ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו – 06

ישות האדם והאבולוציה העתידית שלו

מאת: רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין GA107   1908-1909

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 6

מחלות וקרמה

26.1.1909

בואו ונמשיך עם לימודינו שאמורים להביא אותנו קרוב יותר ויותר להבנה עמוקה של ישות האדם ותפקידו בעולם. אתם זוכרים שבאחת מקבוצות ההרצאות שניתנו כאן בחורף זה [10.11] דיברנו על ארבע הדרכים השונות עבור האדם להיות חולה, וציינו שמחלות צצות כתוצאה של קרמה ושלא נדון בזה, אלא מאוחר יותר. היום אנו רוצים לדבר לפחות על חלק מסוים של גורם קרמתי זה של מחלות.

הסברנו לפני כן שהחלוקה של ישות האדם לארבעה מרכיבים, הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאגו, מאפשרת לנו סוג של מיפוי של התופעה של מחלות במידה שכל מרכיב שכזה בא לידי ביטוי באיברים מסוימים ובמכלול של הגוף הפיזי עצמו. כלומר, לאגו יש את שווה הערך הפיזי בדם, לגוף האסטרלי במערכת העצבים, לגוף האתרי בכל מה שבא תחת הכותרת של מערכת הבלוטות, והגוף הפיזי מייצג את עצמו. אז אנו מציגים את המחלות שעולות מתוך האגו כפי שהוא, ולכן יש להן ביטוי פיזי באי סדרים בתפקוד הדם. אנו מציינים שמה שנובע מאי סדרים בגוף האסטרלי מגלה עצמו באי סדרים במערכת העצבים, ומה שנובע בגוף האתרי מתגלה במערכת הבלוטות, וזה בגוף הפיזי שעלינו לחפש אחר מחלות אלו שבראש ובראשונה יש להן סיבות חיצוניות. כל אלה רק מצביעים על התופעה של מחלות שקשורות עם משך הזמן של אורך חיי אנוש. עכשיו כל מי שיכול להביט בקיום העולם בדרך מדעית רוחית יש לו מושג שמחלות צריכות להיות תלויות גם במידה מסוימת בקרמה של האדם, בחוק גדול זה אשר מראה את הקשרים הרוחיים בין ההתגשמויות השונות של האדם. אבל דרכי הקרמה הן מאוד מורכבות ומגוונות, ואנו צריכים ללמוד את ההרכבים המורכבים ביותר של הקשרים הקרמתיים לפני שאנו יכולים להבין משהו אודותיהם. בואו ונדבר היום אודות כמה אספקטים של משהו מאוד מעניין שחשוב שאנשים ידעו, כלומר, כיצד מחלות קשורות עם גורמים שנעשים על ידי האדם עצמו בחיים קודמים. כדי לעשות זאת אנו צריכים לומר כמה מילים מקדימות על הנושא כיצד חוק הקרמה פועל בחיי אנוש. אנו מתכוונים למשהו שרובכם יודעים מהרצאות אחרות, אבל זה הכרחי לקבל תמונה מדויקת כיצד הגורמים הקרמתיים של חיים מסוימים נהיים ממשיים בחיים הבאים. מכאן אנו צריכים לומר כמה מילים על מה שקורה לאדם באופן רוחי בתקופה שלאחר המוות.

אנו יודעים שבעוברו דרך שער המוות האדם חווה בהתחלה חוויה שמגיעה בגלל שהוא נמצא כעת בסיטואציה אחרת לגמרי מכל דבר שעימו נפגש בחיים. האגו שלו וגופו האסטרלי קשורים עם הגוף האתרי, אבל מבלי שהגוף הפיזי נמצא שם. הוא הניח אותו בצד. זה קורה רק בנסיבות יוצאות דופן בחיים, כפי שציינו לעיתים קרובות. במשך החיים, כאשר האדם ישן, הוא מניח את גופו האתרי בצד כמו גם את גופו הפיזי, ושילוב זה של אגו, גוף אסטרלי וגוף אתרי קיים רק אחרי המוות, ואז רק לזמן קצר, רק עניין של ימים. צוינו גם החוויות שבאות מייד אחרי המוות. ההרגשה הצמיחה של האדם גדלה יותר ויותר מעבר לחלל שתפסה קודם לכן, עד שהיא מקיפה את כל הדברים. ציינו את התמונה של חיי העבר שלו העומדים בפניו כטבלה עצומה. ואז, אחרי מספר ימים אינדיבידואלים שונים אלה, הגווייה השניה, הגוף האתרי, מונחת הצידה ונספגת על ידי העולם האתרי הכללי, חוץ מהמקרה שאותו אנו מציינים בעודנו דנים בשאלות האינטימיות של ראינקרנציה, כאשר הגוף האתרי נשמר בדרך מסוימת לשימוש בעתיד. אך תמצית של הגוף האתרי נשמרת, כפרי של ניסיון החיים. אז באים החיים, שהם החלטה נחושה של צירוף האגו והגוף האסטרלי מבלי שהאדם כבול לגוף הפיזי. זוהי התקופה שאנו מכנים קמלוקה בספרות האנתרופוסופית, ולעיתים קרובות היא גם מתוארת כתקופה של למידה לפעול מבלי הגוף הפיזי והקיום הפיזי יחדיו.

אנו יודעים שכאשר האדם רק עובר דרך שער המוות יש לו עדיין את כל הכוחות הללו הנמצאים שם ברגע המוות. כי הוא הניח בצד רק את גופו הפיזי, הכלי של הנאה ופעולה. עכשיו כבר אין לו אותו, אבל את הגוף האסטרלי עדיין יש לו. עדיין יש לו את הנושא של התשוקות, האינסטינקטים והמשאלות. הוא עדיין משתוקק לאותם דברים – מתוך הרגל אתם יכולים לומר – שהוא השתוקק להם בחיים. כעת בעודו חי זה היה דרך המכשיר של הגוף הפיזי שהאדם סיפק את תשוקותיו. אחרי המוות אין לו יותר כלי זה, כך הוא מנוע מן האפשרות של סיפוק. זה מוחש כסוג של צמא לחיים פיזיים עד שהאדם מתרגל לחיות רק בעולם הרוח ויש לו רק את מה שניתן לרכוש מתוך הרוח. עד שהאדם לומד לעשות זאת, הוא ממשיך לחיות במה שאנו מכנים התקופה של שבירת עצמו ממנהגיו, או קמלוקה.

כבר תיארנו את הדרך הראויה לציון שבה תקופה זו של החיים עוברת את מהלכה, ואנו יודעים שבשלב זה של קיומו חייו עוברים לאחור. זהו משהו קשה להבנה עבור מצטרפים חדשים לאנתרופוסופיה. האדם עובר דרך תקופת הקמלוקה אשר נמשכת בערך כשליש מאורך חייו הארציים – ברצף לאחור. נניח שאדם מת בשנות הארבעים שלו, הוא יעבור דרך כל החוויות שעבר בחייו בסדר הפוך, מתחיל בשנתו ה- 39 ואז 38, 37, 36 וכן הלאה. הוא באמת עובר דרך כל חייו לאחור, עד לרגע הלידה. זה מה שעומד מאחורי המילים היפות של כריסטוס, כאשר דיבר על כניסתו של האדם לתוך עולם הרוח או מלכות השמיים: "אם לא נשוב להיות כילדים לא נוכל להיכנס למלכות השמיים!" במילים אחרות, האדם חי לאחור עד לרגע הראשון שלו והכל נמחל לו, הוא יכול אז להיכנס לדוואכאן או למלכות השמיים, ולהיות במלכות השמיים מכאן והלאה. זה קשה לדמיין, כי אנו כה רגילים לזמן מוחלט, כפי שהוא על המישור הפיזי. זה דורש מאמץ ניכר להתרגל לזה, אבל זה יבוא.

כעת אנו צריכים לצייר לעצמנו מה אדם עושה למעשה בקמלוקה. אנו יכולים לומר הרבה מאוד על כך, כמובן. היום אנו נתרכז אך ורק במה שעוסק בשאלה של גורמים קרמתיים למחלות. ובכן מה שאני עומד לומר לא צריך להילקח כסוג היחיד של ניסיון בקמלוקה, אלא אחד מיני רבים.

אנו יכולים לראות קודם כל איזה שימוש אדם עושה בזמן זה בקמלוקה עבור עתידו על ידי זה שנדמיין אדם שמת בגיל 40 ועשה משהו בשנות העשרים שלו שפגע במישהו אחר. כאשר מישהו עשה משהו כזה שפוגע באדם אחר יש לזה השפעה מסוימת על כל חייו. כל פעולה של האדם הפוגעת באדם אחר, ביצור, או בעולם באופן כללי, מעכבת אותו בהתפתחותו. זה מה שהעלייה לרגל של החיים אומרת לי, שהכוח הראשון של הנפש, כפי שהוא עובר מהתגשמות להתגשמות, נתון להתפתחות נוספת. והתפתחות זו מתקדמת באופן כזה שהאדם, כפי שהוא, תמיד מציב מכשולים על השביל שלו. אם כוח ראשוני זה היה הדבר היחידי הפעיל – זהו אותו כוח שמביא את הנפש בחזרה לרוח – האדם היה צריך רק זמן קצר מאוד על האדמה. אבל במקרה כזה כל אבולוציית האדמה היתה לוקחת מהלך אחר לגמרי. היא יכולה גם להיכשל מלהשיג את מטרתה. אל לכם לחשוב שהאדם יהיה טוב יותר אם אינו מציב מכשולים על דרכו שלו. רק כאשר הוא מניח לפניו אומנות זו הוא צומח בחוזקה ורוכש ניסיון, כי זה ביעור השורש וההתגברות על מכשולים העושים אותו לישות החזקה שהוא צריך להיות בסוף התפתחות האדמה. זה רק בשמירה על אבולוציית האדמה שהוא מציב אבנים על שבילו שלו. אם אין הוא צריך לאסוף את הכוח להזיז מכשולים אלה הוא לא ישיג כוח זה כלל. אז העולם יהיה עלוב יותר. אנו צריכים בסך הכל להתעלם מן הטוב והרע הקשורים למכשולים אלה ולהביט רק בחוכמת העולם המיועדת, ישר מן ההתחלה, לכך שלאדם תהיה אפשרות להציב לעצמו מכשולים באבולוציית האדמה כך שבהרחקתם הוא יכול להשיג כוח לזמן מאוחר יותר. אנו יכולים אפילו לומר שההדרכה החכמה של העולם מרשה לאדם להיות מרושע ונותנת לו את האפשרות לגרום לנזק, כך שבתיקון הנזק ובהתגברות על הרוע הוא יכול להיות חזק יותר במהלך ההתפתחות הקרמתית מאשר יהיה אם הוא מגיע למטרתו ללא מאמץ. כך הוא צריך להבין את המשמעות וההצדקה למכשולים ולהפרעות.

לכן, כאשר בעודו חי את חייו לאחור בקמלוקה אחרי המוות, האדם פוגש בכמה מעשים של נזק שגרם לאנשים אחרים בשנות העשרים שלו, הוא חווה נזק זה כמו השמחה והטוב שהוא גרם לאחרים. רק עכשיו הוא חווה בגופו האסטרלי את הנזק שהוא גרם למישהו אחר. שערו שהוא היכה מישהו כאשר היה בן עשרים, כך שזה באמת כאב. במסעו לאחור דרך החיים הוא מרגיש זאת בגופו האסטרלי בדיוק באותה הדרך כמו שהאדם האחר חווה כשזה קרה. אתם חווים באובייקטיביות בעולם הרוחי כל דבר שאתם עשיתם בעולם החיצוני, ובתהליך זה אתם רוכשים את הכוח ואת הנטייה לחפות על הכאב באחת מההתגשמויות העתידיות שלכם. גופכם האסטרלי אומר לכם כיצד הוא מרגיש, ואתם מבינים שהנחתם מכשולים בדרך של התפתחותכם העתידית. זה צריך להיות ברור, אחרת אינכם יכולים לעבור מעבר לזה. זהו הרגע שבו אתם מתכוונים להיפטר מן המכשול. ובכן, כאשר חייתם דרך תקופת הקמלוקה, אתם מגיעים בחזרה לילדותכם מלאים בכוונות להיפטר מכל המכשולים שיצרתם בחיים. אתם מלאים בכוונות וזה הכוח של כוונות אלו המביא את האופי המיוחד של חייכם העתידיים על האדמה.

בואו ונניח שבשנות העשרים שלו מר ב' פוגע במר א'. כעת הוא צריך להרגיש את הכאב בעצמו, וגומר אומר לפצות את א' בחיים עתידיים, כלומר, בעולם הפיזי, היכן שהנזק נגרם. הכוח של החלטה טובה זו יוצר קשר של משיכה בין ב' ל-א' ומביא אותם יחדיו בחיים הבאים. כוח מיסתורי זה של משיכה שמביא אנשים יחדיו בחיים נובע ממה שהם השיגו בקמלוקה. הניסיון שלנו שם מוליך אותנו לאנשים אלה בחיים שאותם אנו צריכים לפצות או שאיתם יש לנו קשר מסוים. עכשיו תבינו שכוחות הקמלוקה שלקחנו לתוכנו לתיקון של שגיאות בחיים אינם יכולים בשום אופן לפעול תמיד במחזור אחד של חיים. זה יכול לקרות שאנו יוצרים קשרים עם מספר רב של אנשים במחזור אחד של חיים ובפעם הבאה שאנו בקמלוקה יש לנו אפשרות לפגוש אותם שוב. אם נפגוש בהם שוב בחיים הבאים זה תלוי גם באנשים האחרים. זה מפזר עצמו במשך הרבה מחזורי חיים. בחיים מסוימים אנו מתקנים את זה, בחיים אחרים את זה וכן הלאה. אתם לבטח לא צריכים לדמיין שאנו יכולים לתקן הכל במחזורי חיים בודדים. זה תלוי לחלוטין באדם השני שפיתח בנפשו את הקשר התואם של משיכה.

בואו ונתבונן כעת במבט קרוב יותר על הפעולה של הקרמה, על ידי שנבחן דוגמה מיוחדת. בקמלוקה אנו יוצרים את הכוונה לשאת דבר מסוים בחיים הבאים או באחד מן מחזורי החיים העתידיים. כוח זה נשתל בנפשנו ונשאר בה ולא עוזב אותה. אנו נולדים שוב עם כל הכוחות שבשליטתנו. זה בלתי נמנע. כעת החיים מכילים לא רק דברים אלה שאנו מניחים לתוך הקשרים הקרמתיים שלנו, אלא גם מה שאנו עושים יכול להיות שייך לזה. אנו יכולים להניח מכשולים בדרכנו, לחיות בדרך צדדית, ולא לעשות שימוש נכון בחיינו, לחיות רק עבור הנאות מסוימות ומבחנים מסוימים ולהרשות לאפשרויות אחרות שהחיים מציעים לנו לחלוף לידינו, כך שיכולות אחרות נשארות רדומות. זה גם קורא לסיבות קרמתיות בקמלוקה, ואנו מביאים זאת עימנו לחיים כאשר אנו נולדים שוב כתינוקות. שערו בנפשכם שאנו חיים עד גיל 10 או 20. נפשותינו מכילות את כל הכוחות שאנו אוספים, וכאשר הם נהיים מבוגרים הם מופיעים. במשך תקופה מסוימת של חיינו מופיעה ללא ספק נחיצות פנימית אשר מדרבנת אותנו לשאת אותם החוצה. אם כן, הבה ונשער שבשנות ה-20 שלנו אנו מרגישים צורך פנימי לעשות בחוץ מעשה מסוים, בגלל שהחלטנו על כך בקמלוקה. למען הפשטות, בואו ונשמור את הדוגמה של הרגשת הדחף לפצות מישהו. ההתחייבות של המשיכה הביאה אותנו יחדיו, והנה הוא. עד כמה שהמצב החיצוני ממשיך, אנו יכולים לעשות את המעשה. ועדיין יכול להיות מכשול. המעשה של הפיצוי יכול להיות כזה שהאורגניזם שלנו אינו שווה. האורגניזם שלנו גם תלוי בכוחות של תורשה. זה גורם לדיסהרמוניה בחיים. האדם נולד בצידו האחד לתוך כוחות אלו של תורשה. גופו הפיזי וגופו האתרי יורשים את התכונות שיכולות לעבור דרך הדורות. זרם תורשה זה, כמובן, כבול למידה מסוימת של קשר חיצוני עם הקרמה של נפשנו. כי כפי שהיא מגיעה מטה מעולם הרוח, נפשנו נמשכת לסוג ההורים שדרכם היא יכולה לרשת את התכונות הללו שמתקרבות ביותר לדרישתנו. אך הם אף פעם לא לגמרי מתאימים, כי בגוף זה לא יכול להיות כך. יש תמיד אי-התאמה בין כוחות התורשה לבין מה שהנפש מביאה עימה מן העבר. זה הכל תלוי אם הנפש חזקה מספיק כדי להתגבר על כל המכשולים בקו של התורשה והיא מסוגלת ליצור מחדש את האורגניזם במשך מהלך החיים, כך שהיא מתגברת על מה שלא מתאים לה. אנשים עושים הרבה במובן זה. כמה נפשות רכשו כוח גדול במהלך התגשמויות קודמות. נפש בעלת טבע כזה צריכה להתגשם בגוף האפשרי המתאים ביותר, גם אם הוא לא יהיה מתאים לחלוטין. ועדיין נפש זו יכולה להיות חזקה מספיק פחות או יותר כדי להתגבר על כל מה שלא מתאים לה, גם אם לא תמיד בהכרח זהו המקרה. בואו ונעקוב אחרי זה לפרטים על ידי התבוננות בראש.

המכשיר של חיינו של המושגים והרעיונות נורש באופן חיצוני דרך קו התורשה שלנו. הפיתולים העדינים שלו נוצרים בדרך זו או אחרת על פי קו זה של תורשה. לנפש תמיד יש במידה מסוימת כוח פנימי להתגבר על מה שלא מתאים לה ולהביא את המכשיר שלה לידי הרמוניה עם הכוחות שלה, אבל רק במידה מסוימת. ככל שהנפש חזקה יותר כך היא יכולה לעשות זאת טוב יותר. ואם המצב הוא כזה שזה נהיה בלתי אפשרי עבור כוחות הנפש להתגבר על ההתנגדות בהרכב של המוח, המוח אינו ניתן לשימוש באופן נכון. אז קורה מה שאנו קוראים ליקוי מנטלי, מחלת נפש. מזג מלנכולי גם צומח בגלל שכוחות הנפש אינם חזקים מספיק כדי להתגבר על דברים מסוימים באורגניזם. באמצע החיים – זה שונה בהתחלה ובסוף – הכוחות של נפשנו תמיד נתקלים באי-התאמה מסוימת במכשיר שלהם. זהו הסוד שתמיד נותר חבוי מאחורי הקונפליקט הפנימי והדיסהרמוניה בטבע האנושי. מה שהאדם מדמיין לעיתים קרובות כסיבה לאי הרצון שלו זה בדרך כלל רק מסכה. במציאות הסיבה לכך היא כפי שתיארנו. כך אנו רואים את היחס בין מה שהנפש לוקחת עימה מהתגשמות להתגשמות לבין מה שמתקבל מקו התורשה.

כעת הבה ונשער שאנו נולדים מחדש, וכאשר אנו בני עשרים נפשנו מרגישה את הצורך לפצות על מעשה מסוים. אנו גם פוגשים באדם המדובר, ועדיין נפשנו אינה יכולה להתגבר על ההתנגדות הפנימית הנחוצה כדי לעשות את המעשה. תמיד אנו צריכים לשלוח את כוחותינו בתנועה כשיש לנו מעשה לעשות. אדם בדרך כלל לא מבחין שמשהו קורה בתוכו, וכדי להתחיל, הוא אינו צריך להבחין. הדבר הבא יכול להתרחש בקלות: יש אדם אשר, בגיל 20, מרגיש צורך בנפשו לפצות על משהו. הנסיבות החיצוניות מתאימות יותר, אבל כוחו הפנימי אינו יכול להחזיק באיבריו והוא נושא החוצה את מה שהוא צריך לעשות.

האדם אינו צריך לדעת על כל זה ועדיין הוא מודע להשפעה של זה. השפעה זו מופיעה בצורה של מחלה מסוימת, וכאן מונח הקשר הקרמתי בין מה שקרה בחיים קודמים למחלה. הגורם הרוחי של המחלה מדריך את התהליך כולו באופן כזה שהאדם נהיה מסוגל לשאת את המעשה של פיצוי בפעם הבאה שיש לו הזדמנות. בואו ונגיד זאת אחרת: בשנות העשרים שלנו איננו מסוגלים לעשות מעשה מסוים. אך הדחף נמצא שם והנפש רוצה לעשות זאת. ומה הנפש עושה במקום זה? היא נאבקת, אם איבר שאין בו שימוש, מתקיפה אותו והורסת אותו. כאשר האיבר שצריך להוות גורם חשוב בעשיית המעשה נהרס על ידי כוחות נפש אלו, אז באה הראקציה הבלתי נראית, אשר אנו קוראים תהליך הריפוי, והכוחות של האורגניזם צריכים להיקרא כדי לשמר את האיבר. איבר זה, שנהרס בגלל שהיה בלתי מתאים לביצוע המשימה, נבנה מחדש דרך המחלה כך שהוא מסוגל לבצע זאת, ובזמן שהמחלה עוברת זה יכול להיות מאוחר מידי. אבל אז הנפש כבר השיגה את הכוח להכניס לתבנית את הגדילה וההתפתחות של איבר זה במהלך החיים בדרך כזאת שבהתגשמות הבאה המעשה יוכל להתבצע. כך המחלה יכולה להיות הדבר עצמו שעושה אותנו מתאימים לשאת את ההתחייבות הקרמתית בחיים אחרים.

כאן יש לנו קשר קרמתי סודי בין מחלות והתפתחות נוספת, כי למעשה מחלה היא תהליך של התפתחות נוספת. כדי שהנפש תפתח את הכוח ליצור איבר בדרך שהיא צריכה, האיבר הבלתי מתאים צריך להיהרס ולהיבנות מחדש שוב על ידי כוחות הנפש. כאן אנו מגיעים לחוק בחיי אנוש שצריך להיות מתואר איך שהוא בדרך הבאה: אדם צריך לרכוש את כוחו על ידי התגברות על מכשולים בעולם, אחד אחרי השני. אם לדבר ישירות, כל הכוח שלנו נרכש על ידי התגברות על מכשולים בהתגשמויות קודמות. היכולות הנוכחיות שלנו הן תוצאה של מחלות שלנו בחיים קודמים.

כדי לעשות זאת יותר ברור, בואו ונדמיין שהנפש עדיין לא מסוגלת להשתמש במוח האמצעי. כיצד היא יכולה להשיג את היכולת להשתמש בו כמו שצריך? היא יכולה לעשות זאת על ידי זה שהיא נהיית מודעת לאי היכולת, הורסת את המוח האמצעי ובונה אותו מחדש, תהליך זה של בנייה מחדש הוא היכולת שהיא רוכשת. אנו נהיים מסוגלים לכל דבר שאנו עצמנו לוקחים דרך התהליך של הרס ובנייה מחדש. זה הורגש באמת על ידי כל האנשים הללו אשר, בדתות השונות, יצרו קשר עם ישות נעלה מאוד בתהליך זה של הרס ובנייה מחדש. באמונות הדתיות של ההודים "שיווה" מייצג את הוכחות השולטים שהורסים ואז משיבים וּמחָיִים דברים לאיתנם.

זוהי אחת הדרכים שבהן קרמה יוזמת תהליך של מחלה. במקרה של מחלות שעוסקות במין האנושי בכלל, יותר מאשר באדם כאינדיבידואל, אנו מוצאים משהו אחר שנותן להן אופי כללי יותר. למשל, אנו רואים מקרים אופייניים של מחלות ילדים המופיעות בזמנים מסוימים. זה מראה רק שהילד לומד שליטה פנימית על חלק מסוים של האורגניזם שלו, אחר כך הוא יכול להיות בשליטה על כך בהתגשמויות עתידיות שלו. אנו צריכים להתייחס למחלות כתהליך שעושה אדם למסוגל. אנו נתייחס אז למחלות בדרך שונה למדי. איננו צריכים, כמובן, להסיק מכך שאם מישהו מופל מטה מהרכבת צריך להסביר זאת באותה דרך. סוג זה של דברים אינו בא תחת אותה כותרת כמו מחלה ולא כמו אותם דברים שבהם דנו. אבל יש סוג אחר של סיבות קרמתיות למחלות שהן מעניינות באותה מידה, ואנו נבין אותן רק אם נביט בהן בפרטים גדולים יותר.

שערו שאתם לומדים דבר זה או אחר, מסוג הדברים שאתם לומדים בחיים. דבר ראשון אתם צריכים ללמוד זאת, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא קודם כל ללמוד. תהליך הלמידה נחוץ בהחלט. אבל זה לא הסוף, כי לימוד הוא רק החלק החיצוני ביותר. הלימוד הוא עדיין חלק קצר מאוד מכל מה שאנו צריכים לחוות דרך זה. אנו נולדים לתוך החיים עם יכולות מסוימות שהשגנו בחלקן דרך תורשה ובחלקן דרך התגשמויות מוקדמות יותר. הטווח של היכולות שלנו הוא אחרי הכל מוגבל. במהלך כל התגשמות אנו מגדילים את מחסן ההתנסויות שלנו. ידע מושג זה אינו קשור אלינו כמו הטמפרמנט והנטייה וכיו"ב שאותם הבאנו עימנו לחיים. מה שאנו לומדים בחיים בדרך של זיכרון והרגל, פחות קשור עימנו ומכאן זה גם עושה את הופעתו בחיים באופן יותר מקוטע. רק אחרי המוות זה מופיע בגוף האתרי בטבלת הזיכרון הגדולה. אז אנו צריכים לשלב את זה בתוכנו ולעשות אותו חלק מעצמנו.

בואו ונניח שלמדנו משהו בחיים ואז נולדנו שוב. בחיינו החדשים זה יכול להיות בהחלט שבגלל תורשה או מצבים אחרים, או אולי בגלל לימודנו שלא היה הרמוני, וגם אם למדנו משהו, זה לא היה מספיק כדי לקבל את כל הדבר בידינו, ואז כאשר אנו מתגשמים, אנו מפתחים את מה שלמדנו בכיוון אחד אבל לא באחר. בואו ונניח שלמדנו משהו בחיים שמצריך חלק מסוים של מוחנו מאורגן בדרך מסוימת או שיש לו אופי מסוים במערכת הדם בחיים הבאים, ואז בואו ונניח שנכשלנו מללמוד את הדברים האחרים שהם חלק הכרחי מזה. אך זה אינו בהכרח חיסרון. האדם צריך לקחת קדימה קפיצות בחיים, והוא צריך ללמוד מהניסיון שהוא עשה משהו בדרך חד-צדדית. כעת הוא נולד שוב עם הפירות של מה שהוא למד, אבל הוא חסר את האפשרות לפתח עצמו בדרך כזו שהכל יכול לבוא לידי ביטוי, ומה שהוא למד מהחיים באמת ניתן לשאת אותו כדי שישפיע. אדם צריך, למשל, לקבל דרגה מסוימת של פתיחות למיסטריות הגדולות של היקום באחת מההתגשמויות שלו, וכאשר הוא נולד שוב כוחות אלו שנשתלו בו צריכים לבוא לידי ביטוי. אבל בואו ונניח שזה היה בלתי אפשרי עבורו לפתח כוחות מסוימים אשר יכולים ליצור את ההרמוניה ההכרחית באורגניזם. בנקודה מסוימת בחייו זה יהיה בלתי נמנע שמה שהוא קודם כל למד יבוא לידי ביטוי. אבל איבר יסודי חסר. אז מה קורה? מחלה צריכה להתרחש כאשר יש לה גורם קרמתי עמוק מאוד. ושוב חלק מהאורגניזם צריך להיהרס ולהיבנות מחדש. באמצעות בנייה מחודשת זו של האיבר, חושי הנפש פונים לכוחות הנכונים בכיוון אחר, והוא לוקח הרגשה זו ביחד עימו. כשזה נרכש בדרך זו, או אפילו דרך חניכה, זה בדרך כלל קורה שהפירות מראים עצמם באותה אינקרנציה. כלומר, מחלה מתרחשת במסלול שבו הנפש חווה את מה שחסר. ואז, למשל, משהו מתרחש מיד אחרי המחלה שאחרת לא היה מושג. זה יתכן שהאיש היה יכול להשיג שלב מסוים של הארה בחיים קודמים, אבל הוא לא היה יכול להשיג זאת לחלק ממוחו, והוא לא פיתח את הכוח לצאת דרך ההתנגדות. ואז איבר בעייתי זה צריך בעל כורחו להיהרס, ומחלה רצינית עלולה לצאת ממנו. ואז באה הבנייה מחדש, היכן שהנפש נהיית מודעת לכוחות הדרושים כדי להתגבר על החסימה, ולהבהרה שבאה לאחר מכן. התהליך של סבל מהמחלה יכול לבטח להיחשב כסימן שמשהו חשוב עומד לבוא.

אנו נוגעים עכשיו בעניין שעולמנו החילוני יכול לבטח ללגלג עליו. ועדיין אנשים רבים יבחינו בסוג של אי-שביעות רצון נצחית, כאילו חלק מהנפש אינו יכול לבוא לידי ביטוי והחיים נהיים בלתי אפשריים. מחלה רצינית פורצת, וההתגברות על מחלה זו מביאה אימפולס חדש לגמרי, כמו הרגשה של שחרור שהחסימה באמת עברה והאיבר ניתן לשימוש. זה הכל בזכות האיבר שאינו ניתן לשימוש. במעגלי החיים של ההווה, לאנשים יש עדיין הרבה חסימות שכאלו, כמובן, והן אינן יכולות לעבור ברגע. אנו לא צריכים בהכרח לחשוב על הארה רוחנית בכל זמן. סוג זה של דברים קורה גם כן בקשר עם הרבה תהליכי חיים הרבה פחות משמעותיים.

כך אנו רואים שמצד אחד אנו פוגשים בצורך של פיתוח איכות מסוימת, ומצד שני המהלך של ההדק של הקרמה על המחלות. מכאן אנו לא צריכים באמת להיות מסופקים עם השמעת הערות קלות ערך: "אם אהיה חולה אז הבאתי את זה על עצמי דרך הקרמה שלי", כי אנו לא צריכים לחשוב על הקרמה בעבר ועל מחלות רק כעל שקיעה, אנו צריכים לחשוב למעשה על מחלות רק כשלב שני, אשר מופיע כדי ליצור כוח יצירתי ויכולת בעתיד. אנו לחלוטין לא מבינים מחלות וקרמה אם אנו רק מביטים בעבר. זה מפנה את הקרמה רק אל חוק מקרי של גורל. אבל אנו יכולים להביט דרך הקרמה הנוכחית לתוך העתיד, ואז הקרמה נהיית חוק של פעולה ושל פוריות בחיים.

כל זה מצביע על חוק רב משמעות המושל בקיום האנושי. וכדי להשיג לפחות רעיון מסוים שלו היום – נחזור אליו ביתר פירוט מאוחר יותר – הבה ונביט בחזרה לזמן עתיק זה שבו האדם בא לידי קיום בצורתו הנוכחית, התקופה הלמורית. האדם ירד בהדרגה מהקיום האלוהי-רוחי לתוך הקיום החיצוני של ימינו, וחיפה עצמו קודם כל בנרתיקיו, ונשלח לאורך השבילים של אינקרנציות בעולם החיצון, נע הלאה מהתגשמות להתגשמות עד לזמן הנוכחי. לפני שהאדם התחיל להתגשם, לא היתה קיימת אפשרות עבורו להביא עימו מחלות בתוך עצמו כמו שהוא יכול היום. לא עד שהשיג את היכולת לשלוט ביחס שלו אל העולם החיצון ולעשות רע ומכאן לייצר תצורות מוטעות של איבריו ולהביא עימו את האפשרות של מחלות. זה היה בלתי אפשרי לפני כן שהאדם ייתן מקום לתהליך של מחלות בתוכו. בעוד שההשפעה האלוהית היתה עדיין מכריעה בתוכו, ועדיין זה לא היה בידיו של האדם לנהל את חייו שלו, לא היתה אפשרות של מחלות. ואז אפשרות זו של מחלות צצה. אם כך זה היה, היכן אנו יכולים ללמוד את הדרך הטובה ביותר להבריא? הדרך הטובה ביותר היא להביט לאחור לזמנים אלו שבהם כוחות אלוהיים-רוחיים שלחו את השפעתם אל האדם ותרמו לו בריאות מושלמת, ללא אפשרות של מחלה, כלומר, לפני התגשמותו הראשונה. אנשים שיש להם ידע כלשהו על כך תמיד מרגישים בדרך זו. נושאים זאת בראשם, אני רוצה שתביטו כעת מתחת לפני השטח בדבר שמתבטא במיתולוגיות. אני לא קורא לכם למעשה למקור של מדע הרפואה בפולחן של הרמס המצרי, אלא רק לפולחן היווני והרומאי של אסקלפיוס.

אסקלפיוס, בנו של אפולו, הוא, אם לדבר כך, אב הרופאים היוונים. ומה המיתולוגיה היוונית מספרת לנו אודותיו? כשהיה עדיין נער לקח אותו אביו אל ההרים היכן שנהיה לתלמידו של הקנטאור כירון. זהו כירון הקנטאור שלימד את אסקלפיוס, אבי הרפואה, ביחס לכוחות המרפאים של הצמחים בכל מקום על האדמה. איזה מין אישיות הוא כירון הקנטאור? הוא ישות מהסוג שהתקיים לפני שהאדם ירד בזמנים הלמוריים: ישות שהיא חצי אדם וחצי חיה. מיתוס זה מספר לנו שאסקלפיוס נלקח למיסטריה מסוימת שם הראו לו כוחות אלו של בריאות שהיו מקור לבריאות האדם לפני שהוא ירד מטה להתגשמות הראשונה שלו.

כך אנו מוצאים חוק חשוב זה המבוטא גם במיתוס היווני. עובדה רוחית גדולה זו, שצריכה להיות בעלת עניין מיוחד עבורנו, באה כפי שהיא בתחילת העליה לרגל הארצית. המיתוס, במיוחד, יוכר רק כתמונה של ההתרחשויות העמוקות ביותר של החיים כאשר האדם הלך מעבר ליסודות של מדע הרוח. המיתוסים, במיוחד, הם תמונות של הסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי.

כאשר כל החיים נראים בדרך זו, הם ישפטו בהתאם – ואת זה צריך להדגיש יותר ויותר – מדע הרוח יצמח לתוך משהו שיהיה חלק מחיי היומיום. האדם יחיה במדע הרוח, ועד שזמן זה יגיע, ההכוונה האמיתית של מדע הרוח תבוא לידי ביטוי. מדע הרוח יהיה לאימפולס הגדול של הטיפוס למעלה של המין האנושי, עבור הבריאות האמיתית של המין האנושי וההתקדמות האמיתית שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *