש, האדם הריתמי, והאדם של הגפיים והמטבוליזם. כאן, אנו נראה בצורת דיאגרמה את האריג המתפרש סביבנו (ראו את הציור), שמהווה לרוב את התוכן של עולם החושים. מהצד הזה של הסף, אנשים כעת מנסים לשער מה נמצא מאחורי אריג זה. הם טוענים שמולקולות, אטומים, וחומרים מבצעים שם כל מני ריקודים. הם נותנים לריקודים הללו כל מיני שמות, אך הם משוכנעים שכאשר האדם מסתכל עם העיניים שלו, מקשיב למה שיש בחוץ עם האוזניים שלו, בקיצור כשהוא קולט עם החושים שלו, יש מאחורי הדברים סוג כלשהו של עולם חומרי.
אזור בעולם הרוח
אזור של הרוח
ראש
אמצע הגוף
גפיים
מהצד השני של הסף, אינו מתגלה שום עולם כזה של חומר. אם אדם חודר אפילו מרחק קצר לתוך האזור מעבר לסף, מיד מתברר שמאחורי אריג החושים נמצא אזור מסוים של עולם הרוח; כלומר, בעיקרו של דבר מדובר בעולם רוח הנמצא מאחורי עולם החושים הזה.
אם מביאים בחשבון שהאדם מורכב מאני, גוף אסטרלי, גוף אתרי וגוף פיזי, עלינו לומר שכאשר האדם ער, כלומר כשהוא שקוע באורגניזם שלו עם האני והגוף האסטרלי שלו, אין לו חלק באזור הרוחי שמאחורי אריג החושים. אך מצד שני, בשינה, כשהאני והגוף האסטרלי יוצאים מהאורגניזם הפיזי, האדם שוכן בתוך האזור העליון הזה של עולם הרוח עם האני והגוף האסטרלי. מהרגע בו הוא נרדם ועד שהוא מתעורר, האדם משתתף באזור הנמצא, כביכול, מאחורי הטבע בעולם של טבע-רוח. ניתן גם לומר שזה העולם אליו האדם שייך בפרק זמן זה; למעשה, חלק מסוים של עולם הרוח מוקצב לו עבור מצב זה של שינה.
האדם יכול לראות לתוך עצמו רק במידה מסוימת. הוא יכול להרהר על עצמו במידת מה ואז, בהתייחסות לטבעו הנפשי, הוא מדבר על מחשבות, רגשות ואימפולסים של רצון, אך ברוב המקרים בצורה מאד לא מדויקת. מתוך טבע פנימי זה, שנשאר מאד מעורפל עבורו, הוא שואב את המחשבות שמייצגות זיכרונות, אבל הוא אינו רואה מאחורי זה לתוך ישותו הפנימית. כך שנוכל לומר שבדיוק כשם שעומד מעין מחסום ביננו לבין אזור מסוים בעולם החיצוני, כך ניתן לצייר מחסום שדרכו המבט, כשהוא פונה פנימה, אינו חודר. אך אילו האדם היה חודר לתוך אזור זה שנמצא במובן מסוים בצד השני של המראה שמשקפת את זיכרונותיו, הוא לא היה מגלה את מה שמאמינים מיסטיקנים רבים, בהשפעת אשליות. כי הם מניחים שכל מה שצריך לעשות זה להרהר אודות ישותנו הפנימית, וניתן להשיג תובנה רוחית מהנעלות ביותר. במקום זאת, האדם מגלה שם את הסודות של האורגניזם שלו, את הסודות של המבנה המופלא המתבטא באורגניזם האנושי. אילו האדם היה באמת חודר את המחסום, הוא לא היה רואה את התמונות אותן ראו מכטילד ממגדבורג Mechtild von Magdeburg , מייסטר אקהרטMeister Eckhart ותרזה הקדושה; הוא היה קולט את הארגון של האדם, משהו שייראה פרוזאי ביותר למיסטיקנים הנוטים לאשליות, אבל לא נראה פרוזאי למישהו שיש לו את הרגש הנכון כלפי המסתורין האמיתי של היקום. באמת מוצדק לומר שהרבה יותר נפלאים מהתמונות של תרזה הקדושה, מכטילד ממגדבורג, או יוהנס טאולר Johannes Tauler, הרבה יותר מדהימים מהזיכרונות האלה שנוצרו מבבואות הקיימות כזיכרונות, הם הדימויים החדורים באימפולסים של תחושות הקורנות מהכבד, מהקיבה, מהטחול וְכֵן הָלְאָה; הרבה יותר נפלאים מכל זה – כן, מה ששוכן באיברים הפרוזאיים של הפנים האנושי יותר נפלא אפילו ממה שמתואר בתמונות אב-טיפוסיות של האבולוציה האנושית דרך מיתוסים, אגדות וכדומה. עד כמה שזה נשמע מוזר, חייבים להבין את האמת בנקודה זו. מה ששוכן שם הוא, קודם כל, סובסטנציה ארצית ממשית, האלמנט שמרכיב למעשה את החומר הארצי. איננו מוצאים חומר ארצי בעולם החיצוני; הוא נמצא בתוך העור של האדם. שוב, כל המבנה הפנימי של האיברים של האדם איננו אלא משהו שנדחף החוצה במובן מסוים מתוך אזור רוחי אחר. זהו אזור רוחי שבמובן מסוים מזיע מתוך עצמו את מה שנוכח כאיברים באורגניזם של האדם. כשאדם מתבונן לתוך ישותו הפנימית ברגע שהוא חודר את אריג הזיכרונות המוקרנים לעברו, מתגלה לראשונה מבנה אורגני זה, למרות שמדי פעם מייפים אותו באופן מיסטי. כשם שהוא יכול לחדור ממעבר לסף דרך האריג של החושים החיצוניים, כשהוא מסתכל דרך אריג זיכרונות זה, אז הוא רואה מאחורי המבנה האורגני הזה את האזור האחר של הרוח שאליו הוא שייך מהרגע בו הוא נרדם עד שהוא מתעורר. זהו אזור רוחי שהאדם לא שם לב אליו, אבל הוא זה שמעניק לו את הכוחות שמתבטאים בגפיו.
כשאנו מתבוננים בחושים שלנו, אנו מגלים ששוכנים בהם כוחות שהם בעיקר אלה הנמצאים מאחורי אריג החושים. ועם זאת הם חודרים אותנו דרך הפתחים של החושים שלנו מבלי שנדע זאת, כשאנו מתבוננים בעולם רק מהצד הזה של הסף.
גם באיברים שלנו נוכחים כוחות שבאים מאותו אזור רוחי (שטיינר מתייחס כאן לדיאגרמה שלמעלה), והכוחות שיש לנו בזרועות וברגליים הם בעצם אלה שבאים מאותו אזור אחר של הרוח. לכן, ברגע שמתבוננים באדם מהצד השני של הסף, רואים אותו כהתמזגות של שני תחומי רוח. מה שפוגש אותנו כשאנו מתבוננים באדם כאן בעולם הארצי הינה רק אחדות מדומה. למעשה, האדם איננו אחדות בכלל. הוא ההתמזגות של הכוחות הפעילים מבחינה רוחית משני האזורים שציינתי. לכוחות שחיים בעיניים ובאוזניים שלנו יש, למשל, מקור שונה לחלוטין מאשר לכוחות שמתפתחים כששמים רגל אחת לפני השנייה או מזיזים את הזרועות. אנו לא יכולים להכיל מושג כזה מבלי להבין שהאדם מוטמע, כביכול, בקוסמוס כולו, שהודות לחושים שלו הוא שייך לאזור רוחי מסוים של הקוסמוס, והודות לגפיים שלו לאזור אחר. רק מה שחי באמצע בערך – האדם הריתמי, מערכת הריאות והלב וכל מה שקשור בכך – הוא למעשה ממקור ארצי; הוא נטווה, כביכול, ממעין עולם באמצע. לפיכך, האדם עצמו הוא ישות משולשת. מבלי להבין את השילוש הזה, איננו יכולים להבין את האדם. אמרתי שכך נראה האדם כשרואים אותו ממעבר לסף. אנו לומדים לראות אותו כשייך לקוסמוס כולו. אנו נעשים מודעים דרך מדע הרוח לאופן בו האדם חי בקוסמוס כולו ונוצר מתוכו. אז אנו כבר איננו חסרי ידיעה לגבי האמת אותה חייבים לקלוט: שמשימתו של האדם איננה רק מה שהוא מגשים כאן על הארץ; יש לו משימות שעליו להשלים באבולוציה הקוסמית כולה. הוא מייצג גורם חיוני, שצריך להתחשב בו באבולוציה הקוסמית הרוחית כולה.
לכן, אפשר לומר שמדע הרוח פותח את עינינו למה שהאדם מייצג כמרכיב מהקוסמוס. בהשוואה לאמת זו, תראו עד כמה מצומצמים ומוגבלים הרעיונות שאנשים ממציאים לגבי האדם. הדברים הגיעו למצב כזה שאדם מוכן לקבל כידע רק את מה שנובע מהצד הזה של הסף. הוא מסתכל רק על מה שמתגלה לו בין היקיצה להירדמות, בין הלידה למוות. בנוסף לכך, הוא היה רוצה לבסס את כל המשימות שהאדם יכול להגשים כאן על הארץ על המושגים והרעיונות שנובעים מהבנה מצומצמת זו של האדם. איננו ממשיכים להתקדם כך. אנו הולכים ומתקרבים להידרדרות מוחלטת בדיוק מפני שהאינטלקטואלים שלנו אינם מוכנים לבסס את המשימות בעולם הזה על רעיונות שונים מאלה שנרכשים מתוך החיים הערים, ממה שנמצא בין הלידה למוות. אך לְמה שהאדם משיג יש במהותו טווח והיקף הרבה יותר גדולים. אפשר להבין זאת רק כאשר התובנות המתקבלות דרך ההתבוננות הרגילה בחיים, מוארות ומופרות על ידי התובנות שניתן להשיג דרך התבוננות בעולם מעבר לסף. לא יכול להתרחש שום שיפור בהתפתחות הציביליזציה בעולם אם איננו מוכנים לקבל את מה שניתן לרכוש ממעבר לסף בשביל הידע, הרגש והרצון האנושי.
יש לומר שעצוב במיוחד לראות שהיום מכינים תוכניות חיים מתוך ידע חלקי, מוגבל מכל הצדדים, שהצטבר באנושות בשלוש או ארבע מאות השנים האחרונות. אנחנו נמצאים באמת במצב מוזר מול תוכניות אלה. קיימות היום כתות דתיות שלפחות מבחינה טקסטואלית מייחסים את האמונה שלהם למקורות קדומים, לתקופות בהם עדיין חי הידע של המיסטריות העתיקות. האמונה שלהם כבר איננה מובנת בקבוצות דתיות אלה. היא הפכה למסורת טקסטואלית בלבד; כל דבר אחר נסחט ממנו כמו מלימון יבש. למעשה, היא כבר אינה קיימת, למרות שבמובן מסוים ישנם אנשים בודדים שמסוגלים לחדור ולקבל הבנה מסוימת, במיוחד אם הם ממשיכים לפרוץ קדימה למה שבדרך כלל נחשב לאסור בכנסיות שלהם. אפשר אז לקבל הרבה מהידע המסורתי של הדתות. למשל, אם אדם קתולי מתבונן בשילוש ובאינקרנציה, ללא תלות במה שמוכתב על ידי הכנסייה, יש ביכולתו להגיע לתובנות משמעותיות. למעשה, במובנים רבים יהיה זה הרבה יותר חכם להרהר בשילוש או ב-“אני מאמין” מאשר לתמוך בכל המגמות שמופיעות היום ומנסים לבנות אמונה וידע חדשים מתוך הגוף הקטום של הידע המודרני. כי מה שהאנושות צברה במאות השנים האחרונות ומשתמשת בו היום כדי לייסד תנועות שכביכול מביאות לשיפור בעולם, הרבה יותר מצומצם ממה שנשאר מהתקופות הקדומות כמסורת, למרות שהוא מעוות על ידי הדתות. עצוב לראות איך כל מיני תנועות חינוכיות או פמיניסטיות, שקמו על בסיס הידע הקטוע של כמה מאות שנים אחרונות, מאמינות שיש ביכולתן לעורר משהו בעולם, כשהן למעשה אינן נוגעות בשאלות האמיתיות.
יש לומר שכל זה נשען על גאווה מסוימת בלתי מנוצחת של האנושות המודרנית, על יהירות שאינה מוכנה ללמוד שום דבר. אם אדם גדל בתנועה או במפלגה כלשהי, לרוב הוא חש שמפלגה זו עדיין לא הגיעה לתובנה המיוחדת שהוא בעצמו, על בסיס השקפת החיים שלו, כבר רכש, ולכן הוא יוצא לדרך לתקן אותה. זוהי עובדה מצערת בימינו שכל כך הרבה שטויות ילדותיות מופיעות כרעיונות מתקנים. ניתן להשיג דברים שיביאו פרי אמיתי רק אם אותן תנועות שמקוות לנער את העולם יהיו מוכנות לקבל זרימה של כל מה שאפשר לחקור מעבר לסף של עולם החושים. כי אתם מבינים שישנו תחום של רוח מעבר לאריג של עולם החושים. איזו מטרה הוא משרת? חשבו על כך, אזור רוח זה הוא אותו העולם שבו אנו נמצאים כאשר אנו ערים, אם כי לא במודע, אבל למעשה אנחנו בתוכו עם כל האורגניזם שלנו; מפני שבשעה שאנו עומדים, בשעה שאנו צועדים, אנחנו בתוך עולם זה, רק שאנו לא רואים אותו. אנו כל הזמן נעים בעולם הזה, אנו נמצאים בתוכו; אנו מבצעים בו את המעשים שלנו. וכשאנשים עוסקים בו בפוליטיקה, למשל בבולשביזם, אז מה שהבולשביסטים אינם קולטים חוזר ופוגע באנושות. הבולשביסטים רוצים לבנות עולם אך ורק מתוך מה שהם רואים, אבל הם אינם נמצאים בעולם שהם רואים – הם נמצאים בעולם המשתרע מעבר לאריג של עולם החושים. כשמופיעות היום תנועות פמיניסטיות ומציגות כל מיני דרישות, הן עושות זאת על בסיס מה שהן רואות, אך הן מציגות את הדרישות הללו עבור העולם שהן אינן רואות. לכן, פעולתן מביאה תמיד לתוצאות לא רצויות המגיעות מהעולם בו אנחנו נמצאים, שנוכח שם במציאות, אבל אינו נוכח בדרישות שמועלות, מפני שאנשים בכלל אינם מוכנים לקבל דבר מעולם הרוח.
כמובן, לעולם בו אנו חיים, לאזור הזה, יש לו את המשמעות שלו ביקום הגדול. אז לאיזה מטרה הוא קיים? אתם מבינים, העולם בו אנו חיים בין המוות ללידה החדשה הוא עולם שונה מזה שקיים כאן מאחורי אריג החושים. העולם בו אנו נכנסים בין המוות ללידה החדשה הוא אזור אחר בעולם הרוח. הוא בעיקר אזור הרוח בו שוכנות הישויות אותן אנו מתארים כשייכות להיררכיות של המלאכים (אנגלוי), מלאכי העליון (הארכיאנגלוי), וכו’. אך עולם זה של תשע היררכיות יכול להתקיים רק כאשר – דרך האדם הפיזי, וזה יכול להתרחש רק דרכו – הוא נכנס לתקשורת הדדית מסוימת עם העולם אותו תיארתי כאן כאזור רוחי מעבר לתחום החושים.
כשאתה חי בבית ורוצה להיות בקשר מסוים עם העולם החיצוני מבלי לצאת החוצה בפועל, עליך להביט בעד החלון. כשהאלים של תשע ההיררכיות רוצים לתקשר עם העולם הזה, עליהם לעשות זאת דרך האדם. הם אינם יכולים לעשות זאת ישירות, הם חייבים לעשות זאת דרך האדם. זהו אזור בעולם שהאלים יכולים להתבונן בו אך ורק באמצעות בני האדם. מהעולם בו האדם גר בין המוות ללידה החדשה, הוא חייב להיכנס לעולם הפיזי כדי להביא לאינטראקציה הדדית בין האלים והעולם העובר אבולוציה כאן (ראו את הציור להלן). ולאיזה מטרה קיים העולם הזה שמתפתח מעבר לאריג החושים? אילו עולם זה לא היה שם, העולם הפיזי היה מתפזר לכל הכיוונים. העולם היה מתפרק והופך לאבק, מפני שהוא עולם בו שולטים רק כוחות אנטיפתיה. העולם מעבר לאריג החושים (העיגול בציור) מחזיק ביחד את העולם הפיזי הזה. בעולם הפיזי, קיימת הנטייה להתפשט ולהתפזר כל הזמן; העולם הזה (העיגול) מחזיק אותו ביחד.
אך עם העולם הזה שפועל באופן צנטריפטלי, גם לאלים יש קשר רק באמצעות האדם. הסיבה שבגללה האדם נכנס לקוסמוס היא כדי שעולם האלים יוכל להיות בקשר, בקשר של קליטה ותקשורת, עם עולם צנטריפטלי זה.
ישויות המפעילות השפעות צנטריפטליות
כשמתבוננים בו ממעבר לסף, עולם צנטריפטלי זה הוא קר וקפוא. כשחווים אותו, מושפעים ממשהו שמקשיח, משהו שגורם להסתיידות, אך מלא חוכמה. הוא נטווה, כביכול, ממחשבות מלאות חוכמה, אך הוא קר, נוקשה, מעורר צמרמורת. עולם קר, נוקשה זה של כוחות מחזיק את העולם השני (הפיזי) ביחד. האדם אינו נבנה כך שהוא יוכל לחוש ישירות עולם צנטריפטלי זה. האדם שנכנס לתחום מעבר לסף חש את הצמרמורת הזאת, את הכיווץ הקר הזה. הקור הוא הסימן לכך שהאדם נכנס למעשה עם האני ועם הגוף האסטרלי לתוך העולם אליו הוא נכנס כל לילה, אבל ללא מודעות, מבלי לחוות אותו. כשאתה מגיע לעולם שגורם לך לקפוא, שחודר אותך באופן בוהק בחוכמה רבת עוצמה אין סופית, ועם זאת גורם לך לקפוא, הוא סימן לכך שאתה נכנס לשם באופן מודע. ללא חוויה התחלתית זו של קיפאון והתקשות, אינך יכול לחוש את עצמך בצד השני של הסף עם האגו והגוף האסטרלי שלך.
את החוויה הזאת אפשר לעבור, ואכן ניתן לעבור אותה, רק דרך התנסות ממשית. על פי ההסברים שתמצאו בספריי – כיצד קונים דעת העולמות העליונים ו-מדע הנסתר –על מנת לעבור חוויות אלה אם פועלים על פיהם בהתמדה – חייבים להיכנס לאזור שמעבר לסף. כי הוא אזור שהוא ממשי באותה מידה כמו הממלכה החושית.
אולם, אם מכירים אותו, כשמבינים שאזור זה (מעבר לממלכה החושית) קיים, כי לא ניתן להבין באמת את העולם הפיזי ללא ידע אודות האזור האחר – אז מבינים עוד משהו: מבינים מדוע יש להתהלך בו. זה נכון שאי אפשר להתנהל כשאתה תמיד קפוא ומרגיש קור; זו הסיבה שבגללה הוצב שם גבול עבור התודעה הרגילה. היינו באמת עוברים לילות קשים אילו היינו חווים באופן מודע את הזמן בין ההירדמות ליקיצה. אז מדוע להתהלך בו – כי הרי אנו מתהלכים באותו העולם כשאנו ערים – אז מדוע? האדם מביא לתוך עולם זה של כוחות צנטריפטליים כוחות קוסמיים השוכנים בתוך ישותו הפנימית. כשאנו תופסים באופן ברור בעיני רוחנו מה חי ככוחות בישותו הפנימית של האדם – ונדבר על כך יותר בהרצאה הבאה – הוא אלמנט שנוכל לקרוא לו אהבה, חום, חום של הנפש; האדם נושא את חום נפש זה לתוך האזור הקר. זוהי משימתו הקוסמית הראשית. הוא מהווה את מקור החום בספרה זו. אם מותר לי להתבטא כך, בכך שהאלים בראו את האדם – אם אתאר זאת בצורה טריוויאלית – הם יצרו את הפתח בשביל האזור הזה ממש שחייב להחזיק ביחד בעבורם את העולם שאחרת היה מתפזר כאבק.
זוהי רק דוגמא אחת. מחר נשמע עוד דוגמאות, ובמיוחד כאלה שקשורות לתחום החברתי, כדי שנבין איזו משימה יש למען הקוסמוס כולו לחיי החברה של בני האדם על הארץ. אך זוהי רק דוגמא אחת לכך שמעבר לסף, רואים שלאדם יש משימה שאינה מסתיימת במה שרואים כרגיל כמשימתו בעולם הפיזי הזה, אלא יש לו משימה קוסמית, הוא קיים למען משהו שנמצא בתוכנית האוניברסלית הגדולה של הישויות הרוחיות האלוהיות. וכשם שחייבים להבין שהאדם קיים למעשה כדי שמשהו יתרחש ביקום, כך עלינו להיות מסוגלים לראות שבכול, אפילו בהישג הזעיר ביותר של האנושות, האדם הוא חלק מהקוסמוס. עלינו להבין שכל מה שהוא עושה מסמן משהו גדול יותר ממה שהוא יכול בהתחלה לקלוט במודעות שלו, ושלכל מה שהוא עושה יש משמעות בהקשר של הקוסמוס כולו. כשמרחיבים את הקליטות האנושיות הרגילות, המוגבלות, ניתן להתמיר אותן לקליטות עולם קוסמיות. יש לכך חשיבות עליונה במדע הרוח, ולזה זקוקה האנושות היום.
בשלוש מאות או ארבע מאות השנים האחרונות, האנושות המתורבתת נפלה במובן מסוים מתוך הספרה השמימית שלה. היא עוסקת רק במה שקורה בין הלידה למוות, ובין ההתעוררות להירדמות. החיים המודרניים כולם מורכבים רק מכך. אך גורלם של החיים האלה הוא מוות; חיים אלה הם חיים שהולכים ומתים בהדרגה. תוכלו להציב בהם תאוריות סוציאליסטיות כמה שתרצו, וגם פעולות שלכאורה נובעות מתאוריות אלה; הן רק יזרזו את ההידרדרות. הביאו לחיים האלה כמה שיותר תנועות פמיניסטיות ואל תאפשרו לכך שמדע רוח חדש יפרה אותן, ויהיה פחות ופחות אפשרי להשיג את מה שתנועות אלה ואחרות בעצם שואפות אליו באופן אינסטינקטיבי.
כדי שמשהו יגיע לפרי, עלינו לתפוס את החוט תמיד מהקצה הנכון. אוסוואלד שפנגלר Oswald Spengler, שכתב ספר על ההידרדרות של המערב, חישב נכון על בסיס השערות מדעיות שההידרדרות של המערב בהחלט חייבת להתרחש – כלומר, אם יכולים לקחת בחשבון רק את האמצעים שעמדו לרשותו של שפנגלר. במידת מה, אוסוואלד שפנגלר צודק. אין ספק שהידרדרות זו תתרחש אם לא יגיע אימפולס מצד מדע הרוח. כמובן, שפנגלר אינו מוכן להכיר באימפולס כזה, ולכן, מנקודת מבטו, הוא לגמרי צודק כשהוא כותב על ההידרדרות של המערב בלבד. מתוך תחושה זו של הידרדרות, שפנגלר – התיאורטיקן של ההידרדרות – יכול בכל זאת להגות כמה אמירות משמעותיות. יש לו מספר הערות רלוונטיות, למשל, על זרמים חדשים חסרי תרבות וידע של מיסטיציזם, או פילוסופיות של מעמד הביניים, או איך שנרצה לקרוא להם, כגון הצמחונות, האופן בו נערכים דיונים בנושא המזון, במיוחד במגזינים ההמוניים שמוצגים לרוב במסעדות צמחוניות. זו פילוסופיה בנלית ירודה, הירודה ביותר שאפשר לדמיין. אך מדוע זה כך? האם זה כך במובן המוחלט של הדבר? כן, מה שמתואר כאן הוא כמובן נחות במובן האבסולוטי של המילה; מפני שבמהלך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות אנשים לא קלטו את הרוח החבויה מאחורי הדברים הללו. אנשים אינם מדברים על הרוח היום. הצמחונות, ההתנגדות לשתיית אלכוהול ונושאים יפים אחרים כולם נדונים מנקודת המבט של מטריאליזם טהור. הרוח החבויה מאחוריהם איננה נראית. לכן, למעשה ניצחו הדברים השליליים. הבורות עלתה מפני שאנשים שהיו רוצים להתחיל להיות רוחניים הם למעשה המטריאליסטים הגרועים ביותר. הם סופגים את המושגים של מטריאליסטים אחרים, ואיכשהו יוצרים תיאוריה רוחנית מתוכם.
בהקשר זה, אפילו ההמשגות התיאורטיות מעניינות מאד. כפי שרובכם יודעים, אדם מסוים בשם לדביטר Leadbeater פעיל באגודה התיאוסופית. הלדביטר הזה כתב כל מיני ספרים, ואנשים רבים מאד הוקסמו במיוחד כשהוא כתב מעין כימיה אוקולטית; פגשתי אפילו אנשים מלומדים שנהנו מאד מכימיה אוקולטית זו. מה קרה במציאות? האדון לדביטר הזה הכיר את הכימיה המטריאליסטית של ימינו עם המולקולות והאטומים שלה. הכימיה המטריאליסטית הזאת של היום עם המולקולות והאטומים שלה מתארת את החמצן, המימן, החנקן, תחמוצת הברזל, הסודיום אצטט וכו’ כבנויים מהמולקולות והאטומים האלה. מתוך אטומים כאלה, לדביטר בונה את עולמות הרוח, את הישויות הרוחיות ואת המלאכים. הוא יוצר רוחניות מתוך מטריאליזם. ראיתי אנשים שהיו כמעט מכושפים כשבין היתר “האטום התמידי” הזה פעם שחה כמו טיפת שומן על המרק של האגודה התיאוסופית – הרי טיפות שומן כאלה כן צפו מדי פעם, נכון? האטום התמידי הזה – איזה דבר נפלא! האדם מת; חוזר שוב לאדמה. מה זה שנשאר? כמובן, אנשים לא יכלו לדמיין לעצמם שהאורגניזם האנושי מורכב מכוחות. הם ממש אינם מסוגלים לדמיין איך מערכת הגפיים של האדם מתארגנת מגלגול אחד לשני, איך הראש נבנה מתוך ההתגשמות הקודמת. כי לגבי הראש והגפיים, אנשים אלה יכולים לתפוס רק משהו חומרי גס, שכמובן מונח בקבר. הם אינם מסוגלים לדמיין שיש בהם כוחות, שלמעשה מתייחסים לכוחות כשמדברים בצורה כזו. אחרי הכול, משהו חייב לעבור מגלגול אחד לשני! יש אטום אחד בין מיליונים ומיליונים של אטומים; האטום האחד הזה עובר דרך עולם הרוח, ואז האטומים של האורגניזם העתידי מתקבצים סביב אטום אחד זה, האטום התמידי. התיאוסופים היו מאושרים לראות איך טיפת שומן זו, האטום התמידי, צף על המרק – כלומר המרק הרוחני – של האגודה התיאוסופית.
את העניינים הללו הזכרתי באמת רק כדי להראות איך כל דבר בהווה, אפילו משהו שרוצה לשאוף אל הרוח, מתקלקל בגלל ההשקפות המטריאליסטיות של שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות; כדי להדגיש שעלינו לשאיר מאחורינו את הרעיונות הללו כדי להגיע לאיזשהו כיוון קונסטרוקטיבי. אך המצב הוא כפי שהסברתי אתמול: בזמננו, ישנם כוחות שאינם מוכנים בשום פנים ואופן להרשות שיעלה משהו שיוכל לעזור לאנושות בארגון מחדש כלפי מעלה.
אולי תשאלו: אז האנושות רוצה בנפילתה? אי אפשר באמת להניח שהאנשים רוצים בנפילתה של הציביליזציה כולה. אך התבוננות בדבר מראה שהם כן רוצים בכך, מאחר שהם ממשיכים לחיות בצורה אוטומטית באופן הישן והמוּכר. אסביר לכם מדוע הם רוצים בכך. עלי להזכיר רק תופעה אחת וזה יספק לכם הסבר. האם אף פעם לא ראיתם חרקים עפים בחדר בו בוער אור של להבה והם צוללים לתוך הלהבה? חשבו על תופעה זו ותהיה לכם תמונה על הלך הנפש של האנושות המודרנית. עלינו פשוט לקחת את התופעות של הטבע כמו שהם באמת – כסימפטומים של הפעילויות של הכוחות ביקום. נמשיך לדבר על דברים אלה מחר, כאשר אנו ננסה למצוא את הגשר לצורה מסוימת של חשיבה חברתית.